פסק דין א. התובע, דניאל זיו, יליד 4.9.1949 (להלן: "התובע"), הגיש תובענה לפיצויי נזיקין כנגד מי שהיתה מעבידתו - הנתבעת, ואשר אצלה הועסק התובע מיום 1.7.1984 עד 30.9.1993, כרכז ענף הצאן בבית הספר החקלאי כדורי. את תביעתו לפיצויי נזיקין מבסס התובע על שניים: האחד - תאונת עבודה שאונתה לו ביום 13.1.1991, כשעסק בטיפול בטלפיים של הכבשים. מסביר התובע בכתב התביעה שעבודתו היתה כרוכה בביצוע עבודות פיזיות קשות ובכלל זה, כאמור גם לעיל, טיפול בטלפיים של הכבשים שמשקלן נע בין 70 ל 80- ק"ג, והשכבתן על הרצפה לצורך ביצוע הטיפול. ביום האירוע, לאחר שכבר טיפל בערך ב30- כבשים באותו יום, כשהרים התובע אחת מן הכבשים במטרה להשכיבה על הקרקע, חש התובע בכאב חד וחזק בגבו, וזרמים ברגלו השמאלית. התובע הפסיק את עבודתו והלך לביתו שנמצא בתחום ביה"ס כדורי. למחרת, משהמשיכו הכאבים פנה התובע לרופא המשפחה שלו, בתחום בית הספר, שנתן לו טיפול תרופתי לשיכוך כאבים, וכן זריקות. כיומיים לאחר התאונה, פנה התובע לאחות מרפאת בית הספר וזו היפנתה אותו לבית חולים העמק שם טופל בתאריך 17.1.91, והמשיך להיות מטופל במרפאת קופת חולים. טומוגרפיה ממוחשבת שבוצעה הדגימה בלט דיסקלי. אציין שבתצהיר עדותו הראשית, ת1/, הוסיף התובע שיתכן ותאריך התאונה היה ביום 14.1.91 (במקום 13.1.91) ולענין זה אתייחס מאוחר יותר. ב. הנושא השני שעומד בבסיס התביעה הינו חשיפתו של התובע לחומרים כימיים מסוכנים שונים, כולל חומרי הדברה, וחומרים נוספים ששימשו לעבודתו, לרבות חומרי חיטוי בריכוזים גבוהים. במהלך שנת 1991 הופיעו אצל התובע פצעים מוגלתיים בשתי כפות הידיים, הוא טופל במשחות שניתנו לו על ידי רופא המשפחה במשך מספר חודשים, אך לא חל שינוי לטובה במצב כפות ידיו. התובע הופנה למרפאת עור בבית חולים העמק, שם נקבע שהתובע סובל ממחלה מקצועית ללא אפשרות ריפוי, וכי רצוי כי יחליף את מקום עבודתו. ג. וועדה רפואית מחוזית של משרד הבריאות (היחידה לעובדי המדינה), קבעה שיש סיבות רפואיות מספיקות להפסקת עבודתו של התובע כרכז ענף חקלאי ובכל תפקיד בשירות המדינה וקבעה לו 50% נכות לצמיתות. אבהיר, שלפי פרוטוקול הועדה, מוצג נ12/, מורכבת הנכות המשוקללת של 50% מ: 30% נכות בגין כיב בתריסריון, שאיננו קשור לתביעת הנזיקין, וכן מ - 14% נכות (אחרי שקלול) בגין מחלת העור, ו - 5.6% (אחרי שקלול) בגין הגב. נטען על ידי התובע בכתב התביעה שהוא סובל מכאבי גב, איננו מסוגל לעבודה פיזית, איננו מסוגל להרים משאות כבדים, מתקשה בכיפוף עמוד השדרה בישיבה ועמידה ממושכים, וכן סובל מכאבים ופצעים מוגלתיים פתוחים, והוא רגיש לכל חומר חריף או חומר ניקוי שהוא בא איתו במגע והדבר מגביל אותו בבחירת מקום עבודתו וסוג העבודה לה הוא מסוגל. ד. לכתב התביעה מצורפת חוות דעתו של האורטופד ד"ר שלמה ריינר מטעם התובע, מיום 19.6.94, שקבע לתובע 30% נכות לצמיתות עקב הגבלה קשה בתנועות עמוד השדרה המותני, וכן המליץ על הפעלת תקנה 15 בשיעור של שליש. לענין החשיפה לחומרים מסוכנים והפגיעה בעור ידיו, הגיש התובע את חוות דעתו של מנהל מחלקת עור בבית חולים הדסה עין כרם, הפרופ' א. אינגבר, מיום 4.5.97 (ת7/), שציין כי אצל התובע קיים אודם בעור הידיים, קשקשת מרובה, סדקים ושלפוחיות מרובות, ולדעתו הוכח בוודאות הקשר הסיבתי בין הפריחה בידיים של התובע לבין מקצועו כעובד צאן, והוסיף שהתובע לא יוכל עוד לעסוק במקצועו, יש לו עדיין פריחה קשה מאד בידיים, והרופא גם המליץ במועד בדיקתו שהתובע יקבל זריקת קורטיזון לשיפור מצבו. פרופ' אינגבר קבע לתובע 20% נכות לפי סעיף 80 (3) של מבחני הנכות של המל"ל והמליץ על הפעלת תקנה 15. כמו כן ציין שהתובע בא במגע במהלך עבודתו כרכז ענף הצאן עם חומרי ריסוס, חיטוי וטיהור, וכן בא במגע עם מיכלים העשויים כרום וניקל. לטענת התובע התרשלה מעבידתו - הנתבעת בכך שהנהיגה שיטת עבודה לקויה ומסוכנת, לא הדריכה את התובע בנקיטת אמצעי בטיחות, לא סיפקה לו אמצעי בטיחות, לא דאגה לבטחונו של התובע, לא סיפקה לו עוזרים או צוות מיומן, ולא פעלה כפי שמעביד סביר וזהיר היה פועל. ה. הנתבעת בכתב הגנתה אישרה שהתובע עבד כרכז ענף הצאן בבית הספר החקלאי כדורי, מיום 1.7.84 עד 31.10.1993 (לפי מכתב האגף לחינוך התיישבותי מיום 28.9.93 הפרישה לגימלאות היתה ביום 30.9.93, עיינו בקובץ המסמכים ת6/, וכן המכתב של אגף החינוך ההתיישבותי מיום 4.8.93 נ14/). לטענת הנתבעת אם אמנם ארעה לתובע תאונה הרי שהיא לא ארעה לו בעבודתו. אוסיף ואבהיר שהנתבעת טוענת, ואתייחס לכך בהמשך, שבתאריך 13.1.91 (הוא המועד הנטען בכתב התביעה), היה התובע בחופשה. הנתבעת מכחישה את הטענות שמייחס לה התובע בכתב התביעה, לרבות הרשלנות הנטענת המיוחסת לה, ואף טוענת שאין קשר סיבתי בין נזקיו הנטענים של התובע לבין המעשים ו/או המחדלים המיוחסים לנתבעת כשכל אלה מוכחשים. הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובע 10% נכות לצמיתות, לפי סעיף 37(7)(א) של מבחני הנכות של המל"ל, בגין הגבלה בתנועות הגב, אך הוסיפה שאין מקום להפעלת תקנה 15 הואיל ולדעתה לא איבד התובע ממקצועו ואין הנכות מונעת ממנו לעסוק במקצועו (מוצג נ16/). מטעם הנתבעת נבדק התובע בתחום האורטופדי על ידי הפרופ' ח. שטיין, שבחוות דעתו מיום 12.3.97, קבע שהתובע סובל מפגם מולד בעמוד השידרה המותני התחתון וכן קיים נזק ניווני כרוני בדיסק הבין-חולייתי המותני החמישי . לדעת פרופ' ח. שטיין, סובל התובע משינויים ניווניים במפרקים הבין-חוליתיים בעמוד השדרה המותני התחתון, ללא קשר לאירוע התאונתי שאירע לו בעבודתו בשנת 1991. האירוע התאונתי גרם יחד עם זאת להחמרה צמיתה בביטוי הקליני של המחלה הניוונית. מצבו של התובע מהווה, לפי פרופ' ח. שטיין, מגבלה בינונית ביכולת הכיפוף של עמוד השדרה התחתון, מגבלה שמהווה נכות צמיתה בשיעור של 20%. נראה לפרופ' ח. שטיין שיהא זה הוגן לחלק נכות זו במידה שווה בין הגורם הניווני לגורם ההחמרה שעקב האירוע התאונתי ולכן הוא מציע לקבוע שעקב תאונת העבודה מ1991- נשארה לתובע נכות צמיתה של 10%. ו. במחלוקת זו שבין האורטופד ד"ר ש. ריינר מטעם התובע, והאורטופד פרופ' ח. שטיין מטעם הנתבעת, נתמנה האורטופד ד"ר מיכאל בש, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, שבחוות דעתו הנושאת תאריך 1.6.97, קבע שהתובע סובל ממחלת גב כרונית מתמשכת עם יסודות של שינויים התפתחותיים על רקע מחלה שויירמן שמקורה בגיל ההתבגרות, מבלי שהיה לה ביטוי קליני ותפקודי עד האירוע שהתרחש ביום 13.1.91. מתוך הנחה שאכן לא היה למחלת השויירמן ביטוי קליני ותפקודי עד לאירוע , כי אז לא ניתן לייחס אצל התובע כל נכות קודמת כחלק מן הנכות הקיימת כיום, וזאת לפי עיקרון "הגולגולת הדקה" (המומחה השתמש במינוח : "בבחינת הגולגולת הרכה"), הואיל והתובע עסק באותן עבודות של טיפול בהרמת כבשים וחבילות קש וכו' כל ימי בחרותו בקיבוץ, ובבית ספר כדורי מאז שנת 1984. הופעת הכאבים העזים באופן פתאומי, תחילה לאורך רגל שמאל ואח"כ גם בגב התחתון, יש בהם כדי להעיד על אירוע בקע הדיסק ואלה עיקר ההפרעות אצל התובע עד היום, ולכן לדעת המומחה הרפואי הנכות כולה נזקפת על חשבון עבודתו החקלאית של התובע באותו יום או בסמוך אליו. באשר לשיעורה של הנכות, סבור המומחה שנכות זו היא בשיעור של 30% (כשיש עליות ומורדות ברמת הכאב וההגבלה), אך עם נכות כזאת אין התובע מסוגל לעסוק בחקלאות או כל עבודה פיזית, לדעת המומחה. ז. לענין החשיפה לחומרים מזיקים, התנהל הליך בין התובע לבין המוסד לביטוח לאומי בבית הדין האיזור לעבודה בנצרת, (תיק נד185/ 0/). הרופא ד"ר חיים טיימן נתמנה כמומחה רפואי מטעם בית הדין ובתשובותיו מיום 15.6.96, קבע כי הדלקת בידיו של התובע היא תוצאה ממגע בחומרים בהם השתמש התובע בזמן העבודה. עוד ציין הד"ר טיימן שדלקות העור בידיו של התובע הינן כתוצאה ממגע ממושך עם חומרים "חריפים" המשמשים לניקוי וטיהור מכונות ומקומות חליבה, הם גורמים לגירוי בעור, ובמשך הזמן לתגובה אלרגית, ולכן, חובה לעבוד עם כפפות במגע עם חומרים אלה (מכתבו צורף לתצהיר התובע ת1/, וכן במסגרת נ33/). לענין החשיפה לחומרים מזיקים, נבדק התובע מטעם הנתבעת על ידי המומחית למחלות עור, פרופ' ר. פרידמן - בירנבוים, שבחוות דעתה מיום 6.10.97 (נ32/), קבעה שניתן לייחס את ממצאי הדלקת הכרונית שהיתה ממוקמת בשטחים מוגבלים (הצד הגבי של מפרקי האצבעות ומעט בכפות הידיים), לעבודתו של התובע בבית ספר כדורי, אך מאידך הדלקת החריפה על גבות שורשי הידיים מקורה בגירוי ראשוני עקב מגע ממושך או עם ריכוז גבוה ישיר עם חומר מגרה. דלקת חריפה זו איננה תוצאה של עבודתו בבית ספר כדורי, ואת הנכות שניתן לייחס לעבודתו של התובע בבית ספר כדורי, מעריכה הרופאה בשיעור של 10% לפי סעיף 80 (2) במבחני הנכות של המוסד לביטוח לאומי. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובע 10% נכות לפי סעיף 80(2) של מבחני הנכות וקבעה שאין להפעיל את תקנה 15, וכי התובע יכול להמשיך עבודתו עם אמצעי מגן. ועדה רפואית לעררים אישרה החלטה זו ביום 21.8.97, עיינו: קובץ המסמכים ת33/. ח. מטעם התובע העיד מר אנואר זועבי (עמ' 16 עד עמ' 19 רישא לפרוט'). העד עבד בבית הספר כדורי במשך 13 שנה (עד עזיבתו בפברואר 1994), כרכז ענף המטעים וכן שימש תקופה של שישה חודשים כרכז המשק בפועל. את תאריך 17.1.1991 זוכר העד בשים לב לכך שהיתה אז מלחמת המפרץ. העד הוביל את התובע באותו יום לבית חולים העמק ונשאר שם עם התובע במשך מספר שעות, וזכר שהתובע קיבל טיפול לכאבי גב, בוצעו צילומים, ואח"כ החזיר העד את התובע למקום מגוריו בביה"ס. בכל הנוגע לאופן נטילת ימי חופשה במקום עבודתם בבית הספר כדורי, הסביר העד שכעובד מדינה ניתן לצבור עד 60 ימים חופשה לערך, וימים הנצברים מעבר לכך הולכים לאיבוד. כמו כן העיד שעל מנת לקבל תשלום בגין הבראה שנתית, יש לקחת 10-11 ימי חופשה ברציפות והוסיף שהוסבר לעובדים שאם אין יוצאים ל11- ימי חופשה ברציפות, מאבדים הן את הכסף והן את החופשה. לענין עבודה עם בעלי חיים, ציין העד שעבודה עם בעלי חיים היא "סביב השעון" ולעיתים לא ניתן בנסיבות כאלה לצאת ל11- ימי חופשה ולכן נהגו למלא טופס ימי חופשה, אך בפועל לא יצאו לחופשה אלא כאשר היה מחליף, לכן לא תמיד רישום ימי החופשה תאם את היציאה לחופשה בפועל. (עמ' 17 לפרוט', ש' 10-11, והעד עמד על כך גם בחקירה הנגדית, בעמ' 18 לפרוט', ש' 5-6). ט. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית, ת1/, בו סיפר על עבודתו אצל הנתבעת מאז 1.7.1984, כאשר הוצב בתפקיד רכז ענף הצאן, עבודה שכללה טיפול אינטנסיבי בבעלי חיים ועבודות חקלאיות הקשורות בטיפול בבעלי חיים, כגון : חליבה, האבסה, המלטות, טיפולים במחלות. כמו כן היה על התובע לבצע מידי פעם טיפול בטלפיים של הכבשים, עבודה המתוארת על ידי התובע בסעיף 4 של התצהיר כך: "טיפול זה נעשה כאשר הכבשים, שמשקלן יכול לנוע בין 50 ל70- ק"ג כל אחת, מושכבות על הרצפה. לצורך זה יש צורך להרים את הכבשה תוך התגברות על התנגדותה הטבעית והשכבתה על הרצפה, ורק באופן זה ניתן לבצע את הטיפול בטלפיה". התובע מוסיף באותו סעיף 4 של תצהירו, ת1/, שעבודה זו, כמו יתר העבודות בענף, היתה כרוכה במאמצים פיזיים קשים. מעבר לכך טוען התובע שהיה חשוף במסגרת עבודתו במכון החליבה לחומר כרום, ניקל, וכן לחומרי חיטוי, ניקוי, והדברה, וחומרים כימיים שונים. התובע טען בתצהירו שבמהלך טיפול טלפיים בשעות אחה"צ של 13.1.91 או בסמוך לכך, לאחר שכבר טיפל ב30- כבשים לערך עוד באותו יום, כאשר הרים התובע את אחת הכבשים לצורך השכבתה על הקרקע, הוא חש בכאב ובזרמים ברגלו השמאלית, ובהמשך גם בגבו. עקב הכאבים העזים, הפסיק התובע את עבודתו ופנה לביתו בתחום הכפר החקלאי במטרה לנוח. למחרת פנה התובע למרפאת בית הספר, אל רופא המשפחה, קיבל זריקה, משחה וכדורי הרגעה, והרופא שלח אותו לביתו עם הוראות למנוחה. יומיים לאחר מכן, בתאריך 17.1.91, כשלא פסקו הכאבים, חזר התובע למרפאת בית הספר, והאחות הפנתה אותו לחדר המיון של בית חולים העמק (טופס ההפנייה, מיום 17.1.91, צורף כנספח א' לתצהיר ת1/). בבית חולים העמק נבדק התובע, טופל והומלץ על המשך מנוחה וטיפול שאותם אכן קיבל במרפאות קופת חולים , וכן עבר טיפולי פיזיותרפיה ומתיחות. התובע, לאחר תקופת מנוחה, חזר לעבודה כרכז ענף הצאן, היה מוגבל בתפקודו ונמנע במידת האפשר מלבצע עבודות פיזיות. התובע הועמד בפני וועדה רפואית של שירות המדינה, נקבעה לו נכות בשיעור של 50% לצמיתות, ולפיכך הופסקה עבודתו והוא יצא לפנסיה מוקדמת (בתצהיר צויין בסעיף 10 חודש מאי 1993, למעשה היה זה ביום 30.9.93, עיינו: פרוטוקול הועדה הרפואית של שירות המדינה נ12/, ומכתב הפסקת עבודה נ14/). י. במהלך הדיון העלתה הנתבעת טענה, לפיה היה התובע בתאריך הנטען של האירוע (13.1.91) בחופשה. הנתבעת מתבססת על מוצג נ8/, שהינו טופס בקשה לחופשה. החופשה המבוקשת, שגם אושרה על גבי הטופס, הינה מיום 3.1.91 עד יום 14.1.91, סה"כ: 10 ימים. בתצהירו, סעיף 11, מסביר התובע שאין משמעות לרישום ימי החופשה וברוב המקרים גם לא היתה חפיפה בין רישומים אלה לבין מועדי החופשות בפועל. הטעם לכך הוא שהעבודה בענף הצאן כרוכה בטיפול אינטנסיבי בבעלי חיים, והעבודה נמשכה על פני כל ימי השנה כולל שבתות, חגים ומנוחה. היציאות לחופשה התבצעו בפועל רק כשהיה מחליף. התמריץ לרישום ימי חופשה נבע מכך שנמסר לעובדים שכעובדי מדינה הם מוגבלים בצבירת ימי חופשה עד ל60- ימים, כמו כן אם ברצונם לקבל תגמול של דמי הבראה עליהם "ליטול" חופשה רשומה של 10 ימים רצופים לפחות, לכן, בוצע רישום, מפעם לפעם, של ניצול ימי חופשה, למרות שבפועל באותם ימים העובדים עבדו, והחופשה בפועל התאפשרה רק כשנמצא מחליף, ולרוב באופן בלתי מתוכנן מראש. לכן, לא היה קשר בין הרישום בפנקסי הנתבעת לבין נטילת ימי החופשה בפועל . לחיזוק טענתו מצביע התובע על כך שלמרות שלאחר התאונה הוא היה תקופה ממושכת באי כושר, מופיע בספרי הנתבעת כאילו עבד. בתצהירו מוסיף התובע ומציין שאין הוא מוציא מכלל אפשרות שהתאונה התרחשה ביום 14.1.91 (ולא 13.1.91 כנטען בתביעה). הסברו של התובע הוא כדלקמן: זכור לתובע שהוא פנה לרופא המשפחה במרפאת בית הספר כדורי למחרת יום התאונה. במכתב ההפנייה של האחות, אביבה סלמון, מיום 17.1.91, נספח א' של התצהיר ת1/, נכתב שביום 15.1 נבדק התובע על ידי רופא משפחה שהמליץ על משחת וולטרן ללא הטבה. הואיל וזכור לתובע שהוא פנה לרופא המשפחה יום למחרת הפגיעה, הרי יתכן והפגיעה התרחשה ביום 14.1.91 (מועד התואם את הרשום במכתב ההפנייה של האחות, ולפיו נבדק התובע ביום 15.1 על ידי רופא המשפחה). התובע מסביר שהוא נדרש למועדים המדוייקים של התרחשות התאונה רק בשלבי הגשת התביעה לביטוח הלאומי (אמצע 1993) הואיל והנתבעת לא הינחתה אותו קודם לכן לפנות לביטוח הלאומי, אלא העמידה אותו בפני וועדה רפואית מטעמה, לכן, הפנייה לביטוח הלאומי נעשתה רק באמצע 1993. רק אז נדרש התובע לציין את יום הפגיעה, ולשחזר את המועד למפרע. תחילה סבר שהפגיעה היתה ביום 13.1.91, לכן ביקש התובע במסגרת תצהירו, ת1/, להתיר את תיקון התביעה כך שבמקום 13.1.91, יופיע 14.1.91. י"א. התובע כותב בתצהירו, סעיף 13, שהוא מעולם לא סבל לפני האירוע מכאבי גב בעמוד השדרה המותני עם הקרנות לרגל, הוא שירת שירות מלא בצה"ל כלוחם, וקצין צנחנים, כך גם במסגרת המילואים, ובתפקידו האחרון שימש מפקד פלוגת צנחנים בדרגת רב סרן. התובע מציין שאין כל הצדקה לייחס חלק מנכותו למצב ניווני, כפי שסבר הרופא מטעם הנתבעת פרופ' ח. שטיין בחוות דעתו, שכן הוא לא סבל מכל בעיה רפואית בגב או בגפיים התחתונות. הבעיה הרפואית היחידה ממנה סבל התובע במהלך 1990 היתה כיב קיבה. התובע נבדק במסגרת שירות המדינה, ביום 18.4.86. נספח ב' של תצהירו ת1/, ונמצא אז כשר לעבודתו בבית ספר החקלאי כדורי. התובע כותב בתצהירו שכיום, עקב הפגיעות נשוא התובענה, הוא מוגבל מאד בתפקודו (אם כי יש עליות וירידות), אך רב השנה הוא סובל מכאבים והגבלות תנועה, ומתפקד באופן מוגבל ביותר. התובע מייחס את הפגיעה בגבו לנתבעת שהנהיגה שיטות עבודה פסולות או בלתי בטוחות. על כך יש להוסיף את הפצעים המוגלתיים הכרוניים והפריחה בשתי כפות ידיו של התובע עקב מגע וחשיפה לחומרי ניקוי וחיטוי כימיים במהלך עבודתו אצל הנתבעת, לרבות, חומרים מסוג "סטרופוז" ו"סטרוקלין", וכן כרום וניקל במכון החליבה. (עיינו: הגדרת החומרים בחוות דעת פרופ' א. אינגבר ת7/: סטריאוטיפ וסטריאוליט, ובעמ' 2 רישא בחוות דעתה של פרופ' פרידמן-בירנבוים נ32/: סטריאוטיפס וסטרופוז). לטענת התובע בתצהירו, גם עבודה בכפפות גומי אינה מונעת את החשיפה והמגע עם חומרים אלה, הואיל ובמהלך שימוש אינטנסיבי ותמידי בחומרים אלה הם חודרים לידיים. התובע טוען שמאז יצא לפנסיה מוקדמת ולאור הנכויות שלו, הוא מתקשה לעסוק בעבודה קבועה ומסודרת והוא מוגבל מאד באפשרויות התעסוקה שלו. י"ב. התובע, שתצהיר עדותו הראשית הוגש כמוצג ת1/, העיד בבית המשפט, עמ' 20 עד עמ' 34 לפרוט'. התובע סיפר שלאחר שיצא לפנסיה מוקדמת משירות המדינה עקב נכותו, הוא הועסק בערך כשנה בחברת שמירה בעבודה חלקית, אך התקשה הן בעמידה והן בישיבה. בנוסף סבל מפצעים מוגלתיים בידיים. לאחר מכן קיבל דמי אבטלה. בהמשך הועסק בקיבוץ ראש הנקרה בערך כשנה כאחראי על ההשקיה בענף האבוקדו, חברים דאגו לתת לו עבודות קלות, אך גם בכך התקשה לעמוד עקב בעיות בגבו שהקשו עליו את הקימה בבוקר, והוא לא יכול היה להמשיך. בשלב יותר מאוחר התגרש התובע, ועבר לאיזור כוכב יאיר והועסק כארבעה חודשים בחברה העוסקת בהדברות, אך הוא לא יכול היה להמשיך, ומאז הוא מובטל, מחפש עבודה, ומתקיים מדמי אבטלה (עמ' 23 לפרוט'). בחקירתו הנגדית אישר התובע את האמור בטופס שמילא לנציבות שירות המדינה (נ1/), שם פירט שעבד מאז סיום לימודיו על פני מספר תקופות שונות בענף הצאן (1972-1974 בקיבוץ כברי, לאחר מכן עבד במקום אחר כקצין בטחון, ומ1979- עד 1981 שוב בענף הצאן בקיבוץ כברי, ומ1981- עד דצמבר 1983 כרכז ענף הצאן במקווה ישראל. בין 1976 ל- 1979 עבד כקצין בטחון בקופת חולים). התובע אישר שאת עבודתו כרכז ענף הצאן אצל הנתבעת הוא התחיל כשברשותו ותק של 6 שנות עבודה בערך בתפקיד זה במקומות קודמים (עמ' 25 סיפא לפרוט'). התובע ציין בעדותו שסידור העבודה של התלמידים בביה"ס החקלאי כדורי נעשה על ידי מרכז המשק ואם הבית. במקומות העבודה שלו, בין אם בדיר, בין אם בחליבה, אמנם נמצאים איתו תלמידים, אך היו מקרים, כדבריו: "שסידור העבודה היה צולע ובקושי הגיע תלמיד, אם בכלל, אז העבודה נפלה רק עליי" (עמ' 26 לפרוט') . כשנשאל התובע האם לא עזרו לו עם תלמידים כשביקש עזרה, השיב שלא עזרו לו למרות שניסה, והוסיף והסביר שענף הצאן לא היה בעדיפות בסידור העבודה (עמ' 26 לפרוט', ש' 5-11). בחקירתו הנגדית חזר התובע על ההסבר שהעבודה בענף בעלי החיים נמשכת על פני השנה כולה, כולל חגים, ולכן בלתי אפשרי לצאת לחופשה אלא כשמגיע מחליף, או תלמידים טובים בענף שיכלו להיות אחראיים, ומאידך גיסא יש לצאת לפחות ל10- ימי חופשה שאם לא כן, יאבדו העובדים את דמי ההבראה. (עמ' 27 לפרוט'). התובע חזר על עמדתו שלמרות טופס החופשה , נ8/, הוא לא היה באותו מועד בחופשה, וחזר על האמור בתצהירו שיתכן והאירוע היה ביום 13.1.91 או אולי 14.1.91, כמוסבר בתצהיר (עמ' 27 לפרוט', ש' 22 עד עמ' 28 לפרוט', ש' 5). לגבי השאלה האם מישהו הורה לתובע להרים את הכבשה לצורך טיפול הטלפיים, הסביר התובע שהיה זה טיפול שגרתי שחוזר על עצמו (אם כי לא כל יום). התובע ראה בזה חלק מעבודתו, ואיש לא היה צריך להגיד לו לעשות זאת, שכן לא היתה לו ברירה, כשם שהיה צריך לחלוב את הכבשים, כך צריך להרים אותן, ולטפל בהן בטלפיים (עמ' 28 סיפא לפרוט'). לגבי השאלה מדוע לא ביקש עזרה, ציין התובע, שאין אפשרות לקבל עזרה ואם הוא נתקל בבעיית טלפיים חמורה הדבר מחייב טיפול. כאשר נטען בפני התובע שהוא יכול היה לבקש את עזרת התלמידים שהיו עמו השיב שהיו איתו תלמידים מכיתות נמוכות (עמ' 29 לפרוט'). עוד טען התובע שהוא כאחראי לא יתן לילדים בכתה ח' או ט' להרים כבשים, אלא לאחר השכבת הכבשה, כשרגליה כלפי מעלה, ובאותו שלב, הוא מבקש מן התלמידים להחזיק, כל אחד מהם, את אחת מארבע רגלי הכבשה ואז נוטל התובע מזמרה, מטלף, מיישר ולפי הצורך מטפל בטלפיים, ועל ידי כך התלמידים לומדים. לגבי השאלה מדוע לא דיווח ביום המקרה על האירוע לנתבעת, ציין התובע שבדרך כלל אחות המרפאה היא שמדווחת למי שצריך, ואיש לא אמר לו שהוא חייב למלא טופס דיווח באמרכלות (עמ' 30 לפרוט'). לטענת התובע העבודה של טילוף הכבשים צריכה להתבצע בעזרת שני אנשים, בהיותה עבודה קשה. כמו כן קיים מכשור טכני, מתקן שבאמצעות פנאומטיקה ניתן להפוך את הכבשה (עמ' 32 לפרוט' ולכך התייחס גם בחקירתו החוזרת בעמ' 34 לפרוט'). באשר לחשיפתו לחומרים מזיקים, טען התובע שהוא זה שהזמין לדיר שבו עבד חומרים כימיים כדוגמת ההזמנה שבטופס, נ17/, והוא היה מודע לחומרים שבשימוש. לדעתו, חשיפתו הגדולה לחומרים אלה היא שגרמה לו להיות רגיש לחומר, שיתכן ואדם אחר לא היה רגיש בגינו. לגבי שימוש בכפפות הסביר התובע שהוא ניסה לעבוד באמצעותן, ואולם החומרים חודרים לתוך הכפפות ונמצאים במגע ישיר כל הזמן עם העור, דבר שגורם לתופעה הפוכה ומחמירה. לטענתו החומרים זרמו כל הזמן, במעין סירקולציה, וככל שהמים זרמו, הם נכנסו לתוך הכפפות (עמ' 32 לפרוט'). כשנשאל התובע אם היה לו קשה לעבוד עם כפפות, השיב: "נכון היו לי פצעים והיה לי קשה לעבוד. הסברתי להם שאי אפשר, היו לי פצעים". (עמ' 33 רישא לפרוט'). התובע טען כי נחשף ל"סטרופוז ", ל"סטרוקלין" וכן לכרום וניקל שמצויים במכון החליבה. י"ג. מטעם ההגנה העידה הגב' חנה מיימון מנהלת כח אדם של הכפר (עמ' 37 עד עמ' 47 לפרוט'). הגב' מיימון החלה עבודתה בבית הספר כדורי בשנת 1971, ומשמשת מאז 1987 בתפקיד מנהלת כח אדם, ומכירה, בין היתר, גם את התובע. בתגובה לטענת התובע וטענתו של עד התביעה אנואר זועבי (עמ' 17 לפרוט'), שהעובדים מילאו טופס בגין ימי חופשה, אך בפועל לא יצאו לחופשה, בגלל מצוקת העבודה בענף בעלי חיים, הגיבה העדה וציינה שהיא מעולם לא אמרה לעובד שימלא טופס חופשה, אך בפועל ימשיך לעבוד. העדה טענה שהתובע לא פנה אליה עם בקשה לזקוף את ימי החופשה שבטופס, נ8/, על חשבון ימי מחלה שהוא זכאי להם. לדברי העדה, עובד שיש לו תאונה מגיע אליה וממלא טופס דוגמת טופס 250 - הודעה ראשונה לנפגע בתאונת עבודה. באמצעות טופס זה, פונה העובד למרפאה ומקבל תעודה רפואית לנפגע בעבודה. התובע לא פנה לגב' מיימון ולא דיווח לה על תאונת עבודה (עמ' 38 סיפא, 39 רישא לפרוט'), הגם שהעדה טיפלה בעניינים שונים של התובע, כגון, הצהרה על נישואיו, נ26/, והצהרה על הולדת בנו, נ27/. בחקירה הנגדית אישרה הגב' מיימון שאכן בענף בעלי החיים העבודה משתרעת על פני 365 יום בשנה, כשכל אחד עובד 8 שעות ביום. יש וצריך לעבוד שעות נוספות כגון, בתקופה של המלטות (עמ' 39 סיפא - עמ' 40 לפרוט'). העדה גם הגישה את הטופס נ25/, המשקף את כרטיסו האישי של התובע, לרבות תאריך התחלת עבודה, דרגה בזמן קליטתו בעבודה, והעדרויות, כגון, חופשה, מחלה, מילואים וכו'. העדה גב' מיימון אישרה שבטופס נ25/ לא צויין שהתובע נעדר מעבודה מפאת מחלה לאחר ה15.1.91-, ולמעשה מיוני 1984, מועד קבלתו של התובע לעבודה, עד פברואר 1991, לא צויין שהתובע נעדר עקב מחלה (עמ' 44 לפרוט'). העדה אישרה בעמ' 45 לפרוט', שמי שלא ניצל את ימי חופשתו ויש לו צבירה מעבר ל65- ימי חופשה בשנה, מאבד את ימי החופשה שמעבר ל65- יום, וכן אישרה שעל מנת שעובד יוכל לקבל דמי הבראה עליו ליטול מספר ימים רצופים של ימי חופשה כדי לזכות בדמי הבראה (עמ' 45 סיפא לפרוט'). גם בעמ' 46 לפרוט' ציינה העדה שלצורך זכאות במלוא קצובת הבראה יש לנצל לפחות 10 ימי חופשה והדבר מופיע בסעיף 9 של נ24/ (מאזן חופשת מנוחה). העדה הוסיפה בעמ' 46 לפרוט', ש' 25, שעשרת ימי החופשה מיום 3.1.91 עד 14.1.91, המופיעים בכרטיסו האישי של התובע, נ25/, הינם לצורך ניצול ימי ההבראה. העדה אמרה שאם עובד מילא טופס חופשה ל10- ימים וכעבור ימים ספורים קיבל תעודת מחלה, כי אז נוהגת העדה לשנות את הבקשה לחופשה כך שלגבי יתרת הימים בהם יש תעודת מחלה, מופיע שהם ימי מחלה ולא חופשה. י"ד. עד הגנה שני מטעם הנתבעת היה מר יעקב רבונה, המפקח על כל המשקים החקלאיים של כפרי נוער חקלאיים במינהל לחינוך התיישבותי שבמשרד החינוך (עמ' 47 לפרוט' עד עמ' 56 לפרוט'), שגם שימש לפני שנים רבות, מ1958- עד 1960, כמרכז הצאן בבית הספר החקלאי עירון, והוא בוגר הפקולטה החקלאית ברחובות. העד סיפר שהחומרים שהתובע טוען שנפגע מחמת חשיפה להם, סטרואופוז ו"סטרוקלין" הינם חומרי ניקוי, תערובת חומרים, והכרום ניקל קיים בתוך המערכת כמרכיב של הנירוסטה אשר בונה את מיכל החלב, הגביעים, ולעיתים הצנרת שאוספת את החלב (עמ' 48 לפרוט'). העד טען שכרום ניקל מצוי בתוך הנירוסטה, ומערכות החליבה בנויות מן הנירוסטה, והשימוש בחומר זה קיים גם בבתי הספר האחרים. לגבי טיפולו של התובע בטלפיים של הכבשים, טען העד שפעולת הטילוף היא שיגרתית, ניתן להיעזר בחבר לעבודה או בתלמידים, ולפי תיאורו של העד רבונה אין צורך להרים את הכבשה: "אפשר להפיל אותה על הרצפה מבלי להרים אותה. ניגשים ליד הכבשה כששני תלמידים ניצבים לידה. המטפל תופס את הרגליים הנגדיות, מושך אותם בבת אחת ואז הכבשה נופלת ואז אפשר לטלף". (עמ' 49 לפרוט'). העד מר רבונה טען שהוא לבד לא היה מרים כבשה, אלא היה נעזר בתלמידים (עמ' 53 לפרוט'). העד הוסיף שבמערכת שהוא ממונה עליה יש חמישה בתי ספר שבהם יש כבשים, ואמנם קיים מתקן לביצוע טילוף, אבל בבתי הספר שהוא ממונה עליהם אין מתקן כזה. באמצעות מתקן הטילוף הופכים את הכבשה, מטלפים אותה, ארבע דקות כל טלף, וההפיכה מתבצעת על ידי הציר של המתקן, ומי שמפעיל את המתקן איננו צריך להפעיל כח כדי להפוך את הכבשה, אלא המתקן עושה זאת , והמתקן מצוי בארץ מזה שנים רבות (עמ' 53 לפרוט', ש' 23-24). לדברי העד, פעולת הטילוף האחרונה שראה היתה חודשים מספר לפני עדותו, וזאת במקווה ישראל, כששני תלמידים החזיקו את הכבשה, ומרכז הענף טילף אותה על ידי מזמרה. כשנשאל העד האם השיטה המקובלת לטענתו לטילוף מתבצעת על ידי החזקת הכבשה בשתי רגליה הנגדיות והפלתה, השיב העד: "אצלי זו השיטה שאני ממליץ עליה. אם כי זאת לא המקובלת. השיטה הטובה ביותר היא לעבוד עם המתקן. אבל היות ואני מבקש מהתלמידים להתנסות עם הכבשה טיפול כללי בכבשה, אני מבקש מהם לעבוד בדרך שאני ממליץ עליה". (עמ' 54 לפרוט', ש' 6-8). בשיטה שהעד ממליץ עליה עובדים בצוותא שניים עד שלושה תלמידים (עמ' 54 לפרוט', ש' 13, בתשובה לשאלת בימ"ש). העד ציין שהוא מעדכן, מידי שנתיים - שלוש, חוזר ובו הנחיות בטיחותיות ותפעוליות לגבי המשק החקלאי שבמינהל החינוך ההתיישבותי (עמ' 54 לפרוט'). המלצות לגבי טילוף נותן העד למרכז הענף, אם כי העד לא ידע לומר מועדים בהם הוא נתן המלצות בענין טילוף למדריכים המקצועיים הואיל וההמלצות ניתנות בתשובה לשאלות של מנהל הכפר החקלאי, או כשהוא נתקל בבעיה מסויימת ברפת או במקום אחר (עמ' 55 לפרוט'). העד גם אישר שבהוראות הבטיחותיות ענין הטילוף איננו מופיע (עמ' 55 לפרוט', ש' 16-17). לאחר מסירת עדותו שיגר העד יעקב רבונה את מכתבו מיום 23.11.98, ואליו צורפו חוזרי המנכ"ל ביחס לנושאי הבטיחות במשק החקלאי לגבי שנת 1993, ולגבי שנת 1997 (ת8/). ט"ו. עד ההגנה האחרון היה מר בנימין אלחלו, (עמ' 57 עד עמ' 65 לפרוט'). העד אלחלו היה מרכז המשק החקלאי בבית הספר כדורי, והממונה הישיר על התובע ממועד קבלתו לעבודה שם (1984) ועד סוף שנת 1988. אחרי 1988 עבר העד אלחלו לתפקיד קב"ט המינהל לחינוך התיישבותי, תפקיד שהוא מילא גם בעת מתן עדותו בבית המשפט, ואזי עבר להתגורר במרכז הארץ, אך הגיע לבית ספר כדורי בערך ארבע פעמים בשנה, בהיותו אחראי על כ150- מוסדות (עמ' 59 לפרוט'). העד ציין, בין היתר, כי עבודת הטילוף איננה עבודה בהולה ולא דחופה, ולדעתו ניתן לדחות אותה במידה ואין כוחות עזר שיסייעו בעבודה פיזית זו (עמ' 58 לפרוט', ש' 21-22). עוד טען, כי עובד שנפגע בעבודה היה פונה למזכירות בית הספר וממלא טפסים של תאונת עבודה. לדברי העד אלחלו, עבודת הטילוף, כמו גם החליבה, וכן ספירת הכבשים, הינן עבודות פיזיות. אין מבצעים את עבודת הטילוף לבד אלא עם התלמידים וזו עבודה שיגרתית (עמ' 59 לפרוט', ש' 22-24). בהמשך אישר העד אלחלו: "שעתיים טילוף בהחלט יותר קשות משעתיים חליבה" (עמ' 62 לפרוט', ש' 9-10 ). לטענת העד אלחלו, אין צורך בהרמת כבשים לצורך פעולת הטילוף, וכאשר הוא ראה פעולת טילוף בכדורי, הרי זו התבצעה ללא צורך בהרמת הכבשים. העד אישית לא ביצע פעולות טילוף מעולם, והפעולה האחרונה שהוא ראה היתה כ15- שנים לפני מועד מתן עדותו (עמ' 62 לפרוט', ש' 17-20). את מיתקן הרמת הכבשה לצורך טילוף, שעליו העיד העד רבונה, העד אלחלו מעולם לא ראה. העד אלחלו ציין שהרכזים של ענפי בעלי החיים עובדים על פני כל השנה, ולגבי עובדי הדיר שנאלצים לעבוד גם בשבת (בתורנויות), הרי ימי השבת שהם עובדים בתורנות בדיר, נרשמים כימים שהם זכאים לקבלם. העד גם ציין שלגבי ימי חופשה שנתית קיימת מכסה של 65 ימים, ומה שלא מנוצל נמחק. לעומת זאת, את השבתות יכלו העובדים לצבור ללא הגבלה (עמ' 65 לפרוט'). ט"ז. באי כח הצדדים סיכמו טיעוניהם בעל פה, ובמקביל גם הגישו תמציות טיעון בכתב ותחשיבים בכתב (טיעוני ב"כ התובע, עמ' 69-78 לפרוט', טיעוני ב"כ הנתבעת, עמ' 79 עד עמ' 85 לפרוט'). בהמשך התקיימה ישיבה נפרדת שבה עודכן תחשיב הנזק, (עמ' 93 עד עמ' 94 לפרוט') וכן התקיימו ישיבות לגבי אופן ניכוי גימלאות שירות המדינה, (עמ' 98-99 לפרוט', וכן עמ' 102 לפרוט'), והוגשו הודעות הנתבעת לבית המשפט בענין גימלאות שירות המדינה וזאת בתאריכים: 28.6.99, 15.7.99, 29.7.99, ו - 7.9.99. עליי להכריע עתה במחלוקות שבין הצדדים. הסוגיה שתחילה יש לדון בה היא מועד התרחשות התאונה בה נפגע התובע בגבו בגין טילוף הכבשה. טענת הנתבעת היא שלפי טופס בקשה לחופשה, נ8/, היה התובע בחופשה מיום 3.1.91 עד 14.1.91, ומכאן שבתאריך הנטען בכתב התביעה (13.1.91), התובע כלל לא עבד. לעומת זאת מסביר התובע שבשים לב לאופי העבודה בענף בעלי החיים, עבודה המחייבת טיפול בענף על פני 365 ימים בשנה, לא היתה אפשרות ליטול חופשות אלא כאשר היה מצוי מחליף שיכול היה לבוא במקום התובע לצורך הטיפול בכבשים שבדיר, בשים לב לעבודתו של התובע כרכז ענף הצאן. ואולם, על מנת שהעובדים לא יפסידו את התשלום המגיע בגין דמי הבראה, נהגו העובדים להירשם כאילו יצאו לחופשה רצופה של 10 ימים, הואיל ותנאי לקבלת דמי הבראה היה חופשה של 10 ימים ברציפות, כפי שהדבר מופיע, למשל, בקובץ המסמכים, ת6/, במסמך מאזן חופשה שנתי, מיום 5.4.92, שם נכתב בסעיף 9: "לצורך זכאות במלוא קצובת ההבראה עליך לנצל לפחות 10 ימי חופשה עד 31.3.93", כשהמספר "10" משובץ בכתב יד. גם במסמך צמוד לכך מיום 31.12.92, מאת הממונה על כח אדם, העדה חנה מיימון, אל התובע, נרשם : "עליך לנצל 10 ימי חופשה עד סוף מרץ לצורך הבראה ונופש". אני גם מפנה למאזן חופשת מנוחה, נכון לתאריך 23.4.91, מוצג נ24/, גם שם נאמר בסעיף 9 שלצורך זכאות במלוא קצובת ההבראה, על העובד לנצל לפחות 10 ימי חופשה, עד 31.3.92. אישור לדברים אלה מוצאים אנו בעדותו של מי שהיה במועד התאונה רכז ענף המטעים אצל הנתבעת (עד פברואר 1994), עד התביעה זועבי אנואר, שבזמן מתן עדותו שימש בתפקיד מנהל מחלקת החינוך במועצה האיזורית נוף הגליל, והלה העיד: "כעובד מדינה מותר לנו לצבור עד 60 ימי חופש בערך, ואחרת כל הימים הולכים לאיבוד, בנוסף לזה בשביל לקבל את ההבראה השנתית צריך לצאת בסביבות בין 10-11 ימים חופש רצוף וזאת כדי לקבל כסף הבראה בתלוש המשכורת, אם לא יוצאים 11 יום רצופים, גם הכסף וגם החופשה הולכת לאיבוד, כך הוסבר לנו. אבל כמי שעובד עם בעלי חיים, אז לפעמים זה לא יוצא כי עובדים סביב השעון עם בעלי החיים, אי אפשר לעוזבם, ואין מחליף, לפעמים לא יוצא לצאת 11 יום, ולכן מילאנו טופס ימי חופש אך בפועל לא יצאנו, כשהיה זמן יצאנו, כשיש מחליף יצאנו לחופש" (עמ' 17 לפרוט'). העד אישר שלא תמיד רישום ימי החופש תאם את היציאה בפועל לחופשה. י"ז. הממונה על כח אדם אצל הנתבעת, עדת ההגנה, גב' חנה מיימון, טענה אמנם שהיא מעולם לא אמרה לעובד למלא טופס חופשה, אך בפועל להמשיך לעבוד (עמ' 37 לפרוט'), והוסיפה בעמ' 38 לפרוט', שטופס מאזן החופשה, (דוגמת נ24/), מבהיר לעובד את החופשה העומדת לזכותו וכמה ימי חופשה עליו לנצל עד חודש מרץ כדי לזכות בהבראה , וכך יש לעובד מעקב אחר חופשתו השנתית, אך בהמשך חקירתה הנגדית, בעמ' 46 לפרוט', אישרה העדה שלצורך זכאות במלוא קצובת ההבראה, יש לנצל לפחות 10 ימי חופשה, והדבר מופיע בסעיף 9 של מאזן החופשה, נ24/. העדה גב' מיימון אישרה שמקסימום צבירת ימי החופשה, באותה תקופה, היה 65 ימים, כך שיתרת ימי החופשה מעבר למקסימום של 65 ימים הולכת לאיבוד (עדותה של העדה גב' מיימון, בעמ' 45 לפרוט', ש' 16-25). עוד אישרה העדה גב' מיימון, שבשים לב לכך שהיתרה הכוללת של ימי החופשה הצבורים של התובע עד 31.3.91, הסתכמה ב72- ימים (כעולה מכרטיסו האישי, מוצג נ25/), ובהתחשב בכך שבטופס, נ8/, מדובר בנטילה של 10 ימי חופשה, (3.1.91 - 14.1.91), מסקנתה היא שעשרת ימי החופשה הנ"ל היו לצורך ניצול ימי הבראה, כדבריה בעמ' 46 סיפא לפרוט': "ש. האם הענין שמדובר ב 10- ימים מצד אחד, ובשים לב ליתרתו הכוללת של אותה התקופה, של 72 ימים, האם זה לא מדליק אצלך איזה שהיא נורה שימים אלה שנרשמו כאן הם לצורך ניצול ימי הבראה? ת. הם לניצול ימי ההבראה. " (ההדגשה שלי - י.ג.). י"ח. תמיכה בכך שהאירוע בו מדובר התרחש במסגרת עבודתו של התובע, ולא בתקופת היותו בחופשה, מוצאים אנו גם במכתבה של אחות המרפאה של בית הספר כדורי, הגב' אביבה סלמון, אל חדר המיון, מיום 17.1.91, נספח א' לתצהיר התובע, ת1/. באותו מכתב נאמר: "נבקשך לקבל את הנ"ל לבדיקה, סובל מכאבי גב מזה מספר ימים, שמקרין לרגל שמאל. היום הכאב החמיר. ביום 15.1 נבדק על ידי רופא משפחה שהמליץ על משחת וולטרן ללא הטבה. אתמול הוחל טיפול....". העד אנואר זועבי אישר בעדותו שהוא הוביל את התובע ביום 17.1.91 לבית חולים העמק בעפולה, ושהה שם עם התובע תקופה של שלוש עד ארבע שעות, עד גמר הטיפול והצילומים, ואזי הוא החזיר עמו את התובע לבית הספר כדורי (עמ' 16 סיפא, 17 רישא לפרוט'). ממכתבה של האחות, גב' אביבה סלמון, שנכתב ביום 17.1.91, לצורך הפנייתו של התובע לחדר המיון, עולה שהתובע נבדק ביום 15.1.91 על ידי רופא המשפחה. לכן מציין התובע בסעיף 12 (ב) של תצהירו, ת1/, שהואיל ולמיטב זכרונו פנייתו לרופא המשפחה במרפאה של בית הספר כדורי היתה למחרת יום הפגיעה, הרי יתכן והתאונה בה נפגע בגבו התרחשה ביום 14.1.91, ולא ביום 13.1.91 כמצויין בתביעה, שכן הבדיקה אצל רופא המשפחה לפי מכתבה של גב' אביבה סלמון היתה ביום 15.1.91, ולפי זכרונו הוא פנה לרופא המשפחה למחרת יום הפגיעה. י"ט. המסקנה מן האמור לעיל היא שהתובע הוכיח שבמועד התרחשות התאונה בה נפגע בגבו (13.1.91 או 14.1.91), היה התובע בעבודה, גם אם נכון שהוא מילא ביום 4.1.91 טופס בקשה לחופשה (נ8/), ביחס לתקופה מיום 3.1.91 עד 14.1.91, אלא שרישום זה של בקשתו לימי חופשה נעשה משום שהתובע חרג מעבר לימי החופשה שרשאי היה לצבור (לפי נ25/ עמדו לרשותו באותה תקופה 72 ימי חופשה בעוד שרשאי היה לצבור רק 65), וכפי שגם אישרה האחראית על כח האדם, גב' חנה מיימון, בעמ' 46 סיפא לפרוט', הרישום נעשה לניצול ימי ההבראה. כעולה ממכתבה של אחות המרפאה גב' אביבה סלמון, פנה התובע לרופא המרפאה ביום 15.1.91 בגין כאבי הגב (עם הקרנה לרגל שמאל), ומגירסת התובע עולה שפנייה זו היתה או יומיים לאחר הפגיעה, או יום אחד לאחר הפגיעה. על כל אלה יש להוסיף את האמור במכתבו של עו"ד דוד פרי, מיום 3.7.93, מוצג ת3/, שניהל את כפר הנוער כדורי בשנים 1989-1992, ואשר היה הממונה הישיר של התובע, בהיותו רכז ענף הצאן. במסגרת מכתבו זה כותב עו"ד דוד פרי: "כמו כן ידוע לי שהנ"ל נפגע בגבו במהלך עבודתו בדיר, והיה מושבת מעבודתו בדיר במשך חודש וחצי... ". בהחלטה שבעמ' 21 לפרוט', קבעתי שיש לאפשר הגשת מכתב אחר של עו"ד דוד פרי, בענין ניצול חופשות שבת, ת2/, כמוצג, הואיל והמדובר במסמך של הנתבעת עצמה שהתובע רשאי להסתמך עליו, והנתבעת מצידה רשאית להביא את עורך המסמך למתן עדות אם בדעתה להבהיר או להפריך את האמור במסמך. בעמ' 22 לפרוט' קבעתי שאותה החלטה חלה גם ביחס למוצג ת3/. הנתבעת נמנעה מלהביא את עו"ד דוד פרי למתן עדות ביחס למוצגים ת2/ ו-ת3/. נראה לי, איפוא, שגירסת התובע ביחס למועד אירוע הפגיעה, 13.1.91 או 14.1.91, לא הופרכה. בטרם סיום סוגיה זו אתייחס לטענה שהעלתה הנתבעת ולפיה, אילו היה התובע נפגע בגבו במהלך העבודה, ביום 13.1.91 או 14.1.91, כטענתו, כי אז הדעת נותנת שהיה פונה לממונה על כח אדם גב' חנה מיימון, ומבקש ממנה לרשום את הימים שבהם נפגע, החל מיום 13.1.91, כימי מחלה, על מנת שלא ייחשבו כחלק מן החופשה שנטל החל מתאריך 3.1.91 לפי הטופס נ8/. לכאורה, היה טעם בתמיהה זו אילו היה מדובר בימי חופשה שהיה התובע נוטל כדי לצאת לחופשה, אך כשמתברר מן הראיות שהתובע נזקק ל - 10 ימי חופשה שחייבים להיות רשומים על מנת שיוכל לקבל את קצובת ההבראה, כי אז גם ניתן להבין מדוע לא היה לתובע כל ענין שימי המחלה, לאחר הפגיעה מיום 13.1.91, יופחתו מ - 10 ימי החופשה הרשומים, שהרי האינטרס של התובע היה שיהיו רשומים 10 ימי חופשה לצורך זכאותו לקצובת הבראה. כ. אין מחלוקת באשר לחובת הזהירות המושגית שהנתבעת נושאת בה כלפי התובע בהיותה מעבידתו. אתמקד בשאלת חובת הזהירות הקונקרטית. בענין ע"פ 876/76, ויינגרטן נגד מדינת ישראל, ל"ב (2) פד"י, עמ' 29, מציין כב' השופט (כתארו אז) מ. שמגר, שהיה משופטי דעת הרוב, כי יחסים של עובד ומעביד מטילים על המעביד חובה מוגדרת לדאוג לבטחון עובדו, ורמת הזהירות הנדרשת היא לפי מידתו של אדם סביר ונבון. עוד מציין בית המשפט, שם, שחובת המעביד כוללת שלושה מרכיבים: צוות עובדים מאומן, חומרים ראויים, ושיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל (שם, בעמ' 35 סיפא - עמ' 36). ב-ע"א 655/80, מפעלי קירור בצפון נגד מרציאנו, ל"ו (2) פד"י, עמ' 592, קובע בית המשפט, בעמ' 603 סיפא - 604 רישא: "מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה, ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו... ". בהמשך מוסיף, שם, בית המשפט (כב' השופט ד. לוין ז"ל), שבכל מקרה וענין לפי נסיבותיו, יש גם לבחון האם חטא העובד ברשלנות של ממש אשר צריכה להילקח בחשבון כשבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. בע"א 662/89, מדינת ישראל נגד קרבון, מ"ה (2) פד"י, עמ' 593, ציין בית המשפט העליון, מפי כב' השופט ת. אור: "..... כפי שנקבע לא אחת, במסגרת חובותיו כלפי עובדו, על מעביד לדאוג לספק לו כלי עבודה ומכשירי עבודה שלא יהיו בהם סיכונים, להדריכו כיצד להשתמש בהם ואף לפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים.....ידוע הוא, ועל מעביד לקחת זאת בחשבון, שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך העבודה ובלהט העבודה, אף אם הוזהר מפני סיכונים. לא די, על כן, באזהרה לעובד מפני סיכונים, שעה שניתן למנוע סיכונים בדרך אחרת, ואפילו זולה יחסית. וגם זאת, בצד אזהרה והדרכה צריך שיהיה פיקוח נאות על כך שהעובד נוהג על פי כללי הזהירות הנדרשים בעבודה" (שם, בעמ' 597). בע"א 663/88, שירזיאן נגד לבידי אשקלון, מ"ז (3) פד"י, עמ' 225, קובע בית המשפט העליון מפי כב' השופט ג. בך: "לדעתי, קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי יתכן שמספיק להזהיר את העובד מפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. אם הסיכון חמור יותר או נסתר יותר או בלתי רגיל, הרי במקביל גוברת מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט". כ"א. בתצהיר עדותו הראשית, ת1/, הסביר התובע, בסעיף 4, שהעבודה שהיה עליו לבצע בטיפול הטלפיים של הכבשים מחייבת הרמת הכבשה, תוך התגברות על התנגדותה הטבעית, והשכבתה על הרצפה על מנת שניתן יהיה לבצע את הטיפול בטלפיה, ומשקלן של הכבשים יכול לנוע בין 50 ק"ג ל70- ק"ג כל אחת. עוד כותב שם התובע שעבודתו זו (כמו יתר העבודות בענף), היתה כרוכה במאמץ פיזי. מעיון בהודעה שמסר התובע לחוקר הביטוח הלאומי ביום 12.8.93, עמ' 1 (כלול בקובץ המסמכים ת4/) עולה שענף הצאן של ביה"ס כדורי כולל בין 200 ל - 400 כבשים, תלוי בעונה, וכן כותב שם התובע: "אני זה שאחראי על כל הנושא של הגידול והטיפול השוטף". ביום התאונה ולאחר שכבר טיפל באותו יום בו בערך ב 30- כבשים, חש התובע בכאב וזרמים ברגל שמאל, ובהמשך בגבו, וזאת כאשר הרים את אחת הכבשים לצורך השכבתה על הקרקע (סעיף 5 של התצהיר ת1/). האמור במכתב מיום 3.7.93 של עו"ד דוד פרי, ששימש מנהל כפר הנוער כדורי בין 1989 לשנת 1992, והיה ממונה ישיר על התובע (ת3/), תומך בגירסת התובע שכן עו"ד דוד פרי מציין כי מהיכרותו הבלתי אמצעית עם התובע ידוע לו שעבודת התובע (ששימש רכז ענף הצאן בכדורי), היתה כרוכה במאמץ פיזי רב שהתבטא בהרמת חבילות, חציר והרמת כבשים (וכן שימוש בחומרי נקיון שהכילו חומרים כימיים חריפים). בהודעתו לחוקר הביטוח הלאומי מיום 12.8.93, בקובץ מסמכים ת4/, ציין התובע (עמ' 2) שהוא מבצע את העבודה בעצמו ללא עזרה של אדם מקצועי נוסף. בהודעה נוספת של התובע לחוקר הביטוח הלאומי מיום 12.8.93 סיפר התובע, כי לצורך הטיפול בטלפים יש לתפוס את הכבש ברגליו ולהופכו כשרגליו כלפי מעלה. לפי המפורט באותה הודעה עסק התובע בהרמת כבשים, כבש, כבש, ובדר"כ מדובר בקבוצה של 15 כבשים. טיפול מעין זה נערך פעם-פעמיים בממוצע בשבוע, תלוי בתופעה. סיפר שם התובע: "אני באותו רגע שעסקתי בהרמת כבשים הופיעו הכאבים. התכופפתי והרמתי כבשים כפי שתיארתי לך, ותוך כדי עבודתי הופיעו הכאבים". כ"ב. גירסתו של התובע לא נסתרה. אחד מעדי ההגנה של הנתבעת ביחס לפגיעה בגב היה מר בנימין אלחלו, שהיה הממונה הישיר על התובע ממועד קבלתו לעבודה ועד סוף 1988, בהיות העד בתפקיד מרכז המשק החקלאי. העד אלחלו טען שעבודת הטילוף איננה עבודה בהולה ולא עבודה דחופה, וניתן לדחותה כשאין כוחות עזר שיסייעו בעבודה פיזית זו. ואולם, יש לקחת בחשבון שפעולת הטילוף האחרונה שעד זה ראה היתה כ15- שנים לפני שהעד נתן את עדותו בבית המשפט. יתר על כן העד עצמו, מר אלחלו, מעולם לא ביצע פעולות טילוף (עמ' 62 לפרוט', ש' 16-20). לכן, המשקל שניתן בנסיבות אלה לייחס לעדותו באשר לפעולות הטילוף, הוא מועט ביותר. יתר על כן, מסתבר שהעד מר אלחלו, מעולם לא ראה מתקן שבאמצעותו מרימים את הכבשה והופכים אותה לצורך ביצוע הטילוף, והעד כלל איננו מכיר מתקן כזה (עמ' 62 לפרוט', ש' 23-25), מתקן שעד ההגנה מר יעקב רבונה העיד כי הוא קיים בארץ שנים רבות (עמ' 53 לפרוט'). עם זאת, גם העד אלחלו אישר שפעולת הטילוף יותר קשה מאשר חליבה ("אם מישהו היה צריך לטלף באותו יום ובאותו פרק זמן שמתבצעת חליבה, שעתיים טילוף בהחלט יותר קשות משעתיים חליבה" - עמ' 62 לפרוט', ש' 9-10). כ"ג. עד ההגנה יעקב רבונה, שהוא המפקח על כל המשקים החקלאיים של כפרי נוער חקלאיים במינהל לחינוך התיישבותי שבמשרד החינוך, טען שפעולת הטילוף היא עבודה שיגרתית, ולצורך ביצועה אין צורך להרים את הכבשה כדי לטלף אותה אלא ניתן לבקש עזרה מחבר לעבודה או מתלמידים. לטענת העד מר רבונה, ניתן לבצע את המשימה על ידי כך שהמטפל תופס את הרגליים הנגדיות של הכבשה ומושך אותן בבת אחת ואזי הכבשה נופלת ושני תלמידים אחרים ניצבים לידה (עמ' 49 לפרוט' ש' 7-11). כמו כן, כאשר מדובר בכבשה שהיא, למשל, בהריון, ולא ניתן להפיל אותה, כי אז ניתן לבקש ששני תלמידים או עובד אחר יחזיקו את הכבשה, ומרכז הצאן ירים את הרגל של הכבשה ויטלף אותה (עמ' 52 לפרוט', ש' 17-19). לטענת מר רבונה, גם אם נוצר צורך להרמת הכבשה לטיפול טלפיים הוא לבדו לא ירים אותה (עמ' 53 לפרוט', ש' 5), ולדבריו, הוא היה נעזר בתלמידים ולא מבצע לבדו את הרמת הכבשה לצורך טילוף (עמ' 53 לפרוט', ש' 12). יחד עם זאת, העיד מר יעקב רבונה על כך שקיים מתקן שבאמצעותו תופסים את הכבשה והופכים אותה באמצעות הציר של המתקן, ואזי מבצעים טיפול של ארבע דקות בכל טלף, ואין צורך בהפעלת כח לצורך המתקן, שמצוי בארץ מזה שנים רבות (עמ' 53 לפרוט', ש' 19-23). העד מר יעקב רבונה הוסיף, ששיטת הטילוף שהוא ממליץ עליה (החזקת הכבשה בשתי רגליה הנגדיות והפלתה) איננה השיטה המקובלת, והשיטה הטובה ביותר היא לעבוד עם המתקן, אך היות והעד מבקש שהתלמידים יתנסו בטיפול כללי בכבשה, הוא מבקש מהם לעבוד בדרך שהוא ממליץ עליה (עמ' 54 לפרוט', ש' 5-9), ועל כך חזר בתשובתו לביהמ"ש, באותו עמוד, ש' 10-13, וטען שבשיטה שהוא ממליץ עובדים בצוותא שניים עד שלושה תלמידים. כ"ד. מעדות התובע עולה שפעולת הטילוף היתה חלק מעבודתו, חלק מטיפול שיגרתי בעדר הכבשים (עמ' 28 לפרוט'), וכאשר הוא נתקל בבעיית טלפיים חמורה אצל הכבשים היה עליו לבצע את הטיפול, ואם אין אנשים היכולים לעזור לו - עליו לבצע זאת (עמ' 29 רישא לפרוט'). לדברי התובע היו מקרים שסידור העבודה היה "צולע", הוא כמעט ולא קיבל תלמיד לעזרה, ואזי העבודה נפלה רק עליו, בין אם משום שענף הצאן לא זכה לעדיפות בסידור העבודה (עמ' 26 לפרוט'), ובין אם משום שנשלחו אליו תלמידות מכיתות נמוכות (עמ' 29 לפרוט'). התובע הסביר שהוא לא היה מוכן לתת לילדים בכתות ח' או ט' להרים כבשים, ולכן, הוא היה מרים את הכבשה, משכיב אותה כשרגליה כלפי מעלה, ותפקיד התלמידים היה להחזיק ברגלי הכבשה כדי שהוא יוכל לבצע את פעולת הטילוף. לא היתה זמינות של אנשים, אם כי היו איתו תלמידים, לפעמים אחד, לפעמים יותר (עמ' 29 לפרוט', ש' 1-15). התובע טען עוד בעדותו שעבודת הטילוף היא עבודה קשה שחייבים לבצעה שני אנשים, וכן העיד שקיים מיכשור טכני של מתקן שבעזרת פנאומטיקה פשוטה הופכים את הכבשה, אלא שהוא (התובע) איננו קובע תקנים והוא הוצב בפני עובדות (עמ' 32 לפרוט', ש' 2-8). כ"ה. המסקנה העולה, לדעתי, מחומר הראיות היא שהנתבעת לא מילאה את החובות המוטלות עליה כמעבידתו של התובע, לא נקטה בכל אמצעי הזהירות הדרושים, ולא ווידאה שיקוימו תנאי הבטיחות שהיו חייבים להינקט כדי למנוע התרחשותה של הפגיעה בגבו של התובע. עבודת הטילוף היא עבודה פיזית המתבצעת תוך הפעלת מאמץ פיזי של העובד, אלא אם היא מתבצעת באמצעות המתקן הפנאומטי שבאמצעותו ניתן להפוך את הכבשה, ואין חולק שמתקן מעין זה לא הועמד לרשות התובע. התובע כותב בתצהירו ת1/, סעיף 5, שהוא הספיק לטפל באותו יום בשלושים כבשים לערך, כשהמשקל של כל כבשה בין 50 ל70- ק"ג וכדי להשכיבה על הרצפה יש להרימה תוך התגברות על התנגדותה הטבעית (סעיף 4 של ת1/). בהודעה לחוקר הביטוח הלאומי מיום 12.8.93 (בקובץ מסמכים ת4/), סיפר התובע שעליו לתפוס כבש, כבש, ולהופכו כשרגליו כלפי מעלה לטיפול בטלפיים, וכי בדר"כ מדובר בקבוצה של 15 כבשים. בכל מקרה, מדובר בקבוצה גדולה למדי לצורך ביצוע טיפול הכרוך במאמץ פיזי. הנתבעת סבורה, שיש לראות בתלמידי ביה"ס החקלאי, שנשלחו במסגרת סידור העבודה לסייע לתובע בעבודתו בדיר, משום עזרה מספקת לתובע. טענה זו אין בידי לקבל. התלמידים לא היו בבחינת כח אדם מקצועי. לא הוכח שהועמד לרשות התובע עובד מקצועי שיוכל לסייע בידיו. גם אין לקבל את הטענה שעבודת הטילוף היא עבודה שאיננה בהולה, איננה דחופה וניתן לדחותה. בסופו של דבר, יש לזכור שהתובע היה האחראי על ענף הצאן בביה"ס כדורי בהיותו רכז ענף הצאן, והטילוף היה חלק מן התפקידים שיש לבצע לצורך אחזקת עדר הצאן וטיפול בו. כעולה מהודעת התובע לחוקר הביטוח הלאומי מיום 12.8.93, מדובר בעדר שיש בו בדר"כ בין 200 ל - 400 ראשי צאן. התובע הסביר בעדותו, שלא היתה זמינות של אנשים שיכלו לעזור לו בביצוע הטילוף בין אם משום שלא קיבל תלמידים, או שקיבל מעט מידי (עמ' 26 ועמ' 29 לפרוט'), ובין אם משום שנשלחו תלמידים צעירים (כיתה ח' או ט') שהתובע לא יכול היה לדרוש מהם להרים כבשים, אלא רק להחזיק ברגלי הכבשה לאחר שהוא (התובע) כבר הרים אותה והשכיב אותה כשרגליה כלפי מעלה. (עמ' 29 לפרוט'). כ"ו. עד ההגנה יעקב רבונה, המפקח על המשקים החקלאיים במשרד החקלאות, טען שניתן לבצע את הטילוף על ידי הפלת הכבשה על הרצפה על ידי משיכת הרגליים הנגדיות מבלי שיהא צורך להרים את הכבשה. לעניות דעתי, ספק אם ניתן לקבל שיטה זו כיעילה, בין היתר, גם משום שע"י הפלת הכבשה היא עצמה עלולה להיפגע, במיוחד בהיותה בהריון, אך מכל מקום, מסתבר שבהנחיות הבטיחות שבחוזרי המנכ"ל למשקים החקלאיים, שהעד מר רבונה הוא האחראי לכתיבתן, אין הוראות בענין אופן ביצוע הטילוף. מר רבונה עצמו העיד, בעמ' 54 סיפא לפרוט', שהטילוף זו עבודה מקצועית שצריכה להיות מגובה על ידי אמצעי בטיחות שהעד מר רבונה מעדכן אותם. בסופו של דבר עולה מעדות מר רבונה, בעמ' 55 לפרוט', שהמלצות בענין טילוף הוא מסר בעל-פה במסגרת סיוריו בבתי-הספר כשהתעוררו שאלות על ידי מרכזי הענף, אך הוראות בטיחות כתובות בענין הטילוף אין, הגם, שהעד הוא מנחה בטיחות (עמ' 55 לפרוט', ש' 26). בשלב מאוחר יותר, לאחר עדותו של מר רבונה, שלח העד והוגשו לבית המשפט, חוזרי משרד החינוך לגבי 1993 + 1997 (ת8/) הגם שחוזרים אלה מתייחסים למועדים שאינם רלוונטיים לתאונה בה נפגע התובע בגבו, שארעה בשנת 1991. מעיון בפרק "העבודה בדיר הצאן" שבחוזר משרד החינוך לשנת 1993 עולה, שאין בו כל הוראה בענין הטילוף, כך גם באשר לאותו פרק ביחס לשנת 1997. לא הוכח, איפוא, שהנתבעת כמעבידתו של התובע, דאגה להביא את אמצעי הזהירות והבטיחות בענין טילוף כבשים לידיעת עובדיה, ובהם גם התובע. העד מר רבונה העיד, בעמ' 55 לפרוט', ש' 25-26: "אני מקריא מדבר ומנחה לעשות עבודות מקצועיות עם הפרמטר הזה שנקרא בטיחות, זה הכל. בכל עבודה באשר היא, אני מנחה בטיחות". מסתבר שבכל הנוגע לטילוף לא ניתנו הוראות כתובות כלשהן, ורק כשהעד נתקל בשאלות או בעיות במסגרת סיורים שעשה בבתי הספר, הוא התייחס לענין הבטיחות (עמ' 55 לפרוט' ש' 11-13). באשר למי שהיה במועד הרלבנטי במרכז המשק החקלאי בביה"ס כדורי (עד סוף 1988), מר בנימין אלחלו, הרי עולה מעדותו שפעולת הטילוף האחרונה שראה היתה 15 שנה לפני עדותו (משמע, בערך ב1983-), והוא אישית מעולם לא ביצע עבודת טילוף. כ"ז. על כל אלה יש להוסיף שמעדות מר יעקב רבונה עולה, שקיים מתקן הנועד להרמת כבשה לצורך ביצוע הטילוף, מתקן שגם נזכר במהלך עדות התובע (עמ' 32 לפרוט', ש' 4-5), ולפי עדות עד ההגנה מר יעקב רבונה שיטת העבודה באמצעות המתקן היא הטובה ביותר. אכן, הואיל והעד מעוניין שהתלמידים יתנסו במתן טיפול כללי לכבשה, הוא מעוניין שעבודת הטילוף תתבצע ידנית על ידי החזקת הכבשה בשתי רגליה הנגדיות והפלתה , אך כדבריו, בתשובה לשאלת ביהמ"ש, השיטה המקובלת והטובה ביותר היא באמצעות אותו מתקן (עמ' 54 לפרוט'), שבאמצעותו המפעיל איננו זקוק להפעלת כח כדי להפוך את הכבשה, והמתקן מצוי בארץ מזה שנים רבות (עמ' 53 לפרוט'). אני דוחה טענת ב"כ הנתבעת בעמ' 83 לפרוט', שהמתקן לא הוכנס לשימוש אצל הנתבעת כדי שהתלמידים יחוו את הטיפול האישי בכבשים (עמ' 83 לפרוט' ש' 9-12). נכון הוא, שמר רבונה סבור שראוי שתלמידים יתנסו אישית בטיפול כללי בכבשה על ידי ביצוע עבודת הטילוף ידנית, אך שיקול זה איננו יכול לבוא במקום יישום החובה המוטלת על המעביד לוודא שהעובד יבצע את המוטל עליו תוך נקיטת כל האמצעים הסבירים שיאפשרו לעובדים לבצע את המוטל עליהם בתנאי בטיחות אופטימאליים (ע"א 663/88, מ"ז (3) פד"י, עמ' 225, בעמ' 229), בודאי הוא כך כשמדובר בענייננו בעובד המשמש בתפקיד רכז ענף הצאן, והוא האחראי לכמות גדולה של כבשים (בעדר היו בין 200 ל - 400 ראשי צאן, תלוי בעונה, לפי הודעת התובע לחוקר הביטוח הלאומי), והתובע היה אחראי לבדו על העדר, ללא עוזר מקצועי נוסף. כ"ח. לסיכום: הנתבעת לא העמידה לרשות התובע את העזרה שנזקק לה לביצוע טילוף הכבשים, לא הועמד לרשותו כח-אדם מקצועי שיוכל לסייע לו כראוי בהרמת הכבשים לביצוע הטילוף, והתלמידים שהופנו לעזור לו, או שמספרם היה מועט, או שהם היו צעירים (כיתה ח' או ט') מכדי שיוכלו לסייע בידיו במאמץ הפיסי הנדרש להרמת הכבשה. מעבר לכך, לא דאגה הנתבעת לקבוע הוראות בטיחות לגבי אופן ביצוע פעולת הטיפול בטלפיים, לא דאגה לבדוק ולוודא כיצד מתבצעת למעשה פעולת הטילוף, ולא העמידה לרשות העובדים העוסקים בפעולת הטילוף, ובהם גם התובע, את המתקן הפנאומטי להרמת הכבשה שבאמצעותו יכול העובד לבצע את הטיפול בטלפיים ללא הפעלת מאמץ מצדו, כשהמפקח על המשקים של כפרי הנוער החקלאיים במשרד החינוך, עד ההגנה מר יעקב רבונה, אישר בעדותו שהשיטה המקובלת והטובה ביותר לביצוע הטיפול היא באמצעות אותו מתקן (עמ' 54 לפרוט'), והמתקן מצוי בארץ מזה שנים רבות (עמ' 53). היתה זו חובתה של הנתבעת להעמיד לרשות עובדיה, ובהם גם התובע, את המתקן שמונע מן העובד את הצורך בהפעלת המאמץ הנדרש להפיכת הכבשה (עמ' 53 לפרוט', ש' 20-21), כשיש לקחת בחשבון שמדובר במתקן המצוי בארץ מזה שנים רבות. המסקנה היא שהנתבעת הפרה הן את חובת הזהירות המושגית והן את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה כלפי התובע, ולכן עליה לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו עקב התאונה מיום 13.1.91 (או 14.1.91) בה נפגע בגבו . כ"ט. בתצהירו, ת1/, טוען עוד התובע שהיה חשוף במסגרת עבודתו במכון החליבה לחומר כרום וניקל, וכן חומרי חיטוי, ניקוי והדברה כימיים שונים. כמו כן טוען התובע, שבמסגרת תפקידו היה חשוף, בין היתר, לחומרים "סטרופוז" ו"סטרוקלין". לענין הפגיעה בעור: גם לפי חוות דעתה של המומחית למחלות עור מטעם הנתבעת, פרופ' ר. פרידמן-בירנבוים (נ32/), הדלקת בעור ידיו של התובע התפתחה מחמת עיסוקו בענף בעלי החיים בביה"ס כדורי. פרופ' פרידמן-בירנבוים ציינה שקיימת הסכמה בינה לבין המומחה מטעם התובע פרופ' א. אינגבר בעניינים אלה: 1. הממצא בעור מתאים לדלקת עור ממגע. 2. קיים קשר זמנים בין הופעת המחלה בעור לראשונה לבין גורמים בעבודתו של התובע. 3. במקום עבודתו של התובע היו גם חומרים הידועים כאלרגנים, וגם ככאלה היוצרים גירוי (איריטנטים). 4. אצל התובע נמצאה רגישות בתבחינים אלרגנים לחומרים שונים, ביניהם כאלה הנמצאים בעבודתו . 5. מיקום התופעות בעור הינו באזורים שהיו במגע עם חומרים שונים בזמן ביצוע עבודתו. מסקנת פרופ' ר. פרידמן-בירנבוים היא, שהתובע פיתח בזמן עבודתו כאחראי על ענף בעלי החיים בביה"ס כדורי דלקת עור ממגע, הקשורה בעבודתו זו. ל. אני דוחה את טענת ב"כ הנתבעת, בעמ' 83 סיפא - עמ' 84 רישא לפרוט', שקיימת אפשרות שהתובע בא במגע עם חומרים מזיקים עוד קודם לתקופת עבודתו בביה"ס כדורי. טוענת הנתבעת שהתובע עבד, בעברו, כרכז צאן בקיבוץ כברי ובמקווה ישראל, והרי צריך מספר שנים להתגבשות מחלת עור. יש לדחות את טענת הנתבעת. ראוי לזכור שהתובע החל עבודתו אצל הנתבעת ב - 1984, ושלפוחיות מלוות בגרד הופיעו בכפות ידיו לראשונה ב - 1990, כמצוין בחוות דעת פרופ' פרידמן-בירנבוים, נ32/, משמע, לאחר מספר שנות עבודה אצל הנתבעת. יתר על כן: אין לקבל טענתה זו של הנתבעת בשעה שפרופ' פרידמן-בירנבוים כותבת מפורשות בעמ' 3 של חוות דעתה, שהתובע פיתח את דלקת העור בעת עבודתו כאחראי ענף בעלי חיים בביה"ס כדורי, ודלקת זו קשורה בעבודתו. למעלה מן הדרוש: התקופות הקודמות בהן עבד התובע בקיבוץ כברי ובמקווה ישראל (בטרם החל לעבוד אצל הנתבעת) מסתיימות ב - 20.12.1983 (נ1/), מכאן שמדובר לכאורה, לפי מועד הגשת התביעה (26.12.95), בתקופות שהתיישנו. אם ביקשה הנתבעת לייחס את מחלת העור לתקופות קודמות אלה (שהתיישנו), היה על הנתבעת להוכיח זאת, ואין די בעצם העלאת הטענה גרידא ע"י הנתבעת, עיינו: ע"א 702/86 איטונג בטרום נ. בן הרוש, מ"ד (1) פד"י, עמ' 160, בעמ' 171 מול האותיות ו'-ז', ובהסתמך גם על ע"א 590/67, קליינמן נ. מורון כ"ב (2) פד"י 929, המאוזכר שם. מכל מקום, הנטל בטענה זו רובץ על הנתבעת, ונטל זה כלל לא הורם. טענה נוספת של ב"כ הנתבעת בעמ' 84 לפרוט' היא, שלפי עדות עד ההגנה מר יעקב רבונה (עמ' 48 לפרוט'), הכרום ניקל שנמצא בשימוש במכון החליבה הוא מרכיב של הנירוסטה, וכי החומרים האחרים (הכוונה: הסטרופוז והסטרוקלין) כל אחד מהם הינו תערובת של חומרים, ולא הוכחה מידת הריכוז של החומרים בהם השתמש התובע. אין לקבל טענתה זו של הנתבעת, בשעה שהמומחית למחלות עור מטעם הנתבעת, בחוות דעתה נ32/, קבעה מפורשות שבמקום עבודתו של התובע היו גם חומרים הידועים כאלרגנים וגם איריטנטים, וכי אצל התובע נמצאה רגישות בתבחינים אלרגנים לחומרים שונים, ביניהם כאלה הנמצאים בעבודתו, ועיינו גם במכתב רופא העור ד"ר ש. מנדלוביץ מיום 25.10.93 (שעמד לעיון פרופ' פרידמן-בירנבוים), ולפיו בוצעו תבחיני טלאי עם חומרים בעבודה שהיו חיוביים חזק, וכן נמצאה רגישות לכרום וניקל, ובנוסף כתב ד"ר זלוטוגורסקי ממח' עור הדסה ירושלים, ביום 10.3.96, שבוצעו טסטים שהראו רגישות לבנזוקאין, ניקל והחומרים סטריאוטיפס וסטרופוז, שהיו חיוביים, כששני האחרונים הינם חומרים איתם בא התובע במגע בעבודתו. עיינו, בקובץ המסמכים ת4/. לכן, אין לקבל טענותיה אלה של ב"כ הנתבעת, וזאת גם אם החומרים שעימם בא התובע במגע הינם תערובת. ל"א. מומחה העור מטעם התובע פרופ' א. אינגבר ציין בחוות דעתו ת7/ , שהתובע בא במגע עם אלרגנים גם מחוץ לשעות העבודה בכל הנוגע לניקל וכרום, ואילו לגבי חומרי חיטוי הרי איתם הוא בא במגע רק במקום העבודה (סעיף 5 בחוות דעתו של פרופ' אינגבר, עמ' 2). בנוסף ציין פרופ' א. אינגבר, שהפסקת העבודה לא גרמה לשיפור בפריחה בעורו של התובע. פרופ' א. אינגבר הסביר, שברגישות למתכות ידועה התופעה שהפסקת העבודה איננה מביאה בהכרח להיעלמות הפריחה וזאת במשך חודשים ושנים. תיתכן גם האפשרות שהתובע ממשיך לנגוע במתכות גם היום, והרופא מוסיף שניקל וכרום מצויים בגופי מתכת שונים, בסיד, במלט ובדטרגנטים שונים (סעיף 6 בעמ' 2 של ת7/). בענין זה קיימת מחלוקת בין פרופ' א. אינגבר לבין המומחית מטעם הנתבעת פרופ' פרידמן-בירנבוים, המציינת שגם בזמן חופשות מעבודה, וגם בארבע השנים שחלפו מאז עזב התובע את עבודתו בבית ספר כדורי ועד הבדיקה אצל פרופ' פרידמן-בירנבוים, לא חל שיפור במהלך ובחומרת מחלתו של התובע. פרופ' פרידמן-בירנבוים סבורה שיתכן אמנם, כפי שמציין פרופ' א. אינגבר, שהתובע בא במגע בחיי יום יום עם ניקל וכרום, אשר לגביהם יש רגישות בתבחינים אצל התובע, ומגע כזה עלול לגרום להמשך דלקת כרונית עקב מגע אקראי, אפילו לזמן קצר או בריכוז נמוך של החומר, ויכולה אפילו להתפתח דלקת חריפה זמנית, כשקיים מגע אקראי ממושך או מגע עם ריכוז גבוה של חומרים אליהם רגיש התובע. ואולם, מצב של דלקת חריפה מתמשכת, ללא הבדל אם התובע בעבודה או אם הוא בחופשה, ובמשך ארבע השנים האחרונות מאז הפסיק לעבוד, מצביע לדעת פרופ' פרידמן-בירנבוים על כך שקיים אצל התובע מגע ללא הפסקה עם ריכוז גבוה או לאורך כל הזמן עם אותם חומרים שאיתם בא במגע בזמן שעבד, וזאת הן בעת חופשותיו והן במשך ארבע השנים מאז סיים עבודתו בבית ספר כדורי, ועד סמוך לבדיקה שהתקיימה אצל פרופ' פרידמן-בירנבוים. לדעת פרופ' פרידמן-בירנבוים לא ניתן לדבר על מגע אקראי, וגם לא ניתן לייחס את הממצא הקיים אצל התובע לדלקת אלרגית, אלא מדובר על דלקת חריפה (בגינה גם נדרש טיפול בזריקת קורטיזון בזמן ביקור התובע אצל פרופ' א. אינגבר). מצב זה מצביע, לדעתה, על דלקת שנגרמה בגלל מגע ממושך, או עם חומר מגרה בריכוז גבוה, בסמוך לביקורו של התובע אצל פרופ' א. אינגבר, דהיינו, סוג של מגע שאיננו קורה בחיי יום-יום, ולכן, לדעת פרופ' פרידמן-בירנבוים, ניתן להסיק שהתובע בעיסוקיו היום-יומיים מקיים מגע בלתי פוסק עם חומרים אלרגנים ועם חומרים מגרים בריכוז גבוה. מסקנתה של פרופ' פרידמן-בירנבוים היתה שאת ממצאי הדלקת הכרונית שהיתה ממוקמת בשטחים מוגבלים בצד הגבי של מפרקי האצבעות, ומעט בכפות הידיים, ניתן לייחס כקשורה ונובעת מעבודתו של התובע בבי"ס כדורי. מאידך, הדלקת החריפה על גבות שורשי הידיים, נובעת, לדעתה, מגירוי ראשוני עקב מגע ממושך ו/או עם ריכוז גבוה ישיר, באותם מקומות, עם חומר מגרה. לדעתה, הדלקת החריפה איננה תוצאה ישירה או עקיפה של עבודת התובע בבית ספר כדורי, ולכן ייחסה פרופ' פרידמן-בירנבוים לעבודתו של התובע בבית ספר כדורי נכות בשיעור של 10% בלבד (ולא 20% כפי שקבע פרופ' א. אינגבר בחוות דעתו, ת7/). ל"ב. אין איפוא מחלוקת לגבי עצם הקשר הסיבתי בין הדלקת הקיימת בעור הידיים של התובע, לבין עבודתו אצל הנתבעת. המחלוקת היא ביחס להיקף הנכות, ולכך אתייחס בהמשך. התובע נחשף במהלך עבודתו אצל הנתבעת לחומרים אלרגנים, וכן לחומרים מגרים (איריטנטים). פרופ' פרידמן-בירנבוים מציינת בחוות דעתה נ32/, עמ' 2, שחובה לעבוד בעבודה זו עם כפפות, ומציינת, בעמ' 1 של חוות דעתה, שהתובע סיפר כי היה עליו לבצע את ניקוי מכון החליבה והמכונות שלוש פעמים ביום, לאחר כל חליבה, ורק חלק מן העבודות ביצע עם כפפות שכן התובע התקשה לעבוד עם כפפות מאחר והמים היו חודרים לתוכן. בעדותו, בעמ' 32 לפרוט', הסביר התובע כי הוא ניסה לעבוד עם כפפות ואולם החומרים נכנסו לתוך הכפפות ונמצאו במגע ישיר כל הזמן עם העור, דבר שגרם לתופעה הפוכה, מחמירה, במובן זה שהחומר היה כל הזמן במגע עם העור. התובע העיד, בעמ' 32 לפרוט': "פה החומרים האלה זרמו כל הזמן, היתה סירקולציה, את צריכה להכניס את הידיים לתוך המים האלה ולהתעסק ולנקות ולא שהחומר בקצה כמו עקרת בית, כל הזמן כשמים זורמים בחוץ נכנסים בכפפות...". בעמ' 33 לפרוט' הסביר התובע, בהמשך החקירה הנגדית שהיו לו פצעים והיה לו קשה לעבוד. עוד הסביר שהוא רגיש לסטרופוז וסטרוקלין, וכן לחומרים כרום וניקל. התובע הוסיף, בעמ' 33, שחשיפתו לכרום וניקל היתה במכון החליבה. המפקח על המשקים החקלאיים, מר יעקב רבונה, הסביר בעמ' 48 לפרוט', שהסטרופוז והסטרוקלין הם חומרי ניקוי, שכל אחד מהם הוא תערובת חומרים. הכרום ניקל הוא מרכיב של הנירוסטה הבונה את מיכל החלב, את גביעי החלב, ולעיתים את הצנרת האוספת את החלב, כל מערכות החליבה בנויות מחומר נירוסטה שבתוכו כרום ניקל. כמו כן בכל המערכת שעליה ממונה העד, קיים שימוש בחומרים סטרופוז וסטרוקלין. ל"ג. אני סבור שהנתבעת נושאת בחבות גם ביחס לנכות הנובעת מהיחשפותו של התובע לחומרים כימיים מזיקים. המדובר בחומרים אלרגנים ומגרים (איריטנטים), ולכן, היה על הנתבעת לנקוט אמצעי זהירות המתחייבים מחשיפתם של העובדים לחומרים אלה. נכון הוא שמידת הרגישות והתגובה של כל אדם לגבי חומרים מסוג זה, שונה היא, יש מי שאינם רגישים ואין אצלם תגובה ביחס לחומרים אלה, ויש מי שמפתחים דלקות בעור מחמת היחשפותם לחומרים מסוג זה. מעיון בחוזרי המנכ"ל שהמציא העד יעקב רבונה, ביחס לשנים 1993 + 1997 (אם כי הופעת הפריחה לראשונה אצל התובע היתה ב1990-1991-), עולה שבפרק המתייחס לעבודה בדיר הצאן, אין הוראות המתייחסות להגנה על העובדים מפני חשיפה לחומרים כימיים או חומרים מזיקים, פרט להוראה שתרופות וטרינריות, חומרי חיטוי וכו', יוחזקו בארון מתכת סגור. במובחן מכך, הרי בנוגע לעבודה ברפת קיימת הוראה בפרק של חדרי החליבה (ת8/) גם בשנת 93, וגם בשנת 97, לאחסן חומרי ניקוי וחומרים צורבים בארון סגור, ולהחזיק ברפת ציוד מגן המתאים לטיפול בחומרים צורבים: משקפי מגן, כפפות מגן, וסינר גומי או פלסטיק. מכל מקום בכל הנוגע לעבודה בדיר הצאן, אין בחוזרי המנכ"ל לשנים 1993 ו1997- הוראות לגבי אופן השימוש בחומרים כימיים או חומרים שעלולים להזיק, כך גם אין הוראה לגבי השימוש בכפפות מגן. ל"ד. התובע הסביר שמכיוון שהיה עליו לבצע את העבודה כשהחומרים זורמים במצב של סירקולציה, ועליו להכניס את הידיים לתוך המים ולנקות, כשמים זורמים ונכנסים לכפפות, הרי גם לא היה בכפפות כדי לסייע, כשהחומרים המזיקים נכנסים לתוך הכפפות, ונמצאים במגע ישיר עם העור (עמ' 32 לפרוט'). לא הובאה כל עדות מטעם הנתבעת לגבי סוג הכפפות שנמסר לעובדי דיר הצאן לשימוש, והאם היה בכפפות אלה כדי ליצור אטימה מוחלטת מפני חדירת מים וחומרים מזיקים. הנתבעת היא שחשפה את העובדים, ובהם גם התובע, לעבודה עם חומרים אלרגנים וחומרים היוצרים גירוי (איריטנטים). היה על הנתבעת לצפות ולקחת בחשבון שיש עובדים שעלולים ליצור רגישות בעור ולפתח דלקות בעור מחמת היחשפותם לחומרים כאלה, ולכן חובתה היתה לנקוט באמצעי זהירות, בין היתר, ע"י מתן הוראות בטיחות והקפדה על שימוש בציוד מגן כדי למנוע חשיפה לחומרים שיש בהם פוטנציאל של יצירת גירוי ורגישות. לא הוכח שהנתבעת דאגה לספק כפפות מגן שיהא בהם כדי ליצור אטימה מלאה מפני חדירת מים או חומרים מזיקים, כדי למנוע מגע בין חומרים אלה לבין העור, וכעולה מעדות התובע, שלא נסתרה, לא היה בכפפות שהיו בשימוש כדי ליצור אטימה מפני חדירת חומרים מזיקים או מים מהולים בחומרים כימיים אלה (ואני מפנה לכך שגם בדברי התובע לפרופ' פרידמן-בירנבוים, בעמ' 1 של נ32/, נאמר שהמים היו חודרים לתוך הכפפות). גם ראינו שבחוזרי המנכ"ל לא היו בענין זה הוראות בטיחות לעובדי דיר הצאן (ת8/). אני מפנה לע"א 813/76, סוליקה נגד מדינת ישראל ואח', ל"א (3) פד"י, עמ' 518, בעמ' 520, לגבי השימוש הממושך בדטרגנטים שעלול לגרום להופעת אקסמה, ולגבי שימוש בכפפות בעבודה, ועריכת תבחיני טלאי, שפותחו עוד בשנות השישים, לצורך אבחון ומניעת התפתחות המחלה למצב כרוני. במקרה שבפנינו עולה מעדות התובע, שהכפפות לא מנעו חדירה של מים וחומרים כימיים לתוך הכפפות, דבר שגרם לחשיפת העור לחומרים המזיקים. לא הוכח שהנתבעת דאגה לספק לתובע, כפי שחייבת היתה, כפפות היוצרים אטימה מוחלטת למניעת חדירת המים והחומרים המזיקים. ל"ה. באשר לטענת אשם תורם הן בכל הנוגע לפגיעה בגבו של התובע בגין האירוע מיום 13.1.91 (או 14.1.91), והן בגין חשיפה לחומרים המזיקים - אינני סבור שהוכח אשם תורם. בע.א. 477/85, בוארון נגד עירית נתניה ואח', מ"ב (1) פד"י, עמ' 415, נקבע בעמ' 425: "עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע, ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע - עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת". כך, למשל, בע"א 530/70, רביבו נגד חברת החשמל, כ"ה (1) פד"י, עמ' 724 (פסק דין שאליו מפנה ע.א. הנ"ל, 477/85), נקבע בעמ' 428, מול האות ה', שהמעבידה לא עמדה בחובתה להדריך את העובד הדרכה של ממש, וגם אם טעה העובד בעשותו את הפעולה שעשה, אין לייחס לו בשל כך רשלנות תורמת. וכן בע"א 655/80, מפעלי קירור בצפון נגד מרציאנו, ל"ו (2) פד"י, עמ' 592, בעמ' 603 סיפא - 604 רישא: "מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו...". במקרה שבפנינו לא נקטה הנתבעת כמעבידתו של התובע, באמצעי הזהירות הדרושים כדי למנוע פגיעה בעובדים שעסקו בטילוף הכבשים, ובהם התובע, שהיה במועד הרלוונטי רכז ענף הצאן של בית הספר כדורי, לא ניתנו הוראות לבטיחות, לא הוקצה כח האדם הדרוש למתן עזרה לתובע, ולא הועמד לרשותו המתקן הפנאומטי שהיה ידוע מזה שנים בארץ, ושאיפשר ביצוע הרמת הכבשה והפיכתה מבלי שהעובד יצטרך להשקיע מאמץ, שבעטיו נפגע התובע בגבו. גם לענין ההגנה על התובע, כמי שבא במגע עם חומרים מזיקים במהלך עבודתו בדיר הצאן, לא נקטה הנתבעת באמצעי הזהירות הדרושים, לא ניתנו הוראות בטיחות, ולא סופקו לתובע כפפות שתהיינה אטומות במידה מספקת למניעת חדירת המים, והחומרים המזיקים שהמים היו מהולים בהם. לא הוכח בנסיבות אלה אשם תורם מצד התובע ולכן על הנתבעת לפצות את התובע בגין כל הנזקים שנגרמו לו הן בכל הנוגע לפגיעה בגבו, והן בכל הנוגע להיחשפותו לחומרים מזיקים. ל"ו. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, ד"ר מיכאל בש, קבע לתובע בחוות דעתו הנושאת תאריך 1.6.97, נכות צמיתה בשיעור של 30%, בציינו שהתובע סובל ממחלת גב כרונית מתמשכת עם יסודות של שינויים התפתחותיים על רקע מחלת שויירמן שמקורה בגיל ההתבגרות, ללא כל ביטוי קליני ותפקודי עד לאירוע מיום 13.1.91 (14.1.91). מציין המומחה הרפואי, שהופעת הכאבים העזים באופן פתאומי, קודם לאורך רגל שמאל, ורק אח"כ כאבים בהם חש התובע גם בגב התחתון, מעידים על אירוע בקע הדיסק ואלה עיקר ההפרעות של התובע עד היום ולכן, יש לזקוף את הנכות כולה על חשבון עבודתו החקלאית באותו יום או בסמוך לו. אוסיף שגם לא הוכח כי התובע סבל מבעיות בגבו בטרם האירוע הנ"ל. ל"ז. על כך יש להוסיף את הנכות ממנה סובל התובע בגין הפגיעה בעור ידיו. המומחה למחלות עור, פרופ' א. אינגבר, קבע לתובע בחוות דעתו (ת7/), מיום 4.5.97, נכות צמיתה בשיעור של 20%, וציין כי התובע סובל, לפי בדיקתו, מאודם בעור הידיים, קשקשת מרובה, סדקים, ושלפוחיות מרובות. המומחית בתחום מחלות העור מטעם הנתבעת, פרופ' ר. פרידמן-בירנבוים, סברה שיש לייחס לעבודתו של התובע נכות בשיעור של 10% בלבד, הואיל ולדעתה ניתן לייחס את הממצאים של דלקת כרונית שהיתה ממוקמת לשטחים מוגבלים לצד הגבי של מפרקי האצבעות, ומעט בכפות הידיים, כקשורה לעבודתו של התובע בביה"ס כדורי, ומאידך הדלקת החריפה על גבות שורשי הידיים נובעת, לדעתה, מגירוי ראשוני עקב מגע ממושך או עם ריכוז גבוה ישיר באותם המקומות עם חומר מגרה, ולדעתה, הדלקת החריפה איננה תוצאה ישירה או עקיפה של העבודה בבית הספר כדורי. לדעתה של פרופ' פרידמן-בירנבוים, ניתן להסיק שהתובע בעיסוקיו היום-יומיים מקיים מגע בלתי פוסק עם חומרים אלרגנים ועם חומרים מגרים בריכוז גבוה, שתי האפשרויות אינן נדרשות בחיי היום-יום הרגילים (עמ' 3 סיפא של נ32/). ל"ח. אינני סבור שהוכחה תשתית ראייתית, ואינני סבור שהוכח כי התובע בא במגע, מעבר לנדרש בחיי היום-יום הרגילים, עם חומרים אלרגנים ועם חומרים מגרים בריכוז גבוה. לכן, במחלוקת שבין הרופאים מקובל עליי האמור בחוות דעתו של הפרופ' א. אינגבר, ת7/. בפיסקה 6, בעמ' 2 של חוות דעתו, מסביר הפרופ' א. אינגבר שהפסקת העבודה איננה מביאה בהכרח להעלמות הפריחה וזאת במשך חודשים ושנים (ההדגשה שלי - י.ג.). מסביר, שם, הפרופ' א. אינגבר שיתכן והתובע ממשיך לגעת במתכות גם היום, הואיל וניקל וכרום מצויים בגופי מתכת שונים, בסיד, במלט ובדטרגנטים שונים. בע"א 813/76, סוליקה נגד מדינת ישראל, ל"א (3) פד"י, עמ' 518, סבר בית המשפט המחוזי שיש להפחית תרומת רשלנות של 20% מן התובעת הואיל ולאחר גילוי האקסמה בידיה, היא המשיכה לעשות עבודות בביתה תוך מגע מזיק של ידיה עם חומרי ניקוי ומים. בית המשפט העליון ביטל הפחתה זו של אשם תורם (שם, בעמ' 523), בסוברו שההשפעה המצטברת של המגע הנמשך עם חומרים מזיקים במשך 8 שעות עבודה, היא שהפכה את המחלה לכרונית, ואילו השפעת עבודת הבית לא היה בה כדי להוסיף או לגרוע בענין זה. במקרה הנדון בפנינו, לא הוכח שמאז יצא התובע לפנסיה מוקדמת אצל הנתבעת (30.9.93), הוא בא במגע עם חומרים מזיקים מעבר למגע הרגיל בחיי יום-יום (וזה כולל בתוכו מגע עם ניקל וכרום המצוי בגופי מתכת שונים). מעדות התובע עולה, שלאחר סיום עבודתו בבי"ס כדורי הוא עבד בשמירה, בחצי משרה, בערך כשנה, היה פרק זמן בתקופת אבטלה, לאחר מכן עבד בתפקיד האחראי על ההשקיה בענף האבוקדו בקיבוץ ראש הנקרה, ובהמשך עבד כסדרן עבודה כארבעה חודשים בחברה העוסקת בהדברות, מבלי שנחשף לחומרי הדברה, אך הוא לא היה מסוגל להריח חומרים כאלה, ועזב. נכון למועד עדותו היה מובטל (עמ' 23 לפרוט'). האמור בעמ' 3 סיפא בחוות דעתה של פרופ' פרידמן-בירנבוים (נ32/), לפיו ניתן להסיק שהתובע בעיסוקיו היום-יומיים מקיים מגע בלתי פוסק עם חומרים מזיקים (מעבר לנדרש בחיי יום-יום) ובכך מוסברת, לדעת הרופאה, הדלקת החריפה על כפות שורשי ידיו, הינו בגדר אפשרות תיאורטית בלבד. לא הונחה לדעתי תשתית ראייתית, שעל בסיסה ניתן היה לקבוע שהתובע ביצע או מבצע עיסוק, לאחר שסיים את עבודתו בבי"ס כדורי, שיש בו כדי לחשוף אותו לחומרים מזיקים, ולכן, אני סבור שיש לקבל את קביעתו של הפרופ' א. אינגבר ש- 20% הנכות בגין מחלת העור ממנה סובל התובע, נובעים כולם מעבודתו החקלאית בבי"ס כדורי. ל"ט. נכות המשוקללת של התובע היא, איפוא, בשיעור של 44% לצמיתות. התובע יליד 1949, והנכות ממנה הוא סובל אונתה לו בהיותו כבן 42, וזו מתבטאת הן בתחום האורטופדי (כאבי גב, קרינה לרגל שמאל, וקושי בכיפוף), והן בתחום מחלת העור, ובהתחשב בנכות משולבת זו ובשים לב לגילו של התובע, נראה לי כי ראוי לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק שאיננו ממוני בסכום של 150,000 ש"ח. בקביעת הסכום כבר לקחתי בחשבון שראש נזק זה של כאב וסבל נושא ריבית החל ממועד היווצרות עילת התביעה. מ. הנכות הצמיתה ממנה סובל התובע היא נכות תפקודית המגבילה את כושר עבודתו ותפקודו של התובע. התובע עבד במשך לא מעט שנים בתפקיד רכז ענף הצאן. אני מפנה למוצג נ1/, ממנו עולה שהתובע עבד בשנים 1972 עד 1974, בענף הצאן בקיבוץ כברי, לאחר מכן משנת 1976 עד ינואר 1979 בתפקיד קצין בטחון בקופת חולים, מינואר 1979 עד אוגוסט 1981 בענף הצאן של קיבוץ כברי, משנת 1981 עד דצמבר 1983 כרכז ענף הצאן במקווה ישראל, ומשנת 1984 עד 1993, בתפקיד רכז ענף הצאן אצל הנתבעת. המומחה הרפואי בתחום האורטופדי, הד"ר מ. בש, קבע בחוות דעתו שמחמת נכותו של התובע, אין הוא מסוגל לעסוק בחקלאות או בכל עבודה פיזית. על כך, יש להוסיף את הנכות בגין מחלת העור שגם היא מגבילה, כמובן, את כושר עבודתו של התובע. בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ. רמזי, נ"ב(3) פד"י, עמ' 792, דן ביהמ"ש העליון בשימוש במונח "נכות תפקודית", וציין שאת הפסד כושר ההשתכרות על ביהמ"ש לקבוע, בשים לב לנכותו הרפואית ונכותו התפקודית של הנפגע, טיב המגבלות ואופיין, וההשלכה על כושרו של הנפגע לחזור ולבצע פעילויות ועבודות מסוימות. בעניין שנדון בע"א 3049/93 הנ"ל, היתה נכותה הרפואית של המערערת 23.5%. המומחה הרפואי קבע שנכותה התפקודית היא 15%, ואולם עקב מוגבלותה הפיזית נבצר מן המערערת לעבוד בעבודה היחידה שעבדה עד לתאונה (עבודת נקיון) - ועקב העדר השכלה קשת המקצועות הפתוחה בפניה מצומצמת, ולאור גילה במועד פסה"ד בבימ"ש קמא (59), ומוגבלותה הפיזית, תיתקל בקשיים במציאת מקום עבודה, לכן קבע ביהמ"ש העליון שכושר השתכרותה של המערערת עקב התאונה נפגע בשיעור של כ - 50% (שם בעמ' 802-805). מ"א. בענייננו, כבר הצבעתי על כך שהתובע עבד בענף הצאן, כתשע שנים אצל הנתבעת, ועוד קודם לכן בערך כשבע שנים בקיבוץ כברי ומקווה ישראל. המומחה הרפואי ד"ר מ. בש קבע, שעקב נכותו האורטופדית אין התובע מסוגל לעבוד כחקלאי או בכל עבודה פיסית ועל כך יש להוסיף את המגבלה הנובעת מדלקת העור בידיו. הועדה הרפואית המחוזית של משרד הבריאות אשר בפניה הועמד התובע לבדיקה, קבעה ביום 20.4.93, שקיימות סיבות רפואיות מספיקות להפסקת עבודתו של התובע לצמיתות כרכז ענף חקלאי, ובכל תפקיד אחר בשירות המדינה, וקבעה כי נכותו של התובע לצורך גימלאות היא בשיעור של 50% - מכתב הרופא ד"ר פטרוניוס מן היחידה הרפואית לעובדי מדינה מיום 5.5.93, אשר בקובץ המסמכים ת6/, וכן עיינו בפרוטוקול הועדה המחוזית נ12/. יחד עם זאת, נראה לי שהתובע יכול לעבוד, בכפוף לנכותו והגבלותיו, בעבודות שאינן מחייבות מאמץ פיזי או חשיפה לחומרים כימיים או מזיקים, כגון, שמירה ואבטחה, בהתחשב בכך שלתובע רשיון נשק כקצין בטחון (עמ' 34 לפרוט', שורה 3), או לנצל את הידע שלו בחקלאות, ככל שמדובר בתפקיד שאינו כרוך במאמץ פיסי, ובכפוף לנכותו ומגבלותיו. הייתי מעריך את הגבלת כושר השתכרותו של התובע עקב התאונה, בשים לב לנכותו הרפואית, בשים לב לקביעותיו של המומחה הרפואי ד"ר מ. בש בתחום האורטופדי, בכל הנוגע לחוסר יכולתו של התובע לבצע עבודה בחקלאות או עבודה פיסית, והאמור בחוות הדעת של פרופ' א. אינגבר ופרופ' פרידמן-בירנבוים בענין מחלת העור, כהגבלה בשיעור של 50% מכושר ההשתכרות של התובע. מ"ב. משכורתו של התובע בשנת המס 1990 לפי טופס 106 (עיינו בקובץ ת4/) הסתכמה ב - 25,748 ש"ח, משמע 2,146 ש"ח לחודש, משוערכת מיוני 1990 עד היום: 5,834 ש"ח. משכורתו של התובע בשנת המס 1991 לפי טופס 106 (עיינו בקובץ ת4/) הסתכמה ב - 35,316 ש"ח, משמע, 2,943 ש"ח לחודש, משוערכת מיוני 1991 עד היום: 6,685 ש"ח. לכן, נראה לי להעמיד את חישוב הפיצוי המגיע לתובע בגין הפגיעה בכושר השתכרותו על בסיס שכר ממוצע משוערך של 6,260 ש"ח (הממוצע בין שנת 1990 לשנת 1991). ב"כ התובע סבר בתחשיב הנזק מטעמו, שהתובע עשוי היה להתקדם ולהגיע לשכר של 7,500 ש"ח לחודש (נכון למועד הגשת תחשיבו ב - 30.12.98). לא שוכנעתי שקיימת הצדקה להעמיד את הבסיס לחישוב שכרו של התובע על סכום שעולה מעבר לממוצע ההשתכרות ב - 1990 ו - 1991, בהתחשב בכך שהתובע התקבל לעבודה אצל הנתבעת כרכז ענף הצאן, ב - 1984. הפגיעה אירעה לאחר שהתובע הספיק לעבוד אצל מעבידתו בערך 6-7 שנים, והתובע הביא עמו נסיון קודם של כשש שנות עבודה בענף הצאן עוד בטרם התחיל לעבוד אצל הנתבעת, ולכן יש לראות את ממוצע השתכרותו של התובע בשנים 1990 ו - 1991 כמשקף את כושר השתכרותו. מ"ג. מקובלת טענת ב"כ התובע (עמ' 6 בתחשיב הנזק מיום 30.12.98), שביחס להפסדי העבר ותקופת הפסד ההשתכרות בעתיד, יש להוסיף לשכרו של התובע תוספת של 10% בגין התנאים הסוציאליים (חלקו של המעביד בקרן השתלמות, הבראה, ופיצוי פיטורין או מענק פרישה), משמע, תוספת של 626 ש"ח לחודש, כך שהחישוב ייעשה על בסיס שכר משוערך של 6,886 ש"ח לחודש (6,260 ש"ח שכר, בתוספת 626 ש"ח לחודש בגין תנאים סוציאליים). תאריך פרישתו של התובע משרות המדינה היה ב- 30.9.93, כעולה ממכתב אגף החינוך ההתיישבותי מיום 28.9.93 (בקובץ המסמכים ת6/, וכן המכתב של אגף החינוך ההתיישבותי נ14/) ולכן יש לחשב את הפיצוי המגיע לתובע בגין הפסד השתכרות לעבר החל מתאריך 1.10.93 (ולא 1.9.93 כנטען בתחשיב ב"כ התובע). הפיצוי לתקופה מיום 1.10.93 עד היום: 107 חודשים X 6,886 ש"ח לחודש X 50% = 368,401 ש"ח. הפיצוי לעתיד: התובע כבן 53 היום, ולפניו כשתים עשרה שנות עבודה: 6,886 ש"ח X 50% X 12 חודשים = 41,316 ש"ח לשנה X מקדם היוון ל - 12 שנה: 9.9540 = 411,259 ש"ח. מ"ד. הפסד פנסיה: את החישוב מציע ב"כ התובע לערוך (עמ' 6 של תחשיבו מיום 30.12.98), לפי משכורת קובעת של 5,000 ש"ח לחודש, שערכה המשוערך ממועד תחשיבו עד להיום: 5,449 ש"ח לחודש, וזאת לפי 20% פנסיה מן המשכורת הקובעת (על בסיס 2% צבירה לשנה), אך בתחשיב המעודכן מיום 26.4.99, עמ' 8, ציין ב"כ התובע ששיעור הפסד הפנסיה הוא 42% מן המשכורת הקובעת לפי 2% צבירה ממועד פרישת התובע לפנסיה מוקדמת (1993) ועד הגיע התובע לגיל 65 (2014), ואכן נראה לי שבהתאם לשיעור זה (42%), יש לערוך את החישוב, דהיינו, 2% צבירה לתקופה של כ - 21 שנות עבודה. לענין המשכורת הקובעת: לפי הודעת ב"כ הנתבעת מיום 28.6.99, עמדה המשכורת הקובעת באותו מועד על 4,636 ש"ח לחודש, משוערך להיום: 5,084 ש"ח לחודש, ובהתאם לכך אערוך את חישוב אבדן הפנסיה. את שיעור הפיצוי בגין אובדן הפנסיה יש לחשב בשים לב לעובדה שהפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע היא בשיעור של 50%, ולכן החישוב יהא: 5,084 ש"ח לחודש X 42% X 12 חודשים X 50% פגיעה בכושר ההשתכרות = 12,812 ש"ח לשנה. סכום זה יש להוון לתקופה של 13 שנה, ממועד הפרישה הצפוי, אלמלא הפגיעה, ובהתאם לתוחלת חייו של התובע, מקדם ההיוון: 10.6349, וכן יש לקחת בחשבון את מקדם ההיוון הכפול לתקופה של 12 שנה (מהיום ועד לגיל הפרישה הצפוי של התובע אלמלא הפגיעה) שהוא: 0.7, ולכן החישוב יהא: 95,378 ש"ח = 0.7 X 10.6349 X 12,812 לשנה. מ"ה. מציין ב"כ התובע בתחשיבו, שהתובע היה זכאי לדיור וכלכלה בתחומי בי"ס כדורי במסגרת עבודתו, וכחלק מתנאי עבודתו. עקב הפגיעה נאלץ התובע לפנות את דירת מגוריו. מעיון במכתבים המצויים במסגרת הקובץ ת6/ עולה שמנהל הכפר דרש מן התובע לפנות ולהחזיר את דירת השרות (מכתבים מיום 30.6.93, 29.10.93 ו - 15.6.94, מכתב מנהל בנא"מ מיום 23.6.94, וזכרון דברים מיום 8.11.93). ב"כ התובע מבקש לפסוק לזכות מרשו פיצוי מן המועד בו פינה התובע את דירת השרות, יולי 1994, ואילך, לפי דמי שכירות לדירת שני חדרים, בסך 350 דולר ארה"ב לחודש, לפי שער יציג של 4.2 ש"ח לדולר (לפי מועד הגשת תחשיבו) ועד הגיע התובע לגיל פרישה, כשהפיצוי הכולל הנדרש בתחשיב בראש נזק זה הוא 301,350 ש"ח. אין מחלוקת על כך שהתובע קיבל דירת שירות בתחומי בי"ס כדורי כחלק מתנאי עבודתו אצל הנתבעת, ונאלץ לפנות את דירת השירות משנקבע שעליו לפרוש משירות המדינה. מחוות דעת המומחה הרפואי שבפניי, ד"ר מ. בש, עולה שנכותו האורטופדית של התובע היא בשיעור של 30%, ולפי קביעתו עם נכות כזו אין התובע מסוגל לעבוד בחקלאות או כל עבודה פיזית, ועל כך יש להוסיף את מחלת העור, כך שלפי קביעות אלה של המומחה הרפואי האורטופדי ד"ר מ. בש, ושל רופאי העור פרופ' א. אינגבר ופרופ' פרידמן-בירנבוים לא היה התובע מסוגל להמשיך בעיסוקו אצל הנתבעת, כך שפרישתו משירות המדינה היתה מחוייבת המציאות גם לפי הקביעות הרפואיות הרלבנטיות בתביעת נזיקין זו: הפגיעה בגב ומחלת העור, ומכאן שנגרם לתובע נזק גם מחמת הפסד דירת השירות. (הקביעה של 30% נכות בגין כיב בתריסריון בועדה הרפואית של עובדי מדינה, נ12/, אינה חלה ביחס לפגיעות נשוא הדיון בהליך זה, ואינה רלבנטית לענייננו). לענין שיעור הפיצוי בכל הנוגע להפסד דירת השירות, עלי לקחת בחשבון שלא הוכח שווי הערך הכספי של דירת השירות שניתנה לתובע בבי"ס כדורי, אך ברור שלמגורים במסגרת דירת שירות ערך כספי שעל בית המשפט להעריכו לפי אומדנא דדיינא. אין לדעת האם התובע היה ממשיך להתגורר לאורך ימים ושנים בדירת השירות. לא ניתן לשלול אפשרות שהתובע היה בוחר מטעמיו לעבור למקום מגורים אחר, שלא במסגרת דירת שירות, או שהיה מסיבה כלשהיא, מרצונו או שלא מרצונו, מחליף את מקום עבודתו, גם אלמלא הפגיעות נשוא תביעת הנזיקין. לכן נראה לי שיש להעמיד את הפיצוי המגיע לתובע בגין אבדן דירת השירות, על סך של 120,000 ש"ח נכון להיום, לפי הערכתי, בדרך של חישוב גלובלי. מ"ו. ב"כ התובע מבקש לפסוק לזכות מרשו פיצוי בגין עזרת צד ג' מיום התאונה (ינואר 1991), ולמשך שמונה שנים (עד דצמבר 1998), בסכום גלובלי של 50,000 ש"ח, וכן לעתיד, לתקופה של 27 שנים, לפי 700 ש"ח לחודש, בסכום של 155,313 ש"ח. אינני סבור שיש מקום לפסוק לזכות התובע פיצוי בגין ראש נזק זה. מעיון בחוות דעתו של המומחה הרפואי בתחום האורטופדי ד"ר מ. בש עולה, שהתובע סובל ממחלת גב דיסקאלית כרונית שיש בה עליות ומורדות ברמת הכאב וההגבלה, אך אינני סבור שיש בממצאים הנובעים מחוות דעת זו כדי להצדיק היזקקות לעזרת צד שלישי, הוא הדין לגבי הנכות הנובעת ממחלת העור. לתובע הוצג שאלון נ28/, בו נשאל התובע בשאלה מס' 62, האם העסיק עוזרת בית מאז האירוע נשוא התביעה ועד מתן תשובתו. בתצהיר התשובות מיום 15.7.97, נ29/, השיב התובע על שאלה זו: "לא". בעמ' 34 לפרוט' אישר התובע (בישיבה מיום 7.9.98), שעל פני כל התקופה הוא לא החזיק עזרה בשכר או אחרת בניקוי הבית, אך הוסיף שבמועד הכנת התצהיר (יולי 1997), הוא היה נשוי ובינתיים הוא התגרש, אך הוסיף בתשובה לשאלה נוספת שהוא איננו מחזיק עזרה בשכר לניקיון הואיל ואין לו כסף. עולה מן האמור, שמאז הפגיעה ועד למתן העדות בביהמ"ש לא העסיק התובע עזרה, ולגוף הענין לא שוכנעתי מחוות דעת המומחה הרפואי האורטופד, ומן האמור בחוות הדעת של המומחים למחלות עור, שהתובע נזקק לעזרת צד שלישי, לכן לא ראיתי מקום לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה. מ"ז. ב"כ התובע מבקש לפסוק למרשו פיצוי בסך 50,000 ש"ח בגין הוצאות נסיעה מוגברות ותרופות. לא ראיתי הצדקה לכך. ההוצאות הרפואיות אמורות להיות מכוסות ע"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי. מעבר לכך: הן הפגיעה האורטופדית והן מחלת העור הוכרו ע"י המוסד לביטוח לאומי כפגיעה בעבודה. לפי תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפולי רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח - 1968, זכאי הנפגע לטיפול רפואי שייקבע ע"י הרופא המטפל בו במישרין מטעם שירות רפואי (סעיף 2). טיפול רפואי לפי סעיף ההגדרות כולל הן ריפוי, הן בדיקות, הן אישפוז, הן תרופות, והן שיקום רפואי וכו'. בהתאם לסעיף 7 של אותן תקנות, זכאי נפגע הזקוק לאמצעי תחבורה, לשם קבלת שירות רפואי, לקבל כיסוי להוצאות אלה מן הביטוח הלאומי, באמצעות השירות הרפואי שבטיפולו הוא נמצא, וכן: ראה את ענין החזר ההוצאות והפיצוי בעד הפסד הזמן, לפי סעיף 7א' של אותן תקנות, בנסיבות מתאימות העשויות להצדיק זאת. אינני סבור שקיימת תשתית ראייתית שיש בה כדי להצדיק פסיקת פיצוי בגין הוצאות נסיעה אחרות שאינן בגין היזקקות לטיפול רפואי, דהיינו: אינני סבור שהוכח צורך בהוצאות נסיעה עודפות מעבר לאלה שהתובע היה נזקק להן בחיי יום-יום אלמלא פגיעתו. ככל שנזקק התובע להוצאות נסיעה הקשורות לטיפול רפואי, הרי הוא זכאי לקבל החזר הוצאות אלה מן הביטוח הלאומי, באמצעות השירות הרפואי, ולכן אין מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה. מ"ח. סכום הנזקים: 1) כאב וסבל: 150,000 ש"ח 2) הפסד השתכרות לעבר: 368,401 ש"ח. 3) הפסד השתכרות לעתיד: 411,259 ש"ח. 4) הפסד פנסיה: 95,378 ש"ח. 5) הפסד דירת שירות 120,000 ש"ח. _________________ סה"כ : - 1,145,038 ש"ח. מ"ט. ניכוי הביטוח הלאומי: לתובע שולם מענק נכות בסך 11,643 ש"ח ביום 14.11.94 (מוצג נ31/), השווי המשוערך להיום: (ממדד ספטמבר 1994 עד מדד יוני 2002) = 18,247 ש"ח. מענק נכות נוסף בסך 12,234 ש"ח ביום 23.11.97 (מוצג נ30/), השווי המשוערך להיום: (ממדד אוקטובר 1997 ועד מדד יוני 2002) = 14,375 ש"ח. סה"כ השווי המשוערך של תגמולי הביטוח הלאומי: 32,622 ש"ח. יתרת סכום הנזקים אחרי הפחתת תגמולי הביטוח לאומי: 1,112,416 ש"ח. לענין ריבית באשר לפיצוי בגין תקופת הפסדי העבר מחד גיסא, והריבית שאמורה להתווסף לניכויים מאידך גיסא, אתן דעתי בפיסקה נפרדת בסיפא של פסה"ד ואתן הוראות מתאימות. נ. בשים לב להוראות חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], תש"ל - 1970, סעיף 60(ג), אם היה אוצר המדינה חייב בתשלום הפיצויים, וכזהו המקרה שבפנינו, הברירה בידי הזכאי (התובע) לבחור בגימלה או בפיצויים - ס"ק 1. בתובענה לפי פקודת הנזיקין ברירה זו מצויה בידי הזכאי עד לאחר תום התקופה לערעור על פסק הדין - ס"ק 2. ביהמ"ש קיים בתיק זה, בסוגיה זו, מספר ישיבות ואני מפנה, בין היתר, גם להודעה שהגישה ב"כ הנתבעת לביהמ"ש ביום 28.6.99, הודעה זו ניתנה לאחר בדיקה עם אגף החשב הכללי באוצר (גימלאות). הודעה נוספת הוגשה ע"י הנתבעת ביום 15.7.99 ובה צויין שהתובע נכנס בגדר הוראת סעיף 60(ג) של חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב] תש"ל - 1970, ולא בגדר הוראת סעיף 21 של אותו חוק. בהודעה נוספת מיום 29.7.99, הבהירה ב"כ הנתבעת שההודעה מיום 15.7.99 איננה פוגעת בהודעה הקודמת שהוגשה בישיבת 28.6.99. לבסוף, הבהירה עוד ב"כ הנתבעת, בהודעה מיום 7.9.99, שבכל מקרה לא תיפגע גימלתו של התובע הנובעת מנכותו בגין התריסריון (דהיינו, הנכות שאין בינה לבין תביעת הנזיקין ולא כלום), והוא ימשיך לקבלה בשיעור יחסי, כמפורט בסעיפים 2, 5, ד'(א), להודעה מיום 28.6.99, וגם אם ייפסקו לטובת התובע פיצוים בגין תביעת הנזיקין. אציין מיד, שהודעותיה אלה של ב"כ הנתבעת מיום 28.6.99, 15.7.99 ו - 7.9.99 מקובלות עלי, והן מתיישבות עם הוראת סעיף 60(ג) של חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], ובהתאם לכך גם יש לנהוג בענין הגימלאות במקרה שבפנינו, בשים לב לתביעת הנזיקין שעניינה נכותו של התובע בגין הדרמטיטיס הכרונית והפגיעה בגב, אך ללא קשר לנכותו בגין כיב התריסריון, שבגינה בלבד ימשיך התובע לקבל גימלה גם בעתיד. בהודעתה מיום 28.6.99 מסבירה ב"כ הנתבעת שעד כה מקבל התובע גימלה לפי 50% נכות רפואית, המזכים אותו בקיצבה בשיעור של 35% מן המשכורת הקובעת, וזו הסתכמה ב - 1663.78 ש"ח ליום 28.6.99, אך לאחר שיודיע התובע על בחירתו בפיצויי הנזיקין, לפי סעיף 60(ג) של חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], יקבל התובע קיצבה לפי 29% מן המשכורת הקובעת, משמע, 1,344.78 ש"ח, דהיינו, הפרש בסך 319.30 ש"ח לחודש, שבו תפחת הגימלה החודשית (הנתונים הינם נכון למועד הגשת ההודעה מיום 28.6.99). סה"כ הקיצבאות שקיבל התובע בגין הפגיעה בגב ומחלת העור (הפריטים הרלבנטיים לתובענה זו), בלבד, נכון ליום 28.6.99: 21,712.40 ש"ח (בגין התקופה מיום 1.10.93 עד 31.5.99 בערכים של מאי 1999). יצויין גם שהתובע היוון 25% מקיצבתו בסכום כולל של 17,458 ש"ח. אם יבחר התובע בפיצויי הנזיקין, ימשיך לקבל גימלה חודשית בסך 1,344.78 ש"ח (בגין נכות הכיב בתריסריון, נכון לערכים של מאי 1999), ויהא עליו להשיב את החלק העודף של הגימלאות שהוונו, והכוונה היא למחצית מן הסכום המהוון שקיבל, מחצית ששוויה 8,700 ש"ח, נכון למועד הודעתה הנ"ל של ב"כ הנתבעת. למותר לציין, שיהא על התובע להשיב לנתבעת גם את הגימלאות העודפות (בכל הנוגע למחלת העור והפגיעה בגב), ביחס לתקופה שממועד הודעת ב"כ הנתבעת (יוני 1999), ועד לתאריך שבו יודיע התובע בכתב לנתבעת על בחירתו לפי סעיף 60(ג) של חוק שירות המדינה (גימלאות). כמו כן, יהא על התובע להשיב לנתבעת את הגימלה העודפת כפי שחושבה לעיל: 21,712 ש"ח, נכון למועד ההודעה מיום 28.6.99. בסה"כ יהא על התובע להשיב לנתבעת, בהתאם לאמור בהודעת ב"כ הנתבעת מיום 28.6.99, סך של 30,000-31,000 ש"ח, אך כאמור לעיל יש להוסיף על כך גם את הגימלה העודפת ביחס לתקופה מיוני 1999 ועד לתאריך בו יודיע התובע בכתב על בחירתו. נ"א. את מענק הפרישה בסך 13,104 ש"ח, שהינו הטבה שצמחה עקב נכותו של התובע, הרלבנטית לתביעה, יש להפחית מן הפיצוי הנזיקי, ועמדתה זו של הנתבעת מקובלת עלי. הואיל והתובע פרש משרות המדינה ביום 30.9.93, יש להפחית מן הפיצוי הנזיקי המגיע לו גם את מענק הפרישה בסך 13,104 ש"ח כשהוא משוערך ממדד ידוע אוגוסט 1993 עד היום, שוויו המשוערך: 23,604 ש"ח, כך שיתרת הפיצוי המגיעה לתובע לאחר הפחתת תגמולי הביטוח הלאומי, ולאחר הפחתת מענק הפרישה, הוא: 1,088,812 ש"ח. נ"ב. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום של 1,088,812 ש"ח, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 17.5% מן הסכום שנפסק, ומע"מ כחוק על שכר הטרחה, וכן החזר אגרת המשפט בסך 594 ש"ח, כשהחזר אגרה זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מיום 26.12.95 עד היום, וכן על הנתבעת להחזיר לתובע את הסכומים ששילם התובע לרופאים מטעמו: ד"ר שלמה ריינר ופרופ' א. אינגבר בגין חוות הדעת שנתנו, לפי קבלות, בצרוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק ממועד התשלום, לפי קבלה, ועד היום. יתרת אגרת המשפט המגיעה בגין תובענה זו תחול על הנתבעת. כל הסכומים שפורטו לעיל הינם "הסכום הפסוק" אשר ישולם ע"י הנתבעת במשרד ב"כ התובע לא יאוחר מתאריך 10.9.02, שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד הפרעון המלא בפועל. האמור לעיל, מותנה בכך שלא יאוחר מאשר שבוע ימים ממועד המצאת פסק הדין (הפגרה כלולה בתוך מנין הימים), יודיע התובע בכתב לבית משפט זה, עם העתק לפרקליטות, לפי הוראת סעיף 60(ג)(2) לחוק שירות המדינה (גימלאות), האם הוא בוחר בהמשך תשלום הגימלה בגין הדרמטיטיס הכרונית והפגיעה בגב (במובחן מן הגימלה בגין כיב התריסריון שאינה רלבנטית להליך זה ושתשלומה יימשך לפי הודעת ב"כ הנתבעת מיום 7.9.99), או שמא בוחר הוא בפיצויי הנזיקין שנפסקו בהליך זה. אם יבחר התובע בהמשך הגימלה בגין הדרמטיטיס הכרונית והפגיעה בגב, ייחשב חיובה של הנתבעת עפ"י פסק דין זה כבטל, ואילו אם יבחר התובע בתשלום הפיצויים, על פי פסק דין זה, כי אז יהא עליו לפעול לענין השבת הסכומים שקיבל, בגין אותו חלק של הגמלאות המתייחס לדרמטיטיס הכרונית והפגיעה בגב, עפ"י המפורט בהודעת ב"כ הנתבעת מיום 28.6.99, בשילוב עם ההודעה מיום 7.9.99. נ"ג. לבסוף: הוראות לענין חישוב הריבית: לפיצוי המגיע בגין הפסד השתכרות לעבר (368,401 ש"ח) יש להוסיף ריבית צמודה בשיעור של 4% לשנה לפי אמצע התקופה, דהיינו, החל מיום 1.4.98 עד היום. לניכוי המענק המשוערך של המל"ל בסך 18,247 ש"ח יש להוסיף ריבית צמודה של 4% לשנה החל ממועד התשלום, 14.11.94 עד היום, ואותו שיעור ריבית יש להוסיף לניכוי המענק המשוערך של המל"ל בסך 14,375 ש"ח, החל ממועד התשלום 23.11.97 עד היום, וכן תתווסף ריבית צמודה של 4% לשנה גם למענק הפרישה המשוערך בסך 23,604 ש"ח, מיום 1.10.93 עד היום. את ה"סכום הפסוק" יש לחשב סופית לאחר ביצוע חישובי הריבית שבהוראות אלה. פיצוייםחשיפה לחומרים מסוכנים