פיצוי בגין השנים האבודות

פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. ביום 26.3.2004 נהרג חגי פינץ ז"ל בתאונת דרכים. הוא היה אז בן שבע-עשרה שנים ושמונה חודשים. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא) פסק לו פיצויים ועל פסיקתו נסבים ערעור המשפחה והעיזבון מצד אחד (ע"א 10990/05), וערעור החברה המבטחת, הראל חברה לביטוח בע"מ, מצד אחר (ע"א 11214/05). המחלוקת נסבה על שאלת שומת הפיצוי בגין השנים האבודות בעקבות ההלכה שנקבעה בע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486. ארבע הן השאלות העיקריות המתעוררות בערעורים שבפנינו: האחת, האם יש להחיל את הלכת אטינגר גם על תביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). שאלה זו עצמה נדונה והוכרעה לאחרונה במסגרת ע"א 8022/00, 8156/00 רז נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם), ולאחר שעיינו בטענות הצדדים בתיק שבפנינו בכל הנוגע לשאלה זו, מצאנו כי ההלכה שנפסקה שם על מכונה היא עומדת, ויפה היא גם לכאן. השאלה השנייה המתעוררת בפנינו נוגעת לדרך חישוב הפיצויים בראש הנזק של "השנים האבודות". לשאלה זו נקדיש את עיקר דברינו כאן. השאלה השלישית, שאף בה נעסוק, מתייחסת לזכאות לפיצוי בגין שנות השירות הצבאי האבודות. והשאלה האחרונה היא עובדתית בעיקרה, לאמור: בסיס השכר שעל-פיו יש לשום את הפיצוי. קביעותיו של בית המשפט המחוזי בשאלות שבמחלוקת 2. לאחר שפסק בית המשפט המחוזי את הפיצוי בגין הכאב והסבל (38,361 ש"ח) ובגין הוצאות הלוויה והקבורה (3,000 ש"ח), נפנה הוא לשאלת הפיצוי בגין "השנים האבודות". תחילה קבע, כי להלכת אטינגר תחולה גם על תביעות שעילתן בחוק הפיצויים - עמדה שאושרה כאמור בבית משפט זה בעניין רז ולא נרחיב עוד לגביה. לאחר מכן עסק בית המשפט קמא בשאלת אופן החישוב, שאלה אשר לגביה, כך הבהיר, אין אחידות בפסיקה. בסופה של בחינה, ראה בית המשפט קמא לחשב את שיעור הפיצוי על-פי שיטת הידות, תוך יצירת "משפחה רעיונית" למנוח שמת בדמי ימיו לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בדבר "ממוצע הנפשות למשק בית". בית המשפט הוסיף וקבע כי הניזוק זכאי לפיצוי בגין אובדן דמי המחייה בשנות השירות הצבאי האבודות, בשיעור של 70% מן השכר; ואילו את גיל הפרישה מעבודה העמיד בית המשפט על 67 שנים. בסיס השכר נקבע לפי שיעור השכר הממוצע במשק, וזאת, לאור העובדה שמדובר בקטין, אשר לגביו קיימים נתונים אשר מצד אחד מטים את הכף כלפי מעלה ("מדובר בנער מוכשר ובעל תפיסה מיוחדת בתחום המחשבים"), ומן הצד האחר - כלפי מטה (בעיות משמעת חמורות שעלו כדי עבירות פליליות, בשילוב אי-הודאות התעסוקתית בתחום ההיי-טק). על יסוד אמות המידה הללו, קבע בית המשפט כי בגין התקופה שבין תאריך הגיוס הצפוי לצבא ועד מועד פסק-הדין, יש לפסוק לעיזבון סכום של 76,636 ש"ח, המשקף 70% מן השכר הממוצע במשק למשך תקופה של ששה-עשר חודשים. בגין התקופה שבין מועד פסק-הדין לבין תאריך השחרור הצפוי מצה"ל, נפסק סכום נוסף של 89,780 ש"ח, המבטא 70% מן השכר הממוצע במשק למשך עשרים חודשים, תוך היוון מתאים. עבור התקופה שתחילתה בגיל עשרים ואחת שנים וסופה בגיל הפרישה - ארבעים ושש שנות עבודה אבודות - הוסיף בית המשפט ופסק סכום של 1,500,120 ש"ח. זאת, לאור הנתון לפיו משק בית ממוצע במשפחה יהודית בישראל מונה 3.13 נפשות, תוך הוספת "ידת קיום" ו"ידת משק הבית" (כלשונו של בית המשפט), וביצוע היוון כפול. בית המשפט ציין כי "אף אם הייתי בוחר לחשב בדרך האומדנא, הרי שלאור גילו של המנוח ונתוניו, הייתי קובע סכום זהה לאמור לעיל (במעוגל)". כנגד פסק-דין זה מופנים כאמור הערעורים מזה ומזה, ועל השאלות הצריכות בחינה כבר עמדנו. שיטת חישוב הפיצויים בגין השנים האבודות 3. אכן, מאז ניתנה הלכת אטינגר, עסקו הערכאות המבררות לא אחת בשאלה מהי שיטת החישוב שראוי לנקוט בה. המסקנות לא היו אחידות. יש מבין פסקי-הדין שהלכו בדרך החישוב של שיטת הידות, ומקום בו היה המצב המשפחתי של הניזוק לוט בערפל - אף הניחו קיומה של משפחה רעיונית (ראו למשל פסקי-הדין שלהלן, אותם ניתן לאתר במאגרים הממוחשבים: ת"א (מחוזי-חיפה) 549/00 עזבון המנוח דוביצקי וולדימיר ז"ל נ' רזקאללה (השופט ג' גינת); ת"א (מחוזי-ירושלים) 5376/03 עזבון המנוחה פלונית ז"ל נ' נפתלי (השופט י' שפירא); ת"א (מחוזי-חיפה) 10252/96 מוהנד חטיב נ' הכשרת היישוב (השופטת ש' וסרקרוג); ת"א (מחוזי-חיפה) 417/00 שטרן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (השופט י' גריל); ת"א (מחוזי-תל-אביב) 1924/99 צרור נ' המגן חב' לביטוח (השופטת ע' ברון)); בפסקי-דין אחרים ננקטה הדרך של חישוב גלובאלי תוך ניכוי הוצאות מוגברות (ראו למשל פסקי-הדין שלהלן, אשר גם הם מופיעים במאגרים הממוחשבים: ע"א 6566/05 עזבון המנוח מוחמד חטאב ז"ל נ' הרץ (השופטים מ' גל, א' אפעל-גבאי ונ' סולברג); ת"א (מחוזי-חיפה) עזבון מחמיד נ' ג'ברין (הנשיאה ב' גלאור); ת"א (מחוזי-ירושלים) 2555/00 מרגלית נ' מדינת ישראל (השופט ב' אוקון)). שתי הדרכים האלה תוארו כדרכי חישוב אפשריות בפסק-הדין בעניין אטינגר, ומשכך, ראוי לשוב לדברינו שם. דילמת-השומה בנוגע לראש הנזק של "השנים האבודות" התעוררה גם במדינות אחרות המכירות בראש נזק זה. בפרשת אטינגר הצגנו שיטות חישוב שונות שהוצעו באותן מדינות, ובהן "שיטת הצרכים הבסיסיים", "שיטת רמת החיים" ו"שיטת החסכונות" (שם, בעמ' 538-536). ואולם, לא ראינו לנכון לייבא איזו מבין השיטות הללו - המעוררות קשיים לא מבוטלים - למשפטנו. חלף השיטות הללו, בחרנו בעניין אטינגר הנ"ל לילך בדרך משלנו. סברנו שם, כי "למצער באותם מקרים, שבהם ניתן לדעת או לשער את מצבו המשפחתי של הניזוק 'בשנים האבודות', מן הראוי לנקוט בשיטת החישוב המושרשת אצלנו, ביחס לפסיקת פיצויים לתלויים - היא שיטת 'הידות' - וזאת, בהיעדר נסיבות מסוימות, המצדיקות הליכה בדרך אחרת" (שם, בעמ' 539-538). והבהרנו: שיטת הידות מיישמת, באין ראיות אחרות, הנחת עבודה - חזקה עובדתית המושתתת על ניסיון החיים, בדבר אורח החיים של המשפחה הממוצעת. משמעות יישום השיטה הזו היא, כי לאחר אומדן הכנסתו הפוטנציאלית של הניזוק, יש לצרפה להכנסה המשפחתית ('הקופה המשותפת') ואז, מתוך ההכנסה הכוללת, להקציב יד אחת כהוצאת קבע כללית של המשפחה, ואת היתרה לחלק שווה בשווה בין בני המשפחה, באופן שלכל אחד מיוחסת יד אחת. את היד של הנפגע ממעשה הנזיקין יש להפחית מהכנסתו, וכך מתקבל סכום הפיצויים (שם, בעמ' 539). על יתרונות החלתה של שיטת הידות, המשמשת ברגיל לחישוב הפיצויים לתלויים, גם בהקשר של "השנים האבודות", אמרנו כך: ראשית, היא משיגה את מטרת הניכוי. כאשר משמשת שיטת הידות בחישוב נזקם של התלויים, היא מפיקה נתון בדבר הסכום שהניזוק-המנוח היה מוציא לכלכלת עצמו. סכום זה מבטא את 'החיסכון' - הרכושי כמובן - שהוא פועל יוצא של מות הניזוק... אַחַר סכום זה - סכום 'החיסכון' הרכושי שנצמח ממות המנוח - תרים אנו גם כאשר עוסקים אנו בסוגיית "השנים האבודות". זהו אפוא טעם טוב לשימוש בשיטת הידות אף לחישוב הפיצויים בענייננו. שנית, שיטת הידות היא שיטת-חישוב נוחה, יעילה ושוויונית... כאשר משווים שיטה זו, על יתרונותיה אלה, לאחרות, ומתחשבים בכך שבתי המשפט בישראל מורגלים בהחלתה במשפטי נזיקין, ניכרת עדיפותה על-פני שיטות החישוב העמומות, שנסקרו לעיל... שלישית, שיטה זו משלבת בתוכה הן את ההתחשבות במספר הנפשות במשפחה והן את ההתחשבות במעמדה הכלכלי לאור רמת ההכנסה הכוללת... נתונים אלה הם בעלי חשיבות, בכל הנוגע לחישוב 'החיסכון' שנגרם עקב מות הניזוק. רביעית, פסיעה בנתיב הידות גם בהקשר של 'השנים האבודות' מביאה לקוהרנטיות ולהרמוניה בשיטת חישוב הפיצויים במשפט הישראלי, והיא מביאה בחשבון את אחד הטעמים המרכזיים - אולי המרכזי ביניהם - למתן הפיצוי בגין 'השנים האבודות', לאמור - הבטחת התמיכה לתלויים. נקיטה בשיטה זו מקרבת את סכום הפיצויים בגין 'השנים האבודות' לסכום שהיו התלויים מקבלים בתביעה עצמאית בגין אובדן תמיכה, ובכך משיגה תוצאה ראויה... וחמישית, שיטה זו, על-פי ההלכה המקובלת, אינה סוף-פסוק, והיא חלה כברירת מחדל, מקום שבעלי הדין אינם מצביעים על נסיבות המצדיקות חישוב אחר... זהו אפוא מסלול נוח לחישוב הפיצויים, אשר ניתן לסטות ממנו במידת הצורך ולפעול על-פי שיטת חישוב אחרת, העולה בקנה אחד עם הנסיבות שהוצגו והראיות שהובאו במשפט (שם, בעמ' 540-539). 4. עם זאת, כך הטעמנו בעניין אטינגר, שיטת הידות המוכרת מתחום פסיקת הפיצויים לתלויים אינה יכולה לשמש, כפי שהיא, לצורך פסיקת הפיצויים בגין "השנים האבודות". עליה לעבור שתי התאמות. לגבי הראשונה כך כתבנו: ראשית, ישנו הבדל בין פסיקת פיצויים לתלויים, בגין אובדן תמיכה, לבין פסיקת פיצויים לניזוק-החי, בגין 'השנים האבודות'. בעוד שבמקרה הראשון - פסיקת פיצויים לתלויים - הסכום שהיה הניזוק חוסך אינו צריך להיכלל בפיצויי התמיכה, שכן התלויים לא היו נהנים ממנו כתלויים, הרי שבמקרה השני סכום זה אמור להיות חלק מן הפיצוי, ואין הצדקה להפחיתו. אכן, כאשר מדובר בפיצוי הניזוק-החי עבור 'השנים האבודות', יש להפחית מסכום הפיצויים את 'ידת הקיום' של המנוח (הסכום שהיה דרוש לו למחייתו), אך יש להותיר בגדר הפיצוי הן את סכום התמיכה והן את סכום החיסכון. אשר על כן, נראה כי מן הראוי להתאים את 'שיטת הידות', כך שבהיעדר נסיבות המצביעות אחרת, יופחת מתוך סכום הניכוי סך מסוים, המייצג את אותו חלק מתוך ידתו של הניזוק, אשר היה מוקדש לחיסכון. במילים אחרות, מתוך סכום ההשתכרות יש להפחית לא את ידתו כולה, אלא חלק ממנה, המשקף את הוצאות המחייה אך לא את החיסכון. חלק זה עשוי להיקבע בשתי דרכים: האחת, חלוקת ידתו של הנפגע לשתיים, כשמחציתה תבטא את שיעור החיסכון (מחצית - כשיעור ממוצע מתאים), והאחרת - הוספת ידה 'רעיונית' נוספת על מספר הידות המקובל, וניכויה. דרך אחרונה זו, המגדילה ביחידה אחת את מספר הידות, לצורך איתור 'ידת הקיום' אשר תופחת מסכום הפיצויים, יתרונה בכך, שכמו שיטת הידות 'הרגילה', היא מהווה שיטה פרופורציונאלית, המבוססת על ניסיון החיים. והכל - בהיעדר ראיות לסתור (שם, בעמ' 541-540). הנה כי כן, ההתאמה הראשונה מתחייבת לאור ההנחה לפיה הניזוק היה חוסך סכום מסוים מתוך הכנסתו; סכום זה, אשר התלויים אינם זכאים לו בתביעתם-שלהם, מהווה חלק מהפיצוי שיש לשלמו לניזוק. 5. מבין שתי השיטות שהצענו לחישוב מרכיב החסכון - חלוקת ידתו של הניזוק לשניים או הוספת ידה - קנתה לה כמדומה שביתה השיטה השנייה (ראו למשל עניין שוורץ הנ"ל; עניין שטרן הנ"ל; השוו עניין דוביצקי הנ"ל). תמיכה בשיטה זו ניתן למצוא גם במאמרו של פרופ' גלעד: הוספת ידה שכזו, המבוססת על ההנחה כי החיסכון היה בא על חשבון כל אחד מבני המשפחה, מקטינה את הידות כולן באופן פרופורציוני, לרבות ידת הניזוק המנוכה מהכנסתו... נראה כי עד כמה שתוספת ידת החיסכון אמורה לשקף מציאות עובדתית, ההנחה התואמת יותר את המציאות היא שהחיסכון המשפחתי בא על חשבון כל אחד מבני המשפחה ולכן מהווה ידה נוספת, ולא שהחיסכון בא אך ורק על חשבונו של הניזוק תוך הקטנה דרסטית של צריכתו בהשוואה לצריכת בני המשפחה האחרים (י' גלעד, "בעקבות פסק-דין עיזבון אטינגר - לשאלת הפיצוי הראוי על נזקי 'השנים האבודות'" עלי משפט ד (תשס"ה) 47, 60). לאחר ששקלנו בדבר, סבורים אנו כי אכן ראוי לבכר את דרך הוספת הידה על פני דרך ניכוי מחצית הידה. זו, כאמור, הפרקטיקה שהתגבשה בערכאות המבררות ויש לה גם היגיון עיוני. 6. ומכאן - להתאמה השנייה. זו נוגעת לאפשרויות העומדות בפני בית המשפט מקום בו מצבו המשפחתי של הניזוק, בשנים האבודות, אינו ידוע. עמדנו על כך בעניין אטינגר: שנית, כבר רמזנו לעיל כי 'שיטת הידות' מתאימה בעיקר באותם מקרים, שבהם ניתן לדעת או לשער מה היה מצבו המשפחתי של הניזוק, אלמלא התאונה, 'בשנים האבודות'. ידיעה זו, או השערה זו, מאפשרות לבצע את החישוב על-פי מספר הנפשות במשפחה. אולם, כאשר נתון זה אינו בנמצא - למשל מקום בו ברור כי לתובע לא יהיו תלויים מחמת תוחלת חיים קצרה במיוחד או חוסר-הכרה מתמיד - עלול להתעורר קושי בהפעלת דרך החישוב הזאת. או אז, ניתן לפנות למספר נתיבים: ניתן, למשל, להעריך את מצבו המשפחתי 'הרעיוני' של הניזוק, 'בשנים האבודות', על יסוד נתונים סטטיסטיים, ולבצע את החישוב על-פי 'שיטת הידות' המתוארת לעיל.... דרך אחרת היא, להניח כי מדובר בניזוק חסר-תלויים, ולנכות מן הפיצוי הוצאות מוגברות. במקרה כזה, החלק שיוקדש להוצאות מחייה אישיות, ולחיסכון, יגדל (שם, בעמ' 541). הקושי המתואר כאן הוא קושי ממשי. שיטת הידות מבוססת על בחינת מצבו המשפחתי של הניזוק. ואולם, מצב זה עלול שלא להיות ידוע, כך למשל מקום בו בעקבות התאונה לא יקים הניזוק משפחה, או מקום בו הניזוק עשוי בעתיד להקים משפחה או להרחיב את משפחתו הקיימת, אולם במועד פסק-הדין, אין לדעת האם אכן יעשה כן ומה יהיה מספר התלויים בו. במקרים כאלה, קיים קושי ליישם את שיטת הידות, וזאת משום שלא ידוע מהו מספר היחידות במשפחה, שבהתייחס אליהן יש לבצע את החישוב. גם בהקשר זה, כאמור, הצענו בפסק-הדין בעניין אטינגר שתי חלופות - ביצוע החישוב לפי "משפחה רעיונית", הנקבעת בהתאם לנתונים סטטיסטיים, או, נטישת שיטת הידות וניכוי "הוצאות מוגברות". בפסיקת הערכאות המבררות ניתן ביטוי לשתי הדרכים. בית המשפט המחוזי בפסק-הדין נשוא הערעור שבפנינו בחר בדרך של יצירת "משפחה רעיונית", אולם סקירת פסקי-הדין של הערכאות המבררות מעלה כי נטיית חלק גדול מן השופטים היתה אחרת (וראו האמור בעניין חטאב הנ"ל). משבחנו את ההיבטים השונים הנוגעים בדבר, הגענו לכלל מסקנה כי הכף אכן נוטה נגד אימוץ דרך החישוב הנשענת על "המשפחה הרעיונית". 7. שיטת החישוב הנשענת על יצירת "משפחה רעיונית" לניזוק מעוררת קשיים משמעותיים ואין לנקוט בה. בראש ובראשונה, לוקה דרך זו בספקולטיביות-יתר. אמנם, עצם ההנחה לפיה אדם בישראל יקים משפחה איננה ספקולטיבית. קיימת הסתברות גבוהה שכך אכן יקרה. ואולם, הבחירה בדרך הסטטיסטית מחייבת, בהקשר זה, לבנות לו לאדם מסלול חיים היפותטי שלם. כלשונו של פרופ' גלעד, "הקמת משפחה רעיונית זו וחישוב מתאים של הוצאות הניזוק על עצמו במשפחה זו הם עניין מורכב. הם מחייבים קביעות עובדתיות באשר לגיל הנישואין, מספר הילדים, שנות הולדתם, הכנסתו (אם בכלל) של בן או בת הזוג, תקופת התלות ועוד. חלק מהשאלות אלה יכול שיבואו על פתרונן בסיוע נתונים סטטיסטיים או הנחות הלקוחות מדין התלויים הכללי, אך עדיין תישארנה שאלות שההכרעה בהן תישא אופי ספקולטיבי" (גלעד, במאמרו הנ"ל, בעמ' 61). קל להמחיש את מידת הספקולציה שבבניית "משפחה רעיונית" כזו - ולמעשה, "מסלול חיים רעיוני" שכזה - כאשר מדובר בילד רך בשנים, שלא בא עוד בשערי בית הספר. ואכן, החשש מפני שומת פיצויים המנותקת מדי מן המציאות הביאה את בית המשפט באנגליה לגישה מדודה בפסיקת הפיצוי לקטין בגין השנים האבודות (ראו והשוו Croke v. Wiseman [1981] 3 All E.R. 852, 857). בפרשת Gammell v. Wilson [1982] A.C. 27, 78, פסק בית המשפט לאמור: in the case of a young child, the lost years of earning capacity will ordinarily be so distant that assessment is mere speculation. No estimate being possible, no award, not even a "conventional" award, should ordinarily be made. בדרך דומה מציע ללכת המלומד Waddams: בעניינו של הניזוק הקטין, סבור הוא כי ראוי להניח העדר קיומם של תלויים. ניזוק חסר תלויים - תגדל מנת ההוצאות שלו והפיצוי יצטמצם אז לחסכון המסתבר (Waddams, Law of Demages, 2003 § 3.930). אכן, הספקולציה היא קושי מובנה בפסיקת פיצויים בגין נזקי עתיד בכלל, ובפסיקת פיצוי בגין נזקי השנים האבודות, בפרט. "הערכת הנזק וקביעת הפיצוי, בכל הנוגע לנזק העתידי, משימה קשה היא, שכן אין לדעת כיצד יתפתח הנזק בעתיד" (ראו א' ברק, "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי" עיוני משפט ט(2) 243). לעיתים הספקולציה רבה יותר - עניינו של הקטין הוא דוגמה לכך - ולעיתים היא מתונה. אלא ש"הספקולציה היא אילוץ, שתביעת הנזיקין חייבת להתמודד עמו - ולא בדרך של זניחת העיקרון, כי אם בבחירה מתאימה של דרכי יישומו" (עניין אטינגר הנ"ל, בעמ' 543). נדמה, כי פסיקת הפיצוי לפי "משפחה רעיונית" מעצימה את הספקולציה. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בענייננו, בו נעשה שימוש בנתון סטטיסטי של 3.13 נפשות במשק הבית הממוצע, מדגים זאת (ראו גם פסק-הדין בעניין שטרן הנ"ל, וכן Semenoff v. Kokan (1992) 84 D.L.R. (4th) 76). 8. פסיקת פיצויים לניזוק לפי "משפחה רעיונית" אינה רק ספקולטיבית, כי אם גם מוקשית מבחינה מעשית. הטעם לכך הוא, שאין בנמצא מאגר נתונים סטטיסטיים שיכול ליתן מענה לצורך לקבוע לכל אדם שטרם השלים את הקמת התא המשפחתי - תא "סטטיסטי-היפותטי"; הנתונים הקיימים אינם משיבים לכל השאלות המתעוררות, ואינם הולמים את כל הניזוקים ואת כל הנסיבות. די אם נשווה לנגד עיננו ניזוק אשר בעת התאונה היה בן 24 שנים ולו שלושה ילדים, ולעומתו, ניזוק בן 33 שנים ולו ילד אחד. ברי, כי לא הרי זה כהרי זה, מבחינת ה"תוחלת המשפחתית" שלהם, וזוהי אך דוגמה לקושי לחזות - ולוּ סטטיסטית - את גלגול חייו המשפחתיים של הניזוק. משל למה הדבר דומה (אף כי לא זהה)? לשאלת הצורך להביא בחשבון הפיצויים המשתלמים לאלמנה את סיכוייה להינשא. בקבעו כי נתון זה אל לו שישפיע על הפיצוי, פסק בית משפט זה כי "בגלל אי הוודאות המרובה והמגוונת האופפת את עתידה של אלמנה שטרם נישאה מבחינת סיכויי הנישואין והפרנסה בעתיד, ניטיב לעשות אם במקרה כזה נתעלם מהם כגורמים להפחתת פיצויי האלמנה בשל מות בעלה" (ד"נ 14/68 "לפידות" חברת נפט לישראל נ' שליסר, פ"ד כג(1) 771). והוסיף על כך המשנה לנשיא ת' אור: "אותה אי וודאות נוצרת בשל הקשיים בחיזוי סטטיסטי של סיכויי הנישואין של אלמנה. חישוב סטטיסטי של סיכויים אלה צריך להתחשב בפרמטרים רבים, ההופכים אותו לבלתי אפשרי כמעט: גיל האלמנה, מספר ילדיה, הפיצוי לו זכתה עקב מות בעלה הראשון, תוחלת החיים של הבעל החדש ורמת ההכנסה שלו... כל אלה הופכים את קביעתו של סכום פיצוי חד פעמי, המתחשב בסיכויי הנישואין של האלמנה, למשימה בלתי אפשרית" (ע"א 960/02 עזבון המנוח סביחי טלאל נ' הפניקס הישראלי, תק-על 2003(1) 578). הדברים יפים, בשינויים המתחייבים, גם לכאן. יצוין, כי הבחירה להימנע מהתחשבות בנתונים משפחתיים שטרם באו לעולם מצאה לה ביטוי בהקשרים דומים נוספים. כך, סעיף 4 לחוק הפיצויים מורה על חישוב הפיצויים בשל אבדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות לפי הכנסתו של הנפגע לאחר ניכוי מס הכנסה החל עליה בעת קביעת הפיצויים. בחישוב המס מובאים בחשבון נתוניו המשפחתיים של הנפגע אולם הפסיקה קבעה כי מקום בו מדובר בקטין, שטרם קמה לו משפחה ביום פסק-הדין, יובא בחשבון מס ההכנסה המנוכה ממשכורתו של רווק (ראו ע"א 5118/90 בשה נ' מדינת ישראל, תק-על 93(3) 438). כך שם וכך גם בענייננו. 9. מסקנתי היא, אפוא, כי אין לילך בדרך של פסיקת פיצוי המושפעת מקיומה של "משפחה רעיונית". יש תמיד לבחון את מצבו המשפחתי הקיים, הידוע, של הניזוק. אכן, יתכן שהמצב הקיים אינו המצב המשפחתי שהיה צפוי לו לניזוק בשנים האבודות אלמלא התאונה. ואולם, בהקשר הנוכחי, נתוני-האמת הידועים על אודות מצבת המשפחה של הניזוק עדיפים על-פני הניחוש הסטטיסטי העמום, המורכב והקשה ליישום. מה גם שבפועל, במקרים רבים, משפחתו הקיימת של הניזוק-החי, וודאי כך משפחתו הקיימת של הניזוק-המת, לא תורחב, עד שדרך החישוב שהותוותה כאן תבטיח כי הפיצוי, בסופו של יום, יתאם את המצב המשפחתי האמיתי של הניזוק בשנים האבודות; אכן, "חישוב המבוסס על הקמתה של משפחה רעיונית מוביל למעשה במקרים רבים לחישוב משוער של נזק (הכנסת הניזוק בניכוי הוצאותיו) המבטא לא הפסד תמיכה של מי שבפועל יינזק עקב מותו של הניזוק, אלא הפסד תמיכה 'רעיוני' בתלויים 'רעיוניים' שלא יבואו כלל לעולם" (גלעד, במאמרו הנ"ל, בעמ' 61). חישוב הפיצויים המתחשב בנתוני המשפחה הקיימת ימנע תוצאה מוקשית זו. 10. מהי איפוא המשמעות המעשית של ההסתמכות, מבחינת דרך החישוב, על הקיים והידוע? יש להבחין כאן בין ניזוק חסר-תלויים לבין ניזוק שאחרים תלויים בו. לגבי הראשון - הניזוק חסר-התלויים - סבורני כי יש להמשיך ולהתייחס אליו, לעניין פיצויי העתיד, כאל ניזוק חסר-תלויים, ולנכות מן הפיצוי הוצאות מוגברות. עמדנו על שיטת החישוב הזו בעניין אטינגר הנ"ל, בהתייחס לקטין: "כך, למשל, ניתן להציע, בתביעת הקטין, לנכות מן הפיצוי הוצאות מוגברות בהיעדר תלויים, ולהעדיף שיטה זו על ההנחה הספקולטיבית יותר בדבר קיומם (העתידי) של התלויים ובדבר מספרם, תוך ניכוי ידת הנפגע". והדברים אינם מתייחדים לקטין; יפים הם לגבי כל ניזוק חסר-תלויים, בין שקוצרה תוחלת חייו כליל ביום התאונה ובין שקוצרה אך בחלקה והוא נותר בחיים ותבע הוא עצמו את נזקיו. מבחינה זו אין שוני בין קטין בן 17 שנים, לבין אשה צעירה בת 22 שנים - זה וזו טרם הקימו תא משפחתי, אין להם תלויים וכל משפחה ש"יקים" להם בית המשפט תהא בהכרח "רעיונית" וספקולטיבית. הבחירה לנכות הוצאות מוגברות מניחה כי אדם שאין מי שסמוך על שולחנו מוציא למחייתו-שלו סכום גדול יותר מאשר אדם שיש לו תלויים; זאת ועוד, כאשר יש לו לאדם משפחה, הוצאות-מחייה שונות משרתות את בני הבית כולם. השאלה שנותרה היא לפיכך מהו שיעור הניכוי. בתי משפט שונים, בישראל ובמדינות אחרות, בחרו לא אחת באומדן גלובאלי (על התוצאות אליהן הגיעו בתי המשפט בשיטות משפט שונות ראו עניין אטינגר הנ"ל, החל מעמ' 536, והאסמכתאות שם). בישראל מסתמנת מגמה בערכאות המבררות להעמיד את הפיצוי על שעור של 30% מבסיס השכר, שהוא בדרך-כלל השכר הממוצע במשק (ראו למשל עניין חטאב הנ"ל). לאומדן דומה ניתן להגיע גם על-פי שיטת הידות וזאת בנתון להנחתנו כי אין להקים לניזוק משפחה רעיונית. חישוב הפסדיו של ניזוק בנתונים אלה מבוסס על חלוקת הכנסתו לשלוש ידות - ידת קיום, ידת חסכון וידת משק הבית. זו האחרונה מצטרפת בהעדר תלויים לידת הקיום ואלה השתיים נגרעות מן הפיצוי, כך שנותרת הידה האחת ששליש שיעורה. הערכאות המבררות בחרו כאמור בדרך האומדן והגיעו לנתון שאמנם אינו זהה אך דומה מאד (30%), ובפרקטיקה זו המשקפת ניסיון שיפוטי רחב אין להתערב. כמובן, שיעור זה עשוי להשתנות בהתקיים, במקרה מסויים, נסיבות ספציפיות המצדיקות זאת. 11. ראוי להוסיף כאן הערה: הבחירה לפסוק את הפיצוי לניזוק חסר-התלויים לפי שיעור של 30% מצטרפת לחזקה עובדתית קיימת - זו הקובעת כי מקום בו העתיד המקצועי של הניזוק לוט בערפל, יש ברגיל לעשות שימוש בנתון של השכר הממוצע במשק (ראו ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, תק-על 2005(3) 3932). לעניין זה עוד נדרש בהמשך דברינו, אולם כאן ברצוננו לומר כי הנחות עבודה אלה משקפות שאיפה להאחדת הפיצוי בתנאים של אי-ודאות. שאיפה זו ראויה היא והולמת. היא מתרחקת משימוש-יתר בנתונים ספקולטיביים, ונמנעת מהבחנות בלתי ראויות בין ניזוק לניזוק שאין להן ביסוס אינדיבידואלי במציאות. היא מתווה רף פיצוי עקבי, שיחול ברוב המקרים בהם קוצרה תוחלת החיים של קטין - הכל בהיעדר ראיות ממשיות לסתור. יתרה מכך, מתווה הפיצוי האחיד, הגלובאלי, כורך בחובו את מגוון "סיפורי החיים" האפשריים ומכנס את כולם לכלל שומה אחת; כך עשוי להימנע הצורך מלהביא בחשבון הפיצוי אין-ספור משתנים שניתן להעלותם על הדעת. כך תמנע גם האפליה הבלתי ראויה בין ניזוקים שאין ביניהם שוני אינדיבידואלי רלבנטי (ראו עניין אבו-חנא הנ"ל ואת עמדתו של פרופ' א' פורת המטיל ספק בעצם הצדקת שיטת הפיצוי שבמרכזה הפסד ההשתכרות של הניזוק והצדקת ההבחנה בין קבוצות שונות של ניזוקים לענין הפסד ההשתכרות המזכה אותו בפיצוי: א' פורת, "שנים אבודות, הפסד השתכרות ומחירה של הריגה", יתפרסם בספר לזכרו של פרופ' מנשה שאוה, בעריכת דניאל פרידמן). למעשה, לשתי החזקות שמנינו - זו הנוגעת לשיעור הניכוי וזו הנוגעת לבסיס השכר - ראוי להוסיף חזקה נוספת, הנוגעת לתקופת הזכאות. אכן, משוואת הפיצוי מורכבת משלושה נתונים: בסיס השכר X שעור ההפסד X תקופת ההפסד. תקופת ההפסד המקובלת, שברגיל נוהגים לפיה, היא 46 שנים - מגיל 21 ועד גיל 67, שהוא גיל הפרישה הקבוע בדין. נתון זה, כמו שני האחרים, ניתן לסתירה באמצעות ראיות מיוחדות, ממשיות, הנוגעות למקרה הספציפי. אולם בהיעדר ראיות כאלה, תקומנה שלוש חזקות עובדתיות שתקבענה את שומת הפיצוי בעניינו של קטין: השכר הממוצע במשק, שיעור הפסד של 30% ותקופת השתכרות של 46 שנים. חישוב זה, המתמשך לאורך שנים רבות, משקלל את מכלול הנתונים המשתנים לאורך תוחלת חייו של אדם, כמו-גם את הנתונים המשתנים בין אדם לאדם: תקופת הכשרה לעבודה, תקופת עבודה עם הפסקות מסוימות, התקדמות בעבודה, צבירת חסכון לקראת יצירת קרן פנסיה, ועוד כיוצא באלה. התוצאה המתקבלת מציעה פיצוי הולם לכלל הפסדי ההשתכרות של קטין לרבות הפסדי הפנסיה. שומה זו יאה היא גם לגבי מי שאינו קטין אך בשל גילו או בשל סיבות אחרות, טרם נוצרה לו "היסטוריה" אישית ותעסוקתית המאפשרת שומה אינדיבידואלית. יודגש, כי תוצאת החישוב נתונה להיוון ותכופות גם להיוון כפול. מטבע הדברים יקטן, לפיכך, הפיצוי, ככל שהניזוק נפגע בגיל צעיר יותר. 12. ומן הניזוק חסר-התלויים לניזוק שיש לו תלויים: כאן סבורים אנו, כי יש לשום את הפיצוי לפי שיטת הידות, וליישמה על-פי הנתונים הקיימים לגבי מספר הנפשות במשפחתו של הניזוק (ראו גם ת"א 1411/00 (מחוזי-חיפה) שוורץ נ' סלקום ישראל (לא פורסם; השופטת ש' וסרקרוג)). לדוגמה: לגבי ניזוקה נשואה ללא ילדים, הפיצוי ייקבע לפי נוסחה של ארבע ידות: ידתה-שלה, ידת בן-הזוג, ידת משק הבית וידת החיסכון. לגבי ניזוק אשר לו אשה ושני ילדים, ייקבע הפיצוי לפי חישוב של שש ידות. משמעות הדבר היא כי ככל שקיימים יותר בני משפחה - יקטן שיעור הניכוי, תוצאה העולה בקנה אחד עם הנחת-המציאות לפיה הוצאות המחייה שיוחדו לניזוק ו"נחסכו" בעקבות קיצור תוחלת חייו הולכות ופוחתות ככל שה"עוגה" מתחלקת בין בני-משפחה רבים יותר. יודגש: שיטת החישוב הנסמכת על המשפחה הקיימת הולמת הן נסיבות בהן ברור הוא כי הניזוק לא ירחיב את משפחתו (בין מחמת מותו בין מחמת הנזקים שהוסבו לו), והן נסיבות בהן מדובר בניזוק-חי שעשוי להביא לעולם ילדים נוספים. סיכום דברינו בסוגיית שיטת החישוב: על בית המשפט לבחון את מצבו הקיים של הניזוק. אם אין לו תלויים, יש לפסוק לו פיצוי כניזוק חסר-תלויים, לאמור: על-פי שיעור גלובאלי של 30%. אם יש לו תלויים, ייקבע הפיצוי על-פי שיטת הידות, תוך התבססות על מצב משפחתו הידוע, ולאחר הוספת ידת חיסכון אחת. שנות השירות הצבאי האבודות 13. בעניין אטינגר נקבעה ההלכה לפיה יש לפסוק לניזוק פיצוי בגין אבדן כושר ההשתכרות בשנים האבודות. הפגיעה ביכולת ההשתכרות של הניזוק היא הנזק נשוא הפיצוי שנקבע באותו מקרה. כאמור בפתח דברינו שם: "הסוגיה העיקרית הצריכה הכרעה... נוגעת לזכותו של אדם, שניזוק עקב מעשה עוולה ונתקצרה תוחלת חייו, לפיצוי בגין אובדן יכולת ההשתכרות שלו 'בשנים האבודות', לאמור - באותן שנים שבהן קוצרה תוחלת חיי העבודה שלו כתוצאה ממותו" [שם, בעמ' 503; ההדגשות הוספו]. שאלה כללית היא האם, ובאיזו מידה, יש להכיר בזכות לפיצוי גם בגין נזקים ממוניים אחרים בשנים האבודות. שאלה זו מתעוררת בענייננו בהקשר נקודתי, לאמור: האם יש להחיל את הלכת אטינגר גם על האובדן הממוני - ככל שישנו - בשנות השירות הצבאי האבודות. לנקודה זו בלבד נתייחס בפסק-דיננו זה. בע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762 פסק הנשיא (אז השופט) א' ברק כי אין הניזוק זכאי לפיצוי עבור הפסד השתכרות במהלך שנות השירות הצבאי; הפיצוי הוא עבור ההוצאות שהיו משולמות לו לניזוק בתקופה זו על-ידי רשויות הצבא. כלשונו של הנשיא: התקופה מגיל 18 ועד לגיל 21: בתקופה זו מקובל הוא בישראל כי נער בריא בגופו - כפי שיש להניח כי יהודה היה גדל במצב הדברים הרגיל - משרת בצבא ההגנה לישראל ואינו משתכר למחייתו. אין יהודה זכאי על-כן לפיצוי בגין אבדן השתכרות עבור שנים אלה. עם זאת, בתקופה זו היה הצבא מכסה את מחסורו של יהודה במזון, דיור וביגוד, ואילו עתה אין כיסוי זה קיים. בגין 'הפסד' זה זכאי יהודה לפיצוי. פיצוי זה יש להעריך ב70% משכרו של יהודה. על-כן זכאי יהודה לפיצוי בשיעור של 70% מהשכר הממוצע במשק בגין אותה תקופה. 14. איננו סבורים כי ראוי לייחד פיצוי לניזוק בגין שנות השירות הצבאי האבודות. כאמור, אין מחלוקת שלא מדובר כאן בפיצוי עבור אבדן השתכרות. על-פי ההלכה שהותוותה בעניין ברדה, הפיצוי הוא בגין העובדה שבעקבות התאונה לא יישא הצבא בהוצאות המחייה של הניזוק. אלא שבעניין אטינגר קבענו שאת הוצאות המחייה, הן עצמן, יש לנכות מן הפיצוי: ואכן, פיצוי הניזוק בסכום המשקף את מלוא הכנסותיו "בשנים האבודות", משמעותו פיצוי-יתר, שכן יש בו משום התעלמות מן העובדה, שעל-מנת להפיק הכנסות אלה היה על המנוח להקדיש סכומים למחייתו. סכומים אלה לא יוצאו עוד לאחר המוות - בשונה, למשל, ממקרה שבו התאונה גורמת נכות אך לא מוות, שאז על הניזוק להמשיך להתקיים בתקופת נכותו... (שם, בעמ' 533). הנה כי כן, כאשר מדובר בשנים האבודות, הצבא אמנם לא יישא בהוצאות המחייה, אולם איש לא יישא בהן, כיוון שלמרבה הצער הניזוק נפטר לבית עולמו ואין עוד "הוצאות מחייה". ניתן לומר כי אילו פסקנו לניזוק פיצוי בגין הפסד כיסוי הוצאות המחייה, היינו צריכים לנכות מסכום זה את הוצאות המחייה ה"נחסכות" בעקבות המוות, והתוצאה: הסכומים מתקזזים. מעבר לאמור יודגש, כי הדברים שאמרנו לעיל, אודות הצורך בהאחדת הפיצוי לקטין (ומי שדנים לגביו בשנות השירות הצבאי האבודות הוא מן הסתם קטין), בדרך של קביעת מודדים עקביים תחת בחינה היפותטית של התפתחויות עלומות, יפים כמדומה גם לכאן. בסיס השכר 15. הצדדים משיגים, מזה ומזה, על בחירתו של בית המשפט המחוזי לבסס את פסיקת הפיצוי בגין אבדן ההשכרות על השכר הממוצע במשק. לא מצאתי עילה להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא בעניין זה, לכאן או לכאן. "הנחת עבודה היא לנו" - כך נפסק - "לגבי קטינים שטרם הגיעו במועד התאונה לגיל בגרות, ואשר מסלול עבודתם ודרך השתכרותם טרם התגבשו, כי יש לערוך את חישוב אבדן כושר ההשתכרות שלהם על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק" (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, תק-על 2005(3) 3932). זוהי הנחת עבודה - ואולם בית המשפט עשוי לסטות ממנה מקום בו התשתית הראייתית המונחת בפניו מצדיקה סטייה כזו. על כך הוספנו ואמרנו בעניין אבו רים הנ"ל, כי "ראיות ואינדיקציות לגבי הנפגע הקטין יאפשרו לסתור את החזקה בדבר השכר הממוצע במשק - לכאן או לכאן - רק במקום בו יש להן משקל רב והן מלמדות בהסתברות גבוהה כי הקטין אמנם היה משתלב בעתיד במקצוע מסוים (או, לחלופין, כי היה מתקשה למצוא לו מקום בעבודה מכניסה). אכן, בנטיות, כישורים ושאיפות בעלמא לא בהכרח סגי...; המציאות מלמדת כי לרוב יקשה לצפות מה ילד יום והאם ישתכללו הנטייה, השאיפה והכישרון של הקטין לכלל רכישת מקצוע בעתיד; ומנגד, לא אחת קטינים שיודעי-דבר אינם חוזים להם גדולות, פורחים להם ומשגשגים. על כן, נדרשים נתונים מיוחדים לגבי הקטין הספציפי, המוציאים אותו, בהסתברות גבוהה, מגדרי החזקה". בענייננו, כאמור, לא ראה בית המשפט המחוזי לסטות מן החזקה בדבר השכר הממוצע במשק, וזאת, לאור העובדה שהנתונים בעניינו של הניזוק מושכים לכיוונים מנוגדים. בעיקרו של דבר מדובר, מחד גיסא, בכישוריו בכלל וביכולותיו בתחום המחשבים בפרט, ומאידך גיסא, בבעיות המשמעת שאפיינו את הניזוק ובאי-הוודאות האופפת את העיסוק בתחום ההיי-טק. המשקולות הנוגדות, כך סבר בית המשפט קמא, הביאו לעיון המאזניים, ומסקנה זו אין להתערב בה. התוצאה 16. יש לקבל את ע"א 11214/05, בשני מובנים: ראשית, החישוב עבור אובדן יכולת ההשתכרות בשנים האבודות ייעשה לפי שיעור של 30% מהשכר הממוצע במשק, לתקופה של 46 שנים תוך היוון כפול. בנתוני פסק-הדין הזה יהא החישוב כדלקמן: 6,584 ש"חX 0.30 X 299.1951 X 0.950 = 561.421 ש"ח, נכון ליום מתן פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי. שנית, יש לבטל את הפיצוי עבור שנות השירות הצבאי האבודות. יתר פרטי הנזק יוותרו בעינם. ע"א 10990/05 נדחה. בנסיבות העניין לא ראינו לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. הלכת השנים אבודות (הלכת אטינגר)פיצוייםתאונת דרכיםמוות בתאונת דרכים