תביעה נגד הארץ

פסק דין 1. התובעת מס' 1 הינה חברה בערבות בלתי מוגבלת, העוסקת בהשגת פנסיה מהמוסד לביטוח סוציאלי בגרמניה, בעבור אזרחי ישראל המעוניינים והזכאים לכך. התובע מס' 2 הינו מי שהקים את התובעת מס' 1 ומי שמנהל אותה. 2. הנתבעת מס' 1 היא חברה בערבות בלתי מוגבלת, העוסקת בהוצאת עיתון יומי בשם "הארץ". הנתבע מס' 2 היה העורך בפועל של העיתון בתקופה הרלוונטית. הנתבע מס' 3 היה עיתונאי שכתב כתבות אשר פורסמו בעיתון. 3. ביום 14.10.97 התפרסה בעיתון כתבה מפרי עטו של הנתבע מס' 3. הכתבה נשאה את הכותרת: "ביהמ"ש דן עדיין במאות תביעות של מבוטחים בתוכנית הפנסיה הגרמנית". כתבה זו תכונה להלן בשם "הכתבה הראשונה". 4. עוד באותו יום שלח בא כוחם של התובעים מכתב אל הנתבעים. במכתבו טען, כי "כתבה זו הינה מסולפת, וכוללת פרטים שיקריים, ומהווה דיבה חמורה כנגד מרשי". בא כוחו התובעים פירט במכתבו את העובדות המדוייקות, לטענת מרשיו, ודרש כי הנתבעים יפרסו בעיתונם "הכחשה והתנצלות בגין הדיבה שהוצאתם על מרשיי". 5. ביום 26.10.97 השיב ב"כ הנתבעים למכתבו של ב"כ התובעים. במכתבו דחה ב"כ הנתבעים את טענות התובעים. עם זאת הוא הוסיף ואמר, כי הנתבעים "ישקלו בחיוב לפרסם תיקון והכחשה מצד מרשיך, לגבי כל פרט שאינו מדוייק, לשיטתם". ב"כ הנתבעים נהג, אפוא, על פי האמור בסעיף 17 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, והזמין את התובעים לפרסם תיקון או הכחשה, מטעמם. 6. בתגובה לכך, שלח ב"כ התובעים ביום 30.10.97 מכתב אל ב"כ הנתבעים. במכתבו העלה ב"כ התובעים על הכתב נוסח מלא ומפורט של פרסום, אשר, מבחינת התובעים, יביא את הדברים על תיקונם. במכתבו הודיע ב"כ התובעים, כי באם יפורסם הנוסח האמור בצורה ובמסגרת עליה עמד במכתבו, יראו בכך התובעים פיצוי על הדיבה שהוצאה נגדם, לטענתם. 7. במכתב האמור ביקשו התובעים כי הכותרת לפרסום אותו ביקשו כי העיתון יפרסם תהייה: "התנצלות". כלומר - התנצלותו של העיתון. הנתבעים לא הסכימו להכתיר את הפרסום בכותרת האמורה, משום שהם סברו, ועדיין סבורים, כי אין דבר שהם צריכים להתנצל עליו. הנתבעים היו מוכנים לפרסם את הדברים שהתובעים ביקשו לפרסם, ואולם זאת תחת הכותרת: "תגובת הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי". בתגובה לכך הודיע ב"כ התובעים במכתבו מיום 11.11.97, כי התובעים לא יראו בפרסום הנוסח שהוצע על ידם, תחת הכותרת האמורה, פיצוי על הדיבה שהוצאה, לטענתם, בכתבה הראשונה. התובעים עמדו על כך, שהכותרת תהיה: "התנצלות" או "תיקון טעות". אלא שהנתבעים לא הסכימו להכתיר את הכתבה באחת מהכותרות שהוצעו על ידי התובעים. בנסיבות אלה, החליטו הנתבעים לפרסם את עיקרו של הנוסח שהוצע על ידי התובעים, ואולם תחת הכותרת שהם בחרו. ואכן, ביום 17.11.97 פרסמו הנתבעים את נוסח הפרסום שהוצע על ידי התובעים, כמעט במלואו, ואולם תחת הכותרת: "תגובת הארגון למימוש האמנה לביטחון". פרסום זה יכונה להלן בשם "הכתבה השניה". ההליך: 8. התביעה בתיק זה מתייחסת לשתי הכתבות. בכותרת התביעה נאמר, כי מהות התביעה היא "כספית - בגין לשון הרע". בכתב התביעה העמידו התובעים את תביעתם על סכום של 250,000 ש"ח. 9. הואיל והצדדים לא הצליחו להגיע להסדר מוסכם אשר יביא לסיום המחלוקת ביניהם, נקבע התיק לשמיעת ראיות. בפתח ישיבת ההוכחות אשר התקיימה ביום 3.1.01 הודיע ב"כ התובעים, כי הראיה היחידה אותה יבקשו התובעים להגיש היא, שתי הכתבות נשוא תביעתם. לעניין גובה הנזק הודיע ב"כ התובעים, כי התובעים לא יביאו ראיה כלשהי, וכי הם יעתרו לכך שבית המשפט יפסוק להם "פיצוי ללא הוכחת נזק" בהתאם לסעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. לאחר שהכתבות הוגשו בהסכמה כראיה, הכריז ב"כ התובעים: "אלו עדי". 10. בהגיע תור פרשת ההגנה הודיע ב"כ הנתבעים, כי הוא זימן לעדות את התובע מס' 2. ב"כ התובעים התנגד לזימונו של התובע כעד מטעם הנתבעים. בשל הטעמים אותם הבאתי בהחלטתי מיום 20.2.02 ובהחלטתי הנוספת מיום 9.4.03, לא אפשרתי לנתבעים לזמן את התובע כעד מטעמם. בסופו של דבר, העיד בתיק זה עד אחד ויחיד והוא, הנתבע מס' 3. בנוסף לעדותו, הוגשו לבית המשפט ראיות בכתב. הכתבה הראשונה: 11. כזכור, הכתבה הראשונה נשאה את הכותרת: "ביהמ"ש דן עדיין במאות תביעות של מבוטחים בתוכנית הפנסיה הגרמנית". בכתבה זו שש פסקאות; בפסקה הראשונה נאמר, כי התובע עוכב באחרונה לחקירה בידי פקיד שומה חקירות תל-אביב, בקשר לחקירה שפקיד השומה קיים בעניינה של התובעת, וכי התובע שוחרר בערבות בסך 10 מיליון שקל. בפסקאות השנייה, השלישית והרביעית, תוארה דרך פעולתם של התובעים בכל הנוגע להשגת פנסיה מהמוסד לביטוח סוציאלי בגרמניה, בעבור אזרחי ישראל המעוניינים והזכאים לכך. את הפסקאות החמישית והשישית אביא כלשונן. וכך נכתב בהן: "שנים לאחר מכן גילו שניים מעובדי הארגון לשעבר רואה החשבון צבי אברהמי ויפה גולן, שהקימו לו ארגונים מתחרים, כי תוכנית המימון שהציע הארגון לעמיתים מעשירה את חברות המימון ואת הארגון ושוללת מן המבוטחים את ההנאה מהסכומים המגיעים להם. כך, למשל, מצאו עצמם מבוטחים הזכאים לקצבה חודשית של 800-1,400 מארקים נהנים מסכום מזערי של 100-150 מארקים בלבד. הארגון הגיש באמצעות עו"ד נחמן גולדברג תביעת דיבה נגד גולן ואברהמי אולם תביעתו נדחתה בידי השופט שטרוזמן, שביקר את פעולות הארגון במילים חריפות. בעקבות מתן פסק הדין הוצף בית המשפט במאות תביעות של מבוטחים שנדונות לפני שופט בית משפט השלום בתל אביב אליעזר קידר. כן נוהלו ועדיין מנוהלים הליכים משפטיים שבמסגרתם דחה בית המשפט את גרסת הארגון בנוגע להצגת העסקאות שערך לפני רשויות המס." 12. ככל שמדובר בכתבה הראשונה, מופנית תביעתם של התובעים אך ורק נגד מה שנכתב בפסקה השישית והאחרונה. בפסקה זו שלוש אמירות. להלן אבחן בנפרד את הטענות שמעלים התובעים ביחס לכל אחת מהמאמירות הללו. 13. האמירה הראשונה היא, כי "הארגון הגיש באמצעות עו"ד נחמן גולדברג תביעת דיבה נגד גולן ואברהמי אולם תביעתו נדחתה בידי השופט שטרוזמן, שביקר את פעולות הארגון במילים חריפות." בעניין אמירה זו מעלים התובעים כנגד הנתבעים שתי טענות: הטענה הראשונה היא, שהשופט שטרוזמן לא דחה את תביעתה של התובעת, כפי שנטען, אלא קיבל אותה. הטענה השניה היא, שהנתבעים לא הביאו לידיעת הקוראים את העובדה, שהם הגישו ערעור על פסק דינו של כב' השופט שטרוזמן, וממילא הם לא ציינו בפני הקוראים מה היו תוצאות אותו ערעור (ע"א 6138/93 וע"א 6167/93 הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי ואח' נ. אברהמי ואח', פ"ד נ(1), 441). 14. פסק דינו של כב' השופט שטרוזמן ניתן בשלוש תביעות אותן הגישה התובעת, ביחד עם שניים אחרים, ואשר הדיון בהן אוחד. אחת התביעות הייתה תביעת דיבה (פירוט הנושאים של שלוש התביעות ותוצאות הדיון בבית המשפט המחוזי מופיע בסעיף 2 לפסק דינו של בית המשפט העליון). עיון בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון מעלה, כי "השורה האחרונה" של פסק דינו של בית המשפט המחוזי הייתה, שחלק מהתביעות והעתירות אותן הגישו התובעים באותם תיקים התקבל, וחלק נדחה. מעניין לציין, כי בעוד שהשופט שטרוזמן הביע דעתו, כי התובעים באותם תיקים זכו רק "במקצת תביעתם" (עמ' 57 לפסק הדין), הרי שבית המשפט העליון הביע דעתו כי התובעים באותם תיקים "זכו בבית המשפט קמא במרב תביעותיהם והפסידו במקצתן" (עמ' 451 מול האות ב'). 15. אכן מצב שכיח במקומותינו הוא, שגם לאחר שמתקיימות התמודדויות בתחומים כאלה או אחרים, וגם לאחר שמתקבלות הכרעות, הצדדים עדיין נותרים חלוקים בשאלה, מי ניצח ומי הפסיד. אני סבור, כי בבואנו לקבוע עמדה לגבי תוצאות הדיון שהתקיים בפני כב' השופט שטרוזמן, לא יהא זה נכון להכריע בדבר בצורה כמותית, היינו לספור כמה תביעות, או סעדים, התקבלו על ידי כב' השופט, וכמה נדחו. אני סבור, כי יש לבחון את הדברים מהבחינה המהותית. הטעם לכך הוא, שבדרך הארוכה אותה עשה כב' השופט שטרוזמן עד ל"שורה האחרונה" של פסק דינו, הוא בדק בהרחבה ולעומק את שאלת אמינותם של התובעים. קריאת פסק הדין מעלה, כי לא יכול להיות ספק שהדברים אשר נכתבו בכתבה הראשונה ולפיהם, השופט שטרוזמן "ביקר את פעולות הארגון במלים חריפות", הם אמת לאמיתה. 16. וכך אמר כב' השופט שטרוזמן, בין היתר, בפסק הדין: "אין תמיהה, שמר ק' ואחרים, שהעידו בבית המשפט, חשו עצמם מרומים על ידי הארגון, שעושה בכספיהם כבשלו כך שבמקום קבלת תשלום חד פעמי של אלפי מ"ג כפנסיה בשל התקופה שחלפה מאז החלה זכאותם (יום הזכאות העיוני) ועד התשלום בפועל ובמקום תשלום של כאלף מ"ג לחודש כרנטה חדשית, כפי שקראו במו עיניהם בהחלטות ה BFA ובדיווחי הארגון במכתביו אליהם, לא זכו אלא באפס קצהו של סכום הפנסיה המובטחת בסך של 100 מ"ג לחודש ותו לא, ואילו החברות BGA וBGF, המזוהות בעיניהם אם הארגון, מנצלות את זכאותם לפנסיה להתעשרותן" (עמ' 12 לפסק הדין). ...... "החזות החיצונית, מראית העין, של פעילות הארגון כפי שמשתקפת מדברי עו"ד פרי היא דאגה רבה, מחשבה עמוקה ופעילות ענפה ברחבי תבל לטובת אזרחי ישראל הזכאים ומבקשים ליהנות מהפנסיה הגרמנית, שהיא לגרסת התביעה, הטובה בהשקעות האפשריות מכל תכניות הפנסיה והגמלאות בישראל. למשמע העדויות וניתוח ההסכמים ברור שהארגון ואנשיו נהגו שלא כהלכה בלקוחותיהם והפרו את מצוות תום הלב המחייבת אותם במשא ומתן עם הלקוחות לפני החתימה על הסכמי הייצוג והסכמי ההלוואה ובמימוש ההסכמים" (עמ' 17 לפסק הדין). ....... "ניגוד עניינים בולט עד כדי מעילה באמון הלקוח התגלה במהלך הראיות, אחרי מאמצים רבים של ההגנה, בגביית פרמיות הביטוח מלקוחות הארגון" (עמ' 21 לפסק הדין). ..... "... על כל פנים, ברור שהארגון גזל מלקוחותיו את ההפרש בתשלום הפרמיות לבטוח חיים שבין הסכום שהארגון שילם בפועל עבור כל לקוח לבין הסכום שנגבה מהלקוח בטענה שהוא דרוש לבטוח החיים" (עמ' 33 לפסק הדין). ...... "עתה משהוברר שהפר הארגון את חובת הנאמנות שלו כלפי לקוחותיו ולא גלה להם את קשריו וטובות ההנאה הניתנות לו בחברות האשראי וכתוצאה מכך נחזה כמי שטובת הלקוחות בלבד היא בראש מעייניו ואין לחשוש לאפשרות שטובתם איננה עשויה להיות טובתו - אינני מוכן לקבוע שאין אמת בייחוס מעשי רמאות לארגון" (עמ' 40 לפסק הדין). 17. את דעתו המסכמת בעניין ביטא כב' השופט שטרוזמן בפרק הסיום של פסק דינו. וכך הוא אמר: "התובעים אמנם זוכים במקצת תביעתם.... אבל למעשה הם מפסידים בעיקר המחלוקת שהיתה נטושה בינם לבין הנתבעים, והיא בשאלת אמינותו של הארגון. על כן מן הראוי לזכות את הנתבעים בהוצאות, שסכומן יקבע בהתחשב בהפסדם החלקי במקצת התביעות ובצווי המניעה הזמניים ובזכייתם בדחיית חלקן האחר של התביעות, ובעיקר במשאבים שהוקדשו לדיון באמינותו של הארגון ושל התובעים האחרים כדורשי טובתם של הפונים אליהם, דיון שמסתיים בהצלחת הנתבעים" (עמ' 57 לפסק הדין). ..... "התוצאות האמורות, מבחינת הסיום הפורמלי, אינן מבטאות את התוצאה של המחלוקת העקרית במשפט זה והוא ערעור אמינותו של הארגון הנחזה כדורש טובתם של הפונים אליו בבקשות להשגת פנסיה גרמנית בעוד הוא בעל עניין רב בטובת חברות האשראי ובטפולו של ד"ר רפנהגן. התובעים הדדית ישלמו לכל אחד מהנתבעים מחצית מהוצאותיו לרישום הפרטיכל וכל הוצאה אחרת במלואה וכן ישלמו לנתבעים 1 ו-2 שכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪ בצרוף מע"מ ולנתבעת 3 שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ בצרוף מע"מ..." (עמ' 59-58 לפסק הדין). 18. הנה כי כן, אם מקריאת פסק דינו של כב' השופט שטרוזמן נותר למאן דהו ספק לגבי השאלה, מהי התוצאה הכוללת של ההליכים שהתבררו בפניו, מן הבחינה המהותית, הרי שבפרק הסיום אמר כב' השופט שטרוזמן את הדברים בצורה ברורה ומפורשת, ואף חייב את התובעת בתיק זה, ואת התובעים האחרים באותן תביעות, לשאת בהוצאות הנתבעים באותן תביעות. 19. התובעים חשו עצמם נפגעים מפסק דינו של כב' השופט שטרוזמן, ובעיקר מהאמירות שהיו כלולות בו, ואשר חלקן הובאו לעיל. לפיכך, הם פנו לבית המשפט העליון והגישו ערעור כנגד אותם חלקים מפסק הדין עימם לא השלימו. כפי שמציין ב"כ הנתבעים, במידה רבה של צדק, עצם העובדה שהתובעים הגישו ערעור על פסק דינו של כב' השופט שטרוזמן הינה ראיה לכך, שהם עצמם סברו כי פסק דינו של כב' השופט שטרוזמן לא היה לטובתם. 20. בסעיף 3 לפסק דינו ציין בית המשפט העליון (מפי כב' השופטת ד. ביניש), כי המערערים הצהירו בפניו, כי הלכה למעשה הם קיבלו מבית המשפט המחוזי את רוב הסעדים שביקשו ממנו, וכי עיקר ערעורם מופנה נגד הממצאים שקבע כב' השופט שטרוזמן, כפי שהובאו לעיל. בהתייחס לכך אמר בית המשפט העליון דברים אלה: ככל שהמערערים מבקשים מאיתנו להתערב בממצאים מבלי שהם מבקשים את התערבותנו בתוצאות פסק הדין, אין בידינו להעתר למבוקשם זה, שכן כלל ידוע הוא שמי שזכה בדין וקיבל מבית המשפט את מלוא הסעד שביקש ושהיה זכאי לקבל, אינו רשאי לערער על ממצאי ונימוקי פסק הדין. על פי אותו הכלל, הממצאים שנפסקו לחובתו של בעל דין שזכה, אשר לא ניתן לו לערער עליהם, לא יהיו בבחינת מעשה בית דין נגדו בכל הליך עתידי." 21. עם זאת, בית המשפט העליון ראה להוסיף את ההערה הבאה, אשר אפשר שניתן לראות בה משום רמז. וכך אמר בית המשפט: "יאמר עוד כי מבוקשם של המערערים מבית משפט זה, גם אילו היתה עומדת להם זכות הערעור, הוא בעיקרו כי בית המשפט יתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הראשונה, ששמעה ראיות והתרשמה מהעדויות שהיו בפניה. ההלכה המושרשת היטב בבית משפט זה היא שאין בית המשפט מתערב בממצאיה של הערכאה הראשונה, וזאת בעיקר כאשר בית משפט קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים, אלא בדק את הדברים ביסודיות ונתן לכך ביטוי בפסק דינו, כפי שנעשה במקרה דנן." 22. ואולם, עיון בפסק דינו של בית המשפט העליון מעלה, כי הוא דן לגופו של עניין באחד מהרכיבים ה"אופרטיביים" של הערעור אותו הגישו התובעים נגד פסק דינו של כב' השופט שטרוזמן. הכוונה היא, לאותו חלק של הערעור אשר הופנה נגד החלטת כב' השופט שטרוזמן שלא לפסוק לתובעים פיצויים בתביעת הדיבה שהגישו נגד גב' יפה גולן. עיון בפסק דינו של בית המשפט העליון מעלה, כי בסעיף 4 לפסק הדין, דן בית המשפט העליון באריכות בעניינים אשר היו נושא לביקורת שהשמיע כב' השופט שטרוזמן בפסק דינו. וכך אמר בית המשפט העליון, בין היתר, בעניין זה: "כאמור, החליט השופט קמא שלא לפסוק למערערים פיצויים, וזאת בין היתר בשל הממצאים שקבע באשר לפעילות הארגון. המערערים יוצאים כנגד ההחלטה שלא לפסוק להם פיצויים, וכנגד הממצאים האמורים. ההתחשבות בממצאים בדבר אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים של התובע בלשון הרע, לענין חבותו של הנתבע בפיצויים, היא כשלעצמה לגיטימית.... מוכנה אני להניח שצודקים המערערים בטענתם כי לא הציגו את עצמם ולא התחזו כארגון הפועל שלא למטרות רווח, ואשר אך ורק הדאגה ללקוחותיו עומדת כנגד עיניהם כאינטרס בלעדי. עם זאת, עולה מממצאי בית משפט קמא, שלהם בסיס בחומר הראיות, כי הארגון לא גילה ללקוחותיו את עומק המעורבות והענין שיש לו בפעילות חברות האשראי, שאת הלוואותיהן הציע ללקוחות." .... "אני סבורה כי אין בכל אלה כדי להצביע על גילוי נאות של האינטרס שיש לארגון בהסדר שהוא מציע ללקוח, ואין בהם כדי לפרוש את האפשרויות החלופיות העומדות לרשות הלקוח כדי שיוכל להתקשר בתוכנית הנראית לו כרצויה ביותר. יתרה מזו, עולה מחומר הראיות שהארגון, בשל מעורבותו בתוכנית האשראי, לא היה במעמד של יועץ אובייקטיבי, ועובדה זו נעלמה מעיני הלקוחות. בנסיבות הענין, במערכת היחסים שבין הארגון לבין לקוחותיו, אשר במסגרתה התמנה הארגון לפעול עבור הלקוחות ומטעמם להשגת זכויות פנסיה עבורם וכן להשגת אשראי למימוש אותן זכויות, היתה מוטלת עליו חובת גילוי ביחס לענין שיש לו במתן האשראי האמור ללקוחות. במיוחד כך הדבר כאשר הארגון לא הסתפק בפרסום תוכנית המימון, אלא אף התיימר לייעץ ללקוחותיו בבחירת התוכנית הרצוייה עבורם. אי הגילוי מצד הארגון, אף אם עצם פעילותו לא נעשתה אגב התחזות כפעולה ללא תמורה, היה בו לכאורה כדי לפגוע ולפגום ביכולתם של הלקוחות לבחון בחינה מלאה וביקורתית את המוצע להם, אל מול אלטרנטיבות אחרות. עבור הפונים לארגון, זהותו של מי שמייעץ להם בבחירת תוכנית הפנסיה ומציע להם הלוואות לצורך מימונה, היא עובדה מהותית לעסקה, שיש באי גילויה משום התנהגות בלתי הולמת וחוסר תום לב." 23. הנה כי כן, אף בית המשפט העליון אמר דברים בשאלת תום לבה של התובעת. ומה באשר לסעד האופרטיבי, האם קיבל בית המשפט העליון את ערעורם של התובעים אשר הופנה נגד העובדה שכב' השופט שטרוזמן דחה את דרישת הפיצויים שהייתה כלולה בתביעת הדיבה שהגישו נגד גב' גולן? התשובה לכך שלילית. וכך אמר בית המשפט העליון בפסק דינו, בעניין זה: סבורה אני כי בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ובטיבו של הפרסום, אין מקום להתערבותנו בהחלטת השופט קמא שלא לפסוק פיצויים לטובת המערערים. המערערים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק ממשלוח המכתב, ואף שאין על התובע בלשון הרע חובה לפרט ולהוכיח את נזקיו, הרי שבית המשפט בהפעילו את שיקול דעתו בפסיקת פיצויים כלליים בגין לשון הרע, יתחשב בנסיבות הענין שבפניו, ובין היתר בהיקף ההשמצה ופרסומה." 24. בית המשפט העליון דחה, אפוא, את הערעור שהגישו התובעים נגד החלטת כב' השופט שטרוזמן, שדחה את דרישת הפיצויים שהייתה כלולה בתביעת הדיבה שהגישו נגד גב' גולן. עיון בסעיף 5 של פסק הדין מעלה, כי בית המשפט העליון דחה רכיב נוסף של הערעור אותו הגישו התובעים. אמנם כן, בית המשפט העליון קיבל את ערעורם של התובעים, ככל שהופנה נגד החלטת כב' השופט שטרוזמן לחייבם בהוצאות. עם זאת, עיון בהנמקה של בית המשפט העליון מעלה, כי בית המשפט העליון החליט לבטל את החיוב בהוצאות, לא משום שביטל את קביעותיו האמורות של כב' השופט שטרוזמן, אלא מטעמים אחרים. וכך נימק בית המשפט העליון את החלטתו בשאלת החיוב בהוצאות: "כאמור, השית השופט קמא על המערערים בע"א 6138/93 את תשלום הוצאותיהם של המשיבים וכן תשלום שכ"ט עו"ד. את החלטתו זו ביסס השופט על כך שלמעשה הפסידו המערערים בעיקר המחלוקת שהיתה נטושה בינם לבין המשיבים, והיא בשאלת אמינותו של הארגון. סבורה אני כי בהחלטתו זו שגה השופט קמא, וכי יש מקום להתערבותנו בה. המערערים זכו בבית משפט קמא במרב תביעותיהם והפסידו במקצתן, ולא היה זה מן הראוי לחייבם לשאת בהוצאות המשיבים בגין אותן תביעות בהן נמצא כי היה למערערים בסיס לקבל את הסעד שביקשו. מפסק הדין עולה כי השופט נתן משקל רב למאמציהם של המשיבים בחשיפת פעולותיו של הארגון, אך לא נתן כל ביטוי לכך שגם אם היה במעשיהם של המשיבים כדי לתרום לטובת הציבור ולהגנה על אינטרס ציבורי, הרי מדובר באנשים שפעלו גם לטובת אינטרס כספי מתחרה משלהם, ואף נקטו באמצעים מרחיקי לכת לשם כך. בהתחשב במכלול הנסיבות במקרה זה, נראה לי שהאיזון הראוי הוא שכל צד ישא בהוצאותיו ובשכ"ט עו"ד, שהיו לו בדיון בפני בית משפט קמא." 25. ומה באשר להוצאות הערעור שנדון בבית המשפט העליון? ובכן, התשובה לכך היא, שבית המשפט העליון חייב את התובעים לשאת בהוצאות המשיבים בסכום של 30,000 ש"ח. 26. סיכומה של נקודה זו: באמירה הראשונה נכתב, כי בפני כב' השופט שטרוזמן התנהלה תביעת דיבה אותה הגישו התובעים, כי התביעה נדחתה, וכי כב' השופט שטרוזמן ביקר את פעולות התובעת במלים חריפות. מכל שאמרתי לעיל עולה, כי בפני כב' השופט שטרוזמן נדונו מספר תביעות שהגישו התובעים. אחת מהן הייתה, אמנם, תביעת דיבה. חלק מהתביעות התקבל, וחלק נדחה. ככל שמדובר בתביעת הדיבה, הרי שהדרישה לפיצויים שהייתה כלולה בה, נדחתה. ואולם, כפי שציינתי, לא בזה העיקר. העיקר הוא בכך, שכב' השופט שטרוזמן אכן ביקר במלים חריפות את התנהלותה של התובעת. אני סבור, כי הדיווח הכלול באמירה הראשונה הוא בעיקרו, דיווח אמת. אינני סבור, כי במסגרת כתבה עיתונאית היה מקום לכך שהעתון יפרט את כל המרכיבים של כל התביעות שהגישו התובעים, וידווח לקוראים, איזה תביעות התקבלו ואיזה תביעות לא התקבלו. לב ליבו של פסק דינו של כב' השופט שטרוזמן נעוץ בביקורת שהשמיע כלפי התובעים. בכל הנוגע לעניין זה, דיווחו של העתון שיקף את הדברים כראוי. 27. האם הייתה מוטלת חובה על העתון לדווח גם על ההליך שהתקיים בבית המשפט העליון? אני סבור שלא. כפי שציינתי, ככל שמדובר בסעד האופרטיבי שהתבקש על ידי התובעים, דחה בית המשפט העליון את הערעור שהופנה נגד החלטת כב' השופט שטרוזמן שלא לפסוק לתובעים פיצוי בתביעת הדיבה שהגישו. וככל שמדובר בצד הדקלרטיבי, בית המשפט העליון אמנם לא מצא להעניק לתובעים דקלרציה, ואולם מאידך, בנוסף לרמז שרמז, אמר בית המשפט העליון דברים מפורשים ולפיהם, בהתנהלות הארגון "יש משום התנהגות בלתי הולמת וחוסר תום לב." כבר ציינתי, כי בית המשפט חייב את התובעים בהוצאות לא מבוטלות. נוכח כל האמור, אני דוחה את תביעת התובעים ככל שהיא מופנית נגד האמירה הראשונה. 28. באמירה השנייה נאמר, כזכור, כי "בעקבות מתן פסק הדין הוצף בית המשפט במאות תביעות של מבוטחים שנדונות לפני שופט בית משפט השלום בתל אביב אליעזר קידר". מדברי ב"כ התובעים בדיון עולה, כי התובעים אינם חולקים על כך, שבמשך השנים נדונו בבית משפט השלום בתל אביב מאות תביעות אשר מבוטחים בתוכנית הפנסיה הגרמנית היו צד להן (ר' דברי ב"כ התובעים בעמ' 22 לפרוטוקול). עיקר טענתם של התובעים ביחס לאמירה השנייה היא, שהכתבה חטאה לאמת בשניים אלה: ראשית, בכך שנאמר בה, כי התביעות הוגשו על ידי המבוטחים עצמם, בעוד, שלטענת התובעים, התביעות הוגשו על ידי התובעת או על ידי גופים הקשורים עם התובעים. ושנית, התובעים טוענים, כי הכתבה חטאה לאמת בכך שנאמר בה, כי יש קשר סיבתי בין פסק דינו של כב' השופט שטרוזמן לבין הגשת התביעות. 29. אני סבור, כי יש לקבל את טענת הנתבעים ולפיה, במועד בו פורסמה הכתבה היו תלויים ועומדים בבית משפט השלום בתל אביב מאות תביעות אשר הצדדים להן היו, התובעים או הגופים הקשורים עימם, מצד אחד, והמבוטחים בתוכנית הפנסיה הגרמנית, מצד שני. כמה טעמים למסקנה זו: ראשית, הנתבע מס' 3 מסר בעדותו, כי בתקופה הרלוונטית לתביעה זו הוא היה עיתונאי אשר פקד את בית המשפט בתל אביב כמעט מדי יום, וכי הוא כתב את מה שכתב לגבי מספר התיקים התלויים ועומדים בבית משפט השלום, על סמך בדיקות ומגעים רבים שקיים עם גורמים שונים בבית המשפט, לרבות תדרוך לעיתונאים שערך מי שהיה בשעתו נשיא בית משפט השלום בתל אביב, כב' השופט דן ארבל. שנית, הנתבעים הציגו לבית המשפט את פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 5812/96, בו דחה בית המשפט העליון על הסף, עתירה שהגיש אחד מהגופים הקשורים בתובעים, נגד נשיא בית משפט השלום בתל אביב דאז, כב' השופט ארבל. פסק הדין ניתן ביום 19.8.96, כלומר קרוב לשלוש שנים לאחר שניתן פסק דינו של כב' השופט שטרוזמן (28.9.93), וכשנה לפני שפורסמה הכתבה הראשונה. נראה, לכאורה, כי העובדה שבית המשפט העליון דחה את העתירה על הסף, היינו מבלי לבקש את תשובת כב' השופט ארבל, מצביעה על כך, שהנתונים הכלולים בפסק דינו של בית המשפט העליון נלקחו מהעובדות שנטענו בעתירה. הואיל והעותרת באותה עתירה הינה אחד הגופים הקשורים קשר אמיץ עם התובעים, ספק אם התובעים יכולים להתנגד לקבלת פסק הדין כראיה. ומה נטען בעתירה? מפסק דינו של בג"צ עולה, כי נטען בפניו על ידי העותרת, כי "בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, תלויות ועומדות כחמש מאות תובענות שהוגשו על ידי או נגד העותרת." עניינה של אותה עתירה היה בבקשתה של העותרת, שלא כל התביעות תידונה בפני כב' השופט קידר, אלא שהן תפוזרנה בין שופטים נוספים בבית משפט השלום. כפי שציינתי, העתירה נדחתה על ידי בית המשפט העליון. ואולם לצורך הדיון שבפנינו מה שחשוב הוא, שהעותרת באותה עתירה, שהינה גוף הקשור בתובעים, טענה, כך נראה, למעלה משנה לפני שהתפרסמה הכתבה, כי בבית משפט השלום בתל אביב תלויים ועומדים 500 תיקים. שלישית, התובעים לא מצאו לנכון לזמן לעדות אף נציג מטעמם, אשר יכול היה, בוודאי, למסור נתונים מדוייקים בעניין. רביעית, במסגרת התביעה המתבררת בפני, הוגשו כראיה תדפיסים מבית משפט השלום בתל אביב, בהם מופיעה רשימה של לפחות 190 תיקים. וחמישית, ב"כ התובעים הצהיר בעמ' 22 לפרוטוקול, כי "יתכן מאד שבמהלך השנים מדובר במאות תביעות". 30. כפי שציינתי, עיקר הטענה של התובעים בעניינה של האימרה השניה היא, שהכתבה חטאה לאמת בשאלה, מי יזם את ההליכים באותן תביעות, ובשאלת הקשר הסיבתי בין תביעות אלה לפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט שטרוזמן. אני סבור, כי נטל ההוכחה להוכיח טענות אלה, מוטל על התובעים, אשר היו צריכים להוכיח את טענותיהם באמצעות עדים מטעמם. ואולם לצורך הדיון אני מוכן לצאת מנקודת הנחה, כי התביעות אכן הוגשו על ידי התובעים, ולא על ידי המבוטחים, וכי אין קשר סיבתי בין פסק דינו של כב' השופט שטרוזמן לבין הגשת התביעות. הגעתי לכלל מסקנה, שגם אם אצא מנקודת הנחה זו, המסקנה אליה יש להגיע היא, כי לכל היותר יש בכתבה אי-דיוק שולי ולא משמעותי, אשר אין בו כדי לשנות את העובדה שהדברים הכלולים בכתבה הם, בעיקרם, דברי אמת. 31. אבאר את דברי; כותרת הכתבה הראשונה היא: "ביהמ"ש דן עדיין במאות תביעות של מבוטחים בתוכנית הפנסיה הגרמנית." כפי שציינתי, במועד פרסום הכתבה אכן התנהלו בבית משפט השלום בתל אביב מאות תביעות שהמבוטחים בתוכנית הפנסיה הגרמנית היו צד להם. גם אם אצא מנקודת הנחה שרוב התביעות הוגשו על ידי התובעת או על ידי גופים הקשורים עימה, ולא על ידי המבוטחים, אין בכך כדי להביא לקבלת תביעתה של התובעת. הטעם לכך הוא, שבעניין זה נראית לי טענת הנתבעים, כי בהקשר בו נכתבו הדברים בכתבה, אין זה משנה אם המבוטחים היו אלה שהגישו את התביעות, או שהמבוטחים היו אלה שנקטו במה שב"כ הנתבעים מכנה בשם "סעד עצמי", וביטלו את הוראות התשלום לתובעת ולגופים שהיו קשורים עימה, דבר אשר הביא את הגופים האלה להגיש תביעות נגד המבוטחים. אני גם סבור, כי בהקשר בו נכתבו הדברים בכתבה, אין זה משנה האם המבוטחים עשו מה שעשו בעקבות פסק דינו של כב' השופט שטרוזמן, או משום שהדברים עליהם מתח כב' השופט שטרוזמן ביקורת בפסק דינו, היו ידועים להם ללא קשר לאותו פסק דין. המסר העולה מן הכתבה הוא, שהועלו טענות לא קלות נגד התנהלותם של התובעים בעניין הפנסיה הגרמנית, כי הדבר הביא לקרע חריף בין מאות מבוטחים לבין התובעים, וכי כתוצאה מכך "הוצף" בית משפט השלום בתל אביב במאות תביעות. יוצא, אפוא, שהמסר העיקרי העולה מן הכתבה הוא אמת, גם אם הייתי מקבל את טענת התובעים, כי יש בכתבה אי-דיוקים עובדתיים לגבי שני העניינים אותם ציינו. בעניין זה מקובלת עלי טענת הנתבעים, כי לכל היותר מדובר ב"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש", כמשמעותו של מושג זה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. כמו כן אני שותף לפסיקה אותה הביאו ב"כ הנתבעים בסיכומיהם ואשר ממנה עולה, כי בבוא בית המשפט לבחון פרסום המובא בפניו, עליו להתרכז בעיקר ובמסר המרכזי העולה מהפרסום, ולא להתמקד בעניינים שוליים, אשר אין בהם כדי לשנות את המסר המרכזי. התוצאה מכל האמור היא, שאני דוחה את תביעת התובעים גם ככל שהיא מתייחסת לאימרה השנייה. 32. באימרה השלישית, נאמר, כי "נוהלו ועדיין מנוהלים הליכים משפטיים שבמסגרתם דחה בית המשפט את גרסת הארגון בנוגע להצגת העסקאות שערך לפני רשויות המס." לטענת התובעים, יש לקרוא אמירה זו ביחד עם הפסקה הראשונה של הכתבה, בה דווח על כך שהתובע עוכב לחקירה בידי פקיד השומה ושוחרר בערבות, וביחד עם הפסקה החמישית של הכתבה, בו דווח על הטענות שהעלו אברהמי וגולן ביחס לפעילות הארגון. לטענת התובעים, אם קוראים כך את הדברים הרי "שכאשר בפסקה האחרונה נאמר כי נוהלו ועדיין מתנהלים הליכים משפטיים במסגרתם דחה בית המשפט את גרסת הארגון, כוונת הדברים לגרסת הארגון ביחס לנושאים הנדונים בכתבה, וגרסת הארגון בחקירת פקיד שומה חקירות תל אביב, דהיינו חקירות מס הכנסה" (סעיף 15 לסיכומי ב"כ התובעים). 33. אין בידי לקבל את טענת התובעים. האמירה השלישית מוגדרת ומדוייקת, והיא מתייחסת לעניין ספציפי. נאמר בה, כי בית המשפט דחה את גרסת הארגון "בנוגע להצגת העסקאות שערך לפני רשויות המס". הא ותו לא. לא נאמר באמירה השלישית, כי בית המשפט דחה את גרסת התובעים בקשר לחקירה שהתנהלה נגדם באותם ימים, אשר ספק רב מאד אם הגיעה באותה עת לפתחו של בית המשפט. גם לא נאמר באמירה השלישית, כי בית המשפט דחה את גרסת התובעים בקשר לטענות שהעלו נגדם אברהמי וגולן. כל שנאמר הוא, שבית המשפט דחה את גרסת הארגון "בנוגע להצגת העסקאות שערך לפני רשויות המס". 34. האם יש אמת בטענה כי בית המשפט דחה את גרסת הארגון "בנוגע להצגת העסקאות שערך לפני רשויות המס"? אני סבור, שכן. הנתבעים הגישו לבית המשפט את פסק הדין שנתן כב' השופט הומינר ז"ל, ביום 3.4.94, היינו לפני פרסום הכתבה, בעניינם של התובעים. וכך נאמר בע"ש 616/87, 1071/89 הארגון למימוש האמנה נ. מנהל המכס והמע"מ: "כבר בשלב זה ברצוני לציין כי ממכלול הראיות שהובאו בפני ומהתרשמותי מעדותו של עו"ד פרי, שאינה מקובלת עלי, הגעתי למסקנה כי אין כל ממש בגרסת הארגון בנושא ה"הלוואות" וכי כספי המקדמות הם למעשה שכר טירחה ששילמו הלקוחות והיה מיועד לארגון..." (עמ' 31 לפסק הדין). "לסיכום: ניסיונו של הארגון להציג את מערכת היחסים שבינו לבין החברות המממנות כאילו המדובר בשירותים שהאחרונות קיבלו מהארגון - דינו להיכשל. כל העובדות מצביעות על כך שהחברות המממנות הן שסיפקו שירותים לארגון והוקמו למטרה זו בלבד. חוזי השירות עם BGA ו- BGF אינם משקפים את מערכת היחסים האמיתית שנקשרה בינן לבין הארגון, והן בגדר חוזים למראית עין בלבד. "מבחינת מערכת היחסים שבין הארגון לבין לקוחותיו,BGA לא שימשה אלא "תחנת מעבר" לכספי שכר הטירחה ששילמו הלקוחות, ואשר יועדו לארגון. לכן, יש לראות בכספים שהועברו לארגון מ-BGA כספי שכר טירחה ששולמו לארגון תמורת שירותים שהעניקה ללקוחותיו." (עמ' 48 לפסק הדין). 35. להשלמת התמונה יצויין, כי התובעים לא השלימו עם פסק דינו של כב' השופט הומינר ז"ל, והגישו ערעור לבית המשפט העליון. דא עקא, שביום 1.2.98, אמנם לאחר פרסום הכתבה, דחה בית המשפט העליון את הערעור שהוגש (נספח ז' לתצהירו של נתבע מס' 3). 36. סיכומה של נקודה זו: החלטתי לדחות את טענות התובעים, גם ככל שהן מופנות נגד האמירה השלישית. הכתבה השנייה: 37. את השתלשלות העניינים שהביאה לפרסום הכתבה השנייה, פירטתי בתחילת פסק הדין. טענתם של התובעים בעניינה של הכתבה השנייה, מצויה, בעיקר, בסעיפים 20-18 לסיכומי באי כוחם. וכך נטען על שם: ".... לתובעים לא היתה כל כוונה לפרסם תגובה בעיתון הארץ. כוונתם היתה שעיתון הארץ הוא זה שיפרסם התנצלות. הנוסח שהוצע היה במסגרת משא ומתן, תוך לקיחה בחשבון של האינטרסים והקשיים הטבעיים של העיתון בפרסום התנצלות, ולפיכך הנוסח הינו מתון ביותר. הנתבעים השתמשו לרעה בנוסח שהועבר להם, והציגו אותו כאילו הוא תגובת הארגון שהועברה לסופר הארץ. בכך הפרו הנתבעים את חובת ניהול המשא ומתן בתום לב, והשתמשו לרעה במסמך שהוחלף בין הצדדים. במעשה זה גרמו הנתבעים לתובעים נזק. 19. בית המשפט מתבקש לקבוע כממצא, כי הכתבה השניה לא היתה "תגובת הארגון", וכי לא היה מקום לפרסם את הכתבה בצורתה זו, אלא אם היתה בראשה כותרת של התנצלות או תיקון טעות, כנדרש במכתב ב"כ התובעים נספח 4 לכתב התביעה. 20. משפורסמה הכתבה השניה כתגובת הארגון כביכול, נוצר הרושם כאילו האמור שם ממצה את תגובת הארגון." 38. הגעתי לכלל מסקנה, שיש לדחות על הסף את תביעתם של התובעים בעניינה של הכתבה השניה. הטעם לכך הוא, שהתובעים עצמם אינם טוענים כי בכתבה השנייה יש משום הוצאת דיבה כלפיהם. התובעים אינם חולקים על כך, שהנתבעים פרסמו את הפרסום שהם עצמם הציעו כי יפורסם. כל הטרוניה שלהם מתמקדת בכך, שהנתבעים פרסמו את הפרסום תחת כותרת שונה מזו שהתובעים הציעו. אם כך - היכן הדיבה? נראה, כי לא בכדי דייקו ב"כ התובעים בסיכומיהם ואמרו, כי טענתם כלפי הנתבעים בעניין זה מתמצית בכך, ש"הנתבעים הפרו את חובת ניהול המשא ומתן בתום לב, והשתמשו לרעה במסמך שהוחלף בין הצדדים. במעשה זה גרמו הנתבעים לתובעים נזק." דא עקא, שב"כ התובעים לא מבהירים, מהי בדיוק העילה המשפטית עליה הם סומכים את תביעתם. 39. כפי שציינתי לעיל, התובעים טענו בפתח תביעתם, כי מהות התביעה שהגישו בתיק זה היא "כספית - בגין לשון הרע". ואולם, נראה שהם עצמם אינם טוענים כי בדברים שהם עצמם כתבו, ואשר פורסמו בכתבה השנייה, יש משום לשון הרע. במידה והתובעים סבורים, כי מסכת העובדות המתוארת בעניינה של הכתבה השנייה מקימה להם עילת תביעה על פי דין אחר, הייתה מוטלת עליהם החובה להגדיר מהי העילה המשפטית לה הם טוענים. בנוסף, היה עליהם לבסס עילה זו בראיות. ולא פחות חשוב: היה עליהם לבסס בראיות את טענתם כי נגרם להם נזק, שהרי ככל שמדובר בעילה שאינה על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, לא ניתן לפסוק לתובעים פיצוי סטטוטורי לפי סעיף 7א' לחוק האמור. דא עקא, שהתובעים לא עשו דבר מכל אלה. סוף דבר: 40. נוכח כל שאמרתי לעיל, החלטתי לדחות את תביעת התובעים על כל מרכיביה. התובעים ישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות הנתבעים, וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 12,500 ₪, בתוספת מע"מ כחוק.