פסק דין בתובענה זו שהוגשה בסדר דין מהיר, עתר התובע, עו"ד במקצועו, לפיצויים מאת הנתבעת בגין נזקים שנגרמו לו מפעולות שיפוטיות של ראש ההוצאה לפועל (לא בבית משפט זה ולהלן: "ראש ההוצל"פ") במסגרת תפקידו. התובע העמיד את סכום תביעתו על סך 30,000 ₪ נכון ליום הגשתה. התביעה הוגשה בתחילה גם כנגד ראש ההוצל"פ, אך הנתבעת הגישה בשמה ובשמו בקשה לסילוק התביעה על הסף. בהסכמת הצדדים התביעה כנגד ראש ההוצל"פ נדחתה על הסף והדיון התמקד בעניין אחריותה השילוחית של הנתבעת כלפי מחדליו של ראש ההוצל"פ. עובדות המקרה לא היו שנויות במחלוקת. בתאריך 18.9.94 או בסמוך לכך, מונה התובע ככונס נכסים בתיק הוצאה לפועל אשר לימים צורף לתיק איחוד, וזאת בין השאר לשם מכירתו של נכס מעוקל בתיק (להלן: "הנכס"). מכירת הנכס אושרה על ידי ראש ההוצל"פ והוא הורה לתובע להגיש דו"ח תקבולים ותשלומים (להלן: "הדו"ח") בתוך 40 יום. בחודש יוני 2001 קיבל התובע לידיו את התמורה בגין מכירת הנכס. משלא הגיש התובע את הדו"ח, ניתנה ביום 28.11.01 החלטה נוספת באותו עניין. ביום 18.2.02 הגיש התובע הודעה ללשכת ההוצאה לפועל כי כספי התמורה בגין מכירת הנכס נמצאים ברשותו ומוחזקים על ידו בנאמנות ועתר בבקשה כי ראש ההוצל"פ יתן צו לפי סעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח - 1968. בהחלטה מיום 30.4.02 נעתר ראש ההוצל"פ לבקשה. בהחלטה זו שוב נצטווה התובע להעביר את כספי התמורה לקופת תיק האיחוד תוך 7 ימים וכן להעביר את הדו"ח שטרם הוגש עד לאותה שעה. אך שוב, התובע לא פעל כפי שנצטווה, לא העביר את התמורה ולא הגיש את הדו"ח. גם בהחלטה מיום 27.2.03 צוין כי התובע טרם פעל לפי ההחלטות הקודמות, ושוב הוא חויב להעביר את הכספים שקיבל וכן את הדו"ח תוך 7 ימים נוספים וזאת בצירוף הבהרה מדוע עיכב את הכספים עד אז. רק לאחר מתן החלטה זו, ביום 30.3.03 הפקיד התובע את הכספים בקופת תיק האיחוד, אך נמנע מלהעביר את הדו"ח. בהתאם לכך ניתנה החלטה נוספת ביום 6.4.03, בה נצטווה התובע לסיים את הליכי הרישום של הדירה תוך 14 יום ולהודיע על סיום הטיפול בצירוף הדו"ח. עוד נקבע באותה החלטה כי עד ליום 1.5.03 יתאפשר לכל צד מעוניין להגיש טענותיו באשר לחלוקת הכספים שהתקבלו כתוצאה מהמכירה ובהעדר תגובות, יחולקו הכספים באופן יחסי לגובה החוב "כפי שמקובל". ואולם גם הפעם לא פעל התובע כפי שנדרש בכל שורת ההחלטות שניתנו, עד אשר ניתנה החלטה נוספת ביום 8.5.03 לפיה התובע נדרש ליתן תגובתו לאי כיבוד ההחלטות, לאלתר. התובע הגיב להחלטה ההיא, אך לגופו של עניין לא מילא אחר ההחלטות. על כן ביום 18.5.03 הוא צווה לרשום את הדירה על שם הקונה ולמלא אחר ההחלטות, אך הפעם נאמר לו כי אם לא יעשה כן, ראש ההוצל"פ ישקול את שלילת שכר טרחתו ובכלל זה החזרת שכר הטרחה שכבר קיבל לידיו. העברת הנכס לידי הקונים ברישומי לשכת המקרקעין נעשתה ביום 25.5.03 ונמסרה הודעה על כך ללשכת ההוצאה לפועל ביום 29.5.03 על ידי בא כוחה של קונה הנכס. עוד באותו היום יצאה החלטה תחת ידו של ראש ההוצל"פ בה נקבע בזו הלשון: "נראה כי כעת אין מניעה לחלק את כספי התמורה שהתקבלו לתיק, כתוצאה ממכירת הדירה. המזכירות תחלק את הכספים, בהתאם להוראות הדין, ובהתאם להחלטות שניתנו עד כה." בהתאם להחלטה זו, ביום 4.6.03 חולקו הכספים שהיו בקופת תיק האיחוד בין הנושים. ברם, בעת החלוקה לא שולם לתובע שכר טרחתו. ביום 10.6.03, לאחר שכבר חולקו הכספים, הגיש התובע בקשה לפסיקת שכר טרחתו. ראש ההוצל"פ הורה לתובע בהחלטתו מיום 16.6.03 לערוך את חישוב שכרו "לפי התקנות" ולהגיש פסיקתא מתאימה. בהתאם, הודיע התובע כי גובה שכר טרחתו לפי התקנות עומד על סך של 18,030 ₪ (כולל מע"מ). על כך קבע ראש ההוצל"פ בהחלטה מיום 15.7.03 כי לא זו בלבד שהחישוב שנעשה על ידי התובע אינו נכון, אלא ש"נראה כי בינתיים מחמת טעות, עניין שכר הטרחה של כונס הנכסים לא נלקח בחשבון בעת חלוקת הכספים ממכירת הנכס". הוא פסק לו בגין שכרו רק סך של 7,670 ₪, סכום הנמוך מזה שביקש התובע בהודעתו. כן הורה על עיכוב חלוקת כספים נוספת מהתיק, כך שכל סכום שיצטבר יועבר תחילה לתובע. בעקבות החלטה זו הגיש התובע בקשה לראש ההוצל"פ להבהרת ההחלטה. בקשה זו נדחתה ונקבע כי שכר הטרחה שנפסק לתובע נפסק לפי הוראות הדין. על החלטה זו הגיש התובע ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 9.5.05 הערעור התקבל ונפסק לו הסכום שנדרש על ידו, היינו 18,030 ₪. כבר ביום 28.12.04 הועבר לתובע סכום של 6,650 ₪, אשר הצטבר בקופת תיק האיחוד וביום 29.6.05 סך נוסף של 1,050 ₪. תביעתו של התובע עתה היא לתשלום היתרה ובנוסף לפיצויים בגין עגמת נפש וטרחה מיותרת וכיוצ"ב. הוא העמיד את תביעתו נכון ליום הגשתה על סך 30,000 ₪. טענתו העיקרית של התובע היא כי כתוצאה מרשלנותו של ראש ההוצל"פ לא שולם לו שכר הטרחה בעת חלוקת הכספים שהיו בקופת האיחוד ושהתקבלו ממכירת הנכס. לשיטתו, שומה היה על ראש ההוצל"פ להמתין ולא להורות על חלוקת הכספים לנושים עד אשר תוגש בקשה מטעם התובע לקציבת שכר טרחתו. תחת זאת, ראש ההוצל"פ לא קצב את שכרו של התובע טרם חלוקת הכספים ומיד משראה כי הושלמה עסקת מכירת הנכס והעסקה נרשמה בלשכת רישום המקרקעין הורה על חלוקת הכספים מתיק האיחוד (עמ' 2 לפרוטוקול). ראיה לרשלנות זו ניתן למצוא, לטענתו, בהחלטה מיום 15.7.03 בה נכתב על ידי ראש ההוצל"פ עצמו כי עקב טעות שכר טרחתו של התובע לא נלקח בחשבון בעת החלוקה. הודאה זו מעידה כאלף עדים לדעת התובע כי אין ספק שהייתה התרשלות מצד ראש ההוצל"פ. הנתבעת דחתה את הטענות נגדה ושלוש טענות הגנה עיקריות היו בפיה. האחת, כי היא אינה נושאת באחריות שילוחית-נזיקית כלפי עוולות שביצע, אם ביצע, ראש ההוצל"פ. זאת משום שאחריות מעביד למעשי עובדיו נשענת על רציונאל של יכולת הפיקוח והשליטה על מעשי העובד. ואילו במקרה דנן, רציונאל זה אינו בא לידי ביטוי מאחר ואין בסמכותה של הנתבעת (הנהלת בתי המשפט) לשלוט על פעולותיו של שופט או של ראש ההוצל"פ, לפטרו או לפקח על החלטות היוצאות תחת ידו. במצב דברים שכזה ברור כי אין להטיל עליה שום אחריות שילוחית. טענתה השנייה הייתה כי אף אם תוטל על הנתבעת אחריות כזו, הרי שיש לדחות את התובענה מכיוון שאין במעשיו של ראש ההוצל"פ משום רשלנות פושעת, כזו הנדרשת על פי הפסיקה לביסוס עוולה נזיקית במקרים בהם פעולה שיפוטית של נושא משרה שיפוטית עומדת בבסיס התביעה. הוסיפה וטענה הנתבעת את טענתה השלישית, כי אפילו אם הייתה התרשלות המצדיקה הטלת אחריות על הנתבעת, הרי שלתובע אשם תורם להיווצרות הנזק בכך שלא מסר את הדו"ח במועד ושלא עתר לתשלום שכר טרחתו בזמן שנדרש. דין התביעה להידחות ולהלן נימוקי פסק הדין בתמצית לפי מצוות תקנה 214ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. אף אם תאמר שראש ההוצל"פ התרשל בכך שלא הורה למזכירות לנכות מכספי החלוקה את שכרו של התובע לפני חלוקת הכספים לכלל הנושים, הרי שתביעה זו שונה מתביעת רשלנות רגילה. אכן, מצד אחד, אינני בדעה שהמדינה אינה נושאת באחריות שילוחית לרשלנותו של נושא משרה שיפוטית (כדעת ב"כ הנתבעת בטענתה הראשונה), שכן גישה זו נשללה בפסיקה. אך מצד שני תמים דעים אני עם ב"כ הנתבעת (בטענתה השניה) כי המקרה כאן אינו נופל לאותם סוג "מקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד" או "חמורה מאוד", היינו רשלנות רבתי, שבגינם יש להטיל אחריות נזיקית על המדינה בשל עוולה שביצע נושא משרה שיפוטית במסגרת תפקידו (בר"ע (ירושלים) 2315/00 מדינת ישראל נ' אבי פרידמן ואח', תקדין-מחוזי 2001(1), 65542). המבחן לקיומה של רשלנות רבתי הוא "אם נמנע (המזיק- ד.מ) מלנקוט אותם אמצעי זהירות שאפילו רשלן היה נוקטם" (ע"א 163/73 פיטר למן וולטון ואח' נ' יעקב יוסף זכריה, פ"ד כז(2), 761). במילים אחרות, על מעשה העוולה לחרוג במידה רבה מנורמת התנהגות סבירה בנסיבות העניין (ת"א (חי') 2013/81 אזי חסן נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פי"מ תשמ"ד (3), 323). על פניו אפוא, במקרה דנן, פעולותיו של ראש ההוצל"פ אינם חורגים במידה חמורה מנורמת ההתנהגות הסבירה, ולכל היותר, ואם בכלל, הם מהווים רשלנות (ברמתה הרגילה). ואולם, לא זו בלבד שהתנהגותו של ראש ההוצל"פ לא הגיעה כאמור, לרמה של התרשלות רבתי, אלא שניתוח מדוקדק של גלגול הפרשיה מלמד שלהחלטת ראש ההוצל"פ לא הייתה נפקות מעשית וממשית. הנה כי כן, לאחר דין ודברים, החליט ראש ההוצל"פ כי שכרו של התובע יעמוד על סך 7,670 ₪. לו אכן היה מורה ראש ההוצל"פ בהחלטה מיום 29.5.03, בה הורה על חלוקת הכספים, שייוחד שכר טרחתו של התובע, איגלי מילתא למפרע כי המזכירות הייתה מייחדת עבור השכר סך של 7,670 ₪ בלבד. והרי, בסופו של יום, ובאיחור אמנם, שולמו לתובע סך של 7,700 ₪. אכן על החלטת ראש ההוצל"פ הוגש ערעור וזה נתקבל. ברם, בזמן העברת הכספים וחלוקתם לנושים, שהוא זמן ביצוע העוולה לדעת התובע, החלטת ראש ההוצל"פ לוּ נתנה כהלכה כטעמו של התובע, לא הייתה מייחדת לתובע שכר מעבר לשכר הטרחה שזכה לקבלו ממילא. ונדמה שלא יכולה להיות מחלוקת שעצם ההחלטה להעניק לתובע שכר טרחה שהוא חשבו לנמוך, עולה כדי רשלנות. זו הייתה החלטה מעין שיפוטית הנתונה להשגה בערעור, כפי שאכן היה. עם זאת, ולמעלה מן הצורך יש לומר כי על פניו דרך חישוב שכר הטרחה, שנפסק לתובע על ידי ראש ההוצל"פ על דרך האומדנא ובשיעור 7% מסכום התמורה שנתקבלה, מעוגנת גם היא בפסיקה והיא ניתנה בהתאם למכלול השיקולים הנלקחים בחשבון בעת קביעת שכר טרחת כונס הנכסים (ראה בר"ע (תל-אביב-יפו) 3015/02 עו"ד שלמה ובר נ' ליאוניד, תקדין-מחוזי, 2003(1), 1972). יתר על כן, העובדה שערעורו של התובע התקבל ונפסק לו שכר טרחה גבוה יותר, הייתה אך בשל כך שהצדדים האחרים לא התייצבו לדיון בערעור, לא גילו בו עניין, ואיפשרו לתובע לקבל את מלוא תאוותו. בית המשפט שלערעור גם לא נתן את דעתו לשאלה האם החלטתו של ראש ההוצל"פ נבעה מתוך טעות אם לאו. די אפוא, מכוח הצטברותן של נסיבות אלו כדי לדחות את התביעה. אך מעבר לכך אומר מילים מספר גם בנוגע לטענתה השלישית של הנתבעת, שנטענה לחלופין, כי לתובע אשם תורם בגרימת הנזק. אף אם הייתי סבור כי ראש ההוצל"פ התרשל בתפקידו כי אז היה מקום לקבוע כי לתובע אשם תורם לא מבוטל לגרימת הנזק. אמנם, מחד גיסא איני מאמץ את גישתה של ב"כ הנתבעת כאילו הדו"ח היה אמור לכלול בחובו גם בקשה לשכר טרחת התובע ככונס הנכסים. דו"ח ההכנסות וההוצאות לחוד ובקשת שכר טרחת הכונס לחוד. אך מאידך גיסא, התובע תרם בהתנהגותו להיווצרות הנזק ולו ברמה המוסרית (וראה ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, פ"ד לח(1), 72). ואבהיר. כאמור, התובע התעלם במשך תקופה של כשנתיים מהחלטות רבות של ראש ההוצל"פ, גם בנושא רישום הדירה וגם בנושא הגשת הדו"ח. הוא הותיר את ראש ההוצל"פ מיותם מכלי פרקטי ומעשי להשלים את הליכי הכינוס. בכך למעשה התובע עצמו נהג שלא כשורה, שכן בהתאם להוראת סעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "החוק"), נושא כונס הנכסים בחובות נאמנות גם כלפי החייב וגם כלפי ראש ההוצל"פ שמינהו (וראה ע"א (חי') 2438/01 צחי דוד נ' בנק טפחות למשכנתאות בע"מ, פורסם בנבו). בין יתר חובותיו, החובה למסור דין וחשבון לראש ההוצל"פ. וכך אמר בית המשפט על חובותיו של כונס הנכסים (ע"א (ב"ש) 1116/02 דוד כהן עו"ד ואח' נ' חנה הררי ואח', פורסם בנבו): "מעמדו של כונס הנכסים מהו? הוא פועל כ- "Officer of the Court". אין הוא מייצג את הנושה בלבד. לו זה היה המצב, הרי שלא היה טעם במינויו, שכן ניתן היה להסתפק בנושה או בבא-כוחו. למעשה חובש הכונס שני כובעים. הוא מייצג את הנושה בכדי לפרוע את החוב ופועל גם כקצין של בית המשפט. הוא פועל כידו הארוכה של ראש ההוצאה לפועל, ליתר דיוק כרגלו הארוכה. ביכולתו לצאת מדל"ת אמות אולם בית המשפט ולהיות נוכח בשטח. עליו לערוך בירורים ופעולות ולהגיע למקומות שראש ההוצאה לפועל, הממלא תפקיד מעין-שיפוטי, אינו יכול להגיע אליהם. ברי, אם כן, שחלה על כונס הנכסים חובה לעדכן את ראש ההוצאה לפועל. ברי, כי חלה עליו חובת תום הלב בצורה מוגברת, שכן תפקידו אינו מצומצם בייצוג צד בהליך". (וראה גם ע"א 1034/92 רמות זכרון בע"מ נ' ד"ר וולף ואח', תקדין-עליון 93(1), 84). מילים כדרבונות וביישומם למקרה זה, הם גורמים להרמת גבה לנוכח התנהלותו של התובע בפועלו ככונס נכסים. יתרה מזאת, התובע טען כי לא הגיש בקשה לפסיקת שכר טרחתו טרם מועד חלוקת הכספים משום שלא ידע על השלמת רישום הדירה על שם הקונה בלשכת רישום המקרקעין (עמ' 2 שורות 5-6 בפרוטוקול). הסיבה לכך הייתה נעוצה בעובדה שעל ביצוע העברת הדירה ע"ש הקונה היה מופקד בפועל, ולא מכוח הדין, ב"כ הקונה, ולא התובע. משום כך גם מובן מדוע היה זה ב"כ הקונה ששלח הודעה ללשכת ההוצאה לפועל על העברת הדירה בלשכת רישום המקרקעין, ולא התובע. ברם, טענה זו הייתה כחרב פיפיות בידיו של התובע, שכן דווקא ממנה ניתן ללמוד על אשמו התורם לגרימת הנזק לו טען, שכן מי הוא אשר נשא באחריות הישירה להודיע לראש ההוצל"פ על העברת הזכויות הדירה, אם לא התובע? והרי מכוח תפקידו, היה על התובע לדעת ואף לפקח בפועל על העברת רישום הדירה, ואין צריך לומר כי היה עליו לדווח על כך לראש ההוצל"פ (ובפרט ראה סעיף 54(ג) לחוק). לו אפוא, התובע היה עושה את תפקידו כדבעי כפי שמתחייב מהדין, הוא היה מסיים את תפקידו ככונס נכסים בצורה מסודרת. תחילה מודיע על העברת הדירה על שם הקונה. לאחר מכן מגיש את הדו"ח. ולבסוף מגיש בקשה לקבוע לו את שכרו. כל האמור היה מתבצע עוד לפני חלוקת הכספים בפועל. העובדה כי רק ביום 10.6.03 הגיש התובע לראש ההוצל"פ בקשה לפסיקת שכר טרחתו רק מחזקת את המסקנה שהתובע לא היה מעורה בנעשה בתיק אלא פעל בו כסומא באפילה. במצב שכזה, מקום בו כונס הנכסים "סורר ומורה ואינו שומע בקולו" של ראש ההוצל"פ, כיצד היה על ראש ההוצל"פ לפעול וכיצד יכול היה לפעול ללא שיתוף פעולה מצד כונס הנכסים. האם הייתה עליו חובה ליזום את פסיקת שכר הטרחה מבלי לקבל פניה מכונס הנכסים בנסיבות אלו שפורטו? איפכא מסתברא. סעיף 59 לחוק מורה כי "ראש ההוצאה לפועל רשאי לקבוע שכרו של כונס נכסים ודרכי תשלומו". "רשאי" כתיב ביה, ולא "חייב". משמע כי לא מוטלת עליו חובה לפסוק את שכר הכונס בכל מקרה, וודאי לא מיוזמתו בנסיבות שכאלו. ושתי הערות לסיום. האחת, על פסק הדין בעניין פרידמן נמתחה ביקורת לא מעטה. לפיה, במקרים כדוגמת מקרה זה יש לאמץ מבחנים אחרים לעניין הטלת אחריות על המדינה בגין פעולות נושא משרה שיפוטית באופן שיש צורך להוכיח כי הפעולה המזיקה נעשתה בחוסר תום לב ובזדון (ראה סקירה רחבה במסגרת בש"א (ת"א) 19254/04 הנהלת בתי המשפט נ' חברת בעלי מקצוע (נכסים) בע"מ). וודאי אפוא, שלפי גישתם של אלו, אין להטיל אחריות על מעשיו של ראש ההוצל"פ, שכן לא נטען, ודומה כי הדבר גם מוסכם על שני הצדדים, שפעולותיו של ראש ההוצל"פ לא היו נגועות בחוסר תום לב או בזדון וכי הכל נבע אף לטענת התובע מחמת טעות גרידא. וההערה השניה. כאמור, התובע נאחז בהערת ראש ההוצל"פ בהחלטתו מיום 15.7.03 כי טעה ששכר כונס הנכסים לא נלקח בחשבון בעת חלוקת הכספים. מכאן כאמור, ביקש ללמד שראש ההוצל"פ בעצמו הודה במחדל. כשלעצמי איני רואה בהערה מעין זו, הודאה ברשלנות ויש בה לכל היותר הבעת צער על כך שכונס הנכסים לא זכה לקבל את שכרו במועד, וזאת מבלי להצביע על מקור הטעות וזהות הטועה. כאמור, התביעה נדחית והתובע ישלם את הוצאות הנתבעת בסך 1,500 ₪. אחריות שילוחיתהוצאה לפועל