##תביעת נזיקין נגד המדינה:## עוולת הרשלנות בהקשר למדינה- אחריות המדינה ורשויותיה בנזיקין כלפי אזרחיה הוסדרה הן בפקודת הנזיקין והן בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) התשי"ב-1952 (להלן - "חוק הנזיקים האזרחיים"). סעיף 2 לחוק הנזיקים האזרחיים קובע כי "דין המדינה, לעניין אחריות בנזיקים, כדין כל גוף מואגד, פרט לאמור להלן בחוק זה". סעיף 3 לחוק זה, משרטט את גבולות האחריות הנזיקית של המדינה על מעשיה ולפיו "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה." משכך, אין חולק כי המדינה עשויה לחוב בנזיקין בגין מעשים או מחדלים של המשטרה: הן מכוח ביצוע רשלני של חובותיה של האחרונה והן בשל אי ביצוע של חובותיה במחדל רשלני. סעיף זה מקנה חסינות למדינה בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום ההרשאה החוקית, או בתום-לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית, אך משאיר אחריות על המדינה "על רשלנות שבמעשה". וראה ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל; וכן ע"א 1678/01 מדינת ישראל נגד וייס). כפועל יוצא, נפתחה הדרך להטלת אחריות על המדינה, הן אחריות ישירה - באמצעות האורגן שלה - והן אחריות שילוחית (ור' אצל פרופ' תמר גדרון "אחריות המדינה גופים ציבוריים וממלאי תפקידים ציבוריים לנזק שנגרם ברשלנות - מדרון חלקלק?" הפרקליט נא 10 (תשע"א). ##מה אומר החוק ?## סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים קובע כי "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא-הגנה לישראל". תכליתו של סעיף זה היא להוציא מגדר תחולת דיני הנזיקין פעולות מלחמתיות אשר עימן הם לא נועדו להתמודד ואף אין להם את הכלים הדרושים לשם כך (ראו: בג"ץ 8276/05 עדאלה נ' שר הבטחון (בפסקה 33); אסף יעקב "חסינות תחת אש" משפטים לג(1) 107, 135-126 (תשס"ג)). בטרם התקבל תיקון מס' 4 לא כלל החוק הגדרה למושג "פעולה מלחמתית" וזו התפתחה בפסיקתו של בית משפט זה. כך, בפסק הדין המרכזי בעניין זה, ע"א 5964/92 בני עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 1 (2002) נקבע כי: "במתן תשובה לשאלה אם פעולה היא "מלחמתית" יש לבחון את כל נסיבות האירוע. יש לבדוק את מטרת הפעולה, את מקום האירוע, את משך הפעילות, את זהות הכוח הצבאי הפועל, את האיום שקדם לה ונצפה ממנה, את עוצמת הכוח הצבאי הפועל והיקפו ואת משך האירוע. כל אלה זורקים אור על אופיו של הסיכון המלחמתי המיוחד שהפעולה גרמה" (שם, בעמוד 9). תיקון מס' 4 הוסיף לחוק הגדרה למונח "פעולה מלחמתית" אך אין היא רלבנטית למקרה שבפנינו כיוון שהתיקון התקבל לאחר אירוע הירי (ראו למשל רע"א 10482/07 עלאונה נ' משרד הבטחון (בפסקה 8)). ובלאו הכי, מסקנתי לפיה לא מדובר בפעולה מלחמתית לא תשתנה אף אם אבחן את נסיבות המקרה בהתאם להגדרה המרחיבה שהוספה בתיקון. מידי יום המדינה מפעילה סמכויות שונות ומבצעת פעולות שונות לטובת כלל אזרחיה. בין היתר מבצעת המדינה פעולות שנועדו לשמור על הביטחון ועל הסדר בשטחי יהודה ושומרון. יש ופעולות המדינה באזורי יהודה ושומרון באות בגדר ההגדרה של "פעולה מלחמתית", כמשמעות הדבר בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952, ויש שהן "פעולות שיטור". ככל שמדובר בנזק שנגרם כתוצאה מ"פעולה מלחמתית", אין המדינה נושאת באחריות לפצות את הנפגע. האירוע שאירע במקרה הנדון בתביעה שלפני, לא אירע תוך כדי פעולה מלחמתית. את נסיעת השיירה הצבאית יש לראות כפעולת שיטור שלטונית שנעשתה באותה עת. הפעילות השלטונית שנעשתה נועדה לשרת את כל אזרחי המדינה, ובעטייה נגרם, בשוגג, מותה של אזרחית המדינה. קשה להלום שהנפגעת לבדה היא שתישא בתוצאות הקשות ביותר של האירוע. מקום בו אדם קיפח את חייו כתוצאה מפעולת המדינה, שנעשתה לטובת כלל הציבור, ראוי הוא שכלל הציבור, קרי - המדינה, ישא בנזק, אפילו לא ניתן לומר שהפעולה הייתה רשלנית. לעניין זה אפנה למאמרו של פרופ' ישראל גלעד, האחריות בנזיקין של רשויות ציבור (חלק שני), משפט וממשל ב' 55, תשנ"ה, בעמוד 86: "אין ספק כי קיימים מצבים, שבהם אי פיצוי הנפגעים מפעילות שנועדה לטובת הכלל הוא לא צודק בעליל. אזרח שמכוניתו נפגעה במהלך מרדף משטרתי, בעל חנות שחלונותיה נופצו במהלך פיזור הפגנה או אדם שלקה במחלה עקב חיסון המוני אינם צריכים לשאת בעצמם בנזקים אלה. הקושי הוא בתחימת גבולותיה של אחריות זו ובקביעת המסגרת והשיטה לפיצוי." עוד אפנה למאמרה של פרופ' דפנה ברק ארז, עוולות חוקתיות בעידן חוקי היסוד, משפט וממשל ט' 103, תשס"ו, בעמ' 117: "כחריג יש מקום להכיר באפשרות של תביעה נגד הרשויות גם במקרה שבו התנהגותן הייתה ראויה - כאשר פעילות רצויה, כשלעצמה, הטילה נטל מיוחד על פרט מסוים או פרטים מסוימים. בנסיבות כאלה המטרה העומדת ביסוד האחריות אינה הרתעה של הרשות והכוונתה לאורח פעולה שונה בעתיד, כי אם הימנעות מחלוקה לא שיוויונית של הנטלים החברתיים." כמו כן אפנה למאמרו של פרופ' יואב דותן, עילות תביעה ציבוריות ופיצויים ללא אשם, משפט וממשל ב' 97, תשנ"ד, בעמ' 106, שם סקר המחבר המלומד את התפתחות הדין הצרפתי בנושא תשלום פיצויים מנהליים: "... החובה, לתשלום פיצויים (במישור החוזי וגם במישור הנזיקי) פותחה הן לגבי מצבים שבהם יש אשם בהתנהגות המינהלית (קרי, היא מהווה הפרה של החוזה עם המתקשר הפרטי, או שהיא כרוכה ברשלנות, בהפרת חובה שבדין וכיוצא באלה במישור הנזיקי), אך גם לגבי מצבים מסוימים, שבהם התנהגות המינהל לא הייתה כרוכה באשם (היינו, בהשתחררות חוקית מחוזה, או בפעולה שאינה מהווה הפרה של דין כלשהו, אך בכל זאת גרמה נזק לתובע). במישור הנזיקין המנהליים פותחה ההכרה בחובת הרשות לשלם פיצויים ללא אשם, בין השאר, מכוח עקרון השוויון. תפיסה זו גורסת כי כאשר הפעולה המנהלית, הנעשית לטובת הכלל, גורמת לפגיעה בפרט, נזקו של הפרט צריך להתחלק, מכוח עקרון השוויון, בין כלל האזרחים, וזאת על ידי מתן פיצוי לפרט מקופת הציבור. בשל תפיסה זו הוכרה למשל, זכותם לפיצויים של מי שנפגעו פגיעה כלכלית עקב עבודות ציבוריות שבוצעו בשכנות למקום מגוריהם או עסקם, או בשל פעולה מנהלית (כגון שינוי בסדרי התנועה) שפגעה במקור הכנסתם." ##הפסיקה בנושא תביעה נגד המדינה:## הפסיקה בישראל נתנה דעתה, במספר מצומצם של מקרים לאפשרות של חיוב המדינה בתשלום פיצויים ללא אשם, בגין נזק שנגרם בפעולה שלטונית שנעשתה לטובת הכלל. בבג"צ 2665/98 שחר נחום נ' משטרת ישראל, פ"ד נ"ב(3) 454 (1998) נדון מקרה של אדם אשר קיבל אישור עקרוני מהמשטרה לקיים מסיבה לרגל יום העצמאות. יום לפני האירוע, ולאחר שהעותר כבר הוציא סכומי כסף שונים לארגון המסיבה, חזרה בה המשטרה ממתן האישור, משום החשש שאנשים ינצלו את האירוע למסחר בסמים מסוכנים. באותו עניין לא פסל בית המשפט העליון את זכות העותר לסעד כספי. אולם, שאלת הפיצוי לא נדונה, משום שהצדדים לא טענו טענותיהם בעניין זה, ובית המשפט העליון קבע, שהעניין ידון בפני בית המשפט המוסמך, תוך שמירת כל טענות העותר לעניין הפיצוי. בע"א 6269/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ט (1) 16 (2004), טען הקיבוץ, כי פעולות הצבא ב"דרך טשטוש" שנסללה ליד מטע התפוחים של הקיבוץ, מעלות ענני אבק הגורמים נזק ליבול תפוחים. בפסק הדין קבע בית המשפט (מפי כב' הנשיא ברק בעמ' 23): "הטרידה אותנו השאלה אם העותר אינו זכאי לפיצוי על הנזק שנגרם לו כתוצאה מפעילות המשיבה גם בהיעדר רשלנות, מכוח עילה חוקתית או מינהלית (ראו: בג"צ 688/81 מיגדה בע"מ נ' שר הבריאות, בעמ' 99; בג"צ 2665/98 נחום נ' משטרת ישראל - מפקד מרחב דן, בעמ' 461-460 והאסמכתאות שם; ע"א 9185/03 טננבוים נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, בעמ' 366-364; ד' ברק-ארז עוולות חוקתיות). פעילותה החיונית של המשיבה שכלל הציבור נהנה ממנה יוצרת - כתוצר לוואי שלה - נטל. האם על הנטל ליפול במלואו על שכמו של המערער? שאלה זו זכתה להתייחסות מקיפה, בין היתר, במשפט הגרמני המכיר בנסיבות דומות בעוולה חוקתית של מעין הפקעה (enteignungsgleicher Eingriff) ובעוולה חוקתית של הטלת נטל עודף על הפרט לטובת הציבור (Aufopferung) (ראו M.P. Singh Germen Administrative Law in Common Law Perspective, at pp. 260-266). סוגיה זו הוכרה גם במשפט הצרפתי במסגרתן של עוולות מנהליות המטילות אחריות על רשות מנהלית היוצרת בפעילותה סיכון שמתפזר באופן לא שוויוני בין אזרחיה (ראו: L.N. Brown, J.S. Bell French Administrative Law , at pp. 185-191; R. Errera “The Scope and Meaning of No-fault Liability in French Administrative Law” ; D. Fairgrieve State Liability in Tort , at pp. 71-72)." ואולם, כיוון שבאותו מקרה המערער לא ביסס עתירתו לסעד המבוסס על המשפט המנהלי או החוקתי, לא נשמעו טענות הצדדים בעניין זה, ועל כן נמנע בית המשפט העליון מלפסוק בעניין. בעניין שנדון בע"א (חי') 1933/05 העמותה למען איכות סביבה וחיים בנהריה נ' איתנית מוצרי בניה בע"מ (2007) קבע כב' השופט י' עמית: "אכן, מצינו בפסיקה הרהורים בדבר הטלת אחריות בנזיקין על הרשות גם ללא אשם - בג"צ 2665/98 שחר נחום נ' משטרת ישראל - מפקד מרחב דן, פ"ד נב (2) 454 (1998); ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1), 16 (2004). אך הטלת אחריות ללא אשם תיעשה, אם בכלל, בנסיבות חריגות שאיני רואה להידרש להן במסגרת זו." נראה הדבר, שלדעת הכול, פיצויים ללא אשם, בגין נזק שנגרם מפעולה שביצעה המדינה לטובת הכלל, הם דבר חריג. טבעם של חריגים, שיש לפרשם בצמצום. ככל שהדברים נוגעים למקרה שלפני, יש מקום להפעיל דוקטרינה זאת על רקע העובדה שקופחו חייה של אזרחית המדינה בעקבות הפעלת כלי נשק, דבר אשר טמון בו סיכון מובנה וממשי. כאמור לעיל, גם אם אניח את ההנחה הנוחה למדינה בנוגע לאופן בו פעלו החיילים, הרי שבסופו של דבר ברור, גם אם בדיעבד, שהמכונית לא סיכנה את החיילים, ולנוסעיה, לרבות המנוחה ששילמה את מחיר התקרית בחייה, לא היו כל כוונות זדון. כוונותיה של המנוחה הסתכמו בכך, שביקשה לנסוע ביחד עם אמה ואחותה לבקר אחות אחרת, המתגוררת מעבר לקו הירוק. כמובא לעיל, שיקולי צדק וחלוקת הנטל החברתי בצורה שוויונית, מצדיקים שהמדינה, שחייל הפעיל כלי נשק, תישא בתשלום הפיצויים בגין הנזק שנגרם. ##דוגמא לכתב תביעה נגד המדינה## ## סוג התביעה: ## ___ ## הסעד המבוקש: ## ___ ## אגרה: ## ___ ## האם קיים הליך נוסף בבית משפט או בבית דין, בקשר למסכת עובדתית דומה שהתובע הוא צד לו או היה צד לו? ## ____[כן/לא] ## א. תיאור של בעלי הדין ## 1. התובעים: א. _________ ת.ז. _________, המתגורר ברחוב _________, _________. ב. _________ ת.ז. _________, המתגורר ברחוב _________, _________. התובעים הינם בני משפחתה של המנוחה _________ ז"ל (להלן: "המנוחה"), אשר נהרגה כתוצאה מפעולת ירי שבוצעה על ידי חיילי צה"ל, כמפורט להלן. התובעים מגישים תביעה זו כיורשיה של המנוחה ו/או כנפגעים ישירים מהאירוע הטראגי. 2. הנתבעת: מדינת ישראל, באמצעות משרד הביטחון ו/או משטרת ישראל ו/או צה"ל, מרחוב _________, _________. הנתבעת הינה הגוף האחראי על פעולות כוחות הביטחון, לרבות צה"ל והמשטרה, ועל כן חבה באחריות לנזקים שנגרמו כתוצאה מפעולותיהם או מחדליהם, כמפורט בכתב תביעה זה. ## ב. הסעד המבוקש ## 3. כבוד בית המשפט מתבקש לפסוק לתובעים פיצויים בגין נזקי הגוף והנפש שנגרמו להם עקב מותה הטראגי של המנוחה, לרבות: א. פיצוי בגין אובדן תמיכה ותלות במנוחה. ב. פיצוי בגין כאב וסבל שנגרמו למנוחה עד מותה ולתובעים עקב מותה. ג. פיצוי בגין קיצור תוחלת חיים של המנוחה. ד. פיצוי בגין הוצאות קבורה ואבל. ה. פיצוי בגין נזקים לא ממוניים נוספים, כפי שיוכחו. ו. ריבית והצמדה מיום האירוע ועד התשלום בפועל. ז. הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ. הסכום המדויק של הפיצויים יפורט בחוות דעת מומחה ו/או יקבע על ידי כבוד בית המשפט בהתאם לראיות שיובאו. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 4. ביום _________ (להלן: "מועד האירוע"), נסעה המנוחה ברכב יחד עם אמה ואחותה, בדרכן לבקר אחות נוספת המתגוררת מעבר לקו הירוק. 5. במהלך נסיעתן, נקלע רכב המנוחה לאירוע ירי שבוצע על ידי חיילי צה"ל, אשר היו חלק משיירה צבאית שנסעה באזור. 6. כתוצאה מהירי, נפגעה המנוחה באורח אנוש ונפטרה מפצעיה. 7. האירוע התרחש בשטחי יהודה ושומרון, כאשר השיירה הצבאית ביצעה פעולת שיטור שלטונית, ולא פעולה מלחמתית כהגדרתה בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952. 8. המכונית בה נסעה המנוחה לא סיכנה את החיילים, ולנוסעיה, לרבות המנוחה, לא היו כל כוונות זדון. 9. עילת התביעה נולדה במועד האירוע, עם מותה הטראגי של המנוחה כתוצאה מפעולת הנתבעת. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 10. עניינה של תביעה זו בנזקי גוף ונפש שנגרמו לתובעים כתוצאה ממעשה עוולה שבוצע על ידי הנתבעת. 11. סכום התביעה, אשר יפורט בהמשך, מצוי בתחום סמכותו העניינית של בית משפט נכבד זה. 12. מקום האירוע, שטחי יהודה ושומרון, והעובדה כי הנתבעת הינה מדינת ישראל, מקנים סמכות מקומית לבית משפט נכבד זה לדון בתביעה. ## ה. פירוט הטענות ## ## אחריות המדינה בנזיקין ## 13. המדינה חבה באחריות בנזיקין בגין מעשים או מחדלים של המשטרה ו/או צה"ל, הן מכוח ביצוע רשלני של חובותיהם והן בשל אי ביצוע של חובותיהם במחדל רשלני, וזאת בהתאם לסעיף 2 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952, הקובע כי דין המדינה לעניין אחריות בנזיקים כדין כל גוף מואגד. 14. סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים, המעניק חסינות למדינה על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מסייג חסינות זו במפורש וקובע כי המדינה אחראית "על רשלנות שבמעשה", ובכך פותח פתח להטלת אחריות על המדינה במקרים של התרשלות בפעולותיה. 15. הפסיקה בישראל הכירה באפשרות להטיל אחריות על המדינה, הן אחריות ישירה באמצעות האורגן שלה והן אחריות שילוחית, בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מפעולות כוחות הביטחון, וזאת בהתאם לעקרונות דיני הנזיקין הכלליים והוראות חוק הנזיקים האזרחיים. 16. במקרה דנן, פעולת הירי שגרמה למותה של המנוחה בוצעה על ידי חיילי צה"ל, שהינם אורגנים של המדינה, ועל כן המדינה חבה באחריות ישירה ושילוחית לנזקים שנגרמו כתוצאה מפעולה זו, בין אם הייתה רשלנית ובין אם לאו, כפי שיפורט בהמשך. 17. העובדה כי המדינה מפעילה סמכויות שונות ומבצעת פעולות לשמירה על הביטחון והסדר, אינה פוטרת אותה מאחריות לנזקים הנגרמים כתוצאה מפעולות אלו, במיוחד כאשר מדובר בפגיעה בחיי אדם, וזאת בהתאם לעקרונות הצדק והשוויון. ## אי-תחולת חסינות "פעולה מלחמתית" ## 18. סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים, המעניק חסינות למדינה בגין נזקים שנגרמו מ"פעולה מלחמתית", אינו חל על נסיבות המקרה דנן, שכן האירוע לא אירע תוך כדי פעולה מלחמתית כהגדרתה בחוק ובפסיקה. 19. הפסיקה קבעה כי בבחינת השאלה אם פעולה היא "מלחמתית" יש לבחון את כל נסיבות האירוע, לרבות מטרת הפעולה, מקום האירוע, משך הפעילות, זהות הכוח הצבאי הפועל, האיום שקדם לה ונצפה ממנה, עוצמת הכוח הצבאי והיקפו, ומשך האירוע, וכל אלה זורקים אור על אופיו של הסיכון המלחמתי המיוחד. 20. במקרה דנן, נסיעת השיירה הצבאית, שבמהלכה אירע הירי, יש לראותה כפעולת שיטור שלטונית שנעשתה באותה עת, ולא כפעולה מלחמתית, שכן לא התקיימו בה המאפיינים המובהקים של פעולה מלחמתית כפי שפורשו בפסיקה. 21. תיקון מס' 4 לחוק הנזיקים האזרחיים, שהוסיף הגדרה למונח "פעולה מלחמתית", אינו רלוונטי למקרה שבפנינו, כיוון שהתיקון התקבל לאחר אירוע הירי, ובכל מקרה, גם בהתאם להגדרה המרחיבה שהוספה בתיקון, מסקנת בית המשפט כי לא מדובר בפעולה מלחמתית לא תשתנה. 22. משלא מדובר בפעולה מלחמתית, אין המדינה חסינה מאחריות בנזיקין, והיא חבה בפיצוי התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה ממותה של המנוחה. ## עוולת הרשלנות ## 23. הנתבעת, באמצעות חייליה, התרשלה בביצוע תפקידה ובפעולותיה, כאשר ירתה לעבר רכב המנוחה, מבלי שזה היווה איום ממשי וברור על חייהם של החיילים או על ביטחון הציבור, ובכך הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי אזרחיה. 24. חובת הזהירות המוטלת על כוחות הביטחון מחייבת אותם לנקוט בכל האמצעים הסבירים והנדרשים על מנת למנוע פגיעה בחיי אדם וברכוש, ובכלל זה לוודא זיהוי ודאי של איום לפני פתיחה באש, ולהשתמש בכוח באופן מידתי ומבוקר. 25. במקרה דנן, גם אם נניח את ההנחה הנוחה למדינה בנוגע לאופן בו פעלו החיילים, הרי שבדיעבד ברור שהמכונית לא סיכנה את החיילים, ולנוסעיה, לרבות המנוחה, לא היו כל כוונות זדון, ועל כן הירי לעבר הרכב היה רשלני ובלתי מוצדק. 26. התרשלות הנתבעת באה לידי ביטוי גם באי-הכשרה מספקת של החיילים, באי-הצבת נהלים ברורים וחד-משמעיים לפתיחה באש, ובאי-פיקוח נאות על פעולותיהם בשטח, באופן שהוביל לתוצאה הקטלנית. 27. הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבעת לבין מותה של המנוחה ברור וחד משמעי, שכן אלמלא פעולת הירי הרשלנית, המנוחה הייתה בחיים, ועל כן הנתבעת חבה באחריות מלאה לנזקים שנגרמו. ## אחריות ללא אשם ## 28. גם אם כבוד בית המשפט יקבע כי לא הוכחה רשלנות מצד הנתבעת, הרי ששיקולי צדק וחלוקת הנטל החברתי בצורה שוויונית מצדיקים הטלת אחריות על המדינה לתשלום פיצויים ללא אשם, בגין נזק שנגרם מפעולה שלטונית שנעשתה לטובת הכלל. 29. הפסיקה בישראל, אף אם במספר מצומצם של מקרים, נתנה דעתה לאפשרות של חיוב המדינה בתשלום פיצויים ללא אשם, בגין נזק שנגרם בפעולה שלטונית שנעשתה לטובת הכלל, וזאת מתוך הכרה בעקרונות של צדק חלוקתי. 30. מקום בו אדם קיפח את חייו כתוצאה מפעולת המדינה, שנעשתה לטובת כלל הציבור, ראוי הוא שכלל הציבור, קרי – המדינה, יישא בנזק, אפילו לא ניתן לומר שהפעולה הייתה רשלנית, וזאת על מנת למנוע מצב שבו הנפגע לבדו יישא בתוצאות הקשות ביותר של האירוע. 31. הטלת אחריות ללא אשם במקרים חריגים אלו נובעת מהתפיסה כי כאשר הפעולה המנהלית, הנעשית לטובת הכלל, גורמת לפגיעה בפרט, נזקו של הפרט צריך להתחלק, מכוח עקרון השוויון, בין כלל האזרחים, וזאת על ידי מתן פיצוי לפרט מקופת הציבור. 32. במקרה דנן, קופחו חייה של אזרחית המדינה בעקבות הפעלת כלי נשק, דבר אשר טמון בו סיכון מובנה וממשי, ועל כן יש מקום להפעיל דוקטרינה זו על מנת להבטיח צדק חלוקתי ולמנוע הטלת נטל בלתי סביר על התובעים. ## עקרון השוויון וצדק חלוקתי ## 33. עקרון השוויון מחייב כי כאשר פעולה שלטונית, המבוצעת לטובת הכלל, גורמת נזק לפרט, אין זה צודק שהפרט יישא לבדו במלוא הנטל, אלא יש לחלק את הנטל באופן שוויוני על כלל הציבור באמצעות פיצוי מהמדינה. 34. מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מפעולה שנועדה לשרת את כל אזרחי המדינה, ובעטייה נגרם, בשוגג, מותה של אזרחית המדינה, ועל כן קשה להלום שהנפגעת לבדה היא שתישא בתוצאות הקשות ביותר של האירוע. 35. הכרה באפשרות של תביעה נגד הרשויות גם במקרה שבו התנהגותן הייתה ראויה, כאשר פעילות רצויה, כשלעצמה, הטילה נטל מיוחד על פרט מסוים, נועדה למנוע חלוקה לא שוויונית של הנטלים החברתיים ולהבטיח צדק. 36. הגישה המקובלת בפסיקה ובספרות המשפטית תומכת בהכרה בחובת הרשות לשלם פיצויים ללא אשם, בין השאר, מכוח עקרון השוויון, במקרים בהם פעולה מנהלית גורמת לפגיעה בפרט. 37. במקרה זה, מותה של המנוחה מהווה פגיעה חמורה ובלתי הפיכה, והטלת מלוא הנטל על משפחתה מהווה חלוקה בלתי שוויונית ובלתי צודקת של הנטל החברתי, ועל כן יש לחייב את המדינה בפיצוי. ## סיכון מובנה ומוגבר ## 38. הפעלת כלי נשק על ידי חיילי צה"ל טומנת בחובה סיכון מובנה ומוגבר לפגיעה בחיי אדם, גם כאשר הפעולה מבוצעת במסגרת תפקיד ובאופן לכאורה סביר, ועל כן יש להטיל אחריות מוגברת על המדינה במקרים אלו. 39. כאשר המדינה מפעילה כוח קטלני, היא נוטלת על עצמה אחריות מיוחדת כלפי אזרחיה, ועל כן עליה לשאת בתוצאות הנזקים הנגרמים, גם אם לא הוכחה רשלנות ספציפית, וזאת בשל הסיכון הטבוע בפעולה. 40. עצם השימוש בכלי נשק, אשר מטבעם עלולים לגרום לנזקים חמורים ובלתי הפיכים, מחייב את המדינה לנקוט משנה זהירות ולהיות אחראית לתוצאות, גם אם בלתי צפויות, של פעולות אלו. 41. במקרה דנן, מותה של המנוחה נגרם כתוצאה ישירה מהפעלת כלי נשק על ידי חיילי הנתבעת, ועל כן יש להטיל על הנתבעת אחריות מוגברת בגין נזק זה, הנובע מהסיכון המובנה בפעולה. 42. הגישה המשפטית המודרנית מכירה בכך שפעילויות מסוימות, המטילות סיכון מיוחד על הציבור, מצדיקות הטלת אחריות גם ללא הוכחת אשם, וזאת מתוך שיקולי מדיניות משפטית וצדק חלוקתי. ## חובת זהירות מושגית וקונקרטית ## 43. על הנתבעת, באמצעות חייליה, חלה חובת זהירות מושגית כלפי כלל האזרחים, ובפרט כלפי המנוחה, למנוע פגיעה בחייה ובשלמות גופה, וזאת במסגרת פעולותיה לשמירה על הביטחון והסדר. 44. חובת הזהירות הקונקרטית במקרה זה חייבה את החיילים לנקוט בכל האמצעים הסבירים על מנת לוודא שאין סכנה ממשית מצד רכב המנוחה לפני פתיחה באש, ולבחון חלופות פחות קטלניות. 45. אי-עמידה בחובת הזהירות המושגית והקונקרטית, כפי שהוכח במקרה דנן, מהווה הפרה של חובה חקוקה ו/או עוולת רשלנות, המקימה עילת תביעה נגד הנתבעת. 46. הפסיקה קבעה כי חובת הזהירות של רשויות המדינה כלפי אזרחיה היא רחבה וכוללת, ומחייבת אותן לפעול בזהירות ובמקצועיות על מנת למנוע נזקים, גם כאשר הן פועלות במסגרת סמכויותיהן. 47. במקרה דנן, התנהלות החיילים, אשר הובילה למותה של המנוחה, חרגה מסטנדרט הזהירות הנדרש, ועל כן הנתבעת חבה באחריות בגין הפרת חובת הזהירות. ## נזק בלתי הפיך וקיפוח חיים ## 48. מותה של המנוחה מהווה נזק בלתי הפיך וחמור מאין כמותו, אשר פגע באופן אנוש בזכותה לחיים ובשלמות גופה, וגרם סבל רב למשפחתה. 49. קיפוח חיי אדם כתוצאה מפעולת המדינה, גם אם בשוגג, מחייב את המדינה לשאת במלוא האחריות לנזק, וזאת מתוך הכרה בערך העליון של חיי אדם. 50. הנזקים שנגרמו לתובעים, לרבות אובדן תמיכה, כאב וסבל, וקיצור תוחלת חיים, הינם נזקים ישירים וברורים הנובעים ממותה של המנוחה, ועל כן יש לפצותם בגינם. 51. הפסיקה הכירה בחשיבות הפיצוי בגין נזקים בלתי הפיכים, ובפרט בגין מות אדם, וקבעה כי יש לפסוק פיצויים הולמים שישקפו את חומרת הנזק ואת הפגיעה בזכויות היסוד. 52. במקרה זה, אין ספק כי מותה של המנוחה מהווה נזק חמור ביותר, ועל כן יש לחייב את הנתבעת בפיצוי מלא והולם לתובעים. ## אחריות שילוחית ## 53. הנתבעת חבה באחריות שילוחית למעשי חייליה, אשר פעלו במסגרת תפקידם ובשליחותה, ועל כן היא אחראית לנזקים שנגרמו כתוצאה מפעולותיהם, גם אם בוצעו ברשלנות או בחוסר זהירות. 54. יחסי עובד-מעביד בין חיילי צה"ל לבין מדינת ישראל מקימים אחריות שילוחית על המדינה למעשי חייליה, וזאת בהתאם לעקרונות דיני הנזיקין. 55. הפסיקה קבעה כי מעביד אחראי למעשי עובדיו שנעשו תוך כדי ועקב עבודתם, וזאת גם אם העובד חרג מהוראות או פעל ברשלנות, כל עוד הפעולה בוצעה במסגרת תפקידו. 56. במקרה דנן, פעולת הירי בוצעה על ידי חיילי צה"ל במהלך מילוי תפקידם ובמסגרת פעילות מבצעית, ועל כן הנתבעת חבה באחריות שילוחית מלאה לנזקים שנגרמו. 57. הטלת אחריות שילוחית על המדינה במקרים אלו נועדה להבטיח כי נפגעים יקבלו פיצוי הולם, וכי המדינה תישא באחריות למעשי אורגניה, גם כאשר הם פועלים בשטח. ## חובת פיקוח והכשרה ## 58. על הנתבעת חלה חובה לפקח באופן נאות על פעולות חייליה, להכשירם כראוי לביצוע תפקידם, ולהנחותם בנהלים ברורים וחד-משמעיים בנוגע לשימוש בכוח ובנשק. 59. אי-קיום חובת הפיקוח וההכשרה מצד הנתבעת, כפי שניתן להסיק מנסיבות האירוע, מהווה רשלנות בפני עצמה, אשר תרמה באופן ישיר לתוצאה הקטלנית. 60. הפסיקה קבעה כי מעביד חב בחובת פיקוח והכשרה על עובדיו, וכי הפרת חובה זו עלולה להקים עילת תביעה בגין רשלנות. 61. במקרה דנן, העובדה כי ירי בוצע לעבר רכב אזרחי תמים, ללא איום ממשי, מעידה על כשלים בחובת הפיקוח וההכשרה של הנתבעת, ועל כן היא חבה באחריות. 62. הנתבעת הייתה צריכה לצפות כי כשלים בהכשרה ובפיקוח עלולים להוביל לשימוש בלתי מוצדק בכוח ולפגיעה בחיי אדם, ועל כן היא אחראית לתוצאות. ## נזקים ממוניים ולא ממוניים ## 63. התובעים זכאים לפיצוי בגין נזקים ממוניים שנגרמו להם, לרבות אובדן תמיכה כלכלית מהמנוחה, הוצאות קבורה ואבל, וכל הוצאה אחרת שנגרמה להם כתוצאה ממותה. 64. בנוסף, התובעים זכאים לפיצוי בגין נזקים לא ממוניים, כגון כאב וסבל, עוגמת נפש, אובדן הנאות חיים, ופגיעה באוטונומיה, אשר נגרמו להם עקב מותה הטראגי של המנוחה. 65. הפסיקה הכירה בזכותם של בני משפחה קרובים לפיצוי בגין נזקים לא ממוניים שנגרמו להם עקב מות יקירם, וזאת מתוך הכרה בעוצמת הפגיעה הנפשית והרגשית. 66. סכום הפיצויים בגין נזקים לא ממוניים ייקבע על ידי כבוד בית המשפט בהתאם לנסיבות המקרה, חומרת הפגיעה, גיל המנוחה, וכל שיקול רלוונטי אחר. 67. התובעים יגישו חוות דעת מומחה ו/או יפרטו את נזקיהם הממוניים והלא ממוניים במהלך הדיון, ויוכיחו את זכאותם לפיצוי מלא והולם. ## אחריות מוגברת בגין פעילות מסוכנת ## 68. פעילות צבאית, ובפרט שימוש בכלי נשק, נחשבת לפעילות מסוכנת מטבעה, המטילה אחריות מוגברת על המדינה, גם ללא הוכחת אשם, בגין נזקים הנגרמים כתוצאה ממנה. 69. הגישה המשפטית המודרנית מכירה בכך שפעילויות מסוימות, המטילות סיכון מיוחד על הציבור, מצדיקות הטלת אחריות גם ללא הוכחת אשם, וזאת מתוך שיקולי מדיניות משפטית וצדק חלוקתי. 70. במקרה דנן, מותה של המנוחה נגרם כתוצאה ישירה מפעילות מסוכנת של הנתבעת, ועל כן יש להטיל עליה אחריות מוגברת בגין נזק זה. 71. הטלת אחריות מוגברת על המדינה במקרים אלו נועדה להבטיח כי המדינה תישא בעלות הסיכונים הטמונים בפעילויותיה המסוכנות, וכי נפגעים יקבלו פיצוי הולם. 72. העובדה כי המנוחה הייתה אזרחית תמימה, אשר לא היוותה כל איום, מחזקת את הצורך בהטלת אחריות מוגברת על המדינה בגין פעילותה המסוכנת. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. תביעות נגד המדינהנזיקין