פסק דין 1. המערער יליד 1950 הגיש למשיב תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט 1959. [נוסח משולב] (להלן:"החוק") וזאת בקשר עם נכות נפשית אשר נגרמה לטענתו בעת ועקב שירותו במשטרת ישראל. המשיב בהחלטתו מיום 22.2.98 קבע כי: "בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות דעת הוועדה הרפואית בישיבתה בתאריכים 7.1.98 ו16.2.98- לפיה הגעתי למסקנה כי אינה קיימת נכות בעמו"ש צווארי ומבחינה נוירולוגית כתוצאה מתאונת דרכים מ13.2.94- כמשמעותו בסעיף 1 לחוק". על החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו. המערער שירת במשטרה החל בשנת 1974 כמלווה עצירים. בתאריך 13.2.94 נפגע המערער בתאונת דרכים כאשר ישב מאחור והשגיח על עצירים ורכב אחר פגע ברכבו מאחור (להלן:"התאונה"). לאחר שהורדו העצירים פנה לחדר המיון בבית חולים "בני ציון" נבדק ונרשם באנמנזה כי לפי דבריו היה מעורב בת.ד. נחבל בראש ומצד ימין של הפנים ללא סיפור שלא יבוד הכרה, ללא בחילות או הקאות וללא סחרחורת וכי זכר את כל הפרטים. כמו כן התלונן על כאבי ראש.נמצאה רגישות קלה בפנים מצד ימין ולא נמצאו ממצאים נוספים. המערער שוחרר לביתו למעקב רופא מטפל, וכן קבל מנוחה בת 3 ימים. טענות המערער 2. לטענת המערער הגיש את ערעורו בגין נכות נפשית בה לקה וקשר בערעורו זה את ארוע התאונה ביום 13.2.94. לטענת המערער התשתית העובדתית נשוא הערעור מפורטת בתצהיר המערער, הואיל וב"כ המשיב ויתר על חקירה נגדית של המצהיר, יש לראות כנכונה את הצהרת המערער בנוגע לפרטי הארוע שהוביל לנכות הנפשית בה לקה. מתצהיר המערער עולה כי התגייס בשנת 1974 למשמר הגבול עם פרופיל 97 ולאחר 12 שנה בשנת 1983 עבר לשרת במשטרה הרגילה בדרגת רס"ר. המערער טוען בתצהירו כי מאז גיוסו ועד לקרות תאונת הדרכים בפברואר 94 לא סבל מכל מחלה ולא קיבל כל טיפול רפואי בקשר לכך. לטענתו, מאז התאונה ועקב המכה שקבל בראשו, הוא סובל מכאבי ראש וקושי להרדם בלילה, לחץ והתפרצויות זעם ודכאון. לאחר התאונה התקשה להמשיך בשירותו במשטרה ולכן באוקטובר 97 לפי החלטת ועדה רפואית של המשטרה שהסתמכה בין היתר על מכתבה של ד"ר גרינברג, רופאה פסיכיאטרית, כסובל מדיכאון. לטענת המערער תצהירו לא נסתר ומכאן שיש לקבל כנכונים אם אופן התרחשות הארוע שהוביל בסופו של דבר לנכות הנפשית. המערער טוען כי המשיב לא סתר את: (1) עובדת קיום הקשר הסיבתי הרפואי עליו הצביע ד"ר נפתלי בחוות דעתו. (2) קרות הארוע שהיה בכוחו לגרום לנכות הנפשית ולהוציאה מן הכוח אל הפועל. טענת המשיב 3. המשיב טוען כי דין הערעור להידחות בשל העדר קשר סיבתי רפואי בין תאונת הדרכים לבין כאבי הראש ונכותו הנפשית של המערער. על פי חוות הדעת של פרופ' שדה מומחה מטעם המשיב אין כאבי הראש הנטענים קשורים לתנאי שירותו של המערער. על פי תעודת חדר המיון מבית חולים "בני ציון" מיום התאונה, המערער לא איבד את ההכרה כתוצאה מהתאונה ולא היו לו בחילות והקאות, הבדיקה הגופנית והנוירולוגית היו תקינות, גם בבדיקה כ3- שנים מאוחר יותר בתאריך 21.1.97 הבדיקה הנוירולוגית היתה תקינה. מאז התאונה ועד 97 אין כל תיעוד על תלונות על כאבי ראש. כאבי הראש שהחלו תקופה ארוכה לאחר תאונת הדרכים אינם קשורים לחבלה המינורית. כמתואר בחוות הדעת של ד"ר בן אפרים סובל המערער מהפרעת הסתגלות עם מרכיב דכאוני, למערער מספר גורמים להפרעת ההסתגלות, הגורם המשמעותי ביותר הוא פטירת בתו בשנת 92 וגורמים נוספים הינם הבעיות עם שני בניו ההפרעה החלה זמן רב לאחר התאונה שהיתה קלה מבחינת עוצמתה ומבחינת פגיעת המערער. לטענת המשיב המערער לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, לא הצליח להוכיח קשר סיבתי רפואי בין תאונת הדרכים לבין מחלתו. המשיב טוען כי בשל מצבו של המערער ויתר על חקירתו תוך הסכמה של ב"כ המערער כי השיחה של המערער עם ד"ר בן אפרים מציגה בדרך ברורה את הנסיבות הרלוונטיות לעניננו. המשיב וויתר על חקירת המערער מבלי להודות בטענות בתצהירו (פרוטוקול מיום 11.2.01). המשיב מוסיף וטוען כי התצהיר הינו רק חלק מהתשתית העובדתית ובבחינת חצי אמת. אי החקירה על התצהיר אינה הופכת לנכונה את הצהרת המערער כי תאונת הדרכים הובילה לנכותו הנפשית. לאמירה זו דרושה הוכחה רפואית שלא הובאה במקרה שלפנינו. חוות הדעת מטעם המשיב קובעות מפורשות כי אין כל קשר בין תאונת הדרכים לבין מחלת המערער. ד"ר נפתלי המומחה מטעם המערער מתעלם לחלוטין מנסיבות חייו הקשות של המערער והשפעתם על מצבו הנפשי. המערער לא נשלח לטיפול פסיכיאטרי עד לשנת 97 מאחר ועל פי התעוד הרפואי לא היתה כל אינדיקציה לצורך בטיפול מסוג זה. ד"ר נפתלי מתאר את ההחמרה במצבו הנפשי של המערער החל משנת 97, וקובע מבלי לתת הסבר כלל מדוע יש קשר בין המצב הנפשי והתאונה. המערער מתעלם בסיכומיו מכך שהוגשה חוות דעת של ד"ר בן אפרים שהתיחס לפן הנפשי וקבע מפורשות כי אין קשר בין מחלת המערער לבין שירותו במשטרה. היבט רפואי חוות דעת המומחים 4. מטעם המערער הוגשה חוות דעתו של ד"ר א. נפתלי מיום 9.12.99. מטעם המשיב הוגשו 2 חוות דעת האחת מאת פרופ' מנחם שדה מיום 27.9.99 והשניה מאת ד"ר אמיר בן אפרים מיום 7.6.00. המומחה מטעם המערער, ד"ר נפתלי, סבור כי המערער סובל מ TENSION HEADACHES. ולדעתו יש קשר בין כאבי הראש, המתח, החרדה, המצב הדכאוני ואי יכולתו לתפקד כראוי מאז התאונה. לטענת המומחה המדובר בגבר בן 50 הסובל מעודף משקל, ואשר היה מעורב בת.ד. לפי תעודת חדר המיון מביה"ח "בני ציון", מיום 13.2.94, לא איבד את ההכרה אך מיד לאחר התאונה החל לסבול מכאבי ראש, בתאריך 27.3.97 נבדק ע"י ד"ר גרינברג רופאה פסיכיאטרית ואובחן כסובל מ-A TYPICAL DEPESSION- עם סימפטומים של כאבי ראש, עצבנות וחוסר סבלנות, החמרה במצב הנפשי במשך ששה חודשים ללא גירוי חיצוני, חוסר מנוחה התפרצויות כעס, מצב רוח ירוד. כחודש אחרי כן, בתאריך 30.4.97 שוב אובחן כסובל מדיכאון עם סימפטומים דומים. 5. בחוות דעת המומחה מטעם המשיב, פרופ' מנחם שדה, סבור המומחה כי המדובר בחבלת גולגולת מזערית ללא אבוד הכרה, בחילות הקאות או אמנזיה, גם לאחר חבלת גולגולת קלה כזו יתכנו כאבי ראש, אולם הם מופיעים סמוך לחבלה, וככלל הולכים ופוחתים במרוצת הזמן. אצל המערער החלו כאבי הראש מספר חודשים לאחר התאונה והם הלכו וגברו בהדרגה. לא ניתן על כן לקשר אותם לחבלה המינורית בתאונה לפיכך אין קשר של גרימה או החמרה בין תלונותיו על כאבי ראש ובין תנאי שירותו. בחוות הדעת השנייה מטעם המשיב מאת ד"ר אמיר בן אפרים. סבור המומחה כי המערער סובל מהפרעת הסתגלות עם מרכיב דכאוני, הגורם המשמעותי ביותר הוא ללא ספק מות בתו בשנת 92, כמו כן סובל מבעיות עם שני בניו ההפרעה החלה זמן רב לאחר התאונה שהיתה קלה מבחינת עוצמתה ומבחינת פגיעת הנבדק. המומחה אינו מוצא קשר בין מחלתו של הנבדק לבין שירותו. ד"ר בן אפרים סבור כי בבדיקתו הקצרה של ד"ר נפתלי אין כל ממצא המורה על ההפרעה אלא תאור של הנבדק שסובל מדיכאון. זאת ועוד, לדעתו, ד"ר נפתלי מתעלם מנסיבות חייו הקשים של הנבדק שתרמו למצבו הנפשי. ד"ר נפתלי כורך את כאבי ראש מסוג TENSION לתאונה. סוגיה זו נבדקה ע"י פרופ' שדה נוירולוג ששלל קשר זה. ד"ר נפתלי מתאר שכאבי הראש החלו בשנת 97 והתאונה ארעה בשנת 94, ואילו הגיע לטיפול פסיכיאטרי בשנת 97 בחוות הדעת של ד"ר נפתלי לא מצויין כלל שקיים קשר בין התאונה לנכותו הנפשית. היבט משפטי 6. הגדרה מרכזית בדיון בהכרה לפי חוק זה הוא הגדרת המונח נכות שבסעיף 1 לחוק הקובע "נכות": איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית ובין שכלית, או פחיתות של כושר זה, שבאו לחייל משוחרר או לחייל בשירות קבע כתוצאה של אחת מאלה שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו (1) מחלה (2) החמרת מחלה (3) חבלה הגדרה זו כוללת מספר אלמנטים כשהעיקרי מבניהם הינו דרישה כי איבוד הכושר או פחיתותו יהיו כתוצאה מאירוע שאירע תוך כדי ועקב השירות הצבאי, משמע דרישות קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה לשירות הצבאי. דרישה זו מציבה שני תנאים לצורך קביעת קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה לשירות הצבאי. א. על הפגימה להיווצר תוך כדי השירות היינו במסגרת השירות. ב. הפגימה צריכה להיות עקב השירות הצבאי קשר תוצאתי. יש להוכיח כי האירוע אירע עקב השירות כלומר דרישה לקשר תוצאתי בין השירות הצבאי לפגימה (ראה בספרו של עומר יעבץ, "חוק הנכים" ע"מ 55,74). נטל ההוכחה בשאלת הקשר הסיבתי מוטל על התובע, כפי שנקבע בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהים רוט: "נטל ההוכחה בשאלת קיומו של קשר סיבתי, המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע (בהעדר הוראה אחרת בחוק, כאמור לעיל). אולם, בעוד שנטל השיכנוע, היא "החובה מס' 2" יכול ויעבור מצד אחד למשנהו במהלך ההליך. כך גם כאן, על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסויימות במהלך השירות, על קצין התגמולים הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה. הנסיבות המסויימות אותן על התובע להוכיח על מנת להעביר את הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולים, נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור מבחינת סמיכות הזמנים, אל פרוץ המחלה. אמנם נטל ההוכחה המוטל על המערער איננו גבוה במיוחד. "אין הוא חייב לבסס את טענותיו לדרגת שכנוע של "קרוב לוודאי", ודי אם עולה מההוכחות בשלמות, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת, שאומנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתו מסתפק בפחות מזה". (רע"א 5499/92 קצין התגמולים נ' דפנה בן עד, פ"ד מ"ז (2) 471) אלא שבהתאם לפסיקה המבחן לשאלה אם אירוע חיצוני גרם להתפרצות מחלת הנפש, על התובע להוכיח שני גורמים באופן מצטבר והם: א. אירוע יוצא דופן. ב. קיום קשר זמני הדוק מין האירוע ובין התפרצות המחלה. (ראה רע"א 5499/92 קצין התגמולים נ' דפנה בן עד פ"ד מז(2) 471 וכן ע"א 802/77 שושן נ' אוטוקרס פ"ד לד(2) 385). דיון ומסקנות 7. ומן הכלל אל הפרט. במקרה שלפנינו מדובר בתאונה שבה נחבל המערער קלות וזאת כפי שפורט לעיל. המערער נבדק ע"י מומחה בתחום הנוירולוגיה מטעם המשיב פרופ' שדה וכן ע"י מומחה בתחום הפסיכיאטריה ד"ר בן אפרים. פרופ' שדה ציין כי מבחינה נוירולוגית מדובר בתאונה שלא הותירה כל ממצאים נוירולוגיים וכי הבדיקות הנוירולוגיות במועד הארוע וגם בשנת 97 נמצאו תקינות. בחוו"ד ד"ר בן אפריים קיים דיון בנוגע למצבו המשפחתי הקשה והחוויות הטראומטיות שעבר המערער עקב פטירתה של בתו בשנת 92. לעומת זאת חסר דיון זה בחוו"ד של ד"ר נפתלי. כל כן אנו מעדיפים חוות דעת הנ"ל מטעם המשיב על פני חוות דעתו של ד"ר נפתלי. לא מצאנו קשר של סמיכות זמנים בין התאונה לבין תחילת קבלת הטיפול הפסיכיאטרי שהחל כ- 3 שנים לאחר התאונה. אשר על כן לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת המשיב. הערעור נדחה. בנסיבות אין צו להוצאות. משטרהנזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשינכות