פסק דין 1. המערער יליד 1961, ביום 23/1/97 הגיש תביעה למשיב להכרת זכות עפ"י חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), התשי"ט- 1959, (להלן: "חוק הנכים"), בגין הקשר שבין מחלת הלב (להלן: "המחלה הלבבית") וחבלות ברגל ימין ובגב לבין שירותו הצבאי. בהחלטתו מיום 17/2/98 דחה המשיב את תביעת המערער בקובעו כי: "בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות הדעת הרפואיות מתאריכים 19/9/97, 20/11/97 ו- 25/11/97 לפיהן הגעתי למסקנה כי לא אירעה לך נכות עקב תנאי שירותך במשטרה כמשמעותו בסעיף 1 לחוק. אין קשר בין כאבי הגב התחתון ופריצת הדיסק עליהם הינך מתלונן ובין החבלה מ- 4/97 על פי תוצאות הברור הרפואי שעברתה אין עדות למחלה לבבית. החבלה מיום 28/6/96 לא אירעה עקב שירותך במשטרה כמשמעותו בסעיף 1 לחוק. החבלה הנ"ל אירעה בהיותך בחופשה בנסיבות פרטיות ללא קשר לשירות במשטרה." על החלטה זו נסב הערעור שבפנינו. 2. המערער התגייס לצבא בנובמבר 1978 ושירת בצבא בשירות חובה עד יום 9/11/81 בפרופיל 97, ביום 15/11/87 התגייס למשמר הגבול ושירת בו עד ליום 1/3/98. תפקידו של המערער הוא סמל רכב החל משנת 1994. טענות המערער 3. המערער שירת כאמור במשמר הגבול ולטענתו, הפגימות הנ"ל ארעו לו תוך כדי ועקב השירות. לטענתו, בתאריכים 28/6/96 ו- 3/4/97, ארעו ארועים אשר בגינם נגרמו לו, נכויות אשר פוגעות בתיפקודו היומיומי וביכולתו להשתכר בעבודה אחרת. המערע טוען כי במהלך שירותו שירת בין היתר בירושלים (בעיר העתיקה), בשטחי יהודה ושומרון לרבות באזור חברון, היה מעורב בתקריות לא מעטות עם פלשתינאים וכמו כן עסק בהעמסת ציודים וניודם למקומות שונים. כמו כן ביצע נסיעות רבות וטיפל ברכבים. לטענתו במהלך שירותו, ביום 12/5/96 בשעה ששהה בסדנת רכב באיזור נתניה סבל מכאבים עזים בחזה ובלב והובהל למחלקת טיפול נמרץ בבי"ח "לניאדו" בנתניה. וביום 28/6/96 שהה המערער בהיעדרות מחלה מאושרת מהשירות (נספח א' מיום 4/7/01) ובדרכו לבדיקות רפואיות, כפי שצווה ע"י ד"ר עדי אבן ממשטרת ישראל מיום 25/6/96 (נספח ב' מיום 4/7/01), נפל באיזור ביתו ונפגע באופן קשה בעיקר ברגלו הימנית. החובש הפלוגתי דאז, מר חמזה סלים (להלן: "החובש") שהגיע להסיע את המערער לבדיקות, מצא אותו שכוב ליד מדרגות ביתו כאשר רגלו הימנית פגועה וזבת דם. החובש פינה את המערער לקופ"ח ולאחר מכן לבי"ח בנהריה. לאחר מס' חודשים המערער שב לתפקד, כאשר, לטענתו, במהלך ינואר 1997 כתוצאה מלחץ קיבל דלקת ברגלו ונאלץ לעבור ניתוח. והמערער נאלץ לשוב לפלוגה עם גבס, לאחר פריצת "אירועי המנהרה" בירושלים, היות והיו זקוקים לו ותפקד כנהג וכאחראי רכב. ביום 3/4/97 במהלך שירותו בבסיס אשמורת בחברון, המערער, לטענתו, חש נימול ברגלו הימנית שנפגעה כאמור לעיל, מעד ונפגע קשות. המערער פונה לרופא צבאי ולאחר מכן לבי"ח "הדסה עין כרם" בירושלים. המערער טוען כי בשל פגיעותיו שתוארו לעיל, עבר מס' ניתוחים וטיפולים רפואיים רבים, לרבות ניתוח בעמוד השידרה שנערך בבי"ח "אלישע" שבחיפה וניתוח לקיבוע חוליות והשתלה שנערך בבי"ח "הלל יפה" בחדרה. המערער טוען כי בשל פגיעותיו, שתוארו לעיל, ומצבו הבריאותי, ביום 1/3/98 נאלץ לפרוש מהשירות, לאחר 18 שנים בכוחות הביטחון. מטעם המערער העידו המערער, החובש הפלוגתי- חמזה סלים, סנ"צ מוופק סעיד, כמו כן הגיש המערער חוות דעת של מומחה מטעמו בתחום האורטופדי, ד"ר אליהו סלטי. לטענתו חוו"ד של ד"ר סלטי מעידה באופן ברור ונחרץ כי אין ספק שפגיעותיו של המערער בימים 28/6/96 ו- 3/4/97 גרמו לו לנכויות. ועוד הוא מוסיף וטוען כי ד"ר סלטי עמד באופן מפורט על אופן פגיעותיו וההשלכות לעניין הנכויות. המערער מפנה לחווה"ד של פרופ' ביאליק מטעם המשיב מיום 25/12/97 שבה הוא מציין כי: "ישנם רישומים רבים המצביעים על נכות שנגרמה בעקבות החבלה ביום 28/6/96" כמו כן, מציין המערער כי בחוו"ד של פרופ' ביאליק יש אי דיוקים לא מעטים הן בקביעות והן בתאריכים שונים. המערער מבקש להעדיף חוו"ד של ד"ר סלטי על פני חווה"ד של פרופ' ביאליק ולקבל את הערעור. טענות המשיב 4. המשיב כופר בטענות המערער. לטענתו, הערעור נסוב על שתי חבלות שונות הנטענות ע"י המערער, הן מבחינת התשתית העובדתית והן מבחינת התשתית הרפואית. ועל כן לגישתו, שגה המערער בכך שבסיכומיו לא דן בפרטי כל אחת משתי הפרשות, אלא חזר על הטענה כי אם תעיין הוועדה היטב בתצהירים, בפרטיכל הדיון ובחוו"ד הרפואיות, לבטח היא תגלה שהצדק עם המערער. ועל כן טוען המשיב כי אין בטענות אלה כדי להרים את נטל ההוכחה, המוטל כידוע על המערער ומשול לנטל הוכחה אזרחי רגיל. המשיב טוען כי נסיבות השירות לפני קרות החבלות הנטענות אינן מעלות ואינן מורידות ואף אינן מעמידות, כשלעצמן, קשר סיבתי בין קרות החבלות הנ"ל ובין תנאי השרות. לעניין החבלה בבוהן ימין- חבלה מתאריך 28/6/96 5. המשיב טוען כי, מן התצהירים שהוגשו לא עולה תמונה עקבית בדבר השאלות האם אירעה הפגיעה בעבודה או בחופשה, בדרך חזרה מן העבודה, או בדרך חזרה מבדיקות בבית החולים, או בדרך אל בית החולים. כמו כן לא מחוור היכן התרחשה הפגיעה. לא רק שלא הוברר, אדרבא, הגירסאות הרבות שניתנו ע"י המערער, בהזדמנויות שונות, כולן בתצהירים, אינן עולות בקנה אחד. חבלה זו טוען המשיב, תוצאותיה נדחו לא מחמת שקיומה מוטל בספק, אלא מאחר שלא אירעה עקב השרות. המשיב טוען כי עדותו של מר חמזה סלים, החובש שהינו עד מטעם המערער, גם בה ישנן גירסאות סותרות, בס' 6 לתצהירו מיום 4/6/00 (מע/ 1) נטען כי הוא גילה את המערער ביום 28/6/96, "שוכב ליד מדרגות ביתו כאשר רגלו הימנית פגועה וזבת דם", קרי: הוא עצמו לא היה עד ראיה לאירוע החבלה, אלא נוכח בתוצאותיו בלבד של אירוע שהתרחש קודם לכן. ועל כן טוען המשיב כי עד זה אינו יכול להעיד על נסיבותיה של החבלה שאירעה. בנוסף טוען המשיב כי מר חמזה לא מזכיר בדבריו כי ראה את אותה אבן גדולה שהייתה לכאורה מעורבת באירוע. המשיב טוען בסיכומיו גם לעניין טיב מעורבותו של מר חמזה בפרשה. בחקירתו הראשית נשאל המערער אם היו עדים לנפילתו והוא טען שהיו אך הוא אינו יכול לזכור אותם (עמ' 23 לפרטיכל שורות 19 - 20). הוא רק זוכר שהחובש מר חמזה היה במקום. וכשנשאל מדוע עובדה זו לא הוזכרה באף אחד מן התצהירים שנחתמו על ידו קודם לתצהירו האחרון מע2/. הוא השיב כי לטענתו אין עם כך בעיה, והדבר מבטא את אוזלת ידם של עורכי דינו הקודמים שלא שאלו אותו אם יש לו עד, לעומתם מייצגו הנוכחי שאל אותו האם יש לו עד ולכן הוא ציין לראשונה את קיומו של העד מר חמזה (עמ' 23 בפרטיכל שורות 21 - 27). עוד מוסיף המשיב וטוען כי בסעיף ו' בטופס התביעה שהגיש המערער למשיב בתאריך 23/1/97, המערער נתבקש לציין שמות: "עדים היכולים להעיד על נסיבות החבלה......", בס' זה המערער פירט רק שם אחד ורק בקשר עם החבלה הקודמת מתאריך 28/12/91, אף שפרטי החבלות עליהן הלין בס' ד' לטופס, הוא ראה לנכון לפרט גם את קרות החבלה נשוא ערעור זה, בתאריך 28/6/96. לפיכך, לטענת המשיב אין לייחס שמץ אמינות לקיומו המאוחר והמעובד של העד מר חמזה כעד לאירוע, שנתיים וחצי לאחר קרות האירוע. הלכה פסוקה בהקשר זה מורה, כי גירסה שניתנה סמוך לאירועים עדיפה עובדתית על גירסה מעובדת ומבושלת שניתנה מאוחר הרבה יותר (ההפניה היא לע"א 472/81 אברג'יל נ' קצין התגמולים, פ"ד לז(2) 785, 790). המשיב טוען כי אף עדותו של סגן ניצב מוופק סעיד, איננה יכולה לסייע למערער, כיוון שהוברר כי הקצין לא היה מפקדו של המערער בתקופות הצריכות לעניין, ואף לא נכח בפלוגה כלל. הקצין החל לפקד על הפלוגה רק בחודש 7/97 (בפרטיכל עמ' 28 שורות 12 - 13), קרי: לאחר קרות שני האירועים נשוא הדיון. המשיב מבקש שלא לתת אמון בגירסת המערער ולדעתו אמינותו הרעועה של המערער התגלתה באלה: א. בתיאורו את האירוע הלבבי בו לקה בתאריך 12/5/96, חודש וחצי לפני קרות החבלה בבוהן. ב. ובכך למשל שעל אף שבתצהירו מש1/ בס' 3.ב. המערער טוען שאירע לו התקף לב, ובחקירתו הוברר שלא אירע לו התקף כזה כלל (בעמ' 22 לפרטיכל שורות 16 - 22), בתצהירו הנ"ל הוא טען כי האירוע הלבבי אירע לו בעת נסיעה מנתניה לטול כרם, ובתצהירו מע2/ נטען כי האירוע התרחש בזמן ששהה המערער בסדנא בנתניה. לעניין הפגיעה בגב- חבלה מתאריך 2/4/97 6. המשיב טוען כי מאחר ופרופ' ביאליק ערך בנידון לא פחות מ- 6 חוו"ד, במענה למומחים שונים מטעם המערער וד"ר סלטי המומחה האחרון מטעם המערער, ערך מצידו 3 חוו"ד. ה"דיאלוג" בין הרופאים מראה כי גם בשאלה זו לא מרים המערער את נטל ההוכחה בשאלת הקשר הסיבתי. המשיב טוען כי אין לקבל את את האנמנזה הרפואית- עובדתית, המופיעה מעת לעת בחוו"ד של ד"ר סלטי. זאת מן הנימוקים: בחוו"ד המסכמת של ד"ר סלטי מיום 23/12/00, בפרק "פרטי המקרה" בעמ' 2, הוא כותב כי החבלה ברגל ימין אירעה "בעת עבודתו" של המערער. אומנם זו הייתה אחת מגירסאותיו הסותרות של המערער אך הוא חזר ממנה. ד"ר סלטי משבש את התאריך בו אירע כביכול אירוע הנפילה בו נחבל המערער בגבו. לפי דו"ח החבלה שהמציא המערער (מע/ 3ה) החבלה אירעה ביום 2/4/97 ולא ביום 3/4/97 כפי שמציין ד"ר סלטי (עמ' 3 לחוו"ד מיום 23/12/99). המשיב טוען כי עפ"י ההלכה הפסוקה, בנסיבות בהן קיימת אי התאמה עובדתית בין גירסת התצהיר ו/או מסמכים ראייתיים אחרים ובין גירסת האנמנזה של המומחה הרפואי מטעם המצהיר, לא ניתן לקבל את גירסת האנמנזה, עובדתית, כתשתית ראייתית לערעור, וזאת בלי שתיבחנה תישקלנה ותוכרענה אי ההתאמות העובדתיות. על כן לטענת המשיב אין לייחס משקל ראייתי לקביעות העובדתיות בחוו"ד של ד"ר סלטי. עוד טוען המשיב כי, בניגוד לדעתו של ד"ר סלטי המציין, בעמ' 5 שורה 8, לחוו"ד מיום 23/12/99, כי "קיימת מחלוקת" באשר לקשר הגרימה שבין הפגימה בכף רגל ימין ובין החבלה בגב, אין מחלוקת כי קיימת פגימה בכף רגל ימין. אף אין מחלוקת כי הפגימה בגב הופיעה במהלך השירות. המחלוקת הינה, כך טוען המשיב, אך ורק בשאלה אם אירוע הנפילה מיום 2/4/97, בלא קשר לשאלה מהו בדיוק שגרם לאותה נפילה, הוא שגרם לפגימת הגב, או שמא נגרמו בעיות הגב ללא קשר לאירוע זה, עוד קודם לכן. המשיב טוען כי עפ"י תצהירו השלישי של המערער, מש3/, בס' 5 הוא ציין כי מעולם לא סבל מבעיות גב , אולם בתצהירו הרביעי, מע/ 2 הוא נמנע מלחזור על כך, ובחקירתו הוא אכן הודה, כי גם קודם לנפילה בתאריך 2/4/97 הוא סבל מכאבי גב "פה ושם" (עמ' 25 לפרטיכל, שורה 14), אם כי הם לא היו "בעיות בגב ספציפיות וקשות" (עמ' 25 לפרטיכל שורה 17). לפיכך, יש לדחות את גירסתו העובדתית של המערער ביחס לחבלה הנטענת מתאריך 28/6/96, וכן יש לדחות את גירסתו הרפואית של המערער ביחס לחבלה הנטענת מתאריך 2/4/97 וכן לדחות את הערעור. ההיבט הרפואי- חוות דעת מומחים 7. מטעם המערער הוגשו חוות דעת מטעם ד"ר אליהו סלטי, אורטופד מומחה, מיום 21/6/98, מיום 5/11/98 ומיום 23/12/99. בחוות דעתו מיום 5/11/98, ד"ר סלטי כותב כי: "אין ספק כי ביום 3/4/97 נפל מר זיאדה ונחבל בגבו. הקשר בין חבלת הגב והנזק שנגרם בגבו ברור מעל לכל ספק וזאת מהטעמים הבאים: א. אין כל רישום קודם לתאונה על תלונות כלשהם בדבר כאבי גב מכל סוג שהוא. ב. הנסיון של פרופ' ביאליק לטעון כאילו "נימול בגפה תחתונה" הינו ביטוי לפריצת דיסק, חוטא לאמת. נימול בגפה הינו רק אחד הסמפטומים והפחות משמעותי מתוך שורה של האמורים להצביע על פריצת דיסק. בשום אופן לא תתכן פריצת דיסק ללא כאבי גב עם או בלי הקרנה לגפה תחתונה ועוד שורה ארוכה של סמפטומים שכולם יחד יכולים להעמיד אבחנה של פריצת דיסק. ג. נימול בגפה תחתונה אינו גורם אף פעם לנפילה.....לנימול זה אין כל קשר לפריצת דיסק ו/או כאבי גב. ד. ממצאי ההדמיה.. מראים תמונה היכולה להתקבל אך ורק בעקבות נפילה... ה. שלוב הממצאים הכוללים את השבר הדחוס בגוף החוליה, פריצת הדיסק שנגרמה בעקבותיו וספור הנפילה הינם תאור קלאסי של פריצת דיסק הנגרמת בעקבות נפילה. לאור כל זאת אין כל אפשרות אחרת אלא לקשור בין הנפילה מיום 3/4/97, השבר בגוף החוליה, פריצת הדיסק המותני (באותו גובה) והניתוח לו נזקק לאחר מכן מר זיאדה בבי"ח "הלל יפה"." כמו כן, בחוות דעתו של ד"ר סלטי מיום 23/12/99 מתיחס מומחה זה לחוות הדעת של פרופ' ביאליק מימים: 20/11/97, 25/12/97, 18/6/98, 27/8/98 ו- 24/12/98. ד"ר סלטי טוען כי דיסק בין חולייתי נפרץ עקב הנפילה והחבלה שנגרמה בגינה. פרופ' ביאליק מנגד, קובע כי הממצאים האובייקטיביים מתארים מחלת גב שהיתה קיימת עוד לפני הנפילה בתאריך 2/4/97, וכי הנפילה הנ"ל לא גרמה לה ואף לא החמירה אותה. בעמ' 5 לחוות דעתו הנ"ל, ד"ר סלטי כותב כי: "...למרות הנסיון לטעון כאילו פריצת הדיסק הייתה בגבו של התובע עוד לפני החבלה האמורה והיא זו שהביאה לנפילה, הרי ברור כי מצבו הרפואי של התובע, העדר דריכה על רגל ימין ושימוש בזוג קביים קנדיות יצר חוסר יציבות בעת הליכה והיא זו שגרמה למר זיאדה למעוד. סימני הנימול ברגל ימין עליהם התלונן התובע לפני נפילתו אין בהם כדי לטעון כאילו פריצת הדיסק קדמה לנפילה....נימול בגפה תחתונה ללא כל סמנים קליניים- נוירולוגיים נוספים אין בו די כדי להעמיד אבחנה של פריצת דיסק. נימול מסוג זה יכול להופיע בשורה של מחלות אחרות שאינן קשורות כלל לעניין פריצת הדיסק..." ובהמשך אותו עמוד הוא כותב כי: "..לאור כל האמור ברור כי הנפילה היא זו שגרמה לפריצת הדיסק המותני ובעקבות כך לשני הניתוחים שעבר התובע. גם לאחר ניתוחים אלו, לא זו בלבד שלא חל כל שיפור במצבו אלא שקיימת אף החמרה..." 8. מטעם המשיב הוגשו חוות הדעת של פרופ' ביאליק. שש חוות דעת הוכנו על ידו בתאריכים: 20/11/97, 25/12/97, 18/6/98, 27/8/98, 24/12/98, 16/3/00. בחוו"ד הראשונה שלל המומחה מטעם המשיב, סבר המומחה כי היתה חבלה בשנת 91 בנוגע לבוהן, ולאחר מכן בחווה"ד מיום 25.12.97 הוא מאשר כי קיימים רישומים המצביעים על נכות שנגרמה בעקבות חבלה בבוהן מיום 28.6.96. בעניין הגב התחתון כתב המומחה בחוות דעתו הראשונה כי פריצת הדיסק הבין חולייתי מותני של החולה גרמה לנפילה ולא שהנפילה גרמה לפריצת הדיסק. בחוו"ד השלישית, מיום 18/6/98, פרופ' ביאליק, שם בעמ' 2, מתייחס לחוו"ד של ד"ר פריידוס, מומחה קודם מטעם המערער, בה תוארה (בעמ' האחרון שתי שורות עליונות) בדיקת T.C של עמ"ש מותני, שנעשתה בתאריך 20/4/97 וממצאיה. עפ"י הממצאים פרופ' ביאליק קובע כי מדובר במסקנה בדבר "מחלה ממושכת", שאין בה שמץ איזכור לפגיעה בחוליה. פרופ' ביאליק סובר, כי אם היה מדובר בתוצאה של חבלה, צריך היה לצפות לתיאור של קרע ברצועה. פרופ' ביאליק קובע איפוא, כי הנזק שהתגלה בבדיקה זו ישן ונגרם למערער הדרגתית. פרופ' ביאליק גורס כי כדי לפסוק חד משמעית צריך היה לבצע בדיקת מיפוי עצם במכון לרפואה גרעינית (עמ' 3 לחוו"ד מיום 18/6/98, שורות 3 - 4), בדיקה כזו לא נעשתה, ומכל מקום ממצאיה לא הוצגו בפנינו ולא ניתן להדרש לכך. פרופ' ביאליק אף מזכיר כי ד"ר פריידוס (בחוו"ד מיום 5/1/98, עמ' 3 שורות 11 - 12 ו- 16), מי שחוו"ד צורפה להודעת הערעור, גורס החמרה בלבד, כלומר מכיר בכך שהמחלה הגבית היתה קיימת לפני קרות הנפילה בתאריך 2/4/97 (עמ' 3 לחוו"ד פרופ' ביאליק מיום 18/6/98, שורות 5 - 8) פרופ' ביאליק אף מפנה לשורת מסמכים המצויים בת"ר, לפיהם ברור כי המערער סבל ממחלת גב על רקע של פגיעה בדיסק בין חולייתי גם לפני החבלה (בחוו"ד מיום 18/6/98 עמ' 3 שורות 10 - 13). פרופ' ביאליק מפנה לדו"ח הפציעה, שהוגש בעקבות הנפילה הנ"ל (מע/ 3ה) ואשר משקף את מהלך האירוע לפי דיווחו של המערער במועד סמוך לאירוע (בתאריך 6/4/97, היינו בחלוף 4 ימים מן האירוע). שם מדווח כי המערער נפל כיוון שחש "נימול" ברגל קודם לכן. פרופ' ביאליק מסביר כי הנימול מעיד על מחלת דיסק שקדמה לנפילה ולחבלה (בחוו"ד השלישית מיום 18/6/98, עמ' 3 שורות 14 - 16). פרופ' ביאליק חוזר ונדרש להיבט זה גם בחוו"ד החמישית, מיום 24/12/98, עמ' 2 שורות 1 - 7. פרופ' ביאליק מסביר כי "נימול" גורם לחולשה בגפה, וזו בתורה היא שגורמת לנפילה. גם בחוו"ד הראשונה של פרופ' ביאליק מיום 20/11/97, בעמ' 1 שורה 5 מן הסוף, פרופ' ביאליק מדווח כי כשבדק את המערער: "לדבריו, ביום התאונה, הרגיש נימול ברגל שמאל ובגב, כך איבד שיווי משקל ונפל במדרגות." פרופ' ביאליק בחוו"ד הרביעית מיום 27/8/98, שב ומזכיר, כי בחוו"ד ד"ר סלטי הראשונה (21/6/98) מתיחס ד"ר סלטי לאיבחון שנעשה בבי"ח הדסה סמוך לאחר החבלה. פרופ' ביאליק מדגיש כי לפי האיבחון שנעשה בהדסה ממילא אין כל איזכור לסימנים קליניים של פריצת דיסק בין חולייתי (חוו"ד מיום 27/8/98 עמ' 2, שורות 8 - 12). בחוו"ד החמישית, מיום 24/12/98, פרופ' ביאליק מדגיש כי כדי לגרום לשבר או לפריצת דיסק בין- חולייתי, דרושה עוצמה רבה יותר מאשר נפילה מגובה נמוך (עמ' 2, שורות 9 - 10): "כדי לגרום לשבר או לפריצת דיסק בין- חולייתי, דרושה עוצמה רבה יותר מאשר נפילה מגובה נמוך ונפילה ישירה על הגב. בדרך כלל נזק מסוג זה נגרם מנפילה מגובה רב ועל גפיים תחתונות ישרות." בחוו"ד השישית מיום 16/3/00, פרופ' ביאליק מפנה שוב למסמכים שונים מהת"ר, המעידים על כאבי גב הרבה קודם לנפילה בתאריך 2/4/97 (עמ' 2 לחוו"ד, שורה 6 ואילך): "בעמוד 5 נקודה ב' בחוו"ד, כותב ד"ר סלטי ש"אין כל רישום רפואי קודם לחבלה בגב, בדבר כאבי גב ולפיכך לא ניתן לטעון כאילו סבל התובע מפריצת דיסק עוד טרם נפילתו". על כך, אפנה את תשומת ליבו של ד"ר סלטי למסמך המסומן במספר 6 (6 אדום) מיום 15/5/96 ולאישור מקופ"ח מיום 26/6/96 (מסומן מספר 7 + 8 באדום), המעידים בברור שהנ"ל סבל טרם האירוע ביום 3/4/97 מכאבי גב תחתון, הקורנים לגפה תחתונה ימנית (דהיינו פריצת דיסק בין- חולייתי מותני)..". כמו כן פרופ' ביאליק (בעמ' 2 לחוו"ד, שורות 14 - 17) קובע כי ד"ר סלטי איננו מסביר: "א. כיצד נוצר השבר בחוליה המותנית? מה שאינו מתואר באמצעי ההדמיה. ב. כיצד יכול להיווצר שבר בו זמנית עם פריצת דיסקים? ג. כיצד בעקבות חבלה קלה יחסית (החלקה במדרגות), נוצרו פריצת דיסק ושבר בחוליות ובדיסקים בריאים?" ובהמשך חוות דעת זו פרופ' ביאליק כותב כי: "ד"ר סלטי מסכם ומסכים, שמר זיאדה מוניר סובל מפגיעה בכף רגלו, בבוהן ימין, כתוצאה מהפגיעה ביום 28/6/96 ולא מהפגיעה ביום 28/12/91, שהיא נושא התביעה. לפיכך, אין כל יסוד לשינוי העמדתי הקודמת, שאין כל קשר בין שתי הפגיעות הנ"ל והחבלות הנדונות." 9. בהתיחס לתביעתו של המערער בנוגע למחלה לבבית (ס' 4 ואילך לתצהירו מע2/), המערער נבדק גם ע"י ד"ר שלמה עמיקם מטעם המח' הקרדיולוגית בבי"ח רמב"ם, בקשר עם אישפוזו של התובע מיום 12.5.90 בביה"ח לניאדו בנתניה במח' פנימית ג' כשהוא סובל מכאבים בחזה ומומחה זה כתב בחוות דעתו מיום 19.9.97 (חווה"ד בתיק הרפואי) כי לא היתה עדות באישפוז הנ"ל להתקף לב. עוד ציין המומחה כי בדיקת ארגומטריה שביצע המערער ביום 1.11.96 אצל ד"ר אפרים מאייר פורשה כתקינה. בעת הבדיקה ביום 20.8.97 לא התלונן המערער על מיחושים לבביים. המומחה מסכם בחווה"ד וקובע כי: "לא קיימת עדות לקיום מחלה לבבית". דיון ומסקנות 10. הכלל לגבי "חייל השוהה בחופשה" נקבע בחוק. בסעיף 1 לחוק נקבע: "חייל השוהה בחופשה- חייל השוהה כדין מחוץ למחנה שלא בעת מילוי תפקידו בשירות..." ובסעיף 1א(א) לחוק האמור נקבע כי: "...רואים חבלה כאמור רק אם נגרמה בדרכו מן המחנה אל יעד חופשתו או בדרכו אל המחנה מיעד חופשתו." ראשית נשאלת השאלה, האם במקרה שבפנינו מדובר ב"חייל השוהה בחופשה? ובאם התשובה על כך תהא שלילית, נשאלת איפוא שאלה נוספת שמא לא מדובר ב"חייל השוהה בחופשה", כדין, אלא בחייל הממלא "תפקיד בשירות" חרף היותו כדין מחוץ למחנה? בע"א 829/76 טננבוים נ' קצין התגמולים, פ"ד לב(1) 598, ביהמ"ש הכיר עקרונית, בחיילים שעסקו בקידום אינטרס צבאי תוך השקעה בתפקידם הצבאי ובנאמנות לו, ונפגעו אגב כך, במהלך חופשתם, משום מילוי "תפקיד בשירות" חרף מסגרתה החיצונית של "חופשה". בעניין זה נהרג חייל תוך ביצוע שיפורים בנשקו. ביהמ"ש הכיר במנוח כנספה ואף הביא דוגמאות נוספות לקידום אינטרס צבאי שיוכר, כגון חייל בחופשה שהוזעק בתוקף היותו כונן, ונפגע תוך הזעקת חבריו ליחידה, חייל בחופשה הנפגע תוך מאבק במחבל וכיוצ"ב. בפ"ד זה נאמר כי: "...הווה אומר, גם אם חייל יצא מיחידתו על פי אישור שהייה מחוץ למחנה, אך ממלא זמן מסויים "תפקיד בשירות"- אין הוא לפי נוסחו של סעיף 2א (1א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב)- ע.י) בגדר חייל השוהה בחופשה וחבלה בה יחבל תיבחן על פי אמות המידה הרגילות החלות על חייל שנחבל בתוך מחנהו או בעת אימוניו ופעילויותיו האחרות." בר"ע 507/82 לביב אבו רוקון נ' קצין התגמולים, פ"ד לז(4) 212, החייל המנוח שירת כאפסנאי, חפץ היה לשפר את כושרו הגופני, על מנת להיטיב את סיכוייו להצליח במבדקי קצונה, ולכן יצא עם חבריו לריצה ספורטיבית בהיותו בחופשה ונפגע. תביעת הוריו השכולים נדחתה. ביהמ"ש קבע כי אין במעשי החייל כדי לקדם את מטרתו/ עניינו הצבאי, וכי אין במעשיו משום מעשה הנלווה לשירות או נדרש עפ"י טיבו של השירות. לאחר שערעורם לביהמ"ש המחוזי נדחה. הוגשה בקשה לרשות ערעור לבית המשפט העליון, שנדונה כערעור, ביהמ"ש דוחה את הערעור בקובעו: "...נתנו דעתנו לכל אותן אסמכתאות, אך לא מצאנו, כי יש מקום ליישמן על עובדות המקרה דנן. בכל המקרים, שבהם ראה ביהמ"ש קשר בין התאונה לבין השירות, גם שלא בזמן השירות ממש (כגון בחופשה), הסיבה המרכזית להכרה זו הייתה בכך שהנפגע, שעה שקרתה לו התאונה, עשה מעשה, שנועד לקדם בדרך שנראתה לו נאותה את עניינו של המעביד, ובמקרה שאנו עוסקים בו את מטרותיו של צה"ל, או שהפעולה נתבקשה, אם במפורש ואם במשתמע, מנסיבות שהתהוו. ברוב העניינים שנידונו אומנם לא ניתנה הוראה מפורשת לחייל או לעובד, לפי המקרה, אולם ניתן היה לראות באותם מקרים את הפעולה, על פי נסיבותיה, כמעשה הנילווה לשירות או נדרש על פי טיבו של השירות, ומכל מקום, מעשה שבא לקדם את עניינו של המעביד או של צה"ל...." 11. הכללים לגבי הוכחת הקשר הסיבתי שבין פגיעה לבין השירות נקבעו בפסיקה; בע"א 776/76 צדיק נ' קצין התגמולים, פ"ד לא(2) 381, נקבע ע"י כב' הש' אשר כי: "...שאת החובה להוכיח את הקשר הסיבתי שבין התפרצות המחלה לבין השירות התכוון (המחוקק) להטיל על התובע תגמולים ולא אחרת. העובדה שהמחלה פרצה בתקופת השירות אינה יוצרת חזקה ועל התובע תגמולים להוסיף ולהוכיח את הקשר הסיבתי..." הלכה פסוקה נוספת, רע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים, פ"ד נא(2) 817 מורה כי: "שאלת הקשר הסיבתי (המשפטי) בין מחלה כלשהי לבין השירות הצבאי היא שאלה שבמשפט, ועל כן מסורה היא להכרעתו הסופית של בית המשפט ולא של הרופא, ואולם בית המשפט יפעיל שיקול דעתו בהתבסס על חוות דעת המומחים המונחות לפניו..." מרע"א 8077/96, שהוזכר לעיל, ניתן ללמוד מהם מאפייניו של הקשר הסיבתי הדרוש: "נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע. על התובע להוכיח קיומן של נסיבות מסויימות ורק אז יעבור הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולים. נסיבות אלה נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור, מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה." לא מדובר באופיו ה"טיפוסי" של שירות צבאי כלשהו ככזה, אלא באופיו ה"מיוחד" של השירות הצבאי הספציפי, שאפיין את התובע, ככל שניתן לקשור בינו ובין פרוץ המחלה הנטענת מבחינת סמיכות הזמנים. נטל ההוכחה להצביע על קשר סיבתי לשירות מוטל כידוע על המערער, ברמת הדרישה ההוכחתית של תביעה אזרחית רגילה, היינו הטיית הכף לפי מאזן ההסתברויות. (ראה לעניין זה ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' פרומה הכט, פ"ד מד(3) 646). 12. ומן הכלל אל הפרט, ערעור זה נסוב על שתי חבלות שונות, שאירעו במועדים שונים וגרמו, כל אחת מהן לחוד, לשתי פגימות אורטופדיות נטענות שונות. האחת, פגיעה בבוהן רגל ימין שאירעה, לפי הנטען, בתאריך 28/6/96 והשניה, פגיעה בגב שאירעה, לפי הנטען, בתאריך 2/4/97. לעניין החבלה בבוהן ימין- חבלה מתאריך 28/6/96 13. בבואנו לבחון האם העובדות במקרה דנן עונות על דרישות החוק הקובעות כי "עקב השירות" משמע פעילות אשר במישרין או בעקיפין נדרשת מבחינת צורכי השירות, מן הראוי גם להתייחס לעובדה כי ההפניה לבדיקות הרפואיות היתה ע"י רופא מהשירות, כאשר בנוסף נשלח חובש להסיע את המערער. קרי: פגיעתו בדרך לבדיקות רפואיות אשר נדרשו ע"י רופא היחידה האם היא מלמדת על קשר ישיר כי הפגיעה הנה עקב ותוך כדי השרות? אין מחלוקת כי למערער אירעה חבלה בבוהן רגל ימין, וכי בעקבותיה נגרמה לו נכות. פרופ' ביאליק בחוו"ד מיום 25/12/97 לא הכחיש כי: "ישנם בתיק הרפואי רישומים רבים המצביעים על נכות שנגרמה בעקבות החבלה מיום 28/6/96" ואף המשיב בהחלטתו מיום 17/2/98, שהוזכרה לעיל, לא דחה את התביעה לגבי בוהן ימין מטעמים רפואיים, אלא מחמת ש: "החבלה מיום 28/6/96 לא אירעה עקב שירותך במשטרה כמשמעותו בס' 1 לחוק. החבלה הנ"ל אירעה בהיותך בחופשה בנסיבות פרטיות ללא קשר לשירות במשטרה." (ס' 3 להחלטה הנ"ל) שאלת הקשר הסיבתי, מתעוררת במקרה דנן בעיקר לאור ריבוי גירסאותיו הסותרות של המערער והעדים מטעמו, כפי שנפרט להלן: בתאריך 14/2/97 המערער חתם על תצהיר ראשון (מש/ 1) כתמיכה עובדתית בתביעה שהגיש לפיו בסעיף 3.ג. נטען כי האירוע התרחש בסמוך לכניסה לביתו בשעה שהיה "בדרכי מהעבודה לבית", כמו כן, האירוע נגרם בשל אבן גדולה, שהידרדרה מטרסה ישנה הנמצאת סמוך לביתו, ופגעה בבוהן כף רגל ימין. בתאריך 24/6/98 המערער חתם על תצהיר שני (מש/ 2) המאמת את העובדות הנכללות בערעור המתוקן. בס' 6 לערעור המתוקן, נטען כי החבלה אירעה בהיותו של המערער "בעבודה ולא בחופשה", בדרך חזרה מבדיקות בבי"ח בנהריה: "המערער יטען כי החבלה מיום 28/6/96 בה נחבל ברגל ימין...אירעה בהיותו בעבודה ולא בחופשה, בדרך חזרה מבדיקות בביה"ח בנהריה בזמן שירותו במשטרה." כפי שעיננו רואות, ניתן להבחין במס' שינויים עובדתיים: ראשית, מתברר לכאורה כי הפגיעה הנטענת אירעה בעבודה ממש ולא בדרך מן העבודה, שנית מתברר לכאורה כי הפגיעה התרחשה בדרך חזרה מבי"ח נהריה ולא בחזרה מהעבודה. בתאריך 30/10/98 המערער חתם על תצהיר שלישי (מש/ 3), בס' 3 לתצהיר נטען כי באותה עת שהה המערער "בחופשה מאושרת" מהמשטרה: "הנני מצהיר כי לא הייתי בחופשה בנסיבות פרטיות אלא בחופשה מאושרת מהמשטרה. רצ"ב אישור מרפ"ק דניאל שטרית- קצין רווחה מג"ב איו"ש." ואילו בס' 2 לאותו תצהיר נטען כי האירוע התרחש: "בדרך לבי"ח הממשלתי בנהריה.": "ביום 28/6/96 עת הייתי בחופשת מחלה מאושרת עקב אירוע לבבי בדרך לביה"ח הממשלתי בנהריה..." גם כאן יש לשים לב לשני שינויים עובדתיים: האחד, המערער לא שהה בעבודה אלא בחופשה "מאושרת" ושנית, לא בדרך חזרה הבייתה אלא ההיפך בדרך אל ביה"ח. בנוסף, מן הראוי להדגיש כי אישור המוכיח כי אכן שהה המערער בחופשה מאושרת מטעם רפ"ק דניאל שטרית, כפי שטען המערער כי צירף לתצהירו הנ"ל, לא נמצא כלל בתיק. כמו כן, במהלך חקירתו הנגדית נשאל לפשר ה"אישור" הנזכר בס' 3 לתצהירו מש3/ , על פיו נטען כי המערער שהה באותה תקופה ב"חופשה מאושרת". אך "אישור" כזה לא צורף לתצהיר מש3/, ואף לא נמצא בתיקו הרפואי של המערער. המשיב השיב בו במקום כי המדובר בדו"ח פציעה (עמ' 25 לפרטיכל שורות 6 - 8). בתאריך 30/11/99 המערער חתם על תצהיר רביעי (מע/ 2), שבס' 5 בו נטען כי החבלה התרחשה "באיזור ביתי". בסעיף 6 שב וחוזר המערער על טענת החופשה המאושרת. והנה כי כן שינוי עובדתי נוסף: לא בדרך חזרה אל או ממקום שהוא, אלא ציין "באיזור ביתי". בחקירתו הנגדית טען המערער, כי טעות נפלה בגירסת ה"חזרה" מן הבדיקות. המערער טען כי הוא היה צריך היה להצהיר זאת, ב- מש/ 2, כי היה בדרכו אל בדיקות (עמ' 24 לפרטיכל, שורות 19 - 22): "..לא יש כאן טעות. במקום שלכתוב שהייתי אמור לנסוע לבדיקות נרשם בטעות בדרך חזרה מהבדיקות.." בעמ' 26 לפרטיכל שורות 2 - 4: "ש. האם יש לך הסבר מדוע בדו"ח הפציעה מצויין כי התאונה אירעה בדרך חזרה הביתה? ת. אין לי כרגע הסבר לכך." זאת ועוד, כאמור, בתצהיר הראשון (מש/ 1) המערער טוען כי אבן גדולה היא שהידרדרה על בוהן כף רגל ימינו וכך נגרמה החבלה. לא מוזכרות כלל "נפילה" ו/או "סחרחורת" של המערער. ואילו בפני הוועדה טען המערער כך (בעמ' 22 לפרטיכל שורות 11 - 12): "ירדתי למטה הרגשתי סחרחורת נפלתי ובעקבות הנפילה קבלתי מכה מאבן ובעקבות זאת הפגיעה ברגל" המערער התקשה ליישב בין הגירסאות הסותרות שנתן בדבר מנגנון החבלה, כך כאשר נשאל לגבי הסתירה בין הנטען בתצהירו מש/ 1 בס' 3.ג.1 ובין הנטען בתצהירו מע/ 2 בס' 5 וכך ענה (פרטיכל בעמ' 24 שורות 12 - 18): "ש. מה יותר נכון אתה נפלת על הארץ או שהאבן נפלה עליך מה קדם למה ומדוע יש שתי גירסאות שאינן דומות זו לזו בשני תצהירים שלך? ת. שני הנוסחים מתארים את מה שהיה והם נכונים." הנה כי כן, לא ניתן לסמוך על גירסאותיו הסותרות של המערער ואין מנוס מהקביעה כי המערער לא הוכיח כי נסיבות נפילתו קשורות בדרך כלשהי לשירות. לא התעלמנו מעדותו של החובש, חמזה סלים (תצהירו מע1/ עמ' 14 ואילך לפרטיכל) אולם בניגוד לגירסת המערער והעד עצמו, התרשמנו כי הסיוע שהושט, למערער, ע"י עד זה ביום 28/6/96, ניתן כאקט חברי גרידא, ולא כאקט שבכוחו ללמד על שיוך האירוע לשירות. והראייה לכך ניתן למצוא בדברי מר סלים חמזה עצמו. לדבריו, כאמור, הוא היה נוסע לבקר חולים מחוץ לבסיס לפי נוהל של מג"ב (עמ' 15 לפרטיכל, שורות 17 - 22) לדבריו, הוא היה רושם ב"יומן אירועים" כל אירוע שבתחום אחריותו לרבות פציעת כל חייל (בפרטיכל עמ' 15 שורה 26 ועד עמ' 16 שורה 3), לדבריו מתועדת ביומן האירועים הנ"ל פציעת המערער מתחילתה (עמ' 16 לפרטיכל שורות 8 - 9). דא עקא כפי שהתברר ביומן מג"ב לא נרשם דבר לגבי האירוע החבלתי הנטען, בדבר ביקור החובש אצל המערער, או אצל כל חולה אחר ביום 28/6/96. כמו כן, לשאלת כב' הוועדה השיב העד חמזה כי הסיע את המערער לבי"ח נהריה ברכבו הפרטי: "את הנסיעה הזאת עשיתי באופן פרטי..." (בפרטיכל בעמ' 19 שורות 14 - 17). תשובתו זו מחזקת את מסקנתינו, כי העזרה שניתנה למערער ע"י החובש, ניתנה כמחווה של רצון טוב, שהרי עניין זה, בניגוד לדברי העד, לא עוגן מעולם ביומן אירועים של היחידה ולא במסמך משטרתי פורמאלי, ברשות ובסמכות, ולא נקבע איפוא כאירוע השייך לשיגרת המבצעים של היחידה המשטרתית. זאת ועוד ממסכת הראיות עולה כי העד, חמזה ציין בעדותו (בפרוטקול בעמ' 19 שורה 18) כי ביצע במערער חבישה מיד, וזאת על אף שהגיע אליו ברכבו הפרטי. דבר המלמד כי היה מצוייד בחומרי חבישה, ואין להוציא מכלל אפשרות כי החובש ידע מבעוד מועד כי המערער נחבל, ולכן הוזעק טלפונית מביתו, מחופשה בביתו, לסייע למערער להגיע לביה"ח בנהריה לצורך הבדיקה הקרדיולוגית שתואמה מראש. 14. אם נוסיף לאמור לעיל את העובדה כי המערער בראשית 1997, כחצי שנה לאחר האירוע בטופס תביעה שבו הוא מוזהר על האמת, ציין כי אין לאירוע עדים, יש בה כדי לחזק את מסקנתינו שלא לסמוך על המערער והעד הנ"ל בנוגע לאופן ארוע התאונה. העדר איזכורו של העד חמזה או עדים אחרים גם בתצהירי המערער קודם ל- מע/ 2, משך התנהלות של כשנתיים (התצהיר מע/ 2 נחתם בתאריך 30/11/99), מעלה חשש כבד, כי ההן הגירסה והן מה שמסר העד אינם אמת. עדותו של הקצין, העד מוופק סעיד, הינה עדות מפי השמועה בלבד ואינה עשוייה לסייע בהבהרת פרטי האירועים, כעניין שבהגדרה. כך למשל (בפרטיכל עמ' 28 שורות 14 - 16) הודה הקצין כי אינו זוכר מתי נפצע המערער: "...לא. לא הייתי מפקד הפלוגה. אני לא זוכר מתי הוא נפצע. אני רק זוכר שהערתי לו על זה שהוא ממשיך לתפקד עם הפציעה.." ובהמשך בשורות 21 - 22 אף ציין כי הכיר את עברו הרפואי של המערער רק מתיקו הרפואי, ומשיחות עם המערער, (בפרטיכל בעמ' 30 שורות 16 - 17), אותו הוא מכיר היטב מילדות עד בגרות (בפרטיכל עמ' 28 שורות 1 - 2). מסקנה העולה היא כי במקרה שלפנינו המערער לא הצליח להרים את הנטל הנ"ל, ואיננו מצביע על קידום אינטרס צבאי או על ביצוע מעשה נילווה לשירות או נדרש עפ"י טיבו של השירות. ואין מנוס מהקביעה כי נסיבות החבלה מיום 28/6/96, כפי שתוארו מובילות למסקנה כי אירעה בנסיבות פרטיות לחלוטין, ללא קשר לשירות ואף ללא כל קשר לבדיקות הרפואיות שנקבעו למערער בביה"ח בנהריה. 15. למעלה מן הצורך נציין כי לא שוכנענו גם כי בדיקות המערער בביה"ח קשורות בקשר כלשהו לשירותו. המערער טוען בסיכומיו כי נצטווה ע"י ד"ר עדי אבן ממשטרת ישראל, לבצע בדיקה רפואי בבי"ח נהריה ביום 28/6/96 או בכל תאריך אחר (עפ"י נספח "ב" שהוגש ע"י המערער ביום 4/7/01). לשון נספח זה מתאריך 25/6/96, כפי שפוענחה ע"י המשיב: "עדיין מסתובב בבסיס למרות שלא הביא המלצות קרדיולוג ילך היום לביתו מחר בדיקת קרדיולוג יחזור לעבודה רק כאשר יביא מסמכים מהקרדיולוג שאכן יכול לחזור ומה הטיפול שעליו לקבל." עינינו הרואות כי אין בנוסח הנ"ל כל הוראה פוזיטיבית למערער, מתי וכיצד ובאיזה אופן ובפני מי עליו להיבדק על מנת לקבל דיאגנוזה רפואית שתאפשר את שובו לפעילות סדירה. הרישום הנ"ל, לטענת המשיב, מפרט רק את התנאים הרפואיים הכלליים להחזרת המערער לתיפקוד משטרתי רגיל. אין בכתוב לעיל אלא רישום מצב כוונתו של המערער לגשת לרופא או לבדיקה ולא הוראה אופרטיבית שהרי המערער עצמו התכוון להבדק רק שלושה ימים לאחר מכן, קרי ביום 28/6/96. זאת ועוד, ייתכן והמערער קיים בדיקה בבי"ח נהריה גם ביום 26/6/96, כפי שמסר לרופא המשטרתי, וכפי שטען בחקירתו (בפרטיכל בעמ' 24 שורות 4 - 5, ראה לעניין זה גם מוצג מע3/א). ואם אכן כך עשה, גם במקרה זה ברור כי הוראת הרופא המשטרתי, ממילא קויימה ומולאה ביום 26/6/96, קרי יומיים לפני קרות החבלה ועל כן לא הייתה יכולה לפי טיבה להשתרע גם על פעולות המערער בימים הבאים. סיכומו של דבר, המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו, ולא שיכנענו בדבר קיום הקשר שבין החבלה הנטענת בבוהן כף רגל ימין לבין השירות ואין מקום להתערב בהח' המשיב בעניין זה. לעניין הפגיעה בגב- חבלה מתאריך 2/4/97 16. אין מחלוקת כי האירוע החבלתי מיום 2/4/97 אכן התקיים. שאלה רפואית היא, אם תומכים הממצאים הרפואיים שהתגלו לפני אירוע זה וכן אחריו, במסקנה כי דווקא אירוע זה גרם או החמיר את מחלת הגב של המערער? המחלוקת הרפואית הינה כאמור, בתמצית: האם ניתן להסיק, מן החומר הרפואי בת"ר, כי בעיות הגב של המערער החלו עקב הנפילה בתאריך 2/4/97, או שהן נובעות מסיבות אחרות? מן הראוי לציין כי טענת המערער לקרות שבר בחוליה הופיעה רק במהלך הדיון בערעור זה. בחוו"ד של ד"ר פריידוס, שצורפה כאמור להודעת הערעור, אין כל איזכור לפגימה כנ"ל. ד"ר פריידוס מדבר בפירוש אך ורק על פריצת דיסק (ראה חוו"ד מיום 5/1/98 בעמ 3 שורה 11). ואף בחוו"ד הראשונה של ד"ר סלטי, מיום 21/6/98, לא נזכרת פגימה כנ"ל, ולראשונה מופיע המונח "שבר דחוס" רק בחוו"ד השניה של ד"ר סלטי, מיום 5/11/98, יותר מחצי שנה לאחר פתיחת הליך ערעור זה. שקלנו את טענות הצדדים ועיינו במסמכים ונראה לנו כי עפ"י ניתוח וסיכום הממצאים הרפואיים, אין קשר לא של גרימה ולא של החמרה, בין החבלה הקלה שארעה ביום 2/4/97 (ראה נספח ג' לתצהיר מע2/, תעודת חדר המיון מיום 3.4.97), בעקבות מעידתו של המערער, ובין טענות המערער בקשר עם מחלת הגב. אי ההתאמות בין חוות הדעת שהציג המערער, במהלך הערעור, זו של ד"ר פריידוס מחד, ואלה של של ד"ר סלטי מאידך, לא שיכנעו אותנו כי קיים קשר בין הנפילה מיום 2.4.97 לבין מצבו הרפואי של המערער קרי, המחלה הגבית ממנה הוא סובל. בעניין זה אנו מעדיפים את חווה"ד של פרופ' ביאליק על פני חווה"ד של המומחים מטעם המערער. על פי הממצאים פרופ' ביאליק בחוו"ד מיום 18/6/98 קובע (שם בעמ' 2 שורה 12) כי מדובר במסקנה בדבר "מחלה ממושכת", ועוד הוא סובר, כי אם היה מדובר בתוצאה של חבלה, צריך היה לצפות לתיאור של קרע ברצועה (שם, בשורה 14). וכן בחוו"ד זו הוא קובע כי: הנזק שהתגלה בבדיקה זו ישן, ונגרם למערער הדרגתית (שורות 19 - 20). יש לציין כי המומחה הקודם של המערער, ד"ר פריידוס בחוו"ד מיום 5/1/98, קובע כי מדובר בהחמרה, קרי: המחלה הגבית היתה קיימת לפני קרות הנפילה בתאריך 2/4/97. פרופ' ביאליק מפנה לשורת מסמכים, (המסומנים בדגלונים צהובים), והמצויים בבת"ר של המערער, המהווים הוכחה לכך שהמערער סבל ממחלת גב על רקע של פגיעה בדיסק בין חולייתי גם לפני החבלה. (ראה לעניין זה חוו"ד של פרופ' ביאליק מיום 18/6/98) ואנו סבורים כי יש ממש בהפניות אלו. על רקע זה אין לקבל את האמור בתצהירו של המערער מש3/ (תצהירו השלישי) בס' 5, המערער כותב כי מעולם לא סבל מבעיית גב כלשהיא. על כך הוא לא חזר ב- מע2/ (תצהירו הרביעי). אך בחקירתו בעמ' 25 לפרטיכל שורה 14 - הוא טוען כי: "אולי סבלתי מכאבים פה ושם אבל לא הייתה לי מחלה כרונית כמו היום בגב." פרופ' ביאליק אף מדגיש בחוו"ד מיום 27/8/98, כי לפי האיבחון בהדסה (נספח ג' למע2/), שנעשה בסמוך לאחר החבלה, ממילא אין כל איזכור לסימנים קליניים של פריצת דיסק בין חולייתי. אשר על כן, לא שוכנענו כי קיים קשר בין החבלה מיום 2.4.97 לבין מחלתו הגבית של המערער. באשר למחלה הלבבית הנטענת בתצהיריו של המערער נראה כי המערער חזר בו מטענתו לגבי התקף לב (ראה עמ' 22 ש' 16 ואילך) וכן חוות דעתו של ד"ר עמיקם כאמור בפרק ההיבט הרפואי לעיל. אשר על כן, מצאנו שלא להתערב בהח' המשיב ואנו דוחים את הערעור על כל חלקיו. בנסיבות, אין צו להוצאות. צבארפואהנכותנכי צה"להתקף לב / אוטם שריר הלבצה"ל