ערעור על החלטת בית המשפט לנוער בחיפה (השופטת עדנה בן לוי) מיום 3/10/10, לפיה ארבעה מילדיה הקטינים של המערערת יוצאו ממשמורת הוריהם ויועברו למשמורת רשות הסעד, שתקבע לגבי שני הילדים הבוגרים יותר את מקום חסותם במשפחות אומנות חסויות, ולגבי השניים הקטנים - את מקום חסותם במרכז חירום "שבתאי לוי" לצורך אבחון. הרקע העובדתי 1. המערערת ואבי הקטינים (להלן - "האב") היו נשואים, התגרשו בסוף שנת 2009, וככל הנראה מיד עם גירושיהם, המשיכו לחיות יחד, בדירתם, עם ילדיהם. מדובר בשני צעירים, האם ילידת 1985, והאב יליד 1983, ולהם חמישה ילדים קטני-קטינים, בהם גם תינוק כבן חודשיים. ערעור זה נוגע לארבעת הילדים – או' כבן שש שנים, אג' כבת חמש שנים, אופ' כבן 3.5 שנים והי' כבת שנתיים (להלן גם- "הקטינים". שמותיהם שונו על מנת שלא לתת פרטים מזהים). 2. שני ההורים באים מרקע קשה בילדותם: האב מוכר לשירותי הרווחה מגיל צעיר, כשהתקשה להשתלב במערכת הלימודית, אובחן כלוקה בבעיות קשב וריכוז ונטה לאלימות. על רקע שימוש בסם בגיל ההתבגרות, עבר התקפים פסיכוטיים שהובילו לאשפוזו. האב אובחן כחולה סכיזופרניה והוא משתמש בסוגים שונים של סמים. בעברו היו אישפוזים פסיכיאטרים חוזרים. הוא אינו עובד בעבודה קבועה (מדי פעם מועסק על ידי אביו בהתקנת דודי שמש ובסבלות). המערערת (להלן גם- "האם") הוצאה בגיל צעיר, על פי צווים מטעם בית המשפט, מבית אמה החד הורית, לפנימיות ומשפחות אומנה, עברה בילדותה ונערותה פגיעות מיניות ואובחנה כסובלת מהפרעה נפשית של אישיות גבולית, בלתי יציבה מבחינה נפשית ובעברה דכאונות, ניסיון אובדני ואשפוזים פסיכיאטריים. בהיותה בת 17.5 נישאה לאבי הקטינים 3. על רקע אלימות מצד האב, יחסים קשים בין בני הזוג וההזנחה הפיזית והנפשית של הקטינים, הם הוכרזו על ידי בית המשפט, בתוקף סמכותו לפי בחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 (להלן- "חוק הנוער"), כ"קטינים נזקקים": או' ואג' ביום 24/1/07, אופ' ביום 25/9/07 והי' ביום 8/7/09. ב-3/4/09 הוחלט, בשל התדרדרות קשה בהתנהגות האב, על מינוי אפוטרופוס לדין לכל ארבעת הקטינים, וכן ניתן צו השגחה לפקידת הסעד ביום 8/7/09. 4. במהלך השנים נעשו ניסיונות טיפול רבים ונרחבים בקהילה על רקע קשיים אישיים וזוגיים של ההורים ומצבם של הקטינים – הכל במטרה שלא להוציא את הקטינים ממשמורתה של האם ולתת לה את הכלים להתמודד. נראה שאין מחלוקת כי האב אינו מסוגל לגדל את ילדיו ואף מהווה גורם מפריע ומאיים במערכת המשפחתית על הילדים. שיתוף הפעולה של האם היה חלקי ואילו האב הביע התנגדות לטיפול. על אף המאמצים של גורמי הרווחה המטפלים להעניק לאם כלים להתמודד עם מצבה ולשפר יכולות הורות, לא ניכרו תוצאות, ומצב הילדים התדרדר. 5. בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 29/10/09, על רקע בקשה של פקידת הסעד להוציא את או' ואג' מהבית, הודיעה המערערת, כי היא עומדת להתגרש וזאת לאחר מעשה אלימות נוסף של האב כלפיה. בהחלטת השופטת קמא מתאריך זה נכתב - בהנחה ככל הנראה כי הגירושין ישפרו את מצבה של האם והילדים - שלמרות שתפקודה של המערערת כלפי הקטינים הוא לקוי, והיא לא קיימה את תוכנית הטיפול שהותוותה לה על אף הבטחותיה, הרי ייעשה ניסיון אחרון לשיפור, ואם לא תמלא האם אחר כל תכניות הטיפול, יוצאו הקטינים ממשמורתה. 6. ביום 17/3/10 התקיים דיון לפני השופטת קמא בבקשתה החוזרת של פקידת הסעד להוציא את או' ואג' מהבית. בהחלטתה מ-28/3/10 הסתמכה השופטת קמא גם על בדיקת מסוגלות הורית שעברה המערערת. לפי בדיקה זו, היא סובלת מפגיעה ראשונית על רקע טראומות ילדות, דבקה במטרתה להקים משפחה ולגדל ילדים אך במצבי לחץ יש לה פגיעה חמורה בבוחן המציאות, היא מתקשה בתפקוד במסגרת המשפחתית. המערערת אובחנה כבעלת אישיות גבולית. עוד נכתב כי בהיות המערערת רגועה, התייחסותה אל הקטינים מותאמת, אולם במצבי לחץ יחסה מאופיין בעצבנות ורגזנות בלתי נשלטים. היא איימה בעבר לפגוע בעצמה, והפסיכולוגית ציינה כי האם איננה מסוגלת להגן על ילדיה מפני אביהם. המסקנות בחוות הדעת באשר ליכולותיה ההוריות של המערערת היו שאין לה מסוגלות לגדל ארבעה ילדים, וספק אם קיימת אצלה המסוגלות לגדל שניים. ההמלצה הייתה להוציא את או' ואג' למשפחת אומנה לטווח ארוך. יצויין, כי האב סירב לעבור בדיקת מסוגלות הורית. בית משפט הסתמך בהחלטתו גם על תסקיר פקידת הסעד מיום 14/3/10, לפיו אמנם בני הזוג התגרשו, והיה שיתוף פעולה מצד המערערת עד למחצית חודש 12/09. אולם התברר כי הגירושין היו במטרה שהמטפלים לא יראו באב סיבה להוצאת הילדים ממשמורת ההורים. עוד עלה מחוות דעת שצורפו לתסקיר של הפסיכולוגית שהייתה אמורה לטפל באו' ובמערערת טיפול דיאדי, של ביבליותרפיסטית שטיפלה באג', של מטפל באומנות שטיפל באו' וכן דיווחים של הגננות והמטפלות בגנים ובצהרון – כי מצבם של הקטינים מוסיף ומתדרדר. השופטת קמא, המשיכה וכתבה באותה החלטה, שבמהלך כל הדיונים לפניה, לא נעלם ממנה שהמרערת היא צעירה פגועה מאד, "קרבן נסיבות חייה". אולם, בסופו של יום, ההזדמנויות שניתנו לה מוצו עד תום, ומצב הקטינים לא השתפר. לפיכך, הורתה השופטת על הוצאת הקטינים או' ואג' מהבית למרכז חירום "שבתאי לוי" למשך 90 יום, צו שהוארך לאחר מכן. לגבי אופ' והי' הוארך צו ההשגחה למשך חצי שנה. החלטתו – נשוא הערעור- של בית משפט קמא. 7. בתאריך 7/9/10 התקיים דיון נוסף בעניינם של הקטינים. בסופו הורתה השופטת כי יועברו אליה דוחות עדכניים לגבי הקטינים ולאחר מכן תינתן החלטתה. ביום 3/10/10 ניתנה החלטת בית משפט קמא, שעליה הערעור שלפני. ההחלטה מפורטת, ואביא את עיקריה: נכתב, כי "היה רצון לאפשר למשיבה לקבל את מלוא הסיוע וההדרכה, כדי שניתן יהיה למקסם את יכולותיה ההוריות ולסייע לה ללמוד לנהוג כהורה אחראי הקשוב לצרכי ילדיו ונותן להם מענה". אולם, התרשמות השופטת קמא הייתה, כי כגודל הציפיה גודל האכזבה; המערערת הפסיקה לשתף פעולה כבר בשלב מוקדם של הטיפול, הציגה תמונה לא אמיתית ביחס לניתוק קשריה עם אבי הקטינים, כשלמעשה גם בתקופת הפרידה הקשר ביניהם לא נותק והאב המשיך להגיע לבית, פעלה כדי למנוע מהקטינים לספר מה קורה באמת בבית. האבחון שעברו או' ואג' במרכז החירום העלה כי מצבם מדאיג ביותר. שיתוף הפעולה של ההורים עם מרכז החירום היה לקוי, והמערערת אף ניסתה לחבל בהליך הקליטה של הקטינים שם באומרה לאו' כי יתנהג במעון באלימות, וכתוצאה מכך הליך קליטתו היה ארוך ועיכב את האבחון. מסקנת השופטת קמא הייתה, כי "לא רק שהמשיבה חסרת יכולות הוריות וחסרת תובנה לצורך בשינוי, אלא היא משתמשת בילדיה לצרכיה היא, תוך התעלמות ממצבם ומצרכיהם". צוין, כי לדיון האחרון לפני בית משפט קמא, הופיעו ההורים כזוג, כשהמערערת מצויה בהריון מתקדם. מכך הוסק, כי אין לתת אמון במערערת והיא כלל אינה מבינה את הפסול שבהתנהגותה ואת העובדה שלא ניצלה את כל ההזדמנויות שניתנו לה. לגבי אופ', הוברר במהלך ההליך הטיפולי עמו, כי הוא סובל מקשיים רגשיים משמעותיים, שמתבטאים בתסכול, התפרצויות זעם ובכי. המערערת אינה מסוגלת ליתן מענה ברגעים אלו, ומייחסת את קשייו לעובדה שאחיו הוצאו מהבית. כל קשר בין התנהגותה והתנהגות בן זוגה למצבו של הקטין, מוכחש על ידיה. הודגש, כי עיקר התכנית הטיפולית בקהילה היה אמור להינתן במפגשים משותפים של המערערת יחד עם או' והי בבית "מעגלים" ובפועל המערערת כמעט ולא הגיעה למפגשים. במפגשים שכן התקיימו, הי', פעוטה בת שנתיים, נצפתה כפסיבית, בקושי ניגשת לאמה ויוצרת קשר עין מועט. דפוס נוסף של התנהגות המערערת, שהשופטת קמא ראתה לנכון לציין היה, שהמערערת אינה מסוגלת להתמודד עם התחושות הקשות של הקטינים – כעס, תסכול ואלימות. כאשר תחושות אלה עולות בהליך הטיפולי, כך נכתב, המערערת מתנתקת ומסרבת להמשיך ליטול חלק בהליך. מצב זה חזר על עצמו גם עם הקטינים הגדולים יותר, או' ואג. בנסיבות אלה, הסיקה השופטת קמא כי הסיכוי לשינוי בהתנהלות המערערת כהורה, קלוש. לכל אלה מתווספת העובדה שהאב חזר לחיי המשפחה, כשמצבו לא ברור והוא סירב לעבור אבחון כלשהו או בדיקת מסוגלות הורית. ניסיון העבר מלמד כי התנהגותו אלימה וחסרת גבולות והשופטת הביעה "חשש ממשי כי המשך שהותם של הקטינים במשמורת המשיבים מסכנת את שלומם הנפשי". ידוע כי הוא סובל ממחלת נפש, אולם אין כל מסמך עדכני לגבי מצבו היום מבחינת טיפול בו ע"י פסיכיאטר, שימוש בסמים וכו'. לגבי התנהגותו במהלך הדיון נכתב כי "במהלך הדיון עובר למתן החלטה זו, עשה המשיב רושם קשה ביותר. בזהירות וכדי שלא להטיל דופי לשווא אומר רק כי התנהלותו ואופן דיבורו בפני מעלים תהיה רבה אודות מצבו בעת הדיון. במהלך הדיון המשיב נסחף להתנהגות סוערת והיה על אביו שנכח בדיון – להרגיעו. סיטואציה זו תואמת את הנאמר בדיווח גורמי הטיפול במרכז החירום שבתאי לוי אודות המשיב והתנהגותו". מצבם של או' ואג' הוא קשה ולגבי או', למרות ההליך הטיפולי הפרטני שמקבל, אין שיפור של ממש במצבו והוא מצוי במצוקה רגשית גדולה. התנהגותו מתוארת כאלימה חסרת גבולות, כלפי ילדים ואנשי צוות מטפל כאחד. הועלה אף חשש שעקב הלידה הצפויה והתווספות תינוק למשפחה, הקשיים מבחינת שיתוף הפעולה עם גורמי הטיפול, יחמירו. הובהר, כי המלצת מרכז החירום ביחס לאו' ואג', לאחר שהושלם הליך האבחון, הוא הוצאתם למשפחות אומנה, ובשתי משפחות אומנה שונות בשל יחסים טעונים ביניהם. לגבי הארכת צו הפיקוח בנוגע לאופ' והי', כתבה השופטת: "שקלתי אם אין מקום להאריך את צו הפיקוח לגבי אופ' והי' לתקופה נוספת, אולם לא מצאתי בכל הדיווחים שהוגשו לי מגורמי הטיפול בקהילה, כל שביב של תקווה לשינוי בהתנהלותה של המשיבה כהורה. בנסיבות אילו הארכת צו ההשגחה יהיה מתוך צער על הפגיעה במשיבים, ומתן עדיפות למניעת פגיעה בהם, ולא מתוך ראיית טובת הקטינים – או' והי'. טובת הקטינים מחייבת הוצאתם ממשמורת המשיבים כבר כעת, לפני שהנזק שנגרם להם גדל. מצבם של או' ואג' מאשר כי המשך שהות הקטינים במשמורת המשיבים, כאשר אין כל צפי לשינוי אצל המשיבים- מהווה סיכון גדול לקטינים ונזק רב להתפתחותם הרגשית... לאחר ששבתי ושקלתי את עמדתי שוב ושוב, וחזרתי ובחנתי מהי טובת הילדים, גם מתוך ידיעה כי עצם הליך ההוצאה ממשמורת גובה מחיר רב מהקטינים, אינני רואה כל סיכוי לשיפור במצבם של הקטינים אופ' ואג' אם ימשיכו לשהות במשמורת המשיבים, להפך – קיים חשש ממשי להמשך הדרדרות במצב ולפגיעה רגשית מתמשכת. יתכן ולאחר שאו' ואג' יוצאו למשפחות אומנה ואופ' והי' יועברו למרכז החירום לאבחון, תבין המשיבה כי הסיכוי היחיד לקבל את הקטינים חזרה למשמורתה הוא בשינוי ממשי בהתנהלותה. נכון להיום הבנה זו איננה בנמצא". בסיכום, הורתה השופטת על הוצאת אג' ואו' ממשמורת הוריהם למשמורת רשות הסעד שתקבע את מקום חסותם במשפחות אומנות חסויות ועל הוצאת אופ' והי' ממשמורת הוריהם למשמורת רשות הסעד, שתקבע את מקום חסותם במרכז החירום "שבתאי לוי" לצורך אבחון. על החלטה זו ניתנה, לבקשת ההורים, הוראת עיכוב ביצוע ל-15 יום כדי לאפשר ערעור לפני הביצוע. ההשתלשלות לאחר מתן החלטתו של בית משפט קמא 8. ב"כ המערערת הגישה בקשה להאריך את תקופת עיכוב הביצוע ב-15 ימים נוספים, עקב נסיעה מתוכננת שלה לחו"ל. באותה בקשה הובהר, כי המערערת ילדה את בנה החמישי (להלן- "התינוק") ביום 29/9/10. ביום 4/10/10 נעתרה השופטת קמא להארכת עיכוב הביצוע למשך 30 יום מיום מתן ההחלטה. 9. יום למחרת, 5/10/10, הוגשה בקשה דחופה מטעם המשיבה לבטל את הצו לעיכוב ביצוע וכן בקשה להוצאת התינוק שרק נולד ממשמורת ההורים. המערערת ילדה תינוק ביום 29/9/10, ערב חג סוכות, כאשר עובר ללידה נבנתה תכנית, בסיוע עו"ס מעגלים ועו"ס מחלקת הרווחה, להכנת הילדים אופ' והי' ללידה. סוכם כי הוריו של האב יקחו את הקטינים לביתם ויטפלו בהם כשהאם תשהה בבית החולים. התברר כי הורי האב נסעו לנופש בטבריה, ולא היה מי שישגיח על הילדים. בלית ברירה מנהלת המעון הרב תכליתי ומטפלת מהמעון לקחו את אופ' והי' לביתם למשך שלושה ימים עד שהמערערת חזרה לביתה. בימים בהם שהו הילדים אצל המטפלת ומנהלת המעון, התנהגותו של אופ' היתה קשה והוא לא הפסיק להכות את אחותו. בזמן שהותה של המערערת בבית החולים, הזמין הצוות הרפואי אבטחה עקב התנהגות אלימה של האב. לאחר חזרת המערערת הביתה, החזירה מנהלת המעון את הילדים לביתם וראתה כי שולחן עם כסאות עומד מתחת לחלון ללא סורגים. הגננת של אופ' התקשרה ודיווחה שהתנהגותו קשה ביותר וחלה בה הסלמה. כן התקבל במחלקה לשירותים חברתיים דיווח של שכנה שכאשר המערערת הלכה ללדת, השאירה את הילדים לבד עם האב, שנטש אותם לבדם בדירה. הילדים נשמעו צורחים ובוכים. עוד סיפרה, כי שני ההורים נוהגים לקלל ולצרוח על הי' ואופ', והקטינים מסתובבים יחפים לבדם ברחוב בין מכוניות בשכונה וכל הזמן בוכים. האב הכניס שני בלוני גז לתוך הבית מחשש שיגנבו לו אותם, כאשר שני ההורים מעשנים בתוך הבית. בנסיבות אלה ביקשה פקידת הסעד לבטל את עיכוב הוצאת הקטינים מהבית. השופטת קמא נעתרה לבקשתה בהחלטה מיום 5/10/10. בהחלטה נפרדת מאותו יום, נעתרה השופטת לבקשת פקידת הסעד למתן צו ביניים להוצאת התינוק למרכז החירום, כשהנימוק היחידי לכך היה הימצאות בלוני הגז בתוך הבית. התינוק הוחזר לאם בתום כ-15 ימים לפי בקשת האם, שטענה כי לא היו בלוני גז בתוך הדירה וכי תואם מראש שהילדים ישהו אצל מנהלת המעון. בית משפט קמא הורה, כי התינוק לא יושאר עם אביו לבדו אף לא לדקות ספורות. נקבע מועד לדיון בבקשה להכרה בתינוק כקטין נזקק. 10. בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית משפט קמא מיום 3/10/10 הוגשה ע"י המערערת לבית משפט זה ביום 3/11/10, עוד לפני שהוגש הערעור. זאת, על רקע הודעה של פקידת הסעד כי נמצאה לאג' משפחה אומנת והיא תועבר לשם מיידית. בהחלטתי מאותו יום קבעתי דיון במעמד הצדדים, ועיכוב ביצוע העברתה למשפחה אומנת עד למתן החלטה אחרת. ביום 8/11/10 הוגש הערעור, והדיון בו התקיים ב- 14/11/10. טענות המערערת 11. המערערת סבורה כי הדרישה להוציא את הקטינים מהבית היא בעיקרה בשל ההתנהגות האלימה בעבר של האב כלפי המערערת ובשל חוסר שיתוף פעולה שלו עם שירותי הרווחה. לטענתה, האב מטופל כיום במרכז הרפואי לבריאות הנפש בטירת הכרמל, הוא מאוזן תרופתית ואין לו התקפי אלימות. הוגש מסמך רפואי לפיו אינו אלים ואינו מסוכן. 12. עוד עמדה המערערת על ההלכה הנוהגת באשר להוצאת ילדים ממשמורת הוריהם, שאמורה להיות צעד נדיר וקיצוני, שאין הכרח לנוקטו במקרה זה. על פקידת הסעד להוכיח כי ננקטו כל האמצעים לפני שיוצאו הילדים ממשמורת הוריהם, שעלולה לגרום לפגיעה חמורה באוטונמיה ההורית. זאת ועוד: מסוגלות הורית יש לבחון לא לפי מודל של "אמא אידיאלית". רשות הרווחה לא מיצתה את האפשרויות לעזור לאם, שהיא אשה פגועה וקשת יום שטובת ילדיה עומדת לנגד עיניה כל העת והיא עושה כמיטב יכולתה כדי להיות קשובה לצרכיהם. המערערת מקפידה על ביקורים סדירים אצל הקטינים ומגלה כל העת דאגה ומסירות לילדיה. חוות הדעת בעניין מסוגלותה ההורית אינה חד משמעית והיא לא מציגה מצב קיצוני ואקוטי המצריך הוצאת הילדים מהבית. המערערת נמצאת בקשר עם גורמי הרווחה, עם הגננת של או' ועם מנהלת המעון בו שוהים ילדיה האחרים. היא מעורה בכל הקורה עם ילדיה. היא אף יזמה מהלך של העברת אופ' לגן טיפולי. לא הוצע למערערת טיפול הוליסטי מקיף כפי שהיה מן הראוי לעשות בשל נסיבות חייה, ואף לא טיפול משפחתי משולב באמצעים שונים. 13. אבי הקטינים עזב את הבית ולפיכך אין מכשול להחזרת הקטינים. 14. שהותם של הקטינים במרכז "שבתאי לוי" לא היטיבה עמם: אג', שנמצאת שם מאז מרץ השנה, שרויה בעצבות קשה בשל געגועים לאמה. היא ואו' חשים חרדה קשה שמא יועברו למשפחות אומנה. אף אופ' נמצא בחרדה קשה. הילה קשורה לאמה וזקוקה לה. 15. בדיון לפני, ביום 14/11/10, הדגישה ב"כ המערערת כי אין מחלוקת שהמערערת לא מסוכנת ומעולם לא פגעה פיזית בילדיה. איש אינו מתכחש לקשיי הילדים, אולם המערערת עשתה כל שביכולתה לבקש עזרה, ערה לקשייה, היא משתדלת ומנסה, ויש לתת לה הזדמנות נוספת. אמנם מצב הילדים אינו טוב, אולם ניתן וצריך היה למצוא מענה במסגרת המשפחתית. טרם מוצו האפשרויות להשאיר את הילדים עם המערערת. כאשר מציבים את הישארות הילדים במשמורת האם לעומת העברתם למשפחה אומנת, יחד עם היכולות של המערערת למרות הספק ביכולתה ההורית, טובת הקטינים היא לחזור לאמם כדי למנוע פגיעה נוספת בהם. נטען כי שירותי הרווחה לא הרימו את הנטל להוכיח אי מסוגלות הורית. חוות הדעת הקיימת ביחס למסוגלות הורית של האם אינה חד משמעית ולא ניתן לקבוע באמצעותה כי למערערת אין מסוגלות הורית. 16. המערערת טענה לפניי ששירותי הרווחה הציבו לה אולטימאטום להתגרש על מנת שהילדים יישארו בחזקתה. היא מסרה כי אוראל היה בוכה כל ביקור שלה והיא שמעה שמצבו משתפר, וכי הילדים חושבים שהיא לא רוצה אותם. 17. עמדתה של הנציגה של היועץ המשפטי לממשלה: ההורים סובלים מבעיות נפשיות. המערכת הזוגית ביניהם התאפיינה במשך השנים בחוסר יציבות. בני הזוג הגישו תלונות הדדיות רבות במשטרה, כשהמערערת מתלוננת על אלימות כלפיה, והאב מתלונן כי היא אלימה כלפי הקטינים. המערערת הופנתה במהלך השנים שלוש פעמים למעון לנשים מוכות, אולם בכל פעם עזבה על דעת עצמה תוך זמן קצר, ונראה כי המערערת פיתחה תלות בבבעלה בהעדר גב משפחתי אחר ואיננה מעוניינת או איננה יכול להפרד ממנו. כבר עם הולדת בנם הבכור או', הופנו בני הזוג לטיפול במסגרת המרכז לפעוט, שההערכה הראשונית היתה שבגין גילם הצעיר, חוסר הניסיון, המצוקה הכלכלית, הבעיות הנפשיות והאישיות והמערכת הזוגית הבלתי יציבה, זקוקים לסיוע והכוונה לשם שיפור תפקודם. בהמשך הטיפול שהוצע למשפחה היה רחב ביותר, אולם שיתוף הפעולה של המערערת היה חלקי, היא לא הגיעה באופן סדיר ולא התמידה לאורך זמן במסגרות הטיפול השונות. האב, לעומת זאת, סירב להשתתף בתכניות והמשיך בהתנהגותו התוקפנית. למרות המעטפת הטיפולית המורחבת לא ניכר במשך השנים כל שיפור. המערכת הזוגית הוסיפה להיות לא יציבה, חוסר שיתוף פעולה גורף של האב עם גורמי הטיפול השונים ושיתוף פעולה חלקי של המערערת, שלא הוביל לכל שינוי, הפנמה או שיפור ביכולותיה ההוריות. ככל שחלף הזמן והקטינים גדלו, הקשיים הרגשיים והנזקים שנגרמו להם החלו להיראות, ובהם קשיים שפתיים, בעיות התנהגות, אלימות, התנהגות מוזרה ועוד. התקבלו אף תלונות, חלקן אנונימיות וחלקן משכנים, על הזנחה, בכי, צעקות וקללות של ההורים, אלימות ואיומים מצד האב. בשל כל אלה הוחלט לפנות לבית משפט קמא בבקשה להוצאת הקטינים מהבית. ההחלטה של בית משפט קמא על הוצאתם מהבית ניתנה כמעט שנה לאחר שהוגשה, על מנת לקבל עידכונים על יכולתה להפיק תועלת מהטיפולים שהוצאו, ולאחר שהשופטת נתנה הזדמנויות רבות למערערת. לגבי טענת המערערת כי האב אינו מתגורר עוד בבית, תגובת היועמ"ש היא כי מנגד לא נטען שההורים נפרדו אלא כי יציאת האב מהבית נועדה לאפשר החזרת הקטינים למשמורת המערערת. על פי ניסיון העבר, עזיבת האב את הדירה היא זמנית בלבד, אם בכלל. לעניין מסוכנותו או מצבו הפסיכיאטרי, לכל אורך תקופת הדיונים הממושכת בבית משפט קמא, לא הוצג אישור מגורם פסיכיאטרי כלשהו שהאב מצוי בטיפול. באשר לטענה כי מצבם הרגשי הקשה של או' ואג' נובע מגעגועים למערערת וחששם ממעבר למשפחה אומנת, נטען כי עוד בטרם הוצאו ממשמורתה, התגלו בעיות התנהגותיות וקשיים רגשיים. במהלך האבחון במרכז החירום, הובהר כי מופנמות אצלם דמויות הוריות אכזריות, רעות וסדיסטיות, שלא מעניקות דבר אלא רק פוגעות והורסות. פגיעות אלה נגרמו עקב צרכים ראשוניים שלא סופקו ואי קבלת מענה הולם לצרכיהם בשנות חייהם הראשונות, על ידי הוריהם. בבדיקת המסוגלות ההורית נמצאה המערערת כבעלת קשיים אישיותיים רבים ונקבע כי היא חסרת מסוגלות לגדל ארבעה ילדים, וספק לגבי שניים. הקטינים התגוררו בבית בו שררה אלימות, היו חשופים למערכת יחסים קשה, רווית מתח וחוסר יציבות. או' ואג' נמצאו פגועים ביותר מבחינה רגשית. ברור כי המערערת אוהבת את ילדיה ומבקשת להיטיב עמם. עם זאת מאמציה לעמוד בנטל הטיפול בהם ואהבתה כלפיהם אינם מספיקים. יכולתם ומסוגלותם של הורים לספק צרכי ילדיהם אינם נמדדים במדדים סובייקטיביים בלבד, אלא במדדים אובייקטיביים. ההחלטה על הוצאת הקטינים ממשמורת הוריהם ניתנה לאחר הזדמנויות וניסיונות רבים שניתנו להם, והיא מבוססת, מנומקת ומעוגנת בחומר הראיות. 18. עמדת נציגת שירותי הרווחה: ב"כ המחלקה לשירותי הרווחה עמדה על דעתה שיש להעביר את הילדים למשפחה אומנת. היא שמה דגש על מצבה של אג', באומרה, כי היא סובלת מהתקפי בכי בלתי פוסקים, וחוששים כי לא תחזיק מעמד אפילו שבועיים נוספים. אין הסכמה לטענת ב"כ המערערת כי האם לא פגעה בקטינים, שכן פגיעה בהם אינה רק פיזית, כי אם גם הזנחת הצרכים ואי מתן מענה הולם, מה שמעמיד אותם בסיכון רגשי והתפתחותי. נטען, כי הניסיון ליצור חיץ והפרדה בין בני הזוג הוא במטרה להפנות את כל האחריות למצב הקטינים והתפקוד ההורי על כתפי האב, שכן מצבו גם יותר ברור בהיותו חולה נפש, צורך סמים ואלכוהול ובעל היסטוריה של התנהגות אלימה. בפועל, המערערת מטעה ביכולות שלה, ובתחילת הדרך סברו בשירותי הרווחה כי קיימים במערערת כוחות ויכולות, וכי בשל גילה הצעיר, הקשיים במערכת הזוגית וחוסר הניסיון, כוחותיה אינם באים לידי ביטוי. היתה תקווה כי מתן סיוע יביא לתפקוד טוב יותר מצידה אולם אחרי חמש שנים של מתן סיוע ההערכה הזו כנראה הייתה שגויה. מסקנה זו הייתה גם מסקנתו של בית משפט קמא. 19. סגנית מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים, גב' אהובה אנקרי, מסרה כי התהליך שעברו עם המערערת, הכזיב בסופו של דבר. ניתנו לה כל האפשרויות אולם היא לא הייתה חלק מזה. המערערת הצהירה הצהרות רבות אבל לא מסוגלת לבצע. פעמים רבות היא שמה את צרכי האב מול צרכי הילדים, ואף אמרה כי הרבה אנשים דואגים לילדים, אך אף אחד אינו דואג לעידן (האב). ובינתיים מצב הילדים הלך והידרדר. ההורים עירבו את הילדים בהליך המשפטי, והתריעו אותם בל יספרו מה שקורה בבית, או שיוציאו אותם מהבית. 20. עמדת האפוטרופוס לדין האפוטרופוס לדין של הילדים, עו"ד לוי, מסר כי עמדתו עתה היא שיש להוציא את הילדים מחזקת המערערת. בהליכים בבית משפט קמא תמך בהשארת הילדים אצל האם מתוך מחשבה שהיא נכונה לקבל הדרכה. דעתו השתנתה משום שהקשר הפתולוגי בין האם לאב, נמשך, משום ששוכנע כי המערערת אינה רואה את טובת הקטינים לנגד עיניה, חשובה לה המערכת הזוגית. מצב הילדים היה ועודנו קשה מאד, והיה נכון להפסיק את הניסיון על גבם של הקטינים. דיון 21. להוציא ילדים מבית הוריהם החלטה קשה ורבת אחריות היא: הפגיעה בהורים גדולה. לעתים, כפי שמדובר כאן, ההורים סבורים שהם הורים אוהבים, דואגים ומתאמצים לעשות הכל על מנת שילדיהם יישארו אצלם. גם האלטרנטיבה של הוצאה למשפחה אומנת איננה נקיה משאלות ומחשש ונמצאה לא פעם כמאכזבת ופוגעת. מקומם הטבעי של ילדים הוא עם הוריהם הביולוגיים. להם הזכות, הטבעית והראשונית, להחזיק בילדיהם וחזקה עליהם שהם פועלים לטובת ילידהם (וראו, דנ"א 6041/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6) 246 בעמ' 257 (להלן- "דנ"א 6041/02"). אולם, זכות זו של ההורים, לגדל את ילדיהם אינה מוחלטת. כאשר ההורה אינו מקיים כראוי את חובתו כלפי ילדו, וטובת הילד נפגעת, המדינה תתערב ותגן על הקטין (שם). טובת הילד היא עקרון על, מנחה יחיד ועצמאי בשאלות משמורת ילדים: "עקרון העל המנחה בעת קבלת החלטות הנוגעות למשמורתם ולמקום מגוריהם של ילדים, כמו גם בכל מקרה אחר שעניינו יחסי הורים וילדים, הינו טובת הילד, כאשר עיקרון זה מחייב הן את הוריו של הילד [סעיפים 15 ו- 17 לחוק הכשרות] והן את בית המשפט [סעיף 25 לחוק הכשרות]" (ראו בע"מ 10060/07 פלונית נ' פלוני, פסקה 28 לפסק דינו של השופט דנציגר וההפניות שם, ניתן ביום 2/10/09). צעד זה של הוצאת הילדים יש לעשותו בזהירות וכמוצא אחרון, לאחר שנבחנו כל החלופות להבטחת הטיפול בו וההשגחה עליו. הנטל המוטל על המדינה, להוכיח כי אכן ננקטו כל האמצעים החלופיים ונמצאו לא יעילים, כבד הוא, בשל התוצאה הקשה לפיה המדינה מתערבת בתא המשפחתי ובקשר הטבעי בין ההורים לילדים: "ניתוק ילד ממשמורת הורהו מהווה פגיעה בזכות טבעית הנתונה לו, ולכן יש לפרש את גדר המצבים המאפשרים שלילת זכות כזו בזהירות יתרה ועל דרך הצמצום (ע"א 577/83 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה [16], בעמ' 431-432). פגיעה בזכות זו אינה מסתכמת בפגיעה בזכות משפטית. היא משליכה במישרין על טובתו של הילד כמי שזקוק באורח טבעי למשמורת הורית טבעית הבנויה על קשר הדם, שהוא לעולם נקודת מוצא והתחלה לכול... ניתוקו של ילד ממשמורת הורהו, ולו לזמן מוגבל, היא החלטה קיצונית וחמורה שאין לנקוט אותה אלא כהכרח בל-יגונה (ע"א 783/81 פלונים נ' פלמוני [17], בעמ' 7). ניתוק כפוי ממשמורת הורית – ולו זמני – מוצדק רק מקום שקיים צורך חיוני מיידי הנעוץ בנזקקותו של הילד ובחשש ממשי לפגיעה קשה אם לא יינקט ובאי התאמתם של אמצעים אחרים, מתונים יותר, העשויים לתת מענה לסכנה הצפויה. הנטל להוכחת הצורך בניתוק כאמור הוא לטעמי רב וכבד, וככל שהניתוק ממושך יותר, כך הולך הנטל וגובר. כובדו של הנתק נגזר במישרין מעוצמתו ומחומרתו של האמצעי הננקט ומן המודעות לכך שמקום שקיימת אי ודאות בדבר התקיימותם של התנאים המצדיקים את החלתו, כי אז נזקו עלול להיות רב מתועלתו... על רשות הסעד ועל בית המשפט להעריך אפוא את צורכי הקטין בזהירות יתרה בצד מתן משקל ראוי לערך האוטונומיה המשפחתית ולשקלל ערכים אלה כראוי, בטרם יופעלו אמצעים לניתוקו של ילד מהורהו בין לתקופה ממושכת ובין לתקופה מוגבלת בזמן" (דנ"א 6041/02, בעמ' 274). 22. ההסמכה של בית המשפט להורות על הוצאת קטין משמורת הוריו היא בחוק הנוער. סעיף 3(4), שהוא לענייננו, קובע כדלקמן: "3. היה פקיד הסעד סבו שקטין הוא נזקק ושלמען הטיפול בו וההשגחה עליו יש צורך בהחלטת בית-המשפט, משום שאין הסכמת האחראי על הקטין, או שהוא מסכים אך אין הקטין מציית לו, רשאי הוא לפנות בבקשה אל בית המשפט לנקוט באחת או באחדות מהדרכים לפי סעיף זה, ומשנוכח בית המשפט כי הקטין הוא נזקק, רשאי הוא – ... (4) להוציא את הקטין ממשמורתו של האחראי עליו, אם ראה בית-המשפט שאין דרך אחרת להבטיח את הטיפול וההשגחה, ולמסור אותו למשמורתה של רשות הסעד שתקבע את מקום חסותו, או להורות על החזקתו במעון או במעון נעול כמשמעותם בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971". 23. על מנת לקבוע בנידוננו, יש לבחון את מצבם של הקטינים, אם אמנם הוא גרוע ויש חשש לשלומם הנפשי, הבריאותי ומסוגלותם לגדול לאנשים בריאים נפשית, את הגורם למצב זה ואם יש למערערת סיכויים לשפר את התנהלותה. שוכנעתי כי צדק בית משפט קמא כאשר קבע כי מצבם של הקטינים הוא בכי רע, והוא מחייב מתן עזרה מיידית. לפיכך נכון פסק בית משפט קמא כאשר קבע, בזמנו כי הקטינים הם נזקקים, ואחר כך - שיש להוציאם מרשות אמם והעברת שני הקטינים הבוגרים יותר למשפחות אומנות, ואילו את שני הקטינים הנוספים על השארתם לעת עתה במשמורת של מעון "שבתאי לוי" לשם אבחונם. 24. דו"ח פסיכו-דיאגנוסטי שנערך ביוני 2010 לאו' ואג' במרכז החירום, מצביע על הקשיים עמם מתמודדים השניים. לגבי או' נכתב, כי הוא חווה עצמו כילד דחוי ולא אהוב, חי בבדידות קשה ובעל דימוי עצמי נמוך. קיומו הבודד והריקני מפורש על ידו בכך שהוא רע, מזיק ומציק ולכן לא אוהבים אותו. לא קיימת אצלו חוויה של ילד שמגיע לו שיטפלו בו, אלא הוא צריך להסתדר לבד בעולם, בלי להזדקק לאף אחד. כדי להבין את המצב הרגשי בו הוא מצוי, אצטט מהדו"ח: "הדמויות ההוריות המופנמות שלו מלאות ברוע ובסדיזם, כמעט פסיכופאטי. האחרים מתעללים, מזיקים ומחסלים בלי כל סיבה נראית לעין, הכל סתמי. אין שום נדיבות או נתינה של המבוגרים לילדים אלא רק רוע... או' מנסה למצוא פשר בעולם אולם במקומו הוא מוצא כאוס ועוול. יש בתוכו חלק שחש כי העולם כולו אינו הוגן וכי הדברים היו צריכים להתנהל אחרת. אולם, הוא אינו מצליח להחזיק בתפיסה זו בגלל שעולם האובייקטים המופנם שלו, והחוויה הסובייקטיבית בהתאמה, מושחתים מאד. מבחינה רגשית, לאו' נותרה מעט חמלה ובעיקר משאלות. הוא מלא בעצב ובדידות, חי חוויה קשה של עוול ומאד רוצה שיהיה שינוי ושמישהו 'ישכנע' אותו שאפשר גם אחרת... לסיכום, או', ילד אינטליגנטי וחזק, ומאד פגוע מבחינה רגשית. עולמו חסר פשר, כאוטי ובעיקר מלא בעוול והרסנות. יחד עם זאת, נותרה בו מעט תקווה וכמיהה לחיים נורמאלים של ילד אהוב". לגבי אג', מדוח בדיקה פסיכולוגית עולה שהיא מאד פגועה רגשית: "מבחינה רגשית, מצבה של אג' קשה מאד. היא בעיקר מיואשת ולא מאמינה כי יש מישהו בעולם שיכול או יוכל לראותה ולפגוש את סבלה. נראים סימנים של דיכאון וחוסר תקווה בולט... היא אינה מבינה מדוע היא כל כך בודדה, מדוע עולמה שומם. האפקט המרכזי הוא עצב קשה ועמוק והחוויה המרכזית דרכה היא פותרת את חוסר הבנתה לגבי עוצמות העוול שהיא חשה, היא של ילדה רעה ולא ראויה, אלא לסבל ולעונש. תפיסת הבית שלה היא פורמאלית בלבד. הבית ריק ונטול חיים, אנשים וילדים חיים ברחוב, חשופים לעוולות המציאות ולסכנות רבות... ההפנמות ההוריות שלה הן של הורים אכזרים, רעים ונוטשים. התוקפנות שלה מול האובייקט והסובייקט עצומה, מה שמעיד על חולשה של מבנה נפשי... אג' עדיין ילדה צעירה מאד. החלק האינטלקטואלי שלה טוב ועומד לרשותה, והעולם הרגשי שלה חי, אף כי האפקט השולט הוא דיכאון. היא אינה נסגרת מול אחרים ולא דוחה קשר באופן פעיל. היא מצייתת, ומרצה. זה מעט מאד, אולם עדיין לא מעט מדי. היא זקוקה בהקדם למשפחה שתאבק עליה, תיתן לה ותרגיע אותה. זהו עבורה סיכוי להמשך חיים והתפתחות אחרים ותקינים יותר מאלו שנגזרו עליה". 25. מדו"ח עדכון של מרכז החירום מתאריך 7/9/10, נראה כי מצבו של או' השתפר מעט. תואר כי הוא הצליח, לאחר תקופת הסתגלות ארוכה וקשה, להפנים את כללי המקום, אם כי עדיין יש תנודות קיצוניות בהתנהגותו וביחסו לילדים אחרים. הוא מסוגל היום יותר מבעבר להחצין רגשות שנחשבים שליליים כמו עצב, חוסר אונים ומתחיל להשתחרר מתפקיד "שומר הסוד המשפחתי". לעומתו, מצבה של אג' החמיר. היא עצובה הרבה יותר ועסוקה בנטישה הרגשית של הוריה. מצב זה קושר בדו"ח להתדרדרות באיכות ובתדירות הביקורים של המשפחה. היא פסיבית מאד, קשה לה להביע את רצונותיה. מתקשה מבחינה חברתית ודרכה ליצור תקשורת עם ילדים אחרים היא באמצעות הצקות. הקשר בינה לבין אחיה מאופיין בחיכוכים רבים ובקנאה. היא מצליחה כעת להפגין החוצה את הדחייה הרגשית שחוותה מאמה באמצעות משחק דמיוני. 26. באשר לגורמים שהביאו למצב זה: לא מצאתי טעות בקביעתו של בית משפט קמא, כי הגורם למצבם של הקטינים הוא התנהלותם של ההורים עקב נתוני אישיותם על רקע עברם, כשאלו מוחמרים על ידי מעורבותו של האב בחיי הזוג והילדים. כאמור לשני ההורים משא כבד על כתפיהם. האב חולה נפש ונרקומן. התנהלותו מאופיינת בנוסף לאלימות כלפי האשה ולמורא שהוא מטיל על הילדים בחוסר הבנה ויכולת לספק לקטינים את צורכיהם הנפשיים. האם מנגד איננה בעלת יכולות הוריות מספיקות, על אף שהיא רואה במשפחה מפלט מעברה. 27. חרף הצהרותיה כי היא והאב כבר לא ביחד ואף התגרשו, חזרו בני הזוג לחיות יחד פעם אחר פעם, ולאחרונה, כאמור, אף נולד להם בן חמישי. המערכת הזוגית ביניהם, כפי שניתן ללמוד מחוות הדעת השונות והתסקירים, אינה יציבה. ההורים מתקשים לשלוט בעצמם מול הילדים, וניכר כי הילדים היו עדים לאירועי אלימות בין ההורים בבית, ואף דיווחו כי "אבא מרביץ לאמא" (כעולה מתסקירי המשיבה, למשל תסקיר מיום 27/4/09). סיטואציה שתוארה ע"י הפסיכולוגית שביצעה את בדיקת המסוגלות ההורית למערערת, כאשר הייתה בבית המשפחה לצורך הערכת האינטראקציה, מבטאת את חוסר המודעות של ההורים להשפעתם המזיקה על הילדים, בעת מריבה ביניהם לעיני הקטינים: "השקט הופר עם דרישתו של ע' שיביאו לו מאפירה. מ' פעלה בצייתנות ונענתה לדרישתו, אך משהו בתוכה 'נשבר' וכבר לא יכלה להתאפק. עד כה, התאמצה לשמור על שקט תעשייתי ולהימנע מעימותים עם בעלה. כעת הסירה את הבלמים וכל הכעס והתסכול שצברה בתוכה פרצו החוצה ללא שליטה או בקרה. צעקה עליו והאשימה אותו שבגלל סירובו לעבור בדיקת מסוגלות הורית, ייקחו ממנה את הילדים. ע' צעק עליה בחזרה והפנה את דבריו גם אלי כנציגת המערכת. דיבורו היה מבולבל ולא קוהרנטי, כנראה בהשפעת סמים: 'תיקחו ממני דם, שתן, מה שאתם רוצים... עברתי תאונה ונפלו לי שיניים, יש לי עבר נפשי, תעשו אותי משוגע כולכם... נכון אני כל יום מטייל עם הילד, אני אבא לעניין. כל הבית הזה עומד על הגב שלי ואתם רוצים להרוג אותי... הילדים אוהבים אותי יותר מאימא ויותר מכולם'. בני הזוג המשיכו לצעוק אחד על השני והילדים הגיבו, כל אחד בדרכו. או' עמד בצד ושתק, הבעת פניו דרוכה ומבוהלת. אג' שיחקה בצורה תוקפנית עם הי' והתיישבה עליה. מ' נראתה בסוף כוחותיה. כעסה על אג' בקול רם: 'תשבי כאן בשקט ותירגעי! ... טוב אני לא יכולה ככה. אשב פה. לא יהיה ארוחת צהריים היום!' התיישבה בספה והכריזה על שביתה. ע' הצטרף: 'אתם לא רוצים טלוויזיה? אני מכבה לכם!' בשלב זה אופ' התעורר מהצעקות והבכי בסלון והחל לבכות במיטתו. מ' המשיכה לצעוק על או' ואג' והאשימה אותם בכך שאחיהם החולה התעורר. בסוף ניגשה לאופ' והעבירה אותו לסלון. אח"כ חזרה לריב עם ע': 'אני לא מסוגלת עם כל הלחץ הזה. הרמתי ידיים. זה מה שרצית זה מה שיהיה... תיקח את עצמך בידיים, שלא תהיה עם חשיש כל היום. אמרת שתעשה בדיקות שתן, שתעבוד... אני לא יכולה ככה! אתגרש כבר... זה היום הכי גרוע בחיים שלי!' ע' החזיר לה: 'אישה בונה ואישה הורסת, איך שאת מתנהגת! כל החובות בגללך!'". 28. החשוב יותר בעיני הוא חוסר מסוגלותה של האם לטפל בארבעת ילדיה. מצבה של המערערת אינו מאפשר לה להתפנות לטיפול ראוי בילדים. אבחנה זו עולה חוות הדעת באשר למסוגלותה ההורית: "2. במצבי לחץ, מ' נעה בין מוצפות רגשית מלווה בהתנהגות אימפולסיבית וחסרת שיפוט, לניתוק רגשי, התכנסות פנימה, הגנות דיסוציאטיביות ודיכאון. בשני המצבים, היא אינה מסוגלת לקלוט את צורכי ילדיה ולהתאים את עצמה אליהם, והתנהגותה הבלתי מותאמת עלולה לסכן אותם פיזית ורגשית. 3. הליקויים בתפקודה ההורי נובעים ממגבלות על רקע מבני, אשר באות לידי ביטוי באופן חריף במיוחד בקונסטלאציה המשפחתית הקיימת. התנהגותה בבית בלתי יציבה ולעתים סוערת רגשית כאמור למרות מאמצים לוויסות עצמי. הקושי לשמור על אווירה ביתית רגועה, בטוחה ומכילה רגשית מעמיד את ילדיה במצב מתמשך של דריכות וחרדה. 4. מ' אינה מצליחה להגן על ילדיה מפני אביהם הנרקומן ונוכחותו בבית מוסיפה למתחים הקיימים. צורת הדיבור שלו גסה ותוקפנית והתנהגותו אימפולסיבית ובלתי צפויה, הן ביחס לאשתו והן ביחס לילדיו. התנהגותו עלולה לעורר אצל הילדים חרדה רבה ופחד מפני פגיעה ו/או נטישה. 5. מערכת היחסים בין מ' לבעלה טעונה ומתוחה, מאופיינת בווכחנות קולנית, צעקות, זלזול הדדי ואיומי פרידה. דווח גם על אלימות פיזית מצד הבעל. הילדים חשופים לאירועים אלה וכן להתפרצויות רגשיות של מ' בעקבות המריבות עם בעלה. ברגעי משבר, היא מערבת את ילדיה בכל העולה על רוחה, כולל איומים לנטוש אותם ולהתאבד. ... 9. במצב הנוכחי, ארבעת הילדים אינם מקבלים מענה הולם לצורכיהם הפיזיים והרגשיים ונמצאים במצב של סיכון רגשי ואף של סיכון פיזי ממשי בשל התנהגותם הבלתי נשלטת והבלתי צפויה של שני ההורים. ככל שהזמן עובר, עלול להיגרם להם נזק התפתחותי חמור יותר ובלתי הפיך. 10. אין למ' מסוגלות הורית לארבעה ילדים, וספק רב אם יש לה מסוגלות הורית לשניים מתוך הארבעה". הפסיכולוגית חנה מן שנתנה חוות דעת זו המליצה על הוצאת שני הילדים הגדולים באופן מיידי מהבית ועל העברתם למשפחות אומנות לטווח ארוך. מתסקיר פקידת הסעד מיום 4/7/10, לאחר שאו' ואג' כבר הוצאו מהבית, עולה כי אין שיפור במצבה של המערערת ביחס לדברים שצוטטו לעיל, ונכתב: "נראה כי מ' חווה קשיים אובייקטיביים רבים, ובתוך התנהלות זו מתקשה לתת את המענה ההולם לצרכי הילדים, על אף רצונה. נראה כי מ' מרוכזת בקשיים שלה, מתקשה להפריד בין החוויה שלה לבין החוויה של הילדים ולכן מתקשה לראות את צרכי הילדים ולפעול על מנת לשפר את מצבם". 29. אין ספק שהמערערת אוהבת את ילדיה, דואגת להם ומעוניינת ברווחתם. אולם בפועל, מתקשה מאד ביישום. קושי זה בא היטב לביטוי בתיאור הביקורים של המערערת את ילדיה במרכז החירום, לאחר שאג' סיפרה בכמה הזדמנויות למטפליה כי היא נגעה לאביה באיבר המין. במרכז החירום דיווחו לאם לגבי אינפורמציה זו, ועקב כך תיארה המערערת לפני העו"ס קושי רב לפגוש את אג'. כעולה מדו"ח עדכון של מרכז החירום מיום 27/6/10, לגבי מצבם של או' ואג', תגובתה לדיווחיה של אג' הייתה כי היא משקרת ומספרת סיפורים כדי לקבל תשומת לב. המערערת לא הסכימה להיפגש עם אג' אלא רק עם או', ורק לאחר שהוסבר לה כי אין אפשרות כזו, הסכימה לפגוש את שניהם. הביקור עצמו של המערערת את ילדיה לאחר דיווחיה של אג', תואר כקשה, או' לא התייחס לאמו ואג', ברגע שראתה את המערערת, "התכרכרמו פניה". המערערת ישבה בפנים קפואות מכעס, ואחרי מספר דקות אמרה כי לא מוכנה לבוא יותר, לקחה את החפצים שהביאה לילדים והלכה. בביקור הבא, כמעט ולא התייחסה לאג', ושיתפה פעולה עם ניסיון של או' לעשות ברית נגד אג'. הביקור הסתיים לאחר 45 דקות, שבסופן אג' לא נפרדה מאמה אלא רצה לקבל חיבוק מהעובדת הסוציאלית. תיאורים אלה הובאו כדי להדגים את חוסר מסוגלותה של המערערת להתפנות רגשית עבור ילדיה, ולהפריד את צרכיהם מאלה שלה. העדר הזמינות הרגשית, אף אם מבחינה פיזית המערערת מצליחה לדאוג לקטינים, מהווה מכשול אדיר בהתפתחותם התקינה. 30. כפי שתארתי לעיל, הגורמים המטפלים שהם עובדים סוציאלים מקצועיים והפסיכולוגים שבדקו את מסגולותה ההורית של האם, היו בדיעה כי האם איננה יכולה לגדל את כל ארבעת ילדיה וכי הם פגועים קשות. בית משפט קמא סמך החלטתו על חוות דעת מקצועיות אלו. לא מצאתי כל טעות בשיקול הדעת של בית משפט קמא בהסתמכו עליהן. 31. האם יש להמשיך ולנסות לטפל באם ובילדים במסגרת המשפחתית. החלטת בית משפט קמא, ניתנה לאחר שנים ארוכות של מתן הזדמנויות להורים, ובייחוד למערערת, לקבל הדרכה וטיפול, בתכניות שונות ומגוונות, תוך הסתכלות פרטנית לגבי צרכיו של כל קטין והתאמה של טיפול עבורו. המערערת חזרה והצהירה לפני בית משפט קמא כי טובת ילדיה לנגד עיניה ושתעשה הכל כדי שיישארו במשמורתה, כולל שיתוף פעולה מלא עם שירותי הרווחה ועם הטיפולים שהוצעו לה. אולם, הצהרות לחוד והמציאות לחוד. המערערת לא הגיעה באופן סדיר לאף טיפול שהוצע לה. כך למשל, מתוך 30 מפגשים טיפוליים עם הפסיכולוגית ביחידת "מעגלים" של המרכז לפעוט, התקיימו 18 בלבד בשל הגעה לא סדירה של המערערת; מתוך 14 מפגשים מתוכננים להדרכה ביתית, התקיימו רק 6; שיחות בין עובדת סוציאלית במעון הרב תכליתי בו ביקרו הילדים לבין המערערת, שנקבעו אחת לשבוע במסגרתן ניתנו הדרכה הורית, ליווי ותיווך מול גורמים נוספים, המערערת הגיעה אליהן באופן חלקי בלבד; למערערת נקבע, יחד עם הקטין אופ', טיפול דיאדי, כשבפועל ניכר קושי שלה להגיע ולהתמיד והיא הגיעה למפגשים באופן חלקי בלבד, עד שבמהלך שנת 2010 הפסיקה בכלל להגיע ובמקום טיפול דיאדי, ניתן טיפול רגשי נוסף לאופ'. לסיכום 32. לא מצאתי סיבה להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא, המבוססת הן על העובדות העולות מהדיווחים של המטפלים והן מחוות הדעת המקצועיות. בנסיבות שתיארתי והמהסיבות עליהן עמדתי, אין מנוס אלא מהשארת פסק דינו של בית משפט על כנו. הערעור נדחה. אין צו להוצאות. ככל שהופקד פקדון, הוא יוחזר למפקידתו. קטיניםמסוגלות הורית / יכולת הורית