לטענת המערער דובר על בגידול הון שלא נבע מהכנסותיו העסקיות כלל, אלא משתי מתנות כסף שקיבל מדודו, איש עסקים אמיד, מתנות כסף אלה הגיעו אליו לגירסתו, על ידי העברות בנקאיות משכך, טען ב"כ המערער, יש לקבוע כי אין המדובר בהכנסה חבת מס שהפיק המערער מעסקו, אלא בכסף שנפל לו מידי אותו גורם חוץ עסקי, הפטור ממס. להלן פסק דין בנושא מתנה לקרוב משפחה - מס הכנסה: פסק - דין רקע א. שלא כמקובל בערעורי מס שעניינם בשומה המבוססת על הפרשי הון, ניסה ב"כ המערער לבסס עמדתו בערעורו זה, בין היתר, על טענת התישנות הצווים נשוא המחלוקת. המדובר הוא בצווים שהוציא המשיב למערער על פי מיטב שפיטתו, לשנים 1989-1993, לאחר שערך השוואה בין שתי הצהרות ההון שהוגשו לו על ידו; הראשונה, ליום 31.12.89 (להלן - הצהרת ההון הראשונה); והשניה, ליום 31.12.93 (להלן - הצהרת ההון השניה). בהשוואת הון זו נמצא גידול בהונו של המערער, שנצמח אצלו בתקופה שבין שתי הצהרות ההון הנ"ל, ואשר הגיע לסך 315,322 ₪. גידול הון זה, כולו, העמיס המשיב על שנת המס 1993, בהיות שתי שנות המס הקודמות, שומות סגורות. לטענת המערער, המדובר הוא בגידול הון שלא נבע מהכנסותיו העסקיות כלל, אלא משתי מתנות כסף שקיבל מדודו, איש עסקים אמיד, המתגורר בסאן פאולו, ברזיל; האחת, על סך 10,000$ שקיבל ביום 9.10.91; והאחרת, על סך 103,000$ שקיבל ביום 3.12.92. מתנות כסף אלה הגיעו אליו לגירסתו, על ידי העברות בנקאיות מחשבון הבנק של הדוד בבנק Republic National בניו-יורק, לחשבונו כאן, בבנק דיסקונט. משכך, טען ב"כ המערער, יש לקבוע כי אין המדובר בהכנסה חבת מס שהפיק המערער מעסקו, אלא בכסף שנפל לו מידי אותו גורם חוץ עסקי, הפטור ממס. יתרה מזו, משהמדובר הוא בכספים שנכנסו לו בשנים ישנות וסגורות, ששומותיהן כבר התישנו, אין לטפל בהן עוד, לשיטתו, טיפול שומתי. ב. לטענת המשיב, דין הטענות הנ"ל להידחות בשתי ידים. לענין טענת המתנה, הסבירה באת כחו המלומדת של המשיב, אין לקבלה בשל העדר תשתית ראייתית מוצקה דיה לצורך ביסוסה. יתרה מזו, לשיטתה, גם אילו הוכח על ידי המערער שסכומי כסף בגובה הסכומים שקיבל לטענתו כמתנה, אכן נכנסו לחשבונו בבנק באותם מועדים שציין, עדיין לא היה בכך כדי להוכיח קיומו של קשר בין כספים אלה, לבין הגידול האמור בהונו, בשנים הנדונות. ומה הערובה, כך ב"כ המשיב, שהכסף הזה שנכנס לחשבונו, אכן יצא מחשבונו של הדוד? לשון אחר, אליבא דב"כ המשיב, אין לבטל האפשרות שמקור הגידול בהונו של המערער, לא היה בנדבת ליבו של הדוד דווקא, אלא בכספו של המערער עצמו, שיצא מאצלו וחזר אליו במעגל עלום שרק הוא ידע נתיביו. הא ראיה, שאותה חברה בה החזיק המערער ב- 40% ממניותיה - היא חברת ג'אמטקס בע"מ שעניינה נדון בפני לפני חודשים מספר - חויבה במס על שומה שיצאה לה בגין דיווח לקוי. משמע לדעתה, כי יש רגלים לסברה כי כספים של החברה שהלכו למקום שאין לדעת מה הוא, הגיעו מדרכו של עולם, הישר אל כיסי בעליה, בהם המערער. ג. אשר לטענת התיישנות השומות, לטענה זו אין כל נפקות אליבא דב"כ המשיב, כל עוד ענין לנו בשומות שבוססו על הפרשי הון. שומה כזו, אכן משקיפה לאחור, אף אל שנים סגורות, ואולם עניינה בכל התקופה נשוא השוואת ההון, הכוללת גם שנים פתוחות אשר להן מיוחס בפועל גידול ההון שנתגלה. מכל מקום, השוואת ההון איננה מתייחסת לנקודת זמן ספציפית במהלך תקופת ההשוואה, אלא לתקופה כולה. בנסיבות אלה, כך עו"ד דה-שליט, אין לדבר על שומות שהטיפול בהן נחסם עקב התישנות. דיון ד. אתייחס תחילה אל עצם הטענה לפיה המדובר הוא במתנות כסף שקיבל המערער מדודו בשנים 91', 92', ורק לאחר מכן אבחן את טענת ההתיישנות לגופה. שהרי, כפי שקבעתי כבר בהחלטתי בדיון המיקדמי, מיום 31.1.01, ההכרעה בטענת ההתיישנות תלויה במצב הראיות שהגיש המערער להוכחת טענת המתנה, ועיתויה. אין ספק, שהצדק עם ב"כ המשיב בהציבה שאלות של אמון כנגד ראיותיו של המערער בענין המתנה. ההיגיון הפשוט אומר כי אין די בהצבעה על יציאת כספים מחשבון כלשהו בחו"ל, וכניסתם לחשבונו של הנישום בארץ, על מנת לסתום כל הפרצות ולהסיר כל החשדות בדבר היות הכסף בסופו של גלגול, כספו שלו. היגיון זה, המציב סימני שאלה בדבר עשיותיו של בעל העסק בכספים הנופלים לו לדבריו מחוץ לעסקו, הוא אותו היגיון עסקי המהווה ככלל, בסיס ומדד לכל הליך הבוחן עשיותיו של נישום בנושא המס. על רקע זה, כך נראה, מצאו בתי המשפט לשוב ולקבוע בערעורי מס המושתתים על הפרשי הון, כי הסבר המבוסס על טענת מתנה או הלוואה מקרובים, לעולם חשוד הוא, וכי מי שמחליט להעלותו בפני המשיב או בפני בית המשפט, מתחייב בהבאת הוכחות של ממש לביסוסו (ר', עמ"ה 85/19-18יונה יונה נ' פ"ש י-ם, עמ' מיסים ג/6 עמ' ה142-; וכן ר' עמ"ה 69/640 וויס נ' פ"ש גוש דן, פד"א ד' עמ' 14-13). מה עוד, כאשר טענה זו הפכה בימינו, למעין מנטרה בפי כל מערער שני, הנדרש להתמודד עם גידול שנמצא בהשוואת הון שנערכה לו על ידי פקיד השומה. ה. תנאי ראשוני שהעמידו בתי המשפט לביסוס טענת המתנה, נעוץ בחובתו של המערער להוכיח קיומה של שרשרת ההעברות של הכסף נשוא גידול ההון, מנותן המתנה אל המקבל. אין די לצורך כך בעדויות הבאות מפי הנישום עצמו, או מפי קרוביו וחבריו. שהרי אלה, חשודים הם בהטיית האמת בשל קירבתם אליו (ר', על התייחסות בית המשפט לעדויות קרובים, בפרשת יונה יונה הנ"ל, ור' גם פסקי הדין שצוטטו בסיכומי התביעה בנקודה זו, בהם, ע"פ 611/80 מיהראן מטוסיאן ואח' נ' מ"י ע"פ 611/80, פ"ד לה(4) עמ' 85). המערער הצעיד בבית המשפט שורה של עדים, כולם בני משפחתו, שזומנו על ידו להעיד על עוניו ועל נזקקותו לאותן מתנות כסף מידי הדוד, לצורך רכישת דירה לו ולמשפחתו, ומצד שני, על עושרו של הדוד ועל נדיבותו כי רבה. בצדק טענה עו"ד דה-שליט כנגד עדויות אלה, כי אין בכוחן להעמיד, הן עצמן, אותה תשתית ראייתית לה נדרש המערער לצורך אישוש טענת המתנה. שהרי, נגיעתם האישית הברורה של כל העדים, אליו, גרעה בהכרח מכוחן. כך, עדות אימו בעמ' 17 לפרוט'; כך, עדות רעייתו בעמ' 13 לפרוט'; וכך, עדויות שני אחיו בעמ' 11 ו- 12 לפרוט'. הנגזר מן האמור, הוא, שעל עדויות אלה לבדן, לא יכול היה המערער להיבנות בכל מקרה. מה עוד, כאשר השאלה העולה מהן, היא, על איזה בסיס דיברו העדים על מצבו הכלכלי הנואש כאשר מסתבר כי החזיק בחלק ניכר ממניותיה של חברה שהיתה פעילה בתחום הטקסטיל, ואשר לצורך עסקיה נסע בעולם? לא הייתי קובעת איפוא על סמך עדויות הקרובים, כשהן לעצמן, כי קם מכוחן הבסיס להסברת מקור גידול ההון אצל המערער, בגורם חוץ עסקי שאינו טעון מס. הוכחת טענת המתנה בנסיבות כאמור, דין היה שתתבסס על ראיות אובייקטיביות, בהן בעיקר מסמכים בנקאיים או אחרים, המצביעים על ההעברה בפועל של הכסף הנטען להיות מתנה, אל המקבל. ו. הוכחה זו אינה קלה כלל, ולא מעט ערעורי מס הוכרעו לטובת המשיב על רקע העדרה. עם זאת, אין היא בלתי אפשרית. בפועל, כך נראה, מסתפק גם המשיב עצמו, לא פעם, בהצגת מסמכים פורמליים בפניו, המצביעים על פניהם על המקור החוץ עסקי לגידול ההון. במיוחד כך, כאשר אלה באים ברצוף לעדויות רלוונטיות, אם מטעם נותן המתנה, אם מטעם כל גורם מהימן הקשור בהעברת הכסף. אומר בסוגיה זו, השופט טל, בדונו בענין יונה יונה הנ"ל: "מה הם הסבריו של המערער לגידול ההון הלכאורי הזה? קודם כל הכנסותיו המוצהרות ושומותיו הסופיות... בנוסף לכך אני מקבל שהמערער לווה מאמו 9,000$. טענת הלוואה מקרובים היא תמיד טענה חשודה, אבל כאשר, כמו במקרה דנן, היא מוכחת מעבר לספק, אין כל סיבה לדחות אותה. מלבד עדות המערער ועדות אמו על ההלוואה, הוצגו ראיות אובייקטיביות מהימנות: אישור בנק דיסקונט על משיכת הסכום האמור מחשבון האם (מע/9), פנקס מט"ח של האם, זהבה יונה (מע/14) המעיד על משיכת סכום זה בין אוקטובר לדצמבר 81; אישור על העברת הסכום לחשבונו של המערער (מע/15) שתאריכו 9 באוקטובר 81 וכן דפי חשבון הבנק של המערער (מע/16) שגם בהם מופיע הסכום המתאים בזמן המתאים... יש איפוא להוסיף את סכום ההלוואה כמקור תקבול המצטרף להסבר על גידול ההון..." (עמ' ה-23). הדברים יפים לעניננו, וזאת, על רקע העובדה שבשונה מתיקי השוואת הון רבים, היו הפעם בידי המערער, לצד אותן עדויות של קרוביו, גם מסמכים פורמליים מע/2 מע/3 שהצביעו על פניהם, על העברות כספיות שבוצעו מחשבון דודו צ'ארלס כוכב, בבנק Republic National בניו יורק, אל חשבונו בבנק דיסקונט, בארץ. על תוכנם של המסמכים הפורמליים הללו, לא חלק איש, גם לא המפקח שהעיד מטעם המשיב. בעומדו על הדוכן, הסכים מר גרוס לטענת ב"כ המערער, כי המסמכים מצביעים בפועל על העברות כספיות כנטען על ידו. בלשונו: "נכון שהיתה העברה לחשבונו של המערער על סך 10,000 דולר. 1.12.92, 103,000 דולר עוברים לחשבונו של המערער" (עמ' 24 לפרוט'). אכן, כבר הובהר כי אין די בהצבעה על יציאת הכסף מן הבנק בניו יורק, ועל כניסתו לבנק בארץ, על מנת לקבוע חד משמעית כי המדובר הוא בכספו של הדוד. אפשר שתאורתית למיצער, הצדק עם המפקח בטענו כי קיים חשד שהכסף, כספו של המערער הוא, שיצא עימו לחו"ל והוחזר על ידו לחשבונו בארץ, באופן שיהיה נחזה כאילו נתקבל ממקור חוץ אשר איננו קשור בו ובעסקיו. אפשרות זו, שהועלתה גם על ידי ב"כ המשיב בסיכומיה, איננה בלתי ריאלית בעיני, אלא שאין לומר עליה כי בכוחה לדחות ראיות מוחשיות המצביעות על פניהן על העברת כספים מחשבון הדוד לחשבון המערער. והרי, אפשרויות הערמה - שאין-סופיות הן - קיימות תמיד, ולעולם ניתן יהיה לטעון לפרצות בראיה המובאת לאישוש טענת העברת כסף כמתנה, מאדם לאדם. הכלל, שנקבע בפסיקה הוא בכל מקרה, כי מסמכים פורמליים המצביעים על פניהם על שרשרת העברה מחשבון הבנק של "נותן המתנה", אל חשבונו של "המקבל", די בהם להרמת הנטל, אלא אם עורערה אמינותם. אי העדת הדוד ז. עדיין שאלה היא, מה מקום להם למסמכים אלה, כאשר מי שעומד לכאורה מאחוריהם, קרי, דודו של המערער, שלכאורה שלח אותם כספים לחשבונו, לא העיד על זיקתו אל החשבון ואל המסמכים המתיחסים אליו? בענין זה טען בא כחו של המערער, כי ברור היה גם לו מלכתחילה, כי עדותו של הדוד חיונית היא לאישוש עמדתו בתיק. משום כך, עשה המערער לדבריו, מאמצים בלתי מבוטלים לצורך הבאת הדוד אל המשיב, על מנת שיוצגו לו כל השאלות שהיה צורך להציגן לו. הדבר היה לדבריו, כאשר שהה הדוד בארץ לפני חודשים הרבה, לרגל נישואי בתו כאן (עמ' 14 לפרוט'). דא עקא, שהמשיב לא גילה לדבריו, כל התלהבות לזמן את הדוד בפניו. במהלך עדותו הציג לי המערער, שני מכתבים מע/6 ומע/7, ששיגר אל המשיב בענין זה, ואשר כנראה לא נענו. במכתב מע/6 מיום 1.3.00, הודיע עו"ד יולוס לפקיד השומה כי דודו של המערער הגיע לישראל, וכי "על אף דוחק הזמנים לפני חתונת בתו" מבקש הוא להיפגש עם נציג מטעמו, במלון המלך דוד בירושלים, בו שהה, ולהשיב על שאלות שיוצגו לו בענין המתנה. לא מצאתי תשובת המשיב על פניה זו. בפנייתו השניה מיום 7.3.00 (מע/7) הודיע עו"ד יולוס לפקיד השומה שהדוד ישהה במלון המלך דוד בירושלים עד ליום 9.3.00, וכי ערוך הוא לבירור הסוגיה שבמחלוקת. בסיפא המכתב ציין, "כי מר צ'רלס כוכב הינו אדם מבוגר שאינו מצוי בקו הבריאות ועל כן ספק רב אם יהיה באפשרותו לשוב בעתיד לישראל". גם לפניה זו לא מצאתי כל התייחסות מטעם המשיב. לשאלה שהוצגה למפקח דרור גרוס, בעניין זה, במהלך עדותו בפני, השיב, כי לא היה מעורב כלל בעניין פניות אלה אל המשיב, וכי אין בידו להסביר את שהתרחש בפועל (עמ' 21 לפרוט'). מוסכמת עלי טענתה של עו"ד דה-שליט, כי לא המשיב הוא שאמור היה להגיע אל דודו של המערער על מנת לשמוע גירסתו, אלא, המערער הוא שאמור היה לדאוג להבאת דודו אל המשיב. מה עוד, שאם יכול היה הדוד להגיע ארצה מברזיל, בוודאי יכול היה גם לעשות דרכו ממלון המלך דוד אל משרדיו של המשיב. דא עקא, שהעדר כל התיחסות מטעם המשיב לפניותיו הנ"ל של המערער אומרת בהחלט דרשני. והרי, כלל ראשוני בין כללי המינהל התקין, הוא, התיחסות עניינית, מהירה, לפנייתו של אזרח, קל וחומר כך, כאשר המדובר הוא בעניינים רגישים שעשויים היו אולי לשפוך אור על מחלוקת רבת משמעות בין הצדדים, וליישבה בלא צורך בהגעה לערכאות. בין כך ובין כך נראה לי, כי המחדל הכרוך בנושא זה, של אי העדת הדוד בפני המשיב, רובץ לפתחם של המערער ושל המשיב כאחד. הראשון, שלא התאמץ מספיק בהבאתו של העד שהיה כה חיוני מבחינתו, אל המשיב; והשני, שלא הביע רצון לפוגשו, ולא עשה דבר לצורך זימונו אליו על מנת לשומעו. האם נהג המשיב כן, מתוך הנחה שממילא רובץ הנטל על הנישום להסביר הגידול בהונו? אין צריך לומר כי שיקול זה אילו היה, לא היה בו כדי לפוטרו מכל מקום מחובת התשובה לפניותיו אליו, והזמנת האיש בפניו. ח. סבירה בעיני בעניין זה, טענתו הנוספת של עו"ד שוחט, לפיה, התכוון גם היום, במהלך הדיון בתיק בבית המשפט, לזמן הדוד לעדות, אלא, שהדבר לא צלח בידו עקב מצב בריאותו הרופף של האיש בן ה-77, שמנע ממנו מדרך הטבע לעשות דרכו ארצה שוב, בימים אלה. נפקות מסוימת אני רואה ליחס בנסיבות העניין למכתב הפקס של הדוד אל המערער, מיום 18.4.00 (מע/5ג') אשר צורף לתצהירו של המערער, ואשר הוגש כראיה לתיק, מבלי כל התנגדות מטעם ב"כ המשיב. לא אוכל להתעלם מטענת עו"ד דה-שליט, בצאתה כנגד נפקותו של הפקס. לשיטתה, גם אם הסכימה להגשתו, יש לקבוע עם זאת אפסות משקלו, בשל העדר אפשרות לחקירתו הנגדית של החתום עליו. אני סבורה עם זאת, כי די בעצם הגשת המכתב לתיק, כדי שניתן יהיה לחבר בין הכסף שקיבל המערער לפי מסמכי הבנק שהציג לי, שעליהם שם הדוד וחשבונו בנק, ובין יציאתו של הכסף מידיו של הדוד כעולה מן הפקס. רוצה לומר, על אף נפקותו השולית של הפקס כנטען על ידי ב"כ המשיב, אפשר ויש בצירופו למכלול הראיות האחרות בתיק, בעיקר הניסיונות שהוכחו להביא הדוד בפני המשיב לצורך חקירתו בענין הכסף, כדי לגבש יחדיו אותו הסבר סביר הצריך להוכחת הטענה בדבר מקורו של הכסף, מחוץ לעסק. ט. ושוב, ההיגיון עם עו"ד דה-שליט בטענה, כי על מנת לשכנע שהכסף שיצא מחשבון הדוד, הוא אכן הכסף שנכנס לחשבונו של המערער, נדרש היה מן המערער לבסס תחילה, קישרו של הדוד אל חשבון הבנק בניו-יורק, בהיותו הוא עצמו מתגורר בברזיל. אלא, שההיגיון לחוד והמציאות לחוד. נדמה לי, כי במציאות העסקית של ימינו, שוב אין לדרוש מאיש שעסקיו חובקי עולם, להסביר כיצד הגיעו שלוחותיו למקומות שונים הרחק מביתו, או, מדוע ראה לפתוח חשבונות בנק מחוץ לארצו. במיוחד כך, כאשר ענין לנו בבנק מרכזי הממוקם בלב ליבו של הסחר העולמי, כמו העיר ניו-יורק. נראה לי, כי דרישה להסבר הרקע להחזקת החשבון על ידי הדוד בבנק בניו-יורק, עליה עמד המפקח על פי עדותו, אין לה נפקות ממשית בנסיבות העניין. מה עוד, שעל פי עדותו של המפקח נראה, כי כלל לא דרש מן המערער הסבר בדבר מיקומו של החשבון בניו-יורק. ממילא, יגעתי ולא מצאתי בפסיקה, מקרה בו דחה המשיב מסמכי בנק שהגיש לו נישום בנסיבות של הפרש הון, מתוך טענה כי אלה לא גובו במסמכים בנקאיים נוספים, מעבר לאלה המצביעים על ההעברה עצמה. כאמור, הכלל שנקבע בפסיקה הוא, כי טענת מתנה צריך שתגובה בתיעוד אוביקטיבי, וכאלה הם לכאורה המסמכים מע/2 ומע/3, שגם המפקח לא הכחישם. טענת ההתיישנות י. לנוכח כל הראיות שנסקרו עד כאן, שבחלקן היה בהן אכן כדי להטות הכף לטובת הטיעון הנשען על מתנה מן הדוד, שקלתי אם לקבל בפעם זו את טענת המתנה, אף שאיננה נקיה מתהיות ותמיהות כמתואר לאורך הדיון. לא נדרשתי בסופו של דבר להכריע בסוגיה זו, לאחר שהגעתי ממילא, למסקנה מניתוח הראיות שבאו בפני, כי בכל מקרה עומדת למערער בתיק זה, טענת ההתיישנות שהעלה בא כחו בפני. נראה לי כי עצם קבלת הכספים לחשבון המערער בתאריכים הנקובים על מסמכי העברת הכסף, מע/2 ומע/3, קושרים את הפרש ההון שנוצר לו, לשנים שהתישנו, ואשר אין לטפל בהן עוד טיפול שומתי, בלא פתיחת שומותיהן. קביעה זו, שמשפטית היא ביסודה, נגזרת, אף כי בעקיפין, מעמדת בית המשפט בפרשת גלם (ר', ע"א 3654/96 אליהו גלם נ' פקיד שומה כפר סבא, מיסים יד/3 ה-1); והיא גם מתחייבת מכח ההגיון המשפטי הפשוט. בפרשת גלם ייחס בית המשפט הפרש הון שצמח למערער דשם במהלך שלוש שנים, לשנה "הפתוחה" מביניהן, בקובעו כי על הנישום הנטל להוכיח באיזו שנה הופק הפרש ההון הבלתי מוסבר, וכי משלא עמד בנטל זה, קמה חזקה "עובדתית", על פיה, מיוחס הפרש לא מוסבר זה, לשנה "הפתוחה" בלבד. המסר אותו מבקש ב"כ המערער לגזור לעניננו, הוא כי לנוכח מסמכי ההעברה הנ"ל, קמה אותה חסימה דיונית בפני המשיב לדון בסיכומים שעיתוי צמיחתם הוכח כאמור. בענין זה מוסכמת עלי שוב טענת ב"כ המשיב כי הרעיון העיקרי העומד מאחורי בניית שומה על בסיס השוואת הון, הוא ההתייחסות אל כל תקופת ההשוואה נשוא השומה, כרצף אחד, החל מן השנה בה הוגשה הצהרת ההון הראשונה, וסיים בשנה בה הוגשה הצהרת ההון השניה. מוסכם עלי גם, כי עיקרה של שיטת ביקורת זו על דיווחיו של הנישום, היא, בהשוואת ההון שהוצהר על ידי הנישום באותה נקודת זמן מסוימת, ראשונה, עם ההון שהוצהר על ידו בנקודת הזמן המאוחרת יותר, לרוב, לאחר שנים מספר. הפרש ההון שנגזר מהשוואה זו, בהוספת שימושים והוצאות ובגריעת הכנסה מוצהרת הוא ההון העלום שאותו מחפש פקיד השומה, ואשר אותו הוא מיחס להכנסה החייבת של הנישום, כל עוד לא העמיד זה הסבר מניח את הדעת בדבר מקורו החוץ עסקי. משהצליח המערער להוכיח כי מקורו של הגידול בהון, הינו, בשנים שכבר נסגרו, ממילא, אין בעצם גילויו כדי לאפשר החזרה של הגלגל לאחור, אל השנים שנסגרו, לצורך מיסוי הכנסותיהן מחדש. טענת ב"כ המשיב בנקודה זו, כי היה על המערער להוכיח שאותו כסף שנכנס לחשבונו בשנים 91', 92', הוא הכסף שגרם לגידול ההון אשר נמצא אצלו כמתואר, נכונה היא. השאלה היא עם זאת, כיצד היה עליו להוכיח טענה כאמור. כאשר עמד רוה"ח של המערער, מר גבריאל קדיס, על דוכן העדים, נשאל האם הביא בפני המשיב את חשבונות הבנק של המערער, על מנת להוכיח באמצעותם שמאז כניסת כספי הדוד לחשבונו, לא נכנסו לחשבון זה כספים גדולים אחרים. בתשובתו הסביר: "את אומרת שהתבקשתי להביא דפי בנק ולא הבאתי, וזה דף הבנק היחיד שראיתי לנכון להציג - התשובה שלילית. ברשותי יש עכשיו חבילה של דפי בנק ולא נדרשתי מפה"ש להמציא דבר מה שלא המצאתי..." (עמ' 11 לפרוט'). תשובתו זו של העד נשארה תלויה בחלל, מבלי שהובהר לי עד היום, אם אכן ניתן היה להסיק מתוך דפי הבנק שהחזיק רואה החשבון בידיו, הוכחה או סתירה לעניננו. במהלך עדותו של המפקח נשאל גם הוא על ידי ב"כ המערער, האם דרש ממנו להוכיח הרצף בין כספי הדוד, ובין הגידול בהונו, באמצעות דפי חשבונו בבנק. תשובתו היתה: "אני חושב שזה די טרחני לבקש מנישומים דפי חשבון לשלוש שנים. אני לא נוהג לעשות כן. ביחוד כאשר מדובר על אירועים שהיו 6 שנים לפני מועד הביקורת שלי" (עמ' 25 לפרוט'). נדמה לי, כי תשובה זו של המפקח יפה וראויה היא, כשהיא לעצמה. דא עקא, שיש בה כדי להשמיט הבסיס מכל טענה המועלית מטעמו כנגד המערער, בכל הנוגע לאי הבאת חשבונות הבנק בפניו, לצורך הצגת אותו רצף בין הכספים שנתקבלו ובין הפרש ההון שיצרו. יא. סוף דבר, בנסיבות שתוארו עד כאן, כאשר הונחו בפני מסמכים בנקאיים שלא הופרכו, כאשר הונח בפני הפקס של הדוד בענין הכסף, וכאשר הוכח לי כי הוא עצמו מוכן היה לבוא ולהעיד על נתינתו לו, אני רואה לקבל הטענה בדבר כניסת הכספים לחשבונו בתאריכים האמורים, ולקבוע העיתוי של כניסת כספים זו בשנים הסגורות. קביעה זו מעמידה על רגליה את טענת ההתיישנות החוסמת כל טיפול שומתי בכספים אלה במסגרת הצווים נשוא הדיון דנא. הערעור יתקבל, ואולם, על רקע התמיהות והתהיות שהעליתי לעיל, אשר עמדו בוודאי, ובצדק, לעיני המשיב בבואו לערוך שומתו בתיק זה, איני רואה להטיל הוצאות על המשיב. מתנהמיסיםמס הכנסה