1. התביעה שבפני היא תביעה לפינוי מושכר, המשמש כבית עסק למכבסה, ברח' לינקולן 18 בירושלים , הידוע גם כגוש 30028 חלק 20/1 (להלן- "המושכר"). התובע, הוא הבעלים הרשום על המושכר והנתבעת, היא דיירת מוגנת במושכר. התובע טוען כי עומדות לו עילת פינוי כנגד הנתבעת, הן עקב אי תשלום דמי שכירות חודשיים למשך 4 שנים והן בשל נטישת המושכר לפרק זמן ארוך, בין השנים 2004-2008 שהתבטא בין השאר בהפסקת העבודה במכבסה, הוצאת מכונות הכביסה מהמושכר, העדר צריכת חשמל ומים והפסקת ביקור של לקוחות בעסק. בנוסף ניטען כי קיימת עילת פינוי עקב הפרת הנתבעת את התחייבותה לתשלום שכר דירה, לאחר שניתן לה בעבר סעד מן הצדק. 2. הנתבעת טענה מנגד, כי לא קיימות עילות פינוי כנגדה. לטענתה, במשך עשרות שנים קיימה הנתבעת ביחד עם בעלה המנוח מר דוד כהן (להלן- "הבעל";"המנוח"), את חובותיהם כדיירים מוגנים בתשלום דמי השכירות. לדידה, אמנם בשנות מחלתו של המנוח, בשנים 2004-2007, לא עלה בידה לקיים את מלוא חובותיה כדיירת מוגנת, עקב טרדותיה בטיפול בבעלה ועקב אי יכולתו של בעלה לטפל בענייני המושכר בעצמו, כפי שנהג בעבר קודם למחלתו, בהיותו האחראי לכל ענייני המושכר. לטענתה, חל עיכוב בתשלום דמי השכירות לחודשיים בלבד, ולא למספר שנים שכן, בעלה המנוח ביקש להסדיר את בצוע התשלום, אך אשתו של התובע, הגב' יהודית סילמן (להלן-"הגב' סילמן") , דחתה את פניותיו. לעניין עילת הפינוי השנייה בגין נטישת המושכר טענה הנתבעת, כי אין דרישה לנוכחותו של הדייר בעסק ברציפות. העסק, נוהל באופן שונה מהעבר עם פרוץ מחלת בעלה, אך בכך אין כדי להוכיח את נטישת המושכר על ידם. לחילופין, ביקשה הנתבעת כי יינתן לה סעד מן הצדק להמשך שימוש במושכר, אם יימצא כי קיימת עילת פינוי כנגדה. 3. קודם להגשת התביעה, הוגשה תביעת פינוי נגד הנתבעת ובעלה המנוח בת.א. 23778/96, בבית המשפט השלום בירושלים (להלן-"התביעה הקודמת") וניתן בה פסק דין, בו אושר הסכם הגישור אליו הגיעו הצדדים (נספח ה' לכתב התביעה להלן-"הסכם הגישור" ו "פסק הדין "). על פי פסק הדין, ניתן סעד מן הצדק לנתבעים לפיו לא יבוצע פסק הדין לפינוי שלהם מהמושכר, כל עוד יופעל העסק כעסק פעיל ובאופן שוטף (סעיף 3(א) להסכם הגישור). הנתבעים התחייבו בהסכם הגישור לשלם את דמי השכירות החודשיים, במסירתם שנה מראש לתובע (סעיף 4 להסכם ). התובע טוען כנגד זכותה של הנתבעת לקבלת סעד מן הצדק לאור פסק הדין, ומשחזרו ונשנו ההפרות של ההתחייבויות שנקבעו בהסכם הגישור. אי תשלום דמי שכירות : 4. מטעם התובע העידה אשתו, הגב' סילמן. מעדותה התרשמתי כי היא האחראית לטיפול בענייני המושכר. מעדותה ומחליפת המכתבים בין בעלי הדין בעצמם וכן באמצעות באי כוחם, עולה כי דמי השכירות לא שולמו ע"י הנתבעת או המנוח במשך פרק זמן ארוך. לגרסת הגב' סילמן, דמי השכירות לא שולמו למשך 4 שנים אף שהעלתה ספק בתשובותיה בחקירה הנגדית, אם שולמו דמי שכירות לשנים 2004-2005 הואיל ולא היה תחת ידה בעת מתן העדות כדבריה, פנקס הקבלות על מנת לאמת את טענת הנתבעת על תשלום לשנים אלו (עמ' 5 שורות 8-9 ). בה בשעה, בסעיף 10 לתצהירה של הנתבעת עצמה, נאמר כי שולמו דמי השכירות לשנת 2004 או חלק מהם מבלי שנטען ששולמו על ידם דמי השכירות לשנת 2005. 5. בנסיבות אלו, גם לשיטת הנתבעת לא שולמו בפועל דמי השכירות לשנים 2005-2008 וסלע המחלוקת בנוגע לעילת פינוי זו הוא, אם היה ניסיון של המנוח לשלם את דמי השכירות לתובע או לגב' סילמן שנידחה לטענת הנתבעת, ע"י הגב' סילמן. כך גם, יש להכריע בשאלה אם היה בסירוב, ככל שיוכח שהיה כזה, כדי לפטור את הנתבעת מתשלום דמי השכירות במשך מס' שנים לאחר מועד הסירוב. 6. קדמה להגשת התביעה, חליפת מכתבים בין בעלי הדין. ב"כ הנתבעת, שלחה מכתב ביום 27/3/08 לתובע (נספח ו' לתצהירה של הגב' סילמן), אשר עיון בו מלמד כי עקב מחלתו של המנוח בשנת 2004 ועד לפטירתו בסוף שנת 2007, לא היו לו הכנסות. לפיכך, לא שולמו דמי השכירות החל משנת 2005 ועד למשלוח המכתב הנדון. עוד נאמר במכתב כי החוב של הנתבעת לא נגרם במזיד או מתוך כוונה רעה, כי אם עקב אילוצים בשל מצבו הבריאותי של המנוח והדוחק הכלכלי. כל אלו, הביאו כאמור במכתב, לדחיית מועד התשלום. במכתב זה גם נאמר כי הנתבעת, פנתה אל התובע בהצעה לתשלום החוב, אך נדחתה. בכתב ההגנה נטען כי הנתבעת, אכן צברה חוב בגין דמי שכירות וכשעלה בידה לגייס משאבים לתשלום דמי השכירות, דחה התובע את הצעתה לתשלום דמי השכירות. 7. מעדותה של הנתבעת למדתי כי הנתבעת לא שוחחה מעולם עם התובע כי אם רק עם אשתו הגב' סילמן (עמ' 8 שורה 11) וזאת, בשונה מגרסתה כפי שהובאה בכתב ההגנה ובמכתב שנשלח ע"י בא כוחה (נספח ו' לתצהירה של הגב' סילמן). הנתבעת העידה כי בתאריך כלשהו, מבלי שהיה בידה לנקוב במועד מדויק או במועד בקרוב, בשנים 2004-2005 , כשעלה בידי בעלה, למרות חוליו, לטפל בענייני המושכר היא התלוותה אליו והם הציעו לתובע, לשלם לו את דמי השכירות. הדברים אמורים אם כן לשנת 2004 ולכל המאוחר בשנת 2005 באופן, המתיישב עם עדותה של הנתבעת אודות ההחמרה במצבו של בעלה מאוחר יותר. 8. עיון במסמכים הרפואיים שהוגשו ע"י הנתבעת מלמד כי אין להניח כי היה עולה בידי המנוח לפנות לתובע או לגב' סילמן לאחר שנת 2005 על מנת להסדיר את התשלום שכן הוא הושבת מפעילות והיה מאושפז חדשות לבקרים. לפיכך, אם וככל שהיתה פנייה בהצעה לתשלום שכר דירה לתובע, הדבר נעשה לכל המאוחר בשנת 2005. עדותה של הנתבעת בשאלת מועד ההצעה לתשלום בשנים 2004-2005 לא היתה קוהרנטית בשים לב לגירסה אחרת שלה בעדותה לפיה יתכן שהפניה בהצעה לתשלום היתה בשנת 2006. גירסה זו , עומדת בסתירה לעדותה על החמרה במצבו של בעלה ועומדת בסתירה למסמכים הרפואיים שהוגשו על ידה. הנתבעת, הודתה בהמשך עדותה כי היא אינה זוכרת שפנתה לתובע או לאשתו בשנת 2006, על מנת לשלם את דמי השכירות. יתירה מכך, מעיון בתשובותיה של הנתבעת לשאלון נימצא כי בעלה המנוח, הוא שפנה להציע את התשלום עבור דמי השכירות, ולא היא. 9. עדותה של הנתבעת על הצעה לתשלום דמי השכירות לא עשתה עלי רושם מהימן ולא התיישבה עם הנסיבות בנוגע לזהותו של המציע, אשר לכל אורך הדרך ניטען שהיה זה המנוח ולא היא ורק מאוחר יותר כאמור ניטען לראשונה כי היא זו שהציעה. לא השתכנעתי מעדותה של הנתבעת, בעניין הצעה לתשלום דמי שכירות בשנת 2006 בהיותה ביחד עם בעלה, באופן שאינו מתיישב עם מצבו הבריאותי של בעלה. 10. מנגד, עדותה של הגב' סילמן היתה עקבית והתיישבה עם תשובותיה של הנתבעת לשאלון ועם חליפת המכתבים ובפרט עם המכתב (נספח ו' ) המעיד על מצבו הכלכלי הקשה של המנוח אשר לא אפשר לו לשלם בזמנו לתובע את דמי השכירות. 11. לא היה בידי הנתבעת להציג ראייה כלשהי בתמיכה לעדותה על הצעה לתשלום שכר דירה לתובע, בין אם על ידה ובין אם ע"י בעלה במרוצת השנים נשוא התביעה. אין צורך להרבות במפגשים, על מנת למלא אחר חובת שוכר לתשלום דמי השכירות, בפרט כאשר מונח בפני הנתבעת הסכם הגישור ופסק הדין, שחייבו אותה במתן התשלומים, במועד שנקבע. אילו אכן הוצע לתובע או לגב' סילמן תשלום דמי השכירות, די במשלוח המחאות אליהם או במסירתן לידיהם ולחילופין, במסירת תשלום במזומן לידיהם, בפגישה שלשיטת הנתבעת, התקיימה עם התובע ולחילופין, עם אשתו. כפי שנקבע בע"א 228/53 פנחס נ' בנבנישתי , פד"י ט' 1029 , 1031 ע"י השופט זוסמן: "נכונות הדייר להמשיך בתשלום שכר-הדירה צריכה להתבטא בהצעת תשלום כחוק והצגת המעות בפני המשכיר (legal tender). לא די ברצון לשלם בלבד". הנתבעת, לא הרימה את הנטל להוכיח כי נעשה ניסיון מצד המנוח או מצידה לשלם בפועל את שכר הדירה וגם אילו הייתי מקבלת את גרסתה על כך, שהמנוח או היא באו בדברים עם התובע בעניין התשלום, לא שמעתי מפיה כי נמסר תשלום, שהוחזר לידיהם בגלל סירוב לקבלו. לפיכך, לא בכדי לא העידה הנתבעת על "הצגת מעות" ( כדברי השופט זוסמן כאמור) לתובע או לגב' סילמן, באופן המתיישב עם הקשיים הכלכליים שניטען לגביהם במכתב מבא כוחה, לתובע. אילו הוצע תשלום בפועל שהוחזר, צפוי היה שהנתבעת תדאג לשמור על ראיותיה בנוגע לסירוב, בידיעתה כי על פי פסק הדין בתביעה הקודמת, אם לא ישולמו התשלומים על פיו, צפוי פינויים מהמושכר. מעבר לכך, לא הוצגה הפקדה בחשבון בנק לטובת התובע, על מנת להוכיח את רצינות כוונתם של המנוח או של הנתבעת לשלם לו את דמי השכירות , אם פרשו את התנהגותו של התובע, כסירוב להצעה לקבלת דמי השכירות. בנוסף, לא נשלח מכתב על ידם או בשמם על אתר לתובע, לאחר הסירוב לקבל את דמי השכירות, כדי למנוע קיומה של טענה בעתיד כנגדם בדבר עילת פינוי. מכתבה של ב"כ הנתבעת בדבר הסירוב, נשלח מאוחר ובדיעבד, בתשובה למכתב התראה של התובע לנתבעת, לפינוי המושכר. הסירוב, צריך שייעשה בדרך של התנהגות מצד בעל הבית המבטאת, דחייה של תשלום שהוצע לו בפועל ( ראה: ע"א 582/61 בוכול נ' בוכהלטר , פד"י טז 1320 ורע"א 6655/96 חן נ' אתדג'י , דינים -על מ"ד 799 וע"א 6187/05 בסאם דהוד תורג'מאן ואח' נ' הכנסייה הקופטית בירושלים ניתן ביום 11.7.05 ). 12 . לפיכך, הוכח אי תשלום דמי שכירות במשך מעל שנתיים ולא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי נעשה ניסיון על ידי המנוח או על ידה לשלם את דמי השכירות בזמנו בפועל וכי התשלום, נידחה. בספרו של ד' בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, הוצאת פרלשטיין -גינוסר, בעמ' 1 מצינו: " דייר חוקי אינו מעמיד עצמו בסכנת פינוי, אלא אם כן הימנעותו מתשלום דמי שכירות מגיעה לידי ניתוק של המשכיות התשלומים. כלומר: לא כל אי הפסקה בתשלום דמי השכירות נותנת לבעל הבית עילת פינוי נגד הדייר החוקי. עילה זו תקום רק כאשר הפסקת התשלום תהפוך לעניין של קבע". 13. הסירוב, לקבל את דמי השכירות בשנת 2008 היה על פי הזכות עומדת לתובע לעשות כן, לנוכח המועד המאוחר של משלוח ההמחאות בזמן, שנוצרה המשכיות באי תשלום דמי השכירות למשך שנים (ראה: ע"א 228/53 , שם, עמ' 1031). ההצעה, הגיעה באיחור ניכר כאמור במכתב (נספח ג' לתצהירה של הנתבעת) מיום 27/3/08 בו היא ביקשה לשלם את חובות העבר ואת דמי השכירות לשנת 2009, עבור 48 חודשים, בצרוף המחאות. המחאה נוספת, שוגרה ביום 21/1/09 (נספח ד' לתצהירה של הנתבעת) עבור דמי השכירות לשנת 2009. בכך, אין כדי לרפא את הפסקת ההמשכיות בתשלום דמי השכירות לפרק זמן ארוך, בטרם משלוח מכתבים אלו וההמחאות שצורפו להם . 14. בנסיבות אלו, קמה עילת פינוי של הנתבעת מהמושכר לפי הוראת סעיף 131 (1) לחוק הגנת הדייר, תשט"ו - 1955 (להלן-"החוק") בשל אי תשלום דמי שכירות ובגין אי קיום הסכם הגישור בדבר תנאי השכירות, המהווה עילת פינוי לפי סעיף 131(2) לחוק. בחינת עילת הנטישה : 15. בחנתי את המסכת העובדתית בשאלת הפעלת העסק. הנתבעת הצהירה כי כבר בשנת 2004 בעלה לא היה מסוגל לעבוד וכי מצבו התדרדר, והוא אושפז שוב ושוב (סעיף 8 לתצהיר ). כך גם הוכח ממכתבו של ד"ר שופמן מיום 24/10/08 (נספח א' לכתב ההגנה) ומהמסמכים הרפואיים הנוספים שהוגשו על ידי הנתבעת כי היתה החמרה במצבו של המנוח ואשפז שוב ושוב. הנתבעת הצהירה כי בעלה בלבד טיפל בעסק ואילו היא לא הורשתה להתערב בעסק או בניהולו. הנתבעת טענה כי לא בנטישה עסקינן, כי אם באי הפעלת העסק מחמת מצבו של בעלה. מנגד, לא הובאה ראייה כלשהי מטעם הנתבעת על מנת להוכיח כי העסק פעל במרוצת השנים נשוא התביעה. 16. מנגד העידה, שכנה בבניין בו מצוי המושכר, הגב' הפטמן באומרה כי העסק היה סגור במשך שנים ועד לחודש 1/09 (עמ' 2 לפרוטוקול וברישא של עמ' 3). גרסת העדה, שעשתה עלי רושם מהימן, מתיישבת עם תצהיר גילוי מסמכים שהוגש ע"י הנתבעת ועם חשבוניות של העסק שצורפו לו, המלמדים על הפעלת העסק מחודש ינואר 09' ועד לחודש אפריל 09'. היעדר חשבוניות, טופסי הזמנה או קבלות שיעידו על ניהול העסק בין השנים 2004-2008 ואי הצגת דו"חות שנתיים לרשויות המס, יש בהם כדי לתמוך בטענת התובע על נטישת המושכר. 17. הגב' סילמן, העידה על פינוי המכונות ובלוני הגז מהמושכר (עמ' 4 שורות 1-4). לדבריה, לאחר שהעסק נסגר על ידי המנוח בשנת 2004 ובסמוך לאחר מכן, הציע לה המנוח שתסכים לפינוי המושכר בכפוף לתשלום דמי פינוי (עמ' 4 שורות 5-12). מכאן ניתן ללמוד, כי המנוח חדל מהפעלת העסק ולא ביקש להמשיך להפעילו עוד. אילו היה העסק פעיל בשלב זה, אין להניח שהמנוח היה מבקש לפנות את המושכר. 18. הנתבעת, לא הוכיחה צריכת מים וחשמל במושכר מסוף שנת 2004 ואילך והחשבונות שהוגשו על ידה לשנים 2004-2008 הם בגין חיובי ארנונה בלבד (נ/1- נ/3). כך גם עולה מאישור חברת החשמל (ת/1) כי רק בחודש ינואר 2009 חובר החשמל למושכר, לבקשת הנתבעת. הנתבעת אמרה בעדותה: "היתה תקופה שהפסקתי את החשמל והמים, בעלי הפסיק, כי היה הולך בבוקר, לא היו מכונות, לא רצה לשלם מים כי היו סכומים של 700 ₪ ולא היו מכונות כביסה. לא יודעת איזה חשבונות חשמל" (עמ' 11 שורות 8-10). הנתבעת, גם לא הציגה את הדו"חות השנתיים לרשויות המס לשנים 2004-2008 או כל ראייה אחרת מהנהלת החשבונות של העסק, על מנת להוכיח כי העסק היה פעיל במושכר. 19. בנסיבות אלו, הוכח כי המושכר ננטש וחדלה כליל הפעילות בו של המכבסה למשך כ- 4 שנים. בהתאם לכך, עומדת לתובע עילת פינוי כנגד הנתבעת בגין נטישת המושכר. סעד מן הצדק: 20. הנתבעת עתרה וקיבלה סעד מן הצדק במסגרת התביעה הקודמת, כאמור בהסכם הגישור שקבל תוקף של פסק דין בת.א. 23778/96. למרות זאת, הנתבעת לא עמדה בהתחייבותה על פי פסק הדין להפעלת העסק באופן שוטף ורצוף שכן, הוכח שהעסק לא הופעל במשך מס' שנים. התובע לא מנע מהנתבעת או מבעלה המנוח להפעיל את העסק במשך אותם שנים גם כאשר דמי השכירות לא לו במשך חודשים רבים. בנסיבות אלו, מחדלה של הנתבעת מוטל כולו עליה ואין לה להלין כנגד התובע אשר לא הוכח כי בהתנהגותו היה כדי 'ליטול את העוקץ מהתנהגותה' ( כמאמרו של כב' השופט זוסמן בע"א 582/61 , שם ). 21. אי קיום פסק הדין בתביעה הקודמת בהפסקת הפעלת העסק במושכר ובנטישתו בדרך של הוצאת הציוד ממנו והפסקת מתן שירותי כביסה בו, כדי להביא לדחיית הבקשה של הנתבעת, למתן סעד מן הצדק פעם שנייה. לכך, מתווספת עילת הפינוי הנוספת בגין מחדליה של הנתבעת באי תשלום דמי שכירות. נכונים הדברים, בפרט כאשר עסקינן בעסק, להבדיל מדירת מגורים (ראה בספרו של ד' בר - אופיר, עילות פינוי וסעד מן הצדק, מהדורה שניה, עמ' 158-159). יוער, כי הנתבעת לא הוכיחה כי יגדע מקור פרנסתה עם פינוי המושכר משביכרה, מטעמי צנעת הפרט כטענתה (כאמור בתשובות לשאלון) לחשוף את הכנסותיה ומקורותיהם. כמו כן, בנסיבות אלו לא הוכח גם עונייה של הנתבעת כשם שלא הוכח עונייה בתקופת מחלתו של המנוח, שניטען שהיה בו כדי למנוע מהם לשלם את דמי השכירות במשך שנים. 22. בנסיבות אלו, לאחר שהנתבעת קיבלה את ההזדמנות למנוע את פינוייה מהמושכר במתן סעד מן הצדק בפסק הדין בתביעה הקודמת ולאור מחדליה בקיום חובותיה, אני דוחה את בקשתה למתן סעד מן הצדק פעם נוספת. 23. לפיכך, דין התביעה להתקבל. אני מורה לנתבעת לפנות את המושכר מכל אדם וחפץ ולמסור את החזקה בו לידי התובע. הפינוי יבוצע תוך 20 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי בא כוח הנתבעת (וימי הפגרה יבואו במניין). 24. אני מחייבת את הנתבעת בתשלום הוצאות משפט לתובע וכן שכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪ בצרוף מע"מ , נכון להיום. עותק פסק הדין ישלח לצדדים. ניתן היום, י"ז תמוז תש"ע, 29 יוני 2010, בהעדר הצדדים. פינוי מושכרתביעת פינוינטישת המושכרשכירותפינוי