פסק דין 1. מבוא התובע, יליד 11.1.83 נפגע בשיניו ביום 1.8.94 בעת שגלש במגלשת מים שבבעלות ובחזקת הנתבעת 1, בפארק המים בגני יהושוע הידוע בכינויו "המימדיון". (להלן: הנתבעת). הנתבעת 2 היתה המבטחת של הנתבעת 1 בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. באשר לחוות הדעת הרפואיות הסכימו הצדדים כי אלו יוגשו בלא שהמומחים יידרשו לחקירה. מטעם התובע העידו התובע עצמו, שבמועד עדותו כבר היה בגיר ואביו. מטעם הנתבעות העיד מהנדס איתן מרכוס שהינו מהנדס בטיחות ונתן חוות דעת מטעם הנתבעות. כמו-כן הגישו הצדדים מסמכים. שאלת האחריות 2. גרסת התובע לטענת התובע הגיע במועד האירוע לפארק המים בלוית אביו וחברים. כשעה עד שעה וחצי ממועד הגעתם, תוך כדי גלישה באחת המגלשות היטלטל גופו מצד לצד והוא התהפך על ביטנו וקיבל מכה בפניו. לטענתו ההתהפכות היתה בלתי רצונית כאשר הוא שוכב במגלשה בהתאם להוראות המשלח. לטענת התובע המגלשה היתה מסוכנת ומכאן אחריותה של הנתבעת. בתמיכה לטענתו זו מפנה התובע להוראות התקן הישראלי. התובע טוען כי יש להחיל את הכלל של הדבר מדבר בעדו שמכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נ"ח) (להלן: הפקודה) וכי מכל מקום מדובר ב"דבר מסוכן" כהגדרתו בסעיף 38 לפקודה. מכאן שנטל ההוכחה מועבר אל כתפי הנתבעת. גם אם בכתב התביעה הועלו טענות חלופיות באשר לתפקודו של המשלח, העדר מציל, אי דאגה להפרדת זמן בין הגולשים - הרי שביחס לכל אלה לא הובאו ראיות. 3. גרסת הנתבעת הנתבעת טוענת כי אין המקרה מתאים להחלת הכלל של הדבר מדבר בעדו שכן התובע ידע את נסיבות קרות התאונה. עוד טוענת הנתבעת כי לא היה כל פגם במגלשה וכי אין מדובר ב"דבר מסוכן" ובתמיכה לטענתה זו הביאה את חוות הדעת של מהנדס מרכוס. הנתבעת טוענת כי התובע בחר שלא להביא עדים שיכלו לתמוך בגרסתו והימנעותו משחקת לרעתו. 4. החלת הכלל של "הדבר מדבר בעדו" סעיף 41 לפקודה קובע 3 תנאים אשר בהתקיימם עובר הנטל אל הנתבע להוכיח שלא היה במעשהו ו/או מחדלו משום התרשלות. די לנתבע שיוכיח כי אחד התנאים אינו מתקיים על-מנת שלא ניתן יהיה להפעיל הכלל. בענייננו סיפר התובע כי לאחר שהחל לגלוש במגלשה היטלטל גופו מצד לצד עקב מהירות הגלישה הגבוהה וזרם המים החזק. לטענתו גופו נצמד לדפנות המגלשה בעת הסיבובים עד שבאחד הסיבובים התהפך באופן בלתי רצוני. (ראה סעיפים 6, 5 לתצהירו). מכאן, שהתובע נותן הסבר כיצד ארעה ההתהפכות שהביאה אותו למצב שבו נפגע. אם כך הם פי הדברים, הרי שלא מתקיים התנאי הראשון הדרוש בסעיף 41 לפקודה: "והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק". משכך אין המקרה שבפני מתאים להחלת הכלל. 5. האם מגלשת מים הינה דבר מסוכן? כאמור טוען התובע כי המגלשה הינה "דבר מסוכן" כמשמעו בסעיף 38 לפקודה. את טענתו זו תומך התובע במספר פסקי-דין ובתקן הישראלי ת"י 1605. יאמר מיד כי התקן הישראלי אינו חל ומחייב במקרה שבפני, שכן הוא הוצא בשנת 1998 - כ - 4 שנים לאחר האירוע נשוא התביעה. הדבר היחיד שניתן ללמוד מהתקן הנ"ל הוא דווקא כי מכון התקנים ו/או המחוקק לא ראו לאסור כליל השימוש במגלשות מים אלא רק לקבוע כללים לאופן השימוש בהן. ב"כ התובע מבקש ללמוד על המסוכנות מעדות האב, בסעיף 6 לתצהירו, לפיו התבונן בגולשים וכי "עקב המהירות לא ניתן באופן רצוני להתהפך מהגב לבטן במהלך הגלישה שכן אין במה להיאחז". עדות זו, גם אם אינה עדות מומחה, נסתרה ע"י התובע עצמו שציין כי לאחר הפגיעה התהפך חזרה על הגב בטרם הגיע לסופה של המגלשה. מעבר לכך אין ללמוד מעדות האב על מסוכנות המגלשה. ב"כ התובע מפנה לפסקי-הדין בעניין - ע"א 3124/90 מאיר סבג נ' דוד אמסלם, פ"ד מט (1) 102. ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מז' (1). ת.א 1786/87 אזולאי נ' חוף גולן ואח', (לא פורסם) הובא בתצהיר אבי התובע. מכל פסקי הדין הללו מבקש ב"כ התובע ללמוד על חזקת המסוכנות של המגלשה. בכל אותם פסקי-דין מתקיים דיון באשר לנסיבות שהובילו לפגיעה ורק בשל הנסיבות הספציפיות שהוכחו שם נקבע כי הסיכון היה כזה שהקים חובת זהירות קונקרטית. בפרשת מרצלי - אין מדובר כלל במגלשה אלא בטיולית אשר שימשה להסעת תלמידות ואשר נדרשו לרדת ממנה בגובה רב מבלי שהוצב סולם או מדרגות מן הפתח. כתוצאה מהצורך בקפיצה מן הטיולית נפגעה התובעת. הטיולית אינה מתקן ספורט, ולא ראיתי שניתן ללמוד מהמקרה שם על מסוכנות מתקן המגלשות. בפרשת סבג הוכח שהמשלח יצר סיכון בלתי סביר - בכך שאפשר לגולש נוסף לגלוש בטרם סיים הנפגע גלישתו וזה נחת על ראשו של הנפגע. בפרשת אזולאי - מציין כב' הש' בזק כי סוג המגלשה היה כזה שבעת שהגולש מסיים גלישתו במסלול, במורד תלול ובמהירות רבה, משנה המסלול כיוונו כך שהגולש "עף" בכיוון אופקי בגובה מסוים מעל פני הבריכה עד שהוא מקבל חבטה מהמים. כל המקרים הללו אינם דומים למקרה שבפני. מתקן ספורט כדוגמת מגלשת מים צופן בחובו מעצם היותו מתקן ספורט סיכונים מסוימים. המבקש לעשות שימוש במתקן ספורט צריך להביא בחשבון כי מעצם עשיית פעילות ספורטיבית עשוי להיגרם נזק כלשהו. השאלה אליה נדרשו בתי המשפט בפסקי הדין שלעיל, היתה האם בנסיבות שנוצרו יצר המזיק סיכון בלתי סביר הסוטה מסטנדרט זהירות נדרש ו/או סיכון שניתן היה למנוע אותו באמצעים סבירים, כאשר התשובה לשאלות אלו מונחית ע"י שקולי מדיניות משפטית ואינטרס הציבור במתן השירות על אף הסכנה הטמונה בו. ראה לעניין זה: ע"א 285 לגיל טרמפולין וציוד ספורט ישראלי בע"מ נ' נחמיאס ואח', פ"ד כט (1) 63 בעמ' 75. וכן ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"דלז (1) 113 בעמ' 127 ואילך. אמור מעתה, אין המדובר "בדבר מסוכן" כמשמעותו בסעיף 38 לפקודה, אשר מעביר נטל ההוכחה אל המזיק. 6. האם נסיבות המקרה יצרו סיכון אשר הקים חובת זהירות קונקרטית? לדעתי כשל התובע בהוכחת טענתו כי מבנה המגלשה יצר סיכון בלתי סביר לגולשים וזאת ממספר טעמים. כן כשל התובע בהוכחת הטענה כי הנתבעת לא נקטה אמצעי זהירות סבירים. התובע לא הביא חוות דעת מומחה מטעמו אשר תוכיח באופן מקצועי כי המגלשה לא עמדה בסטנדרט בטיחות. המהנדס מרכוס נשאר איתן בדעתו כי שיפועי המגלשה לא היו גבוהים במיוחד וכי המגלשה עמדה בתנאי בטיחות סבירים לסוג זה של מתקנים. שלושה חודשים עובר לאירוע בדק מהנדס מרכוס את המגלשה, לבקשת הנתבעת, ומצא אותה תקינה, למעט הצורך לחדש את שלטי האזהרה המציינים את הוראות השימוש במגלשות. לא הובאה כל הוכחה שתצביע על פגם כלשהו במגלשה או בדרך תפעולה. כפי שכבר ציינתי, דברי אבי התובע כי התבונן במגלשה וראה שהיא מהירה מאוד, אינם יכולים לשמש הוכחה למסוכנותה. גם מעדות אבי התובע וגם מעדות התובע עצמו עולה כי אינם מתייחסים לעצם הגלישה כיוצרת סיכון מיוחד, שכן אחרת איך תסביר שחרף ההתבוננות של אבי התובע במגלשה התיר לו לגלוש ואף לא נשאר בסמוך למגלשות לראות כיצד בנו מסתדר, ואיך תסביר את העובדה שהתובע הוסיף לעשות שימוש במגלשות מים גם לאחר האירוע? אין זאת אלא שאף בעיני המשתמש הסביר - אין השימוש במגלשה מהווה סכנה. במקרה שבפני לא הוכח כי היתה בעיה הקשורה בקצב הגלישה ו/או בפעולות המשלח; לא הוכח כי הנתבעת לא נקטה אמצעי זהירות סבירים - נהפוך הוא. הנתבעת דאגה, עובר לפתיחת העונה, לקבל חוות דעת של מהנדס בטיחות, משמע פעלה לנקיטת אמצעי זהירות ע"י פניה לבעל מקצוע. כאמור אותו בעל מקצוע לא מצא כל דופי במבנה המגלשה ומכאן שהנתבעת יכלה להיות שקטה שהמגלשה אינה יוצרת סיכון בלתי סביר למשתמש. לא הוכח כי במקום לא הוצבו שלטי אזהרה עם הוראות למשתמש. מקבלת אני את טענת ב"כ התובע כי אין ללמוד מהשלטים שצילם החוקר 4 שנים לאחר האירוע. די לי בעדויות התובע ואביו ובאמור בדו"ח הבדיקה של מהנדס מרכוס מ - 10.5.94, כדי לקבוע שבמקום היו שלטי אזהרה (אשר לכל היותר היו מהוהים 3 חודשים עובר לאירוע ואין לדעת מה היה מצבם לאחר הוצאת הדו"ח - על כך לא באה כל ראיה). לכל אלה נוסיף את העובדה שלתובע היו עדים שניתן היה לאתרם - כפי שציין בעדותו (בעמ' 19 לפרוטוקול שורות 4-3), אך נמנע מלהביאם להעיד מטעמו, והדבר פועל לרעתו. אין זאת אלא שמדובר בסיכון טבעי לשימוש במתקן אשר למצער במקרה זה גרם לנזק. בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345, עמ' 349 אומר כב' הש' חשין: "אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל עת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית". שיקולי מדיניות חברתית מחייבים התרת שימוש במתקני ספורט ו/או עיסוק בענפי ספורט שונים, המסיבים הנאה לציבור, גם אם ברור שהם צופנים בחובם סיכונים. לציבור תועלת בקיומם של אלה למרות הסיכונים ודי לאחראי שינקוט אמצעי זהירות סבירים על-מנת שלא יהא אחראי כלפי הניזוק. סוף דבר מכל האמור לעיל ראיתי לקבוע כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה להוכיח כי במעשי או מחדלי הנתבעת 1 היתה משום התרשלות שתחוב בגינה. משכך ראיתי לדחות התביעה ואין צורך לדון בשאלת הנזק. מאחר והתובע היה קטין בעת האירוע, ראיתי להביא זאת בחשבון ולפסוק הוצאות מופחתות ואני מעמידה אותן על סך 3,500 ₪ בצרוף מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. תאונות בגני שעשועים ופארקיםמים