החלטה המערערת נכנסה לישראל בשנת 1999 באשרת תייר שהיתה תקפה לשלושה חודשים. לאחר שפג תוקף האשרה נותרה המערערת בישראל ושהתה בה שלא כדין. ביום 31.3.04 נעצרה המערערת על ידי המשטרה ומשהוברר כי היא שוהה באופן בלתי חוקי בישראל, הובאה בפני הממונה על ביקורת הגבולות. הממונה ערך למערערת שימוע ובעקבותיו הוצא כנגד המערערת צו הרחקה המורה לה לצאת מישראל עד ליום 25.4.04. בתחילה הוחזקה המערערת במשמורת אך לאחר מכן, ביום 2.4.04, שוחררה בתנאים מגבילים עד לביצוע צו ההרחקה. לאחר שחרורה ממשמורת הגישה המערערת עתירה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים. בעתירתה טענה המערערת כנגד החלטת המשיב להוציא בעניינה צו הרחקה. בית המשפט המחוזי (השופטת ש' דותן) דחה את עתירתה של המערערת וקבע כי הרחקתה של המערערת תבוצע עד ליום 1.6.04. בית המשפט המחוזי סבר כי לנוכח העובדה שבמשך כל תקופת שהותה בארץ לא עשתה המערערת ניסיון כלשהו להסדיר את מעמדה וגם עתה, לאחר שהוצא נגדה צו הרחקה, לא פנתה המערערת למשרד הפנים בניסיון להסדיר את שהותה אלא ישירות לבית המשפט, הרי שנפל פגם בהתנהלותה של המערערת ויש לדחות את עתירתה. כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור מטעם המערערת אשר במסגרתו התבקש עיכוב ביצועו של צו ההרחקה. ביום 31.5.04 הוריתי על עיכוב הביצוע של צו ההרחקה עד למתן החלטה אחרת וכן ביקשתי כי המשיב יגיש תגובתו לבקשה לעיכוב ביצוע. בבקשתה לעכב את ביצוע צו ההרחקה העלתה המערערת מספר טענות. ראשית, לטענת המערערת, בית המשפט המחוזי נמנע מלבחון לגופו את צו ההרחקה ודחה את עתירתה עקב "פגם צורני" בעתירה. משכך, לגישת המערערת, נמנע ממנה מיצוי ההליך המשפטי. עוד טענה המערערת כי בהעדר עיכוב ביצוע צו ההרחקה יתייתר הדיון בערעור והוא יהפוך, ברובו, לתאורטי. המערערת הוסיפה וציינה את נסיבותיה האישיות, אשר הביאו אותה מלכתחילה להשאר בישראל. יצוין כי לאחר שהוגשה תשובת המדינה לבקשה ביקשה המערערת להגיש תגובה מטעמה ומבוקשה ניתן לה. עם זאת, בתגובה זו הועלו בעיקר טענות חדשות מצד המערערת אשר לא בא זכרן קודם לכן וממילא, לגופן, אין בהן כדי לסייע בידי המערערת. לאחר שעיינתי בבקשה, בערעור גופו, ובתשובת המדינה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אין ממש בטענותיה של המערערת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטענתה כי בית המשפט המחוזי דחה את העתירה על הסף, מבלי לבחון את הטענות שהועלו בה, אינה יכולה להתקבל. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשת נשארה בארץ ארבע וחצי שנים בלי שעשתה כל ניסיון להסדיר את מעמדה. כשנעצרה, פנתה המערערת לבית המשפט בלי שפנתה קודם לכן למשרד הפנים.על כן החליט בית המשפט כי, בנסיבות הענין, החלטת המשיב להוציא כנגד המערערת צו הרחקה הינה סבירה ואין להתערב בה. על פני הדברים, נראה כי סיכויי הערעור הינם קלושים ביותר ולפיכך, אין הצדקה לעכב את ביצוע צו ההרחקה עד לשמיעת הערעור; עם זאת, אני מורה כי המערערת לא תורחק מהארץ למשך 30 ימים נוספים וזאת על מנת ליתן לה אפשרות לנסות ולפעול להסדרת מעמדה בישראל. יש להניח כי המשיב יבחן את הבקשה גם לאחר דחיית הערעור. בכפוף לאמור בפיסקה האחרונה, הבקשה נדחית. עיכוב ביצועצו הרחקהצווים