פסק דין 1. המבקש הוא הנתבע 2, הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בת"א מיום 25/8/05, שניתן על ידי כב' השופט פאול שטרק. בפסק דינו חייב בית משפט קמא את המבקש בתשלום פיצוי למשיבה בסך כולל של 4,000 ₪. בתיק זה, הוזמנו הצדדים לדיון בבקשה בפני ביום 7/2/06. 2. מכתבי הטענות, מפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא ומפסק הדין, עולה כי אמה של המשיבה הגב' דינה גורדנה ואחותה - הגב' רינת, פנו בחודש יולי 2004 למבקש על מנת לרכוש כרטיסי טיסה לספרד לכנס של חברת "הרבלייף" שהתקיים בברצלונה. המשיבה טענה, כי הם הודיעו למבקש כי קיים צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד האם, והיא אינה יכולה לטוס כל עוד לא יבוטל הצו. לטענתה, המבקש התחייב לבטל את הצו בתנאי שיתייצבו שני ערבים מטעמם. למרות שהתייצבו מטעמם הערבים ולמרות ששילמו עבור כרטיס הטיסה של האם, במועד הטיסה היא נעצרה על ידי משטרת הגבולות ולא הועלתה לטיסה. המשיבה טענה כי המבקש הונה אותם כאשר לא דאג לטפל בביטול הצו, ולא טרח להודיע להם על כך. בתביעתם הם עתרו לקבלת החזר כספי של כרטיס הטיסה שלא נוצל, ולפיצוי בגין עוגמת נפש. 4. בפסק דינו פסק בית משפט קמא פיצוי חלקי לתובעת וקבע: "בהתחשב במסקנתי שהנתבע היה ער לקיום הצו ולא פעל מצידו לברר אם זה בוטל מצד התובעת וכמו כן שהתובעת לא בדקה את העניין בעצמה, אינני בדעה שמגיע לתובעת החזר מלא לגבי הכרטיס. עם זאת נחה דעתי שמגיע פיצוי בגין כל המצב שהיה בשדה התעופה. ערך הכרטיס היה 570$ לכן הנני פוסק לטובת התובעת סך של 2,000 ₪ כפיצוי בזה אני מייחס רשלנות תורמת מצד המשפחה בשיעור של בערך 40% של הכרטיס. כמו כן הנני פוסק לטובתם 1,000 ₪ בגין עגמת נפש בזה שהנתבע לא עשה מצידו לברר מה מצב צו עיכוב היציאה מהארץ (מאחר שהנני מייחס לו לצורך העניין מידע על קיומו). בצירוף לסכומים הנ"ל הנני פוסק לטובת התובעת סך של 1,000 ₪ הוצאות משפט בהתחשב בזה שמדובר כבר בדיון שלישי בעניין והצורך לבצע מסירה אישית ובזמן שהשקיעו בני משפחתה בעניין." 5. המבקש טוען בבקשתו כי בית משפט קמא טעה עת קבע, כי קיימת יריבות בינו לבין המשיבה. לטענתו המשיבה לא רכשה בעצמה את כרטיסי הטיסה, לא הגיעה מעולם לסוכנות הנסיעות שלו, ואין ולא היה לו מעולם כל קשר עימה. לטענתו, היה על בית משפט קמא לדחות את תביעתה של המשיבה. עוד הוא טוען, כי בית משפט קמא טעה עת קבע, כי אכן נמסר לו על קיומו של צו עיכוב היציאה מן הארץ שקיים נגדה במועד רכישת הכרטיס, וכי הוא מעולם לא התחייב לטפל בעניין ביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ. אומנם נכון שהמשיבה לא רכשה בעצמה את כרטיס הטיסה ואולם, בהתחשב בכך שמדובר בתביעה שהוגשה בבית משפט לתביעות קטנות הפותח שעריו בפני אזרחים מן השורה ללא סיוע של יעוץ משפטי, אין מקום לדקדק בענייני פרוצדורה (ראה בעניין זה רע"א 292/93 - אריה סרבוז ואח' נ' ע. אופק בע"מ . פ"ד מח(3), 177 ,עמ' 183-)184, ואינני מוצאת לנכון להתערב בענין זה. בימ"ש קמא שמע את העדים והתרשם ממהימנותם. ביהמ"ש האמין כי הנתבע אכן התחייב לברר מה מצבו של הצו, אך לא מצא כי המבקש התחייב לבטל את הצו, פעולה שהיא משפטית ודורשת הסמכתו של עו"ד וחתימה על יפוי כח לצורך כך. כפי שקבע גם בימ"ש קמא, היה מחובתה של המשיבה לעקוב אחר הטיפול בביטול הצו, שהרי אין זה מחובתו של סוכן נסיעות. אכן גם המשיבה מודה כי ערב לפני הטיסה נודע לה שהצו לא בוטל, ועל אף זאת ניסתה לעלות על הטיסה ולנצל את הכרטיס. בצדק קבע בימ"ש קמא כי יש מצדה רשלנות תורמת בכך שלא בדקה מבעוד מועד אם הצו בוטל, שאז יכלה עוד לטפל בביטולו. יותר מכך - יש מידה גבוהה של רשלנות בכך שאף שהוסבר לה שכל עוד לא בוטל הצו היא לא תורשה לעלות לטיסה - היא בחרה להרשם לטיסה תוך שהיא לוקחת על עצמה את הסיכון הברור. בכך ניצלה המשיבה את כרטיס הטיסה ולכן אין לה להלין אלא על עצמה. בנסיבות אלה אני סבורה שהפיצוי שנפסק לה עולה על המידה הראויה ויש לקבל את הערעור בחלקו כדלקמן: הנני קובעת כי פסק הדין של בימ"ש קמא יבוטל. הנני קובעת כי המבקש ישלם למשיבה סך כולל של 1,000 ₪. הנני מוסיפה וקובעת כי אם המבקש שילם למשיבה את הפיצוי שנקבע בבימ"ש קמא - הסכום יושב לו במלואו, בקיזוז הסכום שנקבע על ידי כאן בערעור. כל צד יישא בהוצאותיו. משטרהעיכוב יציאה מהארץצווים