המערער, נפגע בתאונת עבודה. לטענתו, נפל לאחור במהלך העמסת מוצרי חלב על משאית ונפגע בגבו. פסק דין השופט ר.שפירא: 1. הרקע לערעור: בפנינו ערעור על פסק דין מיום 28.1.04 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ) בתיק אזרחי 11883/97. כמו כן, בפנינו ערעור על שתי החלטות נוספות שניתנו במסגרת התיק הנ"ל - החלטה ראשונה מיום 4.11.01 בה דחה בימ"ש קמא את בקשת המערער לקבל כראיה לתיק ביהמ"ש דו"ח סיכום אבחון מקצועי שניתן לגבי המערער על ידי המרכז לאבחון, הכשרה ושיקום מקצועי חדרה לפי הזמנת המל"ל כחלק מתהליך קביעת הנכות של המערער ומשמעותה התפקודית; והחלטה שניה מיום 31.3.03 בה דחה בימ"ש קמא את בקשת המערער להגיש את חוות דעתו של ד"ר שאול נבון, פסיכולוג שיקומי-רפואי-חברתי-תעסוקתי, אשר הכין חוו"ד מומחה לגבי הערכת מצבו השיקומי הנוכחי של המערער, צרכי השיקום שלו ועלויותיהם הכספיות. מטעם המשיבה הוגש ערעור שכנגד על רכיבים מסוימים בפיצוי שנפסק בפסק דינו של בימ"ש קמא. המערער, נפגע ביום 12.9.95 בתאונת עבודה. לטענתו, נפל לאחור במהלך העמסת מוצרי חלב על משאית ונפגע בגבו. לפי עדותו, בעת שמשך את המשטח מכיוון המחסן אל המשאית, כשגבו אל המשאית, נקלעה רגלו לתוך מרווח מצדו של הגשרון עליו עמד ואשר חיבר בין המחסן למשאית, והוא נפל לאחור כשארגזי הסחורה נופלים יחד עמו. המרווחים שנוצרו לצדי הגשרון נוצרו מאחר והגשרון היה צר מרוחב המשאית (ראה ת/1 בתיק בימ"ש קמא). המערער טען בפני בימ"ש קמא כי נזקיו נגרמו בשל רשלנות המשיבה, מעבידתו. כן טען כי אינו יכול לבצע פעולות פיזיות יומיומיות ולו הפשוטות ביותר. המשיבה טענה בפני בימ"ש קמא כי המערער שיקר והגזים בתיאור הנזק שנגרם לו וזאת במטרה לקבל כספים שאינם מגיעים לו כפיצוי. כן טענה המשיבה כי התאונה לא ארעה בנסיבות להן טוען המערער, כי נסיבות התאונה אינן מטילות עליה אחריות וכי קיימת רשלנות תורמת מצד המערער לתאונה. בימ"ש קמא קבע כי יש לקבל את גרסתו של המערער ביחס לאופן אירוע התאונה וביחס לשיטת העבודה הנוהגת אצל המשיבה. נקבע כי המשיבה לא יצאה ידי חובתה להנהיג שיטות עבודה בטוחות ולנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות הנובעות מאופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה ואשר ניתן לצפותן מראש. לכן, קבע בימ"ש קמא, כי יש לייחס למשיבה אחריות לתאונה. כן נקבע כי אין ליחס למערער אשם תורם כלשהוא. באשר לנזק מינה ביהמ"ש כמומחה מטעמו את פרופ' סודרי וזאת לאור הפער בין חוות דעת המומחים מטעם הצדדים. פרופ' סודרי קבע כי נותרה למערער נכות משוקללת של 37% לצמיתות בגין הגבלה קשה בתנועות עמוד שדרה מותני ובגין פגיעה נוירולוגית בינונית משמאל. כן מצא המומחה כי יש לזקוף שליש מן הנכות האורתופדית על חשבון מצב קודם וקבע כי נותרה למערער נכות צמיתה בשיעור 28% בעקבות התאונה. בימ"ש קמא דחה את טענותיו של המערער כי אינו מסוגל לבצע פעולות פשוטות יומיומיות וזאת לאור עדותו של המומחה מטעם ביהמ"ש וסרטי המעקב שהוצגו על ידי המשיבה לפיהם המערער מהלך היטב באמצעות קביים ועובר לכיסא הגלגלים כאשר הוא מגיע למשרדי המל"ל. נקבע כי כושר השתכרותו של המערער נפגע פגיעה חמורה בשל מצבו הרפואי ובשל נתוניו האישיים (המערער עבד בסבלות כל חייו והינו חסר השכלה וחסר הכשרה מקצועית). מאידך, נקבע כי המערער לא ניסה מעולם לשקם עצמו או לחזור לתפקוד תעסוקתי וכך להקטין את הנזק שנגרם לו בשל התאונה. לכן קבע בימ"ש קמא למערער אובדן כושר השתכרות בשיעור של 75%. כן נקבע כי אין לפסוק למערער פיצוי בגין עזרת צד ג', פרט לפיצוי בגין עזרת בני משפחתו בגין התקופות הסמוכות לניתוחים שעבר. בנוסף, נפסק סכום גלובלי בגין הוצאות ניידות לעבר ולעתיד וסכום נוסף בגין כאב וסבל. נקבע כי המערער לא הוכיח כי נגרמו לו נזקים בשל אי תשלום החזרי משכנתא בשל התאונה. במסגרת הדיון בתיק העיקרי בבימ"ש קמא הוגשו מטעם המערער בקשות להגשת דו"ח סיכום אבחון מקצועי שניתן לגביו על ידי המרכז לאבחון הכשרה ושיקום מקצועי חדרה ולהגשת חוו"ד של ד"ר שאול נבון, פסיכולוג שיקומי-רפואי-חברתי-תעסוקתי לעניין הערכת מצבו השיקומי של המערער וצרכי השיקום שלו ועלויותיהם הכספיות. בימ"ש קמא דחה בקשות אלו. בהחלטה מיום 4.11.01 קבע בימ"ש קמא כי אין להתיר הגשת דו"ח האבחון והיעוץ המקצועי שהינו בגדר חוות דעת ולא ניתן להביאו בפני ביהמ"ש אלא בדרך שנקבעה בחוק להגשת חוות דעת. בהחלטה מיום 31.3.03 קבע בימ"ש קמא כי אין להתיר הגשת חוות דעת מומחה נוספת מצד המערער בנקודת זמן זו וזאת לאור תקנות סדרי הדין (עדות מומחים), התשט"ו - 1954, לפיהן היה על המערער להגיש את חוות הדעת מטעמו לא יאוחר מ- 20 יום לפני המועד שנקבע לשמיעת הוכחות. נקבע גם כי אין לסטות מהוראה זו במקרה זה מאחר והמערער לא הציג כל טעם כן ואמיתי לאיחור בהגשת חוות הדעת. כאמור לעיל, המערער מערער על שתי החלטותיו של בימ"ש קמא ועל פסק הדין והמשיבה מערערת מנגד על רכיבים מסוימים בפסק הדין. 2. טענות הצדדים בערעור ובערעור שכנגד: באשר להחלטה מיום 4.11.01 טוען המערער כי שגה בימ"ש קמא כאשר דחה את בקשת המערער וסרב לקבל כראיה את דו"ח סיכום האבחון המקצועי שניתן על ידי המרכז לאבחון, הכשרה ושיקום מקצועי חדרה לפי הזמנת המל"ל. לטענת המערער, דו"ח האבחון המקצועי אינו מהווה חוות דעת כשם שהערכת וועדת הרשות במל"ל לגבי הפעלת תקנה 15 לתקנות המל"ל לגבי המערער אינה מהווה חוות דעת והגשתה אושרה על ידי בימ"ש קמא. כן טוען המערער כי דו"ח האבחון המקצועי אינו שונה מכל תעודה רפואית אחרת שביהמ"ש קמא היה צריך לקבל כראיה. הוא הוכן כחלק מהטיפול השוטף הרגיל של המל"ל במערער. בנוסף, טוען המערער כי לא הייתה כל סיבה עניינית לסרב לקבל את הדו"ח כראיה וכי סירוב זה פגם בקביעה שנעשתה בפסק הדין על בסיס נתונים חסרים. המערער טוען גם כנגד החלטת בימ"ש קמא מיום 31.3.03 שלא לקבל את חוות הדעת הנוספת של המומחה הפסיכולוג השיקומי. לטענת המערער שגה בימ"ש קמא כאשר החליט שלא לקבל חוו"ד זו מאחר ולאור הפערים בין חוו"ד המומחים של הצדדים ובין דו"ח האבחון המקצועי שביקש המערער להגיש לביהמ"ש נוצר הצורך לקבל התייחסות מקצועית נפרדת לשאלת מצבו השיקומי של המערער וצרכי השיקום שלו וזאת על מנת שלביהמ"ש יהיו כל הכלים המקצועיים הדרושים על מנת להעריך נכונה את ההשלכות השיקומיות שיש לנכותו הרפואית והתפקודית של המערער. לטענת המערער, שגה בימ"ש קמא כאשר סבר כי די בחוות הדעת האורטופדיות שהוגשו לו. כן טוען המערער כי שגה בימ"ש קמא כאשר קבע כי מאחר וחווה"ד מוגשת לאחר תום שמיעת עדי המערער היא תשבש את מהלכו התקין של הדיון ותגרום למשיבה עוול ניכר. המערער טוען כנגד קביעתו של בימ"ש קמא כי לחווה"ד השיקומית יש משקל או תרומה שוליים וזניחים במסכת הראיות. כנגד פסק דינו של בימ"ש קמא טוען המערער כי בימ"ש קמא טעה כאשר חישב את הפסד ההשתכרות של המערער על בסיס 75% וכן טעה כאשר שלל ממנו הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות. המערער טוען עוד כי המומחה מטעם ביהמ"ש, ד"ר סודרי, העיד במהלך חקירתו בביהמ"ש כי המערער איבד את כושר עבודתו באופן מוחלט ואינו מסוגל עוד לחזור לעבודה כלשהי שכרוכה בעמידה או הליכה ממושכת. לטענתו, שינה ד"ר סודרי את חוות דעתו במהלך עדותו בביהמ"ש והעיד כי למערער נכות תפקודית בשיעור 100% ולא 28% כפי שקבע בחוות דעתו. המערער טוען כי ביהמ"ש קמא התעלם מכך בפסק דינו. כן טוען המערער כי במהלך עבודתו בתנובה הופרשו ממשכורתו סכומים לקרן פנסיה ועל כן טעה בימ"ש קמא כאשר קבע כי לא מגיע למערער פיצוי בגין רכיב זה. המערער טוען כי בימ"ש קמא טעה בקביעת סכום הבסיס של שכרו הממוצע של המערער קודם לתאונה, בכך שקבע כי ערכו המשוערך של שכר זה היה 9,029 ₪ כאשר הערך המשוערך הינו 10,386 ₪. כן טוען המערער כי בימ"ש קמא טעה כאשר לא הכיר בנזק של הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות. עוד טוען המערער כנגד החלטת בימ"ש קמא בעניין פסיקת פיצוי בגין כאב וסבל. לטענת המערער בימ"ש קמא קיפח אותו באופן ניכר בכך שקבע לו פיצוי בסך של 75,000 ₪ בלבד. בנוסף, טוען המערער כי טעה ביהמ"ש קמא בהחלטתו שלא לפסוק למערער החזר הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בנימוק שכזביו וניסיונו של המערער להוליך שולל את המשיבה וביהמ"ש הגדילו את הוצאות המשיבה והאריכו את הדיון. לטענתו, לא הגזים בתיאוריו יותר ממה שהגזימה המשיבה בתיאוריה את תפקודו של המערער ועדותו של המערער באשר לתפקודו תואמת את התיאורים העולים מהמסמכים הרפואיים של בית חולים לוינשטיין וחווה"ד מצד המערער שבימ"ש קמא לא הסכים לקבלה. על כן, לא היה בסיס לשלול ממנו את הוצאות המשפט ושכ"ט עוה"ד בפסק הדין. לטענת המערער גם בראש הנזק פיצוי בגין עזרת צד ג' הוא קופח קשות על ידי בימ"ש קמא בפסק דינו וזאת לנוכח החלטותיו הקודמות של בימ"ש קמא שלא לקבל את דו"ח האבחון המקצועי ואת חווה"ד של הפסיכולוג השיקומי. עוד טוען המערער כי היקף הפיצוי הכולל שנפסק למערער בבימ"ש קמא הינו בלתי סביר ומקפח אותו בעליל. כאמור, המשיבה הגישה גם היא ערעור שכנגד בו היא טוענת כי בית משפט קמא טעה משלא הטיל על המערער/המשיב שכנגד רשלנות תורמת. לטענתה, המשיב שכנגד ידע על הסיכון שגרם לפגיעתו והיה מודע לתאונה קודמת שאירעה בנסיבות דומות ולכן הליכתו אחורנית במהלך העמסת המשאית מבלי להסתכל מהווה רשלנות תורמת. כמו כן, טוענת המשיבה/מערערת שכנגד כי בימ"ש קמא טעה כאשר קבע כי נכותו התפקודית של המערער/משיב שכנגד היא בשיעור 75% עד הפרישה וזאת לנוכח קביעת המומחה מטעם בימ"ש כי 1/3 ממצבו התפקודי של המערער אינו קשור בתאונה ולנוכח עבודתו של המערער כסבל ועמדת המומחה שגם אלמלא התאונה לא יכול היה להמשיך בעבודה זו עד גיל הפרישה. בנוסף, טוענת המשיבה/מערערת שכנגד כי לאור העובדה שבכל עבודה שבה יעסוק המערער הוא ישתכר שכר מינימום, היה על בימ"ש קמא לפסוק כי הפסדיו לא יעלו על ההפרש בין שכרו אלמלא התאונה לבין שכר המינימום. עוד טוענת המשיבה כי המומחה מטעם ביהמ"ש אישר בחקירתו הנגדית כי נכותו הרפואית של המערער היא בשיעור 20% בלבד וכי 10% מהנכות בגב אינם קשורים לתאונה ולכן נכותו הכוללת של המערער היא בשיעור 19% ולא כפי שנפסק. לעניין ערעורו של המערער טוענת המשיבה כי בית משפט קמא קבע כי הוטלו בעדותו של המערער פגמים רבים, כי הוא לא בחל בשקרים לשם העצמת נזקיו ולכן אין ליתן אמון בעדותו של המערער או בעדות אשתו. על כן, צדק בימ"ש קמא כאשר פסק למערער פיצויים נמוכים ברכיבי הנזק עליהם הוא מערער ולכן גם לא פסק לו בימ"ש קמא הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. 3. דיון: למעשה השאלות העומדות בפנינו להכרעה הינן: א. האם שגה בימ"ש קמא כאשר אסר על הגשת דו"ח האבחון והיעוץ המקצועי? ב. האם שגה בימ"ש קמא כאשר אסר על הגשת חוו"ד נוספת מטעם המערער? ג. האם שגה בימ"ש קמא בממצאים שקבע בפסק דינו באשר לגובה הפיצוי שנפסק למערער בגין נכות תפקודית והפסד השתכרות; שלילת הפסדי הפנסיה והזכויות הסוציאליות; בקביעת סכום הבסיס של שכרו של המערער מלפני התאונה; קביעת פיצוי נמוך בשל כאב וסבל; שלילת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד מהמערער; פיצוי נמוך בגין עזרת צד ג'; ופיצוי נמוך בכללותו בגין התביעה. כמו כן, יש להכריע האם שגה בימ"ש קמא, כטענת המשיבה בערעור שכנגד, כאשר קבע כי לא הייתה רשלנות תורמת מצד המערער. א. החלטתו של בימ"ש קמא מיום 4.11.01 שלא להתיר את הגשת דו"ח האבחון והיעוץ המקצועי: לעניין דו"ח האבחון קבע בימ"ש קמא בהחלטתו מיום 4.11.01 כי אין להתיר הגשתו מאחר והינו בגדר חוות דעת ולא ניתן להביאו בפני ביהמ"ש אלא בדרך שנקבעה בחוק להגשת חוות דעת. המערער טוען כי דו"ח האבחון אינו בגדר חוות דעת וכי הדו"ח אינו שונה מכל תעודה רפואית אחרת שבימ"ש קמא היה צריך לקבל כראיה. דו"ח האבחון איננו בגדר מסמך המעיד על הטיפול הרפואי שקיבל המערער בלבד. הדו"ח מכיל מסקנות של המאבחן. על כן, ניתן לומר כי קביעתו של בימ"ש קמא כי דו"ח האבחון הינו בגדר חוות דעת והיה על המערער להגישו כפי שמגישים חוות דעת בדין יסודה. עם זאת, לטענת המערער, הדו"ח הגיע לידיו רק במהלך הדיונים בתיק ועל כן לא יכול היה להגישו קודם לכן, על פי התקנות. על פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בעל דין הרוצה להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענותיו יצרף לכתב הטענות שלו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה רפואי. על פי תקנה 137(א) בעל דין אשר לא צירף חוות דעת כאמור לא יוכל להוכיח עניין שברפואה מטעמו. בעל דין המבקש להגיש חוות דעת רפואיות נוספות במהלך המשפט רשאי להגישן בהתקיים התנאים הבאים: א. בעל הדין צירף לכתב טענותיו חוות דעת רפואית; ב. חוות הדעת הנוספת מיועדת להוכחת התיזה הרפואית שהועלתה בחוות הדעת אשר צורפה לכתב הטענות. ראה: בר"ע 6098/92 זכאי נטלי, קטינה נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מז(3), 651. בענייננו, מתקיים התנאי הראשון. התובע/המערער צירף לכתב טענותיו חוות דעת של מומחה (אורטופד). בחוות דעתו קבע המומחה מטעם המערער כי אין ספק שהמערער לא יוכל לחזור לעבודתו כסבל. בדו"ח האבחון שביקש המערער להגיש לבימ"ש קמא, נקבע כי המערער לא יהיה מסוגל לעמוד בסטנדרטים של שוק העבודה ולהשתלב בעבודה מכל סוג שהוא. אם כן, ישנו שוני מסוים בין המסקנה המוצגת בחוות הדעת הראשונה שצורפה לתביעה ובין הממצאים שביקש המערער להציג בהגשת דו"ח האבחון. בשתי חוות הדעת מדובר ביכולתו של המערער להמשיך ולעבוד לאחר הפגיעה, אך בחוות הדעת הראשונה מדובר ביכולתו לעבוד כסבל ובדו"ח האבחון מדובר ביכולתו לעבוד בכל עבודה מכל סוג שהוא. עם זאת, נראה כי דרישות החוק והפסיקה מתמלאות בנסיבות מקרה זה, מאחר וישנו פער קטן מאוד בין הטענות המועלות בחוות הדעת השונות שביקש המערער להציג בפני בימ"ש קמא. דו"ח האבחון מחזק את המסקנה אליה הגיע המומחה מטעם המערער, שחוות דעתו הוגשה כדין, ומבסס עוד את חוות הדעת. דו"ח האבחון נערך רק בשלב מאוחר של קיום הדיון בפני בימ"ש קמא ועל כן לא היה ביכולתו של המערער להגישו קודם לכן. על כן, נראה כי בנסיבות העניין היה על בימ"ש קמא לקבל את דו"ח האבחון, על אף האיחור בהגשתו ועל אף שהדבר היה מעכב את שמיעת התיק, אשר כבר היה בשלב מתקדם בשמיעתו. לדו"ח האבחון חשיבות משמעותית לשם הכרעה בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים ובנסיבות המקרה המיוחדות, הנני סבור כי היה על בימ"ש קמא לאפשר למערער להגיש את דו"ח האבחון, על אף השלב המתקדם בו נמצא הדיון. כמובן שבסופו של דבר בימ"ש הוא שקובע איזו חוות דעת היא שמקובלת עליו, אם בכלל, ואין בהגשת הדו"ח או בהגשת חוו"ד נוספת מטעם המערער כדי לחרוץ גורלה של תביעה. ראה: ר"ע 423/83 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוחה ורד סילוורמן, פ"ד לז(4), 281, עמ' 284-285; ע"א 6581/98 זאב זאבי ואח' נ' מדינת ישראל - מחלקת עבודות ציבוריות, תק-על 2005(1), 2899, עמ' 2904. על זאת אוסיף עוד כי מגמת הפסיקה היא שלא לכבול את ההליך בסד הפרוצדורה. גם אם לא הוגשה חוות דעת במועד או בצורה הנכונה גם אז היה על בית המשפט לשקול את משמעויות חסימת המערער מהגשת חוות דעתו אל מול ריפוי הפגם בדרך של דחיית הדיון, תיקון הליקויים ואישור הגשת חוות הדעת תוך חיובו של המערער בהוצאות בגין סרבול הדיון. סבור אני כי במקרה זה היה מקום לאשר את הגשת הדו"ח, תוך הבאה בחשבון של כל המשמעויות הנובעות מסרבול הדיון, ככל שהדבר נוגע לפסיקת הוצאות המשפט. ב. החלטת בימ"ש קמא מיום 31.3.03 שלא להתיר את הגשת חווה"ד הנוספת מטעם המערער: לעניין חוות הדעת הנוספת קבע בימ"ש קמא כי הבקשה להגיש חוו"ד נוספת בשלב זה של הדיון, לאחר שכבר נחקרו כל עדי המערער, הינה בלתי סבירה ואין לאפשר זאת. חוות הדעת הנוספת שביקש המערער להגיש לבימ"ש קמא בשלב מתקדם של שמיעת התיק נערכה, לטענתו, בעקבות דו"ח האבחון שגם אותו ביקש המערער להגיש לבימ"ש קמא, אך בימ"ש קמא לא התיר זאת. דו"ח האבחון קבע, כאמור לעיל, כי למערער אין כל אפשרות לעבוד בכל עבודה מכל סוג שהוא. בחוות הדעת הנוספת מתייחס המומחה לנכותו התפקודית של המערער ולשיעור הפסד השתכרותו בשל כך, לצורך בעזרת צד ג', טיב התרופות להן הוא נזקק ועלותן, הצורך באביזרים שיקומיים, החלפת דיור, הוצאות נסיעה וטיב הטיפולים להם הוא נזקק. אכן, חלק מהמסקנות המופיעות בחוות הדעת הנוספת אינן המשכן של התיזה שהוצגה בחוות הדעת הראשונה מטעם המערער. עם זאת, חוות הדעת מתייחסת לטענות שהועלו על ידי המערער ובסיסן בחוות הדעת המקורית (למשל, נכותו התפקודית של המערער) ולכן היה על בימ"ש קמא בנסיבות העניין ולמען הצדק לקבל את חוות הדעת הנוספת ולשקול אותה במסגרת הכרעתו, גם אם חלקים נכבדים ממנה לא היו מתקבלים ואף אם בימ"ש קמא לא היה מקבל כלל את מסקנות חוות הדעת. כאמור לעיל, בית המשפט הוא הקובע כיצד להכריע בתובענה ואין בקבלת חוות הדעת כדי לחרוץ את הדין לכאן או לכאן. ייתכן שיש ממש במסקנתו של בימ"ש קמא בהחלטה מיום 31.3.03 לפיה חוות הדעת הנוספת כוללת טענות עובדתיות הטעונות הוכחה ואשר לא הוכחו וטענות רפואיות שלא הונחה להן כל תשתית. כמו כן, ייתכן ויש להעדיף את חוות דעתו של המומחה הרפואי בתחום האורטופדיה בעניין טיב פגיעתו של המערער והמגבלות הכרוכות בה על פני חוות הדעת של הפסיכולוג השיקומי-תעסוקתי, אותה ביקש המערער להגיש בנוסף. עם זאת, למען הצדק ולמען יהיו בפני בימ"ש קמא כל המסמכים וכל המידע הדרוש לו על מנת להגיע להכרעה הצודקת והנכונה ביותר, היה על בימ"ש קמא לקבל גם את חוות הדעת הנוספת מטעם המערער ולהתחשב בה במסגרת שיקוליו בבואו להכריע את הדין. בסיכומו של דבר אציע לחברי לקבוע כי היה על בימ"ש קמא לקבל הן את דו"ח האבחון והן את חוות הדעת הנוספת מטעם המערער וזאת בהתחשב בנסיבות המקרה, על אף האיחור הגדול בהגשתם. ג. הממצאים שנקבעו בפסק דינו של בימ"ש קמא באשר לגובה הנזק והפיצוי: משקבעתי כי היה על בימ"ש קמא לקבל את חוות הדעת הנוספות שביקש המערער להגיש בשלב מתקדם של הדיון יש להכריע בטענות הצדדים לעניין גובה הנזק וגובה הפיצוי שנפסק למערער לאור חוות הדעת החדשות. מעיון בדו"ח האבחון וחוות הדעת הנוספת מטעם המערער, הגעתי למסקנה כי אין בהם כדי להשפיע על מסקנותיו של בימ"ש קמא לעניין הנזק ורכיבי הפיצוי שנפסקו לטובת המערער. מדו"ח האבחון עולה כי המערער לא עשה כמיטב יכולתו בכדי להתמודד עם המבחנים והמטלות שהוטלו עליו לשם אבחונו. בפרק "סיכום הממצאים" בדו"ח מצוין כי המערער התלונן, כושר ההתמדה שלו היה נמוך, הוא היה חסר סבלנות ולא מרוכז והתמקד בכאביו, במצבו הבריאותי הירוד ובמצב אליו נקלע. מניתוח זה נראה כי המערער לא השתדל לעמוד במבחנים ובמטלות ויתכן אף כי הגזים גם במהלך מבדקים אלו בכדי להעצים את הנזק שנגרם לו כתוצאה מהתאונה, כפי שנהג במהלך הדיון בבימ"ש קמא. על כן, לטעמי אין לפסוק למערער פיצוי גבוה ממה שנפסק על ידי בימ"ש קמא גם לאחר קבלתו של דו"ח האבחון. כך גם לגבי חוות הדעת הנוספת שהוגשה מטעם המערער. הפסיכולוג השיקומי- רפואי העריך את מצב השיקום ואת צרכי השיקום ועלויותיהם על סמך ביקור בביתו של המערער וראיון קליני עם המערער ואשתו. גם לפי תיאורו של הפסיכולוג השיקומי את הביקור בביתו של המערער ואת הבדיקה שערך ניתן להסיק כי המערער הציג בפני הפסיכולוג השיקומי מצב גרוע מכפי שקיים במציאות וזאת לשם העלאת הפיצוי הכספי שיקבל בגין התאונה. לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי אין להתערב בפסיקתו של בימ"ש קמא לעניין גובה הנזק והפיצוי למערער לאור דו"ח האבחון וחוות הדעת הנוספת מטעם המערער. לאור מסקנה זו אבחן את טענות הצדדים בערעור ובערעור שכנגד. בערעורו מעלה המערער טענות כנגד רכיבי הפיצוי שנפסקו לטובתו. לעניין ראשי הנזק, הלכה מושרשת היא, כי למעט מקרים חריגים, יימנע בית המשפט מלהתערב בפסיקת פיצויים. רק אם סכום הפיצויים שנפסק אינו עומד בכל יחס סביר למידת הנזק שהוכח, כי אז יראה בית המשפט לנכון להתערב ולשנות את סכומי הפיצויים שנפסקו. ראה: ע"א 4330/03 ד"ר רמי דוד נ' יאיר גורן, פסק דין מיום 2/10/05, פורסם באתר בתי המשפט ובאתר נבו; ע"א 610/75 אמנון רותם ואח' נ' אברהם, פ"ד לב(1) 799, 808; ע"א 18/81 קלייר נ' גולדנברג, פ"ד לז(4) 656, 659. באשר לרכיב הפיצוי בגין הפסד השתכרות, המומחה שמונה מטעם ביהמ"ש העיד בחקירתו הנגדית כי נראה לו שמדובר באדם (המערער) שלא יהיה מסוגל לעבוד בעבודות, לא רק פיזיות (ראה עמ' 73 ש' 6-7 לפרוטוקול בימ"ש קמא מיום 9.7.03). דברים אלו סותרים את האמור בחוות דעתו לפיה המערער סובל מנכות תפקודית בגובה 28% בלבד. עם זאת, המומחה השיב כי בכל זאת לא היה מעלה את הנכות התפקודית שהעניק למערער והיה משאיר אותה כפי שקבע בחוות דעתו (ראה עמ' 76 ש' 5-12 לפרוטוקול בימ"ש קמא מיום 9.7.03). לטענת המערער, צריך היה בימ"ש קמא לפסוק לו פיצוי בגין 100% נכות תפקודית ולטענת המשיבה, לאור שקריו של המערער, שגה בימ"ש קמא כאשר פסק למערער פיצוי בגין נכות תפקודית הגבוהה ממה שנקבע בחוות דעת המומחה מטעם ביהמ"ש. ההלכה היא, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שקבע בימ"ש קמא, במיוחד כאלה המתבססים על התרשמותה של הערכאה הדיונית ממהימנות העדים שהופיעו בפניה. כלל זה אינו עומד למבחן אלא אם עולה מחומר הראיות ומפסק-הדין שבית המשפט שגה בעליל בהערכת העדויות, התעלם מחלקן של אלה, או הסיק מסקנות אשר אינן עומדות במבחן השכל הישר. ראה: ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני ואח', תק-על 2005(2), 4166, עמ' 4174; ע"א 188/89 פיאד אחמד עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז(1), 661, עמ' 663-664; ע"פ 605/87 מיכאל בן אלברט מרציאנו נ' מדינת ישראל, תק-על 90(2), 700, עמ' 702. בימ"ש קמא קבע למערער פיצוי בגין נכות תפקודית בסך 75% לאחר ששקלל בפסק דינו את כל הנתונים שהוצגו בפניו וביניהם חוו"ד המומחה מטעם ביהמ"ש, עדותו של המערער והעדים מטעמו ושאר ראיות הצדדים. נראה כי לעניין זה פסק הדין של בימ"ש קמא מבוסס היטב בחומר הראיות ובעדויות שהוצגו בפניו ועל כן, לאור ההלכה האמורה לעיל, אין להתערב בממצא זה. באשר לרכיב הפיצוי בגין הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות קבע בימ"ש קמא כי המערער לא הוכיח כי היה זכאי לפנסיה או זכויות סוציאליות וזאת על פי הראיות והעדויות שהוצגו בפניו. סבורני, כי בעניין רכיב זה נפלה טעות בפסק דינו של בית משפט קמא. אציע לחברי לקבוע כי מן הראוי היה לפסוק למערער הפסדי פנסיה על דרך קביעה של סכום גלובאלי, וזאת בהתחשב בכך שהמשיבה הודתה כי היא הפרישה עבור התובע תשלומים לקרן הגימלאות המרכזית. בנסיבות אלה ובהתחשב בשנים שנותרו לתובע לעבוד אלמלא התאונה, יש להעמיד את הפסדי הפנסיה של התובע על סכום גלובאלי ומינימאלי של 30,000 ₪. בנוגע לרכיב הפיצוי בגין עזרת צד ג', אציע לחברי להתערב בקביעתה של השופטת קמא, כי נזקו של התובע בעזרת צד ג' מסתכם בסכום של 5,000 ₪ בלבד. לתובע נכות שאינה מאפשרת לו לבצע עבודות קשות בביתו. יש להעריך הזדקקות לעזרת צד ג' בעבודות שוטפות בבית ובעבודות הדורשות כוח פיזי (כמו סיוד מדי פעם, תיקונים, עבודות גינה, נשיאת משאות קשים וכיוצ"ב). על כן, יש להעמיד את הפיצוי בגין עזרת צד ג' על סכום גלובאלי של 20,000 ₪. באשר לכאב וסבל קבע בימ"ש קמא סכום גלובלי וזאת בהתבסס על התרשמותו מכאבו וסבלו של המערער. כלל הוא כי אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בנושא פסיקת הכאב והסבל על ידי בימ"ש קמא, אלא אם חורג הסכום שנפסק מגדר הסביר. ראה: ע"א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל ואח' נ' ד"ר זינגר יהורם ואח', תק-על 2005(2), 125, עמ' 134; ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, התשנ"ח - 1997), עמ' 634. בימ"ש קמא קבע בפסק דינו כי המערער שיקר והגזים בתיאורו את הנזק שנגרם לו כתוצאה מהתאונה ולכן קבע למערער סכום גלובלי נמוך בגין כאב וסבל. כאמור לעיל, אין להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בימ"ש קמא ובהתרשמותו מהעדויות שהובאו בפניו. לא מצאתי כי הסכום שנפסק בגין כאב וסבל הינו בלתי סביר בהתחשב בנסיבות העניין ולכן אין להתערב גם ברכיב זה. בנוגע להוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד קבע בימ"ש קמא כי אין לפסוק למערער הוצאות וזאת לאחר שקבע כי המערער שיקר והגזים בתיאור הנזק שנגרם לו וכך גרם להארכת המשפט שלא לצורך. קביעתו העובדתית של בימ"ש קמא מתיישבת עם עדותו של המומחה מטעם בימ"ש קמא אשר אישר כי לדעתו המערער הגזים בתיאור מוגבלויותיו והדברים מתיישבים גם עם סרטי החקירה שהוצגו בפני בימ"ש קמא לפיהם המערער מתהלך בעזרת קביים והולך מרחקים ארוכים ללא כל סיוע או עזרה, גם אם ההליכה הינה איטית והמערער נח פעמים מספר במהלכה, כטענת המערער. תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כך: "ראה בית המשפט או הרשם כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, וללא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך או המשפט בשיעור שימצא לנכון בנסיבות הענין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה, או לטובת שניהם". בית משפט קמא מוסמך היה להעניש את המערער בכיסו בגין העלאת טענות סרק. עם זאת אציע לחברי להתערב בקביעתה של השופטת קמא, שלא לפסוק למערער כלל שכר טרחת עו"ד. השופטת קמא נימקה החלטתה בכותבה כדלקמן: "אשר לשכר טירחת עו"ד. רק לעיתים נדירות ימנע בית המשפט מפסיקת הוצאות לניזוק בתביעה בגין נזקי גוף. למרות זאת, נוכח כזביו של התובע, ונסיונו להוליך שולל את הנתבעת ואת בית המשפט, הנני סבורה כי אין לפסוק לו הוצאות הליך מעבר לאמור לעיל. למותר לציין כי מעבר לגינוי המוסרי של התנהגותו, היה בהתנהגותו זו כדי להגדיל את הוצאות הנתבעת ולהאריך את הדיון". כאמור לעיל, תקנות סדר הדין האזרחי, מאפשרות לבית המשפט להטיל הוצאות על בעל דין שהאריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת. אפשרות זו היא כלי חשוב שבידי השופט לניהול משפט יעיל והוגן. יחד עם זאת, ככל מעשה מינהלי, השימוש באמצעי זה צריך להיות מידתי. כאן מדובר בשלילה של כ-17% מערך הפיצויים, דהיינו סכום של כ-20,000 ₪, צעד קיצוני, שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים. ניתן היה להשיג את אותה המטרה של הבעת שאת נפש להתנהגותו של המערער, בהפחתת השיעור של שכר הטרחה ולא בשלילתו כליל. על כן, אני מציע להעמיד את שכ"ט העו"ד על שיעור של 11,446 ₪ + מע"מ, שהם 10% מסכום הפיצויים, לאחר ניכוי תגמולי המל"ל. באשר לערעור שכנגד - טוענת המשיבה/המערערת שכנגד כי היה על בימ"ש קמא לקבוע כי במקרה זה הייתה רשלנות תורמת מצד המערער. בימ"ש קמא קיבל את גרסתו של המערער לעניין זה וקבע כי המשיבה הפרה את חובתה כמעביד להנהיג שיטות עבודה בטוחות ולנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות הנובעות מאופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה ואשר ניתן לצפותן מראש. הבסיס הנורמטיבי לעוולת הרשלנות נמצא בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין. תנאי ראשון לאחריות על פי עוולת הרשלנות הוא, שהמזיק חב חובת זהירות - מושגית וקונקרטית - לניזוק, הנקבעת לפי מבחן הצפיות שבסעיף 36 לפקודת הנזיקין. הכלל הוא שבמקום שהנזק צפוי מבחינה פיסית, חובה לצפותו מבחינה נורמטיבית, אלא אם קיימים שיקולים מיוחדים של מדיניות משפטית המצדיקים צמצום החובה או שלילתה. ראה: ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי ואח', פ"ד נח(1), 1, עמ' 19-20. על המשיבה לדאוג למשטח עבודה בטיחותי לעובדיה ולכן קיימת חובת זהירות מושגית מצדה כלפי עובדיה. חובת זהירות קונקרטית קיימת, אם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, אדם סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק למי שניזוק בפועל. תנאים אלה מתקיימים במקרה שלפנינו: הסכנה הנובעת מן המרווחים שנוצרו לצד הגשרון המוביל אל המשאית הייתה סכנה בטיחותית חמורה וניכרת לעין. כפי שקבע בימ"ש קמא, המשיבה לא פעלה להבטחת משטח עבודה בטוח או להנהגת שיטת עבודה בטוחה לשם ביצוע ההעמסה וזאת למרות מקרים קודמים של נפילות עובדים המעמיסים סחורה על המשאיות. הנזק שאירע למערער הינו מסוג הנזקים שניתן היה לצפותם מראש ואשר האמצעים הדרושים למניעתו הינם פשוטים ואינם יקרים במיוחד. מכאן שקיימת גם חובת זהירות קונקרטית מצד המשיבה כלפי המערער. בפרשה שבפנינו לא נקטה המשיבה באמצעים סבירים על מנת למנוע את הנזק שאירע למערער ועל כן הפרה המשיבה את חובת הזהירות שלה כלפי המערער. כאמור לעיל, המשיבה/המערערת שכנגד טוענת כי יש להטיל על המערער אשם תורם לקרות התאונה. "האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם ה אחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו (אנגלרד, ברק וחשין בספרם הנ"ל, בע' 236). בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות הענין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד". ראה: ע"א 7130/01 הנ"ל, עמ' 21-22. במקרה שבפנינו, על פי העדויות שניתנו בפני בימ"ש קמא, המערער העמיס את הסחורה על המשאית לאט ובזהירות בצורה שבה היה נהוג לעבוד אצל המשיבה. המערער הלך לאחור כאשר הוא סוחב את ארגזי הסחורה באמצעות מוט ברזל וזאת מאחר וזו הייתה דרך העבודה הנהוגה. נטל ההוכחה לקיומו של אשם תורם מוטל על כתפי המשיבה, הטוענת לאשם תורם מצד המערער. לא הוכח כי המערער לא נזהר במעשיו וכי קיים אשם תורם מצדו לקרות התאונה. על כן, יש לדחות את טענת המשיבה/המערערת שכנגד לאשם תורם מצדו של המערער. לעניין טענות המשיבה/המערערת שכנגד בגין רכיבי הפיצוי והנזק שנקבעו על ידי בימ"ש קמא, כפי שקבעתי בנוגע לטענות המערער לעניין זה, בימ"ש קמא ביסס מסקנותיו וממצאיו העובדתיים על בסיס הראיות והעדויות שהובאו בפניו. קביעות אלה מבוססות בראיות ובדין ואין להתערב בממצאי בימ"ש קמא לעניין הנזק והפיצוי. 4. סיכום: בשים לב לכל האמור לעיל אציע לחברי לקבוע כי היה על בימ"ש קמא לקבל את דו"ח האבחון וחוות הדעת הנוספת מטעם המערער. על כן, אני מציע כי נקבל את דו"ח האבחון וחוות הדעת הנוספת מטעם המערער כראיות נוספות בתיק. באשר לשאלת האשם התורם סבורני כי שאלה זו הוכרעה כדין על ידי בימ"ש קמא ועל כן אני מציע שלא להתערב בה. בסיכומו של דבר אציע לחברי לקבל חלקית את ערעורו של המערער במובן זה שדו"ח האבחון וחוות הדעת הרפואית הנוספת יתקבלו כראיות בתיק. בנוסף, אציע כי פסק דינו של בימ"ש קמא ישונה בכך שיתווסף חיוב בשכ"ט עו"ד בסכום של 11,446 ₪ +מע"מ, וכן יתוקן סכום הפיצויים בהוספה של 45,000 ₪ (30,000 ₪ בגין רכיב הפנסיה ו 15,000 ₪ תוספת פיצוי בגין עזרת צד ג'). כן אציע לדחות את ערעורה הנגדי של המשיבה/המערערת שכנגד לעניין סוגיית האשם התורם ולעניין גובה הפיצוי שנפסק למערער. בשים לב לדחיה ההדדית של שני הערעורים אציע לחברי לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו. רון שפירא, שופט השופטת ש. שטמר 1. עמדה לפני חוות דעתו המפורטת של עמיתי, כב' השופט ר. שפירא. מסכימה אני לתוצאה הסופית אליה הגיע חברי. כן מסכימה אני להצעתו להגדיל את סכום הפיצוי ברכיבים שצוינו בחוות דעתו, לרבות תוספת תשלום בעבור הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. אעיר לעניין שני נושאים, בהם דעתי שונה, על אף שאין הם משנים את התוצאה, אליה הגיע חברי: לעמדתי, אין מקום להתערב בשתי קביעותיה של השופטת קמא שאין לקבל את את דו"ח האבחון המקצועי של המרכז לאבחון, הכשרה ושיקום מקצועי חדרה, אשר הוזמן מטעם המל"ל כחלק מתהליך קביעת נכותו של המערער, ובעיקר נכותו התפקודית במל"ל, ושאין לקבל כראיה בתיק את חוות דעתו של דר' שאול נבון, פסיכולוג שיקומי-רפואי-חברתי-תעסוקתי, אשר ניתנה לבקשת המערער. בכל היתר, מסכימה אני עם השופט שפירא. 2. דו"ח האבחון המקצועי, הוא בבחינת חוות דעת. נקבע בו, לאחר בחינה והסתכלות של אנשי מקצוע כי המערער אינו מסוגל להשתלב בשוק העבודה. מסקנותיו באות "מידיעה מקצועית" (וראו הגדרה של "חוות דעת מומחה" בסעיף 20 לפקודת הראיות (נ"ח) התשל"א-1971 וכן הגדרת "מומחה" בתקנה 125 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כמי שעוסק כמומחה במקצוע). חוות דעתם של אנשי השיקום, היא, כאמור, בשאלה ש"בידיעה מקצועית", שאחרת לא היה בה צורך, ובית המשפט יכול היה (כפי שהוא נוהג לא אחת) להעריך את יכולתו של אדם להשתלב בשוק העבודה על פי חוות הדעת של הרופא בשטח הנכות ממנה סובל המתדיין ועל פי ההגיון ונסיון החיים. לא מצאתי פגם בהחלטתה של השופטת קמא, שלא לקבל את הדו"ח שאינו עומד בדרישות של חוות דעת מומחה (וראו תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, להלן - "סד"א", וסעיף 24 לפקודת הראיות (נ"ח) התשל"א-1971). 3. כן לא מצאתי פגם בהחלטתה של השופטת קמא, שלא להתיר הגשת חוות דעת רפואית מטעם המערער שניתנה על ידי מומחה לשיקום, וזאת בשלב מאוחר, כאשר נחקרו כל עדי התובע ב-4 ישיבות הוכחות, התובע הכריז על "אלו עדי" וכאשר המשפט מתנהל משנת 1997. יצויין כי גם חברי, השופט שפירא, אשר סבר, שיש להתיר את הגשת חוות הדעת הרפואית, על אף האיחור בבקשה להגישה, לא היה בדיעה, שיש בה, כמו גם בדו"ח האבחון, כדי להשפיע על סכום הפיצויים שנקבע על ידי בית משפט קמא. 4. בכפוף לאמור לעיל מצטרפת אני לתוצאה הסופית אליה הגיע חברי בחוות דעתו. ש. שטמר, שופטת. ס.נ. השופט ג. גינת [אב"ד]: אני מסכים לתוצאה אליה הגיעו חברי. במחלוקת שנפלה ביניהם דעתי כדעתה של השופטת ש. שטמר. ג. גינת, ס.נ. שופט [אב"ד] סיכום פסק הדין: הוחלט פה אחד כי פסק דינו של בימ"ש קמא ישונה בכך שיתווסף חיוב בשכ"ט עו"ד בסכום של 11,446 ₪ +מע"מ, וכן יתוקן סכום הפיצויים בהוספה של 45,000 ₪ ( 30,000 ₪ בגין רכיב הפנסיה ו 15,000 ₪ תוספת פיצוי בגין עזרת צד ג'). בכפוף לתיקונים הנ"ל ידחו הדדית שני הערעורים. הערבון בשני הערעורים, ככל שהופקד, יועבר על-ידי המזכירות לידיו הנאמנות של ב"כ המערער בכל ערעור. נפילה מרכב עומדתאונות נפילהמשאיתמוצרנפילהחלב