החלטה זוהי עתירה מינהלית בה מתבקש בית המשפט לבטל את החלטת מליאת המועצה המקומית גוש חלב (להלן: "המועצה") מיום 3/12/01 אשר אישרה צו ארנונה של כפר גוש חלב לשנת 2002 בו הטילה ארנונה כללית על מבנים חקלאיים ורפתות בשיעור של 30 ₪ למ"ר. העותרים הם תושבי גוש חלב וכל אחד מהם מחזיק בדיר בשטח 400 מ"ר. עד לשנת 2001 לא נדרשו העותרים לשלם ארנונה כללית בגין הדירים בשל החלטה עקרונית שנתקבלה בעניין במליאת המועצה לפני מספר שנים. ביום 03.12.01 התקיימה ישיבה במועצה שבמסגרתה נדון צו הארנונה של הכפר לשנת 2002. בינואר 2002 קיבלו העותרים דרישות לתשלום ארנונה בגין הדירים- לעותר מס' 1 נשלחה הודעת חיוב על 400 מ"ר דיר (חקלאות) על סך 11,760 ש"ח. הודעה זהה נשלחה גם לעותר 2. ביום 28.01.02 שלח ב"כ העותרים מכתב ליו"ר המועצה בו הוא מבקש העתק מאישורו של משרד הפנים להעלאת הארנונה. בתשובה למכתב זה נענה ב"כ העותרים כי הנושא יעלה על סדר היום בשנית, בישיבת המועצה ועל ההחלטה הסופית יקבלו העותרים הודעה. במכתב נוסף מהמועצה נמסר לעותרים כי עניינם יועבר למתן חוות דעת של היועץ המשפטי. ביום 11.04.02 התקבלה חוות הדעת של היועץ המשפטי ובה נטען כי: בשנת הכספים 2001 לא הוטלה ארנונה כללית על מבנים חקלאיים ולכן אין מדובר בהעלאה. הארנונה המוטלת על מבנים חקלאיים לשנת 2002 היא ארנונה המוטלת לראשונה והטלתה אינה מותנית באישור משרד הפנים. על יסוד הוראת תקנה 11 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות 2000) שאומצו בחוק הארנונה הכללית 2002 מוסמכת המועצה להטיל ארנונה כללית בסכום שנע בין התעריף המזערי לתעריף המירבי, בהטילה ארנונה בסך 30 ש"ח למ"ר, פעלה המועצה במסגרת סמכויותיה. לעותרים שלוש טענות: א. צו הארנונה לשנת 2002 בטל הואיל ונתקבל לאחר ה- 1/12/01 בניגוד לסעיף 156 לצו המועצות המקומיות (א) תשי"א-1950. ב. בהנחה שסוג זה של נכסים חוייב בארנונה בשנים קודמות, הרי שמדובר בהעלאת תעריף שלא כדין לשנת 2002. ג. בהנחה שמדובר בהטלת ארנונה לראשונה בגין מבנים חקלאיים, התעריף שהוטל אינו חוקי ודינו להתבטל והחיוב לפי התעריף החוקי בארנונה כללית צריך להידחות לשנת הכספים 2003. 1. סעיף 156 לצו המועצות המקומיות (א) תשי"א-1950 קובע: "החלטת המועצה בדבר הטלת ארנונה כללית תתקבל לא יאוחר מיום 1/12 שלפני שנת הכספים שלגביה מוטלת הארנונה". ב"כ המועצה טוען כי 1/12/2001 נפל בשבת שהוא יום מנוחה ארצי ולאחריו יום ראשון 2/12/01 בו סגורים משרדי המועצה כיום חופשה לתושבי המועצה הנוצרים על פי החלטתה מימים ימימה. הוא מסתמך על סעיף 10 (ג) לחוק הפרשנות הקובע: "במניין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה". לטענתו, המועד האחרון להחלטת המועצה לאישור צו ארנונה נדחה עקב שני ימי המנוחה הכללי והמיוחד עד ליום 3/12/01, היום בו אושר הצו בפועל. 2. ב"כ העותרים טוען כי פירושו של ב"כ המועצה לסעיף (ג) לחוק הפרשנות איננו נכון ואני מסכימה לדעתו. סעיף 156 איננו מתייחס לתקופה אלא קובע שעל אישור התקציב להיעשות לא יאוחר ממועד מסויים. סעיף 10 מדבר על דרישה בחוק של "תקופה" ואילו במקרה שבפנינו אין מדובר על תקופה אלא על מועד. (ראה החלטה דומה בעניין של בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 300139/98 מועצה מקומית דיר אלאסד נ' אסדי נזאר ואח' מיום 11/1/00, תק אר 2000 (1) ). 3. ב"כ העותרים מסתמך על בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קריית אתא, פ"ד מו(1) 793' שם נאמר: "מקובלים עלי דבריה כי אין כל נפקות ל"אשרור" דלעיל, שנעשה לאחר המועד הקבוע בס' 276. כיוון שכך יחול ס' 279 דלעיל על פיו תשולם ארנונה "בשיעורים ובמועדים שנקבעו לשנת הכספים הקודמת. וכך נאמר בבג"צ סופר: ... הבאנו בחשבון את מגבלות המועדים שבתוכם על מועצת העירייה לפעול בנושא של אישור הארנונות לשנת הכספים החדשה. לפי סעיף 276 של פק' העיריות (נוסח חדש), היה עליה לסיים את הדיון עד ליום 1.3.82 ואת החלטתה בנדון זה היה עליה לפרסם לפי סעיף 277, עד ליום 15.3.82 אי שמירת המועדים הללו עלולה הייתה להביא לתוצאה החמורה, שבתנאי האינפלציה של ימינו היה על העיריה לכלכל תקציב הכנסותיה על פי שיעורי הארנונות של השנה הקודמת." יש לשים לב כי בצו המועצות המקומיות (א) נאמר כי החלטה תתקבל לפני 1 בדצמבר אך אין בצמוד לכך הסנקציה הקבועה בפקודת העיריות. מחד, ניתן לומר כי מכך שלא קבועה סנקציה הרי שהיא לא חלה. מאידך, יש לומר שניתן להקיש מפקודת העיריות לצו המועצות שכן הסעיפים המדוברים עוסקים באותה מאטריה. גם בבג"צ 417/84 סולי קלפיש נ' המועצה המקומית סביון, פ"ד לט (2) 110 הודגשה חשיבות המועד הקבוע בחוק לאישור התקציב. נאמר בו: "תקציב העיריה חייב להיקבע מראש, ואין ספק שהמסים, הנגבים כארנונה כללית, מהווים חלק חשוב הימנו. על התקציב להיקבע לא יאוחר מיום האחד במרס הקודם לשנת המס: סעיף 156 לצו המועצות המקומיות (א), אחרת זכאית המשיבה רק למסים בגובה השנה הקודמת, בכפוף לתוספת תקציב עליו יש לדון ולהחליט בדרך המפורטת באותו צו." 4. לפיכך, אם הסעיף היחיד הקובע בעניין היה סעיף 156 הנ"ל, היה מקום להחליט כי צו הארנונה לשנת 2002 בטל מאחר והתקבל לאחר המועד. אולם, בכל הקשור לשנת הכספים 2002 נפל דבר, בדמות חוק הארנונה הכללית לשנת 2002 (הוראות שעה), התשס"ב 2002. החוק נתקבל באיחור לאחר ה- 31/12/01, ובו, בין היתר, נקבע כי בשנת הכספים 2002 יחולו, על אף האמור בכל דין, תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס-2000, בשינויים המחוייבים ובתיקונים שנקבעו בו. בסעיף 2 שבחוק שכותרתו "תשריר ותוקף", נקבע במפורש בזו הלשון: "2. על אף האמור בכל דין - (1) החלטת מועצת רשות מקומית לעניין ארנונה כללית לשנת 2002, שהתקבלה לפני פרסום חוק זה, בהתאם לתקנות, בשינויים המפורטים בסעיף 1 תעמוד בתוקפה בשנת 2002; (2) מועצת רשות מקומית רשאית לקבל או לתקן, ולפרסם החלטה בדבר הטלת ארנונה כללית לשנת 2002 ככל שיידרש להתאמתה לתקנות, בשינויים המפורטים בסעיף 1 עד יום י"ח בניסן התשס"ב (31 במרס 2002; התקבלה החלטה כאמור, יהיה תחילת תוקפה ביום י"ז בטבת התשס"ב (1 בינואר 2002). " הסעיף הנ"ל מאשר למעשה ונותן תוקף לכל החלטה של מועצת רשות מקומית בעניין ארנונה כללית, שהתקבלה לפני פרסום החוק, וקובע כי היא תעמוד בתוקפה בשנת 2002. היות והחלטת המועצה בדבר אישור צו הארנונה נתקבלה לפני פרסום החוק, והיתה בהתאם לתקנות ההסדרים במשק המדינה, אזי על פי סעיף 2 (1) ההחלטה הינה בתוקף. זאת ועוד, סעיף 2 (2) קובע במפורש כי כל רשות מקומית רשאית לקבל או לתקן ולפרסם החלטה בדבר הטלת ארנונה כללית לשנת 2002, ככל שצריך להתאימה לתקנות, וזאת עד ליום 31/3/02, כשבמידה והתקבלה החלטה כאמור תהיה תחילת תוקפה ביום 1/1/2002. המחוקק נתן, כהוראת שעה, אפשרות לכל רשות מקומית לפרסם החלטותיה לגבי ארנונה כללית לשנת 2002, עד ליום 31/3/02, כאשר תוקפה יהיה רטרואקטיבי החל מ- 1/1/02. דברים אלה יפים מקל וחומר, לגבי החלטה שנתקבלה לפני ה- 1/1/02. המחוקק, עקב העיכוב באישור תקציב המדינה, מצא לנכון לאשר וליתן תוקף להחלטות רשויות מקומיות בעניין ארנונה כללית שנתקבלו עד ליום 31/3/02. 5. בתגובה לטענה כי מדובר בהעלאה לא חוקית של תעריף הארנונה בגין מבנים חקלאיים - הסכימה המועצה כי יש להעמיד את סכום הארנונה הכללית בגין מבנים חקלאיים ורפתות לסך של 16.73 ₪ למ"ר. שני הצדדים הסכימו כי הסיווג של נכס כ"מבנה חקלאי" הוכנס לראשונה לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1995), תשנ"ה-1994. "מבנה חקלאי" ניתן היה לחייב בגינו בארנונה כללית בשנת 1993 לפי הסיווג "נכסים אחרים", ובהתחשב בעובדה כי לטענת המועצה סוג זה של נכסים לא חוייב כלל בעבר בארנונה כללית, יוצא כי סכום הארנונה צריך היה לעמוד בשנת 1993 על 10 ₪ למ"ר (תקנה 8 (ב) לתקנות הסדרים במשק המדינה) (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1993 - תשנ"ג-1993). בשנת 1994 נכללה הוראה לפיה הארנונה הכללית שתטיל רשות מקומית בשנת הכספים 1994 בשל "נכס אחר" לא תפחת מן הסכום המזערי ולא תעלה על הסכום המרבי, כאשר הסכום המזערי היה הסכום שהגיע כדין בתוספת 10%, קרי 11 ₪ למ"ר. כאמור, בשנת 1995 הוכנס הסיווג "מבנה חקלאי" לתקנות. לו היתה המועצה מטילה ארנונה כללית בשנה זו, החיוב צריך היה להיעשות, בהתחשב בשינוי הסיווג מ"נכס אחר" ל"מבנה חקלאי" בהתאם להוראת תקנה 7 (ד) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1995) תשנ"ה-1994, קרי: "הארנונה הכללית אשר תטיל רשות מקומית בשל נכס שאינו מבנה מגורים ואינו נכס אחר תהיה בסכום שלא יפחת מן הסכום שהגיע כדין ולא יעלה על הסכום החדש, או על הסכום המרבי, לפי הנמוך". מאחר והסכום שהגיע כדין על "מבנה חקלאי" בשנת 1994 הוא הסכום לפי סיווג של "נכס אחר", הרי סכום הארנונה ל"מבנה חקלאי" בשנה זו צריך להישאר כפי שהיה בשנת 1994, קרי 11 ₪ ובצירוף כל התוספות שהוטלו בשנים 1996 עד 2002 הגיע הסכום החדש לסך של 16.73 ₪ למ"ר. כאמור, המועצה הסכימה לפירוש זה של העותרים. 6. הפירוש שניתן לראשונה לביטוי "הסכום שהגיע כדין" בתקנה 7 (ד) הנ"ל הופיע בע"ש 28/90 אגד נ' עירית דימונה ואח', דינים מחוזיים, כרך (א) 756 שם התעוררה השאלה אם יש לחשב את ההעלאה שהותרה בחוק ההקפאה ביחס לסכום שנדרש בפועל בשנה קודמת או ביחס לסכום הארנונה שצריך היה לשלמו למעשה. נאמר שם מפי כב' השופט גרוניס כי אין משמעותה של ההקפאה כי לעולם לא תחרוג הארנונה החדשה מזו שחלה בשנה קודמת, בין אם החוק קבע הקפאה טוטאלית ובין אם נקב בתקרה להעלאה. באשר לביטוי כי הרשות המקומית לא תגבה סכום העולה בשיעור שנקבע מעל הסכום שהגיע כדין בשל הנכס המסויים בשנה קודמת, נאמר כדלקמן: "את התיבה האמורה יש להבדיל מניסוח אפשרי אחר, אשר המחוקק לא השתמש בו, ולפיו ניתן היה לומר שהרשות המקומית לא תגבה סכום העולה "מעל סכום הארנונה שנדרש". המבחן שקבע המחוקק אינו מה סכום הארנונה שהמחזיק נדרש לשלמו, או אשר שילמו בפועל בשנה הקודמת, אלא הסכום שצריך היה לשלמו לפי הדין: ע"א 271/87... במלים אחרות, אם המחזיק נדרש לשלם בשנה מסויימת ארנונה שלא בהתאם להחלטת המועצה בדבר הטלת ארנונה, אין מניעה שבשנה הבאה ייעשה תיקון אף אם בעקבותיו תהא חריגה משיעור ההעלאה המותר בהתאם לחוק ההקפאה הרלוונטי (ראה בג"צ 577/89 באום נ' ראש המועצה המקומית קריית אונו, פ"ד מ"ה (1) 9, 3-12). לכן, אם הסכימה רשות מקומית לפטור נכסים מסויימים מארנונה, למרות שהיה מקום לגבותה בהתאם לדין (דהיינו, פקודת העיריות והחלטת המועצה בדבר הטלת ארנונה), הרי "אין העלאה של ארנונה מעל ל"סכום הארנונה שהגיע כדין" - שכן על פי דין היה צורך לגבות גם על נכסים אלו": בג"צ 764/88 הנ"ל, בעמוד 39 לתדפיס. הפרשנות האמורה באה למנוע מצב לפיו טעות או מחדל שארעו בשנה כלשהי יונצחו עקב חוקי ההקפאה (זה אף הנימוק העומד מאחורי הכלל שבעניני מסים אין תחולה למעשה בית דין: ע"א 165/64 עירית ת"א נ' כהן, פ"ד י"ח (3), 302, 307; ע"פ 447/88 לוונטהל נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ד (2) 1, 5). לפיכך, אם התברר לרשות המקומית, כי בגין נכס מסויים נדרש המחזיק לשלם ארנונה בסכום נמוך מזה שהוטל בהחלטתה של המועצה ובהתחשב בהוראותיה של פקודת העיריות, או לא נדרש לשלם כלל, הרי לא תהא מניעה לתקן את הטעון תיקון בשנה החדשה. כמוכן, התוצאה עלולה להיות שסכום הארנונה יגדל מעבר להעלאה שהותרה במפורש בחוק או שהמחזיק יאלץ לשלם ארנונה, למרות שבשנה קודמת לא חוייב כלל". 7. על פירוש זה חזר בית המשפט העליון בע"א 2765/98 איגוד ערים איילון נ' מועצה אזורית מודיעין, פד"י נג (4) 78, שם התעוררה השאלה האם הוטלה לראשונה ארנונה כללית על אתר פסולת. שתי הוראות עמדו במרכז הדיון, תקנה 4 לתקנות ההסדרים במשק המדינה שאמרה: "מועצה לא תשנה סוג, סיווג או תת סיווג של נכס לשנת הכספים 1996 באופן המשפיע על סכום הארנונה המוטל בשל הנכס לפי תקנות אלה, אולם רשאית היא לשנות סיווג נכס אם בפועל השתנה השימוש בו". ותקנה 11 (ב) בה נקבע: "לא הוטלה בשנת הכספים 1995 ארנונה כללית על סוג נכס, תהיה הארנונה הכללית שתטיל עליו המועצה המקומית לראשונה בסכום שלא יפחת מן הסכום המזערי ולא יעלה על הסכום המירבי" . נקבע כי על אתר הפסולת תחול תקנה 8 (ב) משום שכאמור, בשנת הכספים 1992 לא הוטלה עליו ארנונה כללית ומחובתה של המועצה היה אפוא להטיל על האתר בשנת הכספים 1993 ארנונה כללית בשעור של 10 ₪ למ"ר. בית המשפט העליון הגיע למסקנות הבאות לגבי שנת המחלוקת,שנת הכספים 1996. ראשית: "26. כפי שראינו, סעיף 8 (א) לחוק ההסדרים מחייב את המועצה להטיל ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה (שאינם אדמת בנין). תקנה 8 (ב) קובעת כי אם לא הוטלה בשנת הכספים 1992 ארנונה כללית על אחד מן "הנכסים האחרים", תהיה הארנונה הכללית שתטיל עליו הרשות המקומית לראשונה 10 ₪ למ"ר. השילוב של שתי הוראות אלה, משמעותו הטלת ארנונה "עקרונית" על אתר הפסולת, הנמנה, כמוסבר לעיל, על הקטגוריה של "נכסים אחרים", החל משנת 1993 ואילך. העובדה כי המועצה לא חפצה לגבות מכיסה שלה ארנונה אינה מעלה ואינה מורידה מבחינת קיומו של עצם ההיטל. לכן, איני מסכים עם קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי לאתר הפסולת לא היה קיום מבחינת הטלת ארנונה". שנית: "27. בהנחה, כי הוטלה ארנונה על האתר בסך 10 ₪ למ"ר החל משנת הכספים 1993, התוצאה לשנים הבאות תהיה כדלהלן: בשנת הכספים 1994 חלה הוראת תקנה 7 (ג) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1994), התשנ"ד-1993 (להלן: "תקנות ההסדרים 1994), לפיה: הארנונה הכללית אשר תטיל רשות מקומית בשל נכס שאינו מבנה מגורים ואינו נכס אחר תהיה בסכום שלא יפחת מן הסכום שהגיע כדין ולא יעלה על הסכום החדש, או על הסכום המרבי, לפי הנמוך. אפרט גם הפעם את המונחים השייכים לעניין. "סכום שהגיע כדין" מוגדר בתקנה 1 כ"סכום הארנונה הכללית שהגיע כדין למטר רבוע של נכס לשנת הכספים 1993...", דהיינו, בענייננו, 10 ₪ למ"ר. "הסכום החדש" מוגדר כ"סכום שהגיע כדין בתוספת 10.4 אחוזים ממנו". הסכום המירבי נקבע בתקנה 6 (א) בסך 25.00 ₪ למ"ר. נמצא, כי ללא החלטה כלשהי של המועצה (כפי שהיה בפועל), נותר שיעור הארנונה בתעריך הנמוך, שהוא "הסכום שהגיע כדין" (10 ₪)". ולפיכך הגיע למסקנה הבאה: "29. ... אין תחולה להוראת סעיף 11 (ב), מן הסיבה שרבץ היטל ארנונה "עקרוני" על אתר הפסולת. אתר זה נתפס כאמור, בקטגוריה של "קרקע תפוסה". הרעיון, כי המועצה יכלה לשנות את סיווגו של אתר הפסולת מ"קרקע תפוסה" לקטגוריה נפרדת, מבלי להיות קשורה לשיעור הארנונה הקודם, רעיון זה אינו מתיישב עם הוראת תקנה 4 לתקנות ההסדרים 1996. התכלית של תקנה 4 היא למנוע שינוי מעין זה בסיווגו של נכס לשם העלאת תעריף הארנונה. המסקנה היא כי שיעור ההיטל החדש, בגובה 17.00 ₪, חסר תוקף". 8. העולה מפסק הדין הינו כי ניתן היה להטיל ארנונה על "המבנים החקלאיים" לפי הסיווג "נכסים אחרים", ויש להתייחס לעניין כאילו הוטלה "ארנונה עקרונית", עוד בשנת הכספים 1993, בשעור 10 ₪. 9. כאמור, טוענים העותרים כי מכוח הוראת תקנה 4 (א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), תש"ס-2000 שאומצו כאמור בחוק הארנונה הכללית לשנת 2002 (הוראת שעה) התשס"ב-2002, הטלת ארנונה כללית לראשונה מחייבת כי תוקפה של הטלה זו יידחה לשנת הכספים העוקבת. הטעם לכך הוא שלפי הוראת התקנה הנ"ל מועצה "לא תשנה סוג, סיווג או תת סיווג של נכס בשנת הכספים 2000 באופן המשפיע על סכום הארנונה המוטל בשל הנכס לפי תקנות אלה". 10. "סכום הארנונה המוטל בשל נכס" הוא הסכום המגיע למועצה בפועל באותה שנת כספים לפי הוראות התקנות. לכן, אם בשנה הקודמת לא הוטלה ארנונה על נכס כזה, המסקנה המתחייבת לדעת העותרים היא שבשנת הכספים בה בחרה המועצה להטיל חיוב בארנונה יידחה תוקפו של חיוב זה לשנה העוקבת. הם מצטטים בעניין זה את הנריק רוסטוביץ בספר ארנונה עירונית (ספר ראשון) (מהדורה חמישית 2001) כי: "מהמילים סכום הארנונה שהגיע כדין עולה, כי אם נדרש הנישום לשלם בשנה מסוימת ארנונה שלא בהתאם להחלטת המועצה, אין מניעה שבשנה הבאה ייעשה תיקון, אף אם בעקבותיו תהא חריגה משיעור ההעלאה המותר בהתאם לחוק ההקפאה הרלוונטי. לכן, אם הסכימה רשות מקומית לפטור נכסים מסוימים מארנונה, למרות שהיה מקום לגבותה בהתאם לדין, הרי אין בכך העלאה של תעריף הארנונה מעל לסכום שהגיע כדין, אם היא מחליטה להטילה בשנה שלאחר מכן. פרשנות זו באה למנוע מצב שבו טעות או מחדל יונצחו עקב דיני ההקפאה. יש להבחין בין מצב זה לבין מצב שבו לא הוטלה כלל ארנונה על נכס מסוים בצו ההטלה. במקרה כזה ימנעו דיני ההקפאה הטלת ארנונה בשנה העוקבת". (שם, עמ' 565- 566). לדעת העותרים, המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל, היא שאם תתקבל טענת המועצה כי בכל הנוגע ל"מבנים חקלאיים" מדובר בהטלה ראשונה של ארנונה כללית, התוצאה תהיה שחיוב זה יתממש רק בשנת הכספים 2003. 11. הטעות בפירוש העותרים מבוססת על כך שלדעתם מדובר בהטלה ראשונה של ארנונה כללית ולא היא, וכן שבמקרנו לא היה שום שינוי סיווג של נכס והחישוב הינו כמותווה בפסקי הדין שצוטטו לעיל, דהיינו לפי "ארנונה עקרונית על "מבנים חקלאיים". כאמור, קבע בית המשפט העליון כי בהתאם לתקנות החל משנת 1992, מוטלת ארנונה באופן עקרוני על הנכסים, ולכן יש לבחון את הדברים מתוך נקודת מוצא, לפיה בשנים הקודמות היה חיוב עקרוני בארנונה לפי התקנות. משנקבע עקרון הטלת "הארנונה העקרונית" יש להחילו בכל מקרה. לא יתכן כי כאשר באים לחשב גובה הארנונה המגיע, נתבסס על הטלת ארנונה עקרונית, ואילו כשבאים לחייב לפי שיעור זה בשנת כספים מסויימת תועלה הטענה כי בשנה שעברה לא היה קיים חיוב על הנכס הנדון, ובחיובו כיום יש משום שינוי של סוג או סיווג. 12. המועצה טוענת כי תקנה 4 (א) לתקנות ההסדרים איננה יכולה לבסס טיעון זה, כאשר המטרה של תקנה זו נועדה, כפי שקבע כב' בית המשפט העליון, למנוע נסיונות של רשות מקומית להעלות ארנונה על ידי שינוי סוג ו/או סיווג, חשש שאינו קיים במקרה הנדון. פרשנות ב"כ העותרים הינה בניגוד להלכה הפסוקה ובניגוד לכללים הבסיסיים בעניין הארנונה. דיני ההקפאה נועדו להגביל את הרשויות בהעלאת הארנונה אך לא לפטור מחובת תשלום ארנונה. כזכור בפסה"ד של אגד נעשתה אבחנה בין מקרה בו בשנה קודמת הנכס לא היה כפוף כלל לחיוב ארנונה בשל כך שלא נכלל בהחלטתה של מועצת הרשות המקומית בדבר הטלת ארנונה, וצוין כי במקרה זה חוק ההקפאה הנ"ל היה מונע הטלתה בשנה העוקבת, לבין מקרה בו הארנונה אמנם הוטלה אך נדרש סכום שאינו נכון או לא נדרש כלל, במקרה הזה נקבע כי אין תחולה לחוקי ההקפאה והם לא ימנעו חיוב מוגדל או חיוב ראשונה בארנונה. מצב דברים כזה, לפיו חוקי ההקפאה מנעו הטלת הארנונה בשנת כספים מסויימת על נכסים שבשנה לפני כן לא הוטלה ארנונה בגינם, היה קיים אך ורק עד לשנת הכספים 1992. ראה: (1) חוק ההסדרים במשק המדינה (היטלים וארנונה) תשנ"א - 1991, סעיף 9 (ג). (2) חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) תשנ"ב - 1992, סעיף 12 (ה). החל משנת הכספים 1993 ואילך, הוסדר עניין תעריפי הארנונה בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992, אשר מכוחו הוסמכו שרי האוצר והפנים לקבוע בתקנות כללים להטלת ארנונה. על יסוד הסמכויות שהוענקו להם הותקנו תקנות ארנונה כללית ברשויות מקומיות. לענייננו, הסעיפים בחוקי ההקפאה, האוסרים הטלת ארנונה על נכסים שבשנה קודם לכן לא חוייבו, הושמטו הן מחוק ההסדרים והן מכל התקנות שהותקנו מכוחן בהמשך. 13. טענת העותרים, לפיה החיוב בארנונה צריך להידחות לשנת הכספים 2003 איננה נכונה. כאמור, בפסק הדין איגוד ערים אילון הנ"ל, נדון מקרה בו בשנת 1996 הוטלה "לראשונה" ארנונה, כאשר שנים מספר לפני כן לא היו חיובי ו/או הטלות ארנונה כלשהן כמו במקרה דנן. בית המשפט העליון אישר את צו הארנונה לשנת הכספים 1996 כפוף לתיקון בשיעור. אילו צדק ב"כ העותרים בטענתו, הרי בית המשפט העליון לא היה מחייב את הנישום (שם) בתשלום ארנונה לשנת הכספים 1996 ודוחה את חיובו לשנת 1997. 14. לסיכום - אין לקבל הפרשנות של ב"כ העותרים לפיה "סכום הארנונה המוטל בשל נכס", משמעו הסכום שנדרש מהמועצה בפועל באותה שנת כספים לפי הוראות התקנות. בית המשפט העליון קבע כי בהתאם לתקנות החל משנת 1993, מוטלת ארנונה באופן עקרוני על הנכסים, ולכן יש לבחון את הדברים מתוך נקודת מוצא, לפיה בשנים הקודמות היה חיוב עקרוני בארנונה לפי התקנות. גם הקבוע בתקנה 4 (א) משמיט את הבסיס לטענתו כי הארנונה לא תחול בשנת 2002. "מועצה לא תשנה סוג, סיווג... של נכס בשנת הכספים 2002 באופן המשפיע על סכום הארנונה המוטל בשל הנכס, לפי תקנות אלה". ראשית - לא היה בשנת 2002 שום שינוי של סיווג נכס. השינוי העקרוני של סיווג הנכס "מנכסים אחרים" ל"מבנים חקלאיים" נעשה עוד בשנת 1995. שנית - סכום "הארנונה המוטל" משמעו ארנונה עקרונית שהיתה קיימת לפני 2002. שלישית - לא היתה שום השפעה על סכום הארנונה והיא נקבעה לפי התקנות בהתאם למותווה על ידי בית המשפט העליון - החישוב נעשה משנת 1992 לפי תעריף של 10 ₪ בצירוף כל ההעלאות החוקיות והמאושרות בהתאם לתקנות. 15. לאור האמור לעיל - נקבע כי הארנונה הכללית על מבנים חקלאיים ורפתות תועמד בשנת 2002 על סך של 16.73 ₪ למ"ר. המועצה תשלם לעותרים הוצאות העתירה וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ + מע"מ. מועצות מקומיותצוויםארנונה