האם לבית המשפט לענייני משפחה יש סמכות עניינית לדון בתביעה על פי פקודת בזיון בית המשפט ? החלטה 1. (א) נושא החלטה זו: סמכות בית משפט זה לדון בתובענה שהובאה בפניו. המסמך שהוגש לבית המשפט נושא כותרת "כתב תביעה" כאשר מעל זה מופיעה הרובריקה "מהות התביעה: בזיון בית המשפט". (ב) בעתירה בסוף המסמך עותרת המבקשת לסעדים כדלהלן: "להורות, בהתאם להחלטותיו, על פתיחה מחודשת של תמש 5143/03 ולדון בה, על כל חלקיה, יחד עם תובענה זו ולחייב את הנתבע: א. בקנס כספי ו/או מאסר על פי שקול בית המשפט. ב. לשלם לתובעת פיצוי בגין הנזק הלא ממוני על פי שיקול דעתו של בית משפט נכבד זה." (ג) ברקע, הליכים שהתנהלו בפני בית משפט זה, ואשר הועברו, על פי החלטה מיום ו' אלול תשס"ג 3/9/03, לבית המשפט המחוזי, לאחר שהגעתי למסקנה שהסכסוך בין הצדדים, תביעות נזיקיות וכספיות, אינן בסמכות בית משפט זה. (ד) אותה העת, היתה תלויה ועומדת עתירה על פי פקודת בזיון בית המשפט, ובין היתר קבעתי "בהסכמת הצדדים, ...ההליכים שאינם על פי פקודת בזיון בית המשפט לא ידונו כאן: ככל שמדובר במרכיבי התביעות שאינן בעניין בזיון בית המשפט, תובענות אלו תמחקנה...". עוד קבעתי באותה החלטה: "בהסכמת הצדדים אני אוסר על כל אחד מהם לקיים כל קשר בינהם, בין באופן ישיר ובין באופן עקיף, בכל דרך שהיא כולל בטלפון וכולל באמצעות גורמים שלישיים, מלבד תקשורת באמצעות עורכי הדין שלהם... באשר להליכים על פי פקודת בזיון בית המשפט, רשמתי בפני את הסכמת הצדדים שכרגע בית משפט זה לא ידון בטענות מי מהצדדים כאשר כרגע הם מוזהרים שהצווים שקיימים ונמצאים בתוקף יש להקפיד ולציית להם: אם תוגש בקשה נוספת על פי פקודת בזיון בית המשפט על ידי מי מהצדדים בעניין הפרות עתידיות, כי אז הבקשה הנוכחית תדון יחד עם הבקשה העתידה, כאשר כל צד שומר את טענותיו בעניין ההליך שכבר הוגש". 2. (א) לאור החלטה זו לא יכול להיות ספק בדבר סמכות בית משפט זה לדון בהליך על פי פקודת בזיון בית המשפט כאשר העילה היא הפרת החלטה שניתנה כאן. (ב) אכן צודק ב"כ הנתבע שעצם כינוי המסמך שפתח בהליך "כתב תביעה" אינה הדרך הרגילה לפתוח בהליך כזה, אם כי על פי תקנה 258 ה' (א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 "תובענה, למעט בקשת ביניים תפתח במסירת כתב תביעה לבית המשפט". (ג) אינני רואה מקום להורות כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בעתירה על פי פקודת בזיון בית המשפט, רק בגלל השם שניתן למסמך שפתח את ההליך. 3. (א) אולם צודק ב"כ הנתבע שאין כל מקום לשרבב עתירה לתשלום פיצויי ההליך על פי פקודת בזיון בית המשפט. בנסיבות העניין, כאשר כבר הגעתי למסקנה שהסכסוך הבסיסי בין הצדדים, אשר הביא לידי פתיחת ההליכים, על פי פקודת הנזיקין, דיני החוזים ועילות אחרות, אינו בסמכות בית משפט זה, אין זה ראוי שבית משפט זה ידון בתביעה נזיקית. (ב) פקודת בזיון בית משפט מסמיך את בית המשפט, על פי סעיף 6 שבו, "לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה". אין זכר לסמכות להעניק פיצוי. (ג) ב"כ התובעת מבקש ללמוד על הרחבת סמכות בית משפט, על פי הפקודה האמורה, תוך הסתמכות על סעיף 63 (א) לחוק העונשין התשל"ז 1977, וטוען גם כי "קנס טומן בחובו אף מרכיב פיצוי לתובעת", ואף על סעיף 77 (א) לחוק העונשין. (ד) עיון בסעיפים אלה מגלה כי לטיעון ב"כ התובעת אין בסיס. (ה) סעיף 63 לחוק העונשין מסמיך את בית המשפט, כאשר הוא מעניש בקנס, לקבוע כסכום הקנס סכום פי ארבעה משווים של הנזק שנגרם או של טובת ההנאה שהושגה על ידי העבירה, וזאת כאשר הוכח שהנאשם התכוון "לגרום נזק ממון לאחר או להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר". בהליך זה, העתירה הנזיקית שבכתב התביעה היא לנזק לא ממוני, ואם כי הפרת הוראה שניתנה כשורה מאת בית המשפט מהווה עבירה על פי סעיף 287 לחוק העונשין, המטרה של סעיף 63 מטרה אחרת היא לגמרי. (ו) הסמכות להורות על פיצוי על פי סעיף 77 לחוק העונשין היא סמכות נפרדת לחלוטין מהסמכות לקנוס. (ז) יצויין כמובן שאם בית המשפט מטיל קנס, הוא משולם לאוצר המדינה. מכאן שקנס ופיצוי מושגים שונים הם, שונים מבחינת הסמכות להטילם ושונים מבחינת המקבל. (ח) לאור זאת, התביעה נמחקת ככל שיש בה עתירה לסעד של פיצוי. אינני מכריע בשלב זה בשאלה, לאיזו ערכאה תהיה הסמכות, אם תוגש כדין תביעת פיצוי. 4. תוגש בקשה מתוקנת, אשר תכלול אך ורק התייחסות לעילה ובקשה לסעד על פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. המבקשת תשלם הוצאות המשיב בגין חלק זה בהליך בסך 1500 ₪ בצירוף מע"מ כאשר הסכום ישא ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל. אם לא תוגש בקשה מתוקנת תוך 30 יום מהיום, התביעה תדחה ואטיל הוצאות נוספות. הותר לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים. להלן החלטה בסוגיית סמכות עניינית של בית המשפט בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט על צו שניתן על ידי המפקח. החלטה 1. בדיון מיום 21.08.02 הועלתה טענה בדבר סמכותו של בית המשפט להידרש לענין בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט על צו שניתן על ידי המפקח. 2. ב"כ המשיב הפנה להחלטתו של כב' השופט גנון בתיק המרצה 53626/96, נציגות הבית המשותף ברח' יפה נוף 97 א' נ' רייס (דינים שלום, י"ב, 158), אולם חרף האמור החלטתי כי נתונה הסמכות לבית משפט זה תוך שציינתי שהנימוקים ינתנו בהמשך. 3. כבוד השופט גנון מתייחס להחלטתו של כב' השופט כהן בשבתו בבית המשפט המחוזי בירושלים, בתיק המרצה 99/79, סימנובסקי ואח' נ' נציגות הבית המשותף, פ"מ מ' (1) 217, אשר בניגוד לדעתו קבע כי הסמכות מוקנית לבית משפט השלום. 4. כבר בעת ששני פסקי הדין הובאו לעיוני, סברתי כאמור שאכן הסמכות נתונה לבית משפט זה. להלן נפרט את הנימוקים להחלטה, תוך שנשתדל שלא לחזור על אשר צויין בפסק דינו של השופט כהן. 5. פקודת בזיון בית המשפט מציינת בהגדרת "בית משפט" כי מדובר על כל בית משפט אזרחי תוך ציון מפורש "לרבות בית משפט עירוני ובית משפט לקרקעות", וכשבסעיף 6 לפקודה מצויין מיהו היכול להורות ולהפעיל את הסמכות שבסעיף 6 לפקודה. בסעיף 6.1 לפקודה צויין מפורשות כי מי שיכול לעקוף את הצו הינם בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד, בימ"ש מחוזי, בימ"ש לקרקעות, ובימ"ש שלום. בהוראה זו לא בא זכרו של המפקח על המקרקעין (להלן: "המפקח"). 6. עם זאת, בסעיף 9 לפקודה צויין שאכן פקיד ההסדר מוסמך לאמור בסעיף 9 לפקודה. 7. המחלוקת נבעה מהוראות סעיף 76 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), אשר כותרתו "אכיפתם של החלטות וצווים", וכשנקבע: "החלטת המפקח בסכסוך וצו בינים שנתן, דינם, לענין אכיפה והוצאה לפועל ולענין סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, כדין פסק דין או צו ביניים של בית משפט שלום." 8. ודוק: לעניות דעתי, ענינו של הסעיף הינו בגדר "חפצא" להבדיל מ"גברא". הוראת הסעיף אינה קובעת כי המפקח הופך או מקבל סמכות של שופט בית משפט שלום בעקבות פסק הדין והצורך לאכיפתו, אלא קובע כי פסק הדין עצמו יחשב כפסק דין של בימ"ש שלום. יתכן וזו התשובה לאשר התעורר בדבר המילה "כדין...". מעת שפסק הדין עצמו נחשב כפסק דין של בימ"ש שלום, הרי בימ"ש השלום הוא המוסמך לאכיפתו. 9. יתר על כן, אם כוונת המחוקק היתה כי המפקח עצמו הוא זה שיאכוף את פסק הדין או את החלטת הביניים, די היה בציון כי דין פסק דין, כדין פסק דין של בימ"ש, ולא היה צורך לציין "בית משפט השלום", ובמיוחד שבנושא ערעור קיים סעיף נפרד הוא סעיף 77. 10. בהוראה נוספת של המחוקק אנו מוצאים את המונח "כדין..." וזאת בסעיף 23 א' לחוק הבוררות, אשר מציין כי משאושר פסק בוררות "... דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק דין של בית המשפט." מכח האמור, בית המשפט שמאשר את הפסק הוא הדן באכיפתו, יהא זה בית המשפט המחוזי או יהא זה בית משפט השלום. הפנתי לנושא חוק הבוררות, הואיל ותמצא תשובה לנושא נוסף שהועלה על ידי כב' השופט גנון, והוא שלכאורה דן באכיפה טריבונל או שופט אשר לא דן ולא נתן את ההחלטה. כמובן שראוי היה דרך כלל שבבקשה לבזיון ידון מי שנתן את ההחלטה, אולם אין הדבר הכרחי. לדוגמא: אם נבצר משופט אשר נתן את ההחלטה לדון בבקשה לבזיון, הרי לא תשמע טענה כי שופט אחר אינו מוסמך לדון בה. כך גם בנושא הבוררות, בית המשפט שאישר את הפסק יכול ויאשרו ללא כל דיון, והנה קובע המחוקק כי הוא זה שידון באכיפה של פסק הדין המאושר. 11. חיזוק לאמור ניתן למצוא הן בחוק בית הדין לעבודה בסעיף 38 והן בחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), בסעיף 7 א' - כאשר בשני המקרים המחוקק מציין מפורשות לא את ה"חפצא" של פסק הדין או ההחלטה, אלא את הסמכת ה"גברא", דהיינו: השופט לפעול לפי פקודת בזיון בית המשפט. בלשון אחרת, משחפץ המחוקק - כפי שעשה בסעיף 9 לפקודת בזיון בית המשפט, להקנות סמכות לפי פקודת בזיון בית המשפט למי שלכאורה אינו נכלל בגדר סעיף 6, ידע גם ידע את הדרך לכך, ואין מקום לדעתי להקנות סמכות אגב אורחא באמצעות בית המשפט. 12. אומנם ההליך של בזיון בית המשפט הינו הליך אזרחי, אולם אין להתעלם מהדין הרואה לדיון ובפסיקה בנושא בזיון בית המשפט כעין הליך פלילי על כל המשתמע מכך, וכדוגמא נושא אופן המסירה למשיב בבקשה ואופן הדיון בבקשה, ועל כן עם כל הכבוד לא ניתן לראות בהליך זה כהליך אזרחי רגיל ולהקיש מסמכויותיו של המפקח בנושא ההליך הדיוני, לשאלה דנן. לא בכדי ערעור על החלטה לפי פקודת בזיון בית המשפט הינו ערעור פלילי ולא ערעור אזרחי. 13. אומנם שמעתי ממי מב"כ הצדדים כי אין בנמצא החלטה נוספת בשאלה שבמחלוקת, אולם המתמחה טרחה ויגעה, ומצאה לאחר שהגעתי למסקנה האמורה את ע"א (ב"ש) 1268/01, פרץ ציפורה נ' חדוות ישועה, תקדין מחוזי 2002 (2) 4225, אשר קיבל ערעור על החלטת בית משפט השלום אשר קבע כהחלטת השופט גנון, ואין לי אלא להצטרף לאמור בו. לבסוף נזכיר גם את רע"פ 7574/96, ד"ר בן שנרך ואח' נ' נציגות הבית המשותף ברח' ארלוזרוב 25 תל אביב, תקדין עליון 96 (3), 256, אשר נדון בפני כב' הנשיא השופט ברק, וחזקה שאם לא היתה סמכות לבית משפט השלום לדון בבקשה לבזיון כמקרה דנן, לא היתה נדחית הבקשה. 14. נוכח כל האמור, מסקנתי כמפורט בהחלטתי הקודמת. 15. בכל הקשור לדחיית הדיון היום, הרי דווקא לאור אשר פרטתי לעיל בדבר מהותו של ההליך, ברור שאין מקום לקיימו חרף מצוקת המבקשים הנטענת על ידם ללא נוכחות המשיב. 16. לאור האמור, אני דוחה את הדיון למחר, 23.08.02 בשעה 09:30, ובתקווה שאכן מצבו של המשיב יאפשר התייצבותו לדיון. ביזיון בית המשפטסמכות ענייניתפקודות