פסק - דין כללי 1. ביום 29.11.94 אירע מקרה טראגי של הרעלת גז מתנור חימום בדירת מגוריהם של התובעים, ברח' מקור חיים 8ב' בירושלים, שבעקבותיה נפטר ילד בהיותו בן כשבע וחצי שנים (להלן: "המנוח"). התנור ממנו ארעה הדליפה היה מתוצרת חברת יונקרס (להלן: "התנור"), אשר הותקן במרפסת הדירה, בצמוד לשירותים. עקב ליקויים הקשורים לתנור והפעלתו אירעה דליפת גז פחמן חד חמצני מהתנור, שגרמה להרעלתו של המנוח. המנוח איבד את הכרתו והובהל לבית החולים רמב"ם בחיפה שם טופל בתא לחץ. חרף המאמצים להצילו, נפטר המנוח, ביום 3.12.94. העובדות הטענות וההליכים 2. בעקבות תוצאותיו הטרגיות של הארוע הגישה המדינה כתב אישום, בבית משפט השלום בי-ם (ת.פ. 3532/95), כנגד קבלן הבניין - מר עובדיה לוי, בעל הדירה - מר מרדכי דדון, החברה האמריקאית- ישראלית לגז בע"מ - אמישראגז (להלן: "חברת הגז") שסיפקה את הגז לדירה, ומתקין התנור - מר מוחמד סנדוקה. ביום 3.7.01 הרשיע בית המשפט את עובדיה לוי וחברת הגז בגרימת מוות ברשלנות, על פי סעיף 304 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 וזיכה את מרדכי דדון ומוחמד סנדוקה, מתקין התנור. בערעור שהגישה המדינה (ע"פ 2418/01), הורשע גם מרדכי דדון. 3. התובעים, הורי המנוח ועזבונו, הגישו תביעה לפיצויים, בגין הנזקים שנגרמו להם בעקבות מותו של המנוח ובשל רשלנות הנתבעים. חברת הגז ומבטחתה הגישו הודעת צד ג' (להלן: "ההודעה"), כנגד מרדכי דדון - בעל הדירה, חברת אורן, מייבאת ומתקינת התנור (להלן: "אורן") ומבטחתה, חברת "מנורה" בע"מ. 4. בתחילה הוגש כתב התביעה בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א 2003/00). אולם, לאחר שמומחה בית המשפט קבע, כי לתובעים לא נגרמה נכות נפשית בעקבות הארוע, הועבר התיק, בהסכמת הצדדים, לבית משפט השלום והתברר בפני כבוד השופטת כהנא. 5. בהחלטת בית המשפט מיום 28.9.04, נקבע כי הדיון בתובענה יפוצל, כך שבשלב ראשון תוכרע שאלת החבות והדיון בשאלת הנזק ידחה למועד מאוחר יותר, כדי ליתן לצדדים הזדמנות להביא ראיות נוספות, לנוכח ההלכה שנקבעה בע"א 140/00, 550/01, עזבון המנוח מיכאל אטינגר, ז"ל נ' החב' לשיכון ופיתוח הרובע היהודי, פ"ד נח (4) 486 (2004) (להלן: "הלכת 'השנים האבודות' " או "פרשת אטינגר"). 6. ביום 18.4.04 ניתן "פסק דין (חלקי)" (להלן: "ההחלטה") בשאלת החבות ולפיו, סמך ביהמ"ש (כב' השופטת כהנא) את ידיו על הממצאים והמסקנות שנקבעו בהליך הפלילי והטיל את עיקר האחריות על חברת הגז "... עליה הטיל המחוקק את החובה לדאוג ולוודא תקינות המערכות בטרם תספק גז. בידה... החובה והסמכות החוקית למנוע הספקת גז ושימוש במערכות לא תקינות. משהיא כשלה במילוי חובותיה יש להטיל עליה את עיקר האחריות. אני מוצאת להטיל עליה אחריות בשיעור של 95%. על עובדיה לוי ועל מרדכי דדון אני מוצאת להטיל 5% רשלנות" (עמ' 13 להחלטה). בעניינה של אורן נקבע, כי " ... אורן ידעה שהתנור מסכן חיים וחובה לתקנו" (עמ' 9, סע' 7.3) וכן, "... כי יש לצפות מהם (אורן - מ.ב.) שהם ינקטו בצעדים למנוע שימוש במכשיר לקוי וזאת על ידי מתן התראה לדיירים והודעה לגורמים המוסמכים, קרי: החברה המספקת את הגז" (שם, שם). כב' השופטת כהנא קיבלה את עדות נציג אורן וקבעה, כממצא, כי אורן שלחה מכתבים לתובע ולחברת הגז (להלן: "המכתבים") שלפיהם נדרשו לתקן את הליקוי שנמצא בתנור ואולם, התקשתה לקבוע, כממצא עובדתי, שהמכתבים התקבלו בחברת הגז (עמ' 7 למעלה) ויחד עם זאת סיכמה, כי אין מקום להטיל על אורן אחריות בשל הסיכון הקיים והנזק הצפוי, בגינו ודי היה במכתבים, שנשלחו על ידה לתובע ולחברת הגז (עמ' 10 למעלה). עוד נקבע, כי אין מקום לייחס רשלנות תורמת לתובעים ויש לדחות את טענות חברת הגז, בהודעה, כנגד אורן, למעט חיוב מרדכי דדון, בשיפוי של 5%. 7. הצדדים לא השלימו עם ההחלטה והשיגו עליה בבית המשפט המחוזי בירושלים. בגדרה של ההשגה נטענו טענות כלפי החלוקה, שבין חברת הגז ובין דדון וערעור שכנגד של דדון ואולם, בהסכמת ב"כ הצדדים נמחקו הערעורים בעניין זה. בסופו של דבר דן בית המשפט המחוזי רק במערכת היחסים שבין חברת הגז לאורן. 8. ביום 24/2/05 קיבל בית המשפט המחוזי (ע"א 5756/04) את ערעור חברת הגז וקבע, כי בנסיבות העניין עלה בידיהן לשכנע בקיומה של רשלנות, מצד אורן וזאת, בשל מודעותה של אורן לסיכונים הכרוכים בהפעלתו של התנור ובעיקר, לנוכח ביקור שערך בדירה טכנאי מטעמה, שנתיים וחצי קודם לארוע, שמצא, כי ארובת התנור אינה תקינה וכי המשך הפעלתו כרוכה בסכנת חיים. בית המשפט המחוזי קבע, כי היה על אורן לוודא, כי המכתבים שנשלחו לחברת הגז ולתובעים הגיעו ליעדם ולאחריהם, כי חברת הגז מודעת לחומרת הסכנה ופועלת למניעתה ומשלא עשתה כן, תרמה במחדלה להתממשות הסיכון. לפיכך, סיכם ביהמ"ש וקבע, כי: "לאור כל האמור, אנו סבורים שמן הראוי היה לקבוע כי גם על המשיבות חלה אחריות לפטירת המנוח ועליהן לשפות את המערערות ועל - כן הערעור בנושא זה מתקבל. שיעור השיפוי יקבע על ידי בית משפט השלום, בהתחשב במכלול נסיבות העניין" (עמ' 3 לפסק הדין). 9. בין לבין, הועבר המשך הדיון בתובענה בפני מותב זה ובדיון מיום 14.3.05, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, שלפיו יתן בית המשפט את פסק הדין בתובענה ובהודעה, לרבות לעניין חלוקת האחריות בין חברת הגז לאורן, על יסוד כל המסמכים המצויים בתיק בית המשפט ולאחר שהצדדים יסכמו את טענותיהם. משהוגשו סיכומי הצדדים הובא התיק בפני למתן פסק דין. המסגרת הדיונית 10. בהמשך להחלטה בשאלת החבות, פסק הדין בערעור והסכמתם הדיונית של הצדדים, על בית המשפט להכריע בשאלת גובה הנזק ושיעור השיפוי של אורן לחברת הגז, בלבד. לפיכך, אינני נדרש לשאלת אחריותם של הקבלן ובעל הדירה. כמו כן, פסק הדין להלן, נשען על התשתית העובדתית, שעמדה ביסוד ההחלטה וככל שנדרש, על הראיות שהוגשו ופרוטוקול הדיון ובשים לב לכך, שהעדויות לא נשמעו בפני מותב זה וממילא, קביעת הממצאים העובדתיים על פיהן, איננה מבוססת על התרשמותו הישירה, מהן, אלא ממכלול נסיבות העניין ולנוכח ההסכמה הדיונית. בנסיבות אלו, יערך הדיון במתכונת כדלקמן, תחילה נדון, לעניין גובה הנזק ועל פי ראשי הנזק הנטענים, בסיכומי התובעים. בהמשך, תידון ההודעה, בכל הנוגע לחלוקת האחריות, בין חברת הגז לאורן (במובחן מהטלתה, שכן זו נקבעה בפסק הדין בע"א 5756/04) ושיעור השיפוי על פיה. הנזק 11. התובעים בסיכומיהם עותרים לפיצויים על פי ראשי הנזק הבאים: א. קיצור תוחלת חיים; ב. השנים האבודות; ג. פיצוי להורים (בגין הפגיעה הנפשית, הפסדי שכר לאב ועזרת צד ג' לאם); ד. הוצאות קבורה ומצבה. נדון בכל אחד מראשי הנטענים, בנפרד. נזק לא ממוני - קיצור תוחלת חיים 12. אחד האבחנות המושגיות והבסיסיות ביותר בתורת הפיצויים היא זו שבין נזקים ממוניים לבין נזקים שאינם ממוניים. נזק לא ממוני לא הוגדר בצורה מפורשת בפקודת הנזיקין ואולם, לנוכח ההגדרה הקיימת לעניין נזק ממוני, ניתן להגדירו כנזקים שאינם כספיים ושאינם ניתנים לתרגום באופן ישיר למונחים כספיים. לכן, הפיצוי על נזק לא ממוני מבוסס במידה רבה על הערכות אינטואיטיביות-שרירותיות. במסגרת הפיצוי בגין נזק לא ממוני בשל פגיעה גופנית מוכרים בפסיקה שני ראשי נזק, כאב וסבל (שאינו מענייננו) וקיצור תוחלת חיים (דוד קציר פיצויים בשל נזקי גוף, כרך א (הוצ' דקל, חיפה, תשס"ג - 2003), 891). 13. בענייננו, מותו של המנוח נגרם כתוצאה מדליפת גז רעיל וחנק שארע בעקבותיו. המנוח איבד את הכרתו, בסמוך לתאונה והובהל לטיפול בתא לחץ בבית החולים רמב"ם בחיפה, שם נפטר כעבור מספר ימים. בנסיבות אלה, לא טענו התובעים, בסיכומיהם, בעניין פיצוי בגין "כאב וסבל" של המנוח, טרם מותו, אלא, לעניין קיצור תוחלת חיים, בלבד. ראש הנזק של קיצור תוחלת חיים הינו ראש נזק, שבמהותו אובייקטיבי, שאיננו מהווה פיצוי בגין תחושתו הסובייקטיבית של הניזוק בחייו על דבר מותו ואיננו מותנה בתודעתו של הניזוק (ע"א 773/81 עיזבון המנוח רוברט פרייליך נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 816, 824 (1982) (להלן: "פרשת פרייליך"); ע"א 295/81 עיזבון המנוחה שרון גבריאל נ' דניאל גבריאל, פ"ד לו(4), 533, 560 (1982)) וטיבו "... לפצות על הנזק הלא כלכלי שבעצם שלילת החיים" (ע"א 295/81 הנ"ל, בעמ' 547). על פי ההלכה הפסוקה, זכאי גם עזבונו של אדם, שנפגע בתאונה קטלנית לפיצוי בראש הנזק של קיצור תוחלת חיים (ע"א 148/53 מ. פנץ ואגד בע"מ נ' צ. פלדמן, פ"ד ט(2) 1711). כל אדם שתוחלת חייו קוצרה ראוי לפיצוי בגין כך, אולם יש להבחין בין מקרים ונסיבות שונות. הגישה שהתקבלה כיום, לקביעת אומדן הפיצוי, היא בדרך של מספר השנים, שאיבד הנפגע ועל פי ממוצעים סטטיסטיים וכדברי השופט ברנזון, בע"א 15/66 פסח שנער ו"חן" חברה לביטוח בע"מ נ' פריד חסן, פ"ד כ(2) 455 (להלן: "פרשת שנער")): "... לפיכך נראה לי כי קנה המידה היחידי הוא אורך החיים שאבד; וגם בזה יש, כמובן, מידה לא קטנה של ניחוש והשערה. אבל לפחות כאן אפשר להתבסס על ממוצעים סטטיסטיים ועל נתונים רפואיים אובייקטיביים" (שם, עמ' 460; ראה גם פרשת פרייליך לעיל; פרשת אטינגר לעיל; ע"א 2099/94 חיימס נ' איילון, פ"ד נא(1) 529, 534 (1997); ע"א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל נ' ד"ר יורם זינגר, (טרם פורסם, 11.4.05); ע"א 384/74 עזבון המנוח דוד אזולאי נ' מפעלי יציקה וולקן, פ"ד ל(1) 374, 376 (1975); ע"א 402/75 עזבון ישראל משיח נ' צבי רוזנבלום, פ"ד ל(3) 97, 101 (1976)). מכאן, שיעור הפיצוי שיש ליתן, יגזר על פי מספר "השנים האבודות", שכן "... בכל הנוגע לראש הנזק של קיצור או אובדן תוחלת החיים, מודד חשוב הוא אורך תקופת "השנים האבודות", אף כי מובן הוא, שאין לנקוט בדרך של חישוב "מתמטי", הקובע "תעריף" לכל שנת-חיים" (פרשת אטינגר, פסקה 82). 14. קיצור תוחלת החיים נבחן, אם כן, על פי שני פרמטרים, אורך תקופת החיים שאבדה ואיכותם הצפויה. מכיוון שמדובר בראש נזק אובייקטיבי, שיעור הפיצויים נקבע על פי אמות מידה אובייקטיביות ומאחר ולא ניתן לקבוע קביעה מדויקת, הקביעה נעשית למעשה על פי גילו של המנוח בעת הארוע ותוחלת חייו הצפויה בהתחשב במצבו. על ראש נזק זה אמר מ"מ הנשיא זילברג, כי הוא: "הפרשה הקשה ביותר בכל תורת הנזיקין" (פרשת שנער לעיל, עמ' 462). הקושי הרב הוא, בקביעת פיצוי כספי ממשי עבור הדבר היקר מכל, חייו של האדם. הפיצוי לא ישיב את המת והוא מפצה למעשה את היורשים בחסרונו של המת: "... אין צריך לאמר כי שום כסף לא ישווה לאבדן חיים ולא יפצה על שלילת טוב החיים. אבל אם נגזר איכשהו לפצות על כך בכסף, חייב הסכום להיות פיצוי ממשי על אובדן דבר שהוא יקר מכל יקר" ( כב' השופט ברנזון בפרשת שנער, עמ' 460). 15. בתחילה, פסקו בתי המשפט סכומים צנועים עבור קיצור תוחלת חיים ואולם, בשנים האחרונות, כעניין שבמדיניות משפטית, ניכרת מגמת עלייה בסכומים הנפסקים, בגין נזקי הגוף הלא-ממוניים ובתי המשפט נתנו ביטוי, בפסיקתם לסכומים "ממשיים", המבטאים את "קדושת החיים" שאבדו או קוצרו ומבלי שנדרשו, לצורך קביעת שיעור הפיצוי, לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. כמו כן, חלו תמורות בחברה הישראלית ביחסה לשכול ולאובדן ובתי המשפט החלו ליתן דעתם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שתחולתו והעקרונות הנגזרים ממנו השפיעו על גובה הפיצוי (ת. א. (י-ם) 1751/96 דבורה גרוס נ' פז גז חברה לשיווק, תק-מח 2002(2), 2897 (להלן: "פרשת גרוס"); ת"א (ב"ש) 3231/98 עזבון המנוח שלומי טולדו נ' מדינת ישראל, תק-מח 2001 (2), 41605). פסיקת בתי המשפט נתנה ביטוי לגילו של המנוח, לאופן מותו והתחשבה בקיומו של אשם תורם, כל מקרה לפי נסיבותיו (ראה לעניין זה ת"א (י-ם)2555/00 רביב מרגלית נ' מד"י, תק-מח 2004 (3) 5634, (להלן: "פרשת רביב")). 16. אם כן, השאלה בענייננו היא, מה ערכן של "השנים האבודות"? סקירת הפסיקה מלמדת על העדרו של מכנה משותף ממשי וסטיית התקן, בסכומים שנפסקו, גדולה ביותר ונעה במתחם של עשרות אחוזים. לסקירת הפסיקה והפרקטיקה הנוהגת לעניין פסיקת פיצויים, בגין קיצור תוחלת חיים ראה: רונן פרי, "על חוסר העקביות בפסיקת פיצויים בגין קיצור תוחלת חיים", עלי משפט ד, 151. במאמרו, מביא המחבר טבלה, המפרטת את הפיצוי שנפסק, בגין קיצור תוחלת חיים, במקרים של פגיעה קטלנית ועל בסיס נתונים סטטיסטיים של תוחלת חיים ממוצעת (שם, עמ' 165). כך למשל, בפרשת רביב, עבור 62 שנים אבודות נקבע פיצוי של 500,000 ₪; בפרשת גרוס, עבור 76 שנים נקבע פיצוי של 700,000 ₪; בעניין אטינגר, בבית המשפט המחוזי בירושלים בת.א. (י-ם) 4/95 עזבון המנוח מיכאל נ' החברה לשיקום, תק-מח 99 (3), 29789, נפסק פיצוי בגין 59 שנה, בסך של 350,000 ₪ (לא כולל ריבית); בת.א. (י-ם) 1289/98 עזבון המנוחה טלי וייס נ' ארנון חמל, (טרם פורסם, 1.10.02), נפסק סכום של 1,000,000 ₪ על קיצור תוחלת חיים של 62 שנים כולל כאב וסבל (ראה גם, ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' לאה דיין, פ"ד נה(1) 765 ; ת.א (חיפה) 1011/01 עזבון ויורשי המנוח נאיל מחאמיד נ' ג'בארין חליל, תק-מח 2004(3),499). המחבר בדק ומצא, כי הסכום הממוצע שנפסק לעזבונו של אדם שנפטר על ידי מעשה העוולה, הוא כ- 6,000 ₪ עם סטיית תקן של 3,150 ₪ (ר' פרי במאמרו, 164). 17. בענייננו, בהתחשב במדיניות המשפטית הנוהגת, לעניין קביעתם של סכומים ממשיים ומאידך, בשים לב לרשלנותם של הנתבעים בנסיבות התאונה, בגילו הצעיר של המנוח, תוחלת חייו הממוצעת ובכך שלא נמצא אשם תורם של מי מהתובעים, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לפסוק לעיזבון, בגין קיצור תוחלת חיים, פיצוי בסך של 900,000 ₪ (כולל ריבית), כשסכום זה משוערך ליום מתן פסק הדין. אובדן כושר השתכרות - "השנים האבודות" 18. הפיצוי הנדרש בראש נזק זה, הוא בגין קיצור תוחלת חייו של המנוח לנוכח ההפסדים שנגרמו, בשל כך שהמנוח הפסיד את האפשרות להשתכר באותם שנים. בפרשת אטינגר נקבעה לראשונה ההלכה, שלפיה ניזוק שתוחלת חייו קוצרה, זכאי לפיצויים בשל הפסד השתכרות בשנים האבודות, שמזכות זו מנוכות הוצאותיו בשנים אלה. עוד נקבע, שזכות הניזוק להפסד ההשתכרות בשנים האבודות עוברת לעזבונו עם מותו. 19. בפרשת אטינגר הוצעו מספר שיטות חישוב, לעניין ניכוי ההוצאות. בד"כ במצב שישנם תלויים הועדפה שיטת הידות ועל פיה, מנכים מתרומת המנוח להכנסת המשפחה את ההוצאות שהיה מוציא למחייתו מתוך ההכנסה הכוללת של המשפחה. לכל אחד מבני המשפחה מיוחסת צריכה שווה, כשחלק נוסף מיוחס להוצאות הבית ולאחר חישוב ידת המנוח מנכים סכום זה מתרומתו להכנסות המשפחה. ההפרש המתקבל הוא הסכום מתוך הכנסתו, שהיה מועבר לתמיכה בתלויים. יחד עם זאת, בפרשת אטינגר הוכנס שינוי בחישוב ידת הניזוק, כך שנוסף לחישוב, רכיב החיסכון. 20. בעניינם של קטינים, כבענייננו, "... בית המשפט נדרש לפסוק לו פיצויים על יסוד השערות והערכות, שמידת עיגונן במציאות עשויה להשתנות ממקרה למקרה. אכן, כאשר בילד עסקינן, עלול להיווצר קושי במדידת שיעורו של אובדן ההשתכרות, שכן פעמים רבות חסרים נתונים לגבי פוטנציאל ההשתכרות של הנפגע, ובית המשפט מוצא עצמו מגשש באפילה" (שם, פסקה 50). בנסיבות אלה, על בית המשפט לחשב מהו אותו סכום המשקף את החיסכון שהיה נצבר אצל המנוח באותן "שנים אבודות", כאשר לא ניתן להעריך מה היה מקצועו של הקטין לעתיד לבוא, מה היו הוצאותיו, מה היו הוצאותיו אם היה מקים משפחה ועוד הנחות שונות. לפיכך, "... במצב זה ראוי לחשב את נזקיו של רביב בדרך של הערכה גלובלית. הערכה כזו נחוצה בהתחשב בכך שנתוני הבסיס המלמדים על נזק ממשי, אך אינם מאפשרים חישוב דקדקני של ההפסדים שנגרמו לתובע נוכח החללים בתשתית הראייתית. אני ער ליחס המסויג, נקרא לו, חשדנות ידידותית, מהגישה לפיה ניגזר אובדן כושר ההשתכרות- וממילא הפסדי השכר בשנים האבודות על בסיס גלובלי, ולא על בסיס קביעת אובדן כושר ההשתכרות תוך גזירתו מנתוני שכר מסוימים, בדרך המכונה השיטה הקונבנציונאלית. אך כאן גישה זו היא הגישה העדיפה, שכן נסיון לחלץ אחוזי שכר מסוימים, ידות של חיסכון והוצאות עלול להתגלות כמלאכותי וכמאולץ" (פרשת רביב, פסקה 47). עוד נקבע, כי יש לנכות מחלקו של הניזוק "הוצאות מוגברות" שהיה מוציא על עצמו, (פרשת אטינגר, פסקה 49), שכן "... התובע הקטין יהא זכאי לתבוע פיצויים וזכות זו בעינה עומדת אף מקום בו שומת הפיצויים תהא צנועה ביותר" (שם, פסקה 50). 21. בפסיקת בתי המשפט שלאחר פרשת אטינגר הוצע לקבוע את שיעור הפיצוי, בהתחשב בשכר הממוצע במשק, כאשר מרכיב החיסכון הועמד, בעניין אחד, על כ- 30% מהשכר הממוצע (ת.א. (חיפה) 1011/01 לעיל, הש' גלאור), בעניין אחר, על כ- 35% (פרשת רביב, הש' אוקון), הגם ששם פסק בית המשפט פיצוי גלובלי, מבלי שניתן פירוט לעניין דרך חישובו ולאחרונה, על 33% (ת.א. (י-ם) 2895/03 עזבון המנוח ינון חייק ז"ל נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, (טרם פורסם, 10.1.05, הש' מוסק; ת.א. (י-ם) 6475/02 פיטרו איריס ואח' נ' קיבוץ דביר- אגודה שיתופית בע"מ ואח', (טרם פורסם, 22.2.05, הש' מוסק), כאשר הפיצוי שנקבע, הינו סכום החיסכון, כשזה מהוון, היוון כפול ולמשך כל שנות ההשתכרות. 22. כשלעצמי, הנני סבור, כי יש להימנע מאימוץ נוסחה קבועה לחישוב שיעור הפיצוי, במקרים של קטינים, שכן זה עלול להתגלות כנסיון "מלאכותי ומאולץ", אשר אין בו בהכרח, כדי לשקף את שיעור החיסכון, בעניינה של משפחה ישראלית, ממוצעת ונדמה, כי יש לפסוק את הפיצוי על בסיס גלובלי ובסכומים צנועים, הגם שדרך החישוב המוצעת, עשויה לשמש מודד רלוונטי, במסגרת שיקוליו של בית המשפט, בבואו לקבוע את שומת הפיצוי. זאת ועוד, במסגרת השיקולים הרלוונטיים לעניין שיעור הפיצוי, יש מקום להתחשב בפיצוי שנקבע, בעניין קיצור תוחלת חיים ושיעורו וליתן, לעניין זה משקל מסוים, במסגרת מכלול השיקולים העומדים ביסוד העניין. 23. לפיכך ומכל האמור, הנני סבור, כי בנסיבות העניין ובשים לב למועד התאונה, מחד ושיעור הפיצוי שקבעתי, בעניין קיצור תוחלת חיים, מאידך, יש להעמיד את שיעור הפיצוי, לעניין "השנים האבודות" על סך של 400,000 ₪ (כולל ריבית), כשזה משוערך ליום מתן פסק הדין. פיצוי להורים 24. ההורים אינם נפגעים ישירים מהארוע, ובתביעתם לפיצוי עבור הסבל הנפשי ופגיעה נפשית ממשית שנגרמה להם, כמו גם לנזקים אחרים, עליהם להוכיח פגיעות אלו על ידי ראיות שברפואה. אין ספק כי התובעים, הוריו של המנוח, כואבים את מותו ונושאים צערם בכל עת מאז הארוע. התובעים טוענים כי מאז הארוע הינם סובלים מדיכאון ועצבנות ואינם מסוגלים ליהנות ולשמוח. בחוות דעת שהגישו מטעמם, קבעה המומחית, ד"ר דורסט, נכות נפשית של 20% לצמיתות. הנתבעים הגישו אף הם חוות דעת מטעמם, של המומחה, פרופ' אליצור, על פי חוות דעת זו לתובעים לא נגרמה נכות נפשית. בית המשפט המחוזי מינה מומחה מטעמו, ד"ר גאוני, לבדיקת מצבם הנפשי של התובעים. בחוות דעתה קבעה המומחה, כי אין לדעתה מצב של נכות נפשית בגין האסון. התובעים לא ביקשו לחקור את המומחה על חוות דעתה ומשכך, מנועים לטעון כנגדה. 25. ההלכה שנקבעה ברע"א 444/87 אלסוחה נ' דהאן, פ"ד מד (3) 397 (להלן: "הלכת אלסוחה") היא, כי אין לפסוק פיצוי במקרים שבהם לא הוכח נזק נפשי מהותי, זאת נוסף על התנאים שנקבעו שם, שלפיהם יפסק הפיצוי, כאשר מדובר בקרוב משפחה מהדרגה הראשונה, שהיה עד, או היה לפחות בקירבת מקום הארוע, לביצוע מעשה או מחדל רשלני, לאדם יקר לו ואשר נגרמה לו פגיעה ממשית או מוות (לענין זה ראה גם פרשת רביב; ת.א. 4217/02 יעקב קלפון נ' הכשרת הישוב (טרם פורסם, 25.7.05)). 26. במקרה דנן, לא נכחו ההורים בדירה בעת קרות הארוע המצער, המנוח הובהל לבית החולים, לשם הגיעו ההורים, ששהו באותה עת בטבריה. על פי חוות דעת המומחה, ד"ר גאוני, לא נקבעה להורים נכות נפשית בגין האסון, לא נמצאו סימפטומים לאבל פתולוגי, מלבד תגובת אבל נורמטיבית ומסימפטומים האופייניים לה. הלכת אלסוחה קבעה, כי יש להבחין בין תגובות נפשיות מהותיות לבין תגובות נפשיות שליליות, אשר ניתן להתגבר עליהם באופן עצמאי ואלו אינן עולות כדי מחלת נפש. הנזק לקרובים מדרגה ראשונה צריך להיות נזק נפשי, מהותי ומשמעותי, החורג מרגשות האבל על האובדן והשכול שקיימים בכל מקרה של אובדן בן משפחה (ע"א 6720/99 מתן פרפרה נ' ארתור גולדו, ( טרם פורסם, 28.8.05); ת.א. (י-ם) 4199/02 עזבון המנוחה שרוין מיכל ז"ל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, (טרם פורסם, 28.2.05); ת.א. (ב"ש) 3231/98 לעיל). 27. אם כן, לא נגרם להורים נזק מהותי ולפיכך, יש לדחות את תביעתם, העצמאית, בהעדר עילה ומשכך, ההורים אינם זכאים לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, הן לעניין הפגיעה הנפשית, הן בעניין הפסדי שכר לאב והן לעניין עזרת צד ג' לאם ודין תביעתם בראשי נזק אלו, להידחות. הוצאות קבורה 28. התובעים מבקשים לפצותם בגין הוצאות קבורה ומצבה בסך של 10,000 ₪. התובעים לא הציגו ראיות ולא צרפו קבלות לעניין זה. הוצאות אלו הינם בגדר נזק מיוחד שיש להוכיחם, אך כיוון שאין חולק לגבי מותו של המנוח וסביר כי הוריו הם אלו שנשאו בהוצאות קבורתו, רשאי ביהמ"ש בהעדר ראיות, לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה, על פי אומדן כללי (ע"א 5994/96 בן יאיר נ' עזבון עמר תק-על 97(1) 933). הפיצוי אותו דורשים התובעים בנסיבות העניין סביר והנתבעים לא טענו כנגו. במידה ולא הוכחו הוצאות קבורה ואבל, ניתן לפסוק אותן לפי אומדן, כאשר אין מחלוקת על הוצאתן (ד' קציר, עמ' 1084). לאור כל האמור, הנני פוסק את סכום הפיצוי בגין הוצאות קבורה, בדרך של אומדנה ובסך של 10,000 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין. 29. מכל המקובץ עולה, כי סכום הפיצויים להם זכאים התובעים, עומד על סך כולל של 1,310,000 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין. לפיכך, הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים, יחד ולחוד, סך של 1,310,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. כמו כן ישאו הנתבעים באגרת המשפט ובשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מסכום פסק הדין ובתוספת מע"מ כחוק. בחלוקה הפנימית בין הנתבעים הנני מחייב את הנתבע 1 לשאת בתשלום של 65,500 ₪, כשיעור אחריותו, כפי שנקבע בהחלטה ובגובה של 5% ואת הנתבעים 3-2 לשאת בתשלום של 1,244,500 ₪, כשיעור אחריותם, כפי שנקבע בהחלטה ובגובה של 95%. כך גם לעניין תשלום הוצאות המשפט ובאותו שיעור יחסי. אחריות הנתבעים הינה סולידארית. משקבענו את סכום הפיצויים, יש לעבור ולדון בשאלת חלוקת האחריות ושיעור השיפוי של אורן לחברת הגז, על פי ההודעה וזה ייעשה בסמוך. חלוקת האחריות ושיעור השיפוי 30. בהחלטתה, קבעה כב' השופטת כהנא, כי לנוכח החובה הסטטוטורית, בעניין ביצוע בדיקות תקינות לתנור ומשחברת הגז סיפקה גז לדירה, מבלי לבדוק את התנור, הפרה את חובת הזהירות. בית המשפט המחוזי מצא, כי קיימת רשלנות מצד אורן, לנוכח מודעותה לסיכונים הכרוכים בהפעלת התנור ומשלא וידאה, כי האזהרות שנשלחו על ידה הגיעו ליעדיהם ומכותביהם, פעלו על פיהם. בנסיבות אלה עסקינן במעוולים במשותף, שחלוקת האחריות ביניהם תיעשה על פי מידת "האשמה המוסרית" של כל אחד מהם (ע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' יואב מירו, פ"ד נז (2) 785 (2003); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח (1) 1, 23). חלקה של חברת הגז 31. חברת הגז אחראית על אספקת הגז לתנור, על חברת הגז לוודא את תקינות התנור בטרם תספק את הגז, מכוח החובה הסטטוטורית שנקבעה בסעיף 7 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הבטחת הספקה של גפ"מ) התשמ"ט - 1989, שלפיו "... לא יספק גז גפ"מ למיתקן גז, אלא לאחר שווידא שאין בשימוש במיתקן משום סכנה לאדם או לרכוש, וכי התקיימו תנאי הבטיחות לפי כל חיקוק". על פי עדותו בבית המשפט של עד ההגנה מטעם חב' הגז, עוה"ד דבי - סמנכ"ל החברה, משנת 1990 ועד הארוע בבית משפחת אשוש לא ביקר נציג מטעם החברה בדירה, גם לא לאחר הדליפה שארעה לשוכרים הקודמים של הדירה, משפחת בר-מיימון, העד אף העיד כי על ארוע זה נודע להם רק לאחר הארוע אצל משפחת אשוש (עמ' 21 לפרוטוקול, מיום 16.6.03). בהכרעת הדין קבע בית המשפט כי חברת הגז ידעה שבדירות בבניין , לרבות דירת המנוח, הופעלו עם אכלוס הדירה או סמוך למועד זה, תנורי גז לחימום מערכת ההסקה. אין חולק, כי על חברת הגז חלה חובת זהירות מושגית, כספקית הגז, כלפי לקוחותיה, צרכני השירות, בעניין השימוש בתנור וקיום תנאי הבטיחות שבהפעלתו. ובלשון בית המשפט, בהליך הפלילי, בנימוקי ההרשעה: "הנאשמת חבה חובת זהירות כלפי המנוח, הן מושגית והן קונקרטית , לבדוק את תקינות התקנת התנור בטרם תספק גז לדירה. היא הפרה את חובת הזהירות, בכך שהזרימה גז לדירה מבלי לבדוק את בטיחות הרכבת התנור והארובה, וממילא מבלי לאתר את הפגם בארובה, וזאת למרות שידעה שבדירה מותקנת מערכת לחימום הסקה בגז" (עמ' 50 להכרעת הדין, פיסקה 55). 32. עדי חברת הגז העידו בהליך הפלילי כי בדיקה תקופתית נעשית על ידי חברת הגז רק בביקורת התקופתית הראשונה, שאמורה היתה להערך על פי דרישות תקן 158 דאז אחת לחמש שנים. לחילופין טענה חברת הגז כי ייתכן שנעשתה בדיקה תקופתית בדירה ביום 28.5.90 (עמ' 42 להכרעת הדין). בית המשפט, בהליך הפלילי, לא קיבל את הטענה, כי נעשתה בדיקה תקופתית בדירה בתאריך הנ"ל ואם אכן נערכה בדיקה בתאריך זה, העובדה, כי לא נתקבל דיווח על ליקוי מצביעה על אי עריכת בדיקה, ולחילופין, על עריכת בדיקה בלתי מקצועית ורשלנית. בהכרעת הדין נקבע, כי חברת הגז, למרות שידעה, כי בדירה מותקנת מערכת חימום בגז, המשיכה לספק גז לדירה, מבלי שבטיחות המערכת נבדקה ואושרה. על פי עדויות מהנדס החברה מר שטוירמן והסמנכ"ל עו"ד דבי, עולה, כי חברת הגז נהגה, כעניין שבמדיניות, לבדוק את בטיחות התקנות תנורי הגז הדירתיים, רק בביקורת התקופתית הראשונה, לאחר כחמש שנים ונמנעה מלבצע בדיקה שכזו לפני כן, אלא אם כן הצרכן הזמין הבדיקה ביוזמתו, כשירות נוסף תמורת תשלום. דירת התובעים אוכלסה בסמוך לתחילת שנת 1990. 33. בסוף שנת 1994 אירע האסון הטראגי בדירת התובעים. המסקנה המתבקשת היא, כי ממועד אכלוס הדירה והתקנת התנור, לא ערכה חברת הגז בדיקה למערכות הגז בבנין. על חברת הגז גם חלה חובת זהירות קונקרטית, הן ממהות השירות הניתן על ידה, אספקת גז למתקן הסקה דירתי - שנכנס לגדר "דבר מסוכן" והן מכוח חובתה הסטטוטורית כאמור בסעיף 7 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הבטחת הספקה של גפ"מ). חברת הגז המשיכה לספק גז למערכת הגז, אשר בדירת התובעים, מבלי לערוך בדיקות תקופתיות כדי לבדוק את תקינות ובטיחות המערכת. 34. חברת הגז הינה הגורם המקצועי, המוסמך והבלבדי והיה עליה לצפות ולחזות מראש את התרחשות האסון. חברת הגז ידעה, כי בבניין הותקנו תנורי חימום המופעלים על ידי מערכת חימום בגז ולמרות זאת המשיכה לספק גז לדירה, בלא לבדוק את בטיחות המערכת. מאז התקנת התנור, עם איכלוס הדירות לא נעשו בתנור ו/או במערכת הפעלתו בדיקות שיגרתיות על ידי בעלי מקצוע. ניתן להניח כי כל טכנאי מטעמה שהיה עורך בדיקה בתנור ובמערכת היה מבחין בפגם שבארובת התנור. מן הראוי היה לבצע בדיקה כזו עם התקנת תנורי הגז ואספקת הגז למערכת ולא להמתין חמש שנים ורק אז לערוך את בדיקת התקינות הראשונה. במקרה דנן הוכח הן בהליך הפלילי והן בהליך האזרחי קשר סיבתי בין אי ביצוע בדיקות פעולת המערכת לבין מותו של המנוח. בעקבות הכרעת הדין בעניין דבורה גרוס שונה תקן 158 והוטלה על ספקית הגז חובה לערוך בדיקות במערכות להן היא מספקת גז אחת לשנה. (בפרשת גרוס הודתה חב' הגז כי מחובתה לבצע בדיקות במערכת הגז "בטרם ייכנס הדייר" - וכפי הנראה אף ערכה בדיקה כזו). 35. יחד עם זאת, חברת הגז לא היתה מודעת לקיומו של הליקוי המסוים בתנור ומחדלה התבטא בחובתה לצפות קיומו של סיכון פוטנציאלי, כללי וערטילאי, במובחן מקיומו של סיכון קונקרטי, ממשי וודאי. בנסיבות אלה, מידת אחריותה של חברת הגז, אל מול מי שידע על קיומו של הליקוי המסוים ונמנע מלנקוט באמצעים סבירים, להסרתו, פחותה. חלקה של אורן 36. בעניין אורן נקבע בהחלטה, כי על אף שנציג החברה ביקר בדירה בשל הרעלה קודמת ומצא, כי הארובה אינה תקינה, החברה לא היתה חייבת לתקן את הארובה על חשבונה ואף לא היתה מוסמכת לנתק את הגז ודי היה בצעדים שנקטה - שליחת המכתבים, כדי לצאת ידי חובתה ואולם, בית המשפט המחוזי קבע, כי התקיימה רשלנות מצד אורן וגם היא נושאת באחריות לנזק שנגרם. במקרה דנן, חברת אורן מייבאת את התנור, אחראית על התקנתו וככזו היא בעלת מקצוע, הנושאת בחובת זהירות, כלפי לקוחותיה. אורן היתה מודעת לאחריותה, לכן גם שלחה מכתבים לשוכרים הקודמים של הדירה ולחברה המספקת את הגז (כך לפי טענתה) (והשווה ע"א 684/76 אייל נ' פוקסמן, פ"ד לא (3) 349 (1977)). אורן לא היתה נאשמת בהליך הפלילי והצדדים אף הסכימו, כי אין בממצאים שבפסק הדין שם כדי לחייבה, אלא ככל שהצדדים הסכימו להם (עמ' 6 להחלטה). עיקר מחדליה של אורן מובאים בהכרעת הדין, על פי עדותו של מר זיידל, מנהל השרות באורן וטכנאי מטעמה. הנ"ל ביקר בדירה לאחר הרעלת הגז שארעה ביום 17.3.92 אצל השוכרים הקודמים- משפ' בר-מיימון. לאחר שבדק את התנור מצא כי ההרעלה נגרמה כתוצאה מסתימת צינור הארובה במי גשמים והורה לדיירים הקודמים לא להפעיל את התנור כל עוד לא תותקן לתנור ארובה תיקנית. "במקביל להתראה בעל פה, שלח העד מכתב- בדואר רגיל- עם התראה דומה (נ/7) זיידל גם שלח לנאשמת בדואר רגיל הן את העתק המכתב האמור (נ/7) שבו נתבקשה לבדוק את תקינות הארובות בבנין והן בעקבות ההרעלה האמורה, ואולם הנאשמת טוענת מפי עדיה כי מכתבים אלו לא הגיעו אליה מעולם" (עמ' 4 להכרעת הדין). השוכרים הקודמים לא ביצעו תיקון בארובה, אולם הקפידו להפעיל את התנור כשחלונות המרפסת פתוחים. באוקטובר 1994 הושכרה הדירה לתובעים. הרעלת הגז אירעה כחודש לאחר מכן ביום 29.11.94, עת הופעל התנור לראשונה על ידי השוכרים החדשים. 37. אורן ידעה ,אם כן, בצורה קונקרטית, ממוקדת וברורה על הסיכון הרב שבהפעלת התנור ומקור הליקוי ואף על פי כן, לא נקטה באמצעים הסבירים, שנדרשו, בנסיבות העניין, להסרת הסיכון. במכתבים ששלחה, אין אזהרה חד משמעית על סיכון חיים שכרוך בשימוש בתנור ותוכנם, אינו מפרט באופן מלא את הליקויים והסיכונים שבהפעלתו. על אורן היתה מוטלת החובה להביא לידיעת הגורמים המוסמכים והמשתמשים בתנור את העובדה, כי קיימת סכנה בהפעלתו ולוודא, כי יינקטו הצעדים המתאימים, כדי להסיר ולמנוע את התממשות הסיכון. שליחת המכתבים בדואר רגיל, ללא בדיקה האם הגיעו ליעדם, והאם ננקטו פעולות להסרת הסיכון, מהווה רשלנות והפרת חובתה של אורן, כלפי המשתמשים בתנור - התובעים. אם כן, מידת אחריותה של אורן מוגברת, לנוכח הסיכון המיידי-הקונקרטי, אליו היתה מודעת ומשלא ווידאה, כי נעשו צעדים סבירים להסרתו. 38. בפרשת גרוס קבע בית המשפט, כי אורן כשלה באי בדיקת קיום הוראות היצרן והוראות התקן עם ההתקנה וההפעלה הראשונה המוטלת עליה, אך הוסיף, כי אורן איננה אחראית על השינוי במיקום התנור בדירה ועל תחזוקתו הלקויה, שכן "... לא הוכח במקרה דנן, בהליך הפלילי ובהליך האזרחי, קשר סיבתי בין אי ביצוע בדיקות הבטיחות של פעולת המערכת לבין מותה של הילדה המנוחה, שהרי לא הוכח מה היתה התקלה שהביאה לפליטת הגז הרעיל". בנסיבות העניין שם קבע בית המשפט, כי חלקה של אורן היה קטן והטיל עליה אחריות מופחתת, בשיעור של 5%. אולם בענייננו, אין הנדון דומה לראיה. שם לא נקבע, כממצא, כי אורן היתה מודעת לקיומו של סיכון קונקרטי ומוחשי ואילו כאן, אורן ידעה על אי תקינותו של התנור ועל הסכנות הכרוכות בהפעלתו, טכנאי מטעמה אף ביקר בדירת התובעים ובדק את התנור, סמוך למועד הארוע ומצא כי הארובה אינה תקינה וכי הפעלת התנור כרוכה בסכנת חיים. אף על פי כן, לא נקטה אורן בכל האמצעים הסבירים על מנת שהתנור לא יופעל ושאספקת הגז לתנור תופסק. 39. אכן נכון, אורן פעלה כבעלת מקצוע, האחראית להתריע על תקלה בתנור, אולם הפעולה שנקטה היתה מינורית ובודאי איננה סבירה ומספקת, במצב בו הפעלת התנור כרוכה בסכנת חיים. אורן התרשלה בכך שלא ווידאה, כי הגורמים המוסמכים קיבלו את המכתבים ולאחריהם, נקטו בצעדים המתחייבים, לתיקון הארובה ולהסרת הסיכון שבהפעלת התנור (לעניין זה ראה ע"א 6023/97 לאה טייג נ' ד"ר ארנסטו גלזר, פ"ד נ"ג (2) 840 (1999)). 40. מותו של המנוח, לא בא לאורן בהפתעה. אורן ידעה על הליקוי בתנור ואף ידעה, כי הפעלת התנור גרמה בעבר להרעלת גז. ביקור נציג החברה התקיים בעקבות אותה הרעלה. במצב דברים זה, מקום בו קיימת סכנת חיים ובנסיבות, לפיהן היתה לאורן ידיעה של ממש על כך, הפעולות שנקטה למניעת הנזק המצער, שארע בסופו של דבר, אינן מספיקות, שכן "... ככל שרב יותר הסיכון הכרוך במעשה ובמחדל, כך גם גדלה מידת הזהירות המתחייבת בנסיבות אלה..." (ע"א 744/76 ד"ר שרתיאל נ' קפלר, פ"ד לב (1) 113, 123-124 (1977)). 41. מכל המקובץ עולה, כי מידת אחריותה של אורן מוגברת, בעיקר, בשל היסוד הנפשי הגלום בהתנהגותה הרשלנית. במבחן "האשמה המוסרית", שלפיו נבחנת מידת הזהירות של המעוולים במשותף, האחד כלפי השני, ברור בעליל, כי אחריותה של אורן עודפת על פני אחריות חברת הגז, שבהתנהגותה גלום יסוד של העדר ידיעה רשלנית ומכאן, הנני סבור, כי יש לקבוע את תרומתה לנזק, בשיעור של 65%. לפיכך, תשפה אורן את חברת הגז בשיעור של 65% מסכום פסק הדין ומסכום ההוצאות שנקבעו וכן תישא בהוצאות חברת הגז, בהודעה, באגרת המשפט ובשכ"ט עו"ד, בשיעור של 20% מסכום השיפוי ובתוספת מע"מ כחוק. מוצרי חשמל (הגנת הצרכן)הרעלהגז