פסק דין 1. העובדות שאינן שנויות במחלוקת: בשנת 1977 הגיש הנתבע 1 בקשה לביצוע שטר נגד חייבת בשם רגינה צין-בנין (להלן: המנוחה), בגין שיק ע"ס 3,000 לירות שנמשך לפקודתו. הבקשה הוגשה ללשכת ההוצאה לפועל ברמת גן (תיק הוצאה לפועל מס' 702/77). ביולי 1977 נפטרה המנוחה וב- 22/03/78 מונה עוה"ד שלום לוי מירושלים כמנהל עזבונה של המנוחה, מכוח צו ירושה שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי בירושלים (נספח ב' לכתב התביעה). התובע עבד אותה עת כעו"ד במשרדו של עו"ד שלום לוי. בשנת 1980 עדכן הנתבע 1 את פרטי החייב בבקשה לביצוע השטר, באופן שנרשם: "החייב: רגינה בנין ע"י מנהל העזבון שלה עו"ד דניאל אברהם". ביום 12/06/85 נפתח בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב-יפו תיק מספר 2-85-46795-01 שעניינו בקשה לביצוע שטר של הנתבע 1 כנגד המנוחה (כחייבת מס' 1) וכנגד התובע (כחייב מס' 2). בשנת 1989 הועבר התיק למערכת המחשב הממוכנת. נכון ליום מתן פסק הדין לא אותר תיק ההוצאה לפועל המקורי שנפתח ברמת-גן (מס' 702/77) בארכיב ההוצאה לפועל. ביום 26/12/99 הגיש הנתבע 2, שהוא בנו של הנתבע 1 ומיופה כוחו החל משנת 1992, בקשה להעברת התיק ללשכת ההוצאה לפועל בהרצליה, בקשה שנענתה ע"י כב' ראש ההוצאה לפועל (א' אטיאס) בהחלטתו מיום 21/01/00. 2. גרסת התובע: התובע טוען, כי מעולם לא שימש כמנהל עזבונה של המנוחה. לטענתו,בכל המועדים הרלוונטיים לתביעה זו, הוא עבד כעו"ד במשרדו של עוה"ד שלום לוי בירושלים אשר שימש כמנהל העזבון של המנוחה, וכאשר הלה שהה בחו"ל טיפל התובע במקומו במספר עניינים, וביניהם עזבונה של המנוחה. לטענת התובע, רק בשנת 1999, עת החל לקבל לביתו "צווי חיוב בתשלומים", נתברר לו כי "יד נעלמה" הוסיפה את שמו כחייב מס' 2 בבקשה לביצוע השטר, 14 שנים קודם לכן, בלא שקיבל על כך כל אזהרה, כנדרש על פי הוראת סעיף 7 לחוק ההוצאה לפועל- תשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל). לדבריו, מיד עם היוודע לו הדבר-הוא פנה לכב' ראש ההוצאה לפועל בתל-אביב בבקשה לבטל את ההליכים נגדו, אולם בהחלטתו מיום 21/01/00 דחה כב' ראש ההוצאה לפועל (א' אטיאס) את הבקשה באומרו: "האזהרה נמסרה לחייב 2 בתאריך 12/06/86 כעולה מרישומי המחשב [בנוסח המודפס של ההחלטה נאמר: ב- 12/06/99- י.מ.] טענת החייב כי לא יודע כיצד שורבב שמו לתיק וכי אינו חייב מאומה מקומה היה בהתנגדות לביצוע שיק. אין לשמוע טענות מסוג זה במסגרת בקשה רגילה בהוצל"פ. אשר על כן הבקשה.... נדחית" (נספח י"ב לכתב התביעה) . התובע טוען, כי "ניסה להשיג את המסמכים המצויים בתיקים בהליך ברמת גן ובהליך בת"א , אך בשניהם קיבל תשובה כי לא נמצא תיק מס' 2-85-46795-01 וכן לא נמצא תיק מס' 702/77 ולא ניתן לאתרו" (ס' 10א' לכתב התביעה)… התובע פנה במכתב נוסף אל המוציא לפועל, ביום 12/03/00, כי לפחות יאשר שמדובר בכלל באותו התיק של ההליך הרמת-גני, אך אפילו לכך לא הצליח למצוא אישור - שכן לפי תשובת המוציא לפועל 'עם כל הרצון הטוב, אין ביכולתי לאשר קשר בין תיק ההוצאה לפועל שבנדון לתיק אחר' (ס' 11 לכתב התביעה) ....". משכך, ממשיך התובע "שב התובע ללשכת ההוצאה לפועל בהרצליה, אליה הועבר התיק כאמור, בבקשה להשהיית הליכים....ושוב , באורח אוטומטי, מחליטה יו"ר ההוצאה לפועל ביום 02/04/00 : "החייב מבקש השהיית הליכים. לדחות את בקשתו ולהפעיל הליכי הוצאה לפועל. לדיון במעמד הצדדים ביום 31/05/00 ". התובע עשה עוד ניסיון נוסף, ופנה ישירות אל הנתבע 2...התובע נפגש עימו ביום 13/04/00 ...תוצאת הפגישה היתה - עיקול חשבונות התובע ביום 18/04/00..." (ס' 13-15 לכתב התביעה). התובע טוען, כי נקלע למצב שבו עקב רישום שגוי במחשב (כי הומצאה לו, כביכול, אזהרה) מוטלים עליו עיקולים וצווי מאסר (ס1 12 לכתב התביעה), מבלי שיש באפשרותו להוכיח כי אין לו כל חבות כלפי הנתבע 1, לאור העובדה, כי תיקי ההוצאה לפועל המקוריים (ברמת-גן ובתל-אביב-יפו) הושמדו, ולאור החזקה הקבועה בסעיף 79א. לחוק ההוצאה לפועל, לפיה "מסמך שהופק באמצעות מערכת ממוכנת שבלשכה והכולל פרטים בדבר תוכנם של צו, דרישה, אזהרה או מסמך אחר, ישמש ראיה לכאורה לנכונות האמור בו....". כבר כאן, יצויין כי הטיעון לפיו הוטלו על התובע צווי מאסר, לא הוכח, אף לא לכאורה. התובע בתצהיר עדותו הראשית, מסר גרסה שונה מזו שבכתב התביעה, ולפיה "מאז אוקטובר 1999.... היינו אני ובני ביתי מתקיימים בצילם של עיקולים וחשש ממאסרים... (ס' 27). כמו כן, הצהיר התובע כי "מדינת ישראל... איננה שומרת את הסימוכין לרישומים ומותירה את מי שלגביהם הופיעו הרישומים האלו באופן שגוי במצב שבו ניתן לאוסרם " (ס' 20.ב. ) (הדגשה לא במקור - י.מ.). עוד טוען התובע, כי על פי רישומי המחשב , מיוני 1985 ועד דצמבר 1989- משך כארבע וחצי שנים- לא בוצעה כל פעולה בתיק ההוצאה לפועל שנפתח בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב-יפו. כך גם בתקופה שבין אוגוסט 1990 לדצמבר 1998. תקנה 126 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979 קובעת, כי אם עברו שנתיים מיום שנעשתה פעולה בהוצאה לפועל ולא ביקש הזוכה כל פעולה נוספת באותו תיק, על ראש ההוצאה לפועל להורות, כי פרטיו של התיק יועברו אל מאגר הגניזה של מערכת המיכון, ובחלוף שנתיים נוספות בלא כל פעולה מצד הזוכה- רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות על סילוק פרטי התיק ממערכת המיכון. במקרה כזה, ממשיכה וקובעת התקנה, "יופסקו כל ההליכים שהוחל בהם, יוסרו העיקולים שנשארו ויבוטל כל רישום או מינוי בשל החוב". לטענת התובע, העדר הפעילות בתיק במשך השנים, הוא לבדו, מונע הסתמכות על הרשום במערכת הממוכנת. התנהגות הנתבעים מהווה, לטענת התובע, הפרה של עוולת הרשלנות. לפיכך, מבקש התובע מבית המשפט להורות: 1. כי התובע אינו חייב דבר לנתבעים 1-2 וכי יש להורות על סגירת תיקי ההוצאה לפועל בכל הנוגע לתובע ועל הפסקת כל הליך נגדו. 2. כי הנתבעים חייבים הדדית לשלם לתובע פיצויים בגין נזקו בסך 80,000 ₪, בתוספת הוצאות משפט, שכ"ט עו"ד ומע"מ. 3. כי הנתבעים חייבים הדדית, לשלם לתובע פיצויים עונשיים ו/או מוגברים לתובע. 3. דיון בענין הוספת שמו של התובע כחייב מס' 2 בבקשה לביצוע השטר, נשאלת השאלה, האם טעות זו מהווה הפרה של עוולת הרשלנות מצדם של הנתבעים או מי מהם, המקימה לתובע זכות לפיצוי כספי ? אם התשובה לשאלה זו הינה בחיוב- קמה ועולה שאלה נוספת: מהו גובה הפיצוי לו זכאי התובע? 3.1 אחריות הנתבעים 1-2: נקיטת הליך סרק כמעשה רשלנות- הפן העקרוני הטלת עיקולים והוצאת צווי מאסר במסגרת הליכי הוצאה לפועל, הם בעלי השלכה זהה לזו הנגרמת עקב הטלת עיקול זמני, סעדים זמניים אחרים או הוצאת צו מעצר במסגרת הליך משפטי. בענין רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום ויינשטיין בע"מ (תק-עליון 2000(4) 760) נדונה השאלה - האם זכאי נתבע לפיצוי מכוח עוולת הרשלנות, בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מצו עיקול זמני שניתן נגדו ע"פ בקשת התובע? בפסק הדין אומר בית המשפט, כי הפסיקה לפיה אין לנפגע מצו שיפוטי פתחון פה לתבוע פיצויי נזיקין (למשל- דברי כב' השופט מ' לנדוי ת"א (מחוזי חיפה) 96/48 אלקרעי נ' בלנגה ובניו, פ"מ ג' 93; מ"מ הנשיא (י' זוסמן) ע"א 280/73 פלאימפורט בע"מ נ' ציבה-גייגי לטד, פ"ד כט(1) 597) הפכה זה מכבר לנחלת העבר. על כל מתדיין, קובע בית המשפט, מוטלת חובה לנהוג בהליכי משפט כלפי יריבו בכנות ובהגינות. בנהלו הליך משפטי בזדון או בחוסר סבירות מפר המתדיין חובה זו, והפרתו מקימה אחריות בנזיקין במסגרת עוולת הרשלנות. את דבריו מבסס בית המשפט גם על דברי כב' הנשיא (מ' שמגר) בפרשת ארנס: "אם יוכח כי בהשיגו סעד זמני התנהג המבקש בחוסר סבירות או בזדון, תקום האחריות הנזכרת בנזיקין, אם היא קיימת, ותיתוסף לנפגע עילת תביעה" (ע"א 732/80 ארנס נ' "בית אל-זכרון יעקב", פ"ד לח(2) 645). ברוח דומה פסק כב' השופט א' ברק בפרשת גורדון (ע"א 243/83 עירית י-ם נ' גורדון, פ"ד לט(1)11 ), באומרו, כי על היוזם או מנהל הליך שיפוטי מוטלת חובת זהירות כלפי בעל דינו, ואם התרשל, וכתוצאה מכך ניתנה החלטה שיפוטית מוטעית שגרמה נזק לבעל דינו- אין בעובדה שהנזק נגרם ע"י החלטה שיפוטית כדי לשלול מבעל הדין הנפגע את הזכות לתבוע נזקיו מידי התובע בהתבסס על עוולת הרשלנות. בענין גורדון קבע בית המשפט, כי עילתו של מי שיריבו יזם או ניהל נגדו הליך סרק יכולה להתבסס לא רק על עוולת "הנגישה", אשר תחולתה מוגבלת להגשת קובלנה פלילית, הליכי פשיטת רגל או פירוק, "בזדון ובלי סיבה סבירה ומסתברת", אלא גם על עוולת הרשלנות. בהתייחסו לפסיקה זו, כותב ד"ר ש' לוין (משנה לנשיא בית המשפט העליון) בספרו: "מקובל לחשוב שאין קיימת בישראל תרופה נזיקית כנגד מי שיוזם או מנהל נגד יריבו mala fide הליך סרק, אלא לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין… ההתפתחויות בשנים האחרונות בדיני הנזיקין, אפשרו במידה מסויימת להרחיב את היקף פרישתה של עוולת הרשלנות גם על מצבים חדשים שאינם כלולים בגדרו של סעיף 60 האמור…" (ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית- מבוא ועקרונות יסוד (ירושלים, תשנ"ט 1999) עמ' 47). הנה, כי עקרונית, אדם הנוקט הליך סרק כנגד אדם אחר עלול לחוב בנזיקין כלפי הניזוק בהליך זה , בגין הפרת עוולת הרשלנות. התנהגות הנתבעים 1-2 : מהלכה למעשה ביום 24/03/80 עדכן הנתבע 1 את פרטי תיק ההוצאה לפועל שנפתח ברמת-גן (מס' 702/77) באופן שבו התובע הופיע כמנהל עזבונה של המנוחה, זאת מבלי לברר האם התובע הוא אכן מנהל עזבונה של המנוחה. בנקל היה בידי הנתבע 1 לברר מהו מעמדו של התובע, לו היה פונה לתובע בבקשה לראות את צו הירושה ואת צו מינוי מנהל העזבון, או אפילו לו היה שואל ישירות את התובע האם הוא פועל כמנהל העזבון. מסירת עובדות לא נכונות לראש ההוצאה לפועל וצירוף שם התובע כחייב, מכוח היותו כביכול מנהל העזבון, נעשתה ע"י הנתבע 1 בהסתמך על השערה שלא טרח לבודקה ולאשרה. בכך הטעה את ראש ההוצאה לפועל, פעל בחוסר תום לב והפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, כאמור, כבעל דין היוזם הליך משפטי כנגד הזולת. ומה באשר למעשיו של הנתבע 2? בשנת 1998 מונה הנתבע 2 כמיופה כוחו של הנתבע 1. ביום 07/09/99 הורתה ראש ההוצאה לפועל בת"א, כי "יש לצרף את המסמך שמכוחו נפתח תיק ההוצאה לפועל ולהעביר לכב' הרשם המטפל" (נספח ח1 לכתב התביעה). על החלטה זו חזר ראש ההוצאה לפועל ביום 26/09/99 : "על ב"כ הזוכה לצרף העתק השיק והמסמך על פיו נודע לו מס' ת.ז. של החייב". בתגובה, כתב הנתבע 2 לראש ההוצאה לפועל הודעה שזו לשונה: "הריני מצרף העתק הצ'אק של החייב בתיק, דניאל אברהם, וכן מסמך ממשרד הפנים על פיו נודע כתובתו הפרטית של החייב עו"ד דניאל אברהם…החייבת מס' 1 רגינה צין היתה מיוצגת על ידו ולאחר שנפטרה הוא היה מייצגה והאפוטרופוס שלה, טיפל בכל ענייניה הכספיים ובשנת 1981 שילם אישית במקומה כספים באמצעות השיק הנ"ל.. הצא'ק המצורף הוא אישי שלו.. התביעה של הזוכה בתיק נעשתה בבית המשפט ברמת-גן והתיק הועבר לבית המשפט בתל אביב..עוה"ד אברהם דניאל מתחמק מזה שנים בטענה שישנו מנהל עזבון אחר והוא ישלם את הכספים, אך כנראה הוא שכח שהצ"ק המצורף הוא אישי שלו..." (נספח ט' לכתב התביעה). השיק המדובר הוא שיק ע"ס 2,500 ₪, ששלח התובע לנתבע 1 בעקבות שיחה שנערכה ביניהם בשנת 1981 , בניסיון להגיע לפשרה ולסגירת תיק ההוצאה לפועל. דא עקא, השיק מעולם לא הוגש לפירעון ע"י הנתבע 1 או הנתבע 2 ! הווה אומר, השיק מעולם לא חולל ועל כן אין הוא מעמיד כל עילה שטרית כנגד התובע אישית. נסיונו של הנתבע 2 ליצור יש מאין חבות אישית מצד התובע, תוך הטעיית ראש ההוצאה לפועל, מהווה ללא כל ספק, הפרה של חובת הזהירות המוטלת, כאמור, על אדם היוזם הליך שיפוטי כנגד זולתו. ודוק : השיק ע"ס 2,500 ₪ ניתן, הרי, לנתבע 2 במטרה לכסות את החוב של החייבת 1 ועל-כן תמוהה טענת הנתבע 2 כי התובע מתחמק מזה שנים מתשלום החוב. זאת ועוד, במכתביו של הנתבע 2 לראש ההוצאה לפועל בתל-אביב-יפו, טוען הנתבע 2 כי מדובר בתיק המשך לתיק שנפתח בלשכת ההוצאה לפועל ברמת-גן, מבלי לציין בפני כב' ראש ההוצאה לפועל בתל-אביב-יפו: כי התיק המקורי הוגש כנגד המנוחה כחייבת כשעוד היתה בחיים; כי בתיק המקורי ברמת-גן צורף שם התובע כמנהל עזבונה של החייבת בלבד ולא כחייב אישית; כי התיק ברמת גן נפתח בשנת 1977 (מה שהטעה, כנראה, את ראש ההוצאה לפועל לחשוב שהשיק ע"ס 2,500 ₪ שניתן לנתבע 2 בשנת 1981 - הוא השיק שהוגש לביצוע גם בהליך המקורי ברמת גן), והעיקר- מבלי לציין, ולו ברמז, כי התיק ברמת גן נפתח בגין שיק ע"ס 3,000 ₪ בגין שיק שנמשך ע"י החייבת המנוחה לפקודת הנתבע 1, ולא ע"ס 2,500 ₪ שנמשך ע"י התובע לפקודת עו"ד שרעבי דוד ב"כ הנתבע 1! השיק שצירף הנתבע 2 למכתבו לראש ההוצאה לפועל לא היה, אם כן, המסמך שמכוחו נפתח תיק ההוצאה לפועל- לא התיק המקורי שנפתח ברמת-גן, ולא התיק שנפתח בתל-אביב-יפו. השיק הנ"ל מעולם לא הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל (לא ברמת-גן ולא בתל-אביב-יפו) בהתאם לסעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1968 (להלן: חוק ההוצאה לפועל), ועל כן, לא היה כלל רלבנטי להליכי ההוצאה לפועל בהם צויין התובע כחייב מס' 2. לימוד תעודת הזהות של התובע מהשיק ששלח התובע, או העובדה כי התובע חתום אישית על השיק- אין בהם, איפוא, בכל הכבוד, כדי ליצור חבות בדיעבד מצד התובע בהליכי הוצאה לפועל שנפתחו בגין השיק ששלחה המנוחה, כמפורט לעיל. במכתביו לראש ההוצאה לפועל טען הנתבע 2 הן לחבות אישית של התובע כלפי הנתבע 1 והן לחבותו מכוח היותו מנהל העזבון. בעדותו בבית המשפט ניסה הנתבע 2 להסביר מה גרם לו לחשוב בטעות כי התובע הוא מנהל העזבון, אלא שהדבר לא צלח בידו- כפי שניתן ללמוד משלושת ההסברים השונים שסיפק : "כשאתה שואל אותי איך הצגתי בתצהירי כי התובע היה מנהל העזבון, אני משיב לך שבהתכתבויות של עו"ד אברהם דניאל חתום מנהל העזבון. אני מפנה אותך לנספח ד' לתצהירו של התובע" (ע' 11 ש' 9-10) (הדגשה לא במקור-י.מ.). כשהועמד הנתבע 2 על כך שבנספח ד' הנ"ל לא מוזכר כלל התואר "מנהל עזבון", שינה הנתבע 2 גרסתו וטען כי הסתמך על פרטת העזבון של החייבת מס' 1 , בה חתום התובע כמנהל העזבון (ע' 11 ש' 12-18). ברם, לאחר שעיין הנתבע 2 בפרטת העזבון והבין כי גם ממנה לא תצמח לו הישועה (שכן, בפרטת העזבון נכתב שחור על גבי לבן כי עו"ד שלום לוי הוא מנהל העזבון) - שינה הנתבע 2 גרסתו בפעם השלישית : "כשאתה מפנה אותי לעובדה שבנספח ג' לתצהיר התובע [פרטת העזבון-י.מ.] כתוב עו"ד שלום לוי מנהל העזבון, אני משיב לך שכנראה התובע עבד במשרדו של עו"ד שלום לוי… על סמך זה שהתובע עבד במשרדו של שלום לוי אני אמרתי שהוא מנהל העזבון" (ע' 11 ש' 19-23) (הדגשה לא במקור- י.מ.). שינוי הגרסאות וקשייו של הנתבע 2 להצביע על המסמך מכוחו הוטעה לחשוב כי התובע הינו מנהל העזבון , רק מעידים על כך כי נקיטת ההליכים נגד התובע נעשתה ע"י הנתבע 2 בהעדר כל בסיס ובלי שקדמו לה כל בירור או בדיקה בדבר מעמדו של התובע. אם הנתבע 2 הינו, כדבריו, "הדיוט בכל הנוגע הליכי הוצאה לפועל"- הרי שמוטלת עליו חובה כפולה ומכופלת לבדוק את תקינות הצעדים בהם נקט, ולהקפיד על תיאור נכון של המצב העובדתי, תוך השארת ההכרעה בדבר צירוף התובע כחייב נוסף- בידי ראש ההוצאה לפועל. עוד יכול היה הנתבע 2 להתייעץ עם עו"ד המבין בהליכי הוצאה לפועל ואף לפנות תחילה לתובע עצמו, ולהעמידו על כוונתו לצרפו כחייב נוסף בבקשה המקורית לביצוע השטר כנגד המנוחה. כאן ועכשיו אציין, כי הנתבע 2 הוא אדם משכיל (פרופ' בתחום האנרגיה) וכמדען ואיש אקדמיה חזקה עליו שהוא יודע ומבין שכל מסקנה צריכה להיות מושתת על אדני עובדות. יתרה מכך, גם לאחר שהתובע, אשר בינתיים נודע לו על נקיטת ההליכים נגדו, פנה שוב ושוב לנתבע 2 בבקשה לבטל ההליכים בנימוק שאיננו מנהל העזבון- לא טרח הנתבע 2 לברר האם ייתכן שטעה ונקט הליכי הוצאה לפועל כנגד אדם בטעות..! . ההיפך הוא הנכון- הנתבע 2 התבצר עוד יותר ב"עמדתו", והאיץ בראש ההוצאה לפועל להפעיל הליכי הוצאה לפועל נגד התובע: "ביקשתי לקיים הליכי הוצאה לפועל נגד עו"ד דניאל אברהם, וזה למרות שהוא אמר לי שאין לו שום קשר אישי לענין הזה. לא היתה לי סיבה לחשוב שמה שאמר לי עו"ד אברהם דניאל זה לא אמת. אבל המשכתי כיוון שהוא הופיע כל הזמן בתיק ההוצאה לפועל כחייב" (ע' 12 ש' 5-8) (הדגשה לא במקור-י.מ) - "שכח" הנתבע 2 כי הוא שצירף את שמו של התובע כחייב מס' 2 בתיק ההוצאה לפועל. למעשה, בעדותו בבית המשפט הודה הנתבע 2 , בפה מלא, כי בעקבות פגישתו זו עם התובע, לשם הסדרת החוב , הוא הבין היטב שהתובע איננו החייב : "אדון עו"ד דניאל אברהם בא אלי …ואמר לי במפורש את המקרה היטב, והבנתי שהוא לא החייב" (ע' 12 ש' 26-27) (הדגשה לא במקור). אלא, ממשיך הנתבע 2: "מאחר והוא לא בא עם הכסף לא המשכתי עם הפעולות [פעולות הפשרה- י.מ.]… הוא ידע שאם הוא לא מביא את הכסף ממשיכים בהליכים [בהוצאה לפועל-י.מ.]…" (ע' 13 ש' 9). לא זו אף זו, התובע טוען, כי ביום 18/04/00 הוא נפגש עם הנתבע 2, באוניברסיטת תל-אביב (מקום עבודתו של הנתבע 1 שהוא פרופסור בתחום האנרגיה) בניסיון אחרון לסיים את ההליכים שהופעלו נגדו. לדברי התובע "יורם [הנתבע 2- י.מ.] הבטיח לי לגשת ביום א' או ד'…להוצאה לפועל הרצליה לסגור התיק נגדי. בערב פסח הודיעה לי בתי כי גאולה מבנק אוצר החיל התקשרה והודיעה לה כי כל החשבונות שלי מעוקלים…" (נספח י"ט לכתב התביעה). הנתבע 2 לא הכחיש ולא סתר דברים אלו. גם התנהגות זו של הנתבע 2, היינו- הבטחתו לתובע לסיים את ההליכים נגדו- מחד, והטלת עיקולים על חשבונותיו- מאידך, נגועה בחוסר תום לב, בחינת "פיו וליבו אינם שווים". משמע, הנתבע 2 המשיך בנקיטת הליכי הוצאה לפועל כנגד התובע ביודעו ובהבינו כי התובע אינו חייב לו מאומה באופן אישי, והוא השתמש בהליכי הוצאה לפועל כמנוף לחץ על התובע. הליכי הוצאה לפועל הינם אמצעים קשים ורבי-עוצמה, המוטלים, ע"פ רוב, שלא במעמד החייב. צווי העיקול וצווי המאסר מהווים פגיעה חמורה בזכות הקניין של החייב ובחירותו האישית (בהתאמה), המהוות זכויות יסוד חוקתיות, ותוצאות אלו יש בהן כדי להעצים את הרשלנות ואת קלות הדעת בה נהגו הנתבעים 1-2 בנקיטתם הליכי הוצאה לפועל כנגד התובע, ובהטעייתם ביודעין את ראש ההוצאה לפועל. "התשובה לשאלה אם קיים התובע את חובתו להביא בפני ביהמ"ש את המידע העובדתי הנדרש , תלויה, בין היתר, בעובדות שהיו ידועות לו בפועל ולטיב אמצעי הבירור שבאופן סביר עמדו לרשותו… אין התובע נדרש לצאת מגדרו כדי להיטיב עם הנתבע על חשבון האינטרס הלגיטימי שלו ואין הוא נדרש להשקיע משאבים יקרים בחקירה ודרישה לבירור כל הנתונים האפשריים העשויים להיות רלוונטיים למניעת פגיעה יתרה בנתבע. אולם, מוטל עליו לנהוג בתום לב ולהביא בפני בית המשפט, העומד לדון בבקשתו במעמד צד אחד, את מלוא המידע הדרוש להכרעה בבקשה, ככל שמידע זה מצוי בידו, או שיש ביכולתו להשיגו בנקיטת אמצעים סבירים. אם יעשה, כן יצא בכך ידי חובת הזהירות המוטלת עליו.." (כב' השופט א' מצא רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים נ' ויינשטיין,תק-עליון 2000(4) 760, פס' 21-23) (הדגשה לא במקור - י.מ.). דברים אלו, שנאמרו לענין בקשת צו מניעה זמני, יפים גם לענייננו. הנתבעים לא רק שלא הביאו בפני ראש ההוצאה לפועל את כל המידע הרלוונטי בדבר חבותו של התובע, אלא, למעשה, סיפקו מידע לא נכון. אלמלא נפתחו כנגד התובע הליכי הוצאה לפועל- לא היו מוטלים עליו העיקולים שהוטלו עליו, ולא היה נגרם לתובע כל נזק. האפשרות שצירוף התובע כחייב נוסף בבקשה לביצוע שטר עלול לגרום לנקיטת הליכי הוצאה לפועל, הטלת עיקולים, נמצאת בתחום הצפיות (כענין פיסי), ומשכך גם חלה על הנתבעים 1-2 החובה לצפות פעולות אלו והנזקים הכרוכים בהן (כענין נורמטיבי). ב"כ הנתבעים טוען, כי החלטות כב' ראש ההוצאה ניתקו את הקשר הסיבתי בין התרשלותם של הנתבעים 1-2 לבין הנזק שנגרם לתובע. טענה זו אין בידי לקבלה. בענין עירית י-ם נ' גורדון (ע"א 243/83, פ"ד לט(1)11), דובר ברשלנותה של עירית ירושלים אשר נקטה בהליך פלילי נגד התובע בטעות, במסגרתו אף נאסר התובע מכוח פקודת מאסר שהוצאה נגדו. בפסק הדין נדחתה הטענה כי החלטת בית המשפט בדבר הוצאת פקודת המאסר, ניתקה את הקשר הסיבתי בין רשלנות העיריה לבין נזקי התובע: "אכן... בית המשפט הוא רשות עצמאית. אך אין בכך כדי לתמוך בטענת המערערת. אחריות המערערת מבוססת על כך כי בהתרשלותה היא גרמה להפעלתו של גורם עצמאי זה , והביאה כתוצאה מכך לתוצאה המזיקה. פסק הדין הוא חוליה בשרשרת הסיבתית-המשפטית המובילה מהתרשלות המערערת לנזקו של המשיב. לא על פסק דינו של בית המשפט נתבעת המערערת אלא על מעשיה שלה, שהפעילה את בית המשפט בהתרשלות וגרמה נזק" (שם, פס' 38). הנתבע 2 הציג בפני ראש ההוצאה לפועל תמונה חלקית ומסולפת של השתלשלות העניינים, ובכך הטעה את ראש ההוצאה, והטעייה זו היא שהובילה להחלטת ראש ההוצאה לפועל לנקוט בהליכי הוצאה לפועל נגד התובע. הנה, כי "חובת זהירות" מושגית וקונקרטית כלפי התובע- מוטלת על הנתבעים 1-2, "התרשלות" של הנתבעים 1-2 - התקיימה, "נזק"- נגרם לתובע, ואף "קשר סיבתי" בין הנזק לבין התרשלות הנתבעים 1-2 , במובן של סיבה בלעדיה אין - התקיים. 3.2 אחריות הנתבעת 3: הרשלנות המיוחסת למדינה (הנתבעת 3) מכוונת כנגד שלושת אלה: 1. אישור נקיטת הליכי הוצאה לפועל נגד התובע, כחייב מס' 2 בתיק ההוצאה לפועל מספר 2-85-46795-01 (שנפתח בתל-אביב) וסירוב כב' ראש ההוצאה לפועל לבטל את ההליכים נגדו לאחר שפנה בבקשה לביטול ההליכים. 2. קביעת כב' ראש ההוצאה לפועל, כי ניתנה לתובע אזהרה בדבר חבותו, חרף העדרם של אישורי מסירה. 3. אי שמירת תיקי ההוצאה לפועל המקוריים, וכפועל יוצא מכך- גרימת נזק ראייתי לתובע . 4. אי סילוק פרטי תיקי ההוצאה לפועל, שנפתחו כנגד התובע, ממערכת המיכון, חרף היעדר פעילות בהם משך שנים. המדובר בתביעה נגד מדינת ישראל בגין החלטות של כב' ראש ההוצאה לפועל. סעיף 73א לחוק ההוצאה לפועל מעניק חסינות אישית לראש ההוצאה לפועל מפני תביעות בנזיקין. וזו לשון הסעיף: " מבלי לגרוע מהוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לא תוגש נגד ראש ההוצאה לפועל תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו". בכך הושווה מעמדו של ראש ההוצאה לפועל למעמדם של בעלי תפקידים שיפוטיים, החסינים מפני תביעה בנזיקין: "אדם שהוא גופו בית-משפט או בית-דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות-שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי" (ס' 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], להלן: פקודת הנזיקין). האחריות המיוחסת למדינה בתביעה שבפנינו, היא אם כן, אחריות שילוחית על פי סעיף 13 לפקודת הנזיקין, מכוח היות מדינת ישראל מעבידתו של ראש ההוצאה לפועל. ברם, בטרם נמהר לחרוץ דינה של המדינה בגין ההתרחשויות נשוא התביעה דנן, שומה עלינו להתייחס תחילה לסוגייה נכבדה, אשר הטרידה ועודנה מטרידה מלומדים ופוסקים, ואשר משום מה לא זכתה להתייחסות ראויה מצד ב"כ הצדדים- היא שאלת טיבה של החסינות המוענקת לראש ההוצאה לפועל: האם חסינות ראש ההוצאה לפועל היא חסינות מהותית, מכוחה הופך המעשה שעשה ראש ההוצאה לפועל מעוולה למעשה מותר (ועל כן ממילא לא ניתן להטיל על המדינה אחריות בגין "עוולתו"), או שמא מדובר בחסינות דיונית, אשר מונעת הגשת תביעה נגד המעוול לבדו, אך אינה חוסמת הגשת תביעה נגד מעבידתו? במילים אחרות: האם האחריות השילוחית של המדינה הינה אחריות עצמאית העומדת בפני עצמה, או שמא החסינות האישית העומדת לראש ההוצאה לפועל משתרעת גם על מעסיקתו, המדינה ? מענה לשאלה זו מחייב בחינתם של השקולים והאינטרסים השונים העומדים בבסיס החסינות המוענקת לרשות השיפוטית (או לבעלי תפקידים שיפוטיים) ובכלל זה - לראש ההוצאה לפועל. אביא אם כן, בקצרה, את קשת השקולים לכאן ולכאן, ואפתח בשקולים התומכים בהענקת החסינות: שקול ראשון- אי תלות הרשות השיפוטית: החסינות נועדה למנוע עיוותו של שקול הדעת השיפוטי ולהבטיח את עצמאות השופט בשבתו לדין. איום התביעה עלול לשבש את שיקול דעתו של השופט, בשל החשש שהניזוק מהחלטתו יבקש להיפרע ממנו, אם יפסוק נגדו. הטלת אחריות בנזיקין על הרשות השופטת, בעצם תהפוך את השופט ל"צד מעונין" המזדהה עם אינטרס הניזוק (פרופ' י' גלעד "ה אחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור" משפט וממשל ב', 339, עמ' 351). זאת ועוד, החשש הוא, כי בהעדר חסינות שיפוטית, השופט לא יסתכן בחדשנות משפטית ויעדיף לפסוק על פי תקדימים קיימים או להשתית הכרעתו על התרשמותו מן העדים- כדי למנוע ביקורת על פסיקתו (ד"ר ד' אבניאלי חסינות אישי ציבור (תשס"ב-2001, עמ' 24). החשש שמא ייתבע לדין ע"י צד זה או אחר ירתיע את בעל התפקיד השיפוטי מקבלת החלטות שאינו נוחות לבעלי הדין ואז תפקידו יהיה מרוקן למעשה מתוכן, בבחינת "קישוט" במהלך ההתדיינות ותו לא. שקול שני- החשש מפני הרתעת יתר: החשש הוא, שהחרב המתהפכת על כל צעד ושעל, של הטלת אחריות בנזיקין, תפגע במוטיבציה ובמורל של הרשויות השיפוטיות. אימת האחריות תוביל להססנות, איטיות העדר-יוזמה וסרבול בקבלת ההחלטות, תוך הקפדה יתרה ומופרזת על נהלים. את עיקר מרצם ישקיעו השופטים לא בהגשמת מטרות הרשות, אלא בנקיטת אמצעי מגן נגד איום האחריות הרובץ לפתח, הפעלת מקדמי ביטחון והבטחת "כיסוי" לכל פעולה הננקטת על ידם. גישה מתגוננת זו עלולה להביא לקפיאה על השמרים ולהסתיידות המערכת הציבורית (פרופ' י' גלעד, שם, עמ' 351; ראה גם ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, פס' 25). מנגד, טוענים מתנגדי החסינות השיפוטית, שניתוח כלכלי מראה, כי הטלת אחריות מלאה בנזיקין על הרשות השופטת תוביל דווקא לייעול המערכת ותגרום לגוף השיפוטי לפעול במיומנות ובסבירות . שיקול שלישי-שיבוש פעולות המנהל: פתיחת שערי ההתדיינות תחייב את הרשות השיפוטית להשקיע זמן ומשאבים בתכנון קווי הגנה, איסוף ראיות, התייעצויות משפטיות והופעה בבתי משפט, במקום למלא את תפקידיהן הציבוריים (פרופ' י' גלעד, שם, עמ' 352). הזמן והמשאבים שיושקעו בהליכים משפטיים, לרבות בתביעות קנטרניות ותביעות סרק יביאו לשיבוש תפקודם של השופטים. שיקול רביעי-עומס יתר והצפת המערכת השיפוטית בתביעות: הטענה היא, כי בשל העומק וההיקף של מעורבות הרשות השיפוטית ובהשפעה העצומה שיש להן על רווחת הפרטים בחברה, עלולה חשיפתן לאחריות נזיקית להטיל עומס כבד על הקופה הציבורית ולהציף את בתי המשפט בתביעות עד כדי שיתוק טוטאלי של פעילותם (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45). כנגד טיעון זה נטען (אמנם בהקשר של חסינות עובדי ציבור, אולם הגיון הדברים יפים גם לענין חסינות הרשות השיפוטית), כי החשש מפני "קטסטרופה טוטאלית" הינו מופרז וחסר כל ביסוס אמפירי (עירית י-ם נ' גורדון, שם, פס' 24; ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן, פ"ד מב(3)733) . למעשה, נסיונן של מדינות בהן אין למדינה כל חסינות מוכיח, כי לא נגרמה כל קריסה של המערכת. מעבר לכך, למדינה ישנם אמצעים שונים למניעת שואה אפשרית כזו, אם ע"י הבטחת עצמן בביטוח מתאים ואם ע"י מימון הוצאות בדרך של הטלת מיסוי, או קביעת תקרה לפיצויים בהן ניתן לחייב את המדינה. זאת ועוד, הטלת אחריות עקרונית על המערכת השיפוטית, אין פירושה שהיא תחוייב בנזיקין בכל מקרה ומקרה, שהרי על התובע להוכיח בכל תביעה ותביעה קיומה של רשלנות, קשר סיבתי ואי ריחוק הנזק. גם מבחינה לוגית אין ל"טיעון ההצפה" כל ביסוס, שכן יכולתו הכספית של המזיק (ובענייננו- הרשות השיפוטית) אין לה כל נפקות לענין הטלת אחריות נזיקית או שלילתה. הטענה "אין לי" אינה מהווה, כידוע, הגנה טובה בנזיקין (י' דותן "האחריות הנזיקית של עובד הציבור המפעיל סמכויות של שיקול דעת" משפטים ט"ו תשמ"ו, 245, עמ' 247-8) . שיקול חמישי- הרתעת מועמדים מוכשרים משיפוט: אלמלא החסינות היו מועמדים ראויים נרתעים מכהונה במשרה שיפוטית, שהרי "מי יסכים לכהן כשופט, אם צפוי הוא לכלות את זמנו וממונו בתביעות אישיות עם מתדיינים בלתי מרוצים" (ד' אבניאלי, שם, עמ' 0). שיקול שישי- עקרון סופיות הדיון: החסינות השיפוטית מסייעת למימוש עקרון סופיות הדיון ולמניעת החשש, כי דיון אשר נדון והוכרע, יועמד להכרעה נוספת בפני שופט אחר, במסגרת תביעת פיצויים של אחד מן הצדדים נגד השופט הראשון (ד' אבניאלי, שם, עמ' 29; עירית י-ם נ' גורדון, שם, פס' 23). שקול שביעי- ניצול לרעה של זכות הפניה לערכאות: צד שלא יהיה מרוצה מתוצאות הדיון יתבע את השופט ברשלנות בנסיון לתקוף "בדלת האחורית" את הכרעתו של השופט ולהפוך את פסק הדין שניתן נגדו. הגשת תביעה בנזיקין תהפוך למעין "נשק טקטי", כניסיון אחרון של בעל דין שנפגע מההחלטה השיפוטית להיחלץ מן הסבך. שקול שמיני-חלוקת סיכונים צודקת: אין זה הוגן שמחיר פעילותה של הרשות השיפוטית יוטל על כתפיהם של פרטים מסוימים הנפגעים ע"י פעילות זו. אם הרשות פועלת כנאמן הציבור ולמען הציבור, הרי שמן הראוי והצודק, כי הנהנה מהפעילות, היינו- הציבור הרחב בכללותו, הוא שיישא בעלות פעילותן, ולא הפרט הבודד הנפגע מהן (בג"צ 102/74 בינוי ופיתוח בנגב בע"מ נ' שר הביטחון ואח', פ"ד כ"ח (2)449). מאידך גיסא, קיימים לא מעט שקולים וטעמים התומכים בשלילתה של חסינות נזיקית לעובדי ציבור ולחברי הרשות השופטת: קיפוח הניזוק: הענקת חסינות לגוף השיפוטי מותירה את הנפגע ללא כל סעד נזיקי. מצב זה מנוגד תכלית הניגוד לעצם טיבם ומהותם של דיני הנזיקין, המושתתים על רעיון האשם. מבחינת הניזוק אין כל הצדקה להפלייתו לרעה רק משום שאיתרע מזלו והוא נפגע ע"י גורם שיפוטי. ודוק: מעורבותה הרבה של המערכת השיפוטית בכל תחומי החיים והפעילויות היומיומיות תביא לכך שמספר רב מאוד של ניזוקים יוותרו ללא כל סעד נזיקי. זאת ועוד, הצבת מחסום מפני תביעת נזיקין, מקוממת שבעתיים כאשר מדובר בשופט אשר תפקידו הוא לחייב מעוולים אחרים בתשלום פיצויים. האם דווקא הוא יהא פטור מאחריות לעוולות שבוצעו על-ידו, בחינת- "הפוסל אחרים במומו פוסל"?. כנגד, טוענים המצדדים בחסינות השיפוטית, כי לניזוק עומדים מגוון של סעדים- כגון: ערעור, בקשה לביטול פסק דין ובקשה לצו מניעה- המאפשרים לניזוק לתקוף החלטה שיפוטית באופן ישיר ולמנוע את נזקו או לפחות להקטינו. כן פתוחה הדרך בפני הניזוק לפעול במישור הפלילי או המשמעתי כדי לתקוף את פעולות השופט או את כשירותו לשבת בדין (כגון: העמדתו לדין בגין ביצוע עבירה פלילית בעת מילוי תפקידו, בקשה להעברת השופט מתפקידו במסגרת הליכים משמעתיים, בקשה לפסלות שופט וכד'). פגיעה בעקרון השוויון [עקרון השוואת המעמד]: החסינות פוגעת בשוויון הנדרש בין ניזוק לניזוק, בין עובד מזיק לעובד מזיק ובין מעביד למעביד (פרופ' ג' טדסקי "חסינות המעביד ואחריות העובד" משפטים י"ג תשמ"ג, 81, עמ' 94). עקרון שוויון הכל בפני החוק מחייב הטלת אחריות בנזיקין על הרשות הציבורית על פי אותן אמות מידה כמו על כל גורם נזק אחר. החסינות המוענקת לשופטים, למעשה, מרוממת את השופט למעמד-על של מלאך נאצל מעם. מנגד, מסבירים תומכי החסינות, מדובר בפעילות שיפוטית, שאין לה מקבילה במישור הפרטי, ועל כן לא קיים כלל בסיס להשוואה בין הרשות לבין הפרט: "השוואת מעמד אמיתית תיתכן רק לגבי פעילות פרטית מובהקת של הרשויות" (פרופ' י' גלעד, שם, עמ' 343). ערעור אמונו של הציבור במערכת השפיטה: העובדה כי עובדי הרשות השיפוטית פטורים מאימת התביעה הנזיקית, עלולה לעורר בציבור תחושה של אפליה, חוסר צדק ורודנות. כך כתב פרופ' ג' טדסקי: "החברה רשאית לצפות שבני אדם יעשו מלאכתם באמונה, לפי מצפונם המקצועי והתפקידי ויידעו לעמוד במבחן האחריות הכרוכה בפעולותיהם מבלי לתבוע לעצמם פריבילגיות כדי להתחמק מן הביקורת השיפוטית המקובלת.... החסינות הנדונה אינה עשויה להגביר את אמון האזרח בשפיטה ובמינהל" (ג' טדסקי, שם, עמ' 101-2). שיקול זה מקבל משנה תוקף כאשר מדובר ברשות השיפוטית, שכן מערכת המשפט בישראל נחשבת לאחד המעוזים של מוסד ציבורי המתאפיין ביושר ובהעדר פניות. אמינות ללא רבב היא מקור עוצמתו של מוסד השפיטה ומעמדו מותנה באמון הציבור. הענקת חסינות כה גורפת לבעלי סמכויות שיפוטיות מפני תביעה בנזיקין עלולה לחבל באמינות יקרת ערך זו, כפי שהתבטא כב' המשנה לנשיא (א' ברק): "אל לנו ליצור רושם כי מטאטאים אנו אי חוקיות מתחת לשטיח הפורמליזם. כאשר אנו יושבים לדין אנו עומדים לדין" (בג"צ 2148/94 גילברט אמנון נ' נשיא ביהמ"ש העליון, פ"ד מח(3) 578, 605-6). וכן: "אמון הציבור ברשות השופטת הוא הנכס היקר ביותר שיש לה" (א' ברק, שקול דעת שיפוטי ,תשמ"ד, עמ' 292). ההתנגשות בין האינטרסים השונים הוכרעה ע"י המחוקק, אשר העניק לבעלי תפקידים שיפוטיים- בכלל, ולראש ההוצאה לפועל- בפרט, חסינות אישית מפני תביעה נזיקית. השאלה היא- מהו האיזון הנכון בין השקולים המתנגשים, כאשר מדובר באחריות שילוחית של המדינה. בענין זה נראה, כי חל, לאחרונה, מפנה בגישת הפסיקה : הגישה "הישנה" מוצגת בספרו של ג' טדסקי ("דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית", עמ' 398-400) ובהחלטתו של כב' השופט י' שנלר בבש"א (שלום תל-אביב) 1066/99 (ת"א 1808/99 מדינת ישראל נ' אלופי משה מנחם, דינים-שלום, י"ז 18). לפי גישה זו, החסינות המוענקת לראש ההוצאה לפועל הינה חסינות מהותית, קרי- המעשה העוולתי הופך ממעשה אסור למעשה מותר. לפיכך, אין לדבר כלל על אחריות שילוחית של המדינה בגין מעשה או מחדל של ראש ההוצאה לפועל, שהרי האחריות השילוחית היא "אחריות לאחריות". גישה שונה אומצה על ידי כב' השופט א' רומנוב בפרשת פרידמן (ת"א (שלום י-ם) 19309/97 אברהם פרידמן נ' מדינת ישראל ואח', דינים-שלום ט"ז, 97). בהחלטתו יוצאת הדופן, שעניינה תביעת המדינה בגין פקודת מאסר שהוציא ראש ההוצאה לפועל נגד התובע ברשלנות, סוקר כב' השופט א' רומנוב את השקולים והאינטרסים השונים העומדים בבסיסה של החסינות המוענקת לעובדי ציבור מפני תביעות בנזיקין, והיפים גם לעניין חסינות הרשות השופטת. מסקנתו היא, כי באיזון בין השקולים המתנגשים - ידם של השקולים התומכים בשלילת החסינות השילוחית של המדינה, ובראשם אינטרס עשיית הצדק לניזוק וחיזוק אמון הציבור במערכת השפיטה- על העליונה. לפיכך, חסינותם הסטטוטורית של השופטים היא אישית ודיונית, ואיננה שוללת את אחריותה השילוחית של מדינת ישראל כמעסיקת השופטים. ערעור המדינה על החלטת כב' השופט רומנוב נדחה ע"י בית המשפט המחוזי. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי מצמצם מאוד את מודל האחריות השילוחית הרחבה שהותווה ע"י כב' השופט רומנוב, בהגבילו את אחריותה השילוחית של המדינה לעוולות השופטים ל"מקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד". בספרה, מתארת השופטת ד' אבניאלי את פסק הדין של בית המשפט המחוזי (הנ"ל) כ"פסק דין חדשני, שאם יוותר על כנו יאפשר לנפגעים מעוולה שיפוטית להיפרע מהמדינה על נזקיהם במקרים של רשלנות רבתי" (שם, עמ' 73 ה"ש 89). פסיקה זו של בית המשפט המחוזי זכתה לביקורת נוקבת מצדו של פרופ' י' גלעד, במאמרו "אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט" (עלי משפט ב', תשס"ב, 255). במאמרו טוען המחבר, כי קיים מתח בין ההנמקה המשפטית שעמדה בבסיס מסקנתו של בית המשפט המחוזי לבין תוצאת פסק הדין: הרטוריקה בה נעשה שימוש בפסק הדין מסתייגת מהענקת חסינות רחבה לרשות השופטת, בעוד שהתוצאה הסופית אליה הגיע ביהמ"ש- פירושה הקניית חסינות רחבה למדינה בגין עוולות שיפוטיות. עיקר ביקורתו של המחבר מופנית כנגד המתח שבין קביעת ביהמ"ש, כי חסינות הרשות השופטת הינה דיונית בלבד, לבין התוצאה אליה הגיע, לפיה עומדת למדינה חסינות רחבה. אם חסינות השופטים היא דיונית- חסינות המדינה מניין? תמה המחבר. אולם, גם בהתעלם מהכשל ההנמקתי של פסק הדין, הרי שהסדר החסינות שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי, טוען פרופ' גלעד, איננו ההסדר הראוי. גם לדידו, יש אמנם צורך בהענקת חסינות רחבה לעוולות שיפוטיות. צורך זה מתחייב מעקרון העצמאות השיפוטית, מהמבנה ההיררכי של מערכת בתי המשפט, מעקרון סופיות הדיון ומהחשש של הכנסת שקולים זרים למערכת היחסים שבין השופטים לפרקליטי המדינה (שכן, פרקליטי המדינה המתדיינים תדיר בפני השופטים הם שיגנו על השופטים בתביעות הנזיקין נגדם). הקניית חסינות אישית לשופטים שאין עמה חסינות למדינה מאחריות שילוחית לא תשיג את יעדי החסינות. ואולם, המבחן שקבע בית המשפט המחוזי הינו עמום (מהי "רשלנות בוטה מאוד"?) ויוצר קושי רב בהתוויית קו הגבול בין רשלנות חסינה לרשלנות שאינה חסינה. ביהמ"ש המחוזי, הותיר לדעת פרופ' גלעד, מרווח בעייתי העלול להתרחב מעבר לרצוי (שם, עמ' 271). הסדר החסינות המוצע ע"י פרופ' גלעד הוא הסדר הדומה במהותו להסדר שאומץ בהצעת חוק אחריות לתיקון דיני הנזיקין (תיקון מס' 9) (אחריות עובדי ציבור), תש"ס-1999, לענין אחריותם של עובדי ציבור: לשופטים לא תעמוד חסינות במצבים של גרימת נזק בכוונת זדון תוך שימוש לרעה בסמכות, ואחריותה השילוחית של המדינה תהא זהה לאחריותם האישית של השופטים. היינו, כאשר השופטים חסינים אישית- גם המדינה תהא חסינה מאחריות שילוחית, ואילו כאשר מדובר בגרימת נזק בכוונת זדון ותוך חריגה מסמכות- המדינה תחוב יחד עם השופטים. הסדר חסינות זה מרחיב את החסינות שנקבעה למדינה ע"י ביהמ"ש המחוזי בפרשת פרידמן. הצעתו של פרופ' גלעד יושמה הלכה למעשה בבש"א 3219/01 (ת"א (שלום-ראשל"צ) 5965/01 מדינת ישראל נ' קלוד לוי ואח', תק-של 2002(2)133), ע"י כב' השופט א' ד' גולדס. באותו ענין דובר בחייב אשר נפתחו נגדו שני תיקי הוצאה לפועל, וראש ההוצאה לפועל הורתה, בטעות, על העברת כל הכספים שעוקלו במסגרת תיקים אלו לידיו של זוכה אחד מבין השניים, במקום לחלקם שווה בשווה בין שני הזוכים. בית המשפט דחה על הסף את התביעה כנגד המדינה בנימוק כי "בענייננו לא פעלה כב' ראש ההוצאה לפועל בכוונת זדון לגרום נזק תוך שימוש לרעה בסמכות" (פס' 15 לפסק הדין). לעומת זאת, בפסק דין שניתן בבית משפט השלום בחדרה, לאחר שניתנה ההחלטה הנ"ל בענין פרידמן ע"י בית המשפט המחוזי, דחתה כב' השופטת ד' סלע את התביעה כנגד מדינת ישראל באומרה, כי "החלטה זו היא יחידה מסוגה במטריה הנדונה ואינה הלכה מחייבת... אני סבורה כי כיום אין אפשרות לחייב את המדינה באחריות שילוחית או ישירה בגין עוולה שביצע שופט" (בש"א 874/02, ת"א 1259/02 יורשי המנוח כב' השופט אמנון הומינר נ' אייל דש (טרם פורסם)). לענייננו, חשוב לציין , כי העובדות באותו ענין שונות לחלוטין וכי שם נקבע כי לא היתה רשלנות רבתי. למען שלמות התמונה, יש לציין, כי הטוענים לחסינות דיונית רואים באופן ניסוחו של סעיף 8 לפקודת הנזיקין תמך נוסף לביסוס גישתם: סעיף 8 לפקודת הנזיקין (כמו גם ס' 73א' לחוק ההוצאה לפועל) נוקט לשון "לא תוגש תביעה", להבדיל מס' 7 לפקודה, שעניינו חסינות עובדי ציבור, הנוקט לשון "תהיה זו הגנה". המונח הראשון פורש כמעיד על חסינות דיונית, בעוד המונח השני מעיד, כביכול, על חסינות מהותית (י' גלעד, שם, עמ' 269; ראה גם ד' אבניאלי, שם, עמ' 50). ואולם, הבחנה זו הינה טכנית ומלאכותית, וספק רב אם יש לה הצדקה: ראשית, לשון החוק איננה חד משמעית אלא מתיישבת עם שתי האפשרויות. לדעתו של פרופ' טדסקי, למשל, הדיבור "תהא זו הגנה טובה" יש בו דווקא אלמנט פרוצדוראלי רב יותר מאשר הלשון "לא תוגש תביעה". שנית, ס' 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב-1952 קובע, כי המדינה אינה אחראית בנזיקין בגין מעשה שנעשה בתחום ההרשאה חוקית. הוראה זו מיותרת, לכאורה, אם חסינות עובדי הציבור המעוגנת בסעיף 7 לפקודת הנזיקין, היא מהותית, אך היא נחוצה אם רואים בחסינות עובדי ציבור חסינות דיונית בלבד (ג' טדסקי דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית, עמ' 399). הגיעה עת ההכרעה. לא בכדי הרחבתי בתיאור הגישות השונות והשיקולים העומדים ביסודן. מדובר בסוגייה בעלת חשיבות ראשונה במעלה, שהרי "הדין הוא אחד משלש רגלי העולם...שאם הטית את הדין אתה מזעזע את העולם שהוא אחת מרגליו" (ילקוט שמעוני, שופטים ט"ז). מסכים אני, עקרונית, עם כב' השופט א' רומנוב, הסובר כי חסינות הרשות השופטת הינה חסינות דיונית, ומשכך ניתן לתבוע את המדינה באחריות שילוחית בגין עוולות שביצע נושא תפקיד שיפוטי. ואולם, שלא כדעתו, סבור אני, כי אין המדובר בקביעה גורפת הנכונה בכל מקרה ומקרה ובכל צירוף של נסיבות. פתיחת שערי ההתדיינות מול המדינה, בפניו של כל אדם, הרואה עצמו כנפגע מהחלטותיו או פעולותיו של גוף שיפוטי זה או אחר , באופן בלתי מבוקר- תשים לאל החסינות האישית המוענקת לרשות השופטת ואת הרציונלים העומדים בבסיסה, ותמוטט את מערכת המשפט כולה. מדובר בסכנה מוחשית וממשית ולא בחשש קל שבקלים: אמנם השופט עצמו איננו צד ישיר לתביעה הנזיקית ואיננו עלול לחוב אישית בפיצויים, ואולם, החשש כי מעשיו והחלטותיו יובאו להכרעה שיפוטית- די בו כדי להביא לתופעות הבלתי רצויות המפורטות לעיל, של רשות משפטית "מתגוננת", נטולת יוזמה, אינטרסנטית וכו'. מודל של חסינות דיונית מוביל לכך שכל שופט חשוף לכך שיפשפשו במעשיו ויבדקו בציציותיו, לאמור- יפגעו בתדמיתו ויערערו על אמינותו ומקצועיותו. ואם כך- מה הטעם והתועלת בחסינות האישית ? זאת ועוד, נראה לי כי דווקא הסרת מחסום התביעה כליל תפחית את אמון הציבור במערכת השיפוטית, שהרי תביעה נזיקית בגין מעשה עוולה מהווה "הצבעת אי אמון" באותו בעל תפקיד שיפוטי. הציבור בכללותו אינו בוחן, הרי, כל תביעה ותביעה לגופה ובורר את המוץ מן התבן, היינו את התביעות הענייניות להבדיל מתביעות הסרק, אלא מתרשם מן התמונה הכללית. כלפי חוץ, התמונה הכללית שתצטייר היא של שופטים ובעלי תפקידים שיפוטיים שנתבעים לדין חדשות לבקרים. הניתן לצפות לאמון הציבור במציאות כזו ? אי-אמון של הציבור בשופטיו עלול למוטט את היסודות עליהם מושתתת החברה, כדברי א' ד' באלזאק: "חוסר אמון בשפיטה הוא תחילת סופה של החברה" ("אבא גוריו"). מאידך גיסא, גם הענקת חסינות טוטאלית והרמטית למדינה מפני תביעה נזיקית, טומנת בחובה סכנה לא פחות חמורה. קו הגבול בין הדמוקרטיה לדיקטטורה הינו, כידוע, דק מאוד, והענקת חסינות מוחלטת למדינה עלולה להוות חציית הקו. מהו, אם כן, האיזון הראוי בין אינטרס הניזוק לבין אינטרס הרשות השופטת והציבור בכללותו? המודל המוצע ע"י פרופ' גלעד מותיר לטעמי מרווח צר, צר מדי, לתביעת המדינה בגין עוולות שיפוטיות. המבחן המוצע מקפח את "הניזוק הממוצע" , שכן רק מי שניזוק באופן קיצוני ויוצא דופן יוכל להיפרע מהמדינה על נזקיו. רוצים אנו להניח כי בעלי תפקידים שיפוטיים אינם פועלים "מתוך כוונת זדון תוך שימוש לרעה בסמכות". זוהי הרי נקודת המוצא. זהו הבסיס לקיומה של החברה. נראה לי, כי מצב שבו בעל תפקיד שיפוטי יחצה את הקווים האדומים ויפעל כנגד בעל דין מתוך זדון-הינו מצב קיצוני וחריג מאוד, והענקת זכות תביעה לנגד המדינה רק במקרה נדיר זה - אין די בה. סיכומו של דבר, האיזון הראוי לדעתי הוא האיזון אשר נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בענין פרידמן: הטלת אחריות שילוחית על המדינה בגין עוולות שיפוטיות רק ב"מקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד", ולא רק במקרה של זדון. ער אני לקושי העיוני הטמון בהסדר אחריות שילוחית זה, קושי עליו עמד גם פרופ' גלעד, הנעוץ בסתירה שבין הגדרת החסינות השיפוטית כחסינות דיונית (ולכן חלה על המעוול לבדו) לבין הגבלת האפשרות לתבוע את המדינה באחריות שילוחית. אם חסינות השופטים היא דיונית- הרי שתמיד ניתן יהא לתבוע את המדינה בגין עוולות הרשות השיפוטית, ואם חסינות השופטים היא מהותית- הרי שלא ניתן לתבוע כלל את המדינה בגין העוולות השיפוטיות. בית המשפט המחוזי יצר, בעצם, חסינות מסוג חדש, מעין "יצור כלאיים" המורכב מחסינות דיונית וחסינות מהותית. מן הראוי כי המחוקק ייתן דעתו לסוגייה זו ויקבע במדוייק את גבולות האחריות השיפוטית, האישית והשילוחית, מבלי להיתפש לסמנטיקה ולהגדרות פורמליסטיות. עם זאת, אינני נזקק להתייחס כעת לקושי זה, שכן שוכנעתי, כי בענייננו מדובר ברשלנות רבתי מצדו של ראש ההוצאה לפועל, כזו המאפשרת לתבוע את המדינה, ועל כן התוצאה אליה הגעתי עולה בקנה אחד עם מודל של "חסינות דיונית". אבחן, אם כן, את המעשים והמחדלים המיוחסים לראש ההוצאה לפועל, אחד לאחד: 1. אישור נקיטת הליכי הוצאה לפועל כנגד התובע כחייב מס' 2 וסירובו לבטלם בדיעבד: ביום 07/09/99 הורתה כב' ראש ההוצאה לפועל בתל אביב-יפו (א' כהן), כי יש "לצרף המסמך שמכוחו נפתח תיק ההוצל"פ ולהעביר לכב' הרשם המטפל" (נספח ח1 לכתב התביעה). על החלטה זו חזר ראש ההוצאה לפועל (א' אטיאס) ביום 26/09/99: "על ב"כ הזוכה לצרף העתק השיק והמסמך על פיו נודע לו מס' ת.ז של החייב" (נספח ח2 לכתב התביעה). בתגובה, כתב הנתבע 2 לראש ההוצאה לפועל כדלקמן: "הריני מצרף העתק השיק של החייב בתיק דניאל אברהם…החייבת מס' 1 רגינה בנין היתה מיוצגת על ידו ולאחר שנפטרה הוא היה מייצגה והאפוטרופוס שלה, טיפל בכל ענייניה הכספיים ובשנת 1981 שילם אישית במקומה כספים באמצעות השיק הנ"ל.. הצא'ק המצורף הוא אישי שלו.. התביעה של הזוכה בתיק נעשתה בבית המשפט ברמת גן והתיק הועבר לבית המשפט בתל אביב..עוה"ד אברהם דניאל מתחמק מזה שנים בטענה שישנו מנהל עזבון אחר והוא ישלם את הכספים, אך כנראה הוא שכח שהצ"ק המצורף הוא אישי שלו..." (נספח ט' לכתב התביעה). בהסתמך על תגובה זו, דחה ראש ההוצאה לפועל (א' אטיאס), ביום 21/01/00 , את בקשת התובע להשהיית הליכים והורה על העברת התיק ללשכת ההוצאה לפועל בהרצליה. כב' ראש ההוצאה לפועל (א' אטיאס) התעלם מעובדה פשוטה אחת: השיק ע"ס 2,500 ₪, שלטענת הנתבע 2 מקים את חבותו של התובע כלפי הנתבע 1, מעולם לא הוצג על ידי הנתבע 2 לפירעון ולא חולל, ולמעשה מעולם לא הוגש לביצוע בתיק ההוצאה לפועל בהתאם להוראת סעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל. תיק ההוצאה לפועל המקורי נפתח (ברמת-גן) ע"ס 3,000 ₪ על סמך שיק אישי שמשכה המנוחה, ואילו השיק שמשך התובע הוא ע"ס 2,500 ₪ לפקודת עו"ד דוד שרעבי ולא לפקודת מי מהנתבעים. לא נטענה אף טענת חבות מכוח היסב. בנקל היה בידו של ראש ההוצאה לפועל לבדוק האם השיק הנ"ל רלבנטי להליכי ההוצאה הפועל שננקטו נגד החייב, שהרי לו הוגש השיק לביצוע- היתה מוטבעת עליו חותמת הגזברות או לשכת ההוצאה לפועל, כי השיק הוגש לביצוע. ניתן לראות בברור כי על השיק שצירף הנתבע 2 לא מתנוססת כל חותמת או סימן שחולל באי פירעון ו/או שהוגש לביצוע. למעשה, מכתבו של הנתבע 2 אינו מבהיר כלל מהי העילה שמכוחה הוא ביקש לנקוט הליכי הוצאה לפועל נגד התובע ורב בו הנסתר על הגלוי. מדובר בבליל של טענות סותרות ובאוסף של פרטים שאינם מצטרפים לכדי תמונה עובדתית ברורה והגיונית. למעשה, גם ראש ההוצאה לפועל עצמו היה ער לכך, כפי שניתן ללמוד מההחלטה שניתנה על ידו ביום 29/12/99, בעקבות תגובת הנתבע 2: "לאור טענת הזוכה כי החייב 2 חתום אישית על השיק לא ברור מדוע פתח התיק גם כנגד החייבת 1 שאיננה חתומה על השיק. על הזוכה להבהיר ענין זה" (נספח י' לכתב התביעה). בתגובה, שיגר הנתבע 2 מכתב נוסף לראש ההוצאה לפועל בתל-אביב, שהינו למעשה חזרה על הנאמר במכתבו הקודם: "החייב מס' 2 עו"ד דניאל אברהם התקשר אלי בטלפון והסביר הפעם כי אכן החייבת מס 1 רגינה אברהם [כך!] נפטרה והוא מסר [את השיק ע"ס 2,500 ₪- י.מ.] לעו"ד של הזוכה מר עו"ד דוד שרעבי במטרה לכסות את החוב של הנפטרת. ואולם בצורה זו הוא הופיע בתיק כחייב מס' 2... כל השנים שחלפו התחמק מהחוב... אברהם דניאל הוא הפיטרופוס של החייבת קיבל כספים לתשלום החוב..." (נספח י"א לכתב התביעה). מהבהרתו זאת של התובע ברור ונהיר לחלוטין כי השיק של התובע לא הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל לפי סעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל. אף לא נטען, כי המדובר בחיוב הנובע מפסק דין או במימוש משכון או משכנתא. לשכת ההוצאה לפועל מבצעת החלטות ופסקי דין (ס' 6 לחוק ההוצאה לפועל), שטרות, שמעמדן הלכאורי הוא כשל פסק-דין (ס' 81א לחוק ההוצאה לפועל), וכן מימוש משכון או משכנתא (ס' 81, 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל). כפועל יוצא מכך, ראש ההוצאה לפועל לא יוצר חיובים עיקריים, כלומר חובות פסוקים, זולתי חיובים משניים או טפלים, כמו הוצאות ושכ"ט עו"ד, שהוא מחייב בהן צד זה או אחר, בכל הקשור להליכי הביצוע שעליהם הוא ממונה. על כן, ברור, בעליל, שהשיק של התובע ע"ס 2,500 ₪ לפקודת עו"ד דוד שרעבי ולא לפקודת מי מהנתבעים , אפילו היה התובע עוה"ד של המנוחה או מנהל עזבונה, לא היה נשוא הליכי ההוצאה לפועל, ומשום כך, לא היה בסיס לבצע את השיק, והליכי הביצוע כנגד התובע בגינו ננקטו בלא-סמכות, ומשכך, ננקטו שלא כדין. כבר בשלב זה צריך היה להיות ברור לכב' ראש ההוצאה לפועל, כי התובע אינו חייב לנתבע 1 מאומה, וכי הוא אינו בגדר חייב בתיק שבפניו. בנתיים, נודע לתובע על דבר ההליכים שננקטו נגדו והוא מצידו, פנה לראש ההוצאה לפועל בבקשה להשהות ההליכים נגדו, בטענה כי אינו חב, לא אישית ולא כמנהל העיזבון, כלפי הנתבע 1 (נספח ח' לכתב התביעה). אולם, גם בשלב זה החליט כב' ראש ההוצאה לפועל, כי " טענת החייב כי לא יודע כיצד שורבב שמו לתיק וכי אינו חייב מאומה מקומה היה בהתנגדות לביצוע שיק" (נספח י"ב לכתב התביעה). אמנם, אין לו לכב' ראש ההוצאה לפועל אלא מה שעיניו רואות במסמכים שלפניו, ואין עליו לחקור במופלא ממנו (כב' הנשיא י' טירקל, ע"א 68/90 (מחוזי ב"ש) הבנק הבינ"ל הראשון נ' אליהו פישל, תק-מח 90(4) 55), ואולם בענייננו, די היה לו לכב' ראש ההוצאה לפועל לבדוק מהו השיק שצירף הנתבע 2 במטרה לנקוט בהליכי הוצאה לפועל כנגד התובע, כדי להבין שהשיק כלל לא רלוונטי להליכי ההוצאה לפועל. בדיקה פשוטה ביותר מצדו של ראש ההוצאה לפועל, היתה מגלה האמת. אותו דפוס התנהגות מאפיין גם את כב' ראש ההוצאה לפועל בהרצליה, אשר הורתה לדחות את הבקשה הנוספת להשהיית הליכים שהגיש התובע , ולנקוט נגדו הליכי הוצאה לפועל (נספח י"ח לכתב התביעה), אם כי, האחרונה קבעה דיון במעמד הצדדים. יש לציין שהמקרה שבפנינו אינו דומה למקרה שנדון בענין מדינת ישראל נ' קלוד לוי (בש"א 3219/01, ת"א 5965/01, ראה לעיל בסוגיית החסינות), שם נדחתה התביעה נגד המדינה, שכן באותו ענין, משהועמדה ראש ההוצאה לפועל על טעותה- מיהרה היא לתקן את הטעות. כמו כן, שם הטעות היתה בהענקת כספים לזוכים (דובר בהוראת ראש ההוצאה לפועל להעביר את כל הכספים המגיעים לזוכים לידי זוכה אחד מבין השניים, במקום לחלקם שווה בשווה בין שניהם), ואילו בענייננו מדובר בהוצאת כספים ממי שכלל איננו חייב, פעולה המהווה פגיעה חמורה בקניין. הסתמכותו של כב' ראש ההוצאה לפועל על דברי הנתבע 2, להם לא הונחה כל תשתית ראייתית, אף לא לכאורה, בלי לברר הרלבנטיות של השיק שבפניו, חרף הספקות שניעורו בליבו - עולה לכדי רשלנות רבתי. זאת בייחוד לאור תקנה 126א. לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 (להלן: תקנות ההוצאה לפועל) הקובעת, כי "ראש ההוצאה לפועל רשאי, בכל עת, לתקן כל פגם או טעות בכל הליך לפי החוק, וכן רשאי הוא ליתן הוראות בדבר המשך ההליכים בתיק שנסגר או שנגנז בטעות ובדבר כל ענין אחר, ככל שייראה לו צודק". 2. הסתמכות ראש ההוצאה לפועל על משלוח אזהרה לתובע, חרף העדרם של אישורי מסירה: טענת התובע כי תיק ההוצאה לפועל נפתח נגדו בטעות, נדחית ע"י כב' ראש ההוצאה לפועל (א' אטיאס) בנימוק, כי התובע קיבל בזמנו אזהרה בדבר נקיטת הליכים נגדו, וכי טענתו כי מדובר בטעות -מקומה היה בהתנגדות לביצוע שטר. ראש ההוצאה לפועל מסתמך על רישומי המחשב לפיהם האזהרה נמסרה לתובע ביום 12/06/86 (ובנוסח המודפס: ביום 12/06/99). לטענת ב"כ המדינה, סעיף 79א. לחוק ההוצאה לפועל קובע, כי מסמך שהופק באמצעות מערכת ממוכנת שבלשכת הוצאה לפועל וכולל פרטים בדבר תוכנם של צו, דרישה, אזהרה או כל מסמך אחר שניתן ע"פ חוק ההוצאה לפועל ותקנותיו- משמש ראיה לכאורה לאמיתות תוכנו. כלומר, ס' 79א. מעמיד, לטענת הנתבעת 3, חזקה שניתנת לסתירה, בדבר אמיתות תוכנם של מסמכי מיכון, ומי שמבקש לסתור חזקה זו ולערער על אמיתות המסמכים- עליו נטל הראיה. התובע לא הצליח לסתור החזקה ולהוכיח כי רישומי המחשב לפיהם נמסרה לו אזהרה- הינם שגויים. בכל הכבוד, אין בידי לקבל טענה זו. במקרה שבו אין בפני כב' ראש ההוצאה לפועל אישור מסירה חתום על ידי המבקש- אין הרישום במחשב יכול להוות ראיה להמצאה כדין (בר-אופיר, דיני הוצאה לפועל, עמ' 68). תקנה 12(ג) לתקנות ההוצאה לפועל, קובעת כי האישור בדבר מסירת האזהרה יועבר לזוכה או לעורך דינו ויישמר בידו לשם הצגתו לפי דרישה. הנתבעים 1-2 לא הציגו כל אישורי מסירה היכולים להעיד על כך שנמסרה אזהרה לתובע. למעשה, בעדותו בבית המשפט אומר הנתבע 2 במפורש: "לי אישית אין כל אישור מסירה של האזהרה מההוצאה לפועל משנת 86 " (ע' 14 ש' 3). גם במכתבו של הנתבע 2 לראש ההוצאה לפועל מיום 28/03/00 מודה הנתבע 2, כי משלוח ההודעות לתובע במשך השנים נעשה, ככל הנראה, לכתובת שגויה, וכי הוא לא בדק האם ההודעות אכן הגיעו לידי התובע: "החייב דניאל אברהם מופיע כחייב מזה 15 שנים. היו הודעות במשך שנים לכתובתו בירושלים והוא התחמק …לאחרונה השקעתי מאמצים רבים באיתור שמו וכתובתו מכיוון שנאמר לי שישנם עשרות אנשים בירושלים בעלי אותו שם…" (נספח י"ז לכתב התביעה). במצב כזה אין, כאמור, לרישומי המחשב כל ערך ראייתי. כך פסק גם בית המשפט המחוזי במקרה דומה, בו טען החייב, כי לא קיבל אזהרה בדבר מכירת דירתו במסגרת הליכי הוצאה לפועל, בעוד שמהרישום במחשב עולה כי נמסרה אזהרה: "אי המצאתה של הערכת השמאי והצעת הרכישה המועדפת לתובעים מהווה לטעמי פגם מהותי בהליך המכירה, היורד לשורשו של ענין ומצדיק את ביטול המכירה" (ת"א 838/99 (מחוזי נצרת) סלימאן נ' בנק ירושלים, תק-מח 2002(1) 2476). הלכה זו מובנת לאור חשיבותה הרבה של מסירת האזהרה לחייב, שכן המצאת האזהרה הינה תנאי שאין בלתו לקיום הליכי הוצאה לפועל כנגד החייב, ובהעדרה כל ההליכים שננקטו "בטלים ומבוטלים לא שרירין ולא קיימין" (ע"א 68/90 (מחוזי ב"ש) הבנק הבינ"ל נ' אליהו פישל, תק-מחוזי 90(4) 55). המטרה העיקרית של המצאת האזהרה לחייב היא להעמידו על כך שעליו לשלם את סכום השטר, שאם לא כן אפשר שיינקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל שונים. זאת ועוד, כאשר מדובר בהליך לביצוע שטר יש לאזהרה חשיבות נוספת: העמדת החייב על זכותו להגיש התנגדות במועד שנקבע (ס' 81א(ג) בחוק ההוצאה לפועל, תקנה 106 לתקנות ההוצאה לפועל). משלא הומצאה לחייב אזהרה בדבר הבקשה לביצוע השטר, לא היה עליו להגיש התנגדות לביצוע השטר (ס' 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל), שכן לא נטען כלפיו שהוא בחזקת חייב. נזכור גם, את חשיבותה של האזהרה בצירוף הבקשה, בה יצויין אדם כחייב, היא המעניקה ל"חייב" את הזכות להגיש התנגדות לביצוע השטר, ובכך גורמת להעברת ההליך כולו לבית המשפט המוסמך, באשר ראש ההוצאה לפועל, נעדר כל סמכות ושקול דעת בנושא זה. באשר לצפיות הנזק ע"י ראש ההוצאה לפועל, הלכה היא, כי על רשות התובעת בפלילים מוטלת חובה לצפות את הנזק הלא רכושי של עוגמת נפש, צער טרדה, הנגרמים כתוצאה מהליך פלילי המוגש בטעות ומתוך התרשלות (ע"א 243/83 עירית י-ם נ' גורדון, שם) . בדומה להליכים פליליים, גם הליכי הוצאה לפועל כרוכים בנקיטת אמצעים הפוגעים בקניינו ובחירותו של אדם- כהטלת עיקולים והוצאת צווי מאסר. מכאן, כי ראש הוצאה לפועל סביר יכול וצריך לצפות, כי אם יאשר הליכי הוצאה לפועל כנגד אדם ברשלנות- ייגרם לאותו אדם נזק מהסוג שנגרם לתובע. במקרה שבפנינו אין לראות בהתנהגות הנתבעים 1-2 או בהתנהגות התובע "הסיבה המכרעת" להתרחשות הנזק, המנתקת את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבעת לבין נזקי התובע. החלטת ראש ההוצאה לפועל לנקוט בהליכי הוצאה לפועל חרף טענות התובע כי מדובר בטעות, ובלי לבדוק האם השיק, שצירף הנתבע 2 לתיק ההוצאה לפועל בתל-אביב-יפו, רלוונטי לענין הליכי ההוצאה לפועל. 3. אי שמירת תיק ההוצאה לפועל המקורי- גרימת נזק ראייתי התובע טוען, כי הנתבעת 3 התרשלה "בכך שהשמידה במודע ובמתוכנן את המסמכים המעידים על האמת ועל הסיבה בגינה נפתח ההליך המקור…בכך, שמחד גיסא חוקקה חוק, הוא ס' 79א' לחוק ההוצאה לפועל, לפיו רישומי מחשב מהווים הוכחה לכאורה לאמיתות תוכנם, גם לאחר חלוף עשרות שנים, אך במקביל התרשלה רשלנות רבתי בשמירה על המסמכים המעידים על העובדות האמיתיות והיכולים לסתור ראיה לכאורה זו… בכך שאיננה מאפשרת כל בקרה בכל דרך על רישומיה השגויים… בכך שאינה דואגת ביוזמתה לשמירת ראיות חיוניות תוך שהיא מסייעת ביודעין ובמתוכנן בידיהם של רמאים, המנצלים שגיאותיה…" (ס' 18ג' לכתב התביעה). ראשית דבר, אציין, כי מקובלת עליי טענת ב"כ המדינה, כי "תיק ההוצאה לפועל המקורי לא הושמד/נגנז ע"י המדינה, כטענת התובע, אלא ככל הנראה, אבד או נשרף בעקבות השריפה שפרצה בלשכת ההוצאה לפועל ברמת-גן בסוף שנות ה-80. על כן כל טענות התובע באשר להשמדה היזומה, המתוכננת, השיטתית והפסולה של מסמכי תיקי הוצאה לפועל בכלל והתיק הנוגע לתביעה דנן בפרט, בטעות יסודן" (ס' 2.26. לכתב ההגנה). טענה זו הינה הגיונית וסבירה, לאור העובדה שהתובע לא הביא ולו ראשית ראיה לכך שהתיקים נגנזו מכוח תקנה 126 לתקנות ההוצאה לפועל. ברישומי המחשב שצירף התובע לכתב התביעה, המתארים את הפעולות שבוצעו בתיק , נכתב: "תאריך: 24/06/94 - העברת תיק לגניזה, תקנות העברה ממערכת המיכון, התשנ"ב-1992". (נספח ו' לכתב התביעה). מכאן, כי כל פעולת גניזה או סילוק ממערכת המיכון מתועדת ברישומי המחשב. התובע לא הציג כל רישומי מחשב מהם עולה כי התיק המקורי שנפתח ברמת-גן נגנז בשנות ה-80. בכך נשמטת הקרקע מתחת לטענת התובע בדבר רשלנות המדינה. ואולם, גם בהנחה כי תיק ההוצאה לפועל המקורי אכן נגנז, ופרטיו סולקו ממערכת המיכון, באופן יזום ומודע- הרי שאין הדבר מהווה רשלנות מצדו של ראש ההוצאה לפועל, שכן תקנות ההוצאה לפועל הן שקובעות, כי יש לגנוז תיקים בלתי פעילים במערכת. הייתכן כי מי שנהג כמצוות החיקוק ייחשב לרשלן? אם טענת התובע היא כי הוראת תקנה 126 הנ"ל היא בלתי סבירה- הרי שבית המשפט דנן איננו הערכאה הנכונה להעלאת הטענה, אלא הדרך היתה פתוחה בפני התובע לפנות לבג"צ. עוד אציין, כי למעשה לא נגרם לתובע כל נזק ראייתי בשל היעדרו של התיק המקורי. הכיצד? התובע טען, כי אין לו כל חבות כלפי הנתבע 1, הן משום שאיננו מנהל העזבון והן משום שהשיק עליו מבסס כביכול הנתבע 2 את חבות התובע, מעולם לא הוצג לפירעון. טענות אלו יכול היה התובע להוכיח, כפי שאכן עשה במסגרת התביעה שבפנינו, גם ללא התיק המקורי- ע"י צירוף צו הירושה והשיק (שלא מוטבעת עליו חותמת "הוגש לביצוע" או "הוחזר בהעדר פירעון") , לבקשת השהיית ההליכים שהוגשה לראש ההוצאה לפועל. 4. אי סילוק פרטי תיק ההוצאה לפועל נשוא התביעה ממערכת המיכון: בתיק ההוצאה לפועל שנפתח בתל אביב לא היתה כל פעילות מצד הזוכה במשך 4 וחצי שנים רצופות (1980-1985) ושוב, משך 8 שנים רצופות (1990-1998). התובע טוען, כי ראש ההוצאה לפועל לא מילא חובתו לפי תקנה 126 לתקנות ההוצאה לפועל המורה, כי יש לגנוז תיק שאינו פעיל משך 4 שנים רצופות ולסלק את פרטיו ממערכת המיכון. לו נהג ראש ההוצאה לפועל כמוטל עליו, טוען התובע, לא היתה התביעה הזו באה לעולם. טענה זו בכל הכבוד, אין לה כל בסיס. על ראש ההוצאה לפועל לא היתה מוטלת כל חובה להורות על העברת פרטי התיק לגניזה ועל סילוקם ממערכת המיכון, שכן תקנה 126 לתקנות ההוצאה לפועל מעניקה לו סמכות שבשקול דעת ולא סמכות חובה : "רשאי ראש ההוצאה לפועל..". זאת ועוד, תקנה 126(ד) לתקנות ההוצאה לפועל קובעת: "האמור בתקנת משנה (ב) לא יפגע בזכותו של הזוכה להגיש בקשה חדשה לביצוע פסק הדין". מכאן, כי גניזת התיק וסילוק הנתונים ממערכת המיכון אינה מהווה סוף פסוק לפעילות מבצעית כנגד חייב בתיק הוצאה לפועל, אלא זכותו של הזוכה לשוב ולחדש ההליכים בתיק, כפי שעשה הנתבע 1 כדין. סגירת תיק היא פעולה מנהלית-דיונית גרידא. ללמדך, כי גם לו היה ראש ההוצאה לפועל מפעיל את סמכותו ומחליט לגנוז את התיק הרי שלא היה בכך לסכל את הליכי ההוצאה לפועל שהופעלו נגדו מחדש בשנת 1999, הם ההליכים נשוא תביעה זו. במילים אחרות: אין כל קשר סיבתי בין "רשלנותו", כביכול, של ראש ההוצאה לפועל (וכאמור, השארת התיק כתיק פעיל במערכת אין בה כל רשלנות) לבין הנזק שנגרם לתובע. להשלמת הדיון בנושא רשלנות ראש ההוצאה לפועל, וכדי לסבר את האוזן באשר לעומס העבודה, המוטל על ראש ההוצאה לפועל, מבקש אני להביא את דברי כב' המשנה לנשיא (מ' אלון) בבג"צ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים נ' שר המשפטים (פ"ד מז(4), 715, 730ה) : "...בתקן בתי משפט השלום 24 משרות של רשמים. הרשמים ממלאים שני תפקידים, רשמים של בית משפט השלום וראשי ההוצאה לפועל. כראשי ההוצאה לפועל הם מטפלים בכמות עצומה של תיקים. לדברי מר בודסקי, בשנת 1990 נפתחו בכל לשכות ההוצאה לפועל בארץ 299,947 תיקים חדשים; בשנת 1991 נפתחו 286,657 תיקים חדשים ובשנת 1992 נפתחו 288,050 תיקים חדשים. להערכת הנהלת בתי המשפט, תלויים ועומדים כיום כ-750,000 תיקי הוצאה לפועל פעילים (סעיף 7 לתצהירו של השופט בודסקי). העומס שבו נתונה מערכת ההוצאה לפועל הוא, ללא ספק, נתון כבד משקל, שעלינו לזכרו ולציינו בבואנו לבחון את פעולתה של מערכת ההוצאה לפועל, אך מובן ואין צריך לומר כי אין בו, בשום פנים ואופן, כדי להצדיק קיומה של מציאות עגומה זו שעלתה בפנינו" (הדגשה לא במקור - י.מ.). אם זה היה המצב בתחילת שנות ה-90 (למאה הקודמת) נקל לשער מה היה המצב במהלך כל השנים הנ"ל ועד למתן צו העיקול ביום 18/04/00. מבחינת העומס לא היתה הקלה אלא החמרה. 3.3 גובה הפיצוי לו זכאי התובע הנתבעים 1-2 טוענים, כי אין לפסוק לתובע כל פיצוי כספי שכן "מדובר בצירוף נסיבות שהתנצלות ובקשת מחילה הינן הדרך הנאותה לחסל את אי הנעימות שהסבה הטעות לתובע. אין שום פרופורציה בין אי הנעימות הלכאורית שנגרמה לתובע לבין סכום הפיצוי הנתבע על ידו שהינו מוגזם ומופרך...." (ס' 1 לכתב ההגנה) . לטענת הנתבעים מדובר בטעות בתום לב שמקורה בסברתם כי "התובע, במעמדו כמנהל העזבון, חייב כספים לנתבע 1 וכי ניהול העיזבון נעשה שלא כדין... הנתבעים לא הבינו את ההבדל בין התובע, כישות פרטית, לבין פעילותו כבעל תפקיד וכ"פקיד בית המשפט" של מנהל עזבון" (ס' לכתב ההגנה). מענה לשאלה, מהו סכום הפיצוי לו זכאי התובע בגין הפרת הנתבעים 1- את עוולת הרשלנות, מחייב בחינתם של שלושה גורמים: א. הנזק שנגרם לתובע התובע טוען, כי הגילוי בדבר עיקול כל חשבונותיו גרם לו זעזוע רב. התובע הינו חולה לב, אשר במהלך השנים 1998-1999 לקה בשני התקפי לב (תעודות רפואיות צורפו לתצהירו). המתח הנפשי אליו נקלע בעקבות הליכי ההוצאה לפועל שננקטו כלפיו פגע לטענתו בבריאותו, שהרי ידוע כי מתח הינו גורם הסיכון הראשון להתקפי לב. רפואית, לא הוכחה כל החמרה במצבו הבריאותי עקב הליכי ההוצאה לפועל בכלל, והטלת העיקולים, בפרט. עוד טוען התובע, כי כל הפרשה, ובייחוד עיקול חשבונותיו, גרמה לו תחושה של חוסר אונים, בושה, וחוסר אמון מצדם של בני משפחה, לקוחות ואפילו מצד פקידי הבנק אליהם פנה בבקשה להסיר את העיקולים , שאכן הוסרו ע"י הבנק לאור הסבריו של התובע כי מדובר בטעות. כתמיכה לטענתו הגיש התובע תצהיר של בתו, לירון סמורי, אשר קיבלה את שיחת הטלפון מפקידת הבנק המודיעה על הטלת העיקולים על חשבונותיו של אביה. וכך העידה הבת בתצהירה: "פקידת הבנק … מצאה לנכון לבקש ממני להודיע לאבי שכל החשבונות בבנק לאומי מעוקלים. קולה היה מודאג…הייתי נסערת. לא מקובל אצלנו שמקבלים עיקולים. האירוע היה מאוד חריג מבחינתי. לא ידעתי איך לבשר לאבי על העיקולים. חששתי שהוא מסתיר משהו מבני המשפחה ואולי הסתבך…. תחושת הבושה שאני זו שצריכה לבשר לו על העיקולים הציפה אותי…. עד שהענין הובהר וסודר האווירה בבית לא היתה נעימה. הבושה… חוסר הוודאות והדאגה גרמו לי להיות שקטה וסגורה. כל ויכוח סתמי ויומיומי גרם לי לרגשות אשם.. הכרתי משפחות שהתפרקו בגלל בעיות כספיות וחששתי. בנוסף…חששתי מאוד לבריאותו של אבי שעבר התקף לב שנה לפני כן... תחושת חוסר האונים והבושה לא נשכחים כל כך מהר". בישיבת קדם משפט מיום 29/01/02 הודיעו ב"כ הנתבעים 1-2 וב"כ הנתבעת 3 כי הם מוותרים על חקירת בתו של התובע (ע' 5 לפרוטוקול) , ומכאן כי הצדדים אינם מערערים על תוכן תצהירה. הלכה מושרשת היא, כי הטרדה גרידא יכולה להיחשב כנזק בר פיצוי המכוסה ע"י עוולת הרשלנות: "עוולת הרשלנות צריכה להגן באופן שווה הן על האינטרס של הניזוק בגופו ובכספו והן על האינטרס של הניזוק בנפשו, בנוחותו ובאושרו. אין לראות בנזק הלא-רכושי כדבר "פרזיטי" הנסבל רק אם הוא טפל לנזק רכושי. יש להכיר בו כנזק בר פיצוי העומד ברשות עצמו. כבודו של אדם, שמו הטוב, נוחותו ושלמות נפשו חשובים לחיי חברה תקינים, וצריכים לקבל הגנה ראויה, כמו כל אינטרס רכושי. כוסו וכיסו של אדם אינם חשובים יותר מכעסו" (עירית י-ם נ' גורדון, שם, פס' 33-34). מקובלת עלי עדותו של התובע, כי עיקול כל חשבונותיו הסב לו מתח נפשי, צער ועוגמת נפש. הטלת עיקול על חשבונות בנק הינו אקט קיצוני העלול לשבש את תפקודו היומיומי ואת מהלך עסקיו של אדם, והוא מהווה, כאמור, פגיעה חמורה בקניין. הדבר נכון שבעתיים, כאשר מדובר בצו עיקול שהוטל בהעדר בסיס. עיקול כספי חייב בבנקים עלול לפגוע לא רק בשלוות נפשו של החייב, אלא גם בשמו הטוב ואף במקור לחמו: "צו עיקול זמני עלול להסב לנפגע נזק רב, לעיתים בלתי ניתן לתיקון… צו כזה יכול לפגוע לא רק בשמו הטוב של הנתבע אלא הוא עלול לשתק את פעילותו העסקית-כלכלית.." (כב' השופטת שטרסברג-כהן סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום ויינשטיין, שם) . כאשר מדובר באדם שהינו עו"ד, הרי שפגיעה בשמו הטוב היא למעשה פגיעה בפרנסתו, שכן המוניטין והשם הטוב הם חלק בלתי נפרד ממקצוע עריכת הדין. התובע הוא עו"ד אשר במשך השנים קנה לו חוג של לקוחות, שנתנו בו אמונם והפקידו בידיו את ניהול חשבונותיהם והטלת עיקול על חשבונותיהם של הלקוחות עלול היה למוטט, איפוא, את עסקו של התובע. פגיעה בשם הטוב אינה ענין של מה בכך. כבר נאמר כי "שמו הטוב של האדם הוא מנכסיו העיקריים. שם טוב שקול כנגד כספים או רכוש, כדברי הפתגם 'טוב שם משמן טוב' " (ת"א (מחוזי ירושלים) 571/94 - ענבר סהר נ' מעריב - הוצאת מודיעין תק-מח 96(1), 736; וראה גם ע"א (מחוזי ת"א) קליין נ' אמסלם, ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מז(3) 840). ואולם, התובע לא הוכיח, כי שמו הטוב ו/או פרנסתו אכן נפגעו עקב הטלת העיקולים על חשבונותיו. העיקולים על חשבונות התובע הוטלו ביום 18/04/00. בתצהירו העיד התובע, כי "לאחר דין ודברים עם פקידי בנק למיניהם והסברים מצדי כי פקדונות אלו אינם כספים שלי אלא של לקוחות - הוסרו העיקולים" (ס' 11 לתצהירו). ברם, התובע לא העיד מי מטעם הבנק לענין השאלה, מהו הזמן שחלף עד אשר בוטלו העיקולים (ייתכן שבוטלו עוד בטרם ניתן צו עיכוב הליכי ההוצאה לפועל, במסגרת בקשתו של התובע לצו מניעה זמני בבש"א 4657/00); התובע לא העיד מי מלקוחותיו או מי מציבור עורכי-הדין, עמם הוא בא במגע עסקי, לשם הוכחת ידיעה מצדם על הטלת העיקולים, ולא הביא כל ראיה אחרת, לכך שהעיקולים אכן פגעו בשמו הטוב ובפרנסתו (כגון: בקשות מצד לקוחות מודאגים להפסקת ייצוגם, עיכובים בהליכים משפטיים שניהל התובע כעו"ד, הודעה מהבנק על סירוב ליתן לו אשראי, וכיוצ"ב). משלא הוכח, כי דבר הטלת העיקולים פשט אל מחוץ למעגל המשפחתי- ממילא לא הוכח, כי שמו הטוב ו/או עיסוקו של התובע נפגעו בעקבות הליכי ההוצאה לפועל שהופעלו נגדו בטעות. שלא כמו בתביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, בה די בכך שהפרסום "עלול להשפיל אדם בעיני הבריות.... או לפגוע באדם במשרתו..." (סעיף 1 לחוק), הרי שבתביעה בגין רשלנות - אין די בפונציאל של פגיעה בשם הטוב ונדרשת פגיעה בפועל בשם הטוב. בלשון הרע הפגיעה בשם הטוב ו/או במשלח היד, היא שמקימה את עילת התביעה עצמה, בעוד שבתביעה בגין רשלנות הפגיעה בשם הטוב היא חלק מהנזק, שעל התובע מוטל הנטל להוכיחו כדבעי, בהתאם להוראת ס' 35 לפקודת הנזיקין. יתרה מכך, בתביעה מכוח עילת לשון הרע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח, אף ללא הוכחת נזק (ס' 7א' לחוק איסור לשון הרע). הסדר זה עומד בניגוד גמור לתפישה עליה מושתתת עוולת הרשלנות, לפיה גרימת נזק היא תנאי שאין בלתו לחיוב בפיצוי. גם הרציונלים העומדים בבסיסו של חוק איסור לשון הרע- שונים מאלו שעליהם מושתתת עוולת הרשלנות: חוק איסור לשון הרע הינו תוצר של איזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, בעוד שעוולת הרשלנות היא פרי איזון בין שקולי תועלת, עלות, פיזור הנזק לבין שלמות הגוף והנפש. סיכומו של דבר, אינה דומה פגיעה בשם הטוב מכוח עילת לשון הרע, לפגיעה בשם הטוב מכוח עילת הרשלנות. לפיכך, הסתמכותו של ב"כ התובע על פסקי דין העוסקים בלשון הרע ונסיונו להקביל בין שני המקרים, בכל הכבוד, אינם ממן הענין. העיקרון המונח ביסוד תורת הנזיקין הוא "השבת המצב לקדמותו", דהיינו: העמדת הניזוק באותו מצב שבו הוא היה יכול להיות אלמלא נפגע ע"י המזיק. עקרון זה חל גם כאשר מדובר בנזק בלתי ממוני: "בענייננו מדובר בפגיעה ברגשות שאינה ניתנת לפרידה מדויקת. ואולם, עדיין ניתן לקיים בקירוב את עיקרון השבת המצב לקדמותו, וזאת ע"י הענקת פיצוי כספי יחסית לחומרת הפגיעה" (קמרון, פס' 53). "הפיצוי הכספי הניתן לניזוק בא לאפשר לו לרכוש בעתיד אושר ושמחה שיהיו משקל נגד לסבל ולייסורים שסבל בעבר, באופן שהאיזון בין השניים יעמיד אותו, ככל האפשר במצב בו היה נתון לולא העוולה" (ג' טדסקי, דיני הנזיקין, עמ' 574). התובע טוען כי יש לחייב את הנתבעים בפיצויים מוגברים. מדובר בפיצויים עונשיים שנועדו להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנה. שלא כמו ה"פיצויים לדוגמא" שאינם משקפים הערכה של הנזק שגרם המזיק לניזוק ע"י העוולה-בפיצויים המוגברים סכום הכסף שנפסק לניזוק מהווה הערכה כנה של הנזק שנגרם לו, כאשר נזק זה הוגבר ע"י ההתנהגות הבלתי ראויה של המזיק (ג' טדסקי, שם, עמ' 579). בהערכת הפיצויים המוגברים יש להתחשב בנסיבות המיוחדות בהן בוצעה העוולה ובחומרת הפגיעה ברגשותיו ובשמו הטוב של הניזוק, כגון- בהתנהגותו הזדונית של המזיק והביטויים שבהם השתמש. נסיבות הענין שבפנינו, בכל הכבוד, אינן מצדיקות פסיקת פיצויים מוגברים לתובע. התנהגותם של הנתבעים 1-2 עולה אמנם לכדי רשלנות רבתי ואף הטעייה, אך יהא זה מוגזם לומר כי הנתבעים 1-2, ובוודאי שלא הנתבעת 3, פעלו מתוך זדון וממניעים נקמניים. לענין הנזק הלא-ממוני שנגרם לבני משפחתו של התובע, כפי שתואר בתצהירו של התובע ובתצהירה של בתו לירון, יש לציין כי, בכתב התביעה תבע התובע את נזקיו הוא בלבד ולא את נזקי בני משפחתו, כמפורט בס' 17 סיפא ובס' 20.ד. לכתב התביעה. גם אם נאמר, כי יש תחולה בעניינו ל הלכה שנקבעה בענין ע"א 80/88 אלסוחה נ' אריה חב' לביטוח ואח', פ"ד מד(3) 397)- הרי שבענייננו לא התקימו התנאים שנקבעו באותו ענין. הלכה זו קבעה את התנאים המצטברים להכרה בזכותו של קרוב משפחה שהיה עד ראיה או שמיעה לתאונת דרכים בה נפגע קרוב משפחתו לפיצוי כספי בגין הנזק הנפשי שנגרם לו. אחד התנאים הנדרשים לשם הכרה מתן פיצוי לבן המשפחה שנפגע, הוא שהנזק הנפשי שנגרם לתובע יהיה מסוג של מחלת נפש (פסיכוזיס) או נוירוזה חמורה, הגם שאיננה מגיעה לכדי מחלת נפש. כך נפסק גם בע"א 4446/90 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ברנע (תקדין עליון 91(2) 1674). בענייננו לא נגרם לבני משפחת התובע , ובכלל זה לבתו לירון, כל נזק מהסוג האמור. על כן , גם מטעם זה אין לפצות את בני משפחת התובע בפיצוי כלשהו. למעלה מן הצורך, יש להדגיש, כי בני המשפחה האחרים , זולת התובע ובת לירון, לא הגישו תצהירי עדות ראשית ולא העידו. כאן, גם המקום לציין, שהתמונה "השחורה" אותה ציירו התובע ובתו, באשר לאוירה שנוצרה בתוך המשפחה, עקב העיקולים, בכל הכבוד, נראית לי מוגזמת. התובע ובתו לא השכילו להבהיר לבית המשפט, מה היה הקושי, אם בכלל, להסביר לבני המשפחה, כי מדובר בעיקול שהוטל בטעות, ומדוע הסבר כאמור לא התקבל על ידי בני המשפחה המכירים את התובע. גם סכום העיקול (23,653 ₪ - נספח כ' לכתב התביעה), בכל הכבוד, לא מצדיק את האווירה הקודרת שניסו התובע ובתו לשוות לנסיבות. זאת ועוד, התובע לא העיד על מצבו הכלכלי ביום הטלת העיקול על חשבונותיו, בכלל, ואף לא על מצב חשבונותיו האישיים וחשבונות פקדונות לקוחותיו. באשר לחשבונותיו האישיים- לא הוכיח התובע, כי העיקול הותירו ללא כל מזומנים או מסגרת אשראי כלשהי. לא הוכח אם צו העיקול בוטל ואם כן-מתי. התובע הצהיר, כי "רק עם מתן צו המניעה הזמני בתיק זה נעצרו הנזק והסבל שהיו מנת חלקי ושל בני משפחתי" (ס' 29 לתצהיר עדותו הראשית של התובע). צו המניעה עליו מדבר התובע הוא צו עיכוב הליכי הוצאה לפועל שניתן ע"י החתום מטה בבש"א 4657/00 ביום 11/05/00, כלומר פחות מחודש מיום הטלת העיקול. זוהי דוגמא נוספת לאפשרות שעמדה בפני התובע למנוע המשכם של הליכי הוצאה לפועל נגדו, עוד לפני הוצאת צו העיקול. באשר לחשבונות פקדונות לקוחותיו של התובע, העיקול הוסר "לאחר דין ודברים עם פקידי בנק למיניהם, והסברים מצדי כי פקדונות אלה אינם כספים שלי אלא של לקוחות..." (ס' 11 לתצהיר עדותו הראשית של התובע), בלי שהתובע טרח לציין, מתי הוסר העיקול, ואף לא פירט את משך הזמן של ה"דין ודברים" הנ"ל עם פקידי הבנק. על כן, ובכל הכבוד, נראה כי דבריו של התובע "נכנסתי ללחץ ואף לאובססיה" (ס' 9 לתצהירו) וכי הדבר "פגע במצב בריאותי גרם לי למתחים לא מעטים ושיבש את מערך ניהול חיי השוטפים" (ס' 10 לתצהירו)- מוגזמים ומופרזים. ב. התנהגות המזיקים (הנתבעים 1-3): התנהגות המזיקים, דהיינו הנתבעים 1,2 שהם ה"ה אכרם, וראשי ההוצאה לפועל הנוגעים בדבר, פורטו לעיל באריכות רבה, וכדי לא להוסיף חטא על פשע, אסתפק במה שנכתב לעיל. ג. התנהגות הניזוק (התובע) כידוע, על הניזוק מוטלת החובה להקטין את נזקו, ואף לפעול למניעת 1הנזק. הוא הנושא בנטל לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע או להפחית את הנזק שנגרם לו כתוצאה ממעשהו של המזיק. כך הדבר בדיני החיובים וכך הדבר גם בדיני הנזיקין (ג' טדסקי, דיני הנזיקין, עמ' 252 והאסמכתאות המובאות שם). דא עקא, המסכת העובדתית שנפרשה לפניי, מגלה, בעליל, שורה של מחדלים מצדו של התובע, ומעוררת תמיהות רבות לגבי אופן התנהגותו, החל מהרגע שבו נודע לו דבר צירופו כחייב נוסף בהליכי ההוצאה לפועל ועד להגשת התובענה דנן. במה דברים אמורים ? הוספת שמו של התובע כמנהל העזבון, בבקשה לביצוע שטר שהוגשה ע"י הנתבע 1 כנגד המנוחה רגי'נה צין, נעשתה ביום 24/03/80. אותה עת, תיק ההוצאה לפועל נמצא בלשכת ההוצאה לפועל ברמת-גן (תיק מס' 702/77), התיק לא אבד ולא נשרף, והתובע ידע על הוספת שמו כמנהל העזבון. ידע, אלא שבחר, משום מה, לא להעמיד את ראש ההוצאה לפועל על דבר הטעות, ולא לעשות דבר כדי להביא למחיקת שמו מהבקשה: כך העיד התובע עצמו במהלך חקירתו הנגדית- "בעקבות השינוי של השם משנת 1980 לא עשיתי כלום. אני לא הייתי מנהל העזבון של המנוחה הנ"ל. אני לא שיניתי כי זה לא היה חשוב" (ע' 8 ש' 16-18) (הדגשה לא במקור - י.מ.). במקום לפנות לראש ההוצאה לפועל בבקשה לתקן הטעות, שלח התובע לנתבע 2 הצעת-פשרה לסילוק החוב של המנוחה בצירוף שיק ע"ס 2,500 ש"ח, עליו חתום התובע באופן אישי ! . לא זו אף זו, התובע לא טרח לבדוק האם השיק אמנם נפרע ע"י הנתבעים 1-2 והאם הבקשה לביצוע השטר נמחקה, למרות שלא קיבל כל תגובה מצד הנתבעים 1-2 להצעתו. למעשה, רק לאחר הגשת התביעה דנן (!) טרח התובע לברר מה עלה בגורל השיק, כפי שהעיד בבית המשפט: "בבדיקות שערכתי בשנת 2001 התברר לי שהשיק הנ"ל לא הוגש לפירעון והוא לא נפרע" (ע' 8 ש' 24). טענת התובע, כי מעולם לא שימש כמנהל עזבונה של המנוחה נטענת, לראשונה, באוקטובר 1999, עת החל לקבל לביתו צווי חיוב בתשלומים כחייב מס' 2. מסכים אני עם ב"כ הנתבעים 1-2 , כי מחדלו זה של התובע גרם להם להבין, כי התובע הוא אמנם בעל דין נכון בהליכי ההוצאה לפועל, ובכך סלל התובע את הדרך לטעות אליה נתפס הנתבע 2 מאוחר יותר, כאשר פעל אישית כנגד התובע (ס' 3-4 לסיכומי ב"כ הנתבעים 1-2). למעשה, גם הטעות לה נתפס הנתבע 1 בסוברו כי התובע שימש כמנהל עזבונה של המנוחה, לא נולדה בחלל ריק, אלא צמחה על רקע העמימות שיצר התובע בנוגע למעמדו ולתפקידו מכוחם טיפל בחוב של המנוחה כלפי הנתבע 1: התובע ניהל משא ומתן לפשרה עם הנתבעים 1-2 , בתרשומת עם הנתבעים 1-2 הוא מכנה את החייבת "מרשתי". באף מכתב או שיחה שניהל התובע עם הנתבעים 1-2 הוא לא מזכיר את עו"ד שלום לוי , מנהל העזבון "האמיתי", ואינו מציין כי הוא אינו פועל כמנהל העזבון, אלא כעו"ד במשרדו של עוה"ד שלום לוי. לא ברור מדוע, במרוצת כל השנים, לא פנה התובע למנהל העזבון, עו"ד שלום לוי, כדי שהוא יטפל בענין, בתוקף סמכותו. גם מעשיו של התובע החל מאוקטובר 1999, עת, לטענת התובע, נודע לו לראשונה, כי הוא מופיע כחייב מס' 2 בבקשה לביצוע שטר שהוגשה בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב-יפו בשנת 1985, הינם תמוהים ובלתי מספקים: ביום 20/10/99 הגיש התובע בקשה לראש ההוצאה לפועל בתל אביב לביטול ההליכים נגדו (נספח ח' לכתב התביעה) , הבקשה נדחתה בנימוק, כי נמסרה לתובע אזהרה ביום 12/06/86 והוחלט להעביר את התיק ללשכת ההוצאה לפועל בהרצליה כבקשת הנתבע 2. התובע פנה למוציא לפועל בתל אביב בבקשה להזמין מארכיב ההוצאה לפועל את התיק שנפתח בת"א (מס' 2-85-46795-01) ואת התיק המקורי שנפתח ברמת גן (מס' 702/77). לאחר שקיבל תשובת ראש ההוצאה לפועל, כי התיקים אינם נמצאים בארכיב ההוצאה לפועל, פנה התובע, ביום 23/02/00 , ללשכת ההוצאה לפועל בהרצליה בבקשה נוספת להשהיית ההליכים נגדו. גם בקשה זו נדחתה תוך שנקבע דיון במעמד הצדדים ליום 31/05/00. בטרם הגיע מועד זה הוגשה התביעה דנן. מחדליו של התובע בולטים: התובע לא הגיש ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל שלא להשהות ההליכים נגדו (ס' 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל) ולא ביקש לעכבם עד להחלטה בערעור. גם משנודע לתובע על ההליכים נגד הוא לא הגיש התנגדות לביצוע השטר , ואם היה צורך הוא אף לא הגיש בקשה להארכת המועד להגשת ההתנגדות בשל העדר המצאה כדין (ואף על החלטה זו רשאי היה להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי); התובע אף לא פנה לראש ההוצאה לפועל בבקשה לשחזור התיק המקורי בהתאם לתקנות בתי המשפט (סדרי הדין לשחזור תיקים ומסמכים), התשמ"ד-1984 . פניותיו למוציא לפועל בתל-אביב-יפו, למזכיר הראשי של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו, או להנהלת בתי המשפט, לא יכולות לשמש תחליף לפנייה לראש ההוצאה לפועל בהתאם לחוק ההוצאה לפועל ולתקנות ההוצאה לפועל. כל הדרכים הללו היו פתוחות בפני התובע, בניסיון לתקוף את החלטת ראש ההוצאה לפועל שלא להשהות ההליכים נגדו. במקום זאת, נוקט התובע בדרך של "שב ואל תעשה", מתוך הבנה ברורה, כי בסופו של דבר חוסר המעש הנ"ל "יעלה לו ביוקר": "אני ידעתי שאם לא אנקוט בהליכים יכול ויוטלו עלי הליכים מטעם ההוצאה לפועל" (ע' 9 ש 17). ואמנם, רק לאחר שהדרך הפאסיבית בה נקט התובע מתגלית, מן הסתם, כהרת-אסון, ומביאה לעיקול חשבונות התובע - נקט התובע בצעד הדרסטי של הגשת התביעה דנן. ההסבר שנתן התובע למחדליו אלו, לא רק שאינו משכנע, אלא אף מדגיש את חוסר המעש מצדו של התובע: לענין אי הגשת ערעור אומר התובע - "כשאת שואלת אותי למה לא חשבתי לערער על החלטות ראש ההוצאה לפועל…אני משיב לך שאני חשבתי שברגע שימצאו את התיק המקורי שנפתח ברמת-גן... הבעיה תיפתר, כי אז כל אחד על פניו היה רואה שאין חייב מס' 2, אני לא הייתי חייב" (ע' 9 ש' 10- 14). מדוע, אם כן, לא הגיש התובע ערעור לאחר שהבין, כי התיק המקורי איננו נמצא בארכיב ההוצאה לפועל ?!. לענין אי הגשת התנגדות, טוען התובע באופן סתמי: "לא מצאתי לנכון מבחינה משפטית להגיש התנגדות" (ע' 9 ש' 14-15). זאת ועוד, הטענה כי לא הומצאה לו אזהרה, נטענת ע"י התובע, לראשונה, רק בבקשה להשהיית הליכים שהגיש לראש ההוצאה לפועל בהרצליה (לשם הועבר התיק מתל אביב) ביום 23/02/00, היינו- כארבעה חודשים לאחר שנודע לו על נקיטת ההליכים נגדו. אין לטענה זו כל זכר בבקשה להשהיית ההליכים שהגיש התובע לראש ההוצאה לפועל בתל אביב. אם התובע אכן לא קיבל אזהרה- סביר היה לצפות, כי זו תהא הטענה הראשונה שיטען בפני כב' ראש ההוצאה לפועל. הליכי הוצאה לפועל הננקטים ללא מסירת אזהרה לחייב הם בלתי חוקיים, אלא אם כן, הורה ראש ההוצאה לפועל "שנסיבות הענין מצדיקות נקיטת הליך לפני כן" (ס' 7(ה) לחוק ההוצאה לפועל). מכאן, שבענייננו, סביר בהחלט היה, לפחות לשקול, עתירה לבג"צ. מכל מקום, לא ניתן כל הסבר, מדוע לפני 11/05/00 (מועד הגשת התובענה דנן) לא הגיש התובע תובענה למתן פסק-דין הצהרתי, כי אין הוא חייב אישית , ובקשה לעכב הליכי הוצאה לפועל עד למתן פסק הדין, כפי שאכן עשה בתובענה דנן , אותה הגיש כאמור ביום 11/05/00 ואף את הבקשה להפסקת כל הליכי הוצאה לפועל בהרצליה ובתל-אביב (בש"א 4657/00), היינו- שבעה חודשים לאחר שנודע לו על חידוש הליכי ההוצאה לפועל נגדו. יצויין, כי בו ביום שהוגשה התובענה והבקשה הנ"ל ניתן צו עיכוב הליכי ההוצאה לפועל נגד התובע בהרצליה ובתל-אביב . הגשת תובענה לפסק דין הצהרתי בה מתבקש בית משפט להצהיר כי אדם אינו חייב, בצירוף בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל עד למתן פסק הדין, הינה דבר של יום ביומו בבתי המשפט, והיא נעשית באופן שכיח במרבית המקרים, על ידי "מגישים פרטיים" שאינם עורכי דין. התובע לא סיפק כל הסבר ונימוק מדוע לא פעל כך. מחדליו של התובע תמוהים עוד יותר לאור העובדה שהתובע הוא עו"ד במקצועו, שאף עוסק, כפי שהעיד, בהליכי הוצאה לפועל (ע' 9 ש' 16). עוד העיד התובע על עצמו כי הוא "מחפש אחר השלמות שלא ניתן להגיע אליה אף פעם. לא סובל "חפיפניקים" ויורד לעומקם של דברים. צנטרליסט מרכזי ביותר… הנני סומך על עצמי ולא סומך על אף אחד אחר… הטיפול המשרדי שלי הינו פרטני ויסודי… הטיפוס לגולגולת הדקה בענין רגישות, ביקורת עצמית, סדר, משמעת ותקינות העניינים" (ס' 5,10 לתצהיר התובע). תאור זה, בכל הכבוד, איננו מתיישב עם אופן התנהגותו של התובע בכל הקשור לפרשה שבפנינו: התובע איננו סומך על אף אחד ובכל זאת איננו טורח ליידע את הנתבעים 1-2 כי איננו פועל כמנהל העזבון, איננו טורח להביא למחיקת שמו כמנהל העזבון מהבקשה לביצוע שטר, ואיננו טורח לבדוק האם הנתבע 2 פרע את "שיק-הפשרה" וביטל ההליכים נגדו. התובע הוא "מסודר ויסודי", ובכל זאת אינו נוקט בפעולות רבות שיכול היה לנקוט בהן, ולו כ"מקדם-ביטחון" . לאור כל האמור לעיל, ובשים לב לכל הנסיבות, סבור אני, כי יש להעמיד את הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע (סבל ועגמת נפש) ע"ס 20,000 ₪, ולא ע"ס 80,000 ₪ כפי שמבקש התובע בסעיף 20.ד. לכתב התביעה ובסעיף 27 לתצהיר עדותו הראשית. לאור מחדליו של התובע במניעת הנזק והקטנתו, נראה לי לנכון ולצודק, בנסיבות הענין, להפחית את הפיצוי ולהעמידו ע"ס 10,000 ₪ בלבד. 3.4. חלוקת האחריות בין הנתבעים: מדובר בשלושה מזיקים שביצעו מעשי נזיקין נפרדים אשר גרמו לתובע נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה. הלכה היא, כי במקרה כזה אחראים המעוולים כלפי הניזוק יחד ולחוד לתשלום מלוא הנזק (ג' טדסקי, דיני הנזיקין, עמ' 486). זוהי התוצאה במישור היחסים שבין התובע לבין הנתבעים. לעומת זאת, במישור היחסים הפנימיים בין הנתבעים לבין עצמם חל עקרון ההשתתפות או השיפוי, מכוח סעיף 84(א) לפקודת הנזיקין. על פי סעיף 8(ב) לפקודת הנזיקין, רשאי בית המשפט לחלק את האחריות בין המעוולים לבין עצמם "על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם", והוא מוסמך לעשות כן גם אם לא הגישו הנתבעים הודעות צד ג' בינם לבין עצמם (ת"א (מחוזי ירושלים) 571/94 - ענבר סהר נ' מעריב - הוצאת מודיעין תק-מח 96(1), 736 ). המבחן שנקבע בפסיקה לקביעת מידת ההשתתפות בין המזיקים הינו מבחן האשמה המוסרית (ג' טדסקי, דיני הנזיקין (מהדורה 2) עמ' 508). בית המשפט "שוקל ומעריך בהתאם למבחנים של אשמה, אם אשמה מוסרית או צדק ויושר את מידת האחריות והרשלנות של כל אחד מהמזיקים או את מידת הזדון והכוונה המאפיינת מי מהם" ( ענבר נ' סהר, שם). בענייננו, אין ספק שחלקם של הנתבעים 1-2, ובייחוד חלקו של הנתבע 2 בנזק שנגרם לתובע הינו המשמעותי והמכריע בחומרתו. הנתבעים 1-2 הם שיזמו את הליכי ההוצאה לפועל כנגד התובע, מבלי לבדוק מהו מעמדו ומהו מקור חבות כלפי הנתבע 1. גם כשהבין הנתבע 2, כי התובע איננו חייב אישית כל חוב לנתבע 1, כפי שהעיד בעצמו בבית המשפט, לא רק שלא ביטל הנתבע 2 את הליכי ההוצאה לפועל נגד התובע, אלא אף טען שוב ושוב בפני ראש ההוצאה לפועל כי התובע חייב אישית כלפי הנתבע 1. מידת האשמה המוסרית של הנתבעים 1-2 עולה לאין ערוך על מידת אשמתו המוסרית של ראש ההוצאה לפועל, אשר פעל אמנם ברשלנות, אך ללא כל ידיעה אישית, כשהוא ניזון למעשה מהמידע המוטעה שהוזרם לו בעקביות ובנחרצות ע"י הנתבעים 1-2. הנתבעים 1-2 היו הצד היוזם והאקטיבי בפרשה, להבדיל מראש ההוצאה לפועל שהיה צד פאסיבי בהשתלשלות העניינים. בשים לב לכל הנסיבות , נראה לי לנכון ולצודק להעמיד את אחריות הנתבעים 1-2, ביחד ולחוד, על 3/4, ואת אחריות הנתבעת 3 על 1/4. 4. אחרית דבר 4.1 מצהיר, כי התובע אינו חייב דבר לנתבעים 1-2 והליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגדו בתיקי הוצאה לפועל בתל-אביב-יפו (2-85-46759-01) ובהרצליה (5-00-01127- 26) הם חסרי בסיס ויש להפסיקם. אין בהצהרה זו כדי לפגוע בכל צורה ואופן בזכויות ו/או טענות, מי מהצדדים, באשר לשיק ע"ס 2,500 ₪ שנמשך ע"י התובע לפקודת עו"ד דוד שרעבי. 4.2 מחייב את הנתבעים 2-1 , ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי בסך 8,000 ₪ . 4.3 מחייב את הנתבעת 3 לשלם לתובע פיצוי בסך 2,000 ₪ . 4.4 בנסיבות הענין מחייב רק את הנתבעים 2-1, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) בסך 5,000 ₪ . 4.5 הסכומים הנקובים בס'"ק 4.2, 4.3 , 4.4 לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל ממש. מחשבים ואינטרנטעיקול