מחלת נפש של שוטר - חוק הנכים

פסק דין 1. המערער יליד 1954, הגיש למשיב תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט1959- (להלן: "החוק"), בקשר עם מחלת הנפש ממנה הוא סובל (להלן:"המחלה"). לטענת המערער המחלה נגרמה לו תוך כדי ועקב שירותו במשטרה. בהחלטתו מיום 29.4.96 קבע המשיב כי: "בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות הדעת הרפואית מיום 17.7.97 לפיה לא ארעה לך נכות עקב החבלה מ- 12.10.94 כמשמעותו בסעיף 1 לחוק... אין קשר בין תלונותיך בגין המצב הנפשי ובין החבלה הנ"ל כמשמעותו בסעיף 1 לחוק". 2. המערער תיאר ארוע שארע בעת שירותו אשר היווה לטענתו את הגורם למחלה. הארוע מתואר בס' 4 לתצהירו מיום 11.11.99 ושם מוסר המערער כי בעת שנסע באוטובוס בדרכו לעבודה האוטובוס הותקף ע"י רעולי פנים אשר חסמו את נתיב הנסיעה והיכו ברכב עם מקלות וגרזנים. לטענתו ראה אנשים עם בקבוקי תבערה וכי אבן ששברה את השמשה פגעה בפניו וכתוצאה מכך הוא איבד את הכרתו לפרק זמן מסויים והתעורר ומצא עצמו בכלא דהיינו בתוך מקום העבודה. גירסה עובדתית זו של המערער לא זכתה לתמיכה על ידי עדים אחרים. ד"ר בן אפריים, מטעם המשיב, כתב בחוות דעתו מיום 17.7.97, את פרטי הארוע כפי שנמסרו לו ע"י המערער: "... האוטובוס נרגם באבנים ע"י רעולי פנים. עקב האבנים הנהג עצר את האוטובוס והנבדק שנעמד הוטח בשמשה הקדמית ונחבל בראשו. מתאר שאבן פגעה בראשו..." בשנת 95 נבדק המערער אצל ד"ר שוורץ כאשר חוות דעתו צורפה לכתב התשובה שהגיש המשיב וסומנה באות "ב". ד"ר שוורץ בסיכום חוו"ד קובע: "אין כל ממצא פתולוגי... לא נותרה כל נכות לאירוע הנדון". בתצהיר נוסף שערך המערער ביום 28.5.00 בס' 2, מציין המערער: "ספגתי אבן בראש לאחר שהאבן שברה את החלון הקדמי... שלידו עמדתי". בתצהיר הנ"ל ובחוו"ד של ד"ר קראקרה מיום 25.5.00 המערער מציין לראשונה מספר אירועים נוספים שאירעו לו מיום התאונה וטוען כי הם גרמו להחמרת המחלה שפרצה בשנת 94. 3. לעניין "רעולי הפנים", "מקלות וגרזנים" ו"מקלות התבערה" עליהם מספר המערער בתצהירו הראשון משיב המערער בחקירתו בעמ' 12 לפרוטוקול: "ש. האם ראית מקלות וגרזנים? ת. אנשי החמס בוודאי יביאו עם כל הציוד שיכולים להשתמש נגדנו... ש. אתה מניח שהיו להם מקלות וגרזנים לא ממש ראית? ת. אני ראיתי שזרקו את האבן, ראיתי רעולי פנים מה שיש לו מתחת למעיל לא עשיתי חיפוש עליו... לא ראיתי מקלות וגרזנים. ש. בקבוקי תבערה ראית? ת. לא ראיתי." העד מר עפיף סיאם אבו ריאד, החובש, בעמ' 16 לפרוטוקול בשורות 16 ואילך נשאל לגבי מיגונו של האוטובוס: "ש. השמשה של האוטובוס מוגנת ברשת ברזל? ת. לפי מה שזכור לי כן. ש. מאיזה כיוון נכנסו האבנים...? ת. מכיוון החלונות בצדדים ולפעמים היו פנסים דרך הרשת הרשת הייתה 5X 5 ס"מ." העד מר אלי בן איון, נהג האוטובוס, שאף הוא נחקר על תצהירו בפרוטוקול עמ' 19 שורה 16 אומר: "ש. נזרקו אבנים מכמה כיוונים או מכיוון אחד? ת. מכמה כיוונים. הפגיעה העיקרית הייתה בשמשה הקדמית... לא נכנסו אבנים מהצד, יש פלסטיק. מקדימה זה זכוכית עם דבק כאשר היא מתרסקת היא נהיית כמו קורי עכביש. אולם אבן כבדה יכולה להיכנס פנימה." ובעמ' 20 בשורות 4-5 לפרוטוקול: "ש. האם נסעת עם אוטובוס עם רשת ברזל בחלון הקדמי? ת. באוטובוס הזה לא הייתה רשת ברזל מאוחר יותר התקינו רשתות." הנה כי כן נראה כי המערער מסר יותר מגירסה אחת להתרחשות האירועים והעדים מטעמו מסרו עדויות סותרות האחת את רעותה ונעמוד על כך בפרק הדיון והמסקנות. טענות המערער 4. המערער טוען כי ביום 12.10.94 עת ששימש מפקד בדרגת רפ"ק בשירות בתי הסוהר נסע עם צוותו לכלא שכם, מקום שירותו, כשנכנסו לתחומי העיר האוטובוס הותקף במטח של אבנים המערער שעמד ליד השמשה הקדמית נפגע בראשו במהלך ההתקלות מחלון האוטובוס או אף ישירות מאבן שחדרה דרכו ואיבד הכרתו כשרסיסי זכוכית נעוצים בכל גופו. חובש שהיה באוטובוס נתן למערער עזרה ראשונה. בדו"ח הרופא שנערך, ע"י ד"ר רענן, בסמוך לארוע בשעה 12.30 צויין כי ישנן פגיעות שונות של רסיסים אך לא מוזכר כלל חבלת ראש או איבוד הכרה. לטענת המערער ברור היה כי הרופא השמיט זאת בכוונה או מסיבה לא ידועה שהרי בהמשך הדו"ח ציין ד"ר רענן כי המערער "נרגש, ער, מגיב לעניין" - בדיקת הכרה ותוצאות כאלה נמסרות רק כאשר יש לבדוק את מצב ההכרה. ולכן טוען המערער כי מהכתוב ניתן ללמוד כי היתה פגיעת ראש ובעיה בהכרה. 5. לטענתו כבר ביום המחרת בתאריך 13.10.94 פנה לד"ר זיידאן - רופא קופ"ח - שם נמצאה המטומה בראש באיזור פרונטלי עליון לאחר תלונות על סחרחורות וכאבי ראש. כתוצאה מחבלה בראש. בעוד שד"ר רענן ביום 17.10.94, 5 ימים לאחר התאונה כותב כי: "עדיין לא פנה לרופא קופ"ח שלו מאז ארוע ההתקלות ב- 12.10.94". ועוד הוא מוסיף כי: "אין סימני-נוירולוגיים". לטענת המערער לא נעשתה שום בדיקה שמטרתה לבדוק סימנים נוירולוגיים. מכל האמור עד כה טוען המערער כי ברור שד"ר רענן "נוקט עמדה" נגדו מסיבות לא ידועות. ראיה נוספת לפציעתו בראש מובאת בדו"ח הפציעה של סג"ד דוד אביב מיום 17.10.94 שגם בה נאמר שהמערער נפגע בראש. לטענת המערער עקב ההתקלות התפתח בקירבו נזק נפשי שהלך והחמיר עד שנאלץ לפרוש משירותו בשירות בתי הסוהר בשנת 1998. לטענתו, הנזק המקורי נגרם בהיתקלות והוא הלך והחמיר עקב תנאי השירות. המערער מבקש לבסס טענותיו על תיעוד רפואי ושתי חוו"ד של הפסיכיאטר ד"ר קראקרה לפיהן הוגדרה פגיעתו הנפשית לפי סימניה בהתחילה כ"הפרעת חרדה" קשה ומאוחר יותר לפי התופעות שנותרו ההגדרה השתנתה "לתסמונת פוסט טראומטית". המערער שהיה בעל דרגת פיקוד בכיר ואחריות גבוהה. לאחר ההתקלות לא עמד שוב במתח הכרוך בתפקידו הרגיל ובאחריות הרבה שעליו ובמשך הזמן הועבר לתפקידים זוטרים יותר ומסוכנים פחות עד שביום 31.12.98 הומלץ על שחרורו מהשירות לגמרי. בנוסף טוען המערער כי מאז ארוע ההתקלות חווה מספר ארועים טראומטיים שגרמו לו משבר נפשי חריף כגון שיסוע גרונו של סוהר לנגד עיניו ביום 11.1.95. המערער מציין כי ערב גיוסו לצבא ולשב"כ לא נמצאו ולא נתגלו פגמים נפשיים כלשהם. ומאחר והשירות בשב"ס נחשב לשירות בסיכון גבוה אין ספק ששום גוף רפואי לא היה מתיר לאדם שאינו מסוגל נפשית לעמוד במתח כזה לשרת במקום כזה ועוד בתפקיד קצין אחראי. על מנת להסביר את ההבדל בין הגירסאות טוען המערער כי הן הלחץ הרב, והפחד הנגרם בעת הארוע גורר שיבוש בקליטת הפרטים והן בשל הזמן הרב שחלף מאז ההתקלות. המערער מציין כי יש לקחת בחשבון שבמקרה של אובדן הכרה אפילו רגעי או הלם לאחר חבלת ראש, נוצר בלבול בקליטת פרטי הארוע או אף "פער זכרון" קרי: נמחק פרק הפגיעה ונסיבותיה הרפואיים. הדבר מוכר בפגיעות ראש ונקרא "אמנזיה אנטרוגרדית". ועל כן לטענתו, אין לבוא בטענות אל המערער שקיימות (לכאורה) "גירסאות" שונות לגבי מה בדיוק ארע. בנוסף מסתמך המערער על אבחנתו של הפסיכיאטר ד"ר קראקרה מטעמו, שהמערער סובל מ- P.T.S.D מאז ההתקלות והחבלה בראש, עם החמרה של סימפטומיה בעקבות ארועים טראומתיים שבאו אח"כ - לטענתו אבחנה זו לא נסתרה. 6. המערער מתיחס לחוו"ד של ד"ר בן אפריים, המומחה מטעם המשיב אשר כתב בחוות דעתו כי אין לקבל את חוות דעתו הסופית של ד"ר קראקרה, מטעמו מאחר שהאבחנה הראשונה הייתה של "הפרעת חרדה" ואילו רק לאחר מכן הוסבה האבחנה לתסמונת של "סטרס אחר טראומה". ועל כך משיב המערער כי לכך יש הסבר פשוט והוא לטענתו: "חרדה ודיכאון", ייתכן שיאובחנו לעצמם כהפרעה פסיכיאטרית ואולם כשמתברר שקיימים סימפטומים נוספים, אשר לעיתים מתפתחים מאוחר יותר, כגון ירידה באפקט, סף תגובה נמוך, הפרעות שינה עם שחזור כפייתי של ההיתקלות, הרגשת אשמה של "חוסר תפקוד" קרי: לטענתו הגדרות של הפרעות פסיכיאטריות ובדיקות לפי הסימפטומים המתגלים ומתבררים החל מנקודת הזמן של הפגיעה. המערער טוען כי במקום להתקדם בסולם הדרגות והתפקידים במעמדו הבכיר הוא מוצא עצמו מחוץ למערכת ועל כן שב לעבוד בחקלאות בכפר, בשטח פתוח ללא סיכוני מגע עם אנשים. לטענתו, החרדה והדיכאון הם חלק מהתמונה הכוללת של P.T.S.D ותמונה זו נמדדת לאורך זמן. ככל שהזמן חולף והסימפטומים הנוספים המשתייכים לאבחנה זו נותרים - האבחנה נכונה וסופית יותר וכך במקרה נשוא הדיון, לטענתו. בנוסף המערער טוען בתשובה לטענתו של ד"ר בן אפריים לפיה "הפרעת חרדה" קיימת אצל המערער עוד זמן רב לפני ההיתקלות והוא מאזכר 2 ביקורים אצל רופא אחד כ- 10 שנים לפני ההתקלות והשני כ- 5 שנים לפניה ועל סמך זאת קובע כי המערער סבל מתסמונת של "התקפי חרדה" ועל כך משיב המערער כי קביעה זו קלושה ובלתי מבוססת ואף בלתי אחראית מצידו של פסיכיאטר מכובד וכאשר ברצונו לבסס אבחנה כזו ראוי שיהיו בידיו יותר נתונים, בדיקות רקע והערכות מקיפות לאחר בדיקת הנפגע. לטענתו, בידיו של המומחה הערכות ללא ביסוס וללא בירור נסיבותיו לפרטיהן ועל כן הערכות אלו חסרות כל שחר. ובנוסף טוען המערער כי לא ייתכן שתתקבל אבחנתו של המומחה מטעם המשיב וזאת משום שעובדה היא שגם לאחר המתואר לעיל עדיין המשיך בעבודתו כרגיל. בנוסף לטיעוניו הנ"ל המערער מציג בפנינו הגדרת P.T.S.D והיא: "1. אדם שנחשף לארוע טראומתי כשהוא מתנסה בו, עד לו, או נתקל בארוע או ארועים בהם נשקפת לו סכנה ממשית של מוות או פציעה רצינית, או לשלמותם הגופנית של אחרים. 2. האדם הנחשף מגיב בפחד חזק, חוסר אונים או אימה". ובהסתמך על הגדרה זו טוען המערער כי "החוויה" הטראומטית לפי ההגדרה לא חייבת במיידיות ומוכרת פגיעה P.T.S.D שהיא מאוחרת אפילו שנים מתאריך הארוע. המערער לטענתו מתעורר לאחר הלם או חוסר הכרה קצר ומשחזר את כל מה שאירע מחבריו, מהתרשמותו, מהסביבה, מפצעיו וכאביו. לסיכום טוען המערער כי ישנן ראיות רבות על מנת להוכיח את אשר אירע במקרה הנדון, את פגיעתו בראש ואיבוד הכרתו, אשר כתוצאה מפגיעה זו נתקף "פחד" והואיל ושירותו היה כרוך במתח מתמיד ובאחריות כבדה, שוב לא עמד במטלות אלה וכל אשר ארע לאחר ההיתקלות הוסיפו ופגעו בחוסנו הנפשי שנפגע ממשית בהיתקלות ובעקבותיה. והתמונה של הפגיעה הנפשית וכל תסמיניה - התגבשה ונקבעה עם הזמן עד שהיה ברור שמדובר ב- P.T.S.D. טענות המשיב: 7. בראשית טענותיו מבקש המשיב מכב' וועדת הערעורים להורות על הוצאת נספח מס' 5 לסיכומי המערער מתיק ביהמ"ש וזאת לטענתו משום ששני העמודים הראשונים של נספח זה הוגשו בשעתו כחוו"ד נוספת של ד"ר קראקרה מטעם המערער אולם 3 העמודים האחרים לא הוגשו, חרף היותם על פניהם חיווי דעת רפואי של מומחה לכאורי ועל כן ראיה חדשה. על כן טוען המשיב כי לא ניתן להגיש ראייה חדשה בשלב הסיכומים בלא שנבחנה נחיצותה ובלא שניתן למשיב להגיב עליה במהלך הדיון. המשיב מפנה לעמ' 21 לפרוטוקול מתאריך 4.2.01 שורות 1-13, שם עו"ד שילוני הסכים למשיכת המסמך וכב' הועדה אכן הורתה על הוצאתו מתיק ביהמ"ש ועל החזרתו לב"כ המערער ועל כן טוען המשיב כי הנסיון להחדירו כעת לתיק ביהמ"ש בשלב הסיכומים, בשנית, אינו אתי בלשון המעטה. לעצם העניין טוען המשיב כי בבדיקה שנערכה למערער ב- 17.7.97 ע"י המומחה ד"ר בן אפריים המערער תיאר בפני המומחה את פרטי הארוע בדרך שונה מבעבר ועל כן המשיב טוען למספר שינויי חזית. לראשונה טען המערער כי במהלך הארוע פגעה אבן בראשו. לראשונה טען המערער כי במהלך הארוע איבד את הכרתו ולראשונה טען כי הכרתו שבה אליו רק במרפאה. המשיב מסתמך על חוו"ד של ד"ר בן אפריים אשר קבע כי: "המערער סובל מהפרעות חרדה לא ספציפית המלווה בירידה הקבועה וארוכה במצב הרוח כמו כן קבע כי התקפי פניקה בהגדרתם אינם תגובה לארוע אלא התקפי אימה המופיעים ללא גורם סביבתי. התמונה הקלינית אינה מתאימה גם להפרעת חרדה בתר חבלתית". וכן הוא מסכם כי: "אין קשר של גרימה או של החמרה בין הארוע בשירות ובין ההפרעה הנפשית ממנה סובל המערער". 8. המשיב מציין כי בכתב התביעה המקורי מיום 2.1.95 נעדרת כל טענה נפשית, אך המשיב לאחר שהמערער צירף מסמכים רפואיים עיין מחדש בטענה הנפשית שנעשה כאמור לפנים משורת הדין. לטענת המשיב יש לראות שינוי בגירסת המערער שאין לקבלו. בתצהירו של המערער שצורף ביום 14.5.00 לראשונה טען המערער כי האוטובוס הותקף ע"י רעולי פנים לראשונה טען המערער כי הנ"ל היכו באוטובוס במקלות ובגרזנים ולראשונה טען המערער כי נראו על ידיו בנוסף אנשים עם בקבוקי תבערה. המערער בתצהירו זה טוען כי: "האבן ששברה את השמשה פגעה בפני". בתצהירו שהוגש וסומן ביום 4.2.01 טען המערער כי: "בתאונה ספגתי אבן בראש". בנוסף בתצהירו מיום 14.5.00 בס' 6 טוען המערער לראשונה כי לא סובל רק "מבעיות של כאבי ראש וסחרחורות אלא גם מחרדה ועצבנות, חוסר סבלנות ונדודי שינה קשים ובעיות זכרון, ריכוז ודיכאון קשה". לטענת המשיב כל טענותיו העובדתיות, רפואיות של המערער נטענות בחודש נובמבר 99 כאשר המערער כבר שוחרר מהשב"ס ב- 1998 ועל כן כל התופעות הנ"ל גם אם יש בהן ממש עובדתי ו/או רפואי ממילא התפתחו בשנת 1999 לאחר תום השירות ובלא קשר לשירות. ועובדה גם שלפני כן הן בבדיקה בפני ד"ר מיגל שוורץ והן בבדיקה בפני ד"ר קראקרה לא היה כל דיווח על הסימפטומים הקליניים הנ"ל. המשיב מוסיף וטוען לעניין שינוי הגירסאות של המערער כי בחקירה הנגדית מיום 14.5.00 אמנם המערער נצמד לגירסת רעולי הפנים ולגירסה לפיה קיבל מכה בראשו מהאבן שהושלכה ושכביכול לפיה איבד את הכרתו ונתן עדותו רק לאחר שהתעורר. אכן מחלק אחר של גירסתו הוא נסוג כך למשל הוא הודה במפורש כי לא ראה בקבוקי תבערה (פרוטוקול עמ' 12, שורה 14-15). המשיב מבסס טיעוניו לשינויי חזית על ההלכה הפסוקה לפיה לעולם ביהמ"ש לא יתן לתובע פ"ד על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע בפירוש או מכללו של דבר את הסכמתו לכך. במקרה בו עסקינן טוען המשיב כי הוא הודיע בפירוש על התנגדותו לכל שינוי ו/או הרחבת חזית ביחס לכתב הערעור המתוקן (פרוטוקול עמ' 22, שורה 8) שאף הוא כולל שינוי חזית. ועוד מוסיף המשיב וטוען שאף ללא הודעת התנגדות מפורשת אין בכוחה של וועדת הערעורים הנכבדה אלא לשקול לנגד עיניה את החלטת המשיב נשוא הערעור, קרי: החלטת המשיב מיום 15.9.97 לפיה נדחתה תביעת המערער להכרת זכות בעקבות העיון מחדש בטענה הנפשית (התקפי חרדה) עיון שנעשה כאמור, כשלעצמו, לפנים משורת הדין, לפי הנסיבות והראיות שהובאו בפני המשיב אז, בשנת 1997. ועל כן מכל האמור לעיל טוען המשיב לשינוי חזית למכביר. ומשכך יש כבר בשלב זה לדחות על הסף את הערעור. אך המשיב מוסיף ובודק את סבירותם של שינויי החזית העובדתיים שארעו למען הסר ספק. 9. המשיב טוען כי הן מן התרשומת שערך ד"ר רענן יוסף ביום 12.10.94 (יום הארוע דקות ספורות לאחר הארוע והן מטופס הדיווח על חבלה מתאריך 17.10.94 שנחתם ע"י מנהל בי"ח שכם סג"ד דוד טובין לא הוזכרו פגיעת ראש מאבן, לא אובדן הכרה ולא התעוררות במרפאת הכלא. ובנוסף המערער הדגיש כי הוא סיפר "בדיוק מה עבר עלי יום לפני זה" לרופא ד"ר זידאן ג'מאל. ועל כן תיאורו של ד"ר זידאן את הנסיבות הרלוונטיות חזקה כי מפי המערער הן ואף שם לא אוזכרה כל פגיעת ראש מאבן. נזכרת בהמשך פגיעה בראש (נפיחות באיזור פרונטאלי עליון), אך לא מתואר טיבה, ככל הנראה מחמת שעניין זה לא נראה לרופא עיקרי או מהותי מכל מקום לא צויין איבוד הכרה ולא התעוררות במרפאת הכלא. ובנוסף בתאריך 17.10.94, 5 ימים לאחר הארוע, נחקר המערער על ידי משטרת ישראל בדבר פרטי הארוע, הודאתו זו בפני רס"ל עאסר נאסר הוגשה וסומנה מש1/. ואף בחקירתו אישר המערער בפני כב' הועדה את האמור בדו"ח זה וגם לפי דו"ח זה לא דובר על פגיעה מאבן אלא חבטה משמשת אוטובוס קדמית, לא דובר על אובדן הכרה, ולא התעוררות במרפאת הכלא. אלא ההיפך, לא רק שהמערער לא איבד הכרתו אלא אף היה מפקד האוטובוס ואפילו ירד עם עוד כמה סוהרים על מנת לבצע סריקות בכוונה להגיב בהתאם וכך משלא העלו הסריקות דבר חזר עם אנשיו לאוטובוס והמשיך בנסיעה לכלא. המשיב מציין כי עפ"י ההלכה הפסוקה יש להעדיף גירסה הניתנת סמוך לארוע הפגיעה הלכאורי. גירסה סמוכה מוחזקת, מהימנה יותר מאשר גירסה מעובדת ומחושבת, הניתנת בשלב הגשת התביעה למשיב קל וחומר בשלב הרחוק של ערעור על החלטת המשיב (ע.א. 472/81 קהת"ג נ. אברג'יל, פ"ד לז(2), 785, 790). על כן טוען המשיב כי התיאורים הסמוכים להתרחשות הארוע הם התיאורים הנכונים והמלאים ועל כן יש לדעתו לקבל אך ורק את גירסת המערער בפני חוקר המשטרה כמלאה ומדוייקת מכולן. ואין לקבל את גירסתו המאוחרת בדבר פגיעת ראש לכאורית מאבן ובדבר אובדן ההכרה שנגרם עקב כך. זוהי לטענתו גירסה מעובדת וכבושה שלא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע לא נמסרה סמוך לאחר הארוע ולו באחת משפע ההזדמנויות שעמדו למערער. ובנוסף טוען המשיב כי גם עדויות העדים אינן משנות מסקנה זו. כך למשל מר אלי בן איון, נהג האוטובוס, תצהירו שונה ממה שנאמר בחקירתו הנגדית ועל כן המשיב טוען כי גירסתו הפוכה ו"מתואמת" לצורך הליך הערעור הנוכחי. וכך גם לגבי מר אבו ריש, החובש, שזוכר שהמערער עמד ליד הנהג (פרוטוקול עמ' 16 שורות 11-12) עובר לפגיעת האבן בעוד שהמערער מסר בשעתו עדות מפורטת וברורה לפיה הוא ישב בכסא הקדמי הימני ובנוסף הוא זוכר ששמשת האוטובוס הקדמית הייתה מוגנת ברזל (פרוטוקול עמ' 16, שורות 16-17) בניגוד לעדות נהג האוטובוס שהעיד כי "באוטובוס הזה לא היתה רשת ברזל. מאוחר יותר התקינו רשתות" (פרוטוקול עמ' 20, שורה 5). בנוסף המערער העיד כי אבנים חדרו לאוטובוס מכל הכיוונים בעוד שהנהג ציין כי האבנים נכנסו דרך השמשה הקדמית בלבד ואף בניגוד לגירסת המערער עצמו והודעת המוסך בדבר גרם הנזק לאוטובוס לפיה לאוטובוס נגרם נזק רק בשמשות הקדמיות. המשיב טוען כי החובש כלל אינו זוכר את כל פרטי הארוע ועל כן אין ליתן אמון בעדותו וכפועל יוצא אין בכוחה לתמוך בגירסתו העובדתית החדשה של המערער. המשיב במהלך חקירתו של המערער שואל אותו שאלות לגבי מושגים בהם השתמש בתצהירו כך למשל לגבי המושג "אובדן זכרון מקומי" וכך גם לגבי המושג "כרונולוגי" ומתשובותיו למד המשיב כי לשיטת המערער וב"כ, תוכנו של התצהיר עובדתית, אינו בידיעת המערער. המערער לטענת של המשיב, מצטט רופא במקרה הטוב ובמקרה פחות טוב מאשר מה שמוסר עבורו עורך דינו, היינו משמש חותמת גומי בלא להבין פשר האמור בתצהירו. לטענת המשיב המהפך בגירסתו העובדתית רפואית של המערער נעשה כאמור בשלושה שלבים: 1. המערער מתלונן על כאבי ראש וסחרחורות עקב הארוע אך בעקבות בדיקתו של ד"ר מיגל שוורץ נמצא כי אין כל בעיה נוירולוגית. 2. לאחר למעלה משנתיים המערער מתחיל לטעון כי מדובר בפגיעה נפשית ("התקפי חרדה") וכאן נולד מסע שינויי החזית המתואר לעיל. לטענת המשיב התצהיר מיום 11.11.99 משופע באמירות שקריות ובלתי מבוססות, כך למשל בס' 8 מופיעה טענה לאשפוז בן 7 ימים בשל היסטריה דכאונית ופוביות אקוטיות קשות - המסמך הרלוונטי צורף לערר המתוקן ואין בו כלום ממה שטוען המערער. המדובר בסיכום מחלה לאחר אשפוז בן יומיים בלבד מבלי שאיזו מן התופעות הנטענות בתצהיר נזכרת בו. 3. לאחר חקירתו הנגדית של המערער בתאריך 14.5.00 ניתנת למערער רשות להגיש תצהיר "משלים". אכן מוגש תצהיר נוסף ולו מצורפת חוו"ד רפואית חדשה וגם כאן טוען המשיב לשינוי חזית בשלושה מישורים: האחת, לא עוד מדובר ב"התקפי החרדה" אלא ב- P.T.S.D השנייה, נסיון כושל להסביר מדוע אין בגירסה העובדתית הקודמת די "עקביות". השלישית, הוספת שורה של אירועים נפרדים מאוחרים שתרמו לכאורה לפגיעה הפסיכיאטרית. לטענת המשיב כל הטענות העובדתיות החדשות, הנכללות בתצהיר השני אינן מגובות בשום מסמך, בשום עדות, בשמץ ראייה הן נטענות בעלמא בדרך רטורית ועקרה. 10. המשיב טוען גם כנגד חוו"ד של ד"ר קראקרה, המומחה מטעם המערער אשר בתחילה סבר כי המערער לוקה ב"התקפי חרדה" וכיום הוא בדעה כי מחלת המערער הינה P.T.S.D למסקנה זו הוא מגיע לנוכח רקע עובדתי של ארועים טראומטיים שחווה המערער במסגרת עבודתו. ארוע האוטובוס היה רק הקש ששבר את גב הגמל. אכן הד"ר לא טורח לפרט את אותם ארועים שהשאירו על המערער חותם נפשי. לטענת המשיב חוו"ד של מומחה רפואי צריכה נימוקים על פי טיבה וטבעה בלא נימוקים אין בה ולא כלום. לגבי הארועים הטראומטיים הקודמים - גם לעניין זה טוען המשיב כי אין די באמירה כללית לפיה תנאי השירות אופיינו ע"י "לחץ וסטרס תמידיים". יש לפרט טענה זו במידה מתקבלת על הדעת, שלא לומר להוכיחה בראיות. לעומת זאת המשיב טוען כי עמדתו של ד"ר בן אפריים עקבית, נכונה רפואית, מבוססת כהלכה על מסמכים רפואיים ועל עובדות שאינן שנויות במחלוקת ועדיפה לאין ערוך על עמדתו המתהפכת, התמוהה, המיוחסת לארועים היפוטטיים ובלתי מפורטים שאינם במסגרת האירוע נשוא הערעור של ד"ר קראקרה. ד"ר בן אפריים מצא כי סימני חרדה ראשונים הופיעו אצל המערער לפחות משנת 1985, טרם הארוע, לפי המסמכים הרפואיים ובנוסף הוא קובע כי הפרעות חרדה אינם תגובה לארועים טראומטיים חיצוניים אלא מחלה הנובעת מגורמים מולדים והתפתחותיים מוקדמים שונים. ועל כן הוא קובע העדר קשר לשירות. היבט רפואי - חוות דעת מומחים 11. מטעם המערער הוגשה חוות דעתו של ד"ר קראקרה תאופיק מיום 17.1.1997 לפיה אובחנו אצל המערער התקפי חרדה. בסיכום לחוו"ד ד"ר קראקרה מתאר את תהליך התפתחות המחלה לפיו: "בשנת 1996 מצב המערער הלך והחמיר לאחר ענישה שפגעה קשה בבטחון והערך העצמיים סימני החרדה גברו ובמיוחד בשעות העבודה ... העבודה הייתה לגורם מאיץ". בחווה"ד הנוספת של ד"ר קראקרה מטעם המערער מיום 25.5.00: "במסגרת עבודתו חווה אינספור של ארועים טראומתיים שהשאירו את חותמתם במישור הנפשי. תקיפת האוטובוס ע"י מקומיים לדעתי הייתה "הקש ששבר את גב הגמל" חוץ מהאוטובוס היו מס' ארועים די קשים ומספיקים כדי לגרום ולפתח הפרעה נפשית". עוד מוסיף המומחה כי: "האירועים הטראומתיים הבלתי שגרתיים ושאינם בגדר חוויות ו/או התנסויות אנושיות רגילות עלולות לגרום להפרעה נפשית מסוג פוסט טראומה". ממצאי הבדיקה של המומחה ד"ר קראקרה, מטעם המערער הם: "הפרעתו הנפשית נמצאת בשלב כרוני עם סמני רגרסיה, אדישות ותלות. התחזית לעתיד אינה מעודדת ובהסתמך על המהלך הכרוני, הופעת סימני הכרוניות, העדר טיפול פסיכיאטרי מלכתחילה". ד"ר קראקרה מאבחן אצל המערער: "תסמונת פוסט הטראומה בשלב כרוני". 12. מטעם המשיב הוגשה חוות דעתו של ד"ר אמיר בן אפריים מיום 17.7.97 לפיו: "...מתיאורו לא התרשמתי שמדובר בהתקפי חרדה אופיניים, לא עקב משכם והקליניקה. התקפי פניקה בהגדרתם אינם תגובה לארוע אלא התקפי אימה המופיעים ללא גורם סביבתי. התמונה הקלינית לא מתאימה גם להפרעת חרדה בתר חבלתית. אינני מוצא קשר על גרימה או החמרה בין שירותו לבין ההפרעה הנפשית ממנה סובל הנבדק היום". חוות דעת נוספת מטעם המשיב, הוגשה ביום 13.9.00 ע"י ד"ר אמיר בן אפריים, אשר בין ממצאיו לגבי טיב החולי קובע: "הנבדק סובל מהפרעת חרדה לפחות משנת 1985 עת סבל הנבדק מעצבנות ואי שקט באופן שהצריכה התערבות טיפולית תרופתית ובהמשך לגבי הקשר בין האירוע והחולי קובע ד"ר אפריים כי: הפרעת חרדה מסוג הפרעת פניקה פורצת בד"כ באופן ספונטני ואינה מהווה תגובה לאירוע חיצוני. סימנים ראשונים להפרעה זו קיימים עוד משנת 85 בטרם אירעו המאורעות שכביכול תרמו להתפתחות מחלתו אליבא דד"ר קראקרה דהיינו הריגת סוהר בשנת 95 ואירוע האוטובוס בשנת 94 אי לכך אינני מוצא קשר בין מחלתו ושירותו". בהמשך חוות דעתו מתייחס ד"ר בן אפריים לחוו"ד של ד"ר קראקרה לדעתו ישנה בעיה עם חוו"ד של ד"ר קראקרה משום שבתחילה אבחן וטיפל במערער כסובל מהפרעת חרדה מסוג התקפי פניקה ולאחר זמן שינה את חוו"ד ללא כל הסבר להפרעה מסוג P.T.S.D. עוד מוסיף ד"ר בן אפריים כי קיימות סתירות בין המסמכים עליהם מסתמך ד"ר קראקרה במתן חוו"ד ואילו אחד המסמכים עליהם הוא מסתמך הוא מיום 28.5.00 ,תצהירו של המערער, לפיו מתאר המערער כי איבד הכרתו ולא זוכר את פרטי האירוע ועל כך משיב ד"ר בן אפריים כי: "כאשר אדם אינו זוכר את פרטי האירוע הסיכוי שיפתח הפרעת P.T.S.D אינם סבירים מאחר ומהותה של הפרעה זו הם שחזור חוויתי של מאורע טראומתי וכיצד ניתן לשחזר אירוע שאין זוכרים? מרכיב קרדינלי חשוב שני של ההפרעה הוא הימנעות, אם הסובל אינו זוכר את האירוע, ממה ימנע?" לסיכום חוו"ד של ד"ר בן אפריים הוא קובע: "הסימנים הראשונים להפרעת החרדה מהם המערער סובל הופיעו בשנת 1985 טרם עבר את האירועים הטראומתיים בעת שירותו. הפרעת החרדה אינה תגובה לאירועים טראומתיים חיצוניים, אלא מחלה הנובעת מגורמים מולדים והתפתחותיים מוקדמים שונים". מכל המקובץ עד כה ד"ר בן אפריים אינו מוצא קשר בין המחלה לשירות. 13. בחוות הדעת המשלימה מטעם המערער מיום 23.12.00, ד"ר קראקרה אינו רואה בעיה כאשר נתן בשנת 1997 אבחון של חרדה ובשנת 2000 אבחון שונה של פוסט טראומה שהרי הוא טוען כי מקובל ברפואה לתת אבחנה רפואית ראשונית ולקראת הסוף האבחנה הסופית. ידוע גם בספרות הרפואית הפסיכיאטרית על תסמונות פוסט טראומה מאוחרות שמופיעות אחרי שנים. הוא מבסס טענתו לתסמונת פוסט טראומה על סמך האירוע הטראומתי החריג. המחשבות החודרניות, הפחדים דברים שיש להם קשר לאירוע העלו את החרדות וההתנהגות ההמנעותית. בהמשך ד"ר קראקרה מציין מהם סימני החרדה: "אי שקט, מתח, עצבנות, לחצים בחזה, חנק, דפיקות לב, פחדים, סחרחורות, נדודי שינה, חוסר ריכוז וכו'. ובנוסף הוא קובע כי: "גם אם נניח והנ"ל סבל מהתקפי חרדה בשנת 1985, אך קיבל טיפול וזה עבר לו וחזר לתפקד כרגיל עובדה שאין תיעוד על ההמשך לפחות עד שנת 1990". לעניין אובדן ההכרה ד"ר קראקרה מציין כי בחוו"ד התבסס על תצהירי הנהג, החובש והנבדק עצמו. לטעמו חולים שאיבדו את ההכרה בעת התאונה כן מפתחים תסמונת פוסט טראומה. "סימני הפוסט טראומה מתייחסים לרגעים שקדמו ולרגעים שאחרי התאונה". ד"ר קראקרה מוסיף כי: "לחרדה יש עוד גורמים וסיבות מלבד החלק המולד כמו: הביולוגי, גורמי דחק וסטרס סביבתיים, סיבות קוגנטיביות ותיאורי הלמידה". 14. בחוו"ד המשלימה של ד"ר בן אפריים בו הוא מתייחס לשאלות הבהרה של ד"ר קראקרה מיום 23.12.00 נקבע כי: "על מנת לשנות אבחנה רפואית צריך שיהיו: 1. שוני בממצאי הבדיקה. 2. שהממצאים יתאימו לאבחנה החדשה." שני תנאים אלו במקרה בו עסקינן לא התקיימו ועל כן ד"ר בן אפריים לא מבין כיצד השתנתה אבחנתו הרפואית של ד"ר קראקרה. לטעמו, אין הגיון בעובדה שאדם טוען שהוא חולם ומשחזר אירוע שבעת שהתקיים האדם טוען שהיה מחוסר הכרה. לדעתו הפרעת P.T.S.D נובעת מחוויה קשה מלווה רגשות פחד ואין אונים לא ניתן לפתח הפרעת P.T.S.D אם לא נחוותה החוויה. הנבדק טען שעקב חבלת הראש אינו זוכר את האירוע לכן אבחנתו של ד"ר קראקרה אינה סבירה. בחוו"ד זו מבקר ד"ר בן אפריים את שימושו של ד"ר קראקרה בבדיקתו של ד"ר לוצקי. לדבריו מהיכרותו האישית עם ד"ר לוצקי ידועה לו שיטת עבודתו ועל כן לטעמו במבחנים הוא אינו מסוגל לקבוע אם קיימת בעיה נפשית או לא אלא רק תפקודים של קליפת המוח וכך כותב ד"ר בן אפריים: "בעיות נפשיות אינן נובעות מבעיה בקליפת המוח אלא במרכזים תחתונים יותר. שימוש בבדיקה שלא למטרה לה היא מכוונת דומה לנסיון לחפש בצילום רנטגן זיהום בשתן... בדיוק כך השימוש בבדיקתו של ד"ר לוצקי לאבחון הפרעות נפשיות רנטגנולוג יכול להתרשם שלאדם זיהום בדרכי השתן אם בעת הבדיקה ישמע את תלונות החולה כמוצר לוואי של הבדיקה כך ד"ר לוצקי כמוצר לוואי שאינו נובע מבדיקתו יכול להתרשם מאבחנתו של החולה להציג זאת כבדיקה יש בכך משום הטעיה". היבט משפטי 15. בהתאם לפסיקה המבחן לשאלה אם אירוע חיצוני גרם להתפרצות מחלת הנפש, על התובע להוכיח שני גורמים באופן מצטבר והם: א. אירוע יוצא דופן. ב. קיום קשר זמני הדוק מין האירוע ובין התפרצות המחלה. (ראה רע"א 5499/92 קצין התגמולים נ' דפנה בן עד פ"ד מז(2) 471 וכן ע"א 802/77 שושן נ' אוטוקרס פ"ד לד(2) 385). כאשר מדובר בחייל המשרת שירות קצר, הקלה הפסיקה בנוגע לתנאי הראשון וקבעה כי אין צורך להוכיח אירוע חריג דווקא אלא די בכך שהמערער יוכיח "אופי מיוחד" של השירות הצבאי שבו לקה המערער במחלתו (ראה לעניין זה ע"א 472/89 רוט נ' קצין התגמולים פ"ד מה(5) 203) כאשר יש לשים לב כי המקרה נשוא הדיון איננו של שירות קצר אלא שירות ארוך דווקא. אופי מיוחד של השירות הודגם בפסקי דין לגבי חייל ששהה במסגרת אימונים מפרכים בחיל הצנחנים ובמהלך מסע רגלי פרצה מחלתו או כאשר חייל השתתף בפעילות צבאית במלחמת ששת הימים וקשיי הסתגלותו החמירו עד לפריצת מחלת הנפש (ע"א 201/71 נוייפלד נ' קצין התגמולים, פ"ד כו(1) 650). ברע"א 5499/92 קצין התגמולים נ' בן עד, פ"ד מז(2) 471 נאמר: "אמנם נכון הדבר, שנקבע בפסיקה שבכדי לשכנע בדבר קיום הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי ופרוץ המחלה אין התובע צריך להוכיח כי אירע לו בעת שירותו הצבאי מקרה טראומטי חריג יוצא דופן, אך בכל זאת הוכח באותם מקרים בהם נקבע קיומו של אותו קשר סיבתי שהחייל הנוגע בדבר השתתף בפעולות קרביות או בפעילות אחרת ורוויית מתח, או שהשירות היה קשור בפחדים או מתחים ממקור אחר ובית המשפט לקח זאת בחשבון בהסקת מסקנותיו". במקרה של דפנה בן עד לא הוכח שעברה חוויות כאלה ועל כן ערעורה נדחה. 16. קיימת פסיקה בנוגע למחלת הסכיזופרניה אשר הקלה במידה רבה עם אלה שטענו לקשר שבין המחלה לבין השירות כאשר פסיקה זו הינה ייחודית למחלת הסכיזופרניה ולא בהכרח ישימה לגבי המחלה נשוא הדיון ומצאנו מקום להביאה ולו לצורך ההשוואה כי למרות ההקלה שהקלה הפסיקה עדיין על הטוען לקשר כאמור, לעמוד בנטל ההוכחה. בע"א 612/74 סעדי נ' קצין התגמולים פ"ד כט(2) 794 נקבע על ידי השופט לנדוי בע"מ 796 מול האות ה': "אמנם הקלה הפסיקה על תובע התגמולים בשל מחלת הסכיזופרניה את חובת ההוכחה של היסוד הסיבתי אבל לפי הדעה הנראית לי אין אנו רשאים לפטור את התובע כליל מחובה זו. אין הוא חייב להוכיח אירוע יוצא דופן דווקא בעת השירות הצבאי, אבל הוא חייב להוכיח שבעת השירות היה נתון עקב השירות במצבים קשים יוצרי מתח ודאגה למעלה ומעבר לאלה הצפויים לאדם בחיים האזרחיים ולשם כך צריך לקבוע מה היו נסיבות השירות בעת הופעת המחלה לפני הופעתה". אומנם בע"א 550/70 זלץ נ' קצין התגמולים פ"ד כה(1) 533, הייתה גם התייחסות לעניין נטל ההוכחה, כאשר נאמר כי אין צורך באירוע יוצא דופן בשירות שיגרום להופעת התקף המחלה וכי בתנאי השירות של זמננו די בהופעת התקף של מחלת הסכיזופרניה בזמן השירות כדי שהמחלה תוכח בקשר של החמרה עקב השירות אלא אם המדינה מוכיחה אחרת, אולם יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו. עוד נקבע כי מחלת הסכיזופרניה היא מחלה קונסטיטציונלית המקננת בנפשו של אדם עד לפריצתה. מסיבה זו נטו קצהת"ג ומומחים מטעמו לשלול את תנאי השירות כגורם לפריצתה או, לכל היותר, להכיר בהחמרתה עקב תנאי השירות. בע"א 472/81 קצין התגמולים נ' אברג'יל פ"ד לז(1) 70 נקבע: "עצם היותה של המחלה קונסטיטוציונלית או תורשתית אינו שולל ואינו גורע מההכרה המלאה בכך שהיא נגרמה על ידי השירות, ובלבד שפרצה והתהוותה עקב תנאי השירות. אין צורך באירוע יוצא דופן בעת השירות כדי לשחרר את המחלה ולהביא לפריצתה ודי לכך בתנאי השירות הצבאי הקשורים במתח ובפחד ובלבד שהמחלה פרצה לראשונה בעת השירות ועד אז הייתה במצב רדום ולא נתגלו לה כל סימנים או ניצנים טרם השירות". בע"נ 296/90 שטיינברג שלום נ' קצין התגמולים (לא פורסם), המערער טען כי הסיבה לפרוץ הסכיזופרניה בה לקה היא הלחץ הנפשי בו היה נתון עקב הריחוק מהבית ודחיית בקשתו להתקבל לקורס מחשבים ושיבוצו לקורס אחר. הועדה שללה את המתח בשל אי קבלה לקורס כגורם לפרוץ המחלה שכן לא ראתה במתח זה גורם אפשרי לפריצתה, מה גם שקשר כזה לא הוכח ועל כן הערעור נדחה. בע"נ 652/69 בוסאני נ' קצין התגמולים פ"ד כד(1) 217 קצין התגמולים דחה את תביעת התובע וועדת הערעור אישרה את החלטתו כיוון שמחלת הסכיזופרניה הינה מחלה קונסטיטוציונלית שהיתה טבועה בנפשו מאז ומתמיד. ביהמ"ש דחה את הקביעה הזו ופסק כי יש מקום להכיר בהחמרת המחלה אף שלא אירע כל אירוע חריג בשירות הצבאי וזאת משום שהמתח והלחצים בהם נתונים חיילים בשירות הצבאי המודרני, דיים כדי להשפיע על נפשו של החייל ולחשוף את המחלה הקונסטיטוציונאלית בה לקה. עניין זה הועלה לדיון נוסף בביהמ"ש העליון אך ההכרעה נותרה על כנה. אולם, בע"א 612/74 סעדי נ' קצין התגמולים פ"ד כט(2) 794 ביהמ"ש העליון קבע כי: "...אמנם הקלה הפסיקה על תובע התגמולים של מחלת הסיכזופרניה את חות ההוכחה של היסוד הסיבתי, אבל לפי הדעה הנראית לי אין אנו רשאים לפטור את התובע כליל מחובה זו. אין הוא חייב להוכיח אירוע יוצא דופן דווקא בעת השירות הצבאי, אבל הוא חייב להוכיח שבעת השירות היה נתון עקב השירות במצבים קשים יוצרי מתח ודאגה למעלה ומעבר לאלה הצפויים לאדם בחיים האזרחיים ולשם כך צריך לבדוק מה היו נסיבות השירות בעת הופעת המחלה או לפני הופעתה". 17. ככלל, לעניין נטל ההוכחה על מנת להוכיח כי הפגימה חלה בזמן השירות ועקב השירות רובץ על המערער. הכללים בעניין זה נקבעו בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה(5) בעמ' 213 מסכם כב' הנשיא כי: "הקו המנחה שיש לאמצו לאחר עיון בפסיקתו העניפה של בית משפט זה בסוגיה שבפנינו, הוא כי אם לוקה החייל במחלה בעלת אופי קונסטיטוציונלי - בין אם הייתה ידועה ובין אם הייתה חבוייה ובלתי ידועה עד לאירוע בו פרצה, הרי פרוץ המחלה עקב אירוע הקשור בשירות יוצר את הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות לבין המחלה. העובדה שהמחלה יכלה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות, איננה שוללת את הקשר הסיבתי. האפשרות התיאורטית האמורה איננה יכולה לשלול קשר סיבתי מקום בו היה אירוע בשירות שהאיץ את פריצתה של המחלה. מה שיוצר את הקשר בין השירות למחלה - דבר שתוצאתו היא הכרה בנכות - הוא שהמחלה פרצה במקרה נתון, בפועל, עקב השירות, והוא אף אם הייתה לחייל נטייה רדומה ללקות במחלה. בנסיבות כאלה החייל זכאי להכרה בנכותו, אפילו אם קיימת מן הבחינה הרפואית האפשרות התיאורטית שהמחלה הייתה פוקדת אותו גם מחוץ לשירות. מקום בו השירות הצבאי גורם לפרוץ המחלה, אין באפשרות התיאורטית של פריצתה גם מחוץ לשירות, כדי לשלול זכותו של החייל להכרה בנכותו. מקום בו פרצה המחלה הקונסטיטוציונלית לראשונה בעת השירות והתובע הראה קשר סיבתי לשירות, קמה חזקה לטובת התובע כי המחלה נגרמה במלואה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על ידו. נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע (בהיעדר הוראה אחרת בחוק, כאמור לעיל). אולם, בעוד שנטל השיכנוע היא "החובה מס' 1"כהגדרת השופט אגרנט (כתוארו אז) בע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי וערעור שכנגד, פד"י ד', 504, רובץ על התובע מתחילתו של ההליך ועד לסופו, הרי שנטל הבאת הראיות, היא "החובה מס' 2", יכול ויעבור מצד אחד למשנהו במהלך ההליך. כך גם כאן, על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסויימות במהלך השירות, על קצין התגמולים הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה. הנסיבות המסויימות אותן על התובע להוכיח על מנת להעביר את הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולים, נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור מבחינת סמיכות הזמנים, אל פרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות קצר (סדיר, מילואים) ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור. העברתו של נטל זה מוצדקת מקום בו מצביע התובע על אירוע או שרשרת אירועים חריגה ומיוחדת בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. בהיעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשירות הצבאי, הסמוכות לפרוץ המחלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה". בדומה לכך בפרשת אשר בן זקן (ר"ע 740/92 אשר בן זקן נגד קצין התגמולים, פ"מ נג(4) 184), נידון מקרה של מערער, אשר עבד במשך 20 שנה כסוהר. הדיון נסב סביב השאלה האם מחלת הסוכרת ממנה סובל המערער נגרמה או הוחמרה כתוצאה מתנאי שירותו האמור. שם נקבע כי: "כאשר מדובר בתקופת שירות ארוכה אין קיימת החזקה שתנאי השירות גרמו להופעת המחלה, אלא אם כן הוכח אירוע חריג. במקרה דנן, מדובר בתקופת שירות ארוכה, כאשר המתח קיים במשך כל אותה תקופה והוא חלק משגרת התפקיד ושגרת היום יום בעבודתו של המערער. אין כל ראיה לכך שהמחלה לא הייתה מופיעה אצל המערער גם אלמלא עבד בתפקידו זה, לאור מציאתם, כאמור, של שני היסודות הדומיננטיים הגורמים למחלה" בע"א 388/94 אברהם ברקוביץ נגד קצין התגמולים, פ"מ נו(3) 3, נקבע כי: "הצורך באירוע חריג לשם העברת נטל הראיות על התובע חל רק בשירות צבאי ארוך ולא בשירות קצר...". בר"ע 367/90 שלמה הרשקו נגד קצין התגמולים, פ"מ נד(2) 360, ביהמ"ש הביע דעתו כי שירות ארוך שולל את הקשר הסיבתי בין המחלה הנפשית בה לקה המערער לבין השירות הצבאי. ביהמ"ש קבע כי: "...אין אנו סבורים, שיש לראות קשר סיבתי- משפטי בהתאם לחוק בין מחלה לבין מתחים ולחצים המצויים בשירות ארוך ואשר מקורם בתנאי שירות שגרתיים, תוך מילוי המטלות השוטפות של אותו בעל תפקיד, אפילו התפקיד השיגרתי, השוטף והמקובל, כרוך באחריות, בסיכון ובמתחים..." דיון ומסקנות 18. ומן הכלל אל הפרט, שקלנו את העדויות וטענות הצדדים ובכלל זה עדות נהג האוטובוס, מר אלי בן איון, ועדות החובש, מר עפיף אבו ריש, והגענו למסקנה כי המשיב הצליח להראות תוך כדי שהוא מציג את גירסאותיו הסותרות של המערער, לגבי עובדות המקרה וטיב הפגיעה והשלכותיה כי לא קיימת תשתית עובדתית לפגיעה נפשית בתאונה וכי לא מתקיים התנאי של סמיכות זמנים בין התאונה לבין התפרצות המחלה. לפיכך, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת המשיב. כפי שצויין לעיל, גירסת המערער כפי שעולה בתצהירו מיום 11.11.99 בס' 4 הינה כדלהלן: "... הותקפנו ע"י רעולי פנים... חסמו את נתיב הנסיעה והיכו ברכב עם מקלות וגרזנים, נראו על ידי גם אנשים עם בקבוקי תבערה... האבן ששברה את השמשה פגע בפני וכתוצאה מכך איבדתי הכרה לפרק זמן... והתעוררתי בכלא עצמו". בחוו"ד הרפואית של ד"ר בן אפריים ביום 17.7.97 בפרק האנמנזה כפי שנמסרה מפי המערער מתאר ד"ר בן אפריים כי האוטובוס נרגם באבנים ע"י רעולי פנים. עקב האבנים הנהג עצר את האוטובוס והמערער שנעמד הוטח בשמשה הקדמית ונחבל בראשו. כמו כן תיאר המערער שאבן פגעה בראשו. לא התרשמנו כדברי המערער כי מדובר באירוע טראומתי ואנו סבורים כי בדיעבד קיימת הפרזה רבה בתיאור שמסר. על מידת ההפרזה ניתן ללמוד מהעובדה כי בשנת 95 נבדק המערער אצל ד"ר שוורץ (נספח ב' לתשובת המשיב) אשר כבר אז רשם כי אין כל ממצא פתולוגי ולא נותרה כל נכות לאירוע הנדון. המערער עצמו לא ראה את האנשים שזרקו את האבנים גם לא ראה כי הם באו מצוידים במקלות וגרזנים (עמ' 12 לפרטיכל). החובש מר אבו ריאד ציין כי האוטובוס בו נסע המערער היה ממוגן ואילו הנהג מר בן איון ציין כי המיגון לזכוכית הקידמית של האוטובוס הייתה עם פלסטיק בלבד דבר שמנע את התרסקות הזכוכית אלא לשבירה בצורת עכביש. העד אומנם מציין כי אבן ודאי יכולה להיכנס דרך השימשה הקידמית אולם לא התרשמנו כי זה היה המקרה שלפנינו. זאת ועוד המערער ציין בתצהירו וכך גם אמר לד"ר קראקרה כי היו לו מספר אירועים נוספים שאירעו לו מיום התאונה אותם הוא מציין לראשונה וטוען כי הם גרמו להחמרת המחלה שפרצה בשנת 94. לא שוכנענו בקיומם של האירועים הנוספים או בנוגע לכך כי אירועים אלה היו בגדר אירועים חריגים שהיה בהם כדי לגרום לפריצת המחלה הנטענת. סיכומו של דבר בעניין העובדתי המערער מסר גירסה, אולם התרשמנו כי הגירסה העובדתית אינה תואמת את המציאות גם העדים אשר מסרו תצהיריהם ונחקרו בגינם לא מצאנו כי גירסתם כפי שמסרו בתצהיר מתיישבת עם העובדות שנמסרו בחקירתם וגם בינם לבין עצמם גירסאותיהם שונות. אומנם אין חולק כי למערער אירעה תאונה במהלך שירותו אולם יש לבחון האם תאונה זו היא הגורמת למחלתו של המערער וכי קיימת סמיכות זמנים בין התאונה להופעת המחלה או אבחונה. כפי שאנו למדים מחוו"ד של ד"ר בן אפריים מיום 13.9.00 לדעתו: "הנבדק סובל מהפרעות חרדה לפחות משנת 1985 עת סבל הנבדק מעצבנות ואי שקט באופן שהצריכה התערבות טיפולים תרופתית". המסמך עליו מסתמך ד"ר בן אפריים לעניין זה הוא רישום קופ"ח מתאריך 25.6.85 תלונות על עצבנות ואי שקט המערער, במקרה זה טופל בווליום. ובנוסף תוך כדי שהוא מסתמך על מכתבו של ד"ר זיידן מיום 1.11.90 שבו מתואר שהנבדק סובל מכאבים בחזה והרגשת חנק ועל כן טופל באופטלגין ווליום. "ביום 1.1.90 הופנה ע"י ד"ר זיידן לאשפוז עקב כאבים בחזה באישפוז לא נמצאה כל סיבה אורגנית לכאבים ולחנק, נראה שמדובר בהתקף חרדה ועל כן טופל בווליום". בנסיבות, אנו מעדיפים את חוות דעתו של ד"ר בן אפריים ולפיה למערער כבר בעבר בטרם אירוע התאונה בשנת 94, הופיעו סימנים ראשונים להפרעת חרדה מסוג פניקה עוד משנת 85, וזאת על פני חוות דעתו של ד"ר קארקרה אשר איננו מתיחס לעניין זה. זאת ועוד, מדובר בשירות ארוך, המערער משרת בקבע מאז שנת 75 וכפי שנקבע בע"נ 7/92 מזרחי יעקב נגד קצין התגמולים, תנאי שירות סטטיים, במקרה דנן במשך 19 שנות שירות עד יום הארוע הנטען, ואפילו היה זה שירות מלווה בקשיים שנבעו מאופייה המיוחד של עבודתו על המערער, אין בהם כדי להכנס למסגרת ההגדרה שנקבעה בפסיקה בנוגע לקיומו של אירוע קונקרטי חריג או שרשרת אירועים חריגים שגרמו למחלתו של המערער. כאמור בפרק ההיבט המשפטי במקרה של שירות ארוך בית המשפט לא הסתפק בתנאי לחץ אלא ביקש כי יוכחו אירועים חריגים, בסמיכות לפרוץ המחלה. לא שוכנענו כי הארוע עליו מסתמך המערער מיום 11.11.99 היה בבחינת ארוע חריג שהיה בו כדי לגרום לפרוץ המחלה ומכל מקום לא מצאנו כי קיימת סמיכות זמנים בין ארוע זה לבין הפרעת החרדה, המחלה נשוא ערעור זה. אשר על כן לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת המשיב ואנו דוחים את הערעור. בנסיבות אין צו להוצאות. שוטרחוק הנכים (תגמולים ושיקום)חולי נפשנכותרפואהצבאהתחום הנפשימשטרהZZ