החלטה עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון שבו נדחה ערעורה של העותרת על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני. ההסתדרות הכללית (המשיבה 1) מחזיקה בבניין שנבנה על חלקה אשר הועברה לה ללא תמורה על-ידי הוריה המנוחים של העותרת למטרת הנצחתה של בתם, היא אחותה של העותרת. משביקשה ההסתדרות למכור את הבניין, פנתה העותרת לבית-המשפט המחוזי בבקשה למנוע את המכירה. בית-המשפט המחוזי דחה את התובענה, וערעורה של העותרת לבית-המשפט העליון נדחה, כאמור, אף הוא. פסק-הדין של בית-המשפט העליון עסק בשתי שאלות מרכזיות. ראשית בחן פסק-הדין האם בנסיבות המקרה נוצר הקדש ציבורי, כך שעל המשיבות מוטלות חובות נאמנות החלות על הקדש ועליהן להמשיך ולהפעיל את בית ההסתדרות למטרות ציבוריות, ולא למכור אותו. השאלה האחרת הייתה האם ניתן המגרש כמתנה על-תנאי, כך שכשביקשה ההסתדרות למכור את המגרש, הופר התנאי, ועל-כן על המגרש לחזור לידי עזבונם של הורי העותרת. בית-המשפט העליון אימץ את קביעתו של בית-המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין לא נוצר הקדש על המגרש. כן קבע בית-המשפט כי על-פי הוראות המג'לה, החלות על המקרה, אין בכוחה של העותרת לחזור בה (בשם הוריה המנוחים) מן המתנה לאור נסיבות המקרה. למעלה מן הצורך נקבע כי גם אם חלות הוראות חוק המתנה, ולא הוראות המג'לה, אין לבטל את המתנה שכן בענייננו אין המדובר במתנה על-תנאי, אלא במתנה הכרוכה בחיוב והחיוב קוים. בעתירתה לדיון נוסף טוענת העותרת כי בית-המשפט נמנע מלדון בטענה שהועלתה לפניו כי ניתן להצהיר על קיומו של הקדש מכוח סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979. מכאן מסיקה העותרת כי בית-המשפט דחה טענה זו וקבע למעשה כי אין חוזה ההנצחה מהווה הקדש על-פי חוק הנאמנות. בכך, לטענתה, סטה פסק-הדין מהלכות קיימות אשר לפיהן ניתן להצהיר שחוזה הנצחה שנכרת טרם נחקק חוק הנאמנות יצר הקדש מכוח סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות. העותרת מוסיפה וטוענת כי פסק-הדין סותר פסק-דין קודם שפירש את הוראות המג'לה כמכירות באפשרות חזרה מן המתנה אם לא נתקיים תנאי מתנאיה. דין העתירה להידחות. קביעת פסק-הדין כי העברת המגרש לא יצרה הקדש מיוסדת כל כולה על נסיבות המקרה הנדון. ממילא אין בה משום פסיקת הלכה. גם הימנעותו של בית-המשפט מלהתייחס לטענה מהטענות שהועלו בפניו, אינה עשויה ליצור הלכה לגופה של אותה טענה. אשר לקביעת פסק-הדין כי עסקינן במתנה בחיוב ולא במתנה על-תנאי, הרי אף היא לא נסמכה אלא על עובדות המקרה ואין היא עולה כדי הלכה. עינינו הרואות - אין בפסק-הדין נשוא העתירה משום הלכה משפטית. ממילא אין בו הלכה העשויה להקים עילה לקיומו של דיון נוסף בו. העתירה נדחית. דיון נוסףדיון