##דוגמא לכתב תביעה## ## סוג התביעה: ## ## הסעד המבוקש: ## ## אגרה: ## ## האם קיים הליך נוסף בבית משפט או בבית דין, בקשר למסכת עובדתית דומה שהתובע הוא צד לו או היה צד לו? ## לא ## א. תיאור של בעלי הדין ## 1. התובע, מר _________ ת.ז. _________, הינו אזרח ותושב ישראל, אשר במועד הרלוונטי לתביעה זו היה בעל רכב פרטי מסוג _________ מ.ר. _________. 2. הנתבעת, עיריית _________, הינה תאגיד סטטוטורי מכוח פקודת העיריות [נוסח חדש], האחראית על תחזוקת הכבישים, התאורה והתשתיות הציבוריות בתחומה המוניציפאלי, לרבות קטע הכביש בו אירע האירוע נשוא תביעה זו. ## ב. הסעד המבוקש ## 3. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 3,347.5 ₪ בגין נזקים ישירים לרכבו, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 21.8.01 ועד התשלום המלא בפועל. 4. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע החזר אגרת בית משפט בסך 84 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 21.8.01 ועד התשלום המלא בפועל. 5. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 400 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 6. ביום 22.1.01, בסביבות השעה 21:00, נסע התובע ברכבו הפרטי באזור מתחם _________ שבתחום שיפוטה של הנתבעת. 7. באותה עת, שררו במקום תנאי מזג אוויר קשים, לרבות גשם כבד, והתאורה הציבורית באזור לא פעלה כלל, מה שיצר חשיכה מוחלטת ומסוכנת. 8. כתוצאה מהתנאים הקשים והיעדר התאורה, נכנס רכבו של התובע לבור עמוק בשולי הדרך, דבר שגרם לתקר בשני הצמיגים בצד ימין של הרכב ולפגיעה קשה בג'נטים. 9. בעקבות האירוע, נגרמו לתובע נזקים כספיים משמעותיים, הכוללים עלויות גרירה, תיקון צמיגים וג'נטים, ושכר טרחת שמאי, בסך כולל של 3,347.5 ₪. 10. עילת התביעה נולדה ביום האירוע, 22.1.01, עת נגרמו הנזקים לרכבו של התובע כתוצאה מרשלנותה והפרת חובותיה של הנתבעת. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 11. עניינה של תביעה זו הינו בסכום כספי שאינו עולה על 2,500,000 ₪, ועל כן הסמכות העניינית לדון בה נתונה לבית משפט השלום. 12. מקום האירוע, מתחם _________, נמצא בתחום שיפוטה של הנתבעת, עיריית _________, ועל כן הסמכות המקומית לדון בתביעה נתונה לבית משפט השלום ב_________. ## ה. פירוט הטענות ## ## חובת הזהירות המושגית של הנתבעת ## 13. הנתבעת, כרשות מקומית האחראית על תחזוקת כבישים ותשתיות בתחומה, חבה חובת זהירות מושגית כלפי כלל משתמשי הדרך, לרבות התובע, לדאוג לתקינותם ובטיחותם של הכבישים והשוליים. 14. חובה זו כוללת את הצורך לנקוט באמצעי זהירות סבירים למניעת נזקים העלולים להיגרם כתוצאה ממפגעים בדרך, כגון בורות, היעדר תאורה או כל ליקוי אחר המסכן את הציבור. 15. הפסיקה בישראל הכירה זה מכבר בחובת הזהירות המושגית של רשויות מקומיות כלפי עובר אורח, וקבעה כי עליהן לפעול באופן אקטיבי למניעת סיכונים בדרכים הציבוריות שבאחריותן. 16. הנתבעת, בהיותה הגורם המוסמך והאחראי על תחזוקת הכביש והתאורה במתחם _________, הייתה צריכה לצפות כי כשלים בתחזוקה עלולים לגרום לנזקים למשתמשי הדרך. 17. חובת הזהירות המושגית של הנתבעת אינה מותנית באופן נסיעתו של התובע, אלא נובעת מעצם תפקידה ואחריותה הציבורית לשמור על בטיחות הדרכים. ## חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעת ## 18. בנסיבות המקרה הספציפיות, בהן שררו תנאי מזג אוויר קשים של גשם כבד וחשיכה מוחלטת עקב היעדר תאורה, הייתה על הנתבעת חובת זהירות קונקרטית מוגברת כלפי התובע. 19. הנתבעת הייתה צריכה לצפות כי בתנאים אלו, קיומו של בור עמוק בשולי הדרך מהווה סיכון ממשי ובלתי סביר למשתמשי הדרך, וכי נהגים עלולים לסטות לשוליים או להיפגע ממנו. 20. העובדה שהנתבעת עצמה הודתה כי שולי הדרך מיועדים, בין היתר, ללומדי נהיגה, מחזקת את הטענה כי היה עליה לצפות נסיעה של כלי רכב במקום ולדאוג לתקינותו. 21. אי-תיקון הבור המסוכן ואי-הפעלת התאורה באזור, בתנאים ששררו, מהווים הפרה בוטה של חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעת כלפי התובע. 22. הנתבעת לא נקטה באמצעי זהירות סבירים למניעת הנזק, כגון הצבת שלטי אזהרה, גידור הבור, או תיקונו המיידי, ובכך התרשלה באופן קונקרטי. ## הפרת חובה חקוקה ## 23. סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש] מטיל על העירייה חובה מפורשת לדאוג לתיקון רחובות שאינם רכוש פרטי ולמנוע ולהסיר מכשולים מהם. 24. קיומו של בור עמוק בשולי הדרך, כפי שאירע במקרה זה, מהווה מכשול מובהק וברור, אשר הנתבעת הייתה מחויבת להסירו או לתקנו מכוח החובה החקוקה. 25. אי-תיקון הבור ואי-הסרתו, כמו גם אי-הפעלת התאורה הנדרשת, מהווים הפרה ישירה של הוראות סעיף 235 לפקודת העיריות, ועל כן הנתבעת חבה באחריות מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה. 26. החובה החקוקה נועדה להגן על משתמשי הדרך מפני נזקים הנגרמים ממפגעים בדרך, והנזק שנגרם לתובע הוא מסוג הנזקים שהחובה נועדה למנוע. 27. התובע נמנה על ציבור האנשים שהחובה החקוקה נועדה להגן עליהם, ועל כן מתקיימים כל יסודות עוולת הפרת חובה חקוקה. ## רשלנות הנתבעת ## 28. הנתבעת התרשלה בכך שלא דאגה לתחזוקה נאותה של הכביש ושוליו במתחם _________, ובפרט בכך שלא תיקנה את הבור המסוכן שהיה קיים במקום. 29. הנתבעת התרשלה גם בכך שלא דאגה לתאורה מספקת באזור, במיוחד בתנאי מזג אוויר קשים, ובכך יצרה סביבה מסוכנת ובלתי נראית לנהגים. 30. התנהלות הנתבעת, אשר כללה אי-פיקוח על מצב הדרכים ואי-נקיטת אמצעים למניעת מפגעים, חורגת מסטנדרט ההתנהגות של רשות מקומית סבירה וזהירה. 31. רשלנותה של הנתבעת היא הגורם הישיר והבלעדי לנזקים שנגרמו לרכבו של התובע, שכן ללא קיומו של הבור והיעדר התאורה, הנזק לא היה נגרם. 32. הנתבעת לא הוכיחה כי נקטה בכל האמצעים הסבירים למניעת הנזק, ועל כן יש לייחס לה אחריות מלאה לרשלנותה. ## קשר סיבתי ## 33. קיים קשר סיבתי ישיר ועובדתי בין רשלנותה של הנתבעת (אי-תיקון הבור ואי-הפעלת התאורה) לבין הנזקים שנגרמו לרכבו של התובע. 34. אלמלא רשלנותה של הנתבעת, הבור לא היה קיים, או שהיה מואר וגלוי לעין, והתובע לא היה נכנס אליו ולא היה נגרם לו כל נזק. 35. הקשר הסיבתי מתקיים גם מבחינה משפטית, שכן הנזק שנגרם לתובע הוא תוצאה צפויה וטבעית של אי-תחזוקת כבישים והיעדר תאורה. 36. טענת הנתבעת בדבר ניתוק הקשר הסיבתי עקב נסיעת התובע אינה עומדת במבחן המציאות, שכן גם אם הייתה רשלנות תורמת, היא אינה מנתקת את הקשר הסיבתי העיקרי. 37. הנזק שנגרם לתובע הוא תוצאה ישירה של המפגע המסוכן שהנתבעת הותירה בדרך, ועל כן הקשר הסיבתי בין רשלנותה לנזק ברור ומוכח. ## אחריות הנתבעת כתופסת הכביש ## 38. הנתבעת, בהיותה הגורם האחראי על תחזוקת הכביש במתחם _________, נחשבת ל"תופסת הכביש" לעניין דיני הנזיקין. 39. כתופסת הכביש, מוטלת על הנתבעת אחריות מוגברת לדאוג לבטיחותו ולמנוע מפגעים העלולים לסכן את משתמשי הדרך. 40. הנתבעת עצמה הודתה בדיון כי קטע הכביש נמצא באחריותה, ובכך אישרה את מעמדה כתופסת הכביש ואת חובותיה הנלוות לכך. 41. אחריותה של הנתבעת כתופסת הכביש אינה מוגבלת רק לכביש עצמו, אלא כוללת גם את שוליו, אשר מהווים חלק בלתי נפרד מהדרך הציבורית. 42. אי-מילוי חובותיה של הנתבעת כתופסת הכביש, ובפרט אי-תיקון הבור המסוכן, מהווה הפרה של אחריותה המוגברת. ## אשם תורם של התובע ## 43. התובע מכיר בכך שייתכן וקיים אשם תורם מסוים מצידו, כפי שנקבע בפסיקה, בשיעור של 40% בגין נסיעה במהירות של 40 קמ"ש בתנאי גשם וחושך. 44. יחד עם זאת, אשם תורם זה אינו פוטר את הנתבעת מאחריותה העיקרית והמכרעת לנזק, שכן המפגע המסוכן נוצר והוזנח על ידה. 45. גם אם התובע נסע במהירות מסוימת, אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבעת לנזק, אלא לכל היותר להפחית את שיעור הפיצוי. 46. יש לזכור כי התובע נסע בדרך ציבורית שהייתה אמורה להיות בטוחה ומוארת, והוא לא יכול היה לצפות קיומו של בור עמוק ובלתי נראה. 47. שיעור האשם התורם שנקבע בפסיקה משקף את חלוקת האחריות ההוגנת בין הצדדים, ואין מקום להטיל על התובע אחריות גדולה יותר. ## נזקים ## 48. כתוצאה מהאירוע, נגרמו לתובע נזקים ישירים ומוכחים, אשר פורטו בכתב התביעה ובמסמכים שצורפו אליו. 49. הנזקים כוללים עלות גרירה בסך 268.5 ₪, שכר טרחת שמאי בסך 392 ₪, עלות צמיגים בסך 1,891 ₪ ועלות יישור ג'נטים בסך 796 ₪. 50. סך הנזקים הישירים עומד על 3,347.5 ₪, והתובע זכאי לפיצוי מלא בגינם, בניכוי שיעור האשם התורם שייקבע. 51. כל הנזקים נתמכים בקבלות וחשבוניות מקוריות, המעידות על ההוצאות בפועל שנגרמו לתובע. 52. התובע זכאי גם להחזר אגרת בית משפט והוצאות משפט, כפי שנקבע בפסיקה במקרים דומים. ## התנהלות הנתבעת לאחר האירוע ## 53. הנתבעת סירבה לדרישת התובע לפיצוי על נזקיו, וטענה כי קטע הכביש נמצא באחריות גורם אחר, מר _________, למרות שהודתה בהמשך כי האחריות מוטלת עליה. 54. התנהלות זו של הנתבעת, אשר שלחה את התובע "למצוא סעדו אצל אחרים", מהווה חוסר תום לב וניסיון להתנער מאחריותה. 55. יתרה מכך, העובדה שהנתבעת הודתה כי מתחם _________ מנוהל באופן חלקי שלא כדין, וכי הפיקוח על הדרכים בו לא נעשה כראוי, מחזקת את טענות התובע. 56. התנהלות הנתבעת לאחר האירוע, לרבות סירובה לפצות את התובע ושליחתו לגורמים אחרים, גרמה לתובע עוגמת נפש והוצאות נוספות. 57. יש לראות בהתנהלות זו של הנתבעת גורם נוסף המצדיק את חיובה בפיצויים, לרבות הוצאות משפט. ## אחריות על מתחם _________ ## 58. הנתבעת, כרשות המקומית, אחראית על כלל התשתיות הציבוריות בתחומה, לרבות הדרכים במתחם _________. 59. טענת הנתבעת כי קטע הכביש נמצא באחריות גורם פרטי אינה פוטרת אותה מאחריותה הציבורית והחוקית לדאוג לבטיחות הדרכים. 60. גם אם קיימת אחריות משותפת או חלוקת אחריות עם גורם פרטי, אין בכך כדי להפחית מאחריותה של הנתבעת כלפי התובע. 61. הנתבעת הייתה צריכה לוודא כי כלל הדרכים בתחומה, לרבות אלו שבמתחם _________, מתוחזקות כראוי ובטוחות למעבר. 62. העובדה שהמתחם פועל באופן חלקי שלא כדין, כפי שהודתה הנתבעת, מחזקת את הצורך בפיקוח הדוק יותר מצד הנתבעת על התשתיות במקום. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##פסק דין## 1. על המקרה דנן ניתן לציין "תחילתו בפשיעה וסופו באונס". התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעת בתאריך 21.8.01 בטענו, כי ביום 22.1.01 בשעה 21:00, עת שנסע עם מכוניתו באיזור מתחם ירקונים, התאורה לא פעלה במקום, מזג האוויר היה גשום ואזי, נכנסה מכוניתו לבור בשולי הדרך, וכתוצאה מכך נגרם תקר בשני הצמיגים בצד ימין של הרכב וכן נפגעו הג'נטים. התובע פנה אל הנתבעת, בראותו אותה כאחראית על תחזוקת הכביש והתאורה במקום, בדרישה לפיצוי על נזקיו, אולם נענה בסירוב ובטענה, כי קטע כביש זה נמצא באחריות מר לוזון. התובע עותר בתביעתו לתשלום נזקיו בסך של 3,253.22 ₪ בתוספת הוצאות משפט. 2. הנתבעת בכתב הגנתה טוענת, כי דין התביעה להידחות, היות ואינה חבה חובת זהירות כלפי התובע "מן הטעם כי התובע נסע את מכוניתו בניגוד לתקנה 33 א לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961..." ובכך שנסע בשולי הכביש וחרג מן התקנות, אל לו לטעון כנגד הנתבעת. לחילופין, טוענת הנתבעת, כי התובע בעצם נסיעתו בתנאים אשר שררו באותו זמן במקום לא נקט באמצעי הזהירות הדרושים, הפר בדרך זו את תקנות התעבורה 20 ג, 52, 51 ו-27 ובכך נושא הוא בלעדית באחריות לאשר קרה. 3. בדיון שנערך ביום 27.11.01 חזר התובע על הנטען בכתב התביעה ועל כך שנאלץ לפנות לחברת הביטוח של מר לוזון עפ"י דרישת הנתבעת. נציג הנתבעת הודה אומנם, כי קטע הכביש הינו באחריות הנתבעת, אולם חזר על הטענה בדבר אחריות התובע "לדעת הנתבעת יש לה אחריות כתופסת הכביש אך אין לה אחריות במקרה הספציפי, כיוון שגם לפי הנסיבות שמתאר התובע, גשם חזק ירד היה חשוך מאוד, הוא נסע לפני כיכר, היה על התובע להאט את רכבו עד כדי עצירה ומשלא עשה כך, ניתק הקשר הסיבתי בין הנפגע לבין אחריותה לנזק". 4. באשר לסוגיית האחריות של הנתבעת לנזקו של התובע, עלינו לבחון האם התקיימו התנאים המחייבים בכדי לחייב את הנתבעת בעוולת הרשלנות. א. באשר לחובת הזהירות המושגית, נקבעה כבר בפסיקה מסגרת היחסים שבין רשות מקומית ועובר אורח בדבריו של כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט (1) 113 "אכן לא פעם הוכרה חובת הזהירות המושגית ביחסים שבין גוף ציבורי (כמו המדינה, עיריה, מועצה מקומית) לבין המשתמש בדרך ציבורית... גוף ציבורי כמו כל מזיק אחר, חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק..." ב. לעניין חובת הזהירות הקונקרטית עלינו לבחון האם היה על הניזוק לצפות את התרחשות הנזק והאם נזק זה נכלל במסגרת הסיכונים הסבירים שעל נוהג בכביש לקחת על עצמו ואינו מצדיק נקיטת אמצעי זהירות על ידי הרשות. הנתבעת בטענתה לאחריותו של התובע מפה לתקנה 33 א' לתקנות התעבורה התשכ"א 1961 "במקום שיש כביש לא יסע נוהג רכב אלא בכביש, אלא אם יש הוראה אחרת בחלק זה" וקובעת, כי אילו נסע הנהג בהתאם לתקנה לא היה נגרם לו נזק. בטענה זו, כמו בטענות לגבי צורת הנסיעה ותנאי הנסיעה אדון בבואי לבחון את שאלת הרשלנות התורמת אולם לעניין חובת הזהירות היה על הנתבעת לצפות את הנזק, לרבות על פי דבריה היא, בדיון מתאריך 27.11.01 "השוליים נועדו לאחד.' שלומד נהיגה..." (עמ' 1-12) ובכך מוכיחה הנתבעת, כי היה עליה לצפות לנסיעה של כלי רכב במקום. ג. לעניין הפרת חובה חקוקה בסעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש] נקבע "בעניין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה:... (2) תדאג לתיקונו... של רחוב שאינו רכוש הפרט; (3) תמנע ותסיר מכשולים....ברחוב" העובדות כפי שהובאו במקרה זה על ידי הצדדים מוכיחות הפרת חובה. 5. לא בכדי ציינתי בפתיחת הדברים אשר ציינתי. מהודעת הנתבעת עולה, כי מדובר במתחם אשר חלק לא קטן מהעסקים המנוהלים בו, לכאורה, מנוהל שלא כדין ויתכן וכי בגין כך נשלח התובע למצוא סעדו אצל אחרים. יתר על כן, יתכן ולא בכדי ולאור האמור לעיל, גם פתוח המקום, לרבות הדרכים ופיקוח עליהם, לא נעשה כראוי. 6. בנסיבות אלו, על העיריה לדאוג להסרת כל מכשול מעת שמתחם שכזה פועל. 7. בדרכים כדרכים דנן, על הנתבעת לצפות שיכול וביום גשם ובחשיכה, אכן נהג לא יבור לו דרכו ואף יסע בשולי הכביש. דהיינו, קיימת חובה וגם קונקרטית של הנתבעת. 8. מאידך, צודקת הנתבעת, כי קיים גם אשם תורם של התובע בעת שזה נסע במהירות כפי שציין 40 קמ"ש ביום גשם ובחושך. הייתי מעמיד את רשלנותו התורמת של התובע בשיעור של 40%. 9. בכל הקשור לנזקים הנטענים, הוצגה קבלה ע"ס 268.5 ש"ח בגין הגרירה וכשאין להסיק מקבלה זו את אשר מבקשת הנתבעת להסיק. כמו כן, חשבון שכ"ט שמאי ע"ס 392 ₪. בנוסף, חשבונית על הצמיגים בסכום של 1,891 ₪ וחשבונית בגין יישור הג'נטים בסכום של 796 ₪. סה"כ הנזק 3,347.5 ₪. לאור האמור לעיל, על הנתבעת לפצות את התובע בסכום של 2,000 ₪. בנוסף, זכאי התובע להחזר האגרה בסך 84 ₪. שני הסכומים האמורים בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 21.8.01 ועד התשלום בפועל. בנסיבות העניין, זכאי התובע להוצאות וזאת גם לאור אשר נשלח התובע ע"י הנתבעת ואני מחייב את הנתבע לשלם לתובע בנוסף לאמור לעיל הוצאות בסך 400 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. כבישכתב תביעהמסמכיםתביעה נגד עירייהעירייה