פסק דין 1. המערער, יליד 1929, הוא ניצול שואה, ואת טראומת השואה הוא חווה בהיותו במחנות הריכוז דכאו ואושוויץ וכן בעת שהשתתף בצעדת המוות, כילד. לאחר עלותו לישראל נלחם במלחמת השחרור, ונפל בשבי. שני אלה, (השואה והשבי) השאירו בו את מוראותיהם, אך היו בו כוחות הנפש להתגבר עליהם, לנהל חיים תקינים שנים ארוכות, ולהקים משפחה. משהתגברה מצוקתו הוא פנה ביום 4.8.04 אל המשיב כי יכיר בו "כנכה צה"ל בגין פוסט טראומה עקב היותי בשבי ב 1948 - 1949." בנוסף לכך אף חלה המערער במחלה קשה. 2. לצורך החלטה בענינו, נבדק המערער על ידי פסיכולוג קליני בכיר, ד"ר רון לוי, שסקר בהרחבה את מצבו בחוות דעתו מיום 18.1.05. הפסיכולוג פירט בס' 10 של חוות דעתו את הארועים הקשים שחווה המערער בשואה, מחד, וכן פירט את החוויות הקשות של השבי, מאידך. הוא המליץ למשיב "לאמץ לגבי מאיר את אסכולת בית הלל ולהכיר בו כבוגר השואה שנקלע בנסיבות קשות וטרגיות ללחימה ולשבי במלחמת השחרור כשאלה החמירו את מצבו בצורה משמעותית ובשל כך לסייע לו ככל שניתן בערוב ימיו בהכרה במשקל ה - PTSD על רקע השבי." 3. לא היה ברור למשיב אם המלצתו של הפסיכולוג נסבה על החמרה או על גרימה, וביום 14.2.05 השיב הפסיכולוג לשאלת המשיב והבהיר "כי מאחר ושבויי 48 לא נבחנו (לפחות מבחינת כושרם הנפשי) לפני גיוסם לצה"ל, יש לראות בהם שבוי אויב - הגם שסוחבים "מטען חורג" מן השואה (מצעד המוות) - אחראיותנו המלאה." 4. על סמך האמור, הודיע המשיב למערער ביום 14.2.05 לאחר שעיין בחומר שברשותו הוא הגיע למסקנה "כי המחלה PTSD אירעה בתקופת שרותך ועקב שרותך הצבאי (וכי) לשם קביעת זכויותיך לפי החוק יהיה עליך להבדק על ידי הועדה הרפואית אשר תקבע את דרגת נכותך שבאה כתוצאה מהפגימה האמורה." 5. הועדה הרפואית בדקה את המערער ביום 30.5.05. המערער מסר כי הוא נזקק לטופול אונקולוגי בסרטן הערמונית, וכן מטופל נפשית ע"י הפסיכיאטר ד"ר סגל מחיפה. הוא "שומר על חזות נורמלית" אך מצוקתו קשה מחמת חוויותיו כניצול שואה ומן השבי, "הכל מתערבב לי ביחד", הסביר. הרופאים מצאו כי "אין עדות למחלת נפש קשה אך ייתכן שסבל מ - PTSD קל ביותר. הוועדה מעניקה 10% נכות לצמיתות." 6. המערער פנה אל הועדה הרפואית העליונה וטען כי מצבו קשה מכפי שקבעה הועדה הרפואית. הוא סובל מ"חרדות, מתח ואי-שקט נפשי, זיכרונות קשים ביותר על עברו, חלומות זוועה, עצבנות יתר והתפרצויות זעם ללא סיבה. ... חוסר טעם לחיות, תלונות על נדודי שינה, בכי, חוסר סבלנות ומחסור בכוחות לתפקד בחיי היום יום", ועוד. בערר שהוגש לועדה הרפואית העליונה ביקש בא כוח המערער "להתאים לעורר דרגת נכות מתאימה למצבו הרפואי." 7. בדיון בפני הועדה הרפואית העליונה טען ב"כ המערער כי אצל המערער "מתערבב העניין של גרמנים - ערבים ביחד". הוברר כי גם שלטונות הפיצויים בגרמניה הכירו בתביעתו, והדבר מביא, לטענתו, להגבלה בינונית בתיפקודו, המצדיקה העלאת שיעור הנכות. בהמשך פרוטוקול הועדה מפורט כי נכותו כניצול שואה נקבעה והוכרה על ידי הגרמנים בשיעור של 50 אחוזים. בבדיקה, כך נרשם, המערער "משתף פעולה, לא מגלה הפרעה קוגניטיבית, אין הפרעה בזכרון, חשיבה רגילה ללא תוכן חולני, הרגש ירוד עם ביטוי רגזן ודיספורי." לאחר עיון במסמכים שעמדו בפניה ציינה הועדה "שהמחלות הגופניות שאינן קשורות לשירות גורמות למצוקה נפשית שאין להתעלם ממנה וביחסי גומלין מחזקים את ביטויי סבלו. לאור המתואר", קבעה הועדה, "הסבל הנובע אך ורק מתקופת הדחק בשבי (49 - 48) יש להעריך ולקבוע בשעור 10%, מאחר וכל יתר הגורמים הן ביטויים טראומטיים עם תגובה פסיכוראקטיבית והגורמים הסומטיים הקשים מצדיקים שעור גובה נכות זה." 8. בערעורו טוען המערער כי הועדה הרפואית טעתה בפיצול ובהפרדה בין אותו חלק של הנכות שנגרם בגלל המוראות מהן סבל המערער בשואה, לבין נכותו מפאת השבי במלחמת השחרור, שכן הקשר שהוכר כפי המלצתו של הפסיכולוג ד"ר לוי הוא קשר של גרימה, ולא קשר של החמרה. כמו כן טוען ב"כ המערער כי הועדה לא עמדה כנדרש בחובת ההנמקה. 9. למצוקתו הנפשית של המערער כמה מקורות: נסיבות החיים הכוללות את גילו, מות אחת מבנותיו ומחלתו, גרמו להיחלשות כושר עמידתו, ולביטוי חד יותר של המצוקה. נכותו הנפשית נגרמה מן החוויות שסבל ולהן נחשף בשואה, וכן מנפילתו בשבי. לא השתכנעתי בכנות טענתו כאילו "הכל מתערבב" אצלו, וכי אין הוא מבדיל, בין גרמנים לבין אחרים. אף אם נוסחה החלטת המשיב כהכרה בקשר של גרימה ולא בקשר של החמרה בלבד, לא התכוון בכך המשיב אלא לבוא ולאמר, כי הוא מכיר בכל הנכות שנגרמה עקב השבי, ואין הוא מעלה טענה כי יש לזקוף ולהפחית חלק ממנה או חלק מחומרתה לחובת הרקע שמקורו בשואה. הועדה הכירה במלוא הנכות שנגרמה עקב השבי; היא לא זקפה כל חלק מזה לעבר שבשואה. אין להצדיק כי יוטלו על המשיב נזקי הנפש שנגרמו למערער בשואה, וגם שיעור הנכות, כפי שנקבע, נקבע על סמך בדיקה מקיפה שבה נמצא כי הפגיעה הנפשית במערער (שביטויה הקשה ביותר נגע לנדודי שינה) אינה כה קשה. 10. לסיכום: החלטת הועדה ניתנה לאחר עיון בכל החומר המפורט שעמד בפניה; ההחלטה מנומקת כראוי, ולא מצאתי סבה להתערב בה. הערעור נדחה. התחום הנפשיפוסט טראומהניצולי שואה