החלטה 1. המבקשת (הנתבעת בתיק העיקרי) עותרת לחיוב המשיבה (התובעת בתיק העיקרי) בהמצאת ערובה להוצאותיה, לפי תקנה 519 לסדר דין האזרחי. מדובר בתביעה על סך של 100 מיליון ₪ בגין הפרת התחייבויות המבקשת כלפיה בהסכמים עליהם חתמה, כפי שמפורט בכתב התביעה. המבקשת מנמקת את בקשתה באלה: א. מדובר בתביעה מופרכת, בסכום מנופח, חסר בסיס עובדתי, אשר הוגשה תוך כדי ניצול הסכמתה לפטור את המשיבה מאגרה. ב. אין לתביעה סיכויים להתקבל, כאשר המבקשת נושאת בעלויות העתק בניהול ההליכים. ג. המשיבה נמצאת בחדלות פירעון ומונה לה כונס נכסים, על כן היא לא תוכל לשפות את הוצאותיה המשפטיות של המבקשת. 2. המשיבה מבקשת לדחות את הבקשה בנימוקים הבאים: א. הבקשה מכוונת לחסום את דרכה של המשיבה מלברר את התביעה לגופה. העבודה שהמשיבה נמצאת בפירוק אין בה כדי לחסום את דרכה לבית המשפט. ב. אין להבדיל בין אדם פרטי לחברה. משבוטל סעיף 233 לפקודת החברות, אין יותר תחולה לחזקה שיש לחייב את החברה בערובה להוצאות. ד. סכום התביעה מבוסס על חוו"ד של רו"ח. אין כל קשר בין גודל הסכום לעובדה שניתן למשיבה פטור מאגרה. הבקשה לפטור הוגשה לאחר הגשת התביעה. יתרה מכך, ב"כ המבקשת לא התנתה את מתן הפטור מאגרה בהקטנת סכום התביעה. ה. בשלב מקדמי זה, לא ניתן לקבוע כי סיכויי התביעה קלושים. ו. הפרות המבקשת, מעשיה ומחדליה הם אשר גרמו נזקים כספיים רבים למשיבה, ובגין כך מונה לה כונס נכסים. 3. על-פי האמור בתקנה 519, רשאי בית המשפט לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. אמנם מחוקק המשנה לא פירט את הקריטריונים הנדרשים לחיוב בהפקדת הערובה והותיר בידי בית המשפט שיקול דעת רחב. הפסיקה צמצמה את מתחם שיקול הדעת של בית המשפט, תוך שהיא קובעת, כי אין לחייב תובע להפקיד ערובה כתנאי לניהול ההליך אלא במקרים חריגים בלבד. בית המשפט עשוי לעשות שימוש בסמכותו זו, כאשר התובע הנו תושב חוץ, שגביית הוצאות ממנו - אם תפסקנה כנגדו - תהא קשה או בלתי אפשרית, או שהתובע לא ציין את מענו בתביעה (י' זוסמן "סדר הדין האזרחי" (מהדורה שביעית), 900; ראה גם, א' גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה שביעית), 555). בית המשפט איננו מנוע מלשקול שיקולים רלוונטיים נוספים, וכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו - הן בשאלה האם יש מקום להורות על הפקדת ערובה, והן בשאלה איזה סוג ערובה תופקד ומה גובהה (רע"א 6786/99 חאתם עאשור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). המבקשת העלתה טענה של תחולת החזקה שעוגנה בסעיף 232 לפקודת החברות שבוטל, האומרת שיש לחייב את החברה התובעת בערובה כל עוד לא הוכח כי יש לה נכסים שמהם ניתן להיפרע. אין ההלכה אחידה בעניין זה. ברע"א 6066/00, חאלד אעדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ, תק-על 2001(2), 154, אשר הובאה על ידי המבקשת, כבוד השופט ריבלין בדעה שאף הסעיף האמור בוטל, החזקה עדיין חלה. מנגד, דעתה של כבוד השופטת פרוקצ'יה ברע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' אורי ניב ו-3 אח' . פ"ד נד(2), 845 ,עמ' 847-848, הנה הפוכה. לדידה, "מעת שבטלה הוראת סע' 232 לפקודה חלה על ענייננו הוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, והיא בלבד". באותו עניין נקבע, כי: "לא נתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות הטלת ערובה כאמור". באשר לטענה שהמשיבה הנה חדלת פירעון, והיא לא תוכל לשפות את המבקשת על הוצאותיה, נאמר: "אין בית המשפט משתמש בשיקול דעתו לחייב תובע במתן ערובה מטעם זה בלבד שהתובע עני ולא יוכל לשלם את הוצאות הנתבע, אם תדחה התביעה" (ד"ר י. זוסמן, "סדר הדין האזרחי", מהדורה שביעית, 1995, עמ ' 899). במלים אחרות, עוני ומחסור באמצעים אינם יכולים, כשלעצמם, להצדיק חיוב בהפקדת ערובה, שכן הדבר עלול לחסום עני מלבוא בשערי בית המשפט. לעניין זה יפה היא אמירה של כבוד השופטת רות אור בפסק דין "בנק לאומי": באשר לטענה של סיכויי הצלחה קטנים, שהוא אחד קריטריונים אשר הוכרו בפסיקה, אין בידי בית המשפט לקבוע בשלב כה מקדמי מה הם סיכויי הצלחת התביעה. לעניין החשש, כי התובע לא יוכל לשלם את הוצאות הנתבע, אם תידחה התביעה, ראוי להתייחס למצב המשפטי של החברה, היינו, כניסתה לפירוק וכינוס נכסים. לעניין זה יפה מה שאמרה כבוד השופטת רות אור בפסק דין "בנק לאומי" : "אכן, הפסיקה מאבחנת בין אדם פרטי לבין חברה, וכלפי חברה קיימת נטייה חזקה יותר לבקש פסיקת ערובה להוצאות. עם זאת, דווקא כשמדובר בחברה בפירוק יש לשקול דרישת ערובה להוצאות בזהירות רבה, שכן בדרך כלל אין חברה נכנסת לפירוק אלא אם כן היא חבה כספים לנושים שונים, ודווקא מטעם זה ראוי שתתבע כספים מכל החייבים לה, על מנת לשלם חובותיה לנושיה. חסימת דרכה של חברה בפירוק מהגשת תביעות כנגד החייבים לה - בגלל חיובה להמציא ערובה להוצאות, עלולה להזיק לא רק לחברה עצמה שבפירוק, אלא גם, ואולי בעיקר - לנושיה, ועל כן ראוי שלא לחסום דרכה להגשת תביעות שאינן נראות בלתי סבירות על פניהן." (ע"א (י-ם) 4207/98 - בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ארט בי .תק-מח 98(2), 3632 ההדגשות אינן במקור). לאור האמור, ומאחר שלא שוכנעתי כי בענייננו התקיימו התנאים המיוחדים שיש בהם כדי לגרום לחיוב המשיבה בערובה לתשלום הוצאות, דין הבקשה להידחות. אם מחקירת המפרק יעלה, באופן ברור, שסיכויי התביעה קלושים, תוכל המבקשת לחזור ולפנות לבית המשפט בבקשה לחייב את התובעת בערובה להוצאות. היות ונדרשה תגובת המשיבה, תשלם המבקשת למשיבה שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. ערובה