פגיעה מכדור גומי של משטרת ישראל

פסק דין 1. רקע: התובע, יליד 17.9.79 מכפר פרדיס, טוען כי ביום 2.10.00 לאחר שיצא מהמסגד, בקרבת מינימרקט ודיע בכפר פרדיס, נפגע מכדור גומי של משטרת ישראל. התובע פונה לבית החולים הלל יפה בחדרה כשהוא סובל משבר בעצם בפנים ואושפז מיום 2.10.00 עד 4.10.00, ושוב מיום 23.10.00 עד 31.10.00. לגירסת התובע יצא מהמסגד לאחר תפילה והתכוון לקנות במכולת, דהיינו היה עובר אורח תמים, אף שבאותו יום התחוללו מהומות בכפר ובסביבתו. לטענת התובע, משטרת ישראל התרשלה בפגיעתה בו, מכיוון שהוא לא השתתף בשום אירוע בניגוד לחוק, כגון ידוי אבנים. הנתבעת, לעומת זאת, טוענת כי יום לפני כן ובאותו יום אירעו התפרעויות חמורות בישובים ערביים רבים בישראל שבמהלכן הותקפו אזרחים יהודיים ושוטרי משטרת ישראל. בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת בין היתר שהתובע נפגע מירי בכלל ומירי של משטרת ישראל בפרט, וטענה עוד כי התובע השתתף בהפרות סדר, מהומות והתפרעויות ונכנס למקום שבו היו המהומות. מאחר שהנתבעת הציגה ראיות לכאורה לפיהן התובע אכן השתתף באותו יום בידוי אבנים, בניגוד לגירסתו, התבקש התובע לענות אם הוא עומד על תביעתו גם אם יתברר שהתובע השתתף בידוי אבנים, והוא הודיע שהוא עומד על תביעתו גם במקרה זה. ואכן, עצם העובדה שהתובע השתתף בידוי אבנים אינה אומרת בהכרח שמשטרת ישראל לא התרשלה בירי כדורי גומי, אם כי יש בכך אשם תורם. 2. אירועי היום הקודם: להבנת האירועים ביום 2.10.00 בכפר פרדיס, יש לפרט את האירועים ביום הקודם, 1.10.00, כפי שהובאו בתצהירו של רב פקד דניאלי ממשטרת זכרון יעקב, ולא נסתרו: הכפר פרדיס היה ידוע ככפר שלו שהצטיין ביחסי דו קיום טובים עם האוכלוסיה היהודית השכנה, וכך היו גם היחסים בינו לבין משטרת ישראל, שנתפשה על ידי התושבים כנותנת שירות ולא כאויב. ביום 1.10.00 היתה התפרעות קשה בכפר פרדיס, שגלשה לביש 4 הסמוך, בו היתה אז תנועה ערה של מטיילים ונופשים שעשו דרכם חזרה למרכז הארץ עם סיום חופשת ראש השנה, דרך צומת פרדיס בכביש 70. מאות אנשים יצאו מהכפר לכביש 4, חסמו אותו לתנועה כשבידם קרשים, מוטות ברזל ואבנים והחלו במסע של הרס - עקרו שלטים, ניפצו חלונות של כלי רכב לרבות ניידות משטרה, הציתו אוטובוס של אגד ויידו אבנים, בקבוקים וחפצים אחרים לעבר השוטרים שניסו לחצוץ בינם לבין האזרחים שנלכדו במכוניותיהם. גם ירי גז מדמיע לא עצר את ההמון המשולהב שהמשיך בהתקדמותו תוך צעקות "מוות ליהודים" ו" אללה אכבר". משנגמר הגז המדמיע, ירו השוטרים באוויר וגם זה לא עצר את המתפרעים. המתפרעים הגיעו למרחק של 30 מטר מהצומת שבו היו מכוניות ובהן משפחות אזרחים עם ילדיהן, והוסיפו להתקרב. הן האזרחים והן השוטרים היו בסכנת חיים ולכן פתחו באש חיה לרגלי המתפרעים. בעקבות ירי זה נסוג ההמון וחולצו אזרחים, בעזרת כוחות תיגבור גדולים. במהלך האירוע נפגעו מספר שוטרים, וכן נשמעו קולות נפץ מכיוון הכפר, שאין לדעת אם הם קולות ירי באש חיה או קולות נפצים. לאחר פעולות לכיבוי הצמיגים הבוערים והרחקת הגרוטאות והמכשולים מהכביש, בעזרת ציוד מכני כבד, שב הכביש ונפתח לתנועה. לפיכך, בשעות הערב של יום 1.10.00 נערכה הערכת מצב לקראת היום הבא והוחלט להציב כוח מתוגבר הכולל שוטרים מתחנת זכרון יעקב ותגבורת היס"מ בכביש 4 ליד הכפר כדי למנוע התקרבות מתפרעים לכביש 4 ולצומת פרדיס, בין היתר, כדי להותיר את הציר פתוח כאשר הציר החילופי, כביש 65, עשוי להחסם עקב התפרעויות בגזרת אום אל פחם. במצב זה עלה השחר על יום 2.10.00. 3. עדות התובע: אין חולק שגם ביום 2.10.00 היו התפרעויות ליד הכביש, אלא שהפעם היו במקום כוחות גדולים עם ציוד מתאים לפיזור מתפרעים, לרבות גז מדמיע וכדורי גומי. כדברי רב פקד דניאלי, במהלך הבוקר היו מספר אירועים של ידוי אבנים מהכפר לעבר מכוניות, כאשר כוחות המשטרה מנעו מהמתפרעים להתקרב לכביש ולחסום את התנועה. עשרות מתפרעים התגודדו בשולי הכפר, בסמטאות היורדות לכביש 4, הגיחו מאחורי המסתור ליידות אבנים או נפצים וחזרו למסתור מאחורי הבתים. מוקד האירועים היה בקרבת הסופר של ודיע. לקראת הצהריים התגברו ידויי האבנים לעבר המכוניות והשלכת הנפצים. בשעה 14.30 לערך לא היה מנוס מסגירת כביש 4 לתנועה עד להרחקת המתפרעים, למרות שכביש 65 נסגר עקב התפרעויות באום אל פחם. זה השלב שבו הורה מפקד הכוח על כניסה לתוך הכפר כדי להביא להפסקת ההתנכלות לתנועה והדיפת המתפרעים פנימה. כל מקום שבו נתקל הכוח הנכנס בידויי אבנים שסיכנו את השוטרים, נעשה שימוש באמצעים לרבות כדורי גומי. לדברי רב פקד דניאלי, באותו זמן לא היו ברחוב אזרחים תמימים אלא רק מתפרעים, שכן האזרחים התמימים התרחקו ממוקדי האלימות והסתגרו בבתיהם. לגירסת התובע בתצהירו, "בתאריך 2.10.00 לאחר תפילת הצהריים נשארתי במסגד לקרוא קוראן, בסביבות שעה 2.00 יצאתי מהמסגד לצוך קניית דברים מהמכולת שבקרבת המסגד, אנשי המשטרה כנראה היו עוקבים אחרי מישהו ולפתע הרגשתי במכה חזקה במצח ונפלתי. כשראיתי שאנשי המשטרה רוצים לתת לי מכות קמתי במהירות והפנים שלי מכוסים בדם, עד שהגעתי לביתו של מר עדנאן לוטפי לידי המסגד..." כלומר האירוע אירע כאשר התובע הוא אזרח תמים שנקלע למקום. על גירסתו זו חזר גם בחקירתו הנגדית. איני מאמין לעדותו של התובע כלל, וזאת הן עקב התרשמותי הכללית מעדותו בפני והן בשל כל אלה: א. התובע נכנס לאולם והתיישב בכסא העדים כשלראשו כובע מצחיה ועיניו מושפלות. הופעה כזו מתאימה למי שתובע פיצויים על בסיס של נכות פסיכיאטרית המבוססת, כדברי המומחה מטעמו, על כך שהתובע היה "ממורמר עם גוון דכאוני". גם הפסיכיאטר ד"ר וייל כתב שהתובע הגיע בליווי אביו, חובש כובע, מתוח וחסר שקט. בשלב האזהרה מילמל התובע כשעיניו מושפלות וקשה היה להבין את תשובתו. לכן, ביקשתי ממנו להרים את קולו, ואם אפשר להוריד את הכובע כדי שאראה את עיניו. לא שמתי עדיין לב לכך שהכובע היה חלק מהאנמנזה של המומחה מטעמו, אלא רציתי להתרשם מהעד ללא הפרעה. התובע הוריד את הכובע באי רצון מסוים, אך לאחר מכן כלל לא נראה מדוכא ומושפל. להיפך, הוא הרים את עיניו וענה בהתרסה ובביטחון לכל השאלות. גם כשעזב את דוכן העדים, לא מיהר לחבוש את כובעו ולהשפיל עיניו כמקודם. בהנחה שלא נגרמה לתובע מטמורפוזה על דוכן העדים, אני מפרש את התנהגותו בחבישת כובע והשפלת עיניים כהצגה שנועדה להראות את הגוון הדכאוני בהתנהגותו. הצגה זו פעלה אצל המומחה אבל התבררה כהצגה בעת העדות בפני. ב. התובע ענה בתשובה לשאלון שלא עבד כלל מאז האירוע. בחקירה נגדית הופנה לעדות שנתן במשטרת אילת (נ/4) בה כתוב שהתובע עובד אצל קבלן בנין בשם איברהים מרעי באילת. על כך ענה התובע שניסה לעבוד כמה ימים בבנין אצל הקבלן ולא יכל להמשיך (עמ' 6). חוץ מזה, כך העיד, לא עבד כלל. על פי ההודעה נ/4, שבה הוחשד התובע בנסיעה במונית באזור התעשיה באילת בלי לשלם, הדבר היה ביום 22.7.02. עדותו של התובע שעבד רק כמה ימים בסביבות תאריך זה ולא עבד עוד נסתרת על ידי דבריו של סניגורו שנאמרו בפניו בדיון בת"פ 4671/01 ביום 23.4.02 שלפיהם החל התובע לעבוד לאחרונה. דבריו של התובע שלא עבד מאז האירוע נסתרים גם על ידי הודעתו במשטרה מיום 22.8.01 (נ/6 ) שבה אמר שלאחר האירועים הוא עובד בעבודות מזדמנות בכפר פרדיס. למרות שאלו דבריו של התובע עצמו, הוא אמר שהם אינם אמת (עמ' 8 למעלה). המסקנה היא שהתובע שיקר בדבריו שלא עבד לאחר האירוע. יצויין, כי גם לפני האירוע עבד רק בעבודות מזדמנות מעת לעת. ג. התובע מסר למומחה מטעמו "לא תוארו הפרעות נפשיות אצל בני המשפחה". בעדותו בעמ' 8 העיד התובע, לאחר שתחילה סירב לענות לשאלה אם לאביו היתה מחלת נפש בטענה שאביו נפטר, כי לאביו היתה מחלת נפש והוא היה מאושפז בשלה בבתי חולים פסיכיאטריים והיה מטופל כל הזמן במרפאה לבריאות הנפש בחדרה, בגלל מחלת הסכיזופרניה שממנה סבל. התובע נשאל מדוע בתשובה לשאלון תחילה לא ענה על השאלה אם יש מחלות במשפחה וענה שאף אחד לא שאל אותו. לבסוף ענה לשאלון שאביו סובל ממחלה עצבית. כשנשאל מדוע לא סיפר שלאביו יש מחלת נפש, סכיזופרניה, ענה שהוא לא מבין את השאלה. התרשמתי שהתובע הבין היטב את השאלה, רק ביקש להתחמק ממנה. כשחזר ב"כ הנתבעת על השאלה בצורה פשוטה יותר, התערב ב"כ התובע וענה במקומו שהתובע השיב מחלת עצבים ולא פירט כי הוא לא רופא. קבעתי מייד שדברי ב"כ התובע פוגעים במהימנות העד, שכן כאשר ב"כ התובע סבור שהעד אינו יכול לענות כראוי ועונה במקומו, אין סיבה להניח שהעד יודע לענות, וחזקה על ב"כ התובע שהוא יודע מה הוא שח לגבי ערכה של עדות התובע. על כל פנים, התובע ביקש לענות כנראה תשובה אחרת, וענה שאף אחד לא שאל אותו על הדברים האלה. זו תשובה מתחמקת שאינה אמת. התובע נשאל במפורש אם יש מחלות במשפחה, והוא ידע היטב שאביו סובל ממחלה ששמה סכיזופרניה, מילה שאותה הכיר בלי שום הסבר נוסף על אף שמה המסובך. גם לשאלה מדוע לא סיפר זאת למומחה ענה תשובה מתחמקת (בעמ' 9) "בשביל מה לי לענות לו על דברים כאלה, באתי בשבילי". כלומר, הוא שאל אבל התובע לא סיפר לו על בעיות של אביו, שהיה עימו. התובע לא אמר אמת וניסה להסתיר את מחלת הנפש של אביו, הסתרה שהצליחה אצל המומחה מטעמו, אבל לא בעדותו בפני. ד. התובע ענה בתשובה לשאלון שלא קיבל שום תשלומים מאגודות צדקה, קרנות או גופים אחרים עקב האירוע או בגלל מצבו. ואולם, אף שהתובע חזר על תשובה זו בפני (בעמ' 12), תשובה זו התבררה כשקרית, כאשר התובע הודה בראש עמ' 13 שקיבל 3,000 ₪ מהתנועה האיסלמית. התובע הסביר זאת בכך שלא זכר. אני לא מקבל הסבר שלפיו התובע לא זכר כאשר ענה לשאלון, לא זכר בפני, ורגע אחר כך פתאום כן זכר, למרות שהמרחק מהאירוע רק גדל. ה. התובע העיד (עמ' 14-15) שביום האירוע ראה מאות אנשים שצעקו סיסמאות ו"אללה אכבר", זורקים אבנים ודברים אחרים וחוסמים את הכביש, אבל רק מרחוק, מעל הבית שלו, ולא התקרב, כפי שהעיד במפורש בעמ' 15. ואולם, בעמ' 16 הודה התובע שהיה בבית הקפה הנמצא בכניסה לכפר, על הכביש ממש. כשנשאל לפשר הסתירה בין דבריו שהיה מעל הבית שלו לבין דבריו שהיה בבית הקפה, אמר שבית הקפה הוא מעל הבית שלו. מכיוון שזה אומר שהבית של התובע הוא על הכביש, נשאל על כך וענה שהבית לא בכניסה לכפר על הכביש, וכי היה בביתו בזמן אחר מזה שבו היה בבית הקפה. ניתן לחשוב שהתובע פשוט מבולבל, וזאת עקב מצבו הנפשי. איני סבור כך. התובע לא מבולבל אלא מתבלבל בין גירסותיו השקריות. גם המומחה מטעמו לא מצא שום בעיית זכרון ושום בעיה של בלבול. ו. התובע העיד שבאותו יום שבו היו ההתפרעויות בכניסה לכפר, מקום שם נמצא בית הקפה, ישב בבית הקפה שעות וצפה במתרחש, בלי לקחת בו חלק (עמ' 18). למרות שבעמ' 16 העיד שהיה בבית הקפה ולא בכביש, הרי באמצע עמ' 20 העיד שאינו יודע אם ירד לכביש או לא, והוא לא זוכר הרבה דברים שקרו באותו יום, אבל הוא זוכר שלא זרק אבנים. שוב, כפי שאמרתי לעיל, אפילו המומחה מטעמו, זה שנפל שבי במצגיו השקריים של התובע, לא כתב על שום בעיה של זכרון, ודבריו של התובע על בעיית זכרון אינם אלא התחמקות מן האמת. אני שאלתי את התובע על כך בעמ' 23 והוא ענה שיש לו בעיה רפואית ובגללה הוא לא זוכר. לדבריו, בעמ' 24, התלונן על כך בפני הרופא, אך מהמסמכים הרפואיים לא עולה שכך הוא, ולהיפך, הפסיכיאטר ד"ר ברקוביץ מחדרה שאצלו טופל כתב שהזכרון שמור. מלבד דבריו, אין ראיה לבעיה רפואית כזו ועובדה היא שהוא זוכר בבירור דברים מסויימים המרחיקים אותו, כגון שלא זרק אבנים ולא צעק סיסמאות. איני מאמין לתובע שיש לו בעיה רפואית של זכרון. יש לו בעיה עם האמת ולא עם זכרונה. התובע העיד גם שלא השתתף בהפגנה (בעמ' 21) אך מייד אחר כך אמר שהשתתף בהפגנה, אלא שהיה מהאנשים שאינם צועקים. גירסתו של התובע כאילו לא זרק אבנים נסתרת על ידי דבריו עצמו סמוך לאירוע. בשעה שהיה מאושפז בבית החולים הלל יפה בחדרה, הוא רואיין על ידי צוות מתוכנית הטלוויזיה "ערבסקה" ואמר מילים אלו, בתשובה לשאלה למה הרגשת שאתה צריך לזרוק אבנים: "תשמע,כולם זורקים, אתה חייב לזרוק, כשאתה רואה את החברה כולם זורקים, אתה לא יכול לסבול ולא לזרוק. אלה חברה". מכאן שהתובע הודה בזריקת אבנים ביחד עם החברה ולא רק בצפיה מבית הקפה באחרים שזורקים, או השתתפות בהפגנה שבה אינו צועק. ב"כ התובע הסביר את דבריו בכך שהיה פצוע ולא ידע מה הוא אומר. איני מקבל הסבר זה. היותו פצוע מנעה ממנו אולי לחשוב על השלכות דבריו, אבל לא הכניסה בפיו גירסה שלא היתה כלל. ז. בעדות התובע נערך שרטוט נ/11 כדי לבדוק את גירסתו שהלך מהמסגד למכולת כדי לקנות סיגריות ומשראה שהמכולת סגורה הלך לבית אחותו עביר. ואולם, מהשרטוט עולה שהוא נפצע במקום שאינו על הדרך הפשוטה והברורה לבית אחותו, שאינו נמצא ליד בית הקפה אלא מעליו. ח. התובע ענה בשאלון שלא תקף מעולם שוטרים. בעדותו הודה שתקף שוטרים ונשפט על כך, וכשהתבקש להסביר זאת ענה שהוא לא מסביר את זה (עמ' 39). סופו של דבר, התובע שיקר בחופשיות לצרכיו, בבית המשפט ומחוצה לו, ואני מעדיף את דבריו שהשתתף בהפגנה וזרק אבנים, וזאת עשה לאחר תפילת הצהריים שהיתה בשעה 12 על עדותו שלאחר תפילת הצהריים נשאר לקרוא קוראן משך כשעתיים ואחר כך יצא לתומו ונפגע מיריות השוטרים. איני מאמין לתובע ועל פי הראיות בפני אני קובע שהתובע השתתף בהפגנה, זרק אבנים על שוטרים ונפגע בהתנגשות עם השוטרים. 4. אחריות הנתבעת: גם בהנחה שהתובע השתתף בהפגנה, זרק אבנים על השוטרים ונפגע בהתנגשות עם השוטרים, אפשר שהמדינה תחוב בנזיקין, אם לא קויימו ההוראות לפתיחה באש כדורי גומי. אין ספק שזריקת אבנים על שוטרים, כמו על אזרחים, היא עבירה חמורה ומסוכנת לחיי הנפגעים. אין ספק גם שהשתתפות בהפגנה המונעת תנועה חופשית באחד הכבישים המרכזיים בארץ היא מעשה שיש בו מרידה בשלטון שיש לדכאה. ואולם, כפי שאסור לירות באש חיה בעבריינים ברחובות אם אין לכך הצדקה בדין, ישנם כללים גם לשימוש בכדורי גומי. עסקינן בפעילות משטרתית לפיזור הפגנות ולא בפעילות מלחמתית. כדברי הנשיא ברק בע"א 1354/97 עכאשה נ' מדינת ישראל: אינטרס הציבור הוא כי הצבא ינקוט אמצעים להשבת הסדר הציבורי על כנו ולפתיחת צירי תנועה. אך, כפי שציינתי בפרשת חמד, לא כל הפעולות בנסיבות אלה הן סבירות. הגורמים הפועלים לאכיפת החוק אינם רשאים להשליט סדר "בכל מחיר". מבלי להמעיט מחשיבות האינטרס שבשמירה על הסדר הציבורי, יש לזכור כי כוחות הביטחון אינם רשאים לעשות הכל כדי לדכא התפרעות או לפתוח ציר תנועה. עליהם לנקוט רק באמצעים שהם סבירים בנסיבות העניין. לא בכל הנסיבות קיימת הצדקה לדכא התפרעות במחיר של סיכון חיי אדם. גם במצבי סכנה אין היתר לעשות הכל כדי למנוע הסכנה. גם תחת סכנה יש לנקוט רק באותם אמצעים שהם סבירים בנסיבות העניין. בבחינת העובדות בתיק זה, אין לדעת מה היו הנסיבות שבהן ירו כדורי גומי, מעבר לעובדה שהדבר נעשה כלפי אחד מזורקי האבנים וקוראי הסיסמאות. מעדותו של רב פקד דניאלי לא ניתן היה להסיק דבר בענין זה, משום שהוא לא השתתף בירי כדורי הגומי ולא הורה עליו ואינו יודע לומר באיזה נסיבות נורו כדורי הגומי. היתה זו יחידה אחרת, שהוא לא חלק ממנה, שהיתה מורשית וירתה כדורי גומי. דבר גם לא נרשם ביומן מבצעים כלשהוא על כך. שקלתי אם בנסיבות אלה, שבהן הובא לעדות עד שיכול היה להעיד רק על האוירה הכללית ולא על הירי בכדורי גומי, מן הראוי לראות את המדינה כמי שנמנעה מלהביא את העד הנכון, דבר העשוי להתפרש לרעת גירסתה. הגעתי למסקנה שלא כך הוא, שכן אני מאמין לדברי רב פקד דניאלי שהשתתף באירועים שהיו הרבה אירועים, ברצף קרוב ולחוץ, ולא קיימת אפשרות מעשית לבודד את האירוע המסוים מכלל האירועים באותה עת. מנגד, איני יכול לסמוך על עדותו הבלתי אמינה של התובע, שהיא גם עדות יחידה, כי הירי היה מטווח של פחות - 50 מטר או 40 מטר או בנסיבות כלשהן כנטען על ידו. לפיכך, אין בידי עובדות מוכחות העשויות להטיל אחריות על המדינה. לענין זה יפים דברי הנשיא ברק בע"א 5064/94 חמד נ' מדינת ישראל פ"ד מח (2) 498: נסיבות חיצוניות חשובות, שיש לקחתן בחשבון, במסגרת המבחן האובייקטיבי של הסבירות, הן נסיבות החורגות מהתנאים הנורמליים. כאשר נסיבות כאלה קיימות, דיני ההתרשלות אינם דורשים מהמזיק לנקוט באמצעי זהירות מעבר למתבקש בתנאים החריגים. אכן, יש להתחשב בצורך של המזיק לקבל החלטה מהירה, בלא שיוכל לבחון לעומק את החלופות השונות העומדות לפניו ובלא שיוכל להתכונן לכך מראש. עצם העובדה שנבחרה על ידו חלופה מזיקה - חלופה שבבחינה רגועה לא היתה נבחרת - אין בה כדי להצביע על התרשלות. ...דברים אלה חלים גם מקום שכוחות הבטחון מבצעים פעילות מבצעית של דיכוי התפרעויות אלימות וטיפול בהפרות סדר. לעיתים אף נאלצים כוחות הבטחון לפעול בתנאי לחץ וחירום. באחת הפרשות התרחשה מהומה באחד הישובים. שוטרים שנקראו להשליט סדר השתמשו בנשק חם. אחד הניזוקים תבע את המדינה בנזיקין בגין רשלנות השוטרים. בפסק דינו ציין הנשיא אגרנט: "יש לזכור כי השוטרים פעלו כל הזמן בתנאי חירום (Emergency) כאשר מוטל עליהם התפקיד לדכא מהומה של המון אנשים, שהיו רוגמים אותם באבנים אף תוך נסיגתם... מן הנמנע שנמדוד את התנהגותם בעת שירו לעבר חורשת הזיתים, לפי אותה רמת זהירות, שניתן לדרוש מהאדם שגרם לתאונה בהיותו נתון במצב 'נורמלי'... מחובתנו להביא בחשבון את אווירת-המתח, שבה היו נתונים בעת מעשה, ולא לקבוע את הערכתנו רק על סמך העובדות היבשות, שנודעו לאחר המעשה, כאשר בידינו לשקול אותן באווירה שקטה" (ע"א 751/68 חמאמה רעד נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(1) 19, 214). אכן, כאשר שוטרים או חיילים פועלים בתנאי לחץ וחירום שלא הם גרמו, המונעים מהם שקילה ובחינה רגילים של החלופות והמחייבים החלטה מהירה שלא ניתן להתכונן אליה מראש, יש לבחון את סבירות פעולתם במסגרת תנאים מיוחדים אלה. אין לנתק את ההתנהגות מהתנאים שסבבו אותה. אין להעתיק את ההתנהגות ל"תנאי מעבדה"... כן יש להתחשב בטעויות בשיקול דעת שאינן מגיעות כדי התרשלות. ודוק: מצב החירום אינו קובע אמת מידה מיוחדת של סבירות. מצב החירום הוא אחת הנסיבות הקובעות את דרכי ההתנהגות הסבירה. גם במצבי חירום יש ואדם מתנהג באופן לא סביר, ועליו לשאת בתוצאות התרשלותו. על רקע זה, קמה ועומדת השאלה כיצד נקבעת ההתרשלות בעוולת הרשלנות? על פי אלו אמות מידה יש לבחון את סבירות התנהגותם של שוטרים או חיילים הפועלים לדיכוי התפרעות אלימה? כיצד להתחשב בנסיבות חריגות של מצבי לחץ וחירום? אמת, במסגרת המבחן האובייקטיבי של הסבירות יש להתחשב בנסיבות החריגות בהן נגרם הנזק. עם זאת, תנאי הלחץ והחירום, כשלעצמם, אינם שוללים אפשרות של התרשלות. כיצד איפוא, נקבעת הסבירות במצבים אלה? מהם הגורמים שיש לקחתם בחשבון? מקובל על הכל כי הסבירות אינה דורשת נקיטה בכל האמצעים האפשריים כדי להסיר את הסיכון. הסבירות דורשת נקיטה באמצעי זהירות סבירים להסרת הסיכון (הצפוי או שצריך היה לצפותו). השאלה אינה מהם האמצעים שמבחינה פיזית מונעים נזק. השאלה הינה, מהם האמצעים שיש לדרוש כי יינקטו לשם מניעת הנזק. מהם אמצעי זהירות אלה ובאלו נסיבות יש לנקוט בהם? שכן זאת יש לזכור: האחריות ברשלנות אינה אחריות מוחלטת. זוהי אחריות המטילה על המזיק את החובה לנקוט באמצעי זהירות סבירים לשם מניעת הנזק.... תוכנה של הסבירות (או ההתרשלות) נקבע על פי האיזון הראוי בין הערכים והאינטרסים הרלבנטיים להכרעה. מטרתו של האיזון הינה לקבוע את הערך החברתי של התנהגות המזיק. בכך בא לידי ביטוי עקרון "האשמה החברתית" המונח ביסוד האחריות ברשלנות. האינטרסים והערכים אותם יש לקחת בחשבון הם האינטרסים והערכים של הניזוק, המזיק והחברה. ... מנקודת מבט הניזוק, יש לבחון את חומרת הפגיעה בחייו, בכבודו ובשלמות גופו ונפשו. כן יש להתחשב בהסתברות התממשותו של נזק זה. מנקודת מבט הניזוק, ככל שהנזק לניזוק הוא גדול יותר, והסיכוי להתממשותו הוא רב יותר, יש לנקוט ביותר אמצעים למניעת הסכנה. מנקודת מבט המזיק, יש לבדוק את ההוצאות שהוא נדרש להוציא למניעת הסיכון ואת עלות המשאבים והאמצעים הדרושים למניעת הנזק. מנקודת מבט המזיק, ככל שההוצאות הנדרשות ממנו הן כבדות יותר וההסתברות להתממשות הסיכון של הפגיעה בניזוק קטן יותר, כן נדרשים ממנו אמצעים פחותים למניעת הסכנה. מנקודת מבט הציבור, יש לעמוד על החשיבות החברתית במניעת הנזק מזה ובמניעת הפעילות היוצרת את הסיכון מזה. יש לתת את הדעת "לשיקול הציבורי, המאזן בין צרכי הכלל וחלוקת המשאבים שבידיו, לבין הדרישות העולות מעת לעת במסגרת האמצעים הנתבעים לשם יצירת בטיחות רבה יותר בתחום מוגדר". מנקודת מבט הציבור, ככל שהפעילות המזיקה נעדרת חשיבות חברתית, כן יש לנקוט ביותר אמצעים כדי למנעה. ערכים ואינטרסים אלה - של הניזוק, המזיק והחברה - מתנגשים אלה באלה. סבירות ההתנהגות היא התוצאה של התנגשות זו. היא ה"וקטור" של מקבילית הכוחות.... השאלה המתעוררת היא, איפוא, זו: הכיצד נעשה איזון מורכב זה? ...ישנם מצבים בהם קביעת הסבירות או ההתרשלות אינה פשוטה כלל ועיקר. ... האדם הסביר אינו האדם המושלם. זהו האדם המשקף את מורכבות חיינו, על מעלותיהם וחסרונותיהם. הסבירות מבטאת, על כן, את תגובתה הראויה של החברה. תגובה זו קשורה תמיד לנסיבות המקרה, והיא מבטאת את תפישתה של החברה באשר ל"אשמה החברתית", המונחת ביסוד ההתרשלות. עניין לנו, איפוא, בגישתה של החברה - כפי שהיא מבוטאת באמצעות שופטיה - באשר להתנהגות הראויה בנסיבות העניין. ... על פי קביעתה של הערכאה הראשונה, התרחשו מהומות והפרות סדר במחנה הפליטים ג'נין. המתפרעים חסמו את הכביש באבנים ובברזלים. צוות סיור של שוטרי משמר הגבול הגיע למחנה כדי לשכך את המהומות, לפנות את המחסומים שבציר התנועה ולהחזיר את הסדר על כנו. כ-25 צעירים התכתשו עם השוטרים ויידו אבנים לעבר הג'יפ. שני שוטרים יצאו למרדף רגלי ללכידתם. תוך כדי המרדף אחר המתפרעים ירה אחד השוטרים מספר כדורי גומי. המערער - עובר אורח תושב המקום - נפגע. האם ירי כדורי הגומי בנסיבות העניין, וכלפי הנפגע שהיה עובר אורח, היה רשלני? האינטרס הציבורי במניעת התפרעויות, זריקות אבנים וחסימת כבישים באיזור הוא רב. המפקד הצבאי, השולט באיזור, חייב לנקוט באמצעים כדי להבטיח את שלום הציבור. תוך כדי נקיטה באמצעים שכאלה עלולים חיילים, שוטרים ותושבים באיזור להיפגע. זוהי מציאות חיים שיש לקחתה בחשבון. אין למנוע את הפעילות הבטחונית שנועדה לקיים סדר וחוק אך ורק בשל החשש של פגיעה למי שמצוי בזירת האירוע.... אכן, לאור הסיכונים והסכנות הבטחוניות שהתפרעויות אלימות, חסימות כבישים וזריקות אבנים באיזור גורמות, אינטרס הציבור הוא כי יינקטו אמצעים למניעתם, גם אם משמעות הדבר הינה פגיעה אפשרית ברכוש או בגוף. אין להימנע מפעולות לאכיפת החוק והסדר באיזור רק משום שיש בהן סכנה אפשרית לפגיעה. עם זאת, לא כל התנהגות של שוטרים, בנסיבות אלה, היא סבירה. השוטרים אינם רשאים לעשות הכל על מנת לשכך מהומות ולהשליט סדר. יש לנקוט רק באותם אמצעים שהם סבירים בנסיבות העניין. הפרעה או סיכון ביטחוני אינם יוצרים היתר לפעול שלא בסבירות. סיכון ביטחוני הוא נסיבה חשובה שמשפיעה על אמצעי הזהירות שסביר לנקוט בהם בנסיבות העניין. האם פעלו השוטרים בסבירות על פי מבחנים אלה? בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי טענו המערערים כי השוטרים התרשלו בעת ביצוע הירי. כך, שכן לא היתה כל הצדקה לירי והוא נעשה, לטענתם, בניגוד להוראות הפתיחה באש. בסיכומיהם הוסיפו, כי ההתרשלות באה לידי ביטוי בירי בעת החשכה, ובירי לעבר ילד בן 11. זאת, כאשר הוראות הפתיחה באש אוסרות על ירי בחושך ועל ירי לעבר ילדים מתחת לגיל 14. בית המשפט המחוזי (השופטת ט' שטרסברג-כהן) דחה טענות אלה. הוא קבע, כי אין הוא סבור שהוראות הפתיחה באש שהובאו בפניו, הופרו. הוא הוסיף, כי "אינני סבורה שהאמצעים שננקטו כאן היו מוגזמים וחסרי יחס אל מה שארע בשטח ואל המטרה שהיה על אנשי מג"ב להשיג". בערעור שבפנינו שבו המערערים וטענו להתרשלות שמקורה בהפרת הוראות הפתיחה באש. הם הפנו להוראות הפתיחה באש בעת סכנת חיים (נ\5) ולסעיפים שונים בהן. בעיקר נטען, כי השימוש באש כלפי מיידי אבנים מותר רק שעה שיש ביידוי האבנים סיכון ממשי ומיידי ואף סכנת חיים וגם אז, אין לפתוח באש לעבר ילדים מתחת לגיל 14. במקרה שבפנינו, כך נטען, לא הייתה ביידוי האבנים סכנת חיים והירי בוצע לעבר המערער מס' 1, שהיה בן 11 בעת האירוע. זאת ועוד: על פי הנוהל האמור הירי אמור היה להתבצע בשלבים: קריאת אזהרה בערבית, לאחריה ירי אזהרה באוויר ולבסוף ירי לעבר הרגליים. המדינה, בתשובתה, טענה כי המערערים הסתמכו על הוראות פתיחה באש שאינן רלבנטיות למקרה שבפנינו. כך, שכן אין חולק כי הירי שבוצע - וממנו נפגע המערער - היה ירי של כדורי גומי ("רומה גומי") ולא של אש חיה. מקובלת עלי עמדת המדינה, לפיה המערערים נסמכו בטענותיהם - על פניו - על נוהל פתיחה באש שאינו רלבנטי לנסיבות המקרה. אולם בכך אין עדיין בכדי להשיב על השאלה אם התרשלו השוטרים בביצוע הירי. כך, שכן טענת המערערים היא למעשה כי בעצם הירי בשעות החשכה, לעבר קטין, וללא שנשקף לכוח סיכון - היה משום התרשלות. האמנם כך הדבר? תשובתי לשאלה זו היא בחיוב. צוות השוטרים הגיע בג'יפ למחנה הפליטים כדי לפזר התפרעות וכדי להסיר מחסומים מציר התנועה הראשי, הסמוך למפקדה הצבאית. הג'יפ עסק בפינוי המחסומים והמתפרעים נסוגו מפניו. שניים מהשוטרים ירדו מן הג'יפ וביצעו פעולת איגוף רגלית, על מנת להרחיק את מיידי האבנים מציר התנועה וללכוד אותם. התפתח מרדף של השוטרים אחר המתפרעים, במהלכו נקראו המתפרעים לעצור. משלא עצרו, ירה אחד השוטרים לעבר הקבוצה ירי אחד של שלושה כדורי גומי. הירי בוצע בשעות החשיכה, תוך כדי ריצה, במצב של ראות לקויה. נסיבות אלה הקשו, ככל הנראה, על היורה לזהות כנדרש את מקור הסיכון, לבצע ירי מכוון ולהימנע מפגיעה בעוברי אורח. השוטר ירה ישירות לעבר המתפרעים, ללא ירי אזהרה באויר של כדורי גומי, שהוא אמצעי פחות בחומרתו, אשר עשוי היה למנוע את הנזק הכרוך בירי הישיר. מן העדויות השונות שנשמעו כלל לא ברור לשם מה ירו השוטרים ירי ישיר של כדורי גומי במהלך המרדף אחר המתפרעים וכיצד אמור היה הירי לסייע בלכידתם. מכל מקום, העדויות אינן מצביעות על כך שבעת ביצוע הירי נשקפה סכנה לחייהם של השוטרים או כי נאלצו לפעול בתנאים של חירום. הגם שהשוטרים נדרשו לפעול במהירות תחת לחץ, אין לומר כי היו במצב חירום או דחק. יש להניח כי השוטרים היו מאומנים בביצוע סוג זה של פעולות. השוטרים ביצעו מרדף יזום, במטרה ללכוד את המתפרעים ולהשיב על כנו את החוק והסדר במחנה הפליטים. פעולת השוטרים הייתה פעולה מבצעית יזומה, בתוך אזור מגורים, שמטרתה ללכוד מתפרעים. אלה היו נתונים אותה עת במנוסה מפני השוטרים. השימוש באמצעי של ירי כדורי הגומי, בנסיבות אלה, עולה כדי התרשלות. יש לזכור כי כדורי הגומי הם תחמושת בלתי מדויקת, בעלת פוטנציאל קטלני (במיוחד בטווחים קצרים). השימוש בה במסגרת פעילות שיטור יזומה של השלטת סדר, פיזור התפרעויות ומעצר חשודים, כאשר אין סיכון לשוטרים, אינו סביר, במיוחד כאשר ניתן להשתמש באמצעים אחרים, פחותים בחומרתם, להגשמת יעדים אלה. כמובן שהכל תלוי בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה. הוא שאמרנו: הסבירות היא לעולם פונקציה של הנסיבות. אין סבירות "סתם". מכאן, שמקרה כזה לפנינו - ירי כדור גומי כדי להדוף את המתפרעים וזורקי אבנים מן הכביש אל תוך הכפר, שלא בשעת חשיכה המונעת זיהוי, לעבר צעיר בן 21, שהוא אחד המתפרעים, ממרחק שלא הוברר, במצב שבו יש להגן על עורק תחבורה ראשי, הוא סביר. על כן, אין המדינה חבה בנזקי התובע. 5. נזקי התובע: על פי כל האמור לעיל, מיותר העיסוק בנזקי התובע. ואולם, למעלה מן המידה אציין, שאין לסמוך כלל על חוות דעתו של המומחה מטעם התובע שהושגה על פי נתונים מוטעים, הן בדבר ההיסטוריה המשפחתית של התובע, הכוללת מחלת נפש של אביו, הן בדבר ההיסטוריה של התובע עצמו, שנפלט ממערכת החינוך על רקע של מעשי אלימות כלפי מוריו, ולא עבד בצורה סדירה, הן על מצגיו של התובע בעת הבדיקה והן על רקע דבריו שאינו עובד לאחר האירוע וכתוצאה ממנו שהסתברו כשקרים. למרות כל אלה, כל מה שקבע המומחה מטעם התובע הוא תסמונת פוסט טראומתית שכאשר מוסיפים אליה את הנתונים הנכונים, כפי שעשה המומחה מטעם הנתבעת, מסתבר שאינה קיימת כלל. התובע לא הוכיח את הכנסתו, ולא ניתן לפסוק לו פיצוי על פי משכורת ממוצעת כאשר לא הוכח שעבד לפני התאונה למרות שלא למד, והוכח שעבד מפעם לפעם בעבודות קצרות. 6. סיכום: על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ ועוד הוצאות משפט כפי שישומו לפי תקנה 513. משטרהZZ