התובע טען שנגרמו לו נזקי גוף קשים כתוצאה מהשתלת שיער בעור הקרקפת, שבוצעה לטענתו, באופן רשלני ובלתי מקצועי. לדבריו השתלת שיער זו הינה טיפול רפואי לכל דבר והוא בוצע, כאמור, ע"י הנתבעים ברשלנות וללא שבדקו קודם לכן את מצבו הבריאותי ואת התאמתו לביצוע טיפול ההשתלה. 1. התובע 1 (להלן - התובע), יליד 1955, אשר ביקש לשפר את חזותו החיצונית, נענה למודעת פירסומת מטעם הנתבעים שהציעו השתלת שיער בעור הקרקפת. הוא פנה למרפאתם, קיבל הסברים והוחתם על ידי מאן דהוא על טופס בו נרשמו פרטיו האישיים, ונתונים על מצב בריאותו (ת/2). התובע הוזמן לביצוע ההשתלה ביום 31.1.89 לאחר שהוחתם על מסמך נוסף הנושא הכותרת "הזמנת טיפול השתלת שיער" (ת/3). הובהרה לתובע והוסברה לו מהות הטיפול ואופן השתלת השיער והוא אישר בחתימתו את הסכמתו לקבל את הטיפול. כך נרשם בס' 2 למסמך עליו חתם התובע ת/3: "המרכז יעניק לי טיפולים שבמהלכם יועברו שתלי שיער, פיסות עור ושרשי שיער מאזורים עתירי שיער ויושתלו באיזורים מדוללי שיער בראשי". התובע אף שילם את המחיר הנדרש במספר שיקים מעותדים שמסר לנתבעים שלא נפרעו על ידם עד היום. ההשתלה בוצעה במועד שנקבע (31.1.89). מאז ולטענת התובע כתוצאה מכך, החל מצבו הבריאותי הנפשי להדרדר, עד כי תפקודו היום יומי נפגע קשות. הוא אינו מסוגל להמשיך בעבודתו ו/או לעסוק בפעילות כלשהי אחרת והוא מבלה את מרבית עיתותיו בשינה, בבטלה ובשהייה סתמית וללא תוחלת בבית הוריו, שם הוא מתגורר עד היום. ימים ספורים לאחר ביצוע ההשתלה פנה התובע לרופא המשפחה והתלונן על מתח נפשי רב וחרדות התוקפות אותו. הוא טופל בתרופות אך משאלה לא הועילו הופנה הוא לבדיקות לביה"ח הפסיכיאטרי "גהה", שם אושפז מספר פעמים לשם אבחנה וטיפול. מהמסמכים הרפואיים וחוות הדעת שהוצגו בפני ואשר אתייחס אליהם בהמשך, עולה כי מצבו הבריאותי מבחינה נפשית לא השתפר כלל כתוצאה מהטפולים והאשפוזים. נקבעה לו נכות נפשית גבוהה (100%). המל"ל הכיר בנכות ואישר לו קצבת נכות כללית המשולמת לו עד היום. 2. בתובענה שבפני תובע התובע פיצויים בגין נזקי הגוף הקשים שנגרמו לו כתוצאה מהשתלת השיער שבוצעה, לטענתו, באופן רשלני ובלתי מקצועי. לדבריו השתלת שיער זו הינה טיפול רפואי לכל דבר והוא בוצע, כאמור, ע"י הנתבעים ברשלנות וללא שבדקו קודם לכן את מצבו הבריאותי ואת התאמתו לביצוע טיפול ההשתלה. לתביעת התובע הצטרף, בהסכמת הצדדים, המוסד לביטוח לאומי (תובעת 2) על פי החלטתו של כב' השופט צ. הכהן, שבפניו התנהל הדיון בתיק. המל"ל תובע מהנתבעים את הכספים ששילם וישלם לתובע עקב נכות, במסגרת נכות כללית, על פי הנכות שקמה לו לפי ס' 324 לחוק הבטוח הלאומי (נוסח משולב) 1995 (תביעת שיבוב). על פי החלטתו של כב' השופט סלטון מיום 10.1.00 (שאף בפניו התבררה התובענה בטרם הגיעה אל שולחני) פוצל הדיון כך "ששאלת אחריות הנתבעים בתיק זה" תידון ותוכרע תחילה. במצב זה הגיע התיק לבירור בפני. הנתבעת 2 לא הופיעה לדיונים, על אף שהוגש מטעמה כתב הגנה, כך שלמעשה, ההתדיינות התנהלה בין שני התובעים לנתבע 1 שביצע את השתלת השיער. החלטתי זו מתייחסת, איפוא, לשאלת האחריות השנויה במחלוקת בין הצדדים. 3. הנתבעים מודים בביצוע השתלת השיער לתובע (ראה כתב ההגנה שהוגש ע"י מנהלה של הנתבעת מר מנחם זהבי וכתב ההגנה המתוקן מטעם נתבע 1). הם אף אינם מתכחשים למצבו הבריאותי הקשה של התובע מבחינה פסיכיאטרית, אלא שטוענים הם כי אין כל קשר סיבתי בין טיפול השתלת השיער שבוצע בתובע לבין ההתדרדרות במצבו הנפשי וכי אין לייחס להם כל אחריות לכך. התובע, לעומתו, טוען כי מחלת הנפש בה לקה, סכיזופרניה, נגרמה כתוצאה ישירה מביצוע השתלת השיער. כתוצאה מהניתוח הקשה והטראומטי שעבר נתקף הוא, סמוך לאחר מכן, בחרדות ודכאונות ומצבו הלך והתדרדר כתוצאה מכך. 4. להוכחת טענותיהם בשאלת האחריות, או ליתר דיוק, בשאלת הקשר הסיבתי בין "ניתוח" או "טיפול" השתלת השיער לבין מחלת הנפש בה לקה הציגו ב"כ הצדדים חוות דעת של מומחים ברפואת הנפש (פסיכיאטרים) אשר כל אחת מהן תומכת, כמובן, בגרסת מזמין חוות הדעת. ד"ר ויבורסקי, מומחה למחלות עצבים ונפש (כך הוגדרה מומחיותו בחוות דעתו) בדק את התובע בחן את ההסטוריה הרפואית שלו ואת התעוד הרפואי שהוצג בפני והגיש את חוות דעתו, מטעם התובע, (ת/1) בה קבע כי: "הנבדק (התובע) לוקה במחלת נפש קשה (שיזופרניה) אשר החלה באורח חד וחריף לאחר ניתוח השתלת שיער בינואר 1989. עד למועד זה, גם אם היו אי-אלה קשיים נפשיים (בנעורים ובתקופת השירות הצבאי) לא היתה כל עדות למצב נפשי חולני. במשך לפחות 10 שנים שקדמו לפרוץ מחלתו הוא עבד באורח קבוע בשתי עבודות והשתלב היטב בכל התחומים. נראה שהחוויות בעת הניתוח היו עבורו סטרסוגניות ביותר ושמשו כמנגנון שחרור (Trigger) לפרוץ המחלה. מאז תחילת המחלה הוא עבר מספר אשפוזים ונוצר בו ליקוי המונע ממנו כיום לתפקד בצורה נורמטיבית ויעילה בתחום כלשהו מתחומי החיים (עבודה, משפחה, חברה, הנאה ובילוי). איכות חייו ירודה ביותר, אורח דל ומצומצם ביותר והוא זקוק לעזרת הזולת (בעיקר הוריו) שידאגו לסיפוק כל צרכיו וטפול בכל ענייניו. הוא אינו מסוגל להתגורר לבד ולנהל חיים עצמאיים...". פרופ' אליצור - מומחה בתחום הפסיכיאטריה - הגיש חוות דעת מטעם הנתבעים. לאחר שבדק את התובע, עיין במסמכים רפואיים ובחוות דעתו של ד"ר ויבורסקי ואף בחן את ההיסטוריה הרפואית שלו ושל בני משפחתו בתחום מחלות הנפש, הגיע למסקנה כי: "לדעתי מדובר כאן במטען משפחתי כבד של מחלות נפשיות במערכת משפחתית מעורערת, בהתפתחות זחלנית של הפרעות נפשיות של אישיות בלתי בשלה עם קוים שיזואידיים בולטים וקשיי הסתגלות ניכרים במצבי לחץ. הגיב מספר פעמים במשברי דיכאון כולל לפני הנתוח האמור (השתלת השיער - נ.י.). הנתוח לא היה חוויה טראומטית ועל כן לא היווה טריגר להתפרצות הפסיכוזה. בהמשך מתפתח תהליך סכיזופרני טפוסי עם התפתחות לקוי טפוסי. מחלה זו ומהלך טפוסי זה הינו קונסטיטוציונלי ומוסבר על רקע המטען המשפחתי וההתפתחות... הפסיכו פתולוגית בלבד ולא על גורמים טראומטוגנים". שני המומחים נחקרו ארוכות על חוות דעתם ע"י ב"כ שני הצדדים וניתנה לי ההזדמנות להתרשם מהסבריהם ותשובותיהם לשאלות שהופנו אליהם. 5. הנסיבות והעובדות שהוכחו, לרבות אלה שפורטו במסמכים הרפואיים שהוצגו בפני ואשר לא נסתרו, וכן התרשמותי מעדותם של המומחים בבית המשפט וקביעותיהם בחוות דעתם, מביאים אותי למסקנה כי יש להעדיף, במקרה זה, את קביעותיו של ד"ר ויבורסקי על פני אלה של פרופ' אליצור. ואלה טעמי: א. התובע תאר בפני ד"ר ויבורסקי ששוחח עמו ובדק אותו מספר פעמים, את תהליך השתלת השיער, כניתוח קשה במהלכו הוזרקו לקרקפתו מספר זריקות ונעשו "קידוחים" תוך שימוש במכונת קידוח חשמלית. אלה הכניסו אותו למתח ופחד רב והוא נתקף, לדבריו, בתחושות מוזרות שאינו מסוגל לתארן במילים כשהן מלוות במחשבות מטרידות. הוא סיפר לד"ר ויבורסקי על מקדחה באורך של כ-30 ס"מ (אותה תאר באמצעות ידיו) שבאמצעותה קדחו חורים בראשו. הוא חש, במהלך הטיפול, דפיקות ורעידות במוח והוא חשש כי המקדח חודר לו למוח וכי הוא יידבק במחלת איידס כתוצאה מהדם שזב על פניו במהלך הקידוחים בראשו. המחשבות והחרדות הלכו וגברו לאחר ביצוע ההשתלה באופן הדרגתי. הוא פנה, כך סיפר לד"ר ויבורסקי, לטפול אצל רופא המשפחה ולאחר מכן לביה"ח גהה. עקב מצבו שהלך והחמיר הוא אושפז בגהה במשך מספר חודשים וקיבל שם טפולים שונים. אלה לא שיפרו מצבו והוא נותר עם התחושות, החרדות והמחשבות אף לאחר שחרורו מהאשפוז. אלה אינם מרפים ממנו ובשל כך אין הוא מסוגל לחזור לעבודה או להתגורר בגפו. תאורים אלה והבדיקות שערך ד"ר ויבורסקי לתובע הביאו אותו, כאמור, למסקנה כי המחלה בה לקה, היינו סכיזופרניה (או שיזופרניה כפי שמכנה אותה המומחה) פרצה כתוצאה מחוויות קשות שחווה התובע במהלך הנתוח ואשר שמשו מנגנון שחרור (Trigger) לפריצת המחלה. מסקנה זו נראית לי הגיונית ותואמת את הנסיבות. עובדה שלא הוכחשה היא כי התובע עבד במשרד לעמילות מכס באופן סדיר שנים רבות לפני בצוע ההשתלה ואף עסק בהדרכה בחוגים לרקודי עם. במשך תקופה ארוכה זו (כ-10 שנים לפחות) לא התלונן הוא על חרדות, דכאונות או תחושות מוזרות "שאין הוא יודע להסבירן". כל אלה "צצו" ו/או התגלו אצלו סמוך מאוד לאחר השתלת השיער. תאוריו את הנתוח ואת תחושותיו במהלך ההשתלה וסמוך לאחר מכן, כפי שפורטו לעיל, מחזקים את ההתרשמות כי בשל קווי אישיותו, כנראה, החלו הפחדים והחרדות לתקוף אותו כבר במהלך הטפול וכתוצאה ממנו ואלה הלכו והתגברו עם הזמן ולא הרפו ממנו עד היום. עובדה נוספת ראויה לציון, בהקשר זה, היא פנייתו של התובע לרופא המשפחה ולאחר מכן לבי"ח גהה סמוך מאוד לאחר ההשתלה (כ-3 שבועות) כאשר שנים קודם לכן לא היו לו והוא לא התלונן על תופעות דומות. ב. התובע סבל בעבר מבעיות נפשיות. מהתעוד הרפואי אליו התייחס בעיקר פרופ' אליצור, עולה כי הוא סבל בעבר מפחדים וסרב להשאר לבד בביתו. התגלו אצלו בעיות משמעת קשות בבית הספר, מבחינה חברתית היה ביישן ומסוגר והתקשה ליצור קשר עם בנות המין היפה. חרף כל אלה הוא שירת ביחידה קרבית בצה"ל כמכונאי טנקים (בפרופיל רפואי 97). במהלך מלחמת יום הכיפורים לקה ב"הלם קרב". ב-1971 נקבע הפרופיל הרפואי שלו ל-45 על רקע אישיות פסיכו-נוירוטית. ב-1977 נבדק ע"י פסיכיאטור שהתרשם מאישיותו הבלתי בשלה. הוא טופל אז בתרופות נוגדות חרדה ודיכאון. מאז לא קיבל, כנראה, התובע טפול פסיכיאטרי. אין על כך, מכל מקום, שום תעוד רפואי. גם במשפחתו לא חסרו בעיות מסוג זה. אביו סבל מהתמכרות כרונית לאלכוהול ולמשחקי קלפים ונהג באלימות כלפי אשתו. אמו מתוארת כאשה דאגנית וכפייתית ואילו אחיו סבל ממחלות נפש וטופל בבי"ח גהה. אף אם אמת בכל אלה, ואין לי סיבה להניח אחרת, אין בהפרעות האישיותיות ההתנהגותיות והנפשיות, מהן סבל התובע מגיל צעיר, ואף לא במחלות הנפש, של בני משפחתו, אם היו כאלה, כדי להביא או לגרום לפריצת הסכיזופרניה, סתם כך, וללא כל קשר או זיקה לארוע טראומטי (מבחינתו) שחווה התובע. אמנם מדובר "בהתפתחות זחלנית" של ההפרעות הנפשיות שמביאים בסופו של דבר לפריצת מחלת הסכיזופרניה, כפי שסבורים שני המומחים, אך עובדה היא, כאמור, כי לפני בצוע ההשתלה לא פרצה המחלה על אף קיומם, כנראה, של "הליכים זחלניים" אצל התובע. לקראת הופעתה, וכי מיד לאחר בצוע ההשתלה היא פרצה והופיעה במלוא עוזה וחומרתה ולא באופן הדרגתי עד כי מנעה היא מהתובע את היכולת לעבוד ולתפקד כאדם מן הישוב, כפי שהיה במשך כל השנים שקדמו לניתוח. אף אם היו אצל התובע סימני הפרעה ביצירת קשרים חברתיים במיוחד עם בנות המין השני, ואף אם התגלו סימני הפרעה אחרים המעידים על התפתחות המחלה כבר מגיל צעיר - כפי שציין פרופ' אליצור בחוות דעתו ובמהלך עדותו בבית המשפט - עדיין אין באלה כדי לשלול קיומו של "טריגר" ב"דמותה" של השתלת השיער, אשר הוא שהביא או גרם לפריצתה של המחלה באופן חמור ומשמעותי. ג. מסקנה או קביעה אחרת, כמו זו של פרופ' אליצור, לפיה השתלת השיער לא הוותה או שימשה טריגר לפריצת המחלה, אינה סבירה בעיני ואינה מתקבלת על הדעת, לנוכח נסיבותיו של מקרה זה. האם "עבר פסיכיאטרי" שכלל ביקור אחד אצל פסיכיאטר ב-1978!! ורישום נוסף משנת 1982 המתעד תלונות על "מתח חרדה עצבנות וקשיי זכרון ורכוז" מצביע כשלעצמו, על אפשרות פריצה פתאומית וחריפה של המחלה כ-10 שנים לאחר מכן? אף אם אביא בחשבון את מצבם הנפשי של בני המשפחה ובמיוחד את מחלת הנפש ממנה סבל אחיו, עדיין אין הסבריו או מסקנותיו של פרופ' אליצור כי המחלה התפתחה בתהליך "זחלני" ופרצה, אך במקרה, סמוך לאחר ניתוח השתלת השיער - מניחים את הדעת. כך גם העובדה שהיו לו קשיים ביצירת קשרים רומנטיים עם בנות המין היפה, כפי שתואר בהרחבה בחוות דעתו של פרופ' אליצור והעובדה כי בשל "הלם קרב", כנראה, הורד הפרופיל הרפואי שלו ל-45. נסיבות או תופעות אלה, אף אם סימנים הם להתפתחות "זחלנית" של המחלה עם הזמן, לא הן, כשלעצמן, שהביאו להתפרצות כה פתאומית וחריפה של המחלה, לאחר ששנים לפני כן לא סבל התובע מהפרעות נפשיות כלשהן. מכל מקום הוא לא התלונן על הפרעות כאלה בשנים האחרונות ואף תיפקד כראוי בחיי היום יום ובעבודתו ופעילותו החברתית. זאת ועוד: הדעת נותנת כי התפתחות זחלנית של מחלה מביאה בד"כ להתפרצותה והחמרתה בהדרגה ולא כמו במקרה של התובע שההתפרצות היתה פתאומית ללא כל תופעות מקדימות ובמלוא חומרתה. ד. פרופ' אליצור הודה בחקירתו הנגדית כי מחלת הסכיזופרניה עלולה לפרוץ או להחמיר כתוצאה מאירוע טראומתי או חוויה קשה אותה חווה החולה אך הוסיף וציין כי רק אם מדובר בטראומה מאד קשה. מהי טראומה קשה נשאל הוא ע"י ב"כ הנתבעים ועל כך השיב: "טראומה קשה היא חוויה קשה של סיכון ועמידה מול המוות" 0עמ' 43 לפרוטוקול). בתשובה לשאלת בית המשפט הבהיר פרופ' אליצור את דעתו: "העובדה שחלף שבוע בין השתלת השיער לבין פריצת המחלה לא רק שזה מקרי אלא שעוד היו סימנים להתפרצות הפסיכוזה עוד לפני ההשתלה וההשתלה גיבשה את זה והוא תלה הכל בהשתלה. מנסיוני הרב כמנהל מחלקה ומנהל בית חולים, אחד המניעים המרכזיים לייחס את הסכיזופרניה לארוע חיצוני מוגדר זה להתמודד עם הסטיגמה ולהגיד שזו לא מחלה קונסטיטוציונלית אלא בגלל ארוע מסויים". (עמ' 44 לפרוטוקול). אף אם ניתן לראות בעבר הרפואי של התובע ובני משפחתו בתחום הנפשי ובהפרעות ההתנהגותיות שלו, סימנים מקדימים לפרוץ הסכיזופרניה, כפי שסבור פרופ' אליצור (בניגוד לדעתו של ד"ר ויבורסקי שטען כי אצל מי שמתגלים סימנים סכיזופרניים אינו מתגייס לצבא בפרופיל 97 כמו התובע ואינו עובד 12 שנה במקום עבודה קבוע ועוסק בהדרכה בחוג לריקודי עם), אין בקיומם כדי לשלול את קביעותיו של ד"ר ויבורסקי לפיה הטראומה והחוויה הקשה שחווה התובע במהלך ניתוח השתלת השיער, היא שזרזה, או החישה, את פרוץ המחלה. יתכן והמחלה היתה פורצת מאוחר יותר, אף אם לא היתה מתבצעת השתלת השיער, אך אין לי ספק כי הזמן הקצר מאד שחלף בין מועד ההשתלה ופרוץ המחלה בעוצמה רבה ובפתאומיות, אינה מקרית כפי שטען פרופ' אליצור. ה. כבר במהלך הניתוח חש התובע, כך מכל מקום סיפר לד"ר ויבורסקי, והדברים לא הופרכו ולא הוכחשו, כי "קודחים" בראשו וכתוצאה מכך נתקף, כבר במהלך הטיפול עצמו, בחרדה גדולה, אשר הלכה והתגברה לאחר מכן והיתה מלווה בתחושות דכאוניות ובאובדן כוח הרצון. עובדה זו מצביעה על קשר סיבתי ישיר בין החוויה הטראומטית הקשה שחווה התובע לבין התפרצות הסכיזופרניה ימים או שבועות לאחר מכן. ו. תיאורה של החוויה על ידי התובע (כפי שסופרה על-ידו לד"ר ויבורסקי), כפי שפורט לעיל, מצביעה לדעתי על חוויה טראומטית קשה ביותר שחווה התובע, כשבבסיסה תחושות עזות של אימה ופחד, במימדים חריגים בעצמתם, בשל תחושתו כי קודחים חורים בראשו במקדחה באורך של 30 ס"מ ומחדירים למוחו מחשבות. אין ולא יכול להיות ספק, לדעתי, כי תחושות מסוג זה מצביעות על טראומה קשה ביותר שחווה התובע במהלך ניתוח ההשתלה. טראומה כה קשה בהיקפה ובעצמתה כפי שחווה התובע ואשר, כאמור, קיומה לא הוכחש ולא הופרך, עלולה להביא להתפרצות הסכיזופרניה, גם לדעתו של פרופ' אליצור, כאמור לעיל. תמהני, אם כך, על קביעתו הנחרצת והבלתי מהוססת של פרופ' אליצור כי ניתוח ההשתלה לא היווה "טריגר" או מנגנון שחרור לפרוץ המחלה ולא היה חוויה טראומטית. האם חוויה מסוג זה, כפי שתוארה בחוות דעתו של ד"ר ויבורסקי, אינה יכולה להחשב כטראומה קשה ביותר, לפחות מבחינתו של התובע? ז. מעדיף אני, איפוא, את דעתו של ד"ר ויבורסקי, עליה עמד בתוקף בחקירתו הנגדית כי החוויה הטראומטית הקשה שחווה התובע במהלך ניתוח השתלת השיער היוותה TRIGGER לפרוץ המחלה. שוכנעתי מדבריו והסבריו. הנסיבות שפורטו לעיל אך מחזקות ומאששות אותם. ח. הוכח, אם כך, לדעתי, קיומו של קשר סיבתי ישיר בין פרוץ מחלת הסכיזופרניה והנכות הקשה שנקבעה לתובע עקב כך, לבין ניתוח השתלת השיער שביצעו הנתבעים בקרקפתו. 6. משקבעתי את קיומו של הקשר הסיבתי בין השתלת השיער למחלת הסכיזופרניה בה לקה התובע כתוצאה מכך, יש לבחון האם הנסיבות מצביעות על קיומה של רשלנות מצד הנתבעים בעת ביצוע ההשתלה ואם רשלנות זו היא שגרמה לתוצאות הטרגיות לתובע. אין למעשה חולק כי השתלת השיער שבוצעה בקרקפתו של התובע היא למעשה ואף להלכה, טפול רפואי. הנתבעים מכנים את הטיפול כ"כירורגיה זעירה" וטוענים כי מדובר "בנתוח קל ופשוט", (ראה כתבי ההגנה) אך לא יכול להיות ספק, כי טיפול מעין זה, הכולל התערבות כירורגית, אף אם זעירה היא (העברת פיסות עור ושרשי שיער מהעורף והשתלתן במקומות שונים בקרקפת), רשאי לבצע על פי הדין רופא מיומן ומומחה בלבד. כיוון שכך יש לבחון את אחריות הנתבעים על רקע חבותו המקצועית של המטפל (נתבע 1) כרופא. ב"כ הנתבע מודה (בכתב סיכומיו) כי במסגרת יחסי רופא - לקוח קיימת חובת זהירות מושגית של הרופא כלפי המטופל, אלא שטוען הוא כי חובת הזהירות הקונקרטית לא הוכחה במקרה ספציפי זה. לדבריו שאלת קיומה של חובת הזהירות, היינו השאלה האם הרופא שביצע ההשתלה ב-1989, צפה או יכול היה לצפות, כי כתוצאה מניתוח ההשתלה ילקה המטופל בסכיזופרניה, לא הוכחה כלל, לא באמצעות חוות דעת רפואית (כנדרש, לדבריו, על פי התקנות) ולא בדרך אחרת. זאת ועוד: לא הוכח כלל מעשה רשלני כלשהו מצד הנתבע במהלך ביצוע הנתוח ולא ניתן לאמר, או לקבוע, כי הטפול הרפואי היה מתחת לסטנדרט המקובל בטיפולים מעין אלה, שכן לא הוכח כלל מהו הסטנדרט המקובל ומהו הסטנדרט שעל פיו פעל הנתבע במקרה זה. בטענות אלה יש, לכאורה, ממש, אלא שאין בהן כדי לסייע לנתבעים במקרה זה. מהלך הניתוח והטפול לא תועד כלל ע"י הנתבעים ואין, כנראה, בנמצא כל מסמך רפואי המפרט את הפעולות שנעשו במהלכו ואת הבדיקות המוקדמות שנעשו לפני הטפול, אם נעשו כאלה. כל שהיה בידי התובע, וזאת הציג הוא בבית המשפט, היה טופס הזמנת הטפול (ת/3) ושאלון שמולא ע"י הנתבעים ובו פרטיו האישיים של התובע ופרטים שנמסרו ע"י התובע לגבי "ההסטוריה הרפואית שלו" (ת/2). ברור כי לא ניתן לכנות מסמכים אלה רשומות רפואיות, שכן אין בהם כל פרטים המתעדים את מהלך הניתוח או הטיפול ותוצאותיו וכן את התרופות שניתנו לתובע לאחר מכן, אם ניתנו. הנתבעים לא הציגו מטעמם שום מסמך או רשומה רפואית שיפרטו או "ישפכו אור" על מהלך הניתוח ועל שעשה, או לא עשה, הרופא שביצע אותו. אין אלא להסיק מאי הצגת הרשומות כי לא נערכו כאלה ומהלך הניתוח שבוצע במרפאה פרטית של הנתבעים, או של מי מהם, לא תועד כלל. בהעדר רשומות רפואיות מאבדות טענות ב"כ הנתבעים, כפי שפורטו לעיל, את משמעותן ומשקלן, שכן בנסיבות כאלה אין באפשרותו של התובע להוכיח קיומה של רשלנות ע"י הנתבעים או ביצוע הטיפול הרפואי מתחת לסטנדרט המקובל במקרים של השתלת שיער. האפשרות להוכיח, את שעליו להוכיח, בדרך כלל בתובענות מסוג זה, נמנעה ממנו משום העדרן של הרשומות שהיה על הנתבעים לערוך ולרשום במהלך הניתוח ובמהלך ביקוריו של התובע במרפאה (לפחות 3 פעמים - לפי טענת הנתבעת בס' 7 לכתב הגנתה) לאחר הניתוח, על מנת לבדוק את הצלחת ההשתלה. העדרן של הרשומות הרפואיות, אשר בעריכתן ורישומן חייב הרופא המטפל ובמקרה זה נתבע 1, "מונע מהתובע ומבית המשפט ראיה אותנטית בעלת משקל". ועל כן: "במצב זה של שלילת ראיה חשובה מהנפגע עוברת החובה על הרופא או על המוסד שבו ניתנו השרותים, להוכיח את העובדות שיכלו להתבהר מתוך הרישומים הרפואיים... ובכך להעלות הסבר המנקה אותם מאחריות. יתכנו אף מקרים בו יחוייבו הרופא או המוסד לפצות חולה שניזוק, אם עקב רישומים נאותים נגרם לו גם נזק ראייתי בכך שנמנע ממנו להוכיח את תביעתו". (דברים מפי השופטת נתניהו בע.א. 789/89 עמר - קופ"ח של ההסתדרות הכללית - פד"י מו(1) עמ' 712 (בעמ' 721). ב"כ הנתבע תוהה, בסיכומיו, מהי "הראייה החשובה שנשללה מהתובע" ואילו עובדות היו יכולות להתברר לו מהרישום הרפואי, אם היה קיים כזה? לתהייה זו אין מקום שכן מחדלם של הנתבעים בענין זה ואי רישום הפעולות או המעשים, שנעשו במהלך הטיפול, מותירים את התובע (ואת בית המשפט) באפילה גמורה ללא כל אפשרות או יכולת להצביע, או להוכיח את קיומה של חובת זהירות ספציפית במקרה זה (חובת זהירות קונקרטית) ועל הפרתה ע"י הרופא המטפל. המנעותו של התובע מלטעון לפגמים ספציפיים שנפלו במהלך הטיפול או הניתוח (כפי שטוען ב"כ הנתבעים) נובעת מהעדרן של הרשומות הרפואיות והאפילה בה הוא שרוי כתוצאה מכך. נטל השכנוע עובר, איפוא, בנסיבות אלה לכתפי הנתבעים (ראה ע.א. 5049/91 קופ"ח כללית - רחמן פד"י מט (2) עמ' 369 (376). נטל זה לא הורם על ידם ואף לא נעשה כל נסיון מצידם לעשות כן. הראיה היחידה שהובאה מטעמם, בשלב זה של הדיון בשאלת האחריות, היתה חוות דעתו ועדותו של פרופ' אליצור, אשר התייחסה לאירוע עצמו ולקשר הסיבתי בין השתלת השיער לפרוץ המחלה. לא היתה כל התייחסות מצידו של פרופ' אליצור לשאלת קיומה של רשלנות או האם הטיפול היה בסטנדרטים ראויים. הנתבעים אף נמנעו מהעדת הרופא המטפל עצמו (נתבע 1) או מי מאנשי הנתבעת 2 על מנת לנסות להעלות הסבר המנקה אותם מאחריות. הם לא עשו כן ונמנעו מלשפוך אור על הנסיבות שאפפו את מהלך הניתוח, כפי שנמנעו מרישום מסמכים או רשומות רפואיות. יתירה מזאת, הם אף לא טרחו להוכיח את הטענות העובדתיות שהעלו הם עצמם, בהקשר זה, בכתבי הגנתם (ראה למשל ס' 6 להגנת הנתבע 1 וס' 6 להגנת נתבעת 2). בנסיבות אלה יש לקבוע כי הנתבעים לא הרימו את הנטל הראייתי (נטל השכנוע) שהוטל עליהם, להוכיח העדר קיומה של רשלנות מצידם. כיוון שכך יש להטיל עליהם את האחריות לנזקים שנגרמו לתובע עקב הניתוח, או הטיפול להשתלת השיער, שהם העניקו לו. 7. עצם העובדה שהנתבעים לא ערכו לתובע בדיקות רפואיות מקדימות ראויות (למעשה לא נערכו לו כלל בדיקות רפואיות, למעט הפניית מספר שאלות כלליות לגבי מצב בריאותו - ראה ת/2) מצביעה על הפרת חובת הזהירות הקונקרטית במקרה זה, שכן לא יעלה על הדעת לפטור רופא מעריכת בדיקות, ולו שטחיות או ראשוניות, בטרם ביצוע טיפול מעין זה שהוא, למעשה, באופיו התערבות כירורגית של ממש. לא ניתן, לדעתי, להסתפק בהפניית שאלות כלליות ללקוח כמו אלה שנשאל התובע (האם הוא סובל מלחץ דם, סכרת, מחלות לב או אלרגיה כלשהי) על מנת לקבוע כי הוא מתאים להשתלה כפי שנרשם בת/2. זאת ועוד: שאלות בדבר עברו או מצבו הבריאותי בתחום הנפשי, לא הופנו כלל לתובע וגם בכך יש לראות מחדל והפרת חובת הזהירות מצד הנתבעים. בטיפול מעין זה, אשר במהלכו בוצעו חתכים והשתלות בעור הקרקפת, צריך היה הרופא המטפל לצפות אפשרות של גרימת נזקים נפשיים כתוצאה מכך במיוחד אצל מטופלים בעלי "עבר" בתחום זה. לו היה נבדק עברו של התובע בתחום הפסיכיאטרי ע"י הפניית שאלות בקשר לפרופיל הרפואי הצבאי, או בדבר קיומם של תופעות או הפרעות נפשיות כלשהן, היה יכול המטפל לשקול טוב יותר האם לבצע הטיפול והאם אין הוא מסוכן לתובע באופן ספציפי. 8. לאור כל האמור לעיל אני קובע כי הנתבעים ו/או מי מהם אחראים לנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מטיפול השתלת השיער שניתן לו על ידם והם חבים לפצותו בשל כך. 9. כמו כן ומאותם טעמים, על הנתבעים לפצות את התובע 2, המוסד לביטוח לאומי, מכוח הוראת ס' 328 לחוק הבטוח הלאומי (נוסח משולב) 1995, בגין הכספים ששילם וישלם בעתיד לתובע, בשל הנכות הגבוהה שנקבעה לו ע"י המומחים הרפואיים והמל"ל עצמו, ואשר לגביה לא התעוררה מחלוקת בין הצדדים, לא לגבי שיעורה ולא לגבי העובדה שכתוצאה ממנה איבד התובע, כליל את כשרו לעבוד ולהשתכר. רשלנות רפואית (השתלת שיער)רפואהשאלות משפטיותתביעות רשלנות רפואיתרשלנות