פסק-דין מעשה בסירת שעשועים, שהוחזקה על ידי בעליה במעגן כלי השייט של מלון גלי כנרת בטבריה. יום בהיר אחד, התדרדרה הסירה ממקום עגינתה ונגרם לה נזק. על מי חלה האחריות לנזק זה - האם על המלון? אולי על מבטחי הסירה? או שמא על התובע להרים ידיים ולספוג נזקיו בעצמו? אלה השאלות, אשר המענה להן ינתן בסופו של יום. עובדות מוסכמות התובע הוא בעלים של סירה מסוג Sea Ray. הסירה עגנה בזמנים הרלבנטיים במעגן כלי השייט של מלון גלי כנרת, מכוח הסכמה בכתב שהושגה עם הנתבעת 2 - החברה לפיתוח טבריה בע"מ - שהיתה הבעלים ו/או החוכרת ו/או המפעילה של מעגן כלי השייט. לצורך הענין, המלון והחברה הנ"ל חד המה ויקראו מעתה ולשם הקיצור "המלון", כפי שנהגו ב"כ הצדדים בסיכומיהם. נתבעת 1 - הפניקס חברה לביטוח בע"מ - ביטחה את הסירה בפוליסה לביטוח כלי שייט (להלן: "הפניקס"). התובע שילם למלון תשלום חודשי, ובתמורה קיבל מהמלון שירותי שמירה על הסירה, חניה, עגינה, הורדה והעלאה. בתאריך 12.8.01 הודיע קצין הביטחון של המלון לתובע, כי הסירה התדרדרה ממקומה ונגרם לה נזק. שמאי מטעם הפניקס, שבדק את הסירה, העריך את הנזק בסך של 30,795 ₪, בניכוי השתתפות עצמית בסך של 250$, כמפורט בדו"ח שהוצא על ידו (נספח ו' לתצהיר התובע). התובע תיקן את הסירה והגיש תביעה נגד הנתבעות, לתשלום סך של 58,530 ₪, המורכב מסך של 43,530 ₪ דמי תיקון הנזק (משוערכים), סך של 4,648 ₪ השבת דמי מנוי ששולמו למלון, וסך של 15,000 בגין פיצוי עונשי ו/או עגמת נפש. הפניקס שלחה הודעת צד ג' נגד החברה לפיתוח טבריה (המלון), בטענה כי המלון התרשלה בשמירה על הסירה ועליו לשאת בתוצאות הנובעות מכך. המלון הודה בחבותו להשיב לתובע את דמי המנוי, בגין התקופה שלא נוצלה על ידו. זאת לאור העובדה שהסירה הוצאה מהמלון לאחר קרות הנזק, ולא הושבה אליו. ב"כ המלון אף הודיע, בתאריך 11.2.02, כי שיק על הסך של 4,555 ₪ הוכן וישלח בימים הקרובים לביתו של התובע (נספח יב' לתצהיר התובע). ב"כ התובע טוען, כי הסכום לא שולם עד עצם היום הזה. ב"כ המלון לא מצא לנכון להתייחס בסיכומיו לענין זה, וחבל שכך נהג. בנסיבות אלה, אני קובעת, כי על המלון לשלם לתובע את הסך של 4,555 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 11.2.02 ועד התשלום המלא בפועל. מכאן ואילך, מתמקדת המחלוקת בסכומים הנדרשים על ידי התובע, בגין תיקון הסירה ובגין עגמת הנפש, שלטענתו מגיעים לו מאת הנתבעות, או מי מהן. טענות הנתבעות הפניקס טוענת, כי אין לחייבה בתשלום פיצוי כלשהו לתובע. זאת בשל העובדה, שהתובע חתם עם המלון על הסכם המעניק למלון פטור מאחריות וויתור על זכות השיבוב כלפיו (להלן: "ההסכם"). לטענתה, הסכם זה פגע בזכויותיה לדרוש השבת הסכומים שישולמו על ידי מאת המלון, ומהווה אף הפרה בוטה של הפוליסה. המלון הכחיש את האירוע ואת אחריותו לנזקים שנגרמו בעקבותיו. כמו כן טען לפטור מאחריות, על פי ההסכם שנחתם עם התובע, מאחר שבהסכם שוחרר המלון מאחריות לכל נזק שייגרם לסירה. ההסכם עם המלון עסקינן למעשה בשני הסכמים, שהמלון רואה בהם מקשה אחת. תחילה נחתם הסכם, שכותרתו "בקשת רשות לחניה ארעית לסירה", בין התובע לבין המלון לתקופה שמיום 29.9.99 ועד 31.3.00 (נספח א' לתצהירו של ע/ה איזו ז'וטאני, חשב המלון ומנהל כ"א). המלון טוען, כי שני הסכמים זהים, המתייחסים לתקופה שלאחר 31.3.00, נחתמו ע"י התובע. הסכמים חתומים לא הוצגו כראיה מטעם המלון. הוצג רק מכתב, הנושא תאריך 15.3.01, אליו צורף נוסח בלתי חתום של הסכם ע"י המלון. ע/ה מר ז'וטאני טען, כי בעלי הסירות והתובע בכללם, נדרשו לחתום על הסכם זה (נ/1). התובע מצידו הכחיש כי חתם על ההסכם נ/1 וטען כי החתימה המתנוססת עליו אינה חתימתו. ע/ה מר ז'וטאני אישר, כי ההסכם נשלח לתובע בפקס ואמר כי "הוא היה אמור לחתום ולהחזיר לנו" (ע' 42 ש' 12). העד אף אישר, כי הנהלת המלון לא חתמה על ההסכם "כי הוא לא הגיע אלינו חתום" (ע' 42 ש' 22). בנסיבות אלה, תמוהה אמירתו של העד, בסעיף 2 לתצהירו, כי בין הצדדים נחתם הסכם המתייחס לתקופה שבין 29.9.99 - 31.3.01, וניתן לומר כי היא אמירה לא מדויקת - בלשון המעטה. ב"כ התובע טוען, כי לא הוכח שנחתמו שלושה הסכמים עם התובע, כטענת המלון. לדבריו, הנהלת המלון אף לא דרשה זאת. מאחר שלא עלה בידי המלון להציג הסכם חתום, המתייחס לתקופה הרלבנטית בשנת 2001, אני קובעת, כי הסתמכותה על נוסחו של הסכם זה ועל תניות הפטור הכלולות בו, היתה שלא במקומה. למעשה, ניתן היה לסכם את הפרק המתייחס להסכם ולתניות הפטור שבו כבר בשלב זה, לאור העובדה שלא הוצג בפני הסכם חתום המתייחס לשנת 2001. מעבר לנדרש ועל מנת לסבר את האוזן אוסיף, כי הישענותה של הנתבעת על תניות הפטור לא היתה במקומה, גם לגופו של ענין. אבהיר דברי. בשנת 2001 היה המלון נתון בשיפוצים נרחבים, כפי שמלמד נוסחו של המכתב נ/1. אין ספק, כי באותה עת חל שינוי מהותי בתנאים, שהיוו מסד להסכם משנת 1999. הנהלת המלון עצמה הודיעה לבעלי הסירות, כי "בשנת 2001 ובחלק משנת 2002, יעבור המלון שיפוצים נרחבים, ובכללם, הקמת מעגן סירות מודרני. שיפוצים אלה לא יאפשרו, לצערנו, את המשך קיומו של ההסכם עמכם בתנאיו הנוכחיים בשנה הבאה". בנסיבות אלה, צירופו של נוסח ההסכם משנת 1999 - ללא השינוי בתנאים בשל העובדה שהמלון עבר שיפוצים והצהרתה של הנהלת המלון, כי נבצר ממנה להמשיך את קיומו של ההסכם "בתנאיו הנוכחיים" בשנה הבאה - גובל בחוסר תום לב. מכתבה של הנהלת המלון מלמד, כי היה בכוונתה להגיע עם בעלי הסירות להסכמות שונות מאלה שנכללו בהסכם הראשון. מי לידינו יתקע, כי הסכמות אלה אינן כוללות גם ויתור על תניות הפטור המפליגות שנכללו בהסכם הראשון? מי לידינו יתקע, כי התובע היה מסכים לחתום על ההסכם בנוסחו הראשון בנסיבות אלה? כאמור, מדובר בניחושים ותהיות, שאין צורך להתעכב עליהם, לאור העובדה שהן התובע והן המלון עצמו אינם חתומים על ההסכם בשנת 2001. המסקנה המתבקשת היא, איפוא, שאין יסוד לטענתו של המלון, כי הוא פטור מאחריות לנזק שאירע לסירה, לאור תניות הפטור הכלולות בהסכם. לאור המסקנה אליה הגעתי, אין בכוונתי לגלוש לויכוח שניטש בין הצדדים, האם בתנאים מקפחים בחוזה אחיד עסקינן, אם לאו, ואשאיר את הדיון בשאלה מעניינת זו להזדמנות אחרת. המסקנה אליה הגעתי, גם מייתרת את הדיון בשאלת הנזק שנגרם לפניקס, עקב הויתור על זכות השיבוב הכלולה בהסכם. באין הסכם, אין גם ויתור מצידו של התובע, ואין מקום לדון בטענה, כי ויתור זה מהווה הפרתה של הפוליסה. אחריות המלון נסיבות התדרדרותה של הסירה אינן ידועות לתובע, שכן בעת קרות האירוע לא שהה במקום. לפיכך, צודק ב"כ התובע בטענתו, כי חלה על המקרה הוראת סעיף 41 לפקנ"ז של "הדבר מדבר בעדו", ועל המלון הנטל להוכיח, כי לא היתה מצידו התרשלות שגרמה לנזק. המלון לא מצא לנכון להביא עד מטעמו, שיוכל להעיד על האירוע מכלי ראשון. העד היחיד שהוזמן הוא מר ז'וטאני, חשב המלון. בנסיבות אלה אני קובעת, כי לא עלה בידי המלון, אשר התחייב להעניק שירותי עגינה ושמירה לסירה, להוכיח כי לא היתה התרשלות מצידו. בנוסף, שמאי הביטוח שמונה לבדוק את הנזק העיד, כי המלון לא שיתף פעולה עמו. לדבריו, היה על המלון לאבטח את הסירה מפני רוחות חזקות, במיוחד כאשר הסירה עוגנת במורד. השמאי סבר, כי הסירה התדרדרה מפני שלא שמו אבנים כדי לתמוך בגלגליה, או בשל העובדה שנשבו רוחות במקום ולא בוצעו קשירות מספיקות (ע' 31 ש' 3 ואילך). מסקנותיו של השמאי מבוססות על התרשמותו מתנאי השטח, ועל ניסיונו המקצועי בתחום הסירות, ולכן הן מקובלות עלי. מסקנות אלה מובילות לקביעה, כי הנזק אירע כתוצאה מהתרשלות המלון בעיגון גלגלי הסירה כהלכה, ואי התחשבות מספקת בתנאי השטח בו עגנה הסירה. הואיל והמלון שימש כשומר שכר, שהשמירה אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקת הסירה, אחריותו על פי סעיף 2(ב) לחוק השומרים,תשכ"ז - 1967 לנזק חלה, אלא אם כן יוכיח, כי נגרם בנסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן (ראה, למשל, רע"א 5438/95 רוזנווסר בע"מ נ' Lloyds, פ"ד נא(5) 855, 862). הוכחה מעין זו לא הומצאה על ידי המלון, ולכן האחריות לנזק שנגרם לסירה חלה על המלון במלואה. אחריות הפניקס חברת הפניקס ביטחה את הסירה בפוליסה לביטוח ימי. טענת ההגנה היחידה שנשמעה מטעמה, נסובה על נוסחו של ההסכם, שכאמור אינו רלבנטי עוד לענייננו. ב"כ הפניקס סבור, כי בין אם נחתם הסכם ובין אם לאו, לא חלה עליה כל אחריות. במקרה שלא נחתם הסכם, טוען ב"כ הפניקס, כי על המלון לשפות את הפניקס מכוח ההודעה לצד שלישי שהוגשה כנגדו. טענה זו מקובלת עלי, ולכן אני קובעת, כי הפניקס זכאית לשיפוי מהמלון בגין כל סכום שישולם על ידה על סמך הפוליסה. גובה הנזק השמאי, מר שוקי אילת, אשר בדק את הסירה מטעם הפניקס, העריך את הנזק בסך של 30,795 ₪. לדבריו, נפגש עם מתקן הסירה מר סהן, בדק את הצעת המחיר והתרשם, כי ראוי להפחית 25% בגין חלקים שניזוקו והוחלפו בחדשים. ב"כ הפניקס טוען, כי קביעה זו מתיישבת עם עקרון היסוד בדיני ביטוח, של השבת המצב לקדמותו ומניעת התעשרות התובע על ידי התקנת חלקים חדשים, במקום חלקים משומשים שניזוקו. ב"כ התובע חולק על גישה זו וטוען, כי על הפניקס לפצות את התובע בגין מלוא הוצאות התיקון, שמומנו מכיסו. מקובלת עלי עמדתו של ב"כ התובע, לאור העובדה שלא הוכח בפני, כי ניתן היה להתקין חלקים משומשים, במקום אלה שניזוקו. השמאי אישר, כי התיקון בוצע על ידי מכונאי אמין, ואף אישר, בהגינותו הרבה, כי לא ניתן היה לבצע התיקון אלא באמצעות חלקים חדשים, מאחר שחלקים משומשים לא היו זמינים (ע' 28 ש' 6). אין מחלוקת, כי מדובר בסכום ששולם על ידי התובע בפועל, לצורך תיקון סירתו. בנסיבות אלה, הפחתת בלאי על חלקים חדשים, שנעשה בהם שימוש בלית ברירה, אינה מוצדקת ואין בכוונתי לאשרה. הפניקס טענה עוד, כי מדובר בסירה שהוחזקה בשותפות עם אחר, ולכן אין התובע זכאי לתשלום הסכום במלואו. מדובר בטענה שאין כל ראיה לאמיתותה. התובע העיד, כי הסירה רשומה על שמו, לאחר שבוצעה העברת בעלות משמו של השותף דאז (ע' 16). טענתו לא נסתרה, והעובדה שלא היתה בידו אסמכתא לכך ביום הדיון, אינה מעלה ואינה מורידה, כיוון שהתובע לא נדרש להביא עמו מסמכים המעידים על בעלותו הבלעדית בסירה במועד חקירתו הנגדית. אני מחייבת, איפוא, את הנתבעות 1,2 לשלם לתובע, ביחד ולחוד, את דמי התיקון במלואם, בסך של 43,450 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום הגשת התביעה (20.1.02) ועד התשלום המלא בפועל. מכל סכום שישולם על ידי הפניקס, יש להפחית 250 $ בגין השתתפות עצמית, על פי תנאי הפוליסה. על הנתבעת 2 (המלון) אף לשלם לתובע את הסך של 4,555 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, כאמור ברישא לפסק דיני, בגין החזר חלקי של דמי המנוי. בהתייחס לדרישה לתשלום סך 15,000 ₪, בגין פיצוי עונשי ו/או עגמת נפש, לא פורטו טענות כלשהן בסיכומי ב"כ התובע. ב"כ הפניקס טוען, כי מדובר בדרישה סתמית, שלא הוכחה ומוסיף אף, שהפוליסה מכסה נזק לסירה בלבד, ולא נזקים עקיפים כלשהם. מקובלת עלי טענה זו ולכן אני קובעת, כי אין מקום לחייב את הנתבעים בתשלום סכום זה, או כל חלק הימנו. אני מחייבת את הנתבעות 1,2 לשלם לתובע, ביחד ולחוד, את הוצאות המשפט שהוצאו על ידו, ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. ההודעה לצד שלישי אני קובעת, כי הפניקס זכאית לשיפוי מהמלון, בגין כל סכום שישולם על ידה לתובע, מאחר שהאחריות לנזק חלה על הנתבעת 1 בלבד. כמו כן, זכאית הפניקס לתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד, בגין ההודעה לצד שלישי, בסכום כולל של 4,000 ₪, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. פוליסהכיסוי ביטוחיביטוח ימי / הובלה ימית