פסק דין א. בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ (כתוארה אז) (כב' הרשמת שרון הינדה) בתיק הוצל"פ 0133344015 מיום 14.11.07 לפיה נדחתה בקשה לביטול עיקול שהוטל על חשבון העו"ש של המערער. החלטתי ליתן רשות ערעור ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור. ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן: המערער, אזרח ותושב ישראל, הינו אסיר המרצה עונש של מאסר בפועל. המשיב פתח בהליכי הוצל"פ כנגד המערער לביצוע פס"ד שניתן ע"י ביהמ"ש השלום בת"א ביום 18.4.01 ולפיו חויב המערער בתשלום הכולל קרן החוב, שכ"ט עו"ד והוצאות משפט, בסך כולל של 1,272 ₪. ביום 26.7.03 שפך אחד האסירים שמן רותח על גופו של המערער, וגרם לו לכוויות קשות בפלג גופו העליון. בעקבות האירוע סובל המערער מנכות צמיתה בשיעור 60% והוא מוכר ע"י המוסד לביטוח לאומי כנכה מאז 14.9.04. קצבאות הנכות, וגמלת הבטחת הכנסה לה היה זכאי המערער בחלק מן התקופה, הועברו לחשבון העו"ש של המערער (להלן: "חשבון העו"ש"). משלא פרע המערער את חובו, נקט המשיב הליכי הוצל"פ לגביית החוב, לרבות עיקול אצל צד ג' שהמועד האחרון בו בוצע, היה ביום 1.12.05. ביום 7.12.05 השיב בנק הדואר לצו העיקול כי קיים חשבון עו"ש על שם המערער, אך לא נותרה בו יתרת זכות. לאחר חלוף כשנתיים, ביום 14.11.07, הגיש המערער בקשה לביטול העיקול שהוטל על חשבון העו"ש, זאת, מן הטעם, לפיו גמלאות המל"ל, לרבות קצבת נכות והבטחת הכנסה, המופקדות שם, פטורות מכל עיקול ואינן ניתנות לעיקול בהתאם לסעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). ביום 14.11.07 דחתה ראש ההוצל"פ את הבקשה וקבעה כדלקמן: "משהעיקול הוטל על חשבון בנק ולא על כספי הגימלה עצמם, העיקול כדין. לפיכך, ובהעדר תשלום סדיר על חשבון החוב, אין מקום להסיר העיקול." ביום 17.1.08, הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטה זו. היא ההחלטה נשוא הערעור שבפניי. ג. המערער עתר, לטענתו, מטעמי זהירות בלבד, להורות על הארכת מועד להגשת הבר"ע. המערער טוען כי ההחלטה לא הומצאה לב"כ ונודע לו אודותיה, רק ביום 31.12.07 ולפיכך, יש לראות בבר"ע כמוגשת במועד; ולחילופין להורות על הארכת מועד. לגופו של עניין, טוען המערער כי החלטת ראש ההוצל"פ ניתנה בניגוד להוראות סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי, על פיו אין להטיל עיקול על גימלה שמקבל החייב מהמוסד לביטוח לאומי, גם לאחר העברתה והחזקתה ע"י צד שלישי בחשבון בנק או בנק הדואר במקרה דנן. המערער טוען עוד כי מתן אפשרות להטיל עיקול על כספי גימלה, המועברים באמצעות חשבון הבנק, תרוקן מכל נפקות ותוכן, את הוראת החוק והתכלית הסוציאלית העומדת בבסיסו, שעיקרה הגנה על חייבים הזקוקים לכספי הגימלה לצורכי מחיה ברמה מינימאלית וצנועה. פרשנות צרה, המונעת עיקול כספי גמלה, רק בעת שהם מוחזקים עדיין במוסד לביטוח לאומי, כך לטענת המערער, נעדרת אחיזה ועוגן לשוני בהוראות החוק, ומשאין הגבלה על האיסור, יש להסיק כי המדובר באיסור מוחלט של עיקול כספי גימלה. המערער טוען כי היה מקום להסרת העיקול, משמדובר בגימלה יחידה המשמשת למחייתו. המערער עותר לבטל את החלטת ראש ההוצל"פ, ובהתאם להורות על ביטול העיקול הרובץ על חשבון העו"ש ו/או כספי הגימלה של המערער. ד. מנגד טוען המשיב כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור מאחר שלא הוגשה במועד, והמערער לא הראה כל טעם להגשת בקשת רשות הערעור באיחור, כחודשיים לאחר מתן החלטת ראש ההוצל"פ. המשיב טוען כי יש לראות בהחלטת ההוצל"פ, דבר דואר שהומצא כדין ובמועד. למצער, כך לטענת המשיב, היה על המערער להגיש את הבר"ע תוך 15 ימים מהיום בו נודע לו על ההחלטה, אך גם עפ"י גרסת המערער, הבר"ע הוגשה באיחור, לאחר חלוף 17 ימים. המשיב טוען כי סעיף 303(ב) לחוק הביטוח הלאומי, קובע, במפורש, כי הזכות לגימלה כספית אינה ניתנת לעיקול למשך 30 יום בלבד, שאחריהם מאבדים כספי הגימלה את ייחודם כתגמול, ומצטרפים לכספים האחרים בחשבון הבנק. המשיב טוען כי משהתקבלה תשובת בנק הדואר כי אין יתרת זכות בחשבון המערער, המסקנה היא כי הסכום שהתקבל מהמוסד לביטוח לאומי, נטמע בחשבון הבנק ולא עומדת לזכות המערער כל יתרת זכות שהמשיב יכול לעקל. כמו כן, טוען המשיב, כי בהתאם להוראת סעיף 44(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ"), בקשת רשות הערעור מתייתרת, לאור העובדה כי צו העיקול אינו תקף לאחר שלושה חודשים מיום הטלתו. המשיב טוען כי כנגד המערער תלויים ועומדים כיום שני תיקי הוצל"פ נוספים בסכום כולל של 8,450 ₪ בגין טיפול בחדר המיון שלא שולם. בנוסף, טוען המשיב, כי אין בידי המערער, המרצה כיום עונש מאסר, כל אפשרות לשלם את חובו וכל מטרת הבקשה היא לדחות את מועד תשלום החוב. ה. דיון - לאור הוראת תקנה 119 (ה) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם - 1979, הקוצבת 15 ימים להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ, הרי שהמועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה שניתנה ביום 14.11.07 היה בסוף חודש נובמבר 2007, ואולם הבקשה הוגשה, כאמור, רק ביום 17.1.08, וכללה מטעמי זהירות, בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור אשר הוגשה באיחור. המערער טוען כי ההחלטה לא הומצאה לבא כוחו, ונודע לו אודותיה מבירור במרכז המידע הארצי, ביום 31.12.07. אך המערער נותן טעם, מדוע בקשת רשות הערעור הוגשה על ידו רק 17 ימים לאחר שנודע לו על דבר ההחלטה ותוכנה. בענייננו, סבורה אני, כי ישנה חשיבות לבירור העניין, נשוא בקשת רשות הערעור. עוד נראה לי כי הטענה בדבר העדר ההמצאה, בנוסף לנסיבותיו האישיות של המערער, כמו גם האיחור הקצר, בן יומיים, עולים כדי 'טעם מיוחד' המצדיק הארכת מועד להגשת הבר"ע. ולגופו של עניין, סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, קובע כדלקמן: "303. מניעת העברת זכות לגמלה - (א) זכות לגמלת כסף אינה ניתנת להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא אלא לשם תשלום מזונות המגיעים מהזכאי לגמלה לפי פסק דין של בית משפט או של בית דין מוסמך. (ב) הוראת סעיף קטן (א) תחול גם על גמלת כסף ששולמה באמצעות בנק או החברה, כהגדרתה בחוק הדואר, התשמ"ו-1986, בנותנה שירותים לפי סעיף 88א לאותו חוק (בחוק זה - חברת הדואר), במשך שלושים ימים מיום ששולמה;ואולם רשאי הבנק או חברת הדואר, לפי הענין, לנכות מהגמלה כל סכום שנתנו לזכאי לגמלה על חשבון הגמלה. זכות לגמלת כסף לפי חוק זה אינה עוברת בירושה ." תכלית חוק הביטוח הלאומי מחייבת מתן עדיפות לחייב הזכאי לקצבה, שכן הקצבה נועדה לאפשר לחייב לחיות בכבוד ולתפקד ברמה מינימאלית ראויה. "מטרת החוק ברורה וגלויה. המטרה היא להבטיח אמצעי קיום מתאימים למבוטחים, לתלויים בהם ולשאיריהם, כל אימת שהכנסותיהם פוחתות או נעלמות לחלוטין מאחת הסיבות שהחוק דן בהן, כמו במקרה של פגיעה בעבודה, אבטלה, לידה, פטירה וכדומה". (ע"א 255/74 המוסד לביטוח לאומי נ' נורה אלמוהר ו-2 אח', פ"ד כט(1) 11 (1974)) סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי, נועד, איפוא, ליתן הגנה לכספי גמלאות מפני עיקול ע"י נושים. עם זאת, ולשם איזון בין צרכיהם של הזכאים לגמלאות לבין זכותם של נושים להיפרע, הוגבלה ההגבלה על אפשרות העיקול, למשך 30 יום, מהיום בו שולמו הכספים לחייב, וממועד זה רשאים נושים לעקלם, על פי דין. קרי, עצם היות התשלום תשלום סוציאלי במהותו, אינו מקנה לחייב חסינות מוחלטת מפני עיקול, והמחוקק ציין בחיקוק, במפורש, את היקף חסינות העיקול ותנאיה. האיסור לעקל, ללא הגבלת זמן, מתייחס לזכות לגימלת כסף, הנמצאת בידי המוסד לביטוח לאומי. אולם, גמלה ששולמה באמצעות בנק, או במקרה דנן, בנק הדואר, ניתנת לעיקול, לאחר 30 יום מיום ששולמה. לפיכך, בדין קבעה ראש ההוצל"פ כי משהוטל העיקול על חשבון הבנק של המערער, ולא על כספי הגימלה עצמם, הוטל העיקול כדין. יתרה מזו, סעיף 44 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, קובע כי: "צו עיקול בידי צד שלישי על כלל נכסי החייב, יחול על נכסי החייב הנמצאים בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו או שיגיעו לידו תוך שלושה חודשים מאותו יום" לשון אחר, עפ"י הוראת סעיף 44 האמור, העיקול נשוא ההליכים הוטל רק על כספים שהופקדו בשלושת החודשים שלאחר הטלתו, ואילו הכספים שהתקבלו ממועד זה ואילך, לרבות כספי גימלה, פטורים מהעיקול נשוא ההליכים, על כל המשתמע מכך. ו. סוף דבר - דין הערעור להדחות. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. ניתן היום, י"ג באב, תשס"ט (3 באוגוסט 2009), בהעדר הצדדים. י' שטופמן, שופטת ביטוח לאומיעיקול