פסק דין 1. לפני תביעת התובעת כנגד הנתבע לתשלום סך של 206,700 ₪ בעילות של פגיעה בפרטיות תוך הפרת חובת סודיות בנקאית, הוצאת לשון הרע וכן עוגמת נפש, צער ובושת. 2. לתובעת חשבון בנק בסניף כפר סבא של הנתבע. הפרשה נשוא כתב התביעה אירעה בסניף זה. יוער כי במקורו הוגש כתב התביעה גם כנגד מנהל סניף הבנק, אך הוא נמחק מכתב התביעה בהחלטת בית המשפט מיום 21/11/04. רקע עובדתי 3. לתובעת חנות רהיטים בכפר סבא. בשנת 2002 פתחה התובעת חשבון בנק בסניף הנתבע בכפר סבא, המצוי בקרבת מקום לחנותה. במקביל פתחה התובעת באותו סניף חשבון לאימה. האם אינה מתגוררת בארץ, והתובעת פתחה את החשבון ופעלה בו על פי יפוי כוח מאת האם. מכוח יפוי הכח חתמה התובעת, בשם אימה, על כתב ערבות לחובות התובעת עצמה בחשבונה. 4. במועדים הרלוונטיים לתביעה, נוהל הסניף על ידי מר שיינוביץ (להלן - "מנהל הסניף"). 5. במהלך שנת 2003 התעוררו בחשבון התובעת בעיות והנתבע הגביל את חשבונה והחזיר שיקים שמשכה. התובעת פנתה לבית המשפט בהליך לגריעת שיקים. הליך זה הסתיים בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 4.1.04 (נספח ב' לכתב התביעה). בהסכם אישרה התובעת כי היא לא ניהלה את חשבונה כראוי וכי הנתבע פעל כדין כשהגביל את חשבונה. עם זאת הוסכם כי שיקים מסויימים אכן יגרעו תוך שהתובעת מתחייבת, בין היתר, לסגור חשבונה בבנק ולהעבירו לבנק אחר עד יום 1.7.04. הוסכם כי עד מועד זה תינתן לתובעת בחשבונה מסגרת אשראי של 25,000 ₪. 6. ביום 11.4.04 משכה התובעת מחשבונה שיק לצורך תשלום דמי שכירות בגין החנות. באותו מועד חרגה משיכת היתר בחשבון התובעת ממסגרת האשראי שאושרה לה כאמור לעיל. לפיכך משכה התובעת 2,000 דולר מחשבון אימה והמירה אותם לחשבונה שלה. באופן זה הפחיתה את יתרת החובה בחשבונה אל מתחת לגבולות המסגרת המאושרת. משיכת המט"ח מחשבון האם הורידה את יתרת הזכות בחשבון האם מתחת ל - 25,000 ש"ח. 7. הנתבע סבר כי על יסוד כתב הערבות שחתמה האם לטובת התובעת, אין למשוך מחשבון האם כספים שיפחיתו את יתרת הזכות בו אל מתחת למסגרת האשראי של התובעת, קרי - 25,000 ₪. פרשנות זו לא היתה מקובלת על התובעת, שמשכה כספים מחשבון האם דרך שגרה בהתאם ליפוי הכוח. אדגיש כי מחלוקת זו אינה עומדת להכרעתי, אולם היא חשובה כרקע להבנת האירועים נשוא התובענה שלפני. עוד אציין, להשלמת התמונה, כי סמוך לאחר ההתרחשות נשוא התובענה שלפני, התנהל בבית המשפט הליך בעניין המחלוקת לעיל, אשר הוכרעה לטובת התובעת בפסק דין מיום 15.11.04 (נספח ד' לתצהיר התובעת). על פסק הדין הגיש הנתבע ערעור. ככל הידוע, ערעור זה עדיין תלוי ועומד. 8. על רקע פרשנות הנתבע לכתב הערבות ולהסכם הפשרה כפי שבוארה לעיל, התקשר מנהל הסניף בבוקר יום 14.4.04 אל התובעת, הודיע לה כי אין היא רשאית להפחית את יתרת הזכות בחשבון האם אל מתחת לסכום של 25,000 ש"ח, ועל כן אם לא תפעל לאלתר להפקדת כספים במזומן להסדרת היתרות בשני החשבונות בהתאם להסכם הפשרה, לא יכבד את שיק דמי השכירות. 9. הודעה זו קלעה את התובעת למצוקה, שכן לא היו בידה סכומים מתאימים להפקדה במזומן. התובעת, כאמור, חלקה גם על עצם זכותו של הבנק לדרוש את ההפקדה. לפיכך, סמוך לאחר שיחת הטלפון, הגיעה דחופה ובהולה אל הסניף, מתוך כוונה להוכיח למנהל הסניף כי הדרישה אינה מוצדקת ולחלופין לנסות להסיר את רוע הגזירה על דרך דחייה או הצעת אלטרנטיבה כגון הפקדת שיקים של לקוחות (ראה ס' 12.2 לסיכומי התובעת). 10. בסניף התגלע ויכוח בין התובעת לבין מנהל הסניף. פרטיה המדוייקים של ההתרחשות שנויים במחלוקת, והם מוקד התביעה. אין חולק כי התובעת לא הצליחה לשכנע את מנהל הסניף לשנות את עמדתו ועזבה את הסניף בפחי נפש. עוד באותו יום שיגר ב"כ התובעת פקס אל הנתבע ובו דרש כי השיק יכובד. בפועל אין חולק כי בסופו של דבר בחר מנהל הסניף לכבד את השיק למרות שלא בוצעה הפקדה במזומן. 11. להשלמת התמונה יצויין כי המתיחות ששררה בין הצדדים עובר ליום 14.4.04 (ראה נספחי כתב התביעה) הסלימה עוד יותר לאחר מכן. בנוסף לתובענה שלפני ולהמרצת הפתיחה שתוארה לעיל, תבע הנתבע את התובעת בסדר דין מקוצר לפרעון חובה בחשבון, זאת משנמנעה לסגור את חשבון הבנק שלה ביום 1.7.04 כקבוע בהסכם הפשרה. התובעת הגישה בקשת רשות להגן (צורפה לתצהיר הנתבע) וכן הגישה תביעה ייצוגית נגד הנתבע בעניין עמלות שגבה. טענות הצדדים 12. התובעת טוענת כי כאשר הגיעה אל הסניף ביום 14.4.04, התחמק ממנה מנהל הסניף, ולאחר שאיתרה אותו וביקשה לשוחח איתו, "התנהג כחית פרא" (ס' 1 לכתב התביעה), דחה בתוקף את כל בקשותיה, לרבות בקשתה לשוחח עימו בחדרו, הודיע לה כי הבנק אינו רוצה בה כלקוחה ופירט פרטים אודות חשבונה, כל זאת בצעקות רמות לאוזני אנשים רבים שהיו אותה עת במקום, ובהם מכרים ולקוחות שלה. התובעת טוענת כי על ידי כך הפר הנתבע את חובת הסודיות הבנקאית, פגע בפרטיותה, פירסם לשון הרע וגרן לה עוגמת נפש. 13. הנתבע דוחה טענות אלה. הוא מודה, אמנם, כי "ייתכן כי ראוי היה שמנהל הסניף יזמין את התובעת לחדרו, על אף שלא נקבעה לה פגישה מראש ומנהל הסניף היה עסוק" (ס' 41 לסיכומיו). אך לטענתו עצם הסירוב לעשות כן אינו עולה כדי פגיעה בפרטיות או פרסום לשון הרע. הנתבע טוען כי התובעת היא שעמדה על קיום השיחה למרות סירוב המנהל להכניסה לחדרו, והיא זו שפתחה בה במקום בו התנהלה, בלשכת סגן המנהל. לטענת הנתבע, לשכת סגן המנהל היא צדדית, מוסתרת ורחוקה יחסית מתור הלקוחות הממתינים. כמו כן היא מצויידת במחיצות זכוכית גבוהות הממסכות חלקית את הנאמר בה. לטענת הנתבע, מנהל הסניף לא הרים את קולו אלא דווקא התובעת היא שעשתה כן. עוד הוא טוען כי תוכן הדברים שנאמרו לא היווה לשון הרע. לטענת הנתבע, במועד השיחה לא שהו בסניף אנשים רבים, ולא הוכח כי אלו ששהו שם היו לקוחות או מכרים של התובעת, כטענתה. מכל מקום, אותם לקוחות ששהו במקום לא שמעו את תוכן השיחה. הנתבע טוען כי התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה כל נזק. דיון והכרעה 14. לאחר ששמעתי את העדים, בחנתי את הראיות, עיינתי עיין היטב בטענות ושקלתי את כל השיקולים היפים לעניין, באתי לכלל דעה כי יש לדחות את התביעה בכל הנוגע להוצאת לשון הרע והפרת חובת הסודיות והזכות לפרטיות, אולם יש לזכות את התובעת בפיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לה עקב האופן הבלתי ראוי בו הגיב מנהל הסניף לפנייתה. 15. ראשית, למחלוקת העובדתית באשר לאירועים שאירעו בבנק. 16. למעשה, אין מחלוקת ממשית באשר לתוכן המהותי של השיחה. לדבריה היא, התובעת הגיעה לסניף "על מנת לשכנע את המנהל כי הוא חייב לכבד לה את השיק שכן הייתה במסגרת...או להציע למנהל אלטרנטיבה כדי לנסות לרצותו על אף שאינו צודק" (ס' 12.2 לסיכומי התובעת). היא העידה בעניין זה: "ביקשתי ממנו אם בבקשה להיכנס לחדר שלו ולדבר, אז מיד הוא התפרץ עלי ואמר שהוא לא רוצה לדבר איתי, תביאי לי עכשיו 2,000 ₪ עד השעה 13:00, אחרת אני לא מדבר איתך.... הוא המשיך ללכת לכיוון שולחן הכתיבה של סגני המנהל, יש שם דלפק פתוח, לא חדר סגור, ואמרתי, בבקשה יעקב, אני רוצה לדבר איתך, אפשר, בשום פנים ואופן, אני לא רוצה לדבר איתך, את לא מבינה, הבנק לא רוצה אותך בתור לקוחה. הוא אמר לי, תביאי לי 2,000 ₪ או שאני מחזיר, הוא המשיך לדבר על החשבון מול כולם. הוא הלך מאחורה והוציא קלסר גדול ואומר לי, איתך זה רק עם תביעות". (פרוטוקול מיום 30.11.04, עמ' 3, שורות 14-19, עמ' 4, שורות 1-2). מנהל הסניף אינו חולק על כך שדרש מהתובעת להפקיד כסף במזומן, שאם לא כן לא יכבד את השיק, וכן כי אמר לה שעליה לסגור את חשבונה בבנק בהתאם להסכם הפשרה. כדבריו בסעיף 53 לסיכומי הנתבע: "מה אמר שיינוביץ במהלך אותה שיחה? שעל התובעת לסגור את חשבונה בהתאם להסכם הפשרה בינה לבין הבנק, שהוא דורש שתפקיד מזומן כנגד השיק שמשכה, ושאינו מוכן לקבל שיקים של לקוחות שלה במקום המזומן". 17. קיימת מחלוקת נוקבת בדבר האופן בו נאמרו הדברים, מבחינת הניסוח והטון, כמו גם לגבי מיקום השיחה. הנתבעת העידה כי מנהל הסניף הרים עליה את קולו בצעקות רמות, במלים בוטות ובסגנון תוקפני, תוך נפנוף ידיים (סעיף 13 לתצהירה). לטענתה, צעקותיו נשמעו בחלל כל הסניף והגיעו לאוזני רבים ממכריה ולקוחותיה ששהו שם אותה עת. מנהל הסניף הכחיש כי צעק, אם כי הודה שהשיב לתובעת ב"טון תקיף ונמרץ" (פרוטוקול 11.4.05 עמ' 26). מנהל הסניף העיד כי: "אני לא זוכר שהרמתי על התובעת את הקול. אני זוכר שדיברתי בצורה מאד נחרצת" (פרוטוקול 30.11.04 עמ' 6 שורה 4). סגן המנהל ששהה במקום תיאר את ההתרחשות כך: "אני זוכר שיעקב המנהל שלנו הגיע אלי לחדר, והתחלנו לדבר בענייני עבודה, ותוך כדי נכנסה התובעת ופנתה בענייניה השוטפים, בענין שעמד על הפרק באותו זמן, פנתה, קיבלה את התשובה מיעקב המנהל, ולמרות התשובה שקיבלה, זה לא השביע את רצונה, והיא ניסתה שוב ושוב, ושוב ושוב, לשנות את תשובתה" (פרוטוקול מיום 30.11.04, עמ' 6, שורות 26-29), וכן: "המנהל לא הרים את קולו" (פרוטוקול 30.11.04 עמ' 7). 18. לאחר שבחנתי את מכלול העדויות בהקשר זה, איני מקבלת לא את גירסת הנתבע, אף לא את גירסת התובעת. באשר למנהל הסניף - התרשמתי כי הוא "מיזער" מאד בעדותו את אופי תגובתו לפניית התובעת. התרשמתי כי היה קצר רוח ביותר, ואת תשובתו נתן לה בחוסר סבלנות מופגן ובנוקשות רבה. מאידך, אין אני מקבלת את תיאורה של התובעת, ומוצאת כי הוא מופרז ומוגזם בעליל. אף אם אקבל כי מבחינה סוביקטיבית נפגעה התובעת מתוכן התשובה כמו גם מסגנונה, לא הוכח לי כדבעי כי מבחינה אובייקטיבית המנהל אכן הרים עליה קולו בקולי קולות והתנסח בגסות קיצונית כפי שהיא מתארת. אציין כי את תגובתה של התובעת כמו גם את תיאורה את המתרחש יש לראות על רקע העוינות שהיתה קיימת כבר באותה עת בין הצדדים, ואשר אף התגברה לאחר מכן, כפי שבואר לעיל (וראה נספחי כתב התביעה כמו גם כתבי בי דין בהליכים השונים, שצורפו לתיק). באשר לעדים אחרים. אמנם, התובעת טענה כי במועד הרלוונטי הסניף היה "מפוצץ באנשים" וכי היו ביניהם מכרים ולקוחות שלה, וכולם שמעו את הדברים שהטיח בה מנהל הסניף (פרוטוקול מיום 30.11.04, עמ' 4, שורות 7-8). אלא שטענה זו לא הוכחה. העד היחיד שהובא על ידי התובעת לעניין זה היה מר טוטמן. עדותו לא היתה מהימנה בעיני. נותר בלבי ספק גדול אם אכן שמע את תוכן השיחה (ראה סעיף 13 לתצהיר התובעת עצמה). האופן בו חבר אל התובעת נותר אף הוא שרוי בערפל כבד, והוברר כי הוא עצמו נתון בסכסוך עם הנתבע אודות חשבונו שלו, עובדה המעוררת ספק בדבר המוטיבציה שלו להעיד נגד הנתבע ולטובת התובעת, כמו גם בדבר מהימנות תוכנה של העדות. יודגש, כי התובעת לא הביאה לעדות איש מכל המכרים והלקוחות שהיו לטענתה בסניף במועד הויכוח. להמנעותה מהבאת עדים כאמור נתנה טעמים שלא שכנעוני. את אי הבאת העדים יש לזקוף לחובתה (ר' ע"א 2275/90 לימה נ' פרץ, פ"ד מ"ז (2), 605, 614), באופן שאני דוחה את הטענה כי בסניף אכן היו אנשים רבים ובהם מכרים ולקוחות של התובעת. מטעם הבנק העידו סגן מנהל הסניף ושני עדים נוספים, אותם איתר הבנק מתוך רישומיו כמי ששהו במקום אותה עת. העדים זכרו את האירוע. הם העידו כי לא היו אותה עת אנשים רבים בסניף, העידו כי שמעו את הדיו של ויכוח המתנהל בלשכת סגן המנהל, העידו כי לא ניתן היה לשמוע את תוכן הדברים. אחד העדים מטעם הבנק העיד כי דווקא התובעת היא שדיברה בקול רם (יוער לעניין זה כי בתצהיר העד חלא נכתב מועד האירוע ביום 11.4.04. מקבלת אני כי המדובר הוא בטעות קולמוס, והכוונה היתה ליום 14.4.04. מכל מקום, תצהיר זה אינו עמוד התווך בקביעותי לעיל). באשר למקום הויכוח. לאחר שבחנתי את הראיות והעדויות בעניין זה, באתי לכלל דעה כי השיחה התרחשה, רובה ככולה, בלשכתו של סגן המנהל, שהיא אחת הלשכות הקיצוניות ביותר מימין לכניסה לסניף. מדובר במקום שהוא יחסית צדדי ומוסתר, המרוחק מרחק של כ - 10 מ' מדלפקי הכספרים ומספר מטרים מסופו של תור הלקוחות. הלשכה תחומה ומופרדת מהלשכות האחרות ומחלל הסניף באמצעות מחיצות זכוכית גבוהות משני צידיה, אם כי היא פתוחה בחזיתה לחלל האולם. מן המקובץ עד כה עולה, לדעתי, התמונה הבאה. לאחר שהמתינה ליד חדרו של מנהל הסניף, איתרה התובעת את המנהל במקום אחר בסניף, ראתה כי פניו מועדות ללשכת סגן המנהל ופנתה אף היא לשם. כשנכנסה ללשכה ביקשה ממנהל הסניף לשוחח עימו בחדרו, אך הוא סירב והודיע לה כי "אין על מה לדבר" שכן הוא עומד על דרישתו להפקדת מזומן. התובעת המשיכה בנסיונות נרגשים לשכנעו להסיר את רוע הגזירה תוך שהיא שבה וטוענת כי דרישתו להפקדת מזומן אינה מוצדקת והוא חייב לכבד את השיק. מנהל הסניף שב וסירב, כשהוא שב ומודיע כי לא יפרע את השיק אם לא תבוצע הפקדה ומזכיר לתובעת כי על פי הסכם הפשרה עליה לפרוע את חובה ולסגור את חשבונה בבנק עד יום 1.7.04. הויכוח בין השניים היה נרגש ונרגז, כששני הצדדים לוקחים חלק בהתלהטותו. התובעת לא הרפתה מנסיונות השכנוע, ובתגובה נהג בה מנהל הסניף בקוצר רוח רב, ובנוקשות הגובלת בגסות. הוכח כי בסניף שהו מספר אנשים, אם כי לא רבים. לא הוכח כי שהו במקום ממכריה ולקוחותיה של התובעת, כטענתה. שוכנעתי כי האנשים ששהו במקום היו ערים לקיומו של ויכוח בלשכת סגן המנהל, אולם לשכה זו מרוחקת ומוסתרת יחסית, וכן יש לה מחיצות זכוכית גבוהות שמיסכו את הדברים באופן שהשוהים בסניף לא שמעו את תוכן הדברים שנאמרו. 19. מכאן למחלוקות המשפטיות. 20. ראשית, באשר לתביעתה של התובעת מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965, (להלן - "חוק איסור לשון הרע"). 21. סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות - (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע ; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע." 22. על מנת להוכיח לשון הרע במקרה כגון זה שלפנינו, יש להוכיח, איפוא, שני יסודות מצטברים. האחד, ייעוד הפרסום לאדם אחר זולת הנפגע. השני - הוכחה כי הביטוי הנאמר אכן הגיע בפועל לידי אדם אחר. נטל הוכחתם של שני היסודות מוטל על כתפי התובע (ראה, למשל, ת"א 2441/89 קוק נ' סקאלר פ"מ תשנ"ב(ד) 3; ת"א 19769/91 קורפו נ' התנועה לשינוי שיטת הממשל בישראל ואח' , פ"מ תשנ"ד(ד) 309). המבחן שאימצה הפסיקה בנוגע לפרסום לשון הרע במישור המשפט האזרחי, הוא מבחן אובייקטיבי: הפרסום ייחשב כלשון הרע, כמשמעות המונח בחוק לשון הרע, רק אם ייתפס ככזה על ידי האדם הסביר (ר' ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד ל"ט(4) 734). משמעות המבחן היא כי המבחן הראוי אינו מה סבור או מה חש התובע, המרגיש עצמו נפגע, אלא כיצד עלולה החברה לקבל את תוכן הפרסום (ר' ע"א 534/65 מ' א' דיאב נ' ז' צ' דיאב, פ"ד כ (2) 269). פרסום לשון הרע לנפגע בלבד לא יהווה עוולה או עבירה לפי חוק איסור לשון הרע (ראה ע"פ 1181/83 זיו נ' מדינת ישראל פ"מ תשמ"ח(א) 224, ת"א 552/84 העצני נ' תומרקין פ"מ תשמ"ז(ב) 347). 23. בחינת המקרה שלפנינו באספקלרית הכללים לעיל, מעלה, לדעתי, כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת הוצאת לשון הרע. ספק בעיני אם מבחינה אובייקטיבית עלה תוכנם של הדברים שאמר המנהל כדי לשון הרע. מכל מקום, לא מצאתי כי מנהל הסניף ייעד את הדברים לאוזני אחרים אלא הם היו מכוונים לאוזני התובעת בלבד. בפועל אף לא הוכח כי אדם אחר כלשהו שמע את תוכן הדברים. העובדה כי אנשים ששהו אותה עת בסניף שמעו כי מתקיים ויכוח כלשהו אין בה די, לדעתי, על מנת לעמוד בנטל לעניין הוכחת הוצאת לשון הרע. 24. מכאן לעילת התביעה בגין הפרת חובת הסודיות הבנקאית. 25. המחוקק בישראל לא עיגן בחוק את חובת הסודיות הבנקאית, אולם אין חולק על עצם קיומה. ניתן להניח כי החובה נכללת מכללא בחוזה שבין הבנק ללקוח, ולחלופין היא מתחייבת מחובת תום הלב והדרך המקובלת ומיחסי הנאמנות שמקים חוזה בנק-לקוח (ראה, למשל, ד. פלפל "הסודיות הבנקית היקפה וחריגיה" מחקרי משפט יא תשנ"ד - 1994, 125). ניתן לעגנה גם בסעיף 8 (5) לחוק השליחות התשכ"ה - 1965 או כחלק מעקרון הסודיות המקצועית הכללית הקבוע בסעיף 496 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (ר. בן אוליאל "דיני בנקאות" (חלק כללי) (המכון למחקרי חקיקה ע"ש הארי סאקר תשנ"ו - 1996) עמ' 108 - 109). אין גם חולק כי הפרת חובת הסודיות הבנקאית מהווה גם פגיעה בפרטיות, זאת על פי הוראת סעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981 (להלן - "חוק הגנת הפרטיות"). אין צורך לומר כי זכותו של אדם לכבוד ולפרטיות מעוגנת גם כזכות יסוד בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראה, למשל, ע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי פ"ד מ"ז(5) 764, עמ' 772). 26. בענייננו לא מצאתי כי הנתבע הפר את חובת הסודיות הבנקאית או פגע בפרטיותה של התובעת. 27. 27. אכן, תוכן השיחה נגע למצב חשבונה של התובעת, וליחסיה עם הבנק. הדברים שנאמרו בשיחה, כגון תנאי הסכם הפשרה כמו גם התנאת כיבוד השיק בהפקדת מזומן חוסים ללא ספק תחת חובת הסודיות הבנקאית, באופן שגילויים באוזני זרים יהווה הפרת חובת הסודיות הבנקאית כמו גם הזכות לפרטיות. אלא שכפי שקבעתי לעיל, עובדתית לא מצאתי כי המנהל צעק כפי שמיוחס לו, ובפועל תוכן השיחה לא הגיע לאוזני איש זולת המשתתפים בה. אציין כי, אמנם, מנהל הסניף היה מיטיב לעשות אילו נענה לבקשה לנהל את השיחה בחדרו. ואולם גם לשכתו של סגן המנהל מיועדת לשיחות בין לקוחות הבנק לעובדיו, והיא אף מצויידת במחיצות גבוהות למיסוך (אם כי לא מוחלט) של הדברים הנאמרים בלשכה. עצם העובדה כי השיחה התקיימה בלשכת של סגן המנהל ולא בחדרו של המנהל, אין בה די על מנת לקבוע שהופרה חובת הסודיות. זאת ועוד. כאמור, התובעת הגיעה מיוזמתה אל לשכת סגן המנהל שם שהה מנהל הסניף, על מנת לשוב ולפנות אליו בעניינה למרות שסירב לנהל את השיחה בחדרו. היא עצמה העלתה בשיחה זו את פרשנותה להסכם הפשרה, ואף הציעה פתרונות שונים לבעיה שנוצרה. לפיכך היה לה עצמה חלק בכך שהשיחה נוהלה והמידע הוחלף בלשכת סגן המנהל, שאינה סגורה לחלוטין. בכך ניתן לראות משום ויתור מצידה בכל הנוגע למיקום השיחה (לעניין ויתור הלקוח על זכותו לסודיות, ראה, למשל, רע"א 1917/92 יעקב סקולר ואח' נ' ניצה ג'רבי ו6 אח', פ"ד מ"ז (5) 764, 778; ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' צבי ציגלר, פ"ד מ"ט(1) 369, וכן ראה סעיף 5(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). 28. מן המקובץ עולה, כי דין התביעה להידחות ככל שהיא נשענת על הוצאת לשון הרע או הפרת חובת הסודיות הבנקאית והזכות לפרטיות. 29. בכך אין כדי לקבוע כי התנהלותו של מנהל הסניף, שלוחו של הנתבע, היתה ראוייה וללא פגם. כאמור, התרשמתי כי מנהל הסניף היה חסר סבלנות וקצר רוח ביותר ביחסו אל התובעת. יחס זה עולה בבירור מעדותו, כדלקמן: "מה יש לי להזמין אותה לחדר, שהיא תשב אצלי שעות. אם ביהמ"ש שואל אותי האם העדפתי לנהל את זה בחוץ כי אז אני יכול להסתלק מתי שאני רוצה, אני אומר נכון, זה בדיוק מה שעשיתי" (פרוטוקול 11.4.05, עמ' 27), וכן: "הלקוחה הזאת לא יודעת לקבל לא, כשהיא שומעת לא היא מתחילה לשקר, לחפש תירוצים" (פרוטוקול עמוד 25, שורות 1-3, עמוד 26, שורות 20-21, 28-31, עמוד 27, שורה 2-4), וכן: "הלקוחה הזאת ניסתה שעת וימים לשכנע אותי, שעות וימים שהסברתי לה איך לנהל את החשבון, אז לבוא שוב לשכנע אותי..." (פרוטוקול 11.4.05 עמ' 24), וכן: "באיזה שהוא שלב אני ראיתי שאין לי מוצא ממנה, משום שברגע שהיתה נכנסת לחדרי היא היתה יושבת אצלי בחדר, ומנסה ומנסה ומנסה, ושעות בוזבזו בשיחות לריק, בדרך כלל על חריגה בחשבון לכסות שיקים, אלו היו הפגישות שלנו" (פרוטוקול 30.11.04 עמ' 6) וכן: "לא נכון שלא היתה לי סבלנות אל הלקוחה הזאת, כי אם זה היה המצב לא הייתי אפילו מדבר איתה, הייתי מתעלם ממנה, מסובב את הגב ונכנס לחדר כי אני יודע למה זה יוביל שאגיד לה לא, שהיא תנסה להגיד כן, לא משנה באיזה טון. באיזשהו שלב הסתובבתי והלכתי ועזבתי אותה" (פרוטוקול 11.4.05 עמ' 28). סגן המנהל העיד אף הוא: "היה לי נסיון רב עם התובעת בעצמי כי טיפלתי לה בחשבון, בחלק גדול מהמקרים היא תמיד היתה מגיעה וניסתה לדחות ולבטל את הגזרה. תמיד היה מסטיק בענין זה, שום דבר לא הלך בצורה חלקה... את זה אני יודע מהניסיון, היא באה "לטחון מים"" (פרוטוקול 11.4.05, עמ' 18). מדברים אלה ניתן גם ללמוד על האופן שבו הגיב מנהל הסניף ביום 14.4.04 לנסיונותיה של התובעת לשכנעו להסכים לבקשותיה. סירובו לשוחח עימה בחדרו חרג מהראוי. בכך מודה הנתבע עצמו. כמו כן אני מתרשמת כי מנהל הסניף ניסה בפועל לחמוק משיחה עם התובעת, וכשהצליחה להגיע אליו בלשכת סגן המנהל, נהג בה בקוצר רוח מופגן וענה לה בסגנון בוטה ובטון נוקשה ועוין. אף אם מצאתי כי מנהל הסניף לא הרים קולו ולא צעק על התובעת כמיוחס לו על ידה, ואף אם מצאתי כי השוהים בבנק לא שמעו בפועל את תוכן הדברים, סבורה אני כי התנהלותו זו לא עלתה בקנה אחד עם המתחייב מחובת הנתבע ועובדיו לקיים את החוזה עם הלקוחות בתום לב ובדרך מקובלת ובפרט עם המתחייב מפער הכוחות בין הבנק לבין לקוחותיו, ומיחסי האמון המיוחדים ביניהם. לתובעת עצמה נגרמה עקב כך עוגמת נפש לא מעטה, והיא זכאית לפיצוי, זאת בין אם דרישת הבנק ממנה היתה מוצדקת ובין אם לאו. כאשר אני לוקחת בחשבון את נסיבותיה של הפרשה כולה, כולל חלקה של התובעת עצמה בליבוי הויכוח, רואה אני לאמוד את הפיצוי המגיע לה בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה בסך של 10,000 ש"ח. 30. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 10,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל. כמו כן מחייבת אני את הנתבע לשלם לתובעת את החזר האגרה ששילמה ושכר טרחת עורכי דין בסך של 3,500 ש"ח בתוספת מע"מ, אף הוא בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל. בנקעוגמת נפש / נזק לא ממוני