פסק דין 1. התובע נפגע בגבו ביום 20.10.99 במהלך הפלגה בסירת טורנאדו בסמוך לשדות-ים. הסירה הופעלה על-ידי הנתבעת 3, שפעילותה בוטחה בידי הנתבעת 4. הארוע התרחש בתום יום עיון מקצועי במפעל שבבעלות הנתבעת 2, אליו יצאו עובדי הנתבעת 1 וביניהם התובע. התובע 2 (להלן: המל"ל) הכיר בפגיעתו של התובע כתאונת עבודה ושילם לו תגמולים, אותם הוא תובע מהמזיקים מכוח סעיף 328 לחוק המוסד לביטוח לאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. בסמוך לפני מועד שמיעת הראיות הגיעו התובעים להסכמה לפיה תידחה התביעה כנגד הנתבעת 1 והתביעה כנגד הנתבעת 2 תימחק. ממילא לא נותר עוד אלא להכריע בשאלה אם אחראית הנתבעת 3 לנזקי התובע, ומה הפיצוי לו זכאי התובע (והמל"ל) בשל הפגיעה בארוע. אחריותה של הנתבעת 3 לנזקי התובע 2. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע אכן נפגע בגבו במהלך הפלגה בסירת טורנאדו המופעלת על ידי הנתבעת 3. מחלוקתם של הצדדים במישור העובדתי נוגעת להוראות שניתנו לתובע ולחבריו טרם ההפלגה, לשאלה אם שטה הסירה במהירות מופרזת, ולהתנהלותו של התובע במהלך ההפלגה. טענות אלה ידונו כסידרן, אף כי, כפי שיובהר להלן, נראה כי דין התביעה להתקבל אף אם יתקבלו טענותיהן העובדתיות של הנתבעות במלואן. הוראות הבטיחות 3. 3. התובע והעדים מטעמו טענו כי בטרם עלו לסירה כל שנאמר להם הוא כי עליהם ללבוש חגורות הצלה וכי השיט אינו מומלץ לסובלים מבעיות גב (סעיף 5(א) לתצהיר התובע ובחקירתו בעמ' 6 לפרוטוקול, שורות 11-12; סעיף 3 לתצהיר העד צדוק גרופי; וסעיף 3 לתצהיר העד צבי חפץ, שהשיב כך גם בחקירתו - עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 11-13). העד צדוק גרופי לא זכר בעדותו כי הזהירו את הנוסעים הסובלים מבעיות גב (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 7-9 ושורות 20-21), ולמעשה נראה היה כי אינו זוכר דבר מהארועים, למעט את תחושת הפחד שאחזה בו במהלך ההפלגה (שם, שורה 27; עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 2, 11-12; עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 3-6). על תחושת הפחד שב העד גרופי פעמים מספר, וניכר היה כי הארוע אכן נחרת בלבו כחווייה לא נעימה, אף כי יש לבוחנה לנוכח עדותו של מר גרופי כי פחד מאחר והוא "אדם פחדן ומתרגש, אני אדם רגיש" (עמ' 16 לפרוטוקול, שורה 20). העד חפץ השיב בחקירתו כי לא הוסבר להם מדוע השיט אינו מומלץ לסובלים מבעיות גב אך זה לא נשמע לו משונה (עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 14-17). התובע השיב כי אין הוא זוכר אם הסבירו מדוע על הסובלים מבעיות גב להימנע מהשיט, אך הוא סבור כי לא הסבירו (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 12-13). 4. 4. משיט הסירה, מר אלי צוקרמן (להלן: המשיט), אישר כי התריע בפני השתתפות נוסעים עם בעיות גב, אולם ציין כי הסביר לנוסעים כיצד עליהם לשבת - "עם הפנים לכיוון הנסיעה ולאחוז בידיות האחיזה כל זמן השיט" (סעיף 3 לתצהירו), וכי עליהם "להסתכל קדימה ולהרים ישבן כדי 'לקדם' את הגלים ולשכך את הטלטול באמצעות הברכיים" (סעיף 4 לתצהיר). המשיט הצהיר כי הבהיר גם שבמושבים הקדמיים "הקפיצות חזקות וגבוהות מאלו שבמושבים האחוריים" (סעיף 4 לתצהיר). 5. 5. אף כי התובע ועדיו טענו כי לא ניתנו להם ההוראות בעניין דרך הישיבה והצורך "לקדם" את הגלים באמצעות הרמת הישבן, טען התובע כבר בסעיף 4 לתצהירו (בטרם הוגש תצהיר המשיט) כי בפועל "עשיתי כמו שרוכבי סוסים מקצועיים עושים: תפסתי בידיות ונעמדתי מדי פעם על רגליי כשהברכיים מכופפות ומרככות את המכות". בעדותו הבהיר כי היה חייב לפעול כן "כי אחרת או שהייתי עף מהסירה או שהייתי חוטף מכה. בעיקר שהחרטום זה החלק שהכי קפץ" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 8-9). התובע הבהיר כי אחז בידיות שבצדי הספינה, ולא באלה של המושב לפניו (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 25-26), ובחקירת המשיט התברר כי אכן כך היה על יושבי השורות הקדמיות לעשות (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 11-12). ממילא דומה כי המסקנה היא אחת משתיים: התובע וחבריו קיבלו את ההוראות כנטען, ופעלו לפיהן במדוייק; או שההוראות לא ניתנו אולם התובע פעל, על פי חושיו, בדיוק על פי הוראות הבטיחות. ההגיון מורה כי יש להעדיף את החלופה הראשונה, אולם ספק רב אם קיימת חשיבות של ממש לשאלה זו, שהרי אף אם לא ניתנו הוראות בטיחות לא נגרם כל נזק ממחדל זה, שהרי גם לשיטת התובע מולאו על ידו כל הוראות הבטיחות הרלוונטיות. מהירות השיט 6. 6. התובע טען בתצהירו כי המשיט "השתולל, הסתובב ושבר את ההגה ימינה ושמאלה לסירוגין" (סעיף 4 לתצהירו) וכי השיט את הסירה "במהירות מופרזת" (סעיף 5(י) לתצהיר). העדים מטעמו טענו שניהם בסעיף 4 לתצהירם כי הסירה שטה במהירות "גבוהה מאד", אולם לא תיארו השתוללות של המשיט או שבירה של ההגה לימין ולשמאל. התובע הבהיר כי אין לו נסיון בשיט למעט שיוטים מדי פעם כנוסע (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 6-9). העד גרופי, שזכרונו בגד בו כמעט בנוגע לכל פרט מפרטי הארוע, ציין כי "עלינו על הסירות, הפלגנו, הייתה מהירות עצומה" (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 23). העד חפץ טען כי המשיט "נסע כמו מטורף" וכשנשאל לפשר המונח בו בחר הבהיר כי "הוא שט במהירות" (עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 23-25). הוא ציין כי כך התרשמו גם יתר הנוסעים, וזאת "לפי הצעקות של האנשים" (שם, שורה 27). 7. 7. המשיט הבהיר כי הוא משיט סירות מאז היה בן 16, ואף ייצג את ישראל במשחקים האולימפיים (בדגם 470; עמ' 26 לפרוטוקול, שורה 18). הסירה שהשיט היא סירה חצי קשיחה באורך 7 מטרים (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 5-6) שמהירותה המירבית 30 קשר לערך (שם, שורה 12). השיט בוצע במהירות 15 קשר שהיא המהירות הרגילה (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 21-22 בהתייחס לאמור בסעיף 6 לתצהירו), כאשר המגמה היא לנסוע במהירות שלא תזיק לגבו של המשיט אך גם תיהנה את הנוסעים (שם, שורות 19-21), כאשר לעניין זה "חלק מהמטרה של השייט הזה שאנשים יקבלו איזה התרגשות ובהתרגשות יש חלק של פחד, אבל זה לא מפחד" (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 5-6). הוא אישר כי "ההרגשה שהסירה נוסעת מהר. זה השייט. הסירה היא סירה מהירה, הנוסעים צריכים להרגיש שהסירה נוסעת מהר" (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 13-14). סירות מסוג זה הושטו על ידו בתדירות של בין פעם בחודש לעשרים פעמים בחודש, תלוי בלחץ ובתחרויות שנקבעו, במסגרתן הועסק כמאמן (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 21-23). 8. 8. בעוד שהתובע ועדיו מסרו עדותם מתוך הרושם הלא מקצועי שעשתה עליהם מהירות הסירה, מוכן אני להניח כי המשיט מסר דברים כהווייתם. עדותו עשתה רושם טוב, כאשר הוא לא נמנע מלהשיב גם תשובות שלא נעמו לו או לשולחיו, דוגמת ההודאה כי יתכן שלא שת לבו לעובדה כי בשיט זה היו אנשים מפוחדים (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 14-15; שם, שורה 10). לפיכך מעדיף אני את עדותו המקצועית לפיה עמדה מהירות הסירה על 15 קשר (מעט פחות מ- 30 קמ"ש). מהירות זו, שאינה ניכרת ביבשה, יוצרת תחושה של מהירות בים, כפי שהבהיר המשיט, ולפיכך ניתן להבין מדוע היו הנוסעים תחת הרושם כי הסירה שטה במהירות גבוהה מאד. התנהגות התובע במהלך ההפלגה 9. 9. בסעיף 5 לתצהירו תיאר המשיט את התנהגות התובע בהפלגה בלשון זו "במהלך ההפלגה הוא נופף בידיו, בניגוד להוראות הבטיחות. התובע לא החזיק בידיות הסירה ואף נעמד, לסירוגין, בזמן השיט, תוך התעלמות מהערותי ומדרישותי שיתנהג כנדרש". התובע טען בתצהירו (סעיף 4 וסעיף 5(ד) לתצהיר) כי נופף ביד למשיט כדי שיאיט את מהירות השיט, כפי שגם הדגים במהלך הדיון (הרמת היד והורדתה - עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 26-27). עם זאת, במהלך החקירה הוסיף התובע כי "אני סובבתי את הראש ואמרתי שלום לסירה מקבילה שבאה במקביל ונופפתי ידיים לספינה, אני לא ישבתי כמו טיפוס מקובע" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 12-13). לשאלה אם המשיט העיר לו שישב ויפסיק לנופף בידיים, השיב "האמת אני לא זוכר" (שם, שורות 14-15). באמירות אלה, שזכרן לא בא בתצהיר, יש כדי להוסיף משקל לטענות המשיט בדבר התנהלות התובע במהלך השיט. עם זאת, יש לציין כי ספק רב אם התובע שמע את מלוא הערות המשיט, שכן זה הבהיר בעדותו כי המשיט יושב מאחור כדי שיוכל לשמוע את הנוסעים, מאחר והרוח נושאת את דבריהם אליו (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 3-5). ממילא יש להניח כי גם ההיפך הוא נכון, והיושבים בחרטום הספינה אינם שומעים היטב את הנאמר (או הנצעק) מאחור. לפיכך נראה כי יש לקבוע שהתובע התרומם ממושבו מפעם לפעם ונופף בידיו. אין מקום לקבל את הטענה כאילו שבה התנהגות זו לכל אורך הדרך, ונראה כי גם המשיט עצמו אינו תומך בתזה זו, שכן אף הוא ציין כי מדובר ב"מספר פעמים" (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 22-23) וכי סבר שהערות אלה יספיקו (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 4-5). יש להניח כי המשיט לא היה סבור כן אם התובע היה שב ומקפץ ממקומו מייד לאחר ההערות. כפי שיובהר להלן, לעניין זה משקל, אם בכלל, רק ככל שהדברים נוגעים לשאלת האשם התורם. 10. 10. מסקנת הביניים, לסיכום הפרק העובדתי, היא כי הוראות בטיחות נמסרו לתובע ולחבריו; הסירה נסעה במהירות, אך לא במהירות חריגה; והתובע התרומם ממושבו מפעם לפעם ונופף בידיו. שאלת האחריות - הפן המשפטי 11. 11. התובע טוען כי יש להטיל אחריות על הנתבעת 3 לנזקיו מכוחם של כללי היפוך הנטל שבסעיפים 38 (דבר מסוכן) ו- 41 (הדבר מדבר בעדו) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כן טוען התובע כי יש לקבוע שהנתבעת התרשלה במעשיה והתקיימו יסודותיה של עוולת הרשלנות. 12. 12. את הטענה לפיה התקיימו תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין יש לדחות ולו מהטעם הפשוט כי על פי תיאורו של התובע ידועים לו כל הפרטים הרלוונטיים לתובענה. התובע הבהיר בתצהירו כי עת הגיע גל גדול התרוממה הסירה "הועפתי לגובה וכשנחתתי חזרה ספגתי חבטה אדירה בישבן מהמושב" (סעיף 4 לתצהיר). לטענתו ספג מכה זו בשל מהירות נסיעתה של הסירה. ממילא אין אלא לקבוע כי אין תחולה לכלל בעניין הדבר מדבר בעדו בענייננו, שהרי "אם בתום הדיון נתלבנו לבית-המשפט, על-סמך חומר ההוכחה, כל העובדות החשובות, שגרמו לתאונה, ונותר לו רק להחליט, אם הן מראות שסיבת הנזק, שסבל התובע, נעוצה ברשלנותו של הנתבע ואם לאו, כי אז המדובר בשאלה משפטית גרידא, ושוב אין נפקות להוראה האמורה בסעיף 41 הנ"ל" (ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד (2) 229, 251-252; והשוו ע"א 224/51 פריצקר נ' פרידמן, פ"ד ז 674, 682). מאחר וגירסת התובע לא נסתרה, אין עוד צורך לדון בשאלה אם משקפת היא מציאות אמיתית או מדומה, ואם יש מקום לפיכך להחיל במקביל לה את הכלל בעניין הדבר מדבר בעדו (השוו ע"א 8425/02 בדר נ' פארוק, פ"ד נח (2) 673). 13. 13. הטענה בעניין תחולתו של הכלל בעניין "דבר מסוכן" נטענה בחצי פה, ולא בכדי. די אם נאמר כי הדרישה הנוספת לכלל לפיה חלה החזקה רק עת "נעזב" הדבר המסוכן או "נמסר" (ראו ע"פ 74/62 פישמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז (3) 1478) טרם בוטלה, על אף הביקורת הרבה שהוטחה בה (ראו לדוגמא י' אנגלרד "מושג הדברים המסוכנים לפי סעיף 51 לפקודת הנזיקין והמכונית" הפרקליט כג (תשכ"ז) 434, 437-438; ד' מור "פקודת הנזיקין בראי ארבעים שנות פסיקה" הפרקליט לט (תש"ן) 344, 356). דרישה נוספת זו אמנם לא נזכרה בדיון בכלל הנוגע ל"דבר מסוכן" במסגרת ע"א 7887/02 ג'וויליס זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים, פ"ד נח (2) 279, אולם נראה כי התקיים גם באותן נסיבות. מכל מקום, על אף הביקורת כנגד התוספת לכלל זה, טרם הוחלט על ביטולה (השוו ע"א 1071/96 עזבון המנוח אלעבד נ' מדינת ישראל, מיום 6.2.06, בפיסקאות 13 ואילך; אך השוו לסעיף 486 להצעה לחוק דיני ממונות). ספק גם אם היה מקום לקבוע כי סירה שמהירותה המירבית היא כחמישים קמ"ש היא בגדר "דבר מסוכן". 14. 14. טענתו העיקרית של התובע סובבת את עוולת הרשלנות. לעניין זה טוען הוא כי יש לקבוע כי הנתבעת התרשלה בדרך הפעלת הסירה ו/או בדרך מתן ההוראות. הנתבעת טוענת כי לא היה כל פגם במעשיה, וכי התובע הוא שגרם לנזקיו במחדליו מלבצע את הוראות הבטיחות שניתנו לו. 15. 15. עיון בתצהיר המשיט מעלה כי גם לשיטת הנתבעות "השיט בסירה מלווה מעצם טבעו בקפיצות וטלטולים" (סעיף 3 לתצהיר) וכי "במושבים הקדמיים הקפיצות חזקות וגבוהות מאלה שבמושבים האחוריים" (סעיף 4 לתצהיר). בהודעה למבטחת על מקרה הביטוח (ת/3) צויין מפי המשיט, יום לאחר התאונה, כי כל הנוסעים "בעלי בעיות גב" הוזהרו "מאפשרות של קפיצות קשות במהלך ההפלגה". כפי שהובהר לעיל, הסירה שטה במהירות הנראית לנוסעים גדולה. המשיט אישר בעדותו כי הוא משער שהתובע נפגע בשל "נחיתה לא נכונה" באחת מקפיצות הסירה על הגלים (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 1-4). מכאן כי בשיט טמונות סכנות העלולות לבוא לידי מימוש אם לא ימולאו כל הוראות הבטיחות כלשונן. סכנות אלה נובעות מהקפיצות, שהן חלק מטבעו של שיט בים גלי ובו גלים בגובה חצי מטר עד מטר ועשרים (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 1-5). הקפדה על הוראות הבטיחות עשויה לשמור את הנוסעים מכל רע. סטייה מהן עלולה לגרום לפגיעה. כאמור - ההוראות כוללות את הצורך "להסתכל קדימה ולהרים ישבן כדי 'לקדם' את הגלים ולשכך את הטלטול" (סעיף 4 לתצהיר). מכאן כי על הנוסעים לשמור על דריכות ולא להרפות מעירנותם, שכן אי מתן תשומת לב לגל, והימנעות מכניסה למצב שבו יורם הישבן להקל על המכה, עלולה להיגמר לעיתים (אף אם לא לעיתים קרובות, למרבה המזל) באסון. 16. 16. אף כי המשתתף בפעילות ספורטיבית או אתגרית נוטל על עצמו לעיתים סיכונים הכרוכים בכך, ספק אם שיט בסירת טורנדו עונה להגדרת פעילות "אתגרית". מכל מקום, מעדות המשיט עולה כי בשל היטלטלות הסירה עלולים הנוסעים לספוג מכות בגבם, ולעיתים רחוקות להינזק מכך. אם סבורה היתה המפעילה כי לנוסעים עלול להיגרם נזק בשל הרפייה מערנותם, וזאת בשל תנאי הים, מהירות הסירה או היטלטלותה, הרי שמוטלת עליה החובה להנחותם בעניין זה כראוי. בכלל זה שומה עליה לשקול תרגול של הנוסעים בטרם היציאה אל הים, ובעיקר - להדגיש בפניהם כי עליהם להיות דרוכים וערניים בכל עת, וכי אם ירפו לרגע את ריכוזם עלולים הם למצוא את עצמם במצב בו יסבלו מחבלה בגב. אם לא עשתה כן הנתבעת - הרי שמחדלה זה עולה כדי התרשלות בנסיבות העניין. 17. 17. הנזק שנגרם לנוסעים אינו אלא פועל יוצא של התרשלות זו, שהרי לו ניתנו הוראות מתאימות יתכן שהיה התובע עירני יותר, ובוודאי לא היה נוהג כפי שנהג על פי הטענה. ממילא יש לקבוע כי הנזק קשור סיבתית להתרשלות, במישור העובדתי והמשפטי גם יחד. אמנם הפעלת מבחן "הגורם בלעדיו אין" מעוררת קשיים ניכרים במקרים בהם הנזק נגרם בעטיו של מחדל (י' גלעד "הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי" משפטים יד (תשמ"ד) 15, 17), ולפיכך מתעורר הצורך "להעריך באורח היפותטי" את התנהגות הנפגע לולי קיומו של מחדלו של הנתבע (אנגלרד, ברק, חשין, טדסקי דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שניה, תשל"ז) 229 - 230; ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא (2) 171, 191; ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים כרמל, פ"ד נג (4) 526, 551 - 552). אלא שבמקרה דנא לא מתעורר קושי מיוחד, בפרט לנוכח תיאור המשיט את התנהגות התובע. לא למותר לציין כי לו סבר המשיט שהתנהגות זו עלולה לגרום לאסון, היה עליו לעצור את הסירה ולהודיע כי לא ימשיך בהפלגה עד להפסקת פעולות התובע, ולא להסתפק בהאטה והערה. משלא עשה כן, ומאחר והנתבעת היתה מודעת לאפשרות כי כתוצאה מטילטול הגלים ומהירות השיט עלול להיגרם נזק לנוסע שלא פעל לרכך את החבטה מתנודת הגלים, הרי שהנזק שהתממש עונה למבחן צפיות הנזק, הוא המבחן המקובל לקביעת הקשר הסיבתי המשפטי בעוולת הרשלנות (ראו ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח (1) 415, 431; ע"א 7021/99 עיזבון ויצמן נ' סלע, פ"ד נו (1) 822, 830). 18. 18. יוער כי באופן דומה נקבע כי מארגני קורס צניחה אחראים לנזקי צנחן מתלמד שטעה בתפעול המצנח, וזאת על אף שניתנו לו הנחיות מדוייקות במהלך הקורס כיצד לנהוג (השוו ת"א (חיפה) 512/98 נעים עזרא ואח' נ' סקאי קלאב, תקדין-מחוזי 2005 (3) 7373; בנסיבות אחרות, ובהן מתן הוראות מפורטות ביותר וציוד מתאים, נידחו תביעות מעין אלה - ראו ע"א (חיפה) 1293/03 גרציה ויי נרמן נ' סקאי קלב בע"מ, תקדין-מחוזי 2004 (1) 6176 והאסמכתאות שהובאו שם). במקרה דנא אף אם ניתנו הוראות כלליות לנוסעים, ברי כי אלה לא הודגשו בפניהם כראוי. מכל מקום, ההנחה כי מארגן פעילות כלכלית יהיה פטור מתשלום עת נגרם נזק למשתתף בפעילות בשל חוסר תשומת לב רגעית מצד המשתתף אינה סבירה בעיני כל עיקר. במקרה דנא נדרשת מהמשתתפים, לשיטת הנתבעות, פעולה אקטיבית כדי לשמור על בריאותם ושלמות גופם. אם כשלו המשתתפים, שלא עברו כל קורס הכנה, מלשמור על עירנות מליאה ולהבחין בכל גל - חשופים הם לכל פגע. הנחה מעין זו אינה מתיישבת גם עם המגמות שבבסיס דיני הנזיקין, הן זו הנוגעת להרתעה והן זו המניחה כי אחד מתפקידי דיני הנזיקין הינו פיזור הנזק. 19. 19. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת 3 אחראית לנזקי התובע, וכי על הנתבעות 3 ו- 4 מוטלת החובה לפצותו. 20. 20. משכך הם פני הדברים יש עוד לדון בשאלת אשמו התורם של התובע. כפי שהובהר לעיל, המשיט הודיע לנוסעים כי עליהם לשבת במקומם. התובע עצמו פעל בהתאם, ולשיטתו (כמו גם לשיטת העדים מטעמו), לא ניתן היה לעשות אחרת מבלי להיחשף לאפשרות לפיה יועפו מהסירה. עדותו של המשיט, לפיה העיר לתובע פעמים מספר מאחר וזה נופף בידיו ואף התרומם מכסאו, התחזקה גם מעדות התובע עצמו. עם זאת, מעדות התובע לא הובהר אם ברגע הפגיעה עצמו התרומם מכסאו או נופף בידיו, והוא אף לא נשאל על כך (השאלות התמקדו בעניין הדרך בה ישב בעת הארוע - עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 20-27). העדים האחרים לא זכרו את פרטי הפגיעה, והמשיט, שהבהיר פעמים מספר בחקירתו כי ראה את הפגיעה (עמ' 21 לפרוטוקול, שורה 19; עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 21-22; עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 1-4), לא ציין כי התובע נעמד באותה עת או עזב את ידיו. גם בתיאור בת/2 ובת/3 נרשם כי ידי התובע "נשמטו" מידיות האחיזה וכי "בשלב מסויים ביקש לחזור לחוף בטענה שקיבל מכה בגב". בנסיבות אלה אין אלא לאמר כי לא הורם נטל ההוכחה לפיו קיים קשר סיבתי בין אשמו של התובע ובין הנזק שנגרם לו. כידוע, נטל ההוכחה לקיום האשם התורם מצד הנפגע מוטל על שכם הנתבעים (ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט (4) 266, 273; ע"א 526/64 "זחליל" חברה לחריש, יישור וחפירות קרקעות בע"מ נ' פנחס, פ"ד יט (4) 455, 461; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415, 424). בנטל זה לא עמדו הנתבעות בנסיבות העניין, ולפיכך אין מקום לזקיפת אשם תורם לחובתו של התובע. 21. 21. המסקנה היא, איפוא, כי הנתבעות 3-4 חבות בפיצוי התובע בגין מלוא נזקיו הנובעים מהארוע. הנזק 22. 22. המומחה מטעם התובע העריך את נכותו בגין הפגיעה בגב בשיעור 20%, וכן קבע לו נכות בשיעור 5% בגין שבר בחוליה ונכות בשיעור 10% בגין פגיעה בירך שמאל. המומחה מטעם הנתבעות קבע לתובע נכות בשיעור 5% בלבד, בגין השבר בחוליה. המומחית מטעם בית המשפט, ד"ר מיכל עמית-כהן, קבעה לתובע נכות בשיעור 10% בגין מגבלה בתנועות עמוד השדרה המותני, על פי סעיף 37(7)(א) לתוספת לתקנות המל"ל. מחוות-דעתה עולה כי מגבלת התנועה הקלה בעמוד השדרה המותני התפתחה כתוצאה משינויים ניווניים באזור השבר בחוליה. כן קבעה המומחית אי כושר מלא לארבעה חודשים לאחר הארוע, ואי כושר בשיעור 50% לשלושה חודשים נוספים. המל"ל קבע לתובע נכות בשיעור 5%. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחים. בנסיבות אלה נראה כי יש לאמץ את קביעותיה של המומחית מטעם בית המשפט, ולקבוע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין מגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני. 23. 23. כנתוני עזר יש לציין את העובדה כי התובע הוא יליד 20.2.1951. עובר לתאונה עבד כאחראי אזור מכירות אצל הנתבעת 1. בחודש מאי 2001 פוטר מעבודתו ללא קשר לתאונה, ומאז עובד הוא באותו תחום (חומרי בניין) במסגרת מעסיק אחר. נזק לא ממוני 24. 24. אליבא דכל המומחים סובל התובע משבר בגוף החוליה. מטבע הדברים לשבר מעין זה נלווים כאבים, ותלונותיו של התובע בסעיף 10 לתצהירו משקפות כאבים אלה. המגבלה בתנועה אינה אלא פועל יוצא של השבר, כעולה מחוות-דעתה של ד"ר עמית-כהן. משכך הם פני הדברים, ומאחר ואין עוד חולק כי הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בתביעות על פי פקודת הנזיקין אינו תלוי בסכום שהיה נפסק על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (השוו ע"א 398/99 קופ"ח של ההסתדרות נ' לאה דיין, פ"ד נה (1) 765), יש לפסוק לתובע סכום של 55,000 ₪ בגין נזקו הלא ממוני. הפסדי שכר בעבר וגריעה מכושר ההשתכרות 25. 25. לתצהירו צירף התובע טופס 106 לשנת 1999, ממנו עולה כי עבד במשך כל חודשי השנה וכי שכרו החודשי עמד על כ- 12,000 ₪ לחודש ברוטו. כזכור, התובע נפגע בתאונה בחודש אוקטובר 1999. טופס 106 לשנת 2000 מגלה כי חלה עלייה בשכרו של התובע, שהשתכר קרוב ל- 13,000 ₪ לחודש בשנה זו. בחמשת החודשים הראשונים של שנת 2001, עד לפיטוריו במסגרת התייעלות, השתכר התובע כ- 17,000 ₪ ברוטו לחודש (אף כי יתכן שהסכומים כוללים פיצויים). במקום עבודתו החדש, אליו עבר חודש לאחר פיטוריו (כפי שעולה מטופסי 106 של שנת 2002-2003) השתכר התובע כ- 9,000 ₪ ברוטו לחודש בשנת 2002, ו- 10,000 ₪ ברוטו לחודש בשנת 2003. התובע לא המציא נתונים אודות שכרו בשנת 2004 או 2005 (התצהיר הוגש ביום 6.4.05), אף כי בעדותו (ביום 8.1.06) טען כי השכר נותר ללא שינוי, למעט זכויות סוציאליות. 26. 26. מאחר ולא הובאה כל ראיה (ולמעשה גם לא נטען) כי יש קשר בין פיטוריו של התובע ובין התאונה, יש לקבוע כי לא הוכח שנגרם לתובע הפסד שכר בעבר. טענותיו של התובע בסעיף 12 בתצהירו לפיהן קיבל שכר חלקי בחודשי אי הכושר אינן מתיישבות עם נתוני השכר שהוצגו, ולכל היותר ניתן היה לאמר כי הפסדי השכר שנגרמו בתקופה לאחר התאונה שולמו במלואם ע"י המל"ל, אלא שקשה ליישב קביעה זו עם העובדה כי באישור המל"ל (שצורף לבקשה לתיקון כתב התביעה והוגש מטעם המל"ל כראייה) נרשם כי "התשלום הועבר לחשבון התובע". המעט שניתן לאמר הוא כי לא הוכח שנגרמו לתובע הפסדים בפועל. לעניין זה אציין כי גם עיון בנספחים לתצהיר מטעם הנתבעת 1 (שעורכו לא נחקר לאחר שהתביעה כנגדה נדחתה; התצהיר לא הוגש כראייה מטעם הצדדים שנותרו במסגרת התובענה, וממילא אין הוא מהווה ראייה בתובענה), לא מפזר את העמימות העובדתית בעניין זה. מכרטיס העבודה (שלמעשה אינו ראייה במסגרת התובענה) עולה כי שכרו של התובע במהלך שנת 1999 סבל מתנודות משמעותיות, וכי בחודשים לאחר התאונה כמו גם בשנת 2000 לא חל שינוי ממשי בשכרו. עוד ניתן ללמוד מכרטיס זה כי בחודש אוגוסט 2000 הוזן למשכורת התובע סכום גדול בגין תגמולים מהמל"ל (29,578 ₪ - הסכום אינו זהה לא לסכום דמי הפגיעה המפורט בטופסי המל"ל ולא לסכום המענק, ונמוך משניהם בכ- 9,000 ₪), והוא העומד בבסיס חלק ניכר מהעלייה בשכר בשנת 2000. 27. 27. מכל מקום, מאחר ולא הוגש אישור מהמעביד בגין העדרויותיו של התובע, ולא הוכח כי נגרמו לו הפסדים בפועל, אין אלא לדחות את תביעתו תחת ראש נזק זה. 28. 28. אשר לגריעה מכושר ההשתכרות: מאז התאונה חלפו למעלה משש שנים, במהלכן לא הוכח כי נגרמה לתובע ירידה בשכרו בגין התאונה (אף כי חלה ירידה בשכרו בגין מעבר למקום עבודה אחר, שלא כתוצאה מהתאונה). לעניין זה יפים דבריו של השופט (כתוארו אז) אור בע"א 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, תקדין-עליון 91 (2) 1472 "השאלה אם כך הוא, תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של התובע ומידת הסתגלותו של התובע לעבודתו על אף נכותו, ושיקולים כיוצא באלה הקשורים בכושר השתכרותו על אף מומו" (השוו ע"א 586/84 מכלוף ואח' נגד עירית תל אביב, פ"ד מג (1) 137, 152). בנסיבותיו של התובע, תוך שנתתי לבי לאופי הנכות וטיבה ולכלל לפיו לנכות אורטופדית משמעות תפקודית (ראו ע"א 3049/93 גרוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 799), לפרק הזמן שחלף מאז התאונה ללא פגיעה בשכר, לשנות העבודה שבפני התובע (עד לגיל 67) ולסיכון כי יפלט שנית, חלילה, לשוק העבודה ויתקשה יותר למצוא עבודה במומו, יש לקבוע לו פיצוי בסכום של 75,000 ₪, המשקף כמחצית מהחישוב האקטוארי המלא (פיצוי של מעט למעלה מ- 600 ₪ לחודש לעתיד), ומשקלל גם את שכרו הפוטנציאלי של התובע (תוך התחשבות בתנודות שוק העבודה הפוטנציאלי, כפי שהוכחו במקרה שלו). עזרה והוצאות 29. 29. התובע לא הוכיח כי נזקק לעזרה בשכר בעבר, וספק אם שיעור נכותו מצריך עזרה בשכר לעתיד. עם זאת, יש להניח כי התובע נעזר בקרובי משפחתו בתקופה הראשונה שלאחר התאונה, מעבר לחובתם המוסרית. במקרים מעין אלה "על בית המשפט לעשות אמדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזק" (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח (1) 277, 280; ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ, תקדין-עליון 90 (3) 683; ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ, תקדין-עליון 97 (3) 919). לפיכך אני פוסק לתובע סכום של 10,000 ₪ בגין עזרה בעבר ולעתיד. 30. 30. התובע לא הוכיח כי הוציא הוצאות כלשהן, ומאחר ומדובר בתאונת עבודה יש להניח כי אם הוצאו הוצאות - הושבו על ידי המל"ל. ממילא אין התובע זכאי לפיצוי תחת ראש נזק זה. סיכום כספי 31. 31. לנוכח האמור לעיל ישלמו הנתבעות 3-4 לתובע את הסכומים דלהלן: א. נזק לא ממוני 55,000 ₪ ב. גריעה מכושר השתכרות 75,000 ₪ ג. עזרה 10,000 ₪ סה"כ 140,000 ₪ 32. 32. הסכומים כוללים הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין. 33. 33. מתוך הסכום שהתקבל יהיה המל"ל זכאי לסכום שנתבע על ידיו, העומד נכון להיום על 89,697 ₪ (80,966 ₪ נכון ליום הגשת כתב התביעה המתוקן - 6.5.04, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין). לפיכך ישלמו הנתבעות למל"ל סכום זה בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ, ולתובע ישולם סכום של 50,303 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ והוצאות המשפט כפי שישום הרשם. הפלגות נופש (תביעות)נזיקיןמשפט ימי - דיני ימאות