##דוגמא לכתב תביעה:## ## א. תיאור בעלי הדין ## 1. התובע, מר _______, ת.ז. _________, הינו אזרח ותיק אשר עבד בשירות הנתבעת במשך כ-35 שנים, עד לפרישתו לגמלאות ביום 31.12.2003. בתפקידו האחרון שימש התובע כמנהל מחסני חירום באגף חירום וביטחון של הנתבעת, תפקיד אשר דרש ממנו פעילות ענפה בשטח ובכוננות. 2. הנתבעת, עיריית _______, הינה תאגיד סטטוטורי הפועל מכוח פקודת העיריות [נוסח חדש], ואשר העסיקה את התובע עד למועד פרישתו. הנתבעת אחראית לתשלום גמלתו של התובע, ועל כן היא הכתובת לתביעה זו להכללת רכיבי שכר נוספים בחישוב הגמלה. ## ב. הסעד המבוקש ## 3. כבוד בית הדין מתבקש להצהיר כי תוספת השדה ששולמה לתובע עובר לפרישתו, מהווה חלק בלתי נפרד מהשכר הקובע לצורך חישוב גמלתו, וכי יש לכלול אותה בבסיס השכר לפיו מחושבת הגמלה המשולמת לו. 4. כבוד בית הדין מתבקש להורות לנתבעת לשלם לתובע את ההפרשים בגין תוספת השדה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד פרישתו ועד למועד התשלום בפועל, וכן להורות על עדכון גמלתו השוטפת בהתאם. 5. כבוד בית הדין מתבקש לחייב את הנתבעת בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ כחוק. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 6. התובע עבד אצל הנתבעת במשך כ-35 שנים, ובתפקידו האחרון שימש כמנהל מחסני חירום באגף חירום וביטחון. תפקיד זה כלל אחריות על מספר רב של מחסנים הפזורים ברחבי העיר _______, ודרש ממנו עבודת שטח אינטנסיבית ותיאום מול גורמי צבא וביטחון. 7. עובר לפרישתו של התובע לגמלאות ביום 31.12.2003, שולמו לו באופן קבוע תוספת שדה ותוספת כוננות, אשר שיקפו את אופי תפקידו הייחודי והדרישות המיוחדות שהוטלו עליו במסגרת עבודתו. 8. מאז פרישתו של התובע, משולמת לו גמלה על ידי הנתבעת, אולם גמלה זו אינה כוללת בחישובה את תוספת השדה ואת תוספת הכוננות, למרות שהן היוו חלק אינטגרלי וקבוע משכרו טרם פרישתו. 9. עילת התביעה נולדה במועד פרישתו של התובע, 31.12.2003, כאשר הנתבעת החלה לשלם לו גמלה שאינה כוללת את תוספת השדה, ובכך קיפחה את זכויותיו הפנסיוניות. התביעה הוגשה ביום 24.1.2008, ועל כן טענת ההתיישנות אינה חלה עליה במלואה, ולכל הפחות יש לבחון את מהות התוספות לגופן. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 10. תביעה זו עניינה בזכויות פנסיוניות של עובד ציבור, ובפרשנות חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970, וכן הסכמים קיבוציים החלים על עובדי הנתבעת. 11. בהתאם לסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, לבית הדין האזורי לעבודה סמכות ייחודית לדון בתביעות שעניינן זכויות פנסיוניות של עובדים, לרבות תביעות הנוגעות לחישוב גמלאות. 12. לפיכך, הסמכות העניינית לדון בתביעה זו נתונה לבית הדין האזורי לעבודה. 13. הסמכות המקומית נתונה לבית הדין האזורי לעבודה ב_______, שכן הנתבעת הינה עיריית _______, ומקום עבודתו של התובע היה בתחומי שיפוטה של עיר זו. ## ה. פירוט הטענות ## ## מהותה של תוספת שדה כחלק מהשכר הקובע ## 14. התובע יטען כי תוספת השדה ששולמה לו לא הייתה תוספת "אמיתית" המותנית בתנאי או גורם מיוחד, אלא חלק אינטגרלי וקבוע ממשכורתו היסודית, אשר שיקף את אופי תפקידו כמנהל מחסני חירום הדורש עבודת שטח מתמדת. 15. התשלום בגין תוספת שדה שולם לתובע באופן רציף וקבוע, מדי חודש, והיה חלק בלתי נפרד ממערך השכר הכולל שלו, מה שמחזק את הטענה כי מדובר ברכיב שכר קבוע ולא בתוספת זמנית או מותנית. 16. העובדה כי התובע נדרש באופן שוטף לבצע עבודת שטח, לנייד עובדים, לפקח על מחסנים רבים הפזורים ברחבי העיר ולתאם מול גורמי צבא, מוכיחה כי תוספת השדה לא הייתה תשלום אקראי אלא תמורה מהותית לעבודתו הרגילה. 17. הנתבעת עצמה הגדירה את התובע כ"עובד שדה במחסני הג"א" בנוהליה, ובכך הכירה באופי המהותי של עבודתו כעבודת שטח, מה שמחייב לראות בתוספת השדה חלק בלתי נפרד מהשכר הקובע ולא תוספת חיצונית. 18. תוספת השדה שולמה לתובע גם בימים בהם התייצב במשרד הראשי ולא יצא לשטח בפועל, וזאת משום ש"עיקר עבודתו היא בשדה", כפי שהעיד נציג הנתבעת, דבר המעיד על היותה רכיב קבוע ולא תלוי יציאה יומית. ## מבחן התנאי או הגורם הממשי ## 19. התובע יטען כי תוספת השדה לא עמדה במבחן "התנאי או הגורם הממשי" שנקבע בפסיקה, שכן היא לא הייתה תלויה באירוע חריג או בתנאי מיוחד, אלא שיקפה את מהות תפקידו הקבוע והשוטף של התובע. 20. הפסיקה קבעה כי תשלום המותנה בתנאי או גורם ממשי יסווג כתוספת, ואילו תשלום שאינו מותנה בתנאי יסווג כחלק מהמשכורת הקובעת, ובענייננו, תוספת השדה לא הייתה מותנית בתנאי חריג אלא באופי התפקיד עצמו. 21. העובדה כי התובע קיבל רכב עירוני לצורך ביצוע תפקידו, אשר כלל נסיעות תכופות בין המחסנים ופגישות עם גורמי צבא, מעידה על כך שעבודת השטח הייתה חלק אינהרנטי מתפקידו ולא תנאי חיצוני המצדיק תוספת נפרדת. 22. תוספת השדה שולמה לתובע באופן קבוע, למעט ימי חופשה ומחלה, אך גם אז, שינויים בשיעור התשלום נבעו מימי עבודה בפועל ולא מתנאי מהותי המבחין בין תוספת לשכר יסוד. 23. התובע יטען כי גם אם היה קיים תנאי מסוים, שיעור התשלום לא היה פרופורציונלי לתנאי זה, אלא שיקף את היקף עבודתו הכולל, ובכך מעלה חשד כי התוספת הייתה למעשה מסווה למשכורת יסודית. ## פרשנות המונח "משכורת קובעת" בחוק הגמלאות ## 24. התובע יטען כי פרשנות המונח "משכורת קובעת" בחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970, צריכה להיות רחבה, ולכלול כל רכיב שכר קבוע המהווה חלק אינטגרלי משכרו של העובד, גם אם כונה "תוספת". 25. הפסיקה קבעה כי בית הדין הוא המכריע וקובע אם פריט שכר עונה על קריטריונים של "תוספת" או שמדובר בחלק מהמשכורת היסודית, וזאת למרות כינויו, ובענייננו, מהותה של תוספת השדה היא חלק מהשכר. 26. המטרה של חוק הגמלאות היא להבטיח קיום בכבוד לגמלאים, ועל כן יש לפרש את הוראותיו באופן המיטיב עם העובד, ולא לשלול ממנו רכיבי שכר מהותיים שהיוו חלק משכרו הקבוע עובר לפרישה. 27. תוספת קבועה, על פי החוק, היא תוספת המשתלמת על משכורתו היסודית של עובד ושהוכרה על ידי הממשלה כתוספת קבועה, אך הפסיקה הרחיבה את ההגדרה גם לרכיבים שאינם מוכרים רשמית אך מהותם קבועה. 28. התובע יטען כי תוספת השדה, בהיותה תשלום קבוע ומהותי בגין עבודתו הרגילה, צריכה להיכלל ב"משכורת הקובעת" לצורך חישוב גמלתו, גם אם לא הוכרה רשמית כ"תוספת קבועה" על ידי הממשלה. ## אופי עבודת השטח של התובע ## 29. התובע יטען כי אופי תפקידו כמנהל מחסני חירום חייב אותו באופן קבוע לעבודת שטח, לרבות ביקורת ותחזוקה של כ-16 מחסנים הפזורים ברחבי העיר _______, רישום מלאים, ותיאום מקצועי עם צה"ל. 30. עדותו של התובע, אשר נתמכה בעדויות נוספות, הבהירה כי היה עליו לבקר במחסנים, לעסוק בספירת ציוד, ולבצע טיפולים חודשיים, דו-שנתיים ושנתיים, פעולות המעידות על עבודת שטח מהותית ומתמדת. 31. הנתבעת עצמה סיפקה לתובע רכב עירוני לצורך ביצוע תפקידו, דבר המעיד על הכרה בצורך המהותי שלו להתנייד בין המחסנים ולבצע עבודת שטח כחלק בלתי נפרד מתפקידו. 32. התובע נדרש לנייד עובדים ברכבו בין המחסנים, כפי שעלה ממסמכים פנימיים של הנתבעת, מה שמחזק את הטענה כי עבודת השטח הייתה חלק אינטגרלי ובלתי נפרד ממהות תפקידו. 33. בניגוד למקרים אחרים שנדונו בפסיקה, התובע אכן יצא לשטח באופן קבוע, פיקח על מחסנים רבים, והיה מעורב בפעילות מול צה"ל, מה שמבסס את הטענה כי תוספת השדה שיקפה עבודת שטח אמיתית. ## דיווח נוכחות ותשלום תוספת השדה ## 34. התובע יטען כי העובדה שתוספת השדה שולמה לו על פי ימי עבודתו בפועל, ולא בימי חופשה או מחלה, אינה שוללת את אופייה כחלק מהשכר הקובע, אלא מעידה על קשר ישיר בין התשלום לבין ביצוע העבודה. 35. הנתבעת דרשה מהתובע לחתום בשעון נוכחות מכני או לדווח ידנית על נוכחותו, דיווחים שאושרו על ידי הממונה הישיר, מה שאפשר להתחקות אחר ימי העבודה בפועל ולשלם את התוספת בהתאם. 36. שינויים בשיעורי התשלום של תוספת השדה מחודש לחודש, כפי שעלה מגיליונות הנוכחות ותלושי השכר, נבעו מימי עבודה בפועל ולא מעידים על היותה תוספת פיקטיבית או בלתי קבועה. 37. גם אם התובע התייצב בימים מסוימים רק במשרד הראשי ולא הסתובב בשטח, הוא עדיין קיבל תוספת שדה, שכן "עיקר עבודתו היא בשדה", כפי שהעיד נציג הנתבעת, דבר המעיד על קביעות התוספת. 38. התובע יטען כי הדיווחים על נוכחותו ועבודתו בשטח היו מדויקים ושיקפו את המציאות, וכי התשלום בגין תוספת השדה היה תמורה הולמת לעבודתו המאומצת והנדרשת. ## תוספת כוננות כחלק מהשכר הקובע ## 39. התובע יטען כי תוספת הכוננות ששולמה לו לא הייתה תוספת פיקטיבית, אלא שיקפה דרישה מהותית וקבועה מתוקף תפקידו כמנהל מחסני חירום, אשר חייבה אותו להיות זמין ומוקפץ בכל עת. 40. התובע נדרש להיות בכוננות בית לצורך ניהול המחסנים בשעות חירום, וסופקו לו מכשירים אלחוטיים (מירס וביפר) אשר נדרש שיהיו עמו בכל שעות היממה, מה שמעיד על דריכות מתמדת ואי נוחות. 41. הוכח כי התובע הוקפץ בפועל מביתו לצורך מילוי תפקידו ופתיחת המחסנים במצבי חירום, כפי שהעיד בעצמו, דבר המפריך כל טענה בדבר פיקטיביות הכוננות. 42. הנתבעת עצמה הכירה בצורך בכוננות כבר בשנת 1995, וציינה במסמכים פנימיים כי התובע מוזמן מביתו בשל אירועים כמו הפעלה צה"לית או תקלות במחסנים, ובגינם הוא מקבל כוננות. 43. העובדה כי התובע קיבל כוננות גם בחודשים בהם שהה בחופשה, וזאת משום שיכול היה לצבור את מכסת שעות הכוננות הנדרשת, מעידה על קביעות התוספת ועל היותה חלק אינטגרלי מהשכר. ## התיישנות התביעה ## 44. התובע יטען כי טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת, בהתבסס על סעיף 48 לחוק שירות המדינה (גמלאות), אינה חלה במלואה על תביעתו, ולכל הפחות יש לבחון את מהות התוספות לגופן. 45. התובע יטען כי מכתב מיום 12.11.2003, שבו פורטו התוספות שיכללו בשכרו, לא היה ברור דיו ולא הבהיר באופן חד משמעי כי תוספת השדה לא תיכלל בגמלה, ועל כן לא ניתן לראות בו מועד תחילת מרוץ ההתיישנות. 46. התובע יטען כי יש להבחין בין תביעה לקצבה לבין תביעה להכללת רכיבי שכר בחישוב הגמלה, וכי הוראות ההתיישנות הקצרות בחוק הגמלאות אינן חלות באופן גורף על תביעות מסוג זה. 47. התובע יטען כי הנתבעת זנחה את טענת ההתיישנות, או לכל הפחות לא פעלה להבהרתה באופן מספק, וכי אין לאפשר לה להעלותה בשלב מאוחר של ההליך. 48. התובע יטען כי גם אם תתקבל טענת ההתיישנות בחלקה, אין בכך כדי לשלול את זכותו העקרונית להכרה בתוספת השדה כחלק מהשכר הקובע, וכי יש להורות על עדכון גמלתו מכאן ולהבא. ## חובת תום הלב של הנתבעת ## 49. התובע יטען כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב בכך שלא כללה את תוספת השדה בחישוב גמלתו, למרות שידעה כי מדובר ברכיב שכר קבוע ומהותי ששיקף את אופי תפקידו. 50. הנתבעת, כמעסיקה ותיקה של התובע, הייתה מודעת היטב לאופי עבודתו ולחשיבותן של תוספות השדה והכוננות, ועל כן היה עליה לכלול אותן בחישוב הגמלה באופן אוטומטי. 51. התנהלות הנתבעת, אשר הובילה לקיפוח זכויותיו הפנסיוניות של התובע, עומדת בניגוד לעקרונות תום הלב וההגינות המצופים מרשות ציבורית כלפי עובדיה. 52. הנתבעת ניסתה להציג את התוספות כפיקטיביות, למרות שהוכח כי הן שיקפו עבודה אמיתית ודרישות תפקיד מהותיות, ובכך פעלה בחוסר תום לב כלפי התובע. 53. התובע יטען כי הנתבעת ניצלה את מעמדה כמעסיקה ואת חוסר הידע של התובע בענייני פנסיה, על מנת לשלול ממנו זכויות המגיעות לו על פי דין ועל פי מהות עבודתו. ## פגיעה בזכויות פנסיוניות ## 54. התובע יטען כי אי הכללת תוספת השדה בחישוב גמלתו מהווה פגיעה חמורה בזכויותיו הפנסיוניות, ומונעת ממנו קיום בכבוד לאחר שנים רבות של שירות מסור לנתבעת. 55. הגמלה המשולמת לתובע אינה משקפת את מלוא שכרו הקובע עובר לפרישתו, ובכך נפגעת רמת חייו וביטחונו הכלכלי כגמלאי. 56. הפגיעה בזכויות הפנסיוניות של התובע אינה רק פגיעה כלכלית, אלא גם פגיעה בכבודו ובמעמדו כעובד ציבור שתרם רבות לנתבעת. 57. התובע הסתמך על כך שכל רכיבי שכרו הקבועים יילקחו בחשבון בחישוב גמלתו, ושינוי זה לאחר פרישתו מהווה הפרת הסתמכות ופגיעה באמון. 58. כבוד בית הדין מתבקש לתקן את העוול שנגרם לתובע ולהבטיח כי יקבל את מלוא זכויותיו הפנסיוניות, כפי שמגיע לו על פי דין וצדק. ## עקרון השוויון וההגינות ## 59. התובע יטען כי שלילת תוספת השדה מגמלתו, בעוד רכיבי שכר דומים נכללים בגמלאות של עובדים אחרים, מהווה פגיעה בעקרון השוויון וההגינות. 60. הנתבעת, כרשות ציבורית, מחויבת לנהוג בשוויון ובהגינות כלפי כל עובדיה, ואי הכללת תוספת השדה בגמלתו של התובע מפרה עקרונות אלו. 61. התובע ביצע עבודה מהותית ונדרשת, אשר הצדיקה את תשלום תוספת השדה, ואין כל הצדקה להפלותו לרעה לעומת עובדים אחרים שרכיבי שכר דומים נכללו בגמלאותיהם. 62. עקרון השוויון מחייב כי עובדים בעלי מאפייני תפקיד דומים יזכו לזכויות פנסיוניות דומות, ובענייננו, התובע זכאי להכללת תוספת השדה בגמלתו. 63. התובע יטען כי הנתבעת לא הציגה כל נימוק ענייני או סביר להבחנה בין תוספת השדה ששולמה לו לבין רכיבי שכר אחרים שנכללו בגמלאות, ובכך פעלה בחוסר שוויון. ## נטל ההוכחה ## 64. התובע יטען כי הנתבעת, כמי ששילמה את התוספות והייתה אמונה על חישוב הגמלה, היא זו שמוטל עליה נטל ההוכחה כי תוספת השדה לא הייתה חלק מהשכר הקובע. 65. הנתבעת לא עמדה בנטל זה, ולא הוכיחה כי תוספת השדה הייתה תוספת פיקטיבית או בלתי קבועה, אלא ההיפך הוא הנכון – הוכח כי היא שיקפה עבודה אמיתית ומהותית. 66. התובע הציג ראיות מספקות לכך שתוספת השדה הייתה חלק אינטגרלי משכרו, ועל הנתבעת היה להפריך טענות אלו באופן משכנע, דבר שלא נעשה. 67. הפסיקה קבעה כי במקרים של ספק, יש לפרש את הוראות חוק הגמלאות באופן המיטיב עם העובד, ועל כן נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת להוכיח את שלילת הזכות. 68. התובע יטען כי הנתבעת לא הציגה כל מסמך או ראיה חד משמעית המעידה על כך שתוספת השדה לא נועדה להיכלל בחישוב הגמלה, ועל כן יש לקבל את גרסתו. ## מדיניות ציבורית ורווחת הגמלאים ## 69. התובע יטען כי קבלת תביעתו תתרום לחיזוק מדיניות ציבורית המכירה בחשיבות רווחת הגמלאים ובהבטחת קיום בכבוד לאחר שנות עבודה רבות. 70. אי הכללת רכיבי שכר מהותיים בחישוב הגמלה פוגעת בביטחון הסוציאלי של הגמלאים ועלולה להוביל לעוני ולקשיים כלכליים. 71. כבוד בית הדין מתבקש לשלוח מסר ברור לרשויות הציבוריות כי עליהן לנהוג בהגינות ובשקיפות כלפי עובדיהן, ובמיוחד בכל הנוגע לזכויות פנסיוניות. 72. קבלת התביעה תעודד עובדים להמשיך ולתרום למערכת הציבורית, בידיעה שזכויותיהם הפנסיוניות יישמרו ויכובדו במלואן. 73. התובע יטען כי יש לראות בתביעה זו לא רק עניין פרטי, אלא עניין בעל חשיבות ציבורית רחבה, אשר ישפיע על גמלאים רבים אחרים במגזר הציבורי. ## השלכות רוחביות ## 74. התובע יטען כי הכרעה לטובתו תהווה תקדים חשוב ותחזק את מעמדם של עובדי שטח במגזר הציבורי, אשר עבודתם המאומצת והחיונית אינה תמיד זוכה להכרה הולמת. 75. קבלת התביעה תבהיר לרשויות הציבוריות כי עליהן לבחון לעומק את מהותן של תוספות שכר, ולא להסתפק בכינויים פורמליים, בעת חישוב גמלאות. 76. הכרעה זו תסייע למנוע מקרים עתידיים של קיפוח זכויות פנסיוניות של עובדים, ותחייב את המעסיקים לנהוג בשקיפות ובאחריות. 77. התובע יטען כי יש חשיבות עליונה להבטיח כי עובדים שפרשו לגמלאות יקבלו את מלוא זכויותיהם, וכי לא ייפגעו בשל פרשנות מצמצמת של חוקי הגמלאות. 78. קבלת התביעה תתרום לחיזוק האמון בין עובדי הציבור למעסיקיהם, ותבטיח כי עבודתם המסורה תזכה להכרה מלאה גם לאחר פרישתם. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##להלן דוגמא לפסק דין בנושא תביעה להכרה בתוספת שדה כחלק מהשכר הקובע לצורך חישוב גמלה:## בפני בית הדין תביעת התובע לתשלום של תוספת כוננות ותוספת שדה כחלק מהשכר הקובע במסגרת הגמלה אותה הוא מקבל. עיריית ירושלים (להלן: "הנתבעת" או "העירייה") טענה כי תביעתו על פי חוק שירות המדינה (גמלאות) התיישנה בתום ארבעה חודשים וכי גם לגופו של עניין התוספות לא היו פיקטיביות ונדרשה בגינם פעולה מצידו, מתוקף תפקידו. העובדות התובע עבד אצל הנתבעת במשך כ - 35 שנה עד לפרישתו ביום 31.12.03. בתפקידו האחרון היה התובע מנהל מחסני חירום באגף חירום ובטחון בעירייה. מאז פרישתו של התובע משולמת לו גמלה שאיננה כוללת ברכיביה את תוספת הכוננות, ותוספת שדה. תוספות הכוננות ותוספת השדה שולמו לתובע לפני פרישתו. המחלוקת האם תוספת הכוננות היא תוספת פיקטיבית ויש לראותה כחלק מתנאי השכר הקובע לעניין הגמלה. האם תוספת השדה היא תוספת פיקטיבית ויש לראותה כחלק מתנאי השכר הקובע לעניין הגמלה. האם במקרה זה חלות הוראות חוק הגמלאות הקובעות תקופת התיישנות של ארבעה חודשים. הכרעת הדין חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 בסעיף ההגדרות קובע את הגדרת "משכורת קובעת" : "משכורת קובעת", לגבי אדם פלוני בזמן פלוני - שיעור המשכורת, לרבות התוספות הקבועות, המגיע, באחד לחודש שבו חל אותו זמן, לעובד שדרגתו כדרגה שהיתה לפלוני ערב פרישתו מהשירות; ... "תוספת קבועה" - תוספת המשתלמת על משכורתו היסודית של עובד ושהוכרה על ידי הממשלה כתוספת קבועה לענין חוק זה". בפס"ד מוצפי (דב"ע מו/ 63-3 מוצפי נ' עיריית ירושלים פד"ע יח 36) נפסק כי בית הדין הוא שמכריע וקובע אם פריט שכר עונה על קריטריונים של "תוספת" ע"פ ההלכה או שמדובר בחלק מהמשכורת היסודית, למרות כינויו. (סע' 7 לפסה"ד) בפס"ד ביטמן (דב"ע לד/3-7 מדינת ישראל נ' מרדכי ביטמן, ה 421) הגדיר ביה"ד "תוספת" כתשלום המותנה בתנאי או בגורם מיוחד, ותלוי בכך שבעובד מתקיים אותו תנאי או גורם. 2. שני מבחנים נקבעו שמטרתם לקבוע האם מדובר ב"תוספת" או בחלק בלתי נפרד מהמשכורת, והמבחן המרכזי שהתקבל בפסיקה הוא "מבחן התנאי או הגורם". מבחן זה קובע כי תשלום המותנה בתנאי או גורם ממשי יסווג כתוספת, ואילו תשלום שאינו מותנה בתנאי יסווג כחלק מהמשכורת הקובעת [בג"צ 6080/94 ניסן גפני נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא (4), 308; בג"צ 5572/94 יעקב זכאי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז (3); דב"ע לד7-3/ לעיל; בג"צ 862/89 מנצ'ל נ' ביה"ד ארצי פ"ד מד (2)]. (עב 1336/00 (י-ם) אחמד נימר נ' עיריית ירושלים ניתן ביום 20.9.04, סע' 8 לפסה"ד); בע"ע 300313/97 יעקב נחמני נ' עיריית באר שבע (פד"ע לו 251- 273, סע' 12 לפס"ד סוקר כב' סגן הנשיא (בדימוס), כתוארו דאז י. אליאסוף את המבחנים שנקבעו בפסיקה: "קו הפסיקה בנושא זה פורט בדב"ע נז4-59/ הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח' - מדינת ישראל (פד"ע לא 166 בסעיף 23) כדלקמן: "...כאשר רכיב שכר איננו "תוספת קבועה", יש לבחון האם אותו רכיב הוא "תוספת אמיתית (ולא פיקציה) או שהוא חלק מן "המשכורת", כלומר - האם רכיב השכר הוא חלק מהשכר הרגיל ואינו בגדר "תוספות". הקו המנחה של פסיקת בית הדין לעבודה הוא כי התשובה לשאלה זו תינתן על פי הבחינה האם רכיב השכר הנדון מותנה בתנאי או בגורם מיוחד, ותלוי בכך שמי שבו מדובר מתקיים בו אותו תנאי או גורם (דב"ע לד7-3/ ביטמן - מדינת ישראל, פד"ע ה' 421, 427; ר' גם בג"צ 5572/92 יעקב זכאי ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מז (3) 602, 608). קו מנחה זה הופעל לגבי בחינת רכיבים שונים אשר נפלה מחלוקת לגביהם אם הם בגדר "תוספת" או חלק מן ה"שכר הרגיל". פסיקתו של בית המשפט העליון בנושא זה תואמת את פסיקת בית הדין הארצי לעבודה כפי שעולה מבג"צ 5580/94 יהודה מירוז ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ומדינת ישראל (פד"י נב (1) 252 ס' 9-8), כדלקמן: "תשלום המכונה תוספת, והוא במהותו משכורת יסודית, ייכלל, אפוא, במשכורת הקובעת. אופיו ה"קוגנטי" של סיווג התשלום כמשכורת מקטין במישרין את "סכנת הגריעה", והוא מנטרל בעקיפין את "סכנת השחיקה" שכן, תשלום זה יכלל במשכורתם הקובעת של הגימלאים, גם אם הוא ניתן לאחר פרישתם לגימלאות, ועל אף שהממשלה לא הכירה בתשלום כתוספת קבועה. המבחן המעשי לסיווגה של תוספת, הוא מבחן התנאי או הגורם. לפי מבחן זה תשלום המותנה בתנאי או גורם ממשי יסווג כתוספת (ראה בג"צ 5572/92 זכאי ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מז (3) 602, ולאחרונה בג"צ 6080/94 ניסן גפני נ' בית הדין הארצי לעבודה) אכן, יישומו של מבחן זה אינו פשוט כלל ועיקר, ולא אחת נתעוררו חילוקי דעות בדבר ממשיות התנאי או הגורם (ובענין זה ראה בג"צ 6080/94 הנ"ל). אולם קיומם של חילוקי דעות בנוגע לישום המבחן אינם מצדיקים טשטוש קו הגבול הרעיוני המבחין בין משכורת יסודית לבין תוספת. עם זאת ...מבחן ממשיות התנאי או הגורם אינו בהכרח מספק. לא מן הנמנע שיש ממש בתנאי או בגורם מסוים, בו הותנה התשלום, אלא ששיעור התשלום אינו פרופורציונלי לתנאי או לגורם. חוסר יחסיות זה מקים את החשד כי התוספת אינה אלא מסווה למשכורת. חשד זה עשוי להטות את הכף לסיווג התשלום כמשכורת..." באותו פסק-דין כתב השופט רבינוביץ' (סע' 2 לפס"ד השו' רבינוביץ'): "הקו המנחה אותי בפסיקתי בעניין זה היא ההלכה לפיה תשלום, הניתן לעובד בגין עבודתו הרגילה, הוא בבחינת משכורת לכל דבר ועניין, ויש להביאו בחשבון לצורך חישוב הפנסיה. (דב"ע מד30-3/ לא פורסם. צוטט בבג"צ יעקב זכאי ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' 5572/92, פ"ד מז(3) 602, בסעיף 5 (להלן - הלכת זכאי), דב"ע לה1-7/ פד"ע ה' 113, 119 מול האות ב' בג"צ 826/89 מנדל נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' פ"ד מד(2) 37, 42; דב"ע מד2-7/ מדינת ישראל - שטרן ואח' פד"ע טו 452)." רשימה ממצה של מבחני העזר שנקבעו בפסיקה לבחינת תוספות שכר, ר' ע"ב (י-ם) 2439/00 חן אליזבט נ' הממונה על תשלום הגמלאות, ניתן ביום 15.5.06, סע' 14 לפסק. מן הכלל אל הפרט 3. התובע עבד בעיריית ירושלים כמנהל מחסני הג"א (פיקוד העורף). מחסנים אלו מנוהלים ע"י עיריית ירושלים על פי חובתה הקבועה בחוק התגוננות האזרחית תשי"א-1951. 4. בשטח השיפוט של ירושלים יש מס' מחסנים (כ- 16 בתקופת השיא) בהם מאוחסן הציוד המתוחזק ומנוהל ע"י העירייה ושהתובע היה אחראי לו. (תצהיר אמנון אילני). המחסנים פזורים ברחבי העיר. ועובדים בהם בשעות עבודה המקובלות הנהוגות בעיריית ירושלים (ראה נספח א' לתצהיר אילני) שם בעת העברת מחסן לא ניתן היה להחתים בשעון כפי שנדרש בנוהג להחתים שעון נוכחות וכפי שהיה בפועל. בנסיבות אלה כשלא התאפשר היתה הנחיה לחתום ולדווח ידנית על כן יש גם בסיס לטענת הנתבעת בדבר חתימות ידניות. (מכתב התובע מיום 3.11.92). 5. לתובע ניתן רכב עירוני לצורך ביצוע תפקידו ומאחר והחזיק במפתחות כל המחסנים והיה איש הקשר מול פיקוד העורף ותפקידו היה כרוך בפגישות עם גורמי צבא שונים ובדיקות המחסנים. 6. מהעדויות של התובע עצמו ותצהיר אילני עולה כי מדובר בעבודת שטח שהיא פועל יוצא של תפקידו ומתבקשת ממנו, לשמה גם קבל רכב עירוני כאמור. תוספת שדה עבודתו של התובע כללה תיאום מקצועי עם צה"ל, רישום מלאים בכל המחסנים, שימור, טיפול ובדיקת כשירות הציוד של המחסנים ועריכת טיפולים חודשיים, דו שנתיים ושנתיים.בעדותו מציין כי היה עליו לבקרם ולעסוק בספירה של הציוד בכל המחסנים. (ע' 5 ש' 12 ע' 6 ש' 1-2 וש' 22-23). התובע התייצב לעבודתו במחסן "הראשי" כדבריו שהיה לבסוף המחסן בשמואל הנביא. באגב, גרסאות התובע למקום המחסן ששימש כמקום היציאה והמשרד היו אי דיוקים, לשון המעטה, בין סע' 5 לתצהירו לבין עדותו בע' 6 לפרו' אל מול ס' 2.2 לסיכומיו. לכן יש לקבל את גרסת הנתבעת בס' 5 לתצהירה ונספח א' לו. אולם במילא היה עליו לעבור בין המחסנים לצורך עבודתו כפי שיפורט בהמשך כך שחשיבות מיקום ה"משרד" מועטה. אין מחלוקת כי במסגרת תפקידו היה על התובע לצאת מהמחסן "הראשי" למחסנים האחרים הפזורים ברחבי העיר. תוספת שדה שולמה על פי נהלי העירייה,וכמוגדר בנוהל ל-"עובדי שדה במחסני הג"א" בהתאם לימי עבודתם בפועל. התוספת שולמה לתובע מכח הוראות סע' טו לטבלה בסע' 2 לנוהל מס' 24.0307 "תשלום תוספות שונות". בנוהל עצמו נרשם "תוספת שדה ליום עבודה בפועל" ובס"ק 3. נאמר" עובדי שדה במחסני הג"א". דהיינו עצם נתינתה ע"פ הנוהל היתה לעובדי שדה ולא למי שהוא פקיד במשרד. לפיכך לא ניתן לומר שהיא הותנתה רק בעצם ההגעה בפועל ואם לא הגיע לא היה זכאי. תנאי זה היה מצטבר להגדרת העובד כעובד שטח כמפורט בהגדרת המקבלים. לפיכך בעניין התובע מופיע התנאי ל"עובדי שדה". התובע עצמו אכן היה עובד שדה שכן גם מתיאוריו לפיהם נדרש לתנועה ופעילות בין המחסנים השונים וגם לנוכח פעילות מול צה"ל (מכתב רס"ן דוד אסרף מיום 26/7/01 צורף להודעה על הצגת מסמכים מיום 30.4.08). על לכן יש שני תנאים מצטברים. יש לאבחן אפוא את מקרה זה ממקרה פס"ד עב1931/02 עוודלה נ. עירית ירושלים ) (להלן: "פס"ד עוודלה"), שם לא נדרש התובע ולא נערך בפועל על ידו כל דיווח על יציאה לשטח ומרבית עבודתו גם לא דרשה זאת כלל, ואילו התובע העיד כי כן יצא והיו בפיקוחו 16 מחסנים ברחבי העיר (ע' 14 ש' 10) ואף הסיע עובדים אליהם (ע' 5-6 לפרו'). אמנם בחקירתו טען העד כי העובדים נוסעים לבד (ע' 6 ש' 8-12) אך בנספח ב/2 יקותיאל הירש מציין כי על התובע לנייד עובדים וכי הוא עושה זאת ברכבו. דהיינו נדרש לצאת ממשרדו. לפיכך אין חשיבות אם עיקר תפקידו במשרד או לא. שעה שיש חלק שהוא עבודת שטח ואין ספק שפיקוח על מחסנים ברחבי העיר במטלות שהתובע פירט כמטלותיו מחייבות יציאה מהמחסן הראשי יש עבודת שטח. גם בעדותו לעניין ההקפצה לכוננות עולה כי היה ככל המחסנאים ולא נבדל מהם בעבודה ולכן גם הטענה כי היה "מנהל" באבחנה מהמחסנאים לעניין השטח הופרכה. (ראה עדותו ע' 9 ש' 3 ואילך). מאחר והתובע נדרש לחתום בשעון נוכחות מכני, או בגילוין נוכחות בדיווח ידני, דיווחים שאושרו ע"י הממונה הישיר, ניתן היה להתחקות אחר ימי העבודה בפועל. תשלום תוספת השדה נעשה אמנם באופן רצוף - מדי חודש ועקב כל יום עבודה, אולם לא באותו שיעור והתוספת לא שולמה בימי חופשה ומחלה. יצויין כי במחסנים וגם במחסן בשמואל הנביא שהיה העיקרי - היו משרדים. אולם מסביר זאת עד הנתבעת: "ש. היו לו גם ימים שהוא התייצב רק במקום המשרד העיקרי ולא הסתובב בשטח ת. יכול להיות ש. ועדיין קיבל תוספת שדה כי התייצב לעבודה ת. כן, כך זה מוגדר בנוהלים כי עיקר עבודתו היא בשדה..."(ע'14 ש' 11-14). התובע לא הפריך את עדות הנתבעת לגבי ב"עיקר" די בכך כדי שיחולו הנהלים, הדורשים גם עבודת שדה וגם נוכחות. גרסת התובע בעניין אי שינוי בתשלום לפי הנוכחות נסתרה לחלוטין. בתצהירו טען כי התוספת שולמה לו מדי חודש גם כשנעדר (ס' 8 לתצהירו), כך גם ניסה לטעון בחקירתו הנגדית (ע' 9 ש' 18-20), אולם בהמשך חקירתו עומת עם גיליונות הנוכחות ותלושי השכר שהצביעו כי היה שוני בין שיעורי התשלום מחודש לחודש והודה בכך(ע' 10) בכך אישר את גירסת מר אילני בסע' 6 לתצהירו. לנוכח כל האמור לעיל הוכח לבית הדין כי מדובר ב"תנאי או גורם ממשי" על פי הפסיקה וכי לא מדובר בתוספת פיקטיבית.דין תביעת התובע להכרה בתוספת שדה כתוספת קבועה או כחלק מהשכר הקובע לגימלה להידחות. תוספת כוננות התובע, דווקא מתוקף תפקידו ואחריותו למחסני חרום, נדרש להיות כונן ולשהות בכוננות בית לצורך ניהול המחסן בשעות חירום.זוהי הגדרת תפקידו המתייחסת ל"שעת חירום". התוספת שולמה לו מכח הוראות נוהל 24.0305 (נספח ב' לכתב ההגנה). בעניין זה נרשם מפורשות בנוהל לעניין הכוננות: "תשלום תוספת הנ"ל אינו נחשב כחלק מהמשכורת לעניין חוק שירות המדינה גמלאות [נוסח משולב] תש"ל-1970 או לעניין כל הטבת פרישה אחרת ו/או פיצויי פיטורים." הנוהל חל על התובע בהיותו עובד שנדרש להיות בכוננות לאחר קבלת אישור מנכ"ל העיריה . כפי שאכן מונה במכתב המנכ"ל מיום 18/2/99 שצורף לכ. ההגנה. מכסת הכוננויות הוגדלה בשנת 2000 ל- 64 שעות על פי זכרון דברים בעניין הרה ארגון אגף חירום ובטחון (צורף להודעה על צירוף מסמכים מיום 30.4.08) בה הוחלט לגביו כחלק מס' 5ב קב' 2 כי ישהו בכוננות 96 ש' בחודש ותשולם תמורה של 64 ש' לפי שיעור 100% בחודש. הוכח בפנינו כי יש מצבים בהם הצבא נדרש לציוד מסויים וכי התובע הוקפץ לעזוב את ביתו לצורך מילוי תפקידו ופתיחת המחסנים. התובע העיד: "אני הייתי מוקפץ כאשר היתה תקלה","כל המחסנאים הוקפצו ","לכולם היו קוראים אם היה אירוע כמו אסון ורסאי" (ע' 9 ש' 3 ואילך). עדותו זו סותרת את טענתו בתצהיר כי לא נדרש להיות כונן. לפיכך הכוננות לא היתה פיקטיבית. לתובע סופק ע"י העירייה מכשיר אלחוטי מירס ומכשיר זימונית (ביפר) אשר נדרש שיהיו אתו כל שעות היממה. אם הוא לא היה זמין דאג למחליפים שישהו במקומו בכוננות. הדרך להשגתו היתה גם בידיעת יחידת התחזוקה ויחידת המבצעים של פקוד העורף כעולה מתצהיר אילני שלא נסתר. מנספח ב/1 לתצהיר אילני עולה כי הוצא לתובע עוד ב 2.3.99 מכתב בדבר כוננות לרבות קביעת המכסה. ונאמר "לפי לוח זמנים שיקבע הממונה עליך". דהיינו לא מדובר בשגרה אלא בלו"ז לפי צרכי המערכת. עוד נאמר במכתב זה? "התשלום יבוצע מדי חודש (עבור החודש הקודם) לפי רישום ודווח". (דגש שלי ש.ש.). בנספח ב/2 מיום 9.1.95 בסעיף ד' לדווח אותו נותן יקותיאל הירש למר מרדכי מרדכי המשנה למנהל הכללי בדבר תפקידו של התובע הוא אומר: "בשעות שלאחר שעות העבודה מר מרדכי הנ"ל מוזמן מביתו בשל האירועים: הפעלה צה"לית. צלצול או תקלה באחד מפעמוני האזעקה באחד המחסנים בחלק ממקרים אלה אליו לאסוף עובדים...". כלומר, כבר ב 95, אמנם לצורך רכב, הוכר כי יש מצבים של הזמנתו מהבית באירועים שונים, בגינם מקבל כוננות. התובע טען כי קיבל כוננות גם בחודש בו שהה בחופשה או היה בחופשת מחלה. הנתבעת טענה כי התנאי לתשלום כוננויות היה כי בחודש בן 30 יום צריך שיהיו נטו 96 שעות חופשיות אחרי שעות העבודה וזה עשוי להתקיים גם בחודש בו ניטלה חופשה. (ע' 13 ש' 25) כך גם ביצע בפועל כפי שמעיד מר אילני שלא נסתר: "אנחנו כמו שרואים בגיליונות נוכחות חתמתי כמנהלו על כרטיס הנוכחות חודשי שלו ושם עברנו וראינו בראייה שיש ימים פנויים שיכולים להעניק לו את ה- 96 שעות" (ע' 14 ש' 20-21). לפיכך גרסת הנתבעת לפיה גם אם נדרש לעבוד 8.5 ש' 5 ימים בשבוע יכול היה לצבור באותו שבוע 96 שעות מתקבלת על ידנו ולא נסתרה ע"י התובע שלא הוכיח ולו חודש בו לא היה הדבר אפשרי, זאת גם אם קיבל שעות נוספות שכן עדיין נותר די זמן גם בהתחשב שבסוף שבוע בלבד ניתן לצבור 63.5 שעות כוננות. התובע טען כי קבל כוננות גם בחודשי ההסתגלות בהם לכאורה לא עבד. אולם, הנתבעת הוכיחה כי התובע בקש לעבוד בתקופת ההסתגלות (נספח ג' לתצהיר אילני) וגם עבד בפועל עד לתאריך פרישתו. (ע' 7 ש' 7-14). על כן באמת עבד וקבל כוננות אף שהחודשים נקראו חודשי הסתגלות. הדבר נתמך בגיליון נוכחות בחתימתו לחודשים נובמבר דצמבר 2003 (צורפו לתצהיר אילני). על כן גרסתו בעניין זה נסתרה. הוכח כי על פי מבחני הפסיקה מדובר בכוננות בה נדרש התובע "לדריכות מתמדת, נכונות מתמדת ואי נוחות מתמדת.." (ראה עב 1611/05 אורבך משה נ. מועצה איזורית גוש עציון, בג"צ 862/89 פרופ' אפרים מנצ'ל נ. ביה"ד הארצי לעבודה פ"ד מד (2) 37, בג"צ 5572/92 יעקב זכאי נ. בית הדין הארצי לעבודה פ"ד מז(3) 602). עוד הוכח כי נדרש לדווח על הכוננות באבחנה מפס"ד עוודאלה שם הוכח כי לא נדרש לדווח וכי מעולם לא נקרא לכוננות. התובע טען בסיכומיו כי זכאי כמו מנהל אגף ע"פ הנוהל אולם סעיף זה אינו חל עליו כפי שפירטנו לעיל. הוא גם לא קיבל על פי סע' 10/1. פרט לכך טענה זו מהווה הרחבת חזית בסיכומים ומטעם זה דינה להידחות. התיישנות למעלה מהצורך נתייחס גם לטענת ההתיישנות. ב-12/11/03 נשלח לתובע מכתב מאת יחזקאל אליהו (צורף להודעה על הצגת מסמכים מיום 30.4.08) שם פורטו בפניו מהם התוספות שיכללו בשכרו. לא פורטה במכתב תוספת שדה. תביעתו הוגשה ב-24/1/08 ארבע שנים מאוחר יותר. חוק שירות המדינה גמלאות קובע: "48.(א) לא תשולם קצבה בעד תקופה העולה על ארבעה חדשים שלפני הגשת התביעה לקצבה, אולם הממונה רשאי להאריכה לתקופה שאינה עולה על שנתיים, אם האיחור בהגשת התביעה חל מסיבות שלדעת הממונה מצדיקות הארכה זו. הוגשה נגד המדינה תובענת נזיקין שעילתה היא מקרה המזכה את התובע בגמלה לפי חוק זה ולאחר מכן הוגשה תביעה לפי חוק זה מכוח אותה עילה, יראו, לענין סעיף זה, כאילו הוגשה התביעה לגמלה ביום הגשת התובענה, ובלבד שהתביעה לגמלה הוגשה למעשה לא יאוחר מחדשיים מיום פסק הדין שאין עליו ערעור, ובפסק דין שיש עליו ערעור ולא הוגש - מיום תום תקופת הערעור. " טענתה של הנתבעת, לפיה התביעה התישנה בחלקה, מקובלת עלינו, וזאת לאור אימוצו של סעיף 48 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] התש"ל-1970 בהסכם הקיבוצי המיוחד שנחתם בין הנתבעת לעובדיה בשנת 1973. (ראה גם ע"ב 2853/04 עו"ד א. בן עזרא נ. מדינת ישראל) יש לדחות את טענת התובע כי הנתבעת זנחה טענה זו של התיישנות שכן היא טענה משפטית המופיעה בכתב ההגנה ובפלוגתאות ואין מה לחקור עליה על כן נטענה בהזדמנות הראשונה ולא נזנחה. כמו כן האבחנה שעושה ב"כ התובע לעניין גמלה וקצבת פרישה היא מלאכותית וגם אינה מתיישבת עם הפסיקה של בית הדין. טענת ההתיישנות לפי חוק שירות המדינה גמלאות דינה להתקבל אף שממילא נדחו תביעות התובע. סוף דבר התביעה נדחית גם לעניין תוספת שדה וגם לעניין הכוננויות. לא הוכח כי מדובר בפיקציה. ההיפך הוכח כי התובע מתוקף תפקידו המיוחד נדרש להיות בשטח וגם היה וכן נדרש להיות כונן ואף "הוקפץ" ככונן. לאחר התלבטות בשאלת חיוב בהוצאות אך בשל היותו של התובע פנסיונר ועל פי הנחיות הפסיקה במקרים כאלו כל צד ישא בהוצאותיו . ניתן היום י"ז בטבת, תש"ע (3 בינואר 2010) בהעדר הצדדים. נציג ציבור, מר לוי נציג ציבור, מר גזי שרה שדיאור, שופטת תוספות שכרכתב תביעהמסמכים