להלן פסק דין בנושא רשלנות רפואית קטטר: תביעת נזקי גוף ברשלנות רפואית. המחלוקת היא לעניין הנזק. פתח דבר 1. התובע, יליד 1951, בן העדה הקתולית ותושב הכפר ראמה בגליל, נשוי ואב לחמישה ילדים, הגיע לבית החולים רמב"ם בחיפה ביום 30.9.98 עקב בעיה בכף רגלו השמאלית. בסופו של יום, בעקבות קטטר אפידורלי שהוכנס לגבו ותהליך זיהומי שהלך והתפתח, מצא עצמו התובע מרותק לכסא גלגלים (להלן: "האירוע"). לא נכביר מילים בנושא הרשלנות הרפואית שהביאה את התובע למצבו דהיום. הנתבעת, ברוב הגינותה, הכירה באחריותה, וכך נתייתר הצורך בשמיעת המומחים הרפואיים בנושא האחריות, והמחלוקת התמקדה בשאלת הנזק. אקדים ואומר כי המחלוקת בין הצדדים, נסבה בעיקרה על שני רכיבים והם: השתכרותו של התובע לפני האירוע, והסכום החודשי הנדרש לעזרת צד שלישי. לצד שתי מחלוקות עיקריות אלו, וכנהוג במקומותינו, נחלקו הצדדים גם בכל פרטי הנזק האחרים. 2. מהעדויות שנשמעו, מצטיירת התמונה הבאה, על מצבו של התובע לפני האירוע נשוא התביעה ולאחריו. עובר לאירוע, התובע היה בריא בגופו ובנפשו, איש משפחה מאושר, עוסק בתחביבים ובעל כושר גופני טוב, ומעורב בחיי הקהילה בכפר ראמה, שם הוא מתגורר. התובע, טכנאי אלקטרוניקה וקירור ומיזוג אויר במקצועו, היה בעל עסק של מכונות מזל ומכונות משחק למיניהן וסוגיהן, שאותן היה מציב בבתי עסק שונים ברחבי הגליל. לאחר האירוע, הפך התובע לשבר כלי. כיום, התובע הוא פאראפלג, משותק בפלג גופו התחתון מחוליה D-10 ומטה וסובל מספסטיות בשתי רגליו, מה שמתבטא לעיתים גם בתופעה של רעידות בלתי רצוניות ברגליים, כפי שניתן היה לחזות במהלך הדיונים בבית המשפט. התובע חסר שליטה על הסוגרים, מה שמצריך מספר צינתורים עצמיים במהלך היום להוצאת השתן, ונטילת תרופות לגרימת יציאות סדירות של צואה. התובע איבד לחלוטין את תפקודו המיני, הוא שרוי בדכאון ומבכה את מר גורלו, וסובל מהתפרצויות בכי וזעם, כפי שאירע גם במהלך הדיונים בבית המשפט. התובע מתגורר בכפר ראמה, בסמוך לבית אחיו ואמו, והמשפחה המורחבת תומכת בו וסועדת אותו במצבו. על רקע כללי זה, ניגש לקביעת הנתונים שישמשו אותנו לצורך חישוב רכיבי הנזק. בהמשך הדברים, וככל שיידרש, נרחיב על מצבו של התובע. השתכרותו של התובע לפני התאונה 3. המחלוקת בין הצדדים בנקודה זו, נובעת מכך שהתובע העיד על עצמו כי לא דיווח על הכנסותיו במלואן וכי עבד "בשחור". כן טען התובע כי לצד עיסוקו העיקרי כבעל מכונות משחק, עשה "חלטורות" בהפעלת זיקוקי דינור בשמחות ובאירועים. על מנת לסבר את הדעת, אציין כי הפערים בין הצדדים בנושא זה, נעים בין השתכרות של 25,000 ש"ח לחודש, כטענת התובע, מול הסך של 7,000 ש"ח בחודש, כטענת הנתבעת. 4. אקדים מילים מספר על מאפייני עסקו של התובע לפני התאונה. מדובר בעסק של שולחנות ביליארד, מכונות מזל ומכונות משחק מבוססות תוכנת מחשב, ומכונות אחרות כמו מכונה ובה מנוף להרמת בובות, או מעין נדנדות לילדים, כמו אלו המוצבות כיום בכל קניון ("קידי רייד") וכיו"ב (פרוספקטים של סוגי מכונות שונים ראה ת9/). מכונות אלו - כשישים עד שבעים וחמישה במספר (עדות התובע, עמ' 42 שורה 2) - ייבא התובע בעצמו מחו"ל, והציב בבתי עסק שונים, כמו קניונים, בתי קפה ומסעדות, תחנות דלק וכיו"ב. במקומות המשמשים כמרכז למשחקים מעין אלו, "משחקיה" כביטויו של התובע, הוצבו מספר מכונות. עדותו של התובע לגבי מאפייני העסק, ועדותו של מר טישלר, העוסק אף הוא בענף, היו מהימנות עלי. מעדותם עולה, כי העסק הוא תחרותי ומצריך מעורבות אישית אינטנסיבית כדי לטוות קשרים ויחסים אישיים עם בעלי העסקים, על מנת שיסכימו להציב את המכונות בשטח בית העסק. המכונות סובלות מבלאי ניכר, גם בשל תקלות הנובעות מחבלות מכוונות מצד השחקנים אשר לעיתים פורקים זעמם עליהן. העבודה כרוכה אפוא בהפגנת נוכחות יום-יומית, הן על מנת לדחוק רגלי מתחרים והן כדי לרוקן את פדיון המכונות ולמנוע הצטברות כסף במכונה בבחינת פיתוי לגנב. העיסוק היומיומי, היה כרוך בעבודה פיסית של בדיקת המכונות, תיקונם במקום או הובלתם למעבדה, לצורך תיקונים יסודיים יותר. מאחר והתובע ניחן בכישורים ובכשרון לתקן ולשפץ את המכונות, הוא היה עושה זאת בעצמו, בבית העסק בו הוצבה המכונה, או במעבדת התיקונים שבקומת העמודים שבביתו. כך, חסך התובע בעלויות התיקון וגם חידש משחקים ומכונות, באשר הענף מצריך כל הזמן חידושים וגירויים נוספים. בתמורה להסכמת בעל העסק להצבת המכונה בשטח העסק, הוא זכאי לקבל 50% מהפדיון, כאשר כל ההוצאות הכרוכות באספקת המכונה ובתחזוקתה, מוטלות על התובע. 5. על פי דיווחי התובע למס הכנסה, הכנסותיו בשנת המס 1997, עמדו על 72,461 ש"ח, שערכם כ7,000- ש"ח משוערך להיום. הנתבעת ביקשה לבסס הפסדי ההשתכרות של התובע על בסיס זה, הן משיקולים של מדיניות משפטית, והן בטענה כי התובע לא ביסס, עובדתית, את טענתו להשתכרות של 25,000 ש"ח בחודש. ככלל, רשאי הניזוק להוכיח את שיעור השתכרותו קודם התאונה, גם אם זה עולה על גובה ההשתכרות עליה דיווח לרשויות המס - ע"א 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ. בן שבח, פ"ד נא(3), 489 וע"א 8639/96 אריה חברה לביטוח בע"מ נ מרדכי קרדוניס, דינים נד 663. עם זאת, לטענה של הכנסה "בשחור" יש השלכה לעניין מידת ההוכחה ועל כך אעמוד בהמשך. לא אכחד כי כעיקרון, הייתי נכון לקבל טענת התובע כי הרוויח יותר מכפי שדיווח למס הכנסה. זאת, במיוחד בהתחשב בכך שמדובר בפדיון שכולו במטבעות בערכים קטנים של שקל עד חמישה שקלים, כך שעומד הפיתוי וקיימת האפשרות להעלמת הכנסות בנקל. פרדי, אחיו של התובע, טען כי מכונה "עושה" 200 עד 500 ש"ח ליום. לתובע היו לפחות 60 מכונות X 200 ש"ח X 25 ימים = 300,000 ש"ח, ומחצית לתובע, דהיינו, לכאורה הכנסה חודשית של 150,000 ש"ח לפני הוצאות. ברם, לא אלו הנתונים שהתובע עצמו פירט בעדותו, וגם לשיטתו של התובע, לא ניתן להגיע לסכומי ההשתכרות הנטענים על ידו. 6. ואלו הנתונים העולים מעדותו של התובע. לגרסתו, הפדיון החודשי של המכונות, קרי, מחזור לפני הוצאות, עמד על 50,000 - 60,000 ש"ח לחודש בלבד (עמ' 42-43 לפרוטוקול ועמ' 76 שורות 8-11). נניח אפוא, כי הפדיון החודשי עמד על 55,000 ש"ח. מסכום זה, יש להפחית מחצית לטובת בעל העסק, וכעת נותר התובע עם 27,500 ש"ח. התובע העסיק את שני אחיו, פרדי ופהים (תובעים 3-4) כשכירים בעסק, ושילם לפרדי ללא תלוש, סכום של כ - 5,000 ש"ח בחודש. האח פהים קיבל שכר מינימום של כ3,000- ש"ח לחודש עם תלוש שכר. לאחר ניכוי שכרם של השניים, נותר לתובע הסך של כ19,500- ש"ח. מסכום זה, יש להפחית ההוצאות בגין רכישת מכונות חדשות, אסימונים, חלקי מכונות וכיו"ב ( ראה ת10/ - ת11/) בסכום של כ60,000- ש"ח בשנה, על פי דברי התובע עצמו (שם, עמ' 76). בסכום זה כללתי הוצאות הובלה והוצאות נסיעה לחו"ל שלו ושל אחיו פרדי, לשם השתתפות בתערוכות. על הצורך לחדש את המכונות ולהחליפם מדי מספר שנים, לאחר שאלו "מיצו את חייהם" והועברו ממקום למקום, עמד מר טישלר, העד מטעמו של התובע, שתורתו-אומנותו בהפעלת מכונות מעין אלו (שם, עמ' 57): "..תחום של מכונות משחק יותר מתקדם מכל תחום אלקטרוניקה אחר. לא תמצא רכיבים ששייכים למעגלים של מכונות משחק בשום חנויות אלקטרוניקה. טווח חיים ממוצע למכונה - לפי מס הכנסה, יש לנו פחת מאושר של 20% - 25%. בפועל, פחות. שנתיים וחצי-שלוש ומה שלא יכולים להשתמש בתל אביב, אני יכול לעבוד בעפולה… פעם היו נוהגים שיש עיר גדולה, מרכזית, מביאים את המכונות החדשות לעיר הגדולה, לחיפה, ת"א, ירושלים. כשעוברת תקופה ומתיישנת מורידים לחדרה-עפולה. אני מפעיל גם פה וגם פה. עושה סבב. עם התקדמות המחשבים כל ילד יודע מה שהילד בתל אביב יודע ואין מקום לסבב. אין היום מה לעשות עם מחשבים למשל. אחרי שנתיים שלוש אני זורק מכונות..". לכך יש להוסיף את עלות התיקונים השוטפת של המכונות, בסכום שהתובע עצמו העריך בסך של כ3,000- ש"ח (שם עמ' 76). תיקונים הנובעים הן מבלאי טבעי וגם בשל "עזרה" של המשתמשים במכונה, גניבות ופריצות. וכך תיאר מר טישלר את המצב (שם עמ' 55 ): "… המצב לא טוב, הילדים אין להם כסף, ההורה נותן 20 שקלים במקום 50 והילד בועט במשחק ומנסה לעשות משחק חינם.. את הנזק נושא בעל המכונה, תופעת הפריצות והגניבות נפוצים ביותר באזור הזה.. בעלי המקומות חושבים שהכל מגיע להם והם בעצמם מנסים לעשות את התעלולים האלה…. מכונה עובדת על מטבע של שקל. בא ילד מכניס מטבע 10 אגורות ו"תוקע" את המכונה, עד שבא טכנאי. בא בן אדם אחר, שם שקל, ומתחיל לבעוט במכונה… גניבה של מכונה שלמה, וגם זה קורה… ". התובע החזיק שני רכבים לצורך העסק ולצרכיו הפרטיים, שהאחד מהם הוא רכב מסחרי ולטענתו, נסע מדי יום כמאה וחמישים קילומטר. לכך יש להוסיף הוצאות קבועות כמו ביטוחים ותיקונים ועלות רכישת הרכב, כך שלא יהא זה מוגזם כלל, להעריך הוצאות הרכב בסכום של כ4,000- ש"ח לחודש במונחים של שנת 1998, כפי שהעריך גם קצין, בתשובותיו לשאלות ההבהרה (נ23/). 7. העולה מן המקובץ, כי על פי הנתונים שהתובע עצמו מסר, הכנסתו ברוטו לאחר ניכוי ההוצאות עומדת על הסך של כ - 7,500 ש"ח, כלהלן : מחזור - 27,500 ש"ח ומסכום זה יש להפחית כלהלן : משכורת לאח פרדי - 5,000 ש"ח. משכורת לאח פהום - 3,000 ש"ח. רכישת מכונות והוצאות נסיעה לחו"ל - 5,000 ש"ח. עלות תיקונים שוטפת של המכונות - 3,000 ש"ח. החזקת שני רכבים - 4,000 ש"ח. סה"כ הוצאות לחודש - 20,000 ש"ח. סה"כ ברוטו - 7,500 ש"ח ( = 20,000 - 27,500) ובצירוף הפרשי הצמדה מאמצע שנת 1998 ועד היום, ובמעוגל - 8,600 ש"ח. לצורך התביעה דכאן, ומאחר ואני נכון לקבל כי היה קיים פער בין ההכנסה המדווחת של התובע לבין ההכנסה הלא מדווחת, או שמא התובע לא העריך נכוחה במהלך עדותו, את הכנסותיו והוצאותיו בגין רכישת מכונות או תיקונם, אעמיד אפוא את שכרו של התובע לצורך חישוב הפסד ההשתכרות בעבר ובעתיד, על הסך של 9,000 ש"ח ברוטו לחודש. בקביעת הסכום דלעיל, התחשבתי בכך שמדובר בהכנסה לא מדווחת - הכנסה "בשחור" או "מתחת לשולחן" או "בראני" (חיצוני בערבית) וביטויים כגון דא. לדידי, מדיניות שיפוטית, מחייבת לצורך חישוב בסיס השכר להשתכרות, להפחית, ולו במעט, את ההכנסה הלא מדווחת. זאת, לא כעונש המוטל על הניזוק בשל אי דיווח לרשויות המס, אלא כשיקלול של הסיכוי, או שמא הסיכון, כי הניזוק היה נתפס בסופו של יום ברשתם של רשויות המס. שאז היה לוקה ב"עשר מיתות בית דין" החל מפסילת ספרים ושומה לפי מיטב השפיטה, דרך קנסות למיניהן וכלה בהליכים פליליים. בדומה, ראה דעתו של כב' השופט שטרוזמן בת.א. 8/88 (ת"א) חנה קלפנר נ. המגן, תק' מח - 92 (2) 1240. 8. התובע הוא בעל רשיון של מפעיל מוסמך של זיקוקי דינור. לטענתו, עבר קורסים בנושא, ובנוסף להכנסתו מהעסק של מכונות משחק ומזל, השתכר הסך של כ40,000- עד 50,000 ש"ח בשנה מהפעלת זיקוקים (עמ' 39 שורות 24-25). אין צורך לומר כי גם עיסוק זה, לא דווח כלל לרשויות המס. אני מקבל עדותו של התובע, כי אכן שלח ידו בהפעלת זיקוקים, והא-ראיה, שטרח לחדש את רשיונו כמפעיל. ברם, קשה להסיק מכאן כי התובע אכן השתכר בתחום זה. לגרסתו של התובע, הוא הפעיל זיקוקים בחתונות, ב"חפלות" ובאירועים בכפר, כמו יום העצמאות, אך לא ברור אם גבה כסף בתמורה, או שמא עשה זאת במסגרת פעילותו החברתית והמשפחתית. לבד מעדותו של התובע, לא הובאה כל עדות של בעלי שמחות או אירועים אצלם הפעיל התובע זיקוקים, גם לא הובאו לעדות ספקים מהם רכש התובע את החומרים. לכך יש להוסיף, כי הטענה להשתכרות בתחום הזיקוקים, לא בא זכרה בכתב התביעה והתובע לא סיפר זאת גם למומחים הרפואיים בתחום הנפשי, בפניהם פירט את קורותיו עד לאירוע. במצב דברים זה, ובהתחשב בכך שהתובע מבקש להוכיח את הכנסתו "בשחור", התובע לא הרים את הנטל להוכיח עצם השתכרותו בתחום הזיקוקים ואת היקף השתכרותו. וכך נאמר לעניין מידת ההוכחה של הכנסה לא מדווחת, בע"א 8639/96 הנ"ל. "….כדי לסתור הצהרה שנתן התובע לשלטונות המס וכדי להוכיח שהכנסתו היתה גדולה מזו שעליה הצהיר, עליו להביא ראיות משכנעות. נוכח המשקל הרב שיש ליתן להצהרה של התובע לשלטונות המס, המהווה גם הודאת בעל דין, מחד, ונוכח האינטרס שיש לו בתביעת פיצויים שהוא מגיש "להגדיל" את גובה הכנסתו לולא התאונה - לא די, בדרך כלל, באמירה כללית של התובע בעדותו בדבר שיעור הכנסתו בעבר, כשזו אינה מעוגנת לא במסמכים ולא בראיות משכנעות אחרות". סופו של דבר, שאיני מכיר בהכנסתו של התובע בתחום הזיקוקים. כושר השתכרותו של התובע במומו 9. ככלל, יכול פאראפלג להשתכר גם במומו, והדברים ידועים ומוכרים בבחינת ידיעה שיפוטית. איני מקבל טענת התובע, שאין באפשרותו להמשיך לעבוד כטכנאי אלקטרוניקה, בשל "רעד בידיים", תלונה שלא נזכרה באף חוות דעת, והתרשמתי כי "ההדגמה" של התובע במהלך הדיון, הייתה מלאכותית ולצורכי המשפט. למרות זאת, יש לקבוע כי התובע איבד לחלוטין את כושר ההשתכרות, ואנמק בקצרה את מסקנתי. התובע הוכיח כי העסק של הפעלת מכונות משחק, התבסס על נוכחותו האישית. הוא שיצר את הקשרים עם בעלי העסקים, הוא ששמר על "הטריטוריה" מפני מתחרים, הוא שתיקן את המכונות, אם במעבדה ואם בתיקונים קלים שנדרשו במקום, והוא שהעמיס את המכונות על הרכב. אחיו של התובע שימשו כעוזרים בעסק, אך בלעדיו לא הייתה לעסק תקומה. ואכן, לאחר קרות האירוע, התמוטט העסק, האח פאהום החל לעבוד בתחנת לוטו, והאח פרדי הפסיק לעבוד בתחום. המכונות נאספו מהמקומות בהם הוצבו, והן מוטלות כיום כגרוטאות שאין להן הופכין, בקומת העמודים בביתו של התובע, בבחינת הדבר מדבר בעד עצמו (התמונות באלבום ת8/). 10. הנתבעת טענה כי התובע יכול לעבוד כטכנאי בתיקון המכונות, במעבדה בביתו. ברם, כפי שהעידו התובע וגם טישלר (שם, עמ' 52 שורות 15-16, עמ' 57 שורה 23) קשה להגיע בישיבה אל כל חלקי המכונה, במיוחד לא לאיזורים הגבוהים. לכך יש להוסיף את הצורך של התובע לעשות הפסקות מעת לעת, על מנת לצנתר את עצמו, וגם שמיעת עדותו הופסקה לצורך זה. ועיקרו של דבר. מצבו הנפשי של התובע הוא כזה, שקשה לצפות כי יעבוד כטכנאי. נחלקו המומחים לעניין נכותו הנפשית של התובע. ד"ר תאופיק קראקרה, מטעם התובע, העמיד את נכותו בתחום הנפשי על 30%, ואילו ד"ר בן אפרים מטעם הנתבעת, קבע כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 20%. איני רואה טעם להכריע בין שתי חוות הדעת של המומחים, שלא נחקרו על חוות דעתם, באשר הנכות התפקודית, וליתר דיוק, אובדן כושר ההשתכרות של התובע (על ההבחנה בין השניים ראה ע"א 3049/93 ג'רוג'יסיאן נ. רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792), מסור ממילא לבית המשפט. כפי שהתרשמתי מהתובע, שנכנס להתקף בכי וצעקות כאשר נשאל על האפשרות להמשיך ולעבוד בישיבה (שם, עמ' 70), הסיכוי כי יחזור למסלול העבודה הוא קלוש. התובע סגור כיום בביתו ומקונן על מר גורלו. נראה כי לאור הטרגדיה שפקדה את התובע, עודנו בשיא כושרו ופריחתו האישית, המשפחתית והחברתית, הוא לא מוצא את תעצומות הנפש הנדרשים על מנת לחזור למסלול של עבודה ושיקום. ההגבלות התפקודיות של התובע ועזרת צד שלישי 11. אין מחלוקת כי התובע סובל מנכות רפואית צמיתה של 100% בגין פאראפלגיה, ולכך יש להוסיף את נכותו בתחום הנפשי והנכות בתחום האורולוגי : 60% בשל אי תיפקוד מיני ונכות נוספת של 70% בשל אי שליטה על הסוגרים (ואיני נדרש למחלוקת בין המומחים, אם יש לראות את הנכות האורולוגית כ'נבלעת' בנכות הנוירולוגית). על רקע זה, נחלקו הצדדים בנושא של עזרת צד שלישי, ואציג בתמצית את עמדותיהם. 12. התובע טען כי הוא נזקק לעזרה בכל תחומי משק הבית, להשגחה צמודה, לעזרה במלאכת הצינתור ובהעברות ממקום למקום, כמו מהמיטה לכסא, או מהכסא למכונית. לכן, גרס התובע, כי יש צורך במטפל שיהיה נגיש לו בכל שעות היום. מאחר והעסקת מטפל זר, כמו מטפל פיליפיני, אינה מקובלת במגזר הערבי, טען התובע כי יש להכיר בצורך להעסיק עובדים, באמצעות חברת כוח אדם, שיעבדו "סביב לשעון" לפחות 16 שעות ביממה, בסכום של 15,470 ש"ח נכון ליום חוות הדעת של מר הריס, מנכ"ל חברה העוסקת במתן שירותי עזרה בבית ובהשמת מטפלים. (במאמר מוסגר אציין כי כי מר הריס עצמו, היה בעבר במצב של קוואדרופלאגיה, והוא חווה את הנושא על בשרו). מנגד, טענה הנתבעת, כי התובע לא זקוק להשגחה כלל, הוא מסוגל לבצע מעברים בעצמו, אשתו ממילא נמצאת בבית, ואחיו המתגורר בבית הסמוך, מסייע לו ככל שנדרש. לכן, יש להעריך את היקף העזרה הממשי הדרוש לתובע, בהיקף של שעתיים-שלוש ביום. 13. הצדדים הגישו חוות דעת של מומחים שיקומיים מטעמם. התובע הסתמך על חוות דעתו של פרופ' איסקוב מבית החולים לוינשטיין ברעננה, והנתבעת הסתמכה על חוות דעתו של פרופ' סולסי, שהיה בעבר מנהל בית חולים לוינשטיין. המומחים נחקרו על חוות דעתם, ומתברר כי הפערים ביניהם אינם כה גדולים כפי שניתן להתרשם מחוות הדעת. פרופ' איסקוב, הסכים כי התובע יכול להישאר ללא השגחה, אפילו מספר שעות ביום (שם, עמ' 105) ודומני כי בכך שמט את האמור בחוות דעתו, שם נאמר כי התובע "זקוק להשגחה ועזרת הזולת במשך כל שעות היום". התובע מסוגל להרים את עצמו בעזרת ידיו (PUSH- UP) והדבר מאפשר לו לבצע מעברים. התובע עצמו אישר זאת בפני הפסיכיאטר בן אפרים, מטעם הנתבעת, כפי שעולה מחוות הדעת, בה נאמר "במשך היום יושב על הספה, עובר לספה לבד". גם פרופ' איסקוב, אישר בחקירתו כי התובע מסוגל לעבור מכסא גלגלים לכסא רחצה. עם זאת, וכפי שהוסבר על ידי פרופ' איסקוב וגם על ידי המרפאה בעיסוק גב' איילה שיפמן, מטעמו של התובע, בשל הפגיעה בחוליה גבוהה, יכולתו של התובע לבצע מעברים קטנה מזו של פאראפלגים אחרים. זאת, באשר הספסטיות ברגליים, גורמת לכך שהתובע נזקק לעזרה על מנת ליישר את רגליו בעת ולאחר ההעברה. פרופ' סולסי גרס כי אין מניעה שהתובע ינעל נעליים או ילבש מכנסיים, אך אני מבכר בנקודה זו, את האמור בחוות דעתה של גב' איילה שיפמן, כי הפגיעה בשרירי הבטן, מקשה על התובע להתכופף לצורך פעולות הלבשה והפשטה של גוף תחתון, כולל גרביים ונעליים. כך גרס גם פרופ' איסקוב, בעדותו בבית המשפט (שם עמ' 106 שורות 20-23). לא נעלם מעיני כי כאשר התובע שוחרר ביום 31.3.99 מבית החולים "שיבא", הוא היה במצב טוב יותר, כנחזה, בין היתר מדו"ח סיכום טיפול פיזיוטרפיה נ2/, שעליו הסתמך פרופ' סולסי בחוות דעתו. על כך השיבו פרופ' איסאקוב וגב' איילה שיפמן, ועדותם מקובלת עלי, כי מוכרת התופעה של ירידה בתפקוד לאחר השחרור מבית החולים. זאת, מאחר ובבית החולים עובדים עם הנפגעים בצורה צמודה ואינטנסיבית, ועם מכשור מתאים. רוב הנפגעים מפסיקים לאחר שחרורם מבית החולים, לבצע את רוב הפעולות שדורשות מאמץ גופני וזמן. כך לדוגמה, חלק גדול מהנפגעים, זונח את השימוש במכשירים אורטופדיים לצורך הליכה של מספר מטרים, לטובת הניידות המהירה והפחות מעייפת בכסא הגלגלים (עדות איסקוב, שם, בעמ' 96). עם זאת, יכולתו של התובע להרים את עצמו, שוללת את טענתו, שלא נמצא לה תימוכין, כביכול הוא נזקק לעזרת אשתו, על מנת להתהפך על משכבו בלילה. 14. לכך יש להוסיף את נושא הצינתור, לגביו נחלקו הצדדים. לטענת התובע, הוא מצנתר מספר פעמים ביום, ולשם כך, נדרש לעזרה צמודה מאשתו או מאחיו. בחוות הדעת של ד"ר סמואל דב מטעם התובע, נאמר כי הוא סובל מ"פין קבור" מה שמקשה עוד יותר על מלאכת הצנתור. בנוסף, טען התובע כי מדי יום יש "פנצ'רים" ודליפות, ועליו להחליף בגדיו ולהתקלח מספר פעמים ביום. התרשמתי כי קיימת הפרזת מה בנושא זה. אכן, התובע אינו שולט על סוגריו, אך הוא שולט על יציאותיו באמצעות הצינתור, ויש להניח כי מתרחשים "פנצ'רים" מעת לעת, אך לא בהיקף של מספר פעמים ביום, כפי שנטען. כך לדוגמה, נאמר בחוות דעתו מיום 2.7.99 של המומחה השיקומי ד"ר עצמון (ת17/) כי לדברי החולה "הוא מצנתר לסירוגין שלפוחית השתן ארבע פעמים ביום, יציאותיו בדרך-כלל מסודרות. לעתים רחוקות ישנם אירועים של הרטבות ואיבוד בלתי-נשלט של צואה". בנקודה זו, יש רלוונטיות למחלוקת באשר להיקף רכישת הטיטולים. אשת התובע (תובעת מס' 2) טענה כי היא רוכשת טיטולים בבית המרקחת בכפר, בכמות של שתי חבילות לשבוע, וההוצאה על טיטולים בלבד, מגיעה לסכום של כ500- ש"ח בחודש. אשת התובע השיבה כי כל קבלה על רכישת תרופות וטיטולים, שמרה והעבירה לבאת כוחה. והנה, ברשימת הקבלות שהוצגו (ת / 16) אנו מוצאים כי לאורך תקופה של 30 חודש (27.5.99 - 30.11.2001), נרכשו מספר חבילות טיטולים בלבד, בסכום כולל של 1,890 ש"ח. אני נכון להניח כי לא כל הקבלות נשמרו, וכי נעשו רכישות נוספות שלא באו לידי ביטוי ברשימה ת / 16, אך כמות הטיטולים הנצרכת, כמו גם היקף ה"פנצ'רים והדליפות, אינה כטענת התובע. בדו"ח המל"ל לעניין שירותים מיוחדים (נ / 10) נאמר כי התובע "עושה לעצמו צנטור" (וכן ראה נ2/). גם מחוות הדעת של האורולוגים, עולה כי התובע מצנתר את עצמו. ד"ר סמואל מציין בחוות דעתו כי התובע "מצנטר את שלפוחית השתן 4-3 פעמים ביום והפעולה אינה כרוכה בתחושה או בכאב מידי פעם פוצע את עצמו ע"י הקטטר ומופיעים דימומים דרך השופכה". בהמשך, מציין ד"ר סמואל כי בפעולה של פינוי הצואה - להבדיל מנושא הצנתור - נעזר התובע באשתו. גם בחוות דעתו של ד"ר אברבנאל, מטעם הנתבעת, נכתב כי התובע מצנתר עצמו, ויש להניח כי הדברים נמסרו לו על ידי התובע עצמו. אציין כי ד"ר אברבנאל, התייחס בחוות דעתו למונח "הפין הקבור" בו השתמש ד"ר סמואל, והסביר כי מדובר בחלציו של התובע, המשתפלים על איבר המין. פרופ' סולסי, מומחה השיקום מטעם הנתבעת, גרס כי ל"פין הקבור" אין השלכה על יכולתו של התובע לצנתר את עצמו (שם, עמ' 112 שורות 10-12). כאמור, דחיתי גרסת התובע כי הוא סובל מרעד בידיים, תלונה שלא היו לה סימוכין בכל החומר הרפואי הרב שהוגש על ידו, כך שיש להניח כי התובע מצנתר עצמו. עם זאת, אין חולק כי הצנתור צריך להיעשות בסביבה סטרילית, והתובע נוהג להיעזר במהלך הצינתור באשתו או באחיו לפעולות כמו הבאת קערה, משחה וכדו' אביזרים ותכשירים הנחוצים לשם כך (שם, עמ' 72). מכאן, כי למרות שהתובע יכול לצנתר עצמו, וככל הנראה אף עושה זאת, הוא נעזר מעת לעת באשתו או באחיו. ומהתם להכא. על רקע נתונים אלו, מה טיב העזרה, והיקף העזרה, לה נזקק התובע ? 15. התובע מטופל כיום במסירות על ידי אשתו ואחיו פרדי (תובע מס' 3). דומני כי קיימת הגזמה בטענתו של פרדי כי הוא צמוד כל היום לתובע. עם זאת, כפי שעולה מעדות אשתו של התובע, היא מזעיקה את פרדי כאשר יש בעיה: "פרדי לא נמצא אצלנו כל היום בבית, כשאני צריכה אותו אני קוראת לו מהבית" (שם, עמ' 38). פשיטא כי אין להטיל על אשת התובע ועל אחיו להמשיך ולשאת בנטל הטיפול הרצוף בתובע, לאורך שנים. גישת התובע באשר לפתרון הראוי, סתורה לכאורה מתוכה. מחד, התובע שלל את האפשרות של העסקת מטפל פיליפיני, הן בשל אי ידיעת השפה האנגלית ובמיוחד מאחר ו"אין לנו שפה, המנטליות והמנהגים, ולא מקובל בין השכנים שכל אחד יבוא מהסביבה לעבוד אצלי" (שם עמ' 74 שורות 14-15). מנגד, עתר התובע לחייב את הנתבעת בעלות העסקה של שני עובדים, כך שניתן להבין כי משפחת התובע נכונה לקבל לביתה עזרה של אנשים זרים. המומחה מטעם הנתבעת, מר גדעון האס, גרס בחוות דעתו ובעדותו בבית המשפט, כי "האוכלוסיה הערבית נוהגת לטפל בחלש ובזקן בתוך המשפחה ולא מעוניינת שגורמים זרים ייכנסו לבית… באוכלוסיה זו נהוג לעזור ולטפל בנכה ובזקן בחיק המשפחה ואין זה נהוג שכח עבודה שאינו בן משפחה יכנס לביתו" (שם, עמ' 119 לפרוטוקול ועמ' 6 לחוות הדעת). גם גב' נירה גרין, מנהלת סניף עמותת מט"ב בחיפה (עמותה לשירותי טיפול ורווחה בבית) שהעידה מטעמו של התובע, אישרה בתצהירה כי טרם נתקלה בעובד פיליפיני המועסק על ידי משפחה ערבית. גם בחוות דעתה של איילה שיפמן, מטעם התובע, נכתב כי התובע מעדיף מטפל ערבי נוצרי מקומי (עמ' 10 לחוות הדעת) ובחקירתה הנגדית אישרה כי במגזר הערבי "לא מקובל להביא מישהו מבחוץ" (שם עמ' 22 שורות 28-29). הפתרון הרצוי על פי עקרון הקטנת הנזק, שהוא גם הפתרון המצוי והמתבקש בעניינו של התובע, הוא אפוא להעסיק מאן דהוא מהמשפחה או מהכפר, תמורת סכום גלובלי, למשך שעות היממה. ככל שהתובע נזקק לעזרה וסיוע במשך הלילה, אם בכלל, יוכל להיעזר באשתו ואף אין מניעה כי אותו עובד ילון בבית. גם מר האריס אישר בעדותו כי יש עובדים ישראלים המוכנים לעבוד 24 שעות ביממה כמו עובד זר תמורת 5,000 ש"ח, אם כי מדובר על פי רוב באנשים מבוגרים מחבר העמים (שם, עמ' 28). 16. בע"א 3375/99 אקסלרוד נ. צור שמיר, פ"ד נ"ד(4) 450, נדון עניינו של ניזוק שסבל מקואדרופלגיה ספסטית וללא שליטה על הסוגרים. למרות זאת, בית המשפט דחה הטענה כי התובע זקוק לשני עובדים במקביל, וקבע כי יש להעדיף העסקה ישירה של העובד על בסיס חודשי. באותו מקרה, נקבע כי די במטפל פיליפיני, בתוספת עלות של מטפל ישראלי אשר יחליף אותו בסופי שבוע ובתקופות היעדרותו, ובית המשפט, כערכאת ערעור, הפחית את הסכום שנקבע על ידי הערכאה הדיונית עבור עזרת צד ג', לסכום של 12,000 ש"ח לחודש. התובע, במקרה שלפנינו, אינו קואדרופלג, והוא לא נזקק לעזרה בפעולות כמו אכילה או פעולות אחרות המצריכות הפעלת הידיים. התובע גם אינו נזקק להשגחה רצופה, ולכן, הפרמטרים לפיצוי הם נמוכים מאלה שנפסקו בפרשת אקסלרוד לעיל, וכפי שנאמר שם : "מן הצד האחר, יתכנו מקרים של נכים אשר על אף נכותם הגבוהה - בשיעור 100% - ישרתו את עצמם בפעולות היומיום ואף יהיו במצב שיוכלו להשאר, בכלל או בפרקי זמן מסויימים, ללא השגחה. מקרים חריגים כאלה יצדיקו התייחסות שונה בכל הנוגע לעלותה של עזרת הזולת" (הדגשה שלי - י.ע.). בהתחשב באמור לעיל, אני מעריך כי הסכום של 7,000 ש"ח לחודש עבור עזרת צד שלישי יהלום את הנסיבות, כאשר העזרה בפועל לה נזקק התובע, מוגבלת למספר שעות, במיוחד לפעילות האינטנסיבית בשעות הבוקר. קיצור תוחלת חיים 17. התובע היה בן 47 בעת האירוע, וכיום הוא בן 51. תוחלת החיים על פי הטבלאות המקובלות לגבר בגילו הם עד לגיל של כ77- שנה, דהיינו, עוד 26 שנים מהיום. הצדדים נחלקו בשאלת קיצור תוחלת החיים. יש ממש בטרוניית ב"כ התובע, על האופן בו הועלה הנושא, במהלך חקירתו הנגדית של פרופ' איסקוב, מבלי שהטענה הועלתה במפורש בכתב ההגנה או בחוות דעת מטעם הנתבעת. מדובר בנושא רציני, השנוי עדיין במחלוקת בין מומחים לדבר, ולא אכנס לפירוט טענותיהם של הצדדים בנושא זה. אומר אך זאת, כי טענת התובע בסעיף 166 לסיכומיו, כי לאור הטיפול המסור בו, הוא לקה אך פעם אחת בזיהום בדרכי השתן, עומדת בסתירה לחוות דעת האורולוג ד"ר סמואל דב מטעמו, בה נאמר כי "כל מספר שבועות מתפתח זיהום של השופכה וכיס השתן המתבטא בעליות חום ובצמרמורות….". לענייננו, די בכך שגם פרופ' איסקוב, מטעם התובע, הסכים כי נוכח מצבו של התובע, ובמיוחד הצורך בצינתור, יש להכיר בקיצור תוחלת חיים. פרופ' סולסי, העריך קיצור תוחלת החיים בשיעור של 10% - 15%. בהתחשב בדרך בה הועלתה הטענה של קיצור תוחלת חיים, ובהיעדר חוות דעת סדורה של הנתבעת בנושא זה, אפחית שנתיים מתוחלת החיים של התובע, כך שהחישוב ייעשה על בסיס תוחלת חיים של עוד 24 שנה. 18. התובע טען בסיכומיו כי אם ייקבע קיצור תוחלת חיים, יש להפחית בהתאם את ניכוי גמלאות המל"ל. דין הטענה להידחות לאור הלכת ע"א 6935/99 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. עלא אבו סריה, פ"ד נ"ה(3) 599, שנקבעה תוך הסתמכות על ע"א 19/88 פילו נ. עמוס, דינים ל, 811. לביקורת נוקבת על הלכה זו, ראה מאמרו של ח. אריאל " קיצור תוחלת החיים - הקטנת הפיצוי לנכה תוך ניכוי מלא של גמלאות המל"ל" דין ואומר גליון 12(ינואר 2002) בעמ' 13. המחבר מצביע על כך, כי על פי גישת בית המשפט העליון, הנפגע לוקה פעמיים: פעם בשל ניכוי הפיצוי לפי קיצור תוחלת חיים, ופעם בניכוי מלוא גימלאות המל"ל כאילו אין קיצור בתוחלת החיים. ביקורת זו, היא כבדת משקל, אך הלכת בית המשפט העליון היא המחייבת, ואיני רואה להרהר אחריה. וכעת, לאחר שקבענו את בסיס השתכרותו של התובע ועמדנו על מצבו הנוכחי, נעבור לפירוט ראשי הנזק. כאב וסבל 19. אין צורך להכביר מילים על מצבו דהיום של התובע. "לפום צערא אגרא", ובבוא בית המשפט למוד ולהעריך נזקו של התובע, נשים נגד עיננו את נסיבות האירוע ותוצאותיו. התובע, בן 51, מרותק לכסא גלגלים, נטול כושר מיני, וחש כמי שמהווה נטל על משפחתו. גם אם אניח כי התובע והעדים מטעמו, נטו לאידיאליזציה של החיים לפני האירוע, אין בכך כדי להפחית מעצמת המהפך, שעבר התובע, ומעצמת הפגיעה במערכת היחסים המשפחתית והחברתית. בהחלטתי מיום 20.3.2002 (בש"א 17528/01) שללתי את זכות התביעה העצמאית של אשת התובע, בגין פריצת דיסק שנגרמה לה, לטענתה, בעת שהרימה אותו. ברם, כפי שרמזתי בהחלטה הנ"ל, לצורך קביעת הפיצוי בגין כאב וסבל, ניתן לקחת בחשבון את צערו וסבלו של הניזוק, ואת יסורי המצפון והאשם העצמי שהוא מלקה את עצמו, בשל השלכות התאונה על חיי בני המשפחה והסובבים אותו, ובשל הפגיעה שנגרמה לאשתו במהלך טיפולה בו. אשר על כן, אעריך הפיצוי המגיע לתובע בראש נזק זה, בסכום של 600,000 ש"ח. הפסד השתכרות בעבר ובעתיד 20. האירוע החל ביום 30.9.98 והתפתח במהלך חודש אוקטובר 1998. מאז האירוע ועד למועד פסק הדין חלפו 46 חודשים (במעוגל). סה"כ מגיע לתובע בראש נזק זה, עבור 46 חודשי אי השתכרות בעבר: 9,000 ש"ח X 46 חודשים = 414,000 ש"ח ובצירוף ריבית אמצע תקופה ובמעוגל = 447,000 ש"ח. לסכום זה, יש להוסיף הפסד חד פעמי, בשל קריסת העסק, אובדן המוניטין ואובדן ערך המכונות. על דרך האומדנא, אפסוק לתובע בראש נזק זה, הסך של 100,000 ש"ח. חישוב הפסד ההשתכרות בעתיד: 9,000 ש"ח X 137.0434 (מקדם היוון לארבע עשרה שנה, מועד בו יגיע התובע לגיל 65) ובמעוגל - 1,233,000 ש"ח . עזרת צד שלישי בעתיד 21. כאמור לעיל, העמדנו את עזרת צד שלישי על הסך של 7,000 ש"ח לחודש. סה"כ מגיע לתובע בראש נזק זה : 7,000 ש"ח X 205.1240 (היוון ל - 24 שנה כתוחלת חיי התובע) ובמעוגל = 1,436,000 ש"ח. עזרת בני משפחה בעבר 22. בהתחשב בעזרה שקיבל התובע מאשתו ומאחיו, ובמיוחד האח פרדי, אכיר בסכום של 5,000 ש"ח לחודש. מגיע לתובע בראש נזק זה : 46 חודש X 5,000 ש"ח ובצירוף ריבית אמצע תקופה ובמעוגל = 245,000 ש"ח. הוצאות נסיעות בעבר והפסדי ניידות לעתיד 23. אשת התובע ואחיו, שהו לצידו משך תקופת אשפוזו בבתי החולים. תחילתו של האירוע ביום 30.9.98 בבית החולים רמב"ם, שם נבדק התובע, שוחרר, ואושפז שוב עד ליום 27.10.98 עת הועבר להמשך טיפול במחלקה לשיקום נוירולוגי בבית החולים "שיבא" בתל השומר, שם שהה עד ליום 31.3.99. דהיינו, ששה חודשי אישפוז בבית חולים ובנוסף, התובע הוסע לביקורות רפואיות מדי מספר חודשים וקיבל פעמים מספר טיפולי הידרותרפיה. על דרך האומדנא, אעמיד הפיצוי בגין הוצאות נסיעה בעבר, והוצאות נוספות שהיו כרוכות בשהייה לצד התובע בבית החולים, על הסך של 25,000 ש"ח. 24. אשר לניידות לעתיד, לגישת הנתבעת, אין להכיר כלל ברכיב זה, נוכח החסכון של התובע באי החזקת שני הרכבים שהיו בבעלותו, עובר לאירוע. טענה זו אני מתקשה לקבל, אם כי יש להתחשב בכך שגם במצב הדברים הרגיל, היה התובע מחזיק רכב. הועדה לקביעת גודל רכב במל"ל, המליצה לתובע על רכב סקודה אוקטביה 1,595 סמ"ק עם מזגן וכן אושרה לתובע רכישת רכב בפטור ממסים והלוואה בסך של כ55,000- ש"ח לצורך זה. ברם, המלצה זו אינה מחייבת את בית המשפט, ולאור מצבו של התובע, ובהתחשב בכך שדרך הגישה לביתו היא במדרון תלול מאוד, יש להכיר ברכב הנוח ביותר עבורו, רכב ממנו ניתן לבצע העברה בקלות מכסא הגלגלים לרכב. אני מקבל אפוא המלצתה של גב' שיפמן לפיה יש להכיר בנחיצות רכב מסוג "ואן" עבור התובע, רכב שבתוכו ניתן גם להחליף חיתול במידת הצורך, או לבצע צינתור (שם עמ' 18 לפרוטוקול. לא נעלם מעיני כי בסיכומי התובע, הובעה נכונות להסתפק ב"ממוצע" שבין רכב רגיל לרכב "ואן"). העלות החודשית להחזקת מכונית מסחרית מסוג "ואן", על פי חוות דעתו של קצין היא 2,502 ש"ח (כולל עלות החזקה חודשית בסך של 342.5 ש"ח למעלית לכסא גלגלים, ועלות של 41 ש"ח למנגנון יד מלא). זאת, לעומת עלות של 1,150 ש"ח לחודש עבור רכב מסוג סקודה אוקטביה 1600 סמ"ק כפי שהומלץ על ידי המל"ל (ראה נ / 24 - תשובה מס' 2 של קצין לשאלות ההבהרה). מנגד, יש להביא בחשבון את ההוצאות שהתובע היה מוציא ממילא עבור עצמו בגין שימוש ברכב , וראה לדוגמה, ע"א 552/89 הרצל לוי נ. יעל דיין, דינים לא 145, שם נפסק סכום גלובאלי מתוך הנחה שהתובע ממילא היה רוכש רכב, וכן ע"א 3375/99 הנ"ל. לכן, מהסכום שנקבע על ידי קצין עבור רכב מסוג "ואן", יש לקזז עלות חודשית של החזקת רכב 1,800 סמ"ק אוטומטית (ואזכיר כי לתובע היה רכב מדגם פונטיאק אוטומטי) בסך של 1,274 ש"ח (עמ' 12 לחוות הדעת). בנוסף, יש להתחשב גם בתועלת שתצמח מהרכב לבני משפחה אחרים אשר יעשו בו שימוש - ע"א 3263/96 קופ"ח כללית נ. ינון שבודי, פ"ד נב(3) 817, 831. לאור כל זאת, אכיר בהפרש של 1,000 ש"ח לחודש לזכות התובע, בראש הנזק של ניידות לעתיד. 1,000 ש"ח X 205.1240 (היוון ל - 24 שנה כתוחלת חיי התובע) ובמעוגל = 205,000 ש"ח. בנוסף, יש לפצות את התובע בסכום ראשוני לרכישת רכב. קצין העריך מחיר רכב ראשון מסוג "ואן" כולל פטור ממסים, בסך של 115,765 ש"ח. כאמור, לפני התאונה היה לתובע רכב מסוג 'פונטיאק' שנת ייצור 1993, והלכה פסוקה היא כי יש לנכות את ערך המכונית האחרונה שהייתה ברשותו של הניזוק - ע"א 3463/95 מדינת ישראל נ. דרעי, פ"ד נ(3) 424. אפסוק אפוא לזכות התובע, הסך של 60,000 ש"ח. אביזרים שיקומיים ורפואיים 25. התובע הגיש חישוב מפורט של עלויות האביזרים התפקודיים והשיקומיים להם הוא נזקק על פי חוות דעתה של גב' איילה שיפמן ופרופ' איסקוב, בסכום כולל של 2,020 ש"ח (ת3/ וכן ת5/, הכולל מספר הצעות מחיר עבור אותם אביזרים). טבלת האביזרים כוללת פריטים רבים כמו מיטה מתכווננת, כסא גלגלים, כסא גלגלים קל, כסא גלגלים ממונע, כרית ישיבה וכרית גב, מכשיר לתרגול הליכה וכיו"ב, תוך פירוט עלות הפריט, אורך חייו והעלות החודשית. הנתבעת טענה כי רופא השיקום הוא שקובע את הצרכים ונחיצותם, ואפילו פרופ' איסקוב מטעם התובע, לא קבע בחוות דעתו כי יש צורך בכל אותם אביזרים. לכן, יש להתעלם מחוות דעתה של גב' שיפמן, שהיא גורם פארא-רפואי. לדידי, המומחה השיקומי, מתווה את הצרכים הכלליים של הנפגע, והמרפא בעיסוק, הוא שיוצק תוכן קונקרטי לחוות דעתו של המומחה השיקומי. אדרבא, יש ליתן משקל נכבד לחוות דעתו של מרפא בעיסוק, כמי שמטפל באופן שוטף בנושאים אלו, והוא בעל נסיון ומומחיות 'בשטח', באשר לצרכי הנכה. בדומה, גם מר גדעון האס, מטעם הנתבעת, שהוא בעל השכלה בתחום העבודה הסוציאלית, קנה את מומחיות מנסיונו 'בשטח' בתחום צרכי הנכה. עם זאת, פירוט הצרכים בחוות דעתה של גב' שיפמן מופרז על פניו. ראשית, איני מכיר בעלות חודשית של 563 ש"ח עבור כסא גלגלים ממונע, מעין 'טרקטורון' נייד, בהיעדר המלצה של מומחה שיקומי לפריט נכבד זה. בנוסף, יש להתחשב בכך שמשרד הבריאות משתתף בשיעור של 75% מעלויות כסא גלגלים ואביזרי ניידות (עדותו של גדעון האס עמ' 117-125, וכן הנוהל המלא שהוצג - נ20/). בהתחשב באמור לעיל, ובהתחשב בכך שהתובע זכאי לאביזרים בטווח המחירים שבין הצעות המחיר הנמוכות שהוצגו על ידי מר גדעון האס ( נ21/) לעומת המחירים שבהצעות המחיר של גב' איילה שיפמן, אעמיד הסכום החודשי עבור אביזרים על הסך של 500 ש"ח. הסכום המגיע לתובע בראש נזק זה : לעבר: 46 X 500 ש"ח ובצירוף ריבית אמצע תקופה ובמעוגל = 25,000 ש"ח. לעתיד: 500 ש"ח X X 205.1240 (היוון ל24- שנה כתוחלת חיי התובע) ובמעוגל = 102,000 ש"ח. תרופות וציוד מתכלה 26. גם בראש נזק זה, התובע הגיש חישוב מפורט וסיכום של עלויות התרופות והציוד המתכלה להם נזקק התובע (ת4/ ). מדובר ברשימה ארוכה הכוללת תרופות כמו "סרוקסט" (תרופה נוגדת דכאון), ויטמינים, ואביזרים ומוצרים מתכלים כמו סבון פולידין, כריות, כפפות חד פעמיות, מגבות, בקבוקי שתן, צנתרים וכיו"ב. כל אלו מסתכמים בסכום שלך 3,814 ש"ח לחודש ולאחר עדכון ותיקון הסכומים והפחתת עלות הצנתרים ובקבוקי השתן (סעיפים 136-137 לסיכומי התובע), דרש התובע הסך של 2,600 ש"ח בחודש בפריט זה. לא ניתן לקבל את הדרישה של התובע, מן הטעם הפשוט, שהטבלה משקפת את מחירי התרופות בשוק החופשי מבלי לקחת בחשבון את זכאותו של התובע, לקבל תרופות מקופת חולים, במסגרת סל הבריאות. לכך יש להוסיף, כי אליבא דחוות דעתו של גדעון האס, חולה כרוני, הצורך תרופת באופן קבוע, מוכר בקופת חולים כחולה כרוני, וחולה כזה לא ישלם מעל 220 ש"ח לתרופות. גדעון האס לא נחקר בנקודה זו, וממילא לא נסתרה טענתו. מנגד, גב' שיפמן מטעם התובע, הודתה בחקירתה כי אינה יודעת על הנתון לפיו מקסימום ההשתתפות לא עולה על סכום של כ200- ש"ח (עמ' 20 שורה 17). 27. הזכרנו את נושא הטיטולים שהיה שנוי במחלוקת בין הצדדים. מהקבלות עולה כי לאורך תקופה של שלושים חודש, נרכשו טיטולים בסכום של פחות מ2,000- ש"ח. מנגד, אשת התובע העידה כי היא רוכשת כל שבוע שתי חבילות טיטולים. ובכלל, מרשימת הקבלות (ת16/) עולה כי לאורך תקופה של 30 חודש, עמד סכום ההוצאות הכולל בגין תרופות וטיטולים על הסך של 6,448 ש"ח, דהיינו, הוצאה של 215 ש"ח לחודש בלבד. אני נכון להניח, לזכות התובע, כי לא כל הקבלות נשמרו, וכי נעשו רכישות נוספות של טיטולים ותרופות, שלא באו לידי ביטוי ברשימת הקבלות ת16/. כמו כן, הקבלות ת16/ כוללות תרופות וטיטולים בלבד, ואינן כוללות פריטים כמו מגבות, מצעים, סבונים. בהתחשב בכך שיש להביא בחשבון הוצאה קבועה של לפחות 220 ש"ח לחודש עבור תרופות, בהתחשב בסיכוי של שינויים עתידיים בסל הבריאות, או שינויים בהשתתפות שתידרש מחולים כרוניים על ידי קופות החולים, ובהתחשב בכך שחלק מהפריטים והתרופות נשוא הרשימה ת4/, אינם מוכרים בסל הבריאות, אעמיד הסכום החודשי הכולל בפריט זה, על הסך של 700 ש"ח. מגיע לתובע עבור פריט זה, לעבר (ואזכיר, כי התובע הציג קבלות על הסך של 6,448 ש"ח בלבד): 46 X 700 ש"ח ובצירוף ריבית אמצע תקופה ובמעוגל = 35,000 ש"ח. ולעתיד: 700 ש"ח X X 205.1240 (היוון ל - 24 שנה כתוחלת חיי התובע) ובמעוגל = 143,000 ש"ח. טיפולים שונים: פיזיותרפיה, פסיכולוגיה , הידרותרפיה 28. בחוות הדעת של הפסיכיאטרים, מטעם הצדדים, הומלץ על טיפול נפשי לתובע. ד"ר קראקרה, מטעם התובע, המליץ על טיפול בשיחות, אך לא קצב את תקופת הטיפול. ד"ר בן אפריים, מטעם הנתבעת, העריך כי התובע זקוק לפגישה דו שבועית עם פסיכיאטר למשך שלושה חודשים, ולאחר מכן, לפגישה חודשית, וכי הטיפול יכול להינתן במסגרת ציבורית, לצד שיחות תמיכה אותן ניתן לקבל מעו"ס בלשכת הרווחה באיזור מגוריו. התובע עתר לפצותו בסכום גלובלי של 20,000 ש"ח בראש נזק זה. מאחר ואין טעם בטיפול נפשי ללא הגבלת זמן, כפי שעשוי להשתמע מחוות דעתו של ד"ר קראקרה, אפסוק לתובע סכום גלובלי של 15,000 ש"ח עבור טיפולים נפשיים בעתיד. אציין כי כיום מקבל התובע טיפול נפשי במסגרת קופ"ח בעכו ובכרמיאל. 29. התובע סובל מספאזם שלעיתים, בא לידי ביטוי גם ברעידות בלתי רצוניות ברגל. לטענת התובע, הוא ייזקק בעתיד לטיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה שוטפים (הדרישה לא באה לידי ביטוי כספי בסיכומי התובע - סעיף 141 לסיכומים והטבלה של פירוט הנזקים בסעיף 181). ככלל, טיפולי פיזיותרפיה, ניתנים חינם במסגרת קופת חולים בה התובע חבר וכידוע, אין לפצות תובע בגין טיפולים אשר הוא זכאי כחבר קופת חולים לקבלם חינם במסגרת סל הבריאות - ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724. עם זאת, ניתן לקחת בחשבון שלא תמיד יעלה בידי התובע לקבל את הטיפול במסגרת קופת חולים, בשל טעות או תקלה - ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אויר לישראל נ. אלברט יפרח, פ"ד נה(1) 817, 831 . לכך יש להוסיף, כי גם לפי דברי פרופ' איסאקוב, המומחה השיקומי מטעם התובע, החל משלב מסויים, לא מקובל לבצע טיפולי פיזיותרפיה לנכים ותיקים (שם,ח עמ' 104 שורות 12-15). אשר לטיפולי ההידרותרפיה - גם פרופ' איסקוב, המומחה השיקומי מטעמו של התובע, הודה כי טיפולים אלו אינם הכרחיים לתובע. מנגד, אין חולק כי יש בסוג זה של טיפול, ואף בשחייה בבריכה רגילה, כדי להקל על הנוקשות באיברים, וליתן הרגשה טובה יותר לתובע (עדות איסקוב, עמ' 104 - 105). גם פרופ' סולסי המליץ על בריכת שחייה לנכים (שם, עמ' 115 שורות 10-12). אשר על כן, אפסוק לתובע סכום של 400 ש"ח לחודש עבור טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה צופה פני עתיד (אציין כי על פי חוות דעתה של איילה שיפמן, מחיר מנוי לבריכה עם נגישות לכסא גלגלים, עומד על 2,000 ש"ח בשנה ומחיר טיפול הידרותרפיה עומד על 120 ש"ח). 400 ש"ח X 205.1240 (היוון ל - 24 שנה כתוחלת חיי התובע) ובמעוגל = 82,000 ש"ח. מזגנים, כביסה וייבוש 30. על פי חוות דעת קצין, העלות הכוללת לקירור וחימום של חלק מהדירה, בהתחשב בכך שהפעלת המזגנים תיעשה רק בחלק מחודשי השנה, היא 500 ש"ח לחודש. הנתבעת הפנתה בנושא זה שאלות הבהרה לקצין (נ23/) ומתשובותיו (נ24/ בכתב יד) עולה כי על פי נתוני הלמ"ס, יש כיום יש מזגן כמעט ב50%- מבתי האב בישראל. כמו כן, לא הוכח כי התובע נפגע במנגנון ויסות החום בגופו, ועל כך הסכים גם פרופ' איסקוב, מומחה השיקום מטעם התובע (שם עמ' 98 שורה 5 ועמ' 104 שורה 16). בהתחשב בכל אלו, ומנגד, בהתחשב בכך שבמצבו של התובע ראוי כי תינתן לו תוספת מעבר לשימוש הרגיל במזגן, אפסוק בראש נזק זה, סכום גלובלי של 30,000 ש"ח, צופה פני עבר ועתיד. 31. גם בנושא הכביסה הוגשה חוות דעת מטעם קצין, שהעריך עלות הפעלת מכונה ב11- ש"ח להפעלה, לעומת 9 ש"ח על פי חישוב של גדעון האס מטעם הנתבעת. לדעת קצין, יש להכיר בעלות חודשים נוספת של 56 ש"ח לחודש. גם כאן, ועל דרך האומדנא, ונוכח אי הבהירות לגבי תכיפות "הפנצ'רים" של בריחת שתן או צואה, אפסוק לתובע עבור שימוש מוגבר במכונת כביסה וייבוש, סכום גלובלי של 7,000 ש"ח. התאמת דיור 32. התובע הציג בנושא זה שתי חוות דעת: האחת של גב' ניבאל שיבאן, הנדסאית ואדריכלית, והשנייה של מר רן ברקובסקי, מהנדס ושמאי מקרקעין. מנגד, הציגה הנתבעת חוות דעת של מר חיים בן ארי, מהנדס ושמאי מקרקעין. אקדים ואומר כי בנושא זה, חטאו המומחים מטעם התובע בהפרזה יתרה, ואני מבכר חוות דעתו של מומחה הנתבעת, שנסמכה גם על ספרות מקצועית בנושא. 33. התובע מתגורר בבית בודד בן קומה אחת על עמודים, וסביבו מתגוררים בני משפחתו. דירת המגורים משתרעת על כל שטח הקומה, בשטח של 155 מ"ר ברוטו + מרפסת כניסה של 12 מ"ר + מרפסת נוספת של 15 מ"ר (שם, עמ' 89 שורות 4-7) ובקומת העמודים בנוי מחסן. אין חולק כי ביתו של התובע נמצא בצלע הר, במדרון תלול עד מאוד, והתמונות הרבות שהוצגו מדברות בעד עצמן (סדרת התמונות במוצגים ת2/, ת16/, וכן התמונות נ12/ - נ19/). גם אין חולק כי הדירה אינה מותאמת כיום לצרכיו של התובע. עיון בתמונות הרבות שהוגשו, מעלה תמיהה על מה ולמה לא נעשו זה מכבר מספר שינויים קטנים בדירה, על מנת להתאימה לכסא גלגלים, ולו באופן זמני, בבחינת "עזרה ראשונה". כך לדוגמא, ניתן היה לבטל שתי המדרגות שבפתח מרפסת הכניסה לדירה (נ14/ ותמונה מס' 1 בסדרת התמונות ת2/), לבטל את הפרש הגובה בדירה בין חדר האורחים לבין הסלון (נ18/) ולהוציא חלק מהריהוט בחדר השינה (ראה, לדוגמה, תמונות 88-9 בת2/). די היה בהתאמות קטנות אלו, כדי לשפר בהרבה את איכות חייו של התובע. ואכן, עובר לשחרורו מבית החולים "שיבא", הוצע לתובע לבצע מספר התאמות על מנת להתאים הדירה לצרכיו - דו"ח גב' מירית מן, מרפאה בעיסוק של בית החולים (נ1/). כן הוצע לתובע, על ידי משרד הבריאות, סכום של 30,000 ש"ח לצורך התאמת הדיור, אך הוא דחה הצעה זו. 34. השמאי רן ברקובסקי, ביסס חוות דעתו על עלות בניית דירה צמודת קרקע ומותאמת לצרכי התובע בסכום של 240,000 $, אך תוך התעלמות משווי ביתו הנוכחי של התובע, אותו העריך לשאלת בית המשפט בסכום של 200,000 $ (שם, עמ' 85 שורה 22). כן העלה השמאי הצעה לרכישת דירה חלופית לתובע באיזור חיפה, בסכום של 328,000 $. הצעה זו קלוטה מהאויר, ואין לה כל בסיס במקרה שלפנינו, באשר על פניו נחזה כי התובע יעדיף להישאר בכפרו, בחיק משפחתו המורחבת, ליד אחיו המסייעים לו בצורה מעוררת התפעלות. איני מקבל דברי התובע, שנאמרו כלאחר יד, כי הוא רוצה לבנות משהו, או "לעבור לחיפה, לקנות דירה בחיפה" (עמ' 47 שורות 17-18) ודומני כי הדברים נאמרו לצרכי התביעה. גם בחוות דעתה של המרפאה בעיסוק, איילה שיפמן, נאמר כי החלופה של דיור בחיפה היא חלופה של לית ברירה בלבד. השמאי ברקובסקי, והאדריכלית שיבאן, לא טרחו כלל לבדוק, אם ניתן לבנות תוספת בנייה לדירה הקיימת (תשובת שיבאן לשאלת בית המשפט עמ' 82 שורות 7-10 ותשובת השמאי עמ' 86 שורה 11). התוכנית של האדריכלית שיבאן, היא שינוי דרסטי בחלוקה הפנימית בדירה, ולמעשה, בנייתה מחדש, ללא צורך של ממש הנובע ממצבו של התובע. הפתרונות שהוצעו על ידי המהנדס בן ארי, פשוטים ומקובלים עלי. על המדרון התלול ניתן להתגבר על ידי הקמת רמפה, את שתי המדרגות שבכניסה ניתן לבטל ואין צורך במעלון עבור שתי מדרגות אלו. יש להרחיב פתחים בדירה (ראה תמונה מס' 5 בת2/) לשנות את מיקום הריהוט, ולבטל את הפרשי הגובה בין חדר האורחים לסלון. הפתרון של המהנדס בן ארי ולפיו ניתן להגדיל שטח הדירה על ידי סגירת המרפסת הפתוחה, כדי להשיג שטח נוסף לבניית מקלחת מרווחת וצמודה לחדר השינה של התובע, הוא פתרון סביר. ברם, יש בו כדי לגרוע מערכה של הדירה, באשר ההגדלה "נוגסת" בחדר האירוח, חדר שכיום אינו מנוצל כדבעי בשל מתקן המקבילים שבו (שם, עמ' 90 שורות 20-23). המהנדס בן-ארי העריך עלות השינויים בסכום של 33,000 ש"ח בלבד. בהתחשב בכך שיש בהצעתו כדי להרע-משהו, את מצבו של התובע, בשל "הנגיסה" בחדר האירוח (אדגיש כי מדובר בחדר אירוח ולא בסלון), בהתחשב בעלויות הכרוכות בביצוע השינויים, כמו גם באפשרות כי תיבנה יחידת דיור נפרדת למטפל בקומת העמודים או במפלס הדירה, אעמיד הפיצוי בגין התאמת הדיור על סכום גלובלי של 250,000 ש"ח. הוצאות 35. התובע זכאי להחזר מלוא הוצאותיו בניהול תביעה זו. עובר להגשת התביעה, כפרה הנתבעת באחריותה לאירוע, ורק לקראת סוף הדיון (למעשה, לאחר שנשמעו כל הראיות בנושא הנזק), הודיעה כי היא נכונה להכיר באחריות. עד להודאה זו, נאלץ התובע לפנות למספר מומחים רפואיים שהכינו חוות דעת בתחום האחריות. לכך יש להוסיף את חוות הדעת הרבות שהוגשו על ידי התובע בתחומים השונים. ההוצאות (כולל אגרת בית משפט) מגיעות לסכום של 67,000 ש"ח (משוערך) על פי הפירוט בדף שצורף לסיכומי התובע. סוף דבר 36. סה"כ נזקיו של התובע : כאב וסבל - 600,000 ש"ח. הפסד שכר לעבר - 447,000 ש"ח. פיצוי בגין קריסת העסק - 100,000 ש"ח הפסד שכר לעתיד - 1,233,000 ש"ח. עזרת צד שלישי לעתיד - 1,436,000 ש"ח עזרת בני משפחה בעבר - 245,000 ש"ח. הוצאות ונסיעות לעבר - 25,000 ש"ח הוצאות ניידות לעתיד - 205,000 ש"ח. רכישת רכב - 60,000 ש"ח. הוצאות רכישת אביזרים - 25,000 ש"ח. הוצאות רכישת אביזרים בעתיד - 102,000 ש"ח. תרופות וציוד מתכלה לעבר - 35,000 ש"ח. תרופות וציוד מתכלה לעתיד - 143,000 ש"ח. טיפולים פסיכולוגיים - 15,000 ש"ח. פיזיותרפיה והידרותרפיה - 82,000 ש"ח. מזגנים כביסה וייבוש - 37,000 ש"ח. התאמת דיור - 250,000 ש"ח. החזר הוצאות - 67,000 ש"ח. סה"כ - 5,107,000 ש"ח. מסכום זה יש לנכות הסכומים כלהלן (סעיף יא לסיכומי הנתבעת וחוות דעת של האקטואר של שי ספיר) : תשלומי מל"ל בגין קצבת נכות כללית (סעיף 7 לסיכומי התובע) - 585,418 ש"ח. תשלומי מל"ל בגין קצבת שירותים מיוחדים (שר"ם) - 142,498 ש"ח. תשלומי מל"ל בגין קצבת ניידות - 204,124 ש"ח. סה"כ ניכויים ובמעוגל : 932,000 ש"ח סה"כ פיצוי המגיע לתובע: 4,175,000 ש"ח. 37. סופו של דבר, שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הסך של 4,175,000 ש"ח (ארבעה מליון שלוש מאות עשרים וחמישה אלף) בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 20% בצירוף מ.ע.מ. רפואהתביעות רשלנות רפואיתמקרי מוותרשלנות