פסק דין 1. התובע יליד 19.12.83 הגיש תביעה זו לפיצויים כנגד הנתבעת עפ"י פקודת הנזיקין (נוסח חדש) בעקבות תאונה שארעה במגרש משחקים, בקריית חיים, בתאריך 12.4.95, כאשר שיחק במתקן משחקים, מסוג מגלשה (להלן: "מתקן השעשועים"), רגלו החליקה לתוך שלב חסר, בלוחות העץ של החבית במתקן המשחקים הוא איבד את שיווי משקלו ניסה להאחז במעקה ועקב כך הוא נפל לקרקע מהמתקן ונגרמו לו נזקי גוף (להלן: "התאונה"). התביעה הוגשה ע"י התובע כנגד עיריית חיפה אשר לגביה אין מחלוקת, כי הינה הבעלים והמחזיקה של מתקן השעשועים וכן האחראית על תחזוקתו. עיריית חיפה הגישה הודעת צד שלישי כנגד חברת שעשועים וספורט בע"מ, היא היצרן של מתקן המשחקים ממנו נפל התובע וגם על כך אין מחלוקת. הצד השלישי הגיש הודעת צד רביעי כנגד הוריו של התובע בטענה כי לא הייתה השגחה מצידם על התובע הקטין, במהלך היותו על גבי מתקן השעשועים, בגן המשחקים. האחריות 2. התובע טוען לאחריות הנתבעת, מכוח בעלותה במקרקעין, ומכוח בעלותה היא האחראית לאחזקתו, את אחריות הנתבעת לאירוע התאונה תולה התובע ב- 2 נקודות מרכזיות: האחת, העובדה כי מתקן השעשועים היה לקוי כאשר מצד אחד היה חוסר של לוח עץ בחבית אשר הוא גרם להחלקת רגלו ואיבוד שיווי משקלו ונפילתו וכן העובדה כי המעקות לאחר היציאה מהחבית היו נמוכים מאוד ולא מנעו את נפילתו של התובע. השניה, הנתבעת לא דאגה לרפד את משטחי האספלט שמתחת למתקן המשחקים במצע רק אשר יבלום את הנפילה. העירייה חרגה מהתקן הישראלי כאשר ספקה למבקרים במקום מתקן לא בטוח עם מעקות נמוכים כאשר מתחתן משטח אספלט קשה ללא מצע רך. התובע טוען כי יש לדחות את טענת הרשלנות התורמת מצידו, מאחר ובעת התאונה היה התובע קטין יליד 19.12.83 ונפגע ביום 12.4.95, דהיינו בהיותו פחות מ- 12 שנה. התובע טוען כי ההודעה לצד שלישי אשר הוגשה כנגד הוריו דינה להדחות. התובע בעת התאונה ילד כבן 11.5 שנים, אשר לא זקוק להשגחה צמודה במשחקיו. כמו כן לטענתו, גם אם ההורים היו במקום בעת התאונה הם לא היו יכולים למנוע את התאונה. 3. הנתבעת טוענת כי אין מצידה כל אחריות לאירוע התאונה, וכי לא היתה כל התרשלות מצידה. לטענתה התובע עשה שימוש חריג ולא סביר במתקן. לפי גירסתה היא ביצעה למתקן בדיקות תקופתיות אחת לחודש, כנדרש בכל הגנים אשר בתחום שיפוטה. לטענתה, נהגה על פי כל דין וכל תקן והתרשלות מצידה לא הוכחה. עוד טענה הנתבעת כי המתקן תוכנן ויוצר ע"י הצד השלישי ועל פי חוות דעת המומחה מטעם הנתבעת, המהנדס, מר יעקב עשת, לא הותקנו מעקות בטוחות כנדרש. לא מבחינת גובה המעקה ולא מבחינת מבנה המעקה, את האחריות לכך יש להטיל באופן מוחלט ובלעדי על הצד השלישי. הצד השלישית אחראית לנזקי התובע מכח האחריות למוצרים פגומים. באשר למשטח שמתחת למתקן השעשועים טוענת הנתבעת כי עמדה בכל דרישות התקן שהיו בתוקף ביום התאונה לגבי כיסוי המשטח. התקן בדבר כיסוי המשטחים מתחת למתקנים נכנס לתוקפו לאחר התאונה ולא היה בתוקף בעת התאונה. בנוסף טענה הנתבעת כ התובע והצד השלישי לא צירפו כל ראיה ובעיקר לא צירפו עדות מומחה כי משטח הגומי היה מונע או מקטין את נזקו של התובע. לגירסתה, אין זה סביר ואף אין אפשרות מעשית להעמיד שומר או איש תחזוקה בכל גן ציבורי. הנתבעת טוענת כי אם ובמידה ותתקבל גירסתו של התובע יש להטיל את האחריות על הצד השלישי. יצרנית מתקן שעשועים, אשר תכנן וביצע ועיצב את מתקן השעשועים ואשר בהתאם לחוו"ד המומחה מטעם הנתבעת יכול היה להוות גורם לתאונה. עוד טוענת הנתבעת לאשם תורם של התובע ו/או של הוריו. לטענתה, התובע אשר הכיר את גן השעשועים וביקר בו בעבר פעמים רבות נדרש למידת זהירות באופן סביר לצפות לה מילדים בני גילו. ולכן על התובע ניתן וצריך להשית תרומה של רשלנות (אשם תורם). בנוסף ו/או לחילופין טוענת הנתבעת להוריו של התובע, ישנה תרומה רשלנות בשיעור ניכר לאירוע התאונה. שכן, הוריו של התובע הינם הוריו ואפוטרופסיו הטבעיים של התובע ומעצם כך הם חבים כלפיו חובת זהירות. התובעים הפרו את חובת הזהירות בכך שלא הדריכו את התובע לגבי הסכנות הכרוכות במתקן השעשועים ובכך שלא פיקחו ולא השגיחו על התובע בעת שהותו בגן. 4. הצד השלישי, "שעשועים וספורט" בע"מ, טוען כי דין ההודעה נגדו להדחות וזאת מן הטעם כי לא הוכח כל כשל בתכנון ו/או ייצור המתקן נשוא תיק זה, ולהיפך, ככל שישנה רשלנות שתרמה ו/או גרמה לארוע אזי יש להשיתה על עיריית חיפה. האחריות להתקנת המצעים למתקנים, הינם באחריות העירייה אשר אינה כופרת באחריותה זו. עוד טוען הצד השלישי כי אם תתקבל תביעת התובע אזי יש לחייב גם את הורי התובע, אשר תרמו לפגיעתו של בנם בהעדר פיקוח וכן בכך ששלחו אותו למקום אשר אינו בטוח למשחקים תוך שהם "עוצמים את עיניהם" לנוכח הסיכוןן הברור שעצם השימוש במתקן יוצר. לטענת הצד השלישי, דין תביעת התובע להדחות מהטעם שבמהלך שמיעת הראיות בתיק, הוצגו למעשה 3 גירסאות שונות לתיאור נסיבות האירוע. הצד השלישי כופר באמור בחוו"ד מר עשת, לא פעלה העירייה לסלק את המתקן ו/או לשנותו (עפ"י "המלצות" המומחה), יש בכך כדי להצביע על אחת מן השניים - או שהעירייה אינה מקבלת את האמור בחוו"ד המהנדס וזו הסיבה שאינה עורכת שינויים עפ"י חוו"ד, או שהעירייה ממשיכה בהתרשלותה ומעמידה לרשות הציבור מתקן שעפ"י מומחה מטעמה אינו בטוח לשימוש, הצד השלישי טוען כי סופק לעירייה מתקן בטוח לשימוש והנזק נגרם אך ורק בשל תחזוקה לקויה והעדר תיקון השלב שנשבר, שהרי באם לא היה השלב בחבית שבור, לא הייתה מתרחשת התאונה. 5. שקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בעדויות ובמסמכים ונראה כי האחריות לארוע התאונה הינה על הנתבעת ועל הצד השלישי בגין עוולת הרשלנות וכן קיימת אחריות מטעם הצד השלישי מכח חוק האחריות למוצרים פגומים תש"מ - 1980. אבהיר מסקנתי זו. לא יכולה להיות מחלוקת כי לנתבעת כבעלת המקרקעין, ולצד השלישי כמי שייצר את מתקן השעשועים, קיימת חובת זהירות על שני הבטיה, המושגית והקונקרטית (ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ,ד לז(1) 174). מחומר הראיות עולה כי הנתבעת והצד השלישי הפרו את חובת הזהירות ביחס לתובע ואין חולק כי הנזק שנגרם נגרם בשל הפרת החובה האמורה. באשר לגירסה לגבי אופן ארוע התאונה אני מקבל את גירסת התובע לפיה התאונה ארעה לאחר שיצא מחבית העץ ונעמד והסתובב לצד ימין והחזיק במעקה הצהוב כאשר רגל ימין היתה בקצה של השלב החסר בחבית (עמ' 31 ש' 21 ואילך). התאונה ארעה בגין שני הדברים שחסרו האחד, שלב החסר בחבית שכתוצאה ממנו איבד את שיווי משקלו. השני, המעקה הצהוב שהיה נמוך מדי (ראה עדותו של מומחה הנתבעת מר עשת עמ' 39 ש' 3-6) ואשר לא היה בו כדי לאפשר תמיכה למי שאיבד שיווי משקל וכתוצאה משני הגורמים יחד, נפל התובע ונחבל בקרקע. המומחה מר עשת בחוות דעתו (נ4/), ובעדותו מציין גם כי החבית היתה צריכה להיות עם לוחות צרים יותר כדי למנוע הכנסת רגל או לעטוף את החבית עם מעטה חיצוני של פלסטיק או פח כאשר הוא אומר כי ניתן היה לצפות שאנשים ינזקו כתוצאה משימוש או כתוצאה מבלאי של מתקן השעשועים. לשורת מחדלי הנתבעת יש להוסיף כי המשטח שמתחת למתקן השעשועים לא היה מרופד אלא היה עשוי מאספלט וזאת בניגוד לתקן הישראלי (נ5/), לפיו אין להשתמש בחומרים חסרי כושר ספיגה הולם כגון בטון או אספלט. המומחה מר עשת גם הוא סבור כי בגלל סכנת הנפילה היה צריך לרפד את המקום מתחת למתקן. זאת ועוד, העד מר טנצר (תצהירו נ6/), אומר בחקירה נגדית כי מתוך הטבלה (נ9/) עולה כי על המשטח שמתחת המתקן היה צריך להיות כיסוי גומי בעובי של 60 מ"מ (עמ' 52 ש' 25 ואילך). לעובדה זו מסכים גם עד נוסף מטעם הנתבעת הוא מר חולי סעיד (תצהירו נ15/) שמסר בתשובה לשאלות ביהמ"ש כי אמנם היה צריך להיות ציפוי גומי מתחת למתקן (עמ' 83 ש' 13 ואילך). סיכומו של דבר, אני מוצא כי קיימת אחריות מצד הנתבעת והצד השלישי. מאחר ומעשי ומחדלי הנתבעת והצד השלישי הם הגורמים לארוע התאונה כאשר לא ניתן להפריד בנוגע לגורם ספציפי ומידת תרומתו לארוע התאונה, יש לראותם כאחראים ביחד ולחוד לארוע התאונה כלפי התובע וביחסים שבינם לבין עצמם ישאו בנטל הפיצוי בשיעור של 50% כל אחד מהם. לפני סיום פרק זה ברצוני לציין כי לנוכח האמור בחוו"ד של מר עשת לגבי הפגמים במתקן המשחקים, ממצאים שאותם קבלתי, ניתן לבסס את אחריות הצד השלישי גם על חוק האחריות למוצרים פגומים תש"מ1980-, שכן מתקן המשחקים נכלל בגדר "מוצר פגום" ע"פ ס' 3(א) (1) לחוק זה שמחמת ליקוי בו גרם במקרה זה לנזק גוף, כאשר אף לא אחד מטענות ההגנה המוקנות ליצרן והנזכרות שם, מתקיימות במקרה זה. כאמור, האחריות במקרה זה חולקה בין הצדדים (הנתבעת והצד השלישי) מכיוון שלא ניתן היה לחלקה ולקבוע את "תרומת" האשם לגורם ספציפי (מצב התחזוקה הלקוי והעדר כיסוי גומי או הפגמים שבבניית המעקה או רוחב השלבים) מהגורמים שבלעדיהם לא היתה מתרחשת התאונה ומידת תרומתם לארוע התאונה. ההודעה לצד רביעי-הורי הקטין 6. באשר להודעה לצד רביעי, אשר נשלחה ע"י הצד השלישי להורי התובע, סבורני כי יש לדחות את ההודעה וזאת מאחר ואין לצפות מהורי ילד בגיל 11 או קרוב לגיל 12, כי יתלווה אליו בעת משחק במתקן שעשועים אשר אמור להיות בטוח. העד האחראי מטעם הנתבעת על גני השעשועים מסר בעדותו כי במקום היה שלט לפיו ילד מתחת לגיל 4 בלבד חייב בלווי הורים (עמ' 81 ש' 16 ואילך) מכאן שלא היה צורך בלווי הורים לתובע. לא הוכח כי התובע נפל ממתקן השעשועים עקב פעולות חריגות מצידו כמו השתוללות למשל, אלא הוכח כי התאונה אירעה עקב מעשה ומחדלי הנתבעת והצד השלישי כפי שפורטו לעיל כך שגם נוכחות ההורים במקום לא היתה מונעת את אירוע התאונה באופן שבו אירעה. אשם תורם 7. הנתבעת והצד השלישי טוענים לאשם תורם מצד התובע אם כי אין מחלוקת כי התובע היה קטין מתחת לגיל 12 במועד ארוע התאונה. ההפניה היא לע"א 361/59 צוקרמן ואח' נ' שיינברגר ואח' פ"ד יד (1) 479, 480. שם נאמר כי גם אם ילד בגיל 11 איננו נושא עדיין באחריות בזניקין, שהוא גורם לאחרים הוא חייב להראות זהירות ראויה בשמירה על בטחונו הוא. כלומר, מידת זהירות שאפשר באופן סביר לצפון ילד בגילו בעל כושר רגיל של הבנה ושיפוט. יש לדחות טענה זו. הכלל הוא כי אשם מכריע מצד המזיק יטיל עליו את מלוא האחריות ומצד הניזוק ישלול את כל אחריותו הנזיקית, וזאת על יסוד ס' 64(2) על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש). במיוחד נכונים הדברים כאשר מדובר בס' 64(3) השולל מציאותו של אשם עצמי תורם אצל קטין מתחת לגיל 12 והטלת אחריות מלאה על המזיק, כאשר מדובר בנכס מקרקעין שהאדם שגרם לנזק הזמין את הניזוק או הרשה לו לשהות בנכס (ראה דיני הנזיקין תורת הנזיקין הכללית, בעריכת ג. טדסקי עמ' 241-248). כאמור, במקרה שבפני, לא מדובר בהתנהגות פרועה של התובע שבגינה נפל אלא מדובר בפגם שהיה במתקן השעשועים שנבע כפי שפורט לעיל, בשל מעשים ומחדלים מצד הנתבעת והצד השלישי ועל כן דין הטענה לאשם תורם מצד התובע שהיה קטין מתחת לגיל 12 להדחות. ומכאן להיקף הנזק. ותחילה לשאלת הנכות הרפואית והתפקודית. הנכות הרפואית והתפקודית 8. לתובע נקבעה נכות בשיעור של 10% בגין אבדן שמיעה באוזן שמאל, אשר נגרמה במהלך ניתוח לשחרור עצב הפנים אשר מוסכם על הצדדים כי הינה תוצאת התאונה. תחילה ועקב טענות הצדדים צורף לתיק בהודעה לצד חמישי, המרכז הרפואי ע"ש שיבא כצד שנטען כי הוא אחראי לאובדן השמיעה באוזן שמאל אולם לאחר שנשמעה עדותו של פרופ' קורנינברג (נ12/), הודיעו ב"כ הצד השלישי ושולחת ההודעה לצד החמישי, כי הגיעו להסכמה שההודעה כנגד הצד החמישי תדחה. להודעת הצדדים נין תוקף של פס"ד חלקי ביום 13.11.00. בתחום הנוירולוגי הוגשה חוו"ד מטעם התובע, של ד"ר בלה גרוס, (ת13/), בשיעור של 10% (ליתר דיוק קבעה המומחית 5% בגין כאבי ראש ותחושת סחרחורת לאחר שבר בבסיס הגולגולת ושבר בעצם טמפולרי עם דליפה של נוזל חוט שידרה, ו- 5% בגין שרידים של פגיעה בעצב הפציאליס וריפוי חלקי ולא תקין של העצב. כך שלמעשה מדובר בנכות משוקללת בשיעור של 9.5%. מטעם הנתבעת והצד השלישי הוגשה חוו"ד ד"ר פלד לפיה לתובע 5% בגין תסמונת קלה שלאחר זעזוע מוח. כאשר הצדדים הסכימו כי בנושא הנוירולוגי כל צד יטען טענותיו ויסתמך על חווה"ד מטעמו מבלי לחקור את המומחים. כמו כן חלוקים הצדדים בשאלת הנכות התפקודית הנובעת מהנכויות הרפואיות שנגרמו לתובע כתוצאה מהתאונה. באשר לנכות הרפואית אינני רואה למעשה מחלוקת בין המומחים. שני המומחים סבורים כי לתובע נכות רפואית בשיעור 5% בגין זעזוע מח שנגרם לו כתוצאה מהתאונה כאשר ד"ר פלד איננו מתיחס כלל לנושא השרידים של הפציאליס. לפיכך יש מקום לקבל את עמדתה של ד"ר בלה גרוס ולפיה הנכות הרפואית של התובע בתחום הנוירולוגי הינה בשיעור של 9.5% לנכות זו יש להוסיף את הנכות בגין אבדן השמיעה, המוסכמת על הצדדים, בשיעור של 10% כאמור. בסך הכל לתובע נכות רפואית משוקללת בשיעור של 19%. הכלל הוא כי נכות רפואית איננה בהכרח נכות תפקודית. לעיתים, בהעדר אידיקציה אחרת כשיש נכות רפואית עשויה להצביע על גובה הנכות התפקודית. במקרה שלפני בשים לב לגילו של התובע במועד ארוע התאונה, ובהתחשב בסוג הפגיעה והנכות הרפואית שבחלקה אינה תפקודית כמו הנכות בגין הפגיעה בשרידי עצב הפציאליס סבורני שיש להעמיד את הנכות התפקודית בשיעור של 15% כנכות ההולמת את המקרה. כאב וסבל 9. לעניין ראש נזק זה יש לקחת בחשבון נכות רפואית צמיתה בשיעור של 19% ובצירוף 16 ימי אישפוז. בשים לב לנסיבות ארוע התאונה, וימי האישפוז, לרבות הניתוח שעבר התובע, אני פוסק לתובע סך של 55,000 ש"ח בגין ראש נזק זה. הפסד השתכרות הורים 10. התובע טוען כי הוריו נעדרו מעבודתם, אביו למשך 7 ימים ואימו למשך 3 שבועות. ע"פ תלושי השכר טוען התובע כי יש לפסוק להורים פיצוי כולל ריבית בסך של 10,000 ש"ח. הנתבעת טוענת כי לא צירפו תלושי שכר לתצהיר אימו של התובע ומעיון בתלושים ממועד הדיון לא נראה כל הפסד השתכרות. לפנים משורת הדין מעריכה הנתבעת ראש נזק זה בשיעור של 2,000 ש"ח. בשים לב לנסיבות המקרה והעובדה שמדובר היה באישפוז של למעלה משבועיים, כאשר התובע היה קטין אשר נזקק בעת אישפוזו להשגחת הוריו, אני פוסק בגין ראש נזק זה סך של 6,000 ש"ח. אובדן כושר השתכרות לתובע 11. התובע מבקש להעמיד את נכותו התפקודית על מלוא הנכות הרפואית כי כאשר מדובר בקטין אשר טרם בחר את מקצועו וטרם ידוע כיצד תשפיע הנכות על מקצועו, מן הראוי לערוך תחשיב אריטמתי מהוון עפ"י אחוזי הנכות ועפ"י השכר הממוצע במשק. הנתבעת לעומת זאת, טוענת כי נכותו של התובע ברובה איננה נכות תפקודית. ולפנים משורת הדין מעריכה הנתבעת ראש נזק זה בשיעור של 35,000 ש"ח. שקלתי את טענות הצדדים ונראה כי זהו מקרה שבו רשאי ביהמ"ש לפסוק פיצוי באמדן גלובלי כאשר מדובר בקטין שנפגע בגיל צעיר עוד בטרם החל את דרכו בעבודה, או בלמוד מקצוע יש לשער כי הוא יוכל להתאים לעצמו מקצוע שיתאים למומו (בעניין זה ראה דוד קציר פיצויים בשל נזקי גוף מהדורה רביעית עמ' 381). בהתחשב בכל האמור אפסוק לתובע פיצוי על דרך האומדן והסכום שנראה לי הוא סך של 135,000 ש"ח. הוצאות 12. התובע טוען להוצאות בגין עזרה בשיעורים פרטיים בשנים הראשונות שלאחר התאונה תוך הדגשה כי הוא נעדר מלמודיו במשך למעלה מחודש ימים והיה זקוק לעזרה שכזו. הוא מבקש לפסוק לו פיצוי בסכום של 500 ש"ח לחודש לשנה וחצי שלאחר התאונה. בסכום של 9,000 ש"ח. ובשנה שלאחר מכן סכום של 6000 ש"ח. בנוסף, טוען התובע להחזר הוצאות ע"פ קבלות בסכום משוערך של 3,500 ש"ח. הנתבעת טוענת כי ראש נזק זה לא הוכח. לגבי ההוצאות היא מעריכה אותן ב 2,000 ש"ח ומורים פרטיים בשיעור של 1000 ש"ח. הכלל הוא כי נזק בגין העבר יש להוכיח בעין. עם זאת רשאי ביהמ"ש לפסוק סכום באומדן גלובלי וזאת כאשר הוא מתרשם מחומר הראיות ומאופן הפגיעה בתאונה כי יש ממש בטענה שהתובע נזקק לעזרה בלמודיו (ראה ספרו של קציר הנ"ל בעמ' 14 ואילך). בהתחשב באמור, ובשים לב להוצאות ע"פ קבלות שצורפו, אני פוסק לתובע סך של 7,500 ש"ח בגין ההוצאות לעבר. 13. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע 1 את הסכומים הנקובים בסעיפים 9 ו - 11 ולהוריו התובעים 2 ו - 3 את הסכומים הנקובים בסעיפים 10 ו - 12 בצירוף הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הצד השלישי יפצה וישפה את הנתבעת ב- 50% מהסכומים שנפסקו. מאחר שמצאתי כי קיימת אחריות בשיעור דומה הן מצד הנתבעת והן מצד הצד השלישי אינני עושה צו להוצאות לעניין ההודעה לצד השלישי. יש לציין כי התובע כיום הוא בן למעלה מ 18 ולכן אין צורך במתן הוראות לעניין השקעת סכומי הפיצויים שנפסקו. קרקעותתאונות בגני שעשועים ופארקיםנפילה