פסק דין 1. המערער יליד 1939 הגיש למשיב תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקים), תשי"ט 1959 (נוסח משולב) (להלן: "החוק") וזאת בקשר עם מחלת שריר הלב (להלן: "המחלה") אשר נגרמו לטענתו בעת ועקב שירות במשטרה. המשיב בהחלטתו מיום 14.03.00 קבע כי: "בהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים המצוינים בחוו"ד הרפואית מתאריך 11.01.00 המצ"ב לפיה הגעתי למסקנה כי אין קשר בין מחלת שריר הלב שהתגלתה לאחר שחרורו ובין תנאי שרותו המשטרתי, כשמעותו בסעיף 1 לחוק" על החלטה זו הוגש ערעור שבפנינו. 2. המערער התגייס לצה"ל בשנת 1959 בפרופיל 97 ושירת עד לשנת 1961 בחיל הים, כמכונאי, משנת 1970 ועד לחודש מאי בשנת 1996, שירת המערער במשטרת ישראל, בהמשך שירותו במשטרה שירת רוב התקופה בתפקידי מודיעין, חקירות, בילוש ובעיקר הפעלת מקורות מודיעין. טענות המערער 3. המערער טוען שבמסגרת עבודתו נדרש מכח תפקידו, להיפגש עם משתפי פעולה ישראלים, תושבי השטחים. הפגישות נערכו בלילות, כשמערער לבדו בחורשות בכפרים ערביים תחת לחץ, מתח נפשי כבד פחד וחשש לחייו. לטענתו עבד מידי יום ביומו במשך 7 ימים בשבוע תחת מתח כבד. עוד מוסיף המערער כי פעמים רבות קיבל איומים על חייו, שאם לא יעזוב את תפקידו כרכז מודיעין, יש סכנה ממשית לחייו. לאור החשש ממימוש האיומים על חייו היה מתעורר בלילות מסיוטים. במהלך תקופת האנתיפדה בייחוד במהלך השנים 91,90,89 סבל ממתח נפשי כבד, לחץ מתמיד, שעות עבודה מרובות ומאמץ פיזי ונפשי חריג בהשוואה לשרותו במשטרה, שלא בתקופת האינתיפדה. המערער טוען כי בעת פעילויות ליליות בהם היה יוצא יחד עם חיילים להצביע על בתי מחבלים היה חש בכאבים "יושב בצד נח מספר דקות וממשיך'' לטענתו הכאבים החלו אז ומתכוון לשנים 91,90,89. המערער טוען כי בעקבות שרשרת הארועים החריגים ויוצאי הדופן "שחווה" פרצה המחלה ולכן יש לקבוע כי קיים קשר סיבתי ישיר בין תנאי שרותו במשטרה ובין מצבו הרפואי ומחלת שריר הלב ממנה הוא סובל. המערער טוען כי במהלך השנים 97,96,94,91 פנה מס' פעמים לקופ"ח ולבתי חולים לאחר שסבל מכאבים בבית החזה, כאבים ברום הבטן ובעיות בדרכי הנשימה. בתאריך 10.05.97 אושפז בבי"ח "הלל יפה" לאור כאבים ברום הבטן, קוצר נשימה ותלונות המתאימות ל- D.N.P (אי ספיקת לב). המערער טוען כי היות ובאשפוז בשנת 97 נמצאה קרדיומיופתיה מורחבת, והיות ותלונות המערער החלו עובר לשחרורו מהמשטרה דהיינו המחלה החריפה נגרמה קודם לכן, טרם שחרורו משירותו במשטרה. תלונות על כאבים ברום הבטן וקשיי נשימה, הופיעו אצל המערער עוד טרם שחרורו מהמשטרה. דלקת חריפה של שריר הלב, ארעה אצל המערער עוד במהלך שירותו כאשר האבחנה, לא נעשתה מבעוד מועד במהלך השירות המשטרתי. כמו כן, המערער לא קיבל טיפול רפואי נכון והולם במהלך השירות המשטרתי, נבדק על ידי רופאי המשטרה, בבדיקות תקופתיות, נמצא סובל מבעיות רפואיות בלב נחשפו ערכי כולסטרול וטריגליצרידים גבוהים ביותר, אך לא נמסר על כך דבר למערער, לא קיבל הנחיות רפואיות כשלהן, דבר המהווה רשלנות קשה מצד המשיב. אישורים רפואיים בדבר הבדיקות התקופתיות שעבר התובע על ידי רופאי המשיב, הוגשו וסומנו מע2/ מע3/ אי גילוי דבר המחלה היא רשלנות רפואית, אשר הביא לידי החמרת מצבו הרפואי ולכן המשיב אחראי לאי גילוי המחלה ועליו לשאת את האחריות לכך. המערער טוען כי חוו"ד של ד"ר גולדהמר מצביעה על האפשרות הקרובה ביותר של קשר סיבתי בין תנאי שירות המערער ובין מחלת הלב ממנה סובל המערער ועל כן מתבקש בית המשפט לקבוע קשר סיבתי ישיר ומלא בין תנאי שירות המערער לבין מחלת הלב ממנה הוא סובל ויש להעדיפה על פני חוו"ד של ד"ר עמיקם. טענות המשיב 4. המשיב טוען כי עפ"י חוות דעתו של ד"ר עמיקם אין כל קשר בין שירותו של המערער במשטרה לבין מחלתו של המערער. מחלת שריר הלב ממנה סובל המערער אינה נגרמת ממתח ולחץ מתמיד בעבודה ומדובר במחלה שסיבתה אינה ידועה. באשר לסברה שהועלתה על ידי ד"ר גולדהמר מטעם המערער בחוות דעתו מיום 07.06.00 לפיה אפשר שמחלתו של המערער, נגרמה כתוצאה מדלקת שריר הלב לא זו בלבד שאין עדים כלל לכך שהמערער סבל מדלקת שריר הלב קלינית שהרי המערער לא סבל ממחלת לב כלשהי בעת שירותו. כפי שמציין ד"ר עמיקם בחוות דעתו המשלימה, עורקיו הכלליים של המערער אובחנו כתקינים, ואף אם למערער רמת טריגליצריצים והכולסטרול גבוהה לא התפתחה אצלו טרשת עורקים כליליים. עוד מוסיף המשיב אע"פ התיעוד המצויין בחוות דעתו, של ד"ר גולדהמר מטעם המערער אין עדות למחלת לב כלשהי, תרשים א.ק.ג. שנערך למערער ביום 04.01.91 לא העלה ממצאים חריגים, ובפניותיו לקופ"ח ביום 11.04.94 וביום 22.04.94 אובחנה אצל המערער מחלת השפעת. המערער לא הוכיח קיומו ואף לא טען לקיומו של אירוע חריג ומיוחד כלשהו אשר אירע במהלך שירותו במשטרה ואשר בסמוך לאותו אירוע פרצה המחלה. כל שטען המערער היה כי שירת במשטרה בתנאי לחץ, מתח, ופחד מתמשך ומתמיד ועקב כך פרצה מחלתו. היבט רפואי חוות דעת מומחים 5. מטעם המשיב הוגשה חוות דעתו של ד"ר עמיקם מיום 15.01.01. מטעם המערער הוגשה חוות דעתו של ד"ר גולדהמר מיום 07.06.00. המומחה מטעם המערער, ד"ר גולדהמר, בחוות דעתו מיום 07.06.00 סבור כי במהלך אישפוזו בתאריך 10.05.97 הועלתה האפשרות שגורם המחלה הסביר ביותר זו מחלה דלקתית (זיהומים, MYOCARDUTUS) של שריר הלב, "קרוב לוודאי שהמדובר במחלה על רקע של מיוקרדיטיס", עפ"י הכתוב בסיכום המחלה. בהמשך האשפוז לא נמצאה עדות לדלקת כזו בשלב חריף, כלומר המדובר בתהליך דלקתי שהיה בעבר והותיר אחריו פגיעה קבועה בשריר הלב, הרחבה ניכרת בממדי הלב, כפי שמצויין באבחנות השחרור. בסכום המחלה מצויין כמו"כ שבתלונותיו בעת הקבלה ובחודש שקדם לקבלה היו "כאבים ברום הבטן" כאבים אלו בדיוק היו הכאבים שליוו אותו בשנה שקדמה לאשפוז והביאה אותו לבירור הגסטרו-אנטרולוגי. בירור אשר כצפוי היה עקר ממצאים משום שהיוו חלק מבעייתו הלבבית הקשה. במהלך שנת 94 פנה המערער פעמיים לקופ"ח בגין שפעת, כאבי חזה וצרבות. היות ובאשפוז ב- 1997 נמצאה קדריומיופתיה מורחבת שהרקע לה היא מיוקרדיטיס והיות ולא נמצאה הוכחה לתהליך חריף, חדיד, ACUTE באותו הזמן הרי שהמחלה החריפה נגרמה קודם לכן, היות ותלונותיו החלו זמן רב קודם לכן ודחפו אותו לבירור גסטרו - אנטרולוגי כשנה קודם לכן, כלומר בסמוך לשחרורו מהמשטרה הרי שברור שמחלתו אכן החלה בזמן שירותו במשטרה המומחה טוען כי תלונות כאלה ושפעות היו גם בשנים שקדמו לשחרורו סביר להניח ששפעות אלה או אחת מהן היא זו שהביאה עימה את המעורבות של דלקת שריר הלב אשר בהמשך הביאה להדרדרות בתופעות אי ספיקת הלב. לדעתו, ההשתלשלות הקלינית של שפעת - דלקת חריפה בשריר הלב (מיוקדיטיס) קרדיומיופתיה מורחבת (CARDOMYOPATHY DILATED) - מוכרת היטב ומתועדת בהרחבה בספרות הקרדיולוגית. וזה גם מה שאירע במקרה של מר כהן כאשר התחלת הארועים הוא מועד ובמדוייק בשירות. האפשרות השניה טוען המומחה שהיא בסבירות רבה אף יותר וכרוכה קשר הדוק אף יותר בתנאי השירות היא הירידה הדרסטית בתיפקוד שריר הלב בעקבות ארועים טראומתיים קשים, נפשיים בעת השירות לטענתם תופעה כזו מתועדת ומדווחת בספרות הקרדיולוגית ומצרף רשימת מקורות לחוות דעתו. המומחה מעלה מנגנון שלישי שלטענתו יתכן ותרם להתפתחות מחלתו היא מחלה של כלי הדם הכליליים הקטנים, לא אפיקרדיאלים, אשר נגרמה להופעת מחלתו וזאת בשל יתר שומני הדם באופן ניכר אשר נמצא בבדיקות תקופתיות ב- 1987 וב- 1990 ולא טופל כלל ולא הובא לידיעתו על ידי מפקדים ורופאיו במשטרה. המומחה טוען בין אם המנגנון הוא הראשון, השני (הסביר ביותר) ובין אם זה השלישי, הרי בכל מקרה יש בפנינו קשר ברור ומלא לתנאי שירותו במשטרה וכל נכותו כיום היא פגיעתו בעת ובגלל השירות. 6. המומחה מטעם המשיב ד''ר ש. עמיקם בחוות דעתו מיום 15.01.01 סבור כי אין קשר בין שירות המערער במשטרה לבין המחלה שהופיעה אצלו שנה לאחר שיצא לגמלאות. לטענת המומחה, מחלת הקרדיומיופתיה הטרשתית אדיופתית ממנה סובל מר כהן עזרא, היא מחלת שריר הלב מסיבה בלתי ידועה. כבר בשמה של המחלה מופיעה המלה "אדיופתית", שבמונחי הרפואה פירושה "מסיבה בלתי ידועה" - זו היא לכן מחלה שסיבתה בפירוש אינה ידועה אם סיבתה אינה ידועה, לרופאים ולחוקרים אותה הרי שאין אפשרות לקשור אותה למשהו בתפקודו או בסוג העבודה של הלוקה בה. (כפי שנעשה נסיון בחוות דעת מומחה של ד"ר א. גולדהמר). בעת חיפוש אחר מקורותיה של מחלה זו הועלתה גם האפשרות שהיא תוצאה סופית של דלקת שריר הלב (מיוקרדיטיס), אותה עבר החולה בצורה סמויה או אף גלויה זוהי השערה בלבד היפותזה שלא הוכחה בצורה חד משמעית והיא אינה נכונה לגבי רוב החולים במחלה זו. גם קשר הזמן בין אותה "מיוקרדיטיס" לבין התפתחות הקרדיומאופתיה אינו ברור. המומחה מציין כי עד עתה נמצאו שני גורמים שיכולים לגרום לקרדיומיופתיה: א. אלכוהול - צריכה מוגברת של משקאות חריפים, לאורך שנים ואז המחלה נקראת קרדיומיופתיה אלכוהלית. ב. הדבקות בפרזיט מסויים הגורם לפגיעה בשריר הלב. אז המחלה נקראת DISEASE CHAGAS בשני מקרים אלו הוסרה המילה "אדיופתית" מכותרתה מכיוון שסיבת הקרדיומיופתיה התבררה וידועה במקרה שאנו דנים בה עדיין היא בחזקת "קרדיומיופתיה דילטטבית (מורחבת). אדיופתית, על מנת להזכירנו שסיבתה אינה ידועה. באשר לאפשרות שהמחלה נגרמת על ידי מיוקרדיטיס, אפשרות זו הועלתה אך עדיין מבלי שהחולה אכן חלה במיוקרדיטיס קלינית, אי אפשר לקשור בין מחלה זו לבין המחלה שסיבתה נעלמת, הקרדיומיופתיה האידיופתית, ממנה סובל המערער. מבלי שהיא חלה במיוקרדיטיס קלינית ממשית, בעת שירותו במשטרה, אין כל אפשרות לייחס את מחלתו הנוכחית למחלה שהוא לא חלה בה. האפשרות השניה שמציין ד"ר גולדהמר, קרי שהירידה הדרסטית בתפקוד שריר הלב נגרמה בעקבות אירועים טראותיים קשים נפשיים, בעת השירות אינה כלל מוכרת מבחינה קלינית בקהילה הקרדיולוגית. ד"ר עמיקם סבור כי לא קיימת תופעה קלינית זו של קרדיומיופתיה הנגרמת מאורעים טראומתיים קשים נפשיים. המומחה מציין שהעורקים הכליליים של המערער היו תקינים בצנתור ולכן הוא אינו סובל ממחלת - לב - כלילית איסכמית. לפיכך, כל גורמי הסיכון הגורמים למחלה כלילית אינם "משחקים" במקרה זה. הנושא של מתח ולחץ בעבודה משמשים כהשערה לא מקובלת להתפתחות מחלת לב כלילית אך בוודאי לא כגורם בקרדיומיופתיה אודיופתית ממנה סבל המערער. בסיכום חוות דעתו של המומחה, המערער לקה במחלת שריר הלב, שסיבתה אינה ידועה כשנה לאחר שיצא לגמלאות ממשטרה ישראל על פי מה שהרפואה יודעת כיום על מחלה זו, לא ניתן לקשור אותה עם שירותו במשטרה. המומחה סבור בניגוד לדעתו של ד"ר גולדהמר כי ההשערה שאולי המערער סבל ממיוקרדטיס בזמן השירות במשטרה, אין לה רגליים. גם לאפשרות של מתח כלחץ נפשי אין אחיזה בספרות הרפואים כגורמים לקרדיומיופתיה אידיופתית כשכשמה כן היא הרפואית כגורמים לקרדיומיופתיה אידיופתית שכשמה כן היא - שסיבתה לא ידועה. היבט משפטי 7. הכלל הוא כי עול ההוכחה להוכיח את הקשר בין הפגימה לבין השירות היא על המערער. שאלה הקשר המשפטי בין שירות הצבאי לבין הפגיעה ממנה סובל החייל הינה פעולה משולב של עובדה, משפט ורפואה (ראה ע"א 459/89, קצין התגמולים נ' חריטן פ"ד מה (5) 374). במקרה שלפנינו קיימים חילוקי דיעות בין המומחים הרפואיים, אולם הכלל הוא כי עצם העובדה שדעת רופא אחת תומכת בטענה שיש קשר בין החולי שפגע במערער לבין השירות בעוד שרופא אחר סבור שאין קשר, אינה מספקת כדי להעדיף הדעה המכירה בקשר. נושא נטל ההוכחה נקבע בפסק הדין בעניין ע"א 472/89 ק. התגמולים נגד רוט, (פ"ד מ"ה (5) 203 ) ידועה האבחנה לעניין פרוץ מחלה בין תקופת שירות קצרה לבין תקופת שירות ארוכה. "נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע בהעדר הוראה אחרת בחוק האמור לעיל. ואלם בעוד שנטל השכנוע הוא "החובה מס' 1" כהגדרת השופט אגרנט (בתוארו אז) אע"פ 28/49 (זרקא נ' היועץ המשפטי וערעור שכנגד, פד"י ד' 504) רובץ על התובע מתחילתו של ההליך ועד סופו (לעניין מידת ההוכחה ראה בהמשך) הרי שנטל הבאת הראיות, היא "החובה מס' 2" יכול ויעביר מצד אחד למשנהו במהלך ההליך. כך גם כאן, על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסויימות במהלך השירות,על קצין התגמולים הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה. הנסיבות המסויימות אותן על התובע להוכיח על מנת להעביר את הנטל המשנה אל שכמו של קצין התגמולים נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי אותו ניתן לקשור מבחינת סמיכות הזמנים אל פרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות קצר (סדיר, מילואים), ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החיל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראייה כאמור, העברתו, של נטל זה מוצדקת .. בו מצביע התובע על ארוע או שרשרת אירועים חריגה ומיוחדת בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. בהעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשירות הצבאי, הסמוכות לפרוץ המחלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה". נטל הראיה על פי חוק הנכים הוא על התובע, ברמה הדרושה להוכחתה של התביעה אזרחית רגילה, דהיינו הטיית הכף במאזן ההסתברויות וכך נאמר בע"א 192/85 קצין התגמולים נגד פרומה הכט, פד"י (מ) 646, 645: "המוציא מחברו עליו הראיה הינו כלל בסיסי בדין האזרחי ובאופן רגיל מוטל על התובע בתביעה אזרחית גם נטל השכנוע וגם נטל הבאת הראיות אלא אם כן נקבעת בחוק חזקה הפוכה (ראה: א. הרנון דיני ראיות, חלק ראשון הוצאת דפוס אקדמי, תש"ל) עמ' 189). על התובע, שנטל ההוכחה מוטל עליו, להוכיח את תביעתו מעבר למאזן ההסתדרות היינו מעבר לסבירות של 50%. כלל זה חל גם על מה שקרוי "חוקים סוציאלייים, לרבות חוקים על פיהם רשאית נכים ונפגעים אחרים לתבוע פיצויים ותגמולים... חייל הלוקה בנכות זכאי אף הוא לתגמול, על פי חוק הנכים רק אם המחלה או החבלה שפקדו אותו ארעו בזמן ועקב שירותו הצבאי (ראה הגדרת נכים בסעיף 1 לחוק הנכים). אלא שבחוק הנכים לא קיים סעיף דוגמת הסעיף 2 ב' לחוק שבפנינו ועל כן מוטל על הנכה התובע תגמול ושיקום על פי אותו חוק להוכיח את תביעתו, כולל יסוד הקשר הסיבתי לפיו ארעה הנכות עקב השירות. אם יש בעניין זה פנים לכאן ולכאן, ומשקל הראיות מאוזן ומבויל לתוצאות "תיקו" הרי ככלו תביעתו של הנכה דינה להידחות..." בפרשת רע"א 5499/92 קצין התגמולים נגד דפנה בן פ"ד מז' (2) 471 נקבע כי נטל הראיה אינו גבוהה במיוחד. אין התובע תגמולים חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של קרוב לוודאי ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן לרבות החומר הראייתי כי מתקבל מאוד על הדעת שאמנם קיים קשר סיבתי בין הישרות לפרוץ המחלה. אך מצד שני אין די בכך שיעלה בידי לשכנע כי קיימת אפשרות תיאורית כלשהי בדבר קיום הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין התהוות המחלה. 8. כאשר מוכחת תשתית עובדתית לגבי אירוע או ארועים חריגים שהובילו לאוטם בשריר הלב לא מן הנמנע כי ביהמ"ש יכיר בקשר שבין השירות לאוטם וכך נאמר בפסק הדין בענין מוסקוביץ נ' ק. תגמולים (בע.א. 519/71 פ"ד כו(2) 612). בעמ' 615 מול האות ז' קובע כב' מ"מ הנשיא כי: "תהליך הסתיידות העורקים אפילו היה קיים, לא הפחית עד לשירות בצבא את כושר פעולתו של המערער. משמע, בלשון החוק הנ"ל, לא גרם נכות. בזה שונה מצבו של המערער דנא ממצבו של בוסאני שכבר לפני תקופת השירות סבל מאותם הסימפטומים של מחלתו, שעקב השירות החריפו: ע.א. 652/69 (3) (בעמ' 220). התהליך האמור יכול היה להימשך, ומחוות דעת הרופאים שסברו כי תנאי השירות גרמו "להופעתו המידית" של אוטם שריר הלב יוצא, כי אלמלא השירות הצבאי היה המערער לוקה - או יכול היה ללקות - באותה נכות בתאריך יותר מאוחר. בהמשך נאמר: "כבודה של דעה רפואית מקצועית זו במקומו מונח, אך דין הוא שאם בפועל נגרמה הנכות עקב תנאי השירות, החייל זכאי לתגמול, אפילו קיימת האפשרות שבנסיבות אחרות - שלא ארעו - היה לוקה מחוץ לשירות באותה נכות." (עמ' 616 מול האות א' לפסק הדין). לפיכך הוחלט בענין מוסקוביץ להכיר באוטם שריר הלב כנכות שנגרמה עקב השירות. 9. לעומת זאת בר''ע 740/92 אשר בן זקן נגד קצין התגמולים,פ''מ נג (4) 184 נקבע כי: ''...כאשר מדובר בתקופת שירות ארוכה אין קיימת החזקה שתנאי השירות גרמו להופעת המחלה, אלא אם כן הוכח אירוע חריג. במקרה דנן, המדובר בתקופת שירות ארוכה, כאשר המתח קיים במשך כל אותה תקופה והיא חלק משגרת התפקיד ושגרת היום-יום בעבודתו של המערער. אין שום ראייה לכך שהמחלה לא הייתה מופיעה אצל המערער גם אלמלא עבד בתפקידו זה, לאור מציאתם, כאמור, של שני היסודות הדומיננטיים הגורמים למחלה.'' בפרשת בן מנחם (ע''נ 64/90 בן מנחם אלי נ' קצין התגמולים, לא פורסם), לקה המערער במחלת טרשת העורקים, המערער טען כי הסיבה למחלה נעוצה במתח הנפשי הכרוך בעבודתו. ועדת הערעורים ציינה כי אינה רואה במתח נפשי שבשגרת העבודה הנובע מדאגה ואחריות למילוי מטלות ומשימות שוטפות משום סיבה ללקותו במחלה ''עקב השירות'' במובן של סעיף 1 לחוק, ויש להראות נסיבות ספציפיות או גורם מיוחד ללקות במחלה. בפרשת אחרת נדה יוסף, (ע''א 166/93 נדה יוסף נגד קצין התגמולים, לא פורסם) המתיחסת לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש''י 1950, אשר בו נטל הראייה המוטל בו שונה מן הנטל בחוק הנכים, והפוך לו (סעיף 2ב. לחוק הנ''ל), מדובר היה במנוח אשר שירת כסוהר בבית הסוהר בג'נין באגף הסגור הבטחוני, שירות רצוף סיכונים ורוויי מתח רב ומתמיד. ועדת הערעורים הגיעה למסקנה כי הקשר הסיבתי לא הוכח ולכן דחתה את הערעור, בקבעה כי המנוח חלה במחלת טרשת כלילית ובהסתמך על הכלל שנקבע בפסיקה לפיו רק דחק טראומתי חריג יכול לשמש כמאיץ לאירוע לב חריג כגון אוטם שריר הלב, העשוי להסתיים במוות פתאומי. האוטם צריך להיות בסמיכות זמנים לאירוע החריג. בדיעה אחרונה זו תמך גם מומחה נוסף של המשיב, שאמד את טווח הזמן בין האירוע החריג והופעת האוטם לכ - 12 שעות. במקרה נדה יוסף הוכח כי האוטם אירע כעבור 36 שעות, שהוא מעבר לטווח הזמן שבו ניתן לקשור ארוע חריג לאוטם שריר הלב. דיון ומסקנות 10. ומן הכלל אל הפרט; המערער שלפנינו יצא לפנסיה מהשירות במשטרה בשנת 1996 כשהוא לא סובל ממחלת לב כלשהי. כשנה לאחר שחרורו מן השירות בתאריך 10.5.97 הוא אושפז במח' פנימית ב' של ביה"ח הלל יפה בחדרה ואז אובחן כסובל מקרדיומיאופתיה דילטטיבית אידיופתית. המערער בקש לקשור מחלה זו עם תנאי השירות אולם, הוא לא הניח תשתית עובדתית וגם לא תשתית רפואית להוכחת קשר שכזה. המערער לא הוכיח קיומו ואף לא טען לקיומו של אירוע חריג ומיוחד כלשהו אשר אירע במהלך שירותו במשטרה ואשר בסמוך לאותו אירוע פרצה המחלה. כל שטען המערער היה כי שירת במשטרה בתנאי לחץ, מתח, ופחד מתמשך ומתמיד ועקב כך פרצה מחלתו. בפנינו שתי חוו"ד האחת של ד"ר גלדהמר מטעם המערער והשניה של ד"ר עמיקם מטעם המשיב. ד"ר גולדהמר מעלה אפשרויות כי מחלתו של המערער הינה תוצאת השירות במשטרה שהיה מלווה מתח ודאגה. דא עקא כי על המערער להוכיח כי תנאי שירותו היו כאלה שהם נכנסים בגדר ארועים חריגים ומיוחדים. שיגרת פעילות אינטנסיבית ומלווה באחריות ובמתח מתמיד אינה מספקת שכן על המערער להוכיח ארוע או ארועים חריגים וסמיכות זמנים בינם לבין הופעת המחלה. דבר זה לא הוכח ע"י המערער במקרה דנא. בנוסף לאחר שעיינו בחווה"ד של המומחים אנו מעדיפים את חוו"ד של ד"ר עמיקם על פני חוו"ד של ד"ר גולדהמר. כמו כן אנו מקבלים את האמור בחוות דעתו של ד"ר עמיקם כי לא הוכחה קיומה של אסכולה רפואית המכירה בין מתח ולחץ מתמיד לבין המחלה. בנסיבות אנו מקבלים את עמדת המומחה מטעם המשיב כי מחלת שריר הלב ממנה סובל המערער אינה נגרמת ממתח ולחץ מתמיד בעבודה אלא מדובר במחלה אדיופתית; מחלה שסיבתה אינה ידועה. אין אנו מקבלים את האפשרות התאורטית שהעלה ד"ר גולדהמר מטעם המערער בחוות דעתו מיום 07.06.00 לפיה אפשר שמחלתו של המערער, נגרמה כתוצאה מדלקת שריר הלב. האפשרות התאורטית הנ"ל לא גובתה בראיות מטעם המערער. אין כל עדות לכך שהמערער סבל מדלקת שריר לב קלינית שהרי המערער לא סבל ממחלת לב כלשהי בעת שירותו. כפי שמציין ד"ר עמיקם בחוות דעתו המשלימה, עורקיו הכלליים של המערער אובחנו כתקינים, ואף אם למערער רמת טריגליצריצים והכולסטרול גבוהה לא התפתחה אצלו טרשת עורקים כליליים. תרשים א.ק.ג. שנערך למערער ביום 04.01.91 לא העלה ממצאים חריגים, ובפניותיו לקופ"ח ביום 11.04.94 וביום 22.04.94 אובחנה אצל המערער מחלת השפעת. 11. לפני סיום נדון בקצרה בטענתו הנוספת של המערער בנוגע לכך שבזמן שירותו הוא קבל טיפול טיפול רשלני שלא איבחן את המחלה. לא מצאנו ממש בטענות אלו של המערער. כפי שקבענו לעיל, מחלתו של המערער הופיעה כשנה לאחר השרות ואין כל אינדיקציה לכך שבזמן שיחרורו של המערער מן השירות הוא היה חולה במחלה נשוא הדיון. אשר על כן לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת המשיב ואנו דוחים את הערעור. בנסיבות, אין צו להוצאות. משטרהרפואההתקף לב / אוטם שריר הלב