תאונה עם רובה דיג תת ימי - אחריות למוצרים פגומים

פסק דין 1. עניינו של תיק זה הוא תביעת נזיקין שהגיש התובע כנגד הנתבעים. 2. עובדות א. א. התובע עבד, במועדים הרלוונטים, כמציל בעירית אילת. נתבעת 1, חברת מוריס גרינברג בע"מ (להלן: "גרינברג"), עסקה, לטענת התובע, ביבוא מוצרי המשמשים לספורט ימי וייבאה את הרובה נשוא התובענה. נתבע 2, מר שלמה בכר (להלן: "בכר"), היה במועדים הרלוונטים, לטענת התובע, ספק אשר רכש מוצרים מיבואנים, דוגמת גרינברג. לטענת התובע, הרובה נשוא התובענה נרכש ע"י בכר מגרינברג ונמכר לחנות בשם "דוגית" אשר ממנה רכש התובע את הרובה. צד שלישי (להלן: "אררט") היא חברת ביטוח אשר ביטחה את עסקיו של בכר. ב. Nemrod היא יצרנית הרובה מספרד. "דוגית - ציוד ספורט וצלילה" הינה חנות הספורט בה נרכש הרובה, לטענת התובע (להלן: "החנות" או "דוגית"). ג. התובע רכש, לטענתו, רובה דייג תת-ימי מתוצרת Nemrod - ספרד, מדגם קליפר 2. הרובה מורכב מגוף הרובה ובתוכו בוכנת לחץ אויר, צלצל (להלן גם: "החץ"), ראש חץ המתברג על הברגה הנמצאת בקצה הצלצל ודורך (להלן: "הרובה"). דריכת הרובה מתבצעת ע"י דחיפת הצלצל בעזרת הדורך ובלחץ לקנה הרובה, באופן שלחץ האויר בבוכנה נדחס עד לנעילת הצלצל בתחתית הקנה. ד. לטענת התובע, ביום 19.8.89, שעה שניסה לדרוך את הרובה, נשבר הבורג שבראש הצלצל בטרם ננעל הצלצל בתחתית הקנה, וכתוצאה מלחץ האויר שנוצר בזמן הדריכה נורה הצלצל לעבר התובע. הצלצל חדר לצוואר התובע ויצא דרך אוזנו הימנית (להלן: "התאונה"). ה. ה. התובע הגיש את התביעה באופן מקורי כנגד ארבעה נתבעים. במהלך הדיונים בתיק ובהסכמת הצדדים נמחקו נתבעים 3 ו- 4 ונותרו נתבעים 1 ו- 2 - גרינברג ובכר. הוגשו גם הודעות צד ג' כנגד צדדים שלישיים והודעת צד ד' כנגד צד רביעי אולם כל אלה נמחקו בהסכמה וכל שנותר הוא הודעת צד ג' ששלח בכר כנגד אררט. ו. בהחלטה מיום 19.4.99 הוחלט כי הדיון יתקיים, בשלב ראשון, בשאלת האחריות בלבד (ר' עמ' 4-6 לפרוטוקול מיום 19.4.99). בהחלטה מיום 22.4.01, בהסכמת הצדדים, הוחלט כי פסק הדין שינתן יהיה פסק דין חלקי ביחסים שבין התובע לבין הנתבעים. ז. אי לכך דן פסק דין זה בשאלת האחריות שבין התובע, מר רמי כהן, לבין הנתבעים, גרינברג ובכר. 3. טענות התובע א. התאונה נגרמה כתוצאה משימוש ברובה שנרכש ע"י התובע בחנות "דוגית" באילת. ב. הרובה יובא לארץ ע"י גרינברג וסופק ל"דוגית" ע"י בכר. ג. התובע דרך את הרובה בזוית בטחון, כנדרש. ה. התאונה נגרמה עקב שבירת ההברגה אשר בקצה הצלצל בזמן דריכת הרובה. ו. שבירת ההברגה ארעה עקב פגם ביצור ו/או עקב העדר התאמה בין המתכת ממנה יוצרו הצלצל ו/או ראש החץ לבין השימוש המיועד להם ו/או עקב בלאי של הציוד אשר לא הוחלף על ידי התובע מחמת העדר הוראות בטיחות, שלא צורפו לרובה על ידי מי מהנתבעות. 4. הסעדים המבוקשים התובע עותר לבית המשפט לקבוע את אחריות הנתבעות לקרות התאונה מכח חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם - 1980 (להלן: "חוק האחריות למוצרים פגומים" או "החוק") ו/או לחילופין מכח עוולת הרשלנות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אחריות גרינברג מכח חוק האחריות למוצרים פגומים 5. א. התובע טוען כי הרובה יובא לישראל ע"י גרינברג. סעיף 1(2) לסעיף ההגדרות בחוק האחריות למוצרים קובע כי יצרן הוא גם: "יבואן שייבא לישראל למטרות מסחריות מוצר שיוצר בחו"ל". סעיף 2 לחוק קובע: "(א) יצרן חייב לפצות את מי שנגרם לו נזק גוף כתוצאה מפגם במוצר שייצר (להלן - הנפגע), ואין נפקא מינא אם היה או לא היה אשם מצד היצרן. (ב) נגרם הנזק על ידי רכיב פגום, יהיו אחראים הן יצרן המוצר והן יצרן הרכיב". לטענת התובע, נגרם לו נזק כתוצאה מפגם ברובה ומשום כך מבקש הוא לחייב את היבואן, גרינברג, בגין הנזק שנגרם לו. ב. בסעיף 3 לכתב ההגנה טוען גרינברג כי קשריו העסקיים עם בכר הופסקו בשנת 1979 ומאז הפסיק לספק באמצעותו מוצרים שיובאו על ידו לישראל, ובכללם רובים מדגם קליפר 2. מאחר והתאונה ארעה בשנת 1989 כי אז טוען גרינברג אין מדובר ברובה שיובא באמצעותו. במהלך הדיונים שינה גרינברג את גרסתו והעלה טענה חדשה לפיה טעה בעת שמסר את גרסתו הראשונה בכתבי הטענות וכי למעשה קשרים עסקיים בינו לבין בכר המשיכו להתקיים, לפחות עד שנת 1989, למעט תקופה של כ-6 שנים, משנת 1983 ועד 1989. לטענת גרינברג, בין השנים 1983-1989, בעקבות "סכסוך מסחרי" בינו לבין בכר, נותקו כל הקשרים המסחריים ביניהם, ולפיכך לא יכול היה התובע לרכוש מדוגית בשנת 1986 רובה שיובא ע"י גרינברג וסופק לה ע"י בכר. ראוי לציין כי ע"פ עדותו של מר גרינברג, בעמ' 91 לפרוטוקול, ב- 1989 חזר בכר לרכוש מגרינברג סחורות. כדי להסביר את השינוי בגרסתו טוען גרינברג כי במהלך הדיון בתיק זה שהתקיים ביום 26.6.00 הוצגה לו ע"י ב"כ בכר חשבונית משנת 83' (צורפה כנספח לתצהיר עדות ראשית מתוקן שהגיש גרינברג ביום 23.11.00). לטענתו, חשבונית זו ריעננה את זכרונו בעניין ה"סכסוך המסחרי" מאחר והחשבונית משנת 83' מתייחסת לעסקה האחרונה בין הצדדים בטרם פרץ ה"סכסוך". משום כך ביקש גרינברג לתקן את תצהיר העדות הראשית המקורי שהגיש בתיק. על פי החלטה מיום 24.10.00 הותר לגרינברג להגיש תצהיר עדות ראשית מתוקן, כמפורט בהחלטה המדברת בעד עצמה. 6. לא מצאתי לקבל את גרסתו של גרינברג בעניין ה"סכסוך המסחרי" ולא מצאתי גם לקבל את גרסתו המאוחרת. א. כתב ההגנה המקורי הוגש ע"י גרינברג ביום 30.3.92 אולם נערך, ע"פ הרשום עליו בסופו, ביום 1.12.91. מכאן עולה כי כתב ההגנה נערך כשנתיים בלבד לאחר סיום ה"סכסוך" בשנת 89' ותמוה הדבר כיצד זה לא זכר גרינברג את ה"סכסוך" בינו לבין בכר שנמשך, לגרסתו, במשך 6 שנים, בשנים 1983 - 1989. גרינברג העיד בעמ' 91 לפרוטוקול מיום 22.4.01: "הוא היה לקוח הכי גדול שלנו". ובעמ' 94 העיד: "שלמה (בכר - ש.ג.) קנה אצלנו, לקוח גדול". משום כך ומאחר ומדובר ב"סכסוך עסקי" שנמשך לאורך 6 שנים בין יבואן לבין הלקוח הגדול ביותר שלו, אינני מקבלת את גרסת גרינברג לפיה שכח עניין זה בעת הכנת כתבי הטענות המקוריים ונזכר ב"סכסוך" רק כשהוצגה בפניו חשבונית משנת 1983. ב. זאת ועוד. כתבי הטענות שהגיש נתבע 2 (בכר) סותרים את גרסתו המאוחרת של גרינברג. בסעיף 5. ד. לכתב ההגנה טוען בכר: "הנתבע 2 (בכר - ש.ג.) מעולם לא ייבא רובי קליפר ו/או צלצלים ו/או ראשי חץ עבורם אלא רכשם מהנתבע 1 (גרינברג - ש.ג.) שבזמנים הרלוונטים לתביעה היה נציג בלעדי של היצרן בארץ". על הטענה כי גרינברג היה היבואן הבלעדי של רובים מתוצרתNemrod, חזר בכר גם בסעיף 3 להמרצה מס' 6559/96 שהגיש ביום 21.5.96. בתצהיר עדות ראשית שהגיש בכר הצהיר בסעיף 3.ב.: "עסקי מעולם לא ייבא לא רובי קליפר, לא צלצלים ולא ראשי חץ עבורם, אלא שאת הפריט הזה רכשתי מאת הנתבע 1 שבכל הזמנים הרלוונטים לתביעה היה נציג בלעדי בארץ של היצרן (נמרוד מספרד)". באותו תצהיר, מוסיף בכר בסעיף 5: "בין עסקי לבין הנתבע מס' 1 היו קשרים מסחריים במשך שנים רבות: עד 1982 העסקים התנהלו בשמי הפרטי ומ-1982 בשם חברת שלמה בכר בע"מ. החשבונית האחרונה שבידי המעידה על רכישת רובי קליפר מהנתבע 1 היא חשבונית מספר 100428 מיום 22.6.89". 7. לאור האמור לעיל אני קובעת כי במועדים הרלוונטים ייבא גרינברג רובים מסוג הרובה הנדון, סיפק רובים כאלה לבכר וזה מכר אותם לחנויות. 8. סעיף 3 לחוק האחריות למוצרים פגומים מגדיר מוצר פגום כדלקמן: "(1) מחמת ליקוי בו הוא עלול לגרום נזק גוף; (2) בנסיבות העניין נדרשות אזהרות או הוראות טיפול ושימוש מטעמי בטיחות והן לא ניתנו או שאינן מתאימות בהתחשב בסכנה הכרוכה במוצר". לטענת התובע, התאונה ארעה עקב שבירת הצלצל במקום בו מוברג עליו ראש החץ, בעת דריכת הרובה. לטענתו, נשבר הצלצל עקב פגם בייצור ו/או בשל אי התאמה בין המתכת ממנה יוצרו לשימוש המיועד להם - דגי תת ימי. עוד טוען התובע כי הפגם בצלצל מהווה סכנה ומשום כך נדרשות הוראות בטיחות מתאימות. 9. מטעם התובע העידו שלושה עדים בלבד - התובע, מר ארתור גרוס הבעלים של דוגית, אשר ע"פ טענת התובע שם נרכש הרובה, וד"ר אלעזר איל-ביקלס אשר הגיש חוות דעת. עדותו של ד"ר איל-ביקלס היא העדות המרכזית מטעם התובע, ככל שהדבר נוגע לחבות הנתבעים על בסיס חוק האחריות למוצרים פגומים, שכן חוות דעתו של ד"ר איל-ביקלס אמורה לבסס את טענת התובע בדבר פגם במוצר, היינו ברובה. בעמ' 3 לחוות דעתו מציין ד"ר איל-ביקלס: "הפגם שבצלצל הינו סוג המתכת שממנו הוא עשוי. ברזל רגיל נתקף מהמלחים שבמי הים וקורוזיה גורמת לחימצונו, דהיינו לחלודה, דבר המקטין את שטח החתך האפקטיבי ומכאן להחלשת הבורג עד כדי שבירתו. יצרן הכלי, היבואן והמשווקים יודעים מהו השימוש שבגינו הרובה נרכש, דהיינו דיג במימי ים. על כן היה עליהם למנוע שימוש בצלצל עשוי ברזל רגיל אלא לספק יחד עם הרובה צלצל עשוי פלדת אל-חלד. זאת על מנת למנוע אפשרות של קורוזיה ושבר הבורג. פלדת אל-חלד ידועה החל מתחילת המאה ה-20. פלדה זו הינה בעלת תוספת של כרום המקנה לה תכונות של עמידות בפני רוב הכימיקלים התוקפניים כגון חומצות ובסיסים המצויים במימי ים. כאשר בחרו היצרן, היבואן והמשווקים למכור רובה עם צלצל עשוי ברזל רגיל היה עליהם לצרף אזהרות והוראות טיפול ושימוש הכוללות תאריך אחרון לשימוש בצלצל כפי שנהוג לגבי ציוד מתכת שעליו מופעלים כוחות והעשוי ברזל. לדוגמא: אביזרי הרמה. עפ"י הידע הטכנולוגי יכולים היו היצרן, היבואן והמשווקים לדעת שמבחינת התכנון לא עומד המוצר הנדון ברמת בטיחות סבירה וכי לאורך זמן הוא עלול להעלות חלודה, להחלש ולהשבר, כפי שאמנם נגרם בעת תאונתו של התובע". כנגד חוות דעתו ועדותו של ד"ר איל-ביקלס, טוענים הנתבעים כי על מנת להוכיח פגם בצלצל, בראש החץ, או כדי להוכיח כי הם מיוצרים מחומרים שאינם מתאימים לשימוש המיועד להם, היינו דייג תת מימי, היה על התובע להוכיח את טענתו באמצעות חוו"ד ערוכה ע"י מומחה למתכות. לטענת הנתבעים, מדובר בעניין שבמומחיות ורק מטלורג, מומחה למתכות, יכול ורשאי לקבוע את סוג החומר ממנו יוצר הצלצל והאם הוא מתאים לשימוש שנעשה בו. לטענת הנתבעים, ד"ר איל-ביקלס הוא מומחה לבטיחות, אין לו ידע בתחום הרלוונטי של רובי דייג תת מימי וד"ר איל-ביקלס אף העיד כי ביקש מב"כ התובע לבצע בדיקה מטלורגית של הצלצל באמצעות מומחים בנושא זה. ד"ר איל-ביקלס, הסכים כי איננו מומחה מטלורגי וכי ביקש מב"כ התובע להתייעץ גם עם מומחה בתחום זה (ר' עמ' 49-50 לפרוטוקול הדיון מיום 15.12.99): "ת. בודאי שראיתי צורך להתייעץ עם מומחה קורוזיה. שלחתי מכתב לעו"ד גלעד (ב"כ התובע - ש.ג.) ואמרתי לו שאני מבקש להתייעץ עם מומחה. עו"ד גלעד הסכים אך זה כרוך בתשלום. פניתי למכון התקנים ושאלתי את עלות המעבדה ונאמר לי שהמחיר הוא 5,000 ₪, הודעתי זאת לעו"ד גלעד ושאלתי להסכמתו. קבלתי תשובה שאין לתובע יכולת כספית ועל כן זה לא בוצע... ... ביולי 1998 אמרתי לעו"ד גלעד פעם נוספת שיש צורך להתייעץ עם מעבדה. דברים אלה הועלו גם בשנת 1990 אך לא היו אמצעים כלכליים.... ... העד: בתנאי שתתקבל גרסת התובע הרי עצם העובדה שהחץ נשבר בצורה זו, מצביעה על כשל במתכת, גם ללא שום בדיקה של מעבדה מטלורגית...". ועוד העיד ד"ר איל-ביקלס: "ש. אתה יכול לנקוב בשם של ספר על קורוזיה? ת. כאמור, איני מומחה לקורוזיה. ש. איך אתה מעז לתת חוות דעת בנושא שאינך מומחה בו? ... ת. דנתי בחוץ (בחץ - ש.ג.) זה מנקודת ראות של בטיחות בלבד וחוות דעתי היא כזו, שאני שומע את גירסת התובע, ואני כמומחה לבטיחות כתבתי חוות דעת זו, ולכן כששמעתי שחץ נשבר תוך כדי החדרתו בהפעלת כח ידני, לי היה ברור שמדובר בכשל של החץ. כך בנויה חוות דעתי. על מנת שכלים יעמדו בדרישות בטיחות, הם צריכים לעמוד בכוחות המופעלים עליהם, בתוספת מקדמי בטחון כלשהם. אם ידו של אדם שוברת חץ - סימן שעל פי כללי הבטיחות, החץ לא תקין. מה סיבת אי תקינותו - זו שאלה מטלורגית, שאני לא נכנס לזה. ש. הסברת שהיצרן היה צריך להגביל את אורך החיים של החץ - ע' 3 לחוות דעתך... ... האם ידוע לך על מפעל אחד של חרבות או פיגיונות המגביל תוקף? ת. לא. ... "לא, אין לי נסיון בשימוש מעשי ברובי דייג. לא, לא ראיתי יצרן של רובה דייג שנותן הגבלת שימוש ברובה" (ההדגשה אינן במקור - ש.ג.) (ר' עמ' 53-54 לפרוטוקול - ש.ג.). ומוסיף ד"ר איל-ביקלס: "ש. ידוע לך שהיה כשל במתכת אך אינך יודע מה גורמי הכשל - אם זה שימוש לקוי אם נענוע של החץ? ת. בוודאי שאיני יודע. אני יצאתי מהנחה שהיה שימוש רגיל ותקין בחץ. אני חשבתי שנוצר סדק או קורוזיה אך אינני יודע מה הסיבה לכך" (ר' עמ' 55-56 לפרוטוקול). ובהמשך עדותו משיב ד"ר איל-ביקלס: "ש. אמרת שהמלצת לשלוח את הפריטים למעבדה כבר בשנת 1990? ת. זכור לי שכן. ש. למה? ת. כי רציתי לדעת מאיזה חומר עשוי החץ ומה הסיבה האמיתית לכשל." (ר' עמ' 58 לפרוטוקול). ד"ר איל-ביקלס הוא דוקטור במדעי הניהול בתחום הנדסת בטיחות, הוא בעל מסטר למדעי החברה בתחום מדעי הניהול והוא מהנדס מומחה בהנדסת בטיחות (ר' עמ' 1 לחוות הדעת). נושאים אלה שבמומחיותו של הד"ר ביקלס מקנים לו כישורים לעריכת חוות דעת מנקודת ראות בטיחותית אולם אין בידיו הכישורים בעניין טיב החומרים מהם יוצרו הצלצל ו/או ראש החץ והתאמתם או אי התאמתם לשימוש הנעשה בהם. בעמ' 54 העיד ד"ר איל-ביקלס (כפי שכבר צוטט לעיל): "דנתי בחוץ (צ.ל. בחץ - ש.ג.) מנקודת ראות של בטיחות בלבד וחוות דעתי היא כזו כשאני שומע את גרסת התובע ואני כמומחה לבטיחות כתבתי חוות דעת זו, ולכן כששמעתי שחץ נשבר תוך כדי החדרתו בהפעלת כח ידני, לי היה ברור שמדובר בכשל של החץ. כך בנויה חוות דעתי... מה סיבת אי תקינותו זו שאלה מטלורגית, שאני לא נכנס לזה" (ההדגשה אינה במקור - ש.ג.). מהאמור לעיל עולה בבירור כי ד"ר איל-ביקלס איננו יודע מהי סיבת אי התקינות בחץ שגרמה לשבר וחוות דעתו מבוססת רק על ההנחה לפיה עצם שבירת החץ מעידה על "כשל". אחת הנקודות המרכזיות בתיק היא טענת התובע לפיה נגרמה התאונה, בין היתר, כתוצאה משבירת החץ וכי החץ נשבר כתוצאה מליקויים ופגמים בטיב החומר ממנו מיוצר החץ. כדי להוכיח טענה מרכזית זו היה על התובע להגיש חוות דעת מטעמו, ערוכה ע"י מטלורג, המצביעה על כך כי החץ יוצר מחומרים פגומים ו/או כי איננו מתאים לשימוש שלו נועדו הרובה והחץ. מסקנה כללית של ד"ר איל-ביקלס, שאיננו מומחה למתכות, לפיה עצם שבירת החץ מעידה על כשל בחץ איננה יכולה לבסס את תביעת התובע על בסיס כשלים ו/או פגמים בחץ ובחומרים המרכיבים אותו. בהעדר חוות דעת מטעם מומחה למתכות המעידה על פגם בייצור או אי התאמה בין סוג המתכת של החץ לסוג הנדרש לאור השימוש בחץ והקובעת (בלשונו של הד"ר איל-ביקלס) "מה הסיבה האמיתית לכשל", לא ביסס התובע תשתית מדעית עובדתית ולא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכחת ה"כשל" ברובה ובחץ. גם התובע בסיכומיו (סעיף 35, עמ' 17) מאשר כי נושא ייצור הצלצל, ראש החץ ובחינת עמידותם קשורים ל"... להנדסת חומרים - לחוזק חומרים ולעמידות חומרים, הוראות שהינן מתחום מדע המטולוגיה (צ.ל. מטלורגיה - ש.ג.)" (ההדגשות במקור - ש.ג.). לפיכך ולסיכום לא עמד התובע בנטל ההוכחה המוטל עליו ולא הוכיח כי החץ ו/או ראש החץ היו פגומים ו/או יוצרו מחומרים בלתי מתאימים ו/או שאינם מתאימים לשימוש המיועד להם - דיג במי ים. 10. התובע טוען כי ההוראות שצורפו לרובה אינן מספקות ואינן מתאימות בהתחשב בסכנה הכרוכה ברובה. לטענתו, בנסיבות המקרה היה על גרינברג לצרף לרובה הוראות בטיחות, לרבות בשפה העברית, אשר יתריעו בפני התובע על הסכנה שבחץ ו/או בראש החץ וינחו אותו להחליף את החץ ו/או ראש החץ אחת לתקופה מסוימת. מנגד, טוען גרינברג, כי הוראות שימוש והוראות בטיחות במספר שפות, לרבות באנגלית, צורפו לרובה. ההוראות בשפה האנגלית שצורפו לרובה, ושאליהן התייחס התובע בסיכומיו, קובעות כי יש להחליף או להשחיז את ראש החץ כאשר הוא ניזוק מסלעים: Replace or charpen the spear head when it has " ."been demaged by rocks (ר' הוראות השימוש והבטיחות לרובה המסומנות נ/11, תחת תת הפרק "MAINTENANCE OF THE GUN"). לא הוכח כי המלצת היצרן להחליף או להשחיז את ראש החץ, כשזה ניזוק מסלעים, עניינה הוראה בטיחותית שמטרתה להגן על המשתמש ברובה ומכל מקום הוראה זו איננה מעלה או מורידה בעניין "הכשל" הנטען ע"י התובע. השבר אשר בעטיו נגרמה התאונה, לטענת התובע, ואשר נבע מ"כשל", לטענת התובע, לא נגרם בראש החץ אלא בהברגה הממוקמת בקצהו של גוף החץ. החלפה או השחזה של ראש החץ לא היתה משפיעה על השבר בהברגה אשר בקצה החץ ומכל מקום, לא הוכחה השפעה שכזאת. משום כך, לא הוכח כי גם אילו הוחלף ראש החץ היה בכך כדי למנוע או להשפיע על שבירתה של ההברגה בקצה גוף החץ. מסיבה זו וגם אילו היו ההוראות בעברית, לא היה בהן כדי למנוע את התאונה. משלא הוכיח התובע את הפגם בחץ ולא הוכיח אי התאמה של החומרים מהם יוצר לשימוש המיועד לו, לא הוכיח התובע כי בנסיבות העניין ולאור סעיף 3(א)(2) לחוק נדרשו הוראות מעבר לאלו אשר צורפו לרובה. התובע לא עמד גם בנטל להוכחת הסכנה הכרוכה במוצר, לטענתו, לאור לשון סעיף 3(א)(2) לחוק. אין חולק כי רובה דייג, מעצם מהותו, הוא מכשיר מסוכן. יחד עם זה, לא ניתן להטיל על הנתבעות אחריות רק משום שהרובה הוא מסוכן אלא יש לקשור בין ההוראות הנדרשות לבין התאונה שנגרמה, וכפי שנגרמה. לענייננו - התאונה נגרמה בעקבות שבר בקצהו העליון של החץ, לטענת התובע, ומשום כך לא הוכיח התובע מהן האזהרות שנדרשו בנסיבות העניין, מטעמי בטיחות, אשר לא ניתנו או מהן האזהרות שניתנו ושאינן מתאימות, בהתחשב ב"סכנה" הכרוכה במוצר. את כל אלה יש לבחון בהקשר ובהתייחס לשבר שנגרם לחץ, אשר הוא שגרם לתאונה, לטענת התובע. לאור המסקנה אליה הגעתי לפיה לא הוכח מה גרם ל"כשל" בחץ, כי אז לא ברור והתובע גם לא הוכיח, כאמור, מהן ההוראות שנדרשו בהתאם לנסיבות. אי לכך, אני דוחה את טענת התובע המטילה על גרינברג את האחריות לתאונה בשל העדר הוראות בטיחות מפורטות יותר ו/או בשפה העברית אשר לטענת התובע, היו צריכות להיות מצורפות לרובה. אשר על כן ולסיכום, התביעה כנגד גרינברג על בסיס חוק האחריות למוצרים פגומים נדחית. אחריות בכר מכח חוק האחריות למוצרים פגומים 11. א. התביעה הוגשה באופן מקורי נגד בכר בטענה כי שימש יבואן של הרובה. במסגרת כתבי הטענות וניהול המשפט, הכחיש בכר כי עסק ביבוא הרובה וטען כי היה ספק אשר רכש מגרינברג היבואן את הרובה וסיפק אותו לחנות דוגית באילת. בסיכומיו (עמ' 2, סעיף 4), מביע התובע הסכמה לטענה זו של בכר: "הנתבעת מס' 1 (גרינברג - ש.ג) ... נתבעה בכשירותה כיבואן של הרובה ושל יתר הציוד אשר סופק ביחד עימו ואילו הנתבע מס' 2 (בכר - ש.ג.) ... נתבע כמי שסיפק את הרובה לקמעונאי אשר ממנו רכש התובע את הרובה..." (ההדגשות במקור - ש.ג). ב. ביום 21.5.96 הגיש בכר בקשה (בש"א 6559/96) בה טען לפטור מאחריות לקרות התאונה לפי סעיף 2(ג) לחוק האחריות למוצרים פגומים. הבקשה לא נדונה והצדדים התייחסו לכך בסיכומים. ג. טענת בכר לפטור מאחריות נסמכת, כאמור, על סעיף 2(ג) לחוק הקובע: "מוצר שהיצרן שלו בארץ או היבואן שלו אינם ניתנים לזיהוי על פניו יהיה הספק שלו פטור מאחריות לפי חוק זה אם מסר לנפגע, תוך זמן סביר לאחר דרישתו, פרטים שלפיהם ניתן לאתר את שם היצרן, היבואן או הספק שממנו קנה את המוצר, ואת המען המלא של מקום עסקם". סעיף 1 לחוק מגדיר את המונח "יצרן": "יצרן - אדם העוסק למטרות מסחריות בייצור מוצרים או בהרכבתם, לרבות - (1) המציג עצמו כיצרן... (2) יבואן שייבא לישראל למטרות מסחריות מוצר ביוצר בחוץ לארץ; (3) ספק של מוצר שהיצרן שלו בארץ או היבואן שלו אינם ניתנים לזיהוי על פניו;" ד. התביעה נגד בכר הוגשה על ידי התובע ביום 6.6.91. ביום 12.6.91, שישה ימים לאחר הגשת כתב התביעה, פנתה ב"כ של בכר דאז, עו"ד ענת לוי, לב"כ התובע בטלפון ומסרה לו את פרטיו של גרינברג, לרבות הכתובת, ששימש כיבואן במועדים הרלוונטים מחברת Nemrod. כמו כן מסרה עו"ד ענת לוי לב"כ התובע את הפרטים הרלוונטים של חברה דוגלה, מי שהיתה יבואנית הרובים, עובר לגרינברג. עוד מסרה עו"ד ענת לוי לב"כ התובע בשיחת הטלפון את שם החברה היצרנית (Nemrod), כתובתה, מספר תיבת הדואר שבשימושה וכן מספרי טלפון, טלקס ופקס. עו"ד לוי גיבתה את שיחה הטלפון במכתב ששלחה באמצעות פקס לב"כ התובע ביום 13.6.91, שבעה ימים לאחר הגשת כתב התביעה. בפקס מיום 13.6.91 חזרה עו"ד לוי על פרטי שתי היבואניות והיצרנית (ראה נספחים ד' - ז' לתצהיר עדות ראשית מטעם בכר הכוללים את תצהירה של עו"ד לוי מיום 19.5.96, המכתב מיום 13.6.91 ומכתבים רלוונטים נוספים). בהחלטה מיום 15.12.99 (עמ' 39 לפרוטוקול מיום 15.12.99) הסכימו הצדדים כי תצהירה של ענת לוי, המופיע בהמרצה 6659/96, והמסמכים המצורפים לו יוגש כראיה בתיק ללא חקירת המצהירה. מהאמור לעיל עולה כי התובע קיבל לידיו את שם היצרן ואת המען המלא של מקום עסקיו, לרבות מספרי טלפון, טלקס ופקס בשימוש היצרן, יחד עם פרטים וכתובות של יבואניות הרובה. התובע קיבל, כאמור, את הפרטים האמורים תוך שישה - שבעה ימים ממועד הגשת התביעה ומשום כך מדובר בזמן סביר. כל אלה, הפרטים והזמן הסביר, עונים על דרישת סעיף הפטור, כמפורט בסעיף 2(ג) לחוק. ה. אשר על כן, פטור בכר מאחריות מכח הפטור בהתאם להוראת סעיף 2(ג) לחוק האחריות למוצרים פגומים. 12. בנוסף על כך, דין התביעה כנגד בכר להידחות גם לאור האמור לעיל בעניין אחריותו של גרינברג, מכח חוק האחריות למוצרים פגומים. 13. שאלת האחריות מכח עוולת הרשלנות התובע טוען, לחלופין, לאחריות הנתבעים לקרות התאונה מכח עוולת הרשלנות. התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו ולא הוכיח עוולת רשלנות כנגד הנתבעים. לא הוכח מהו ה"כשל" שנגרם לגוף החץ ולא הוכח כי הנתבעים אחראים לאותו "כשל" וחבים חובת זהירות בגינו. בהעדר הוכחה מהו ה"כשל" לא הוכחה גם האחריות וחובת הזהירות בגין אותו "כשל". 14. די באמור לעיל כדי לדחות את התביעה. יחד עם זה, מצאתי להצביע על מספר נקודות המעלות סימני שאלה בעניין התאונה ואופן התרחשותה, בשאלה אם החץ שהוצג בבית המשפט הוא החץ שבגינו נפגע התובע, לטענתו, ואם חץ זה נרכש בחנות דוגית. א. טוען ב"כ גרינברג בסיכומיו כי התובע טוען לתאונה קשה שארעה לו מבלי שהביא עדים לתאונה ו/או עדים שיעידו על מצבו מיד בסמוך להתרחשות התאונה. ב"כ הנתבעת מפנה לעדות התובע בעמ' 23 לפרוטוקול מיום 12.12.99 שם העיד התובע כי חבר שלו, אשר נכח במקום, קרא למנהל החוף שגם הוא חובש וזה קרא לאמבולנס. בעמ' 29 לפרוטוקול מיום 12.12.99 העיד התובע כי האישה שביקשה ממנו להביא את המשקפיים שאיבדה ראתה אותו דורך את הרובה והיתה עדה לתאונה. עוד העיד התובע כי לא ניסה לאתרה. מהאמור לעיל עולה כי התובע יכול היה להזמין או לפחות לנסות להזמין, עדים שנכחו בתאונה או שראו אותו דקות ספורות לאחר התאונה. המנעות התובע מלהזמין עדים, שיכול היה להזמינם, מעלה סימני שאלה ותהיה בדבר אופן קרות התאונה. ב. ב. ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו כי אין לייחס משקל ראייתי לרובה ולראש החץ שהוגשו שכן התובע לא הוכיח כיצד הגיע לידיו הרובה, החץ וראש החץ לאחר התאונה. לטענת גרינברג, לא הוכיח התובע כי הרובה וחלקיו אשר הוגשו לביהמ"ש הם אלה אשר לגביהם נטען כי שימשו את התובע בעת התאונה. גם בטענה זו יש ממש וגם היא מעלה סימני שאלה אם אכן החץ וראש החץ שהוגשו כמוצגים בתיק הם אלה אשר שימשו את התובע בעת התאונה, לטענתו. בעמ' 22-23 לפרוטוקול הדיון מיום 12.12.99 מתאר התובע את התאונה כדלקמן: "אני עמדתי לפני שנכנסתי למים, המים הגיעו עד לברכיים, תפסתי את הרובה בקת ביד שמאל שלי, ... כשהחץ נכנס פנימה לתוך הרובה, ועוד לא ננעל, אלא לקראת הנעילה, נשבר ראש החץ באזור ההברגה, ועקב כך יד ימין שלי נשמטה לאחור, הקת קיבלה הטיה כלפי ראשי והחץ נכנס מתחת לגרון שלי בצד ימין ויצא מכיוון אוזן שמאל. לא, לא איבדתי את ההכרה. אני הוצאתי את החץ מראשי. רצתי וצעקתי חובש ואמרתי שיקראו לאמבולנס. נשכבתי על האלונקה ואמרתי לחבר שלי שיקרא למנהל החוף שהוא גם חובש והוא קרא לאמבולנס". מהאמור לעיל עולה כי ראש החץ נשמט למים ושואל ב"כ גרינברג, בצדק, כיצד זה הצליח התובע להשיג את ראש החץ, שגודלו קטן מאוד, בעת שהיה עסוק בעצמו ובפציעה בגרונו, פציעה אשר היתה עמוקה מאוד ופגעה באבריו הפנימיים ובראשו של התובע. גם אם ניתן להניח כי התובע המשיך להחזיק ברובה ובחץ עדיין ספק אם לאחר פגיעה כה קשה עמד וחיפש את ראש החץ במים. מאידך לא הוסבר ולא הוכח כיצד הגיע ראש החץ לידי התובע אשר הציגו בביהמ"ש. ג. ג. מר ארתור גרוס העיד כעד מטעם התובע. בעמ' 35 לפרוטוקול מיום 12.12.99 העיד מר גרוס: "דיברנו על התאונה ועל הרובה שהוא קנה אצלי ומה קרה. הוא הזכיר לי שהוא קנה את הרובה אבל לא על סמך זה נתתי לו את האישור. את האישור נתתי לו מאוחר יותר. אני לא זוכר את התאריך של נתינת האישור". מעדותו של מר גרוס עולה כי אף שאיננו זוכר את פרטי כל הרוכשים מוצרים בחנותו, לרבות רובים, הוא זכר כי התובע רכש אצלו רובה מאחר ומדובר בארוע תאונה שהיה ידוע בכל אילת, עובדה שחיזקה את זכרונו, לטענתו. יחד עם זה, לא יכול היה מר גרוס להציג מסמך אותנטי - אובייקטיבי, שניתן במעמד רכישת הרובה, המעיד כי התובע רכש את הרובה ממר גרוס (מדוגית) ועדות חשובה זו היא מזכרונו של מר גרוס בלבד. מר גרוס העיד כי מכר פריטים רבים לאורך השנים אולם לא יכול היה לציין פרטים על 3 מכירות שבוצעו ועל 3 קונים שרכשו מוצרים דומים 3 שנים לפני מתן עדותו (עמ' 32-33 לפרוטוקול מיום 12.12.99). משום כך גרסתו של התובע מתבססת על עדותו שלו ועל עדותו של מר גרוס, ללא כל ראיה אוייבקטיבית בכתב. מאחר ומדובר בנקודה מהותית בתיק זה, המהווה חוליה בשרשרת להחלת אחריות על הנתבעים, אינני סבורה כי שתי עדויות אלה מבססות את התשתית הראייתית הנדרשת מהתובע. זאת ועוד - בעמ' 36 לפרוטוקול העיד מר גרוס כי איננו יכול לאשר כי הרובה שהוצג בתיק כמוצג נרכש אצלו ועוד הוסיף כי איננו יודע אם התאונה נגרמה עם רובה שלא נרכש אצלו. בעמ' 35 לפרוטוקול העיד כי על הרובה שהוא מוכר אין מספר זיהוי (שורה 26). בניגוד לעדות זו, העיד ד"ר איל-ביקלס כי ראה את הרובה ועליו מספר סידורי אותו רשם בחוות הדעת שלו (ר' עדות בעמ' 43 לפרוטוקול הדיון מיום 15.12.99). גם בביהמ"ש בחן ד"ר איל-ביקלס את הרובה, ראה את המס' הסידורי ואישר כי זה המספר הסידורי של הרובה המופיע בחוות דעתו (עמ' 43 לפרוטוקול). מבט ברובה (נ/1) מעיד כי אכן מופיע עליו מס' סדורי מס' 20776. מהאמור לעיל עולה כי קיים ספק רב אם הרובה שהוצג בתיק הוא הרובה שניקנה מדוגית (מר גרוס) ואם בגינו של רובה זה נגרמה התאונה. התובע לא הוכיח במאזן ההסתברות הנדרש ממנו, כי הרובה נ/1 הוא הרובה שנרכש ע"י התובע מדוגית (מר גרוס). ד. ד. מעדות התובע ועדות ד"ר איל-ביקלס עולה כי לאחר התאונה נותר החץ ישר. החץ שהוצג בבית-המשפט היה עקום. בעמ' 25 לפרוטוקול מיום 12.12.99 העיד התובע: "ש. ממה לדעתך החץ התעקם ? ת. ת. איני יודע. כשאני דרכתי אותו החץ היה ישר וכשהוא יצא הוא היה ישר. עברו 13 שנים ומה שקרה לחץ מאז, הוא היה אצלי בחוף תקופה ארוכה, הייתי כחודשיים בבית החולים, ואני לא יודע מה קרה לחץ. החץ יצא מהרובה כשהוא ישר. אולי מישהו עיקם אותו וכיפף אותו". מהאמור לעיל עולה כי החץ היה מונח לאורך שנים רבות בחוף, תקופות גם בהעדר התובע, התובע לא יודע מה קרה לחץ, "אולי מישהו עיקם אותו" ומשום כך אולי גם אין מדובר בחץ שנרכש באופן מקורי ע"י התובע מדוגית ואף אין מדובר בחץ שגרם לתאונה. המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו ולא הוכיח כי הרובה והחץ נרכשו מדוגית וכי החץ שהוצג בביהמ"ש גרם לפציעתו ומשום כך לא הוכחה אחריות הנתבעים. 15. פסק דין זה ניתן במסגרת הסכמת הצדדים לדון, בשלב ראשון, בשאלת האחריות בלבד ובמחלוקת שבין התובע לשני הנתבעים. לאור התוצאה אליה הגעתי לפיה דין התביעה להדחות, הופך פסק דין זה לפסק דין סופי בתיק. על פי פסק דין זה נדחת התביעה ונדחת גם הודעת צד ג' שהגיש בכר כנגד אררט. 16. א. אשר על כן ולסיכום, התביעה נדחית. התובע ישלם לכל אחד מהנתבעים, סכום של 15,000 ₪ + מע"מ נושאי ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ב. הודעת צד ג' נדחית. אין צו להוצאות בעניין הודעת צו ג'. שלילת פיצויי פיטורים (חשד לגניבה)מוצרבעלי חיים (דיג)אחריות על מוצרים פגומיםנשק