פסק דין 1. הרקע העובדתי בפניי שתי תובענות כספיות שעילתן לשון הרע ושהדיון בהן אוחד: התובע והנתבע בשני התיקים הנם עו"ד. ת.א 57646/99 עניינו תביעת לשון הרע שלדעת עו"ד וינברג הוציא עליו עו"ד כהנא, ואילו ת.א 86533/99 עניינו תביעת לשון הרע שלדעת עו"ד כהנא הוציא עליו עו"ד וינברג. ביום 6/7/03 ניתנה על ידי החלטה במסגרת שמיעת ההוכחות בעמודים 98-97 לפרוטוקול שראשית תוכרע שאלת "הפרסום" - האם המכתבים שנטען לגביהם שפרסמו לשון הרע פורסמו כנדרש לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן:"החוק") והאם קמה לצדדים בשתי התביעות הגנת סעיף 13(5) לחוק, והדיון והחקירות צומצמו לשאלות אלו בלבד. הפרשה העובדתית החלה ביום 9/6/98 בהגשת תביעה בת.א 6124/98 בבימ"ש השלום בת"א ע"י שותפות עו"ד וינברג דורון כנגד גב' נבון, תביעה כספית ע"ס 441,700 ₪ בגין הסכם שכ"ט שלטענת עו"ד וינברג הופר ע"י גב' נבון, שהעלימה ממנו במתכוון סכומי כסף שונים שקיבלה במסגרת מימוש זכויות בעיזבון כדי להתחמק מתשלום שכ"ט עו"ד בגין כספים אלו (להלן:"תביעת וינברג-נבון"). בני הזוג נבון שכרו את שירותיו של עו"ד כהנא לייצגם בתביעת וינברג נבון ובעקבות זאת נוהל מו"מ בין עו"ד כהנא לעו"ד וינברג שכלל שיחות טלפון ופגישות. כמו כן, הגיעו הצדדים לתביעת וינברג-נבון להסכמה והסדר דיוני שהם ינסו לסיים את המחלוקות ביניהם בפשרה בטרם יוגשו כתב הגנה ותביעה שכנגד בתביעת וינברג-נבון ולפיכך הסכימו להאריך את המועד להגשת כתב הגנה ותביעה שכנגד עד 30 יום לאחר סיום המו"מ לפשרה ואף הגישו בקשה לביהמ"ש לאשר הסדר דיוני זה (נספח C לתצהיר עו"ד כהנא). עו"ד וינברג ועו"ד כהנא נפגשו ביניהם ביום 5/7/98 ואף העבירו מכתבים ביניהם (נספחים G-D לתצהיר כהנא). יש לציין שההתנצחות בין הצדדים החלה כבר אז כשעו"ד וינברג כתב לעו"ד כהנא במכתב מיום 14/7/98 שהטענות המועלות ע"י נבון הן טענות שווא והן טענות סרק הסובלות מכשל לוגי וכן נאמר במכתב זה: "כאיש מקצוע ודאי ברור לך מה התוצאה של הטוען טענות שווא והמגיש הליכי סרק בבית המשפט, וטוב תעשה מרשתך אם תשקול היטב את התוצאות מהליכיה". בתגובה לכך ענה עו"ד כהנא לעו"ד וינברג במכתב מיום 16/7/98 שמדובר בטענות כבדי משקל כלפי תביעה "המיוסדת על כרעי תרנגולת" וכן נאמר: "לסיכום, הרשה נא לי להעיר שסגנון כה אגרסיבי אינו משרת כל מטרה, מלבד התנצחות לשמה, ובוודאי אינו תורם למהלך של מיצוי הידברות בטרם התדיינות, אותו הגדרנו במטרה משותפת של הצדדים". בעקבות הנ"ל נערכה פגישה נוספת בין הצדדים ביום 18/8/98 שם נאמר בין היתר מפי עו"ד וינברג לעו"ד כהנא שהוא (עו"ד וינברג) יהודי עשיר וירדוף את האנשים האלה בבתי משפט כי הם רימו אותו (עמ' 120 שורה 28 ועמ' 121 שורות 2-1 לפרוטוקול) ובעקבות פגישה זו הודיע עו"ד וינברג לעו"ד כהנא שבהתאם להסדר הדיוני ביניהם נכשל המו"מ ועל נבון להגיש כתב הגנה עד ליום 24/9/98 (נספח J לתצהיר כהנא). אין מחלוקת בין הצדדים שבעקבות שיחת טלפון מיום 23/9/98 בין עו"ד כהנא לעו"ד וינברג הוסכם ביניהם שעו"ד כהנא יעביר לעו"ד וינברג טיוטה מכתב ההגנה והתביעה שכנגד עד ליום 13/10/98 כדי לאפשר לצדדים מו"מ לאור הטיוטה הנ"ל ויוארך המועד להגשת כתב הגנה ותביעה שכנגד עד ליום 22/10/98 ולאחר שעו"ד וינברג ימסור לעו"ד כהנא הודעה כתובה כי הסתיים המו"מ. כן הוסכם שלעניין ההתיישנות יראו את כתב ההגנה והתביעה שכנגד כאילו הוגשו לביהמ"ש ביום 24/9/98 (נספח L לתצהיר כהנא), כשהסכמה זו אף הוגשה לביהמ"ש וקיבלה תוקף של החלטה. ואכן, ביום 22/10/98 הוגש כתב ההגנה וכתב התביעה שכנגד (נספח M לתצהיר כהנא). למחרת הגשת כתב ההגנה והתביעה שכנגד ביום 23/10/98 הגיש עו"ד וינברג תלונה כנגד עו"ד כהנא לועדת האתיקה של לשכת עוה"ד בת"א (נספח N לתצהיר כהנא) שבו נטען בין היתר שעו"ד כהנא העלה בעל פה ובכתב ההגנה והתביעה שכנגד טענות עובדתיות או משפטיות שאינן נכונות בבחינת יצירת "CASE" של מרשתו יש מאין, תוך שימוש בלשון אלימה, בוטה ושלוחת רסן בכתב ההגנה (שבו נטען בין היתר שעו"ד וינברג מעל באמון נבון, שלח יד בכספם, עשק, הטעה אותם והעלים מהם מידע). באותו יום (23/10/98) שלח עו"ד וינברג מכתב לעו"ד כהנא שכותרתו: "הודעה לפי כלל 31 לכללי לשכת עוה"ד (אתיקה מקצועית) התשמ"ו-1986" (נספח P לתצהיר כהנא) שהוא זה שבגינו ניתן מכתב המענה של עו"ד כהנא ביום 1/11/98 שבגינו הוגשה התביעה בגין פרסום לשון הרע ע"י עו"ד וינברג. להלן נוסח המכתב הנ"ל: "לפנים משורת הדין, מצאנו לנכון להודיעך כדלקמן: הננו מתעתדים לפתוח בהליך משפטי נגדך, בתביעה לשפותנו בגין הנזקים אשר גרמת ואשר הנך ממשיך לגרום לנו, עקב חוות דעת מקצועית, חסרת כל בסיס, שמצאת לנכון ליתן בהקשר לשירותים המקצועיים, לגב' נטי ארנולד ז"ל וליורשתה הגב' שולה נבון. חוות הדעת האמורות ניתנו על ידך, למרות שהיה ידוע לך היטב, או שהיה עליך לדעת מבדיקת החומר הרלבנטי אם אכן עשית כך, כי חוות דעתך האמורה, הינה חסרת כל בסיס עובדתי ומשפטי, ולחילופין מתוך רשלנות מקצועית חמורה ביותר. לדעתנו, נבעה פעולתך מתוך רדיפת בצע גרידא, שהניעה אותך לחיפוש ותכנון מוקדם של דרך להגיש תביעת סרק נגדנו, ובאופן כזה לנסות ולגרום, שלא כדין, כי ישולם סכום כסף שלא כדין בדרך זו או אחרת, לגב' שולה נבון ובעלה מר יורם נבון, מתוכו תקבל אתה סכום כזה או אחר. אם ברצונך לנסות ולישב את הסכסוך בדרכי שלום, נסכים להפגש עמך וזאת באם תפנה אלינו בתוך 10 ימים מתאריך מכתבנו זה והכל במסגרת כלל 31 הנ"ל". כאמור, בעקבות המכתב הנ"ל ענה עו"ד כהנא לעו"ד וינברג במכתב מיום 1/11/98 שבגינו הוגשה תביעת לשון הרע על ידי עו"ד וינברג. להלן נוסח המכתב במלואו: "לכבוד 1.11.98 מר משה וינברג, עו"ד מספרנו:259/1 שד' רוטשילד 135 תל-אביב בפקס' ובדואר ח.נ, מבלי לפגוע בזכויות הנדון: ת.א 61248/98 בבית משפט השלום בת"א וינברג דורון נ' נבון ותביעה שכנגד_______ מכתבך מיום 23.10.98 מספרך 1581/62/נ 1. בפגישתנו האחרונה במשרדך איימת עלי שתרדוף אותי עד חורמה אם אעז להגיש נגדך תביעה בשם מרשי, ה"ה נבון, וכי לא תחסוך במשאבים לצורך זה. כדי להמחיש את רצינות כוונותיך, הוספת ואמרת, כמה פעמים, 'אני איש עשיר מאוד'. 2. למרות תוכנה החמור והחריג של השיחה, קיוויתי שמדובר באיום לשמו. במכתבך הנדון ומתלונת הסרק שלך ללשכת עורכי הדין אני למד שהחלטת להוציא את האיום מן הכח אל הפועל. 3. למען הסדר, אשיב למכתבך כדלקמן: א. הטענות המעורפלות שאתה טוען כלפי במכתבך שיקריות וזדוניות. ב. מכתבך מהווה, בין היתר, הוצאת דיבה ואיום מפורש. ג. יש במכתבך גם חדירה פולשנית ופסולה לתחום היחסים שבין עורך דין ללקוחותיו. ד. מכתבך מהווה גם סידרה של עבירות אתיות. ה. אין בין מכתבך לבין כלל 31 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 ולא כלום: כלל 31 לא נועד למכתבים מסוג זה הנדון, שאין בו כל תביעה קונקרטית מחד, אך יש בו איומים והשמצות למכביר, מאידך. 4. לא נותר לי אלא להביע צער עמוק על כך שבחרת להתנכל לי אישית אך ורק משום שנתתי שרות ראוי ללקוחותי והעליתי על הכתב את טענותיהם כלפיך; זאת עשיתי - כידוע לך היטב - רק לאחר שנתתי לך כל הזדמנות שבעולם ליישב את הסכסוך החריף, שבינך לבין לקוחותי, בדרכי שלום (תוך שאני מעכב הגשת תביעה של מרשי שלגביה אתה טוען טענות התיישנות) ו/או להסב את תשומת לבי לטעות כלשהי אם נפלה בטיוטת כתב התביעה. אתה בחרת, מטעמים הידועים לך בלבד, לא להעיר הערה כלשהי בקשר לטיוטת כתב התביעה. לפיכך לא ברור לי - גם לפי ההגיון שלך - מה לך כי תלין עליי... בכבוד רב, ובב"ח, צבי כהנא, עו"ד העתק: נבון" בעקבות המכתב הנ"ל ענה עו"ד וינברג לעו"ד כהנא במכתב מיום 2/11/98 שמהווה חלק מתביעת לשון הרע שהגיש עו"ד כהנא כנגד עו"ד וינברג. להלן נוסחו המלא של המכתב: "לכבוד מר צבי כהנא, עו"ד אישי - רשום רח' דיזינגוף 253 מבלי לפגוע בזכויות תל-אביב 63116 ח.נ, הנדון: פקס שלך מיום 1.11.98 הנני לאשר קבלת הפקס הנ"ל ביום 1.11.98. 1. הנטען בסעיף 1 לפקס הנ"ל אין להגדירו אלא כבדיה וביודעין אותה יצרת בהבל קולמוסך, וגם זאת בלשון מאופקת. ממגעי עמך ומידע שקבלתי עליך נתברר כי האמת אינה משמשת נר לרגליך. 2. לאור האמור בסעיף 1 לעיל הרי לסעיף 2 הנ"ל אין כל עגון במציאות. תלונתי ללשכת עורכי הדין אינה תלונת סרק. לטעמי איש כמוך אינו ראוי להיות עו"ד. במקום ליצג את ענינו של הלקוח אתה יוצר 'ענין' ללקוח כשאין כל קשר בין 'הענין' שיצרת לאמת העובדתית המשפטית. 3. סעיף 3 לפקס הנ"ל נדחה בזה. נדמה כי אין כל ערך להתנצחות עמך, שכן המציאות העובדתית והמשפטית אינה מענינת אותך אלא המסגרת שאתה יוצר והמשרתת את ענינך. 4. לא בחרתי ל'התנכל' לך אישית. לטעמי לא נתת שרות ראוי ללקוחותיך, אלא שרות רשלני ובלתי מקצועי, והדברים יתבררו בהליכים בפני בית המשפט. אתה המצאת טעונים חסרי שחר וסבכת את מרשיך בהליכים משפטיים מיותרים שיעלו להם הון רב. לא נתת לי 'כל הזדמנות שבעולם' ליישב הסכסוך עם מרשיך (שדרך אגב לא היה חריף עד שהחרפת אותו). אתה כלל לא רצית לשמוע את העובדות לאשורן. הטעית אותי ביודעין בקשר לטענותיך, בנית תביעה נגדית מטעם מרשיך בניגוד לעובדות שהיו ידועות לך, והכל כנראה בגין בצע כסף. טיוטת כתב התביעה הועברה אלי במטרה אחת בלבד ל'סחוט' את משרדי. הערכת כי על מנת להמנע מפגיעה בשמי הטוב אעדיף לשלם כסף, כמובן שטעית. כל תגובה שלי למעט שתיקה עד להגשת ההליך הייתה מתפרשת כנגדי ונגד משרדי, לפי שלמדתי על דרך פעולתך. תשומת לבך תוכן הפקס הנ"ל הנו פרסום לשון הרע כמשמעות מונח זה בדין. לפנים משורת הדין ניתנת לך בזה אפשרות תוך 7 ימים מתאריך מכתב זה לחזור בך מהנטען ולהתנצל בפניי, כשההתנצלות מופצת כפי שהופץ הפקס הנ"ל והמכתב שטרם הגיע וודאי נשלח בדואר כמופיע על הפקס. אם לא תעשה כן אאלץ למורת רוחי לנקוט נגדך בהליך משפטי מתאים. בכבוד רב ובב"ח ד"ר מ. וינברג, עו"ד" בתאריך 14/12/98 הגישה שותפות עוה"ד וינברג-דורון תביעת נזיקין כנגד עו"ד כהנא ע"ס 1,004,150 ₪ בביהמ"ש המחוזי בת"א בגין פגיעה ברשלנות בשמה הטוב של השותפות, תביעה שנדחתה בסופו של דבר על הסף ע"י כבוד השופטת גרסטל, וערעור שהוגש לביהמ"ש העליון ע"י עו"ד וינברג נמחק על ידו בהמלצת ביהמ"ש העליון. ביום 31/12/98 השיב עו"ד כהנא לעו"ד וינברג לבקשה לפרטים נוספים לגבי ת.א 61248/98 שבעקבותיו שלח עו"ד וינברג לעו"ד כהנא את המכתב מיום 3/1/99 שבגינו גם כן נתבע עו"ד וינברג בתביעת לשון הרע שהגיש כנגדו עו"ד כהנא. להלן נוסחו המלא של מכתב זה: "לכבוד מר צבי כהנא, עו"ד רח' דיזינגוף 253 מבלי לפגוע בזכויות תל-אביב 63116 אישי ח.נ, הנדון: נבון סמוכין: מכתבך מיום 31.12.98 שנתקבל ביום 1.1.99 הנני לאשר קבלת מכתבך הנ"ל ובהתייחס לסגנונו אשיבך כלהלן: א. בהתמדה ובעקביות הינך ממשיך בסגנון התכתבות בלתי ראוי. ב. תצהיר התשובה לפרטים הנוספים הינו תצהיר כדין ואינו 'מתיימר' להיות תצהיר. ג. מי שאינו מבין מהו מוסד הפרטים הנוספים ומנסה במסגרתו לקבל מידע שאין בינו ובין הפרטים הנוספים ולא כלום, אל יחפש את כשלונו אצל זולתו. ד. שיטת יצירת היש מהאין בה הינך נוקט, הן במישור המשפטי, והן במישור העובדתי, היא היוצרת את המצב אליו נקלעת מרשתך, ואשר אתה ודאי אחרי לו. ה. לא אני ולא משרדי איננו נמנעים ממילוי חובה חוקית כלשהי. ו. מעולם לא ייצגתי ולא ייצג משרדי את מר יורם נבון. הדבר ידוע לך היטב, ונסיונך החוזר ונשנה לטעון זאת, הינו שוב בבחינת יצירת יש מאין, כהרגלך. ז. עם כל הכבוד, איני רואה בך כ'אילן' שראוי להיתלות בו כדוגמא להתנהגות אתית ומקצועית נהפוך הוא, במה שנוגע לי אינך ראוי להימנות על ציבור עורכי כדין. ח. לגופו של עניין תיענה בנפרד. ט. למען הסדר הטוב מכתבך הנ"ל נדחה בזה כמקשה אחת. בכבוד רב ובב"ח, ד"ר מ. וינברג, עו"ד" ביום 6/6/99 הוגשה תביעת עו"ד וינברג כנגד עו"ד כהנא בת.א 57646/99 ע"ס 300,000 ₪ וביום 15/9/99 הגיש עו"ד כהנא את תביעתו בתיק 86533/99 כנגד עו"ד וינברג ע"ס 100,000 ₪. עד כאן הרקע העובדתי. הרחבתי בתיאור הרקע העובדתי, שכן הוא מהווה את הבסיס לשתי התביעות, לניתוח המשפטי ולהבנת ההתנצחות והמחלוקת שבין הצדדים, שגלשו לטעמי מכל פרופורציה ואיבדו כבר מזמן "טעם טוב". 2. הכרעה לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בראיות ובסיכומי הצדדים החלטתי לדחות את שתי התביעות, דהיינו הן את התביעה והן את התביעה שכנגד. 3. הערות כלליות לאור ההתנצחויות המילוליות, ההשמצות, ההאשמות, התלונות, התביעות וההליכים המשפטיים הרבים שנקטו עוה"ד וינברג וכהנא זה כנגד זה בכל הערכאות (כשלמען ההגינות ייאמר שמי שמוביל את המסכת הנ"ל הנו עו"ד וינברג, כשעו"ד כהנא הגיש את תביעותיו כמענה לתביעת וינברג והיה מוכן לוותר הדדית על התביעות), לא נותר לי אלא להצר על התנהגות שני הצדדים הנ"ל, שתפקידם הנו לשרת את לקוחותיהם בצורה הטובה ביותר במקום להתנצח זה כנגד זה בלא כל תרבות דיבור באופן שאינו מוסיף כבוד למקצוע עריכת הדין. אני סבור שהצדדים חרגו מכל פרופורציה שניתן להעלות על הדעת ב"מלחמת החורמה" שהם מנהלים זה כנגד זה ומן הראוי היה לסגור תיק זה, בכל שלב, בהתנצלות הדדית של שני עוה"ד וביישור ההדורים ביניהם, תוך הבנה שכל אחד מהם פועל לפי שיקוליו המקצועיים למתן שירות מקצועי כעו"ד ללקוחותיו ולא באופן אישי, ואני קורא לצדדים, בלא קשר לתוצאות פסה"ד, להתעלות משל לשיקולים האישיים ולסיים את המאבקים המשפטיים האישיים ביניהם באופן כזה ואף פעם לא מאוחר לכך. יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת גרסטל בע.א 2699/00 מיום 27/2/01 בפסה"ד שניתן על ידה: "כאמור, עסקינן בעורך דין ולקוח (המשיבה והזוג נבון), שיחסיהם עלו על שרטון. המטען השלילי שהצטבר ביניהם מצא ביטויו הן במהות כתבי הטענות שהוחלפו ביניהם, והן בניסוחם המילולי של כתבי הטענות. במצב דברים זה, יש לדרוש מבעלי הדין רמה מינימלית וסבירה של הגינות האחד כלפי רעהו". לא נותר לי אלא להצטרף גם לדבריה של כבוד השופטת גרסטל: "בשולי פסק דיני עלי לציין עוד שכמדיניות משפטית אין לאפשר הגשת תביעות נגד עורכי-דין, על-ידי מי שאינם לקוחותיהם, בגין ניסוח כתבי-טענות, תוך ייחוס עוולות שונות לניסוח זה, ככל שהוא נוגע לאמיתות האמור בהם, אלא במקרים קיצוניים, חריגים וחד-משמעיים. עורך דין חי מפי לקוחותיו ועליו לשרתם בנאמנות, במסירות ובמקצועיות, תוך שמירה על כללי האתיקה המקצועית. עורך דין אינו יכול להיות נתון לחשש לפיו אם יכתוב נתונים בלתי נכונים, לדעת יריבו, בכתב הטענות, מטעם לקוחו, יהיה צפוי לתביעות שונות בגין כך. כל עוד נוקט עורך-הדין זהירות ראויה, מנסח את כתב הטענות באופן מקצועי והוגן לטובת לקוחו ובמסגרת יפוי הכח שהוקנה לו - עליו לדעת שהוא מוגן מפני כל תביעה אפשרית. לא ניתן להפוך את עורך הדין לערב אישית לנכונות האמור בכתב התביעה שניסח. במקרה דנן, כאמור, עיון בכתב התביעה שכנגד מביא למסקנה שאין הצדקה לקבוע שהמערער ביצע עוולה גם אם תוכחנה כל העובדות הכלולות בכתב התביעה של המשיבה". כל זאת בזמן שהדיון בתביעה ובתביעה שכנגד בתביעת וינברג-נבון טרם הסתיים ובשלב זה מדובר בניסוח של כתבי טענות בלבד שלא מהווים גם מקרה קיצוני חריג וחד משמעי שבגינו ניתן (אם ניתן גם במקרה כזה) להגיש תביעת נזיקין כנגד עו"ד בגין ניסוח כתבי טענות. עוה"ד המייצג לקוח לא צריך להיות נתון ללחצים ולהתמודדות עם תלונות ללשכת עוה"ד ותביעת נזיקין בגין העובדה שהוא מייצג לקוח ומתבסס על גרסת הלקוח כדי להגיש כתבי טענות, והתביעות הנ"ל עלולות לרפות את ידיו ולפגוע בשירות שהוא צריך לתת ללקוח. ניתן להבין את הרגשתו של עו"ד וינברג המאמין בצידקת תביעתו כנגד נבון ובכך שנבון רימו אותו, אך עו"ד וינברג צריך לכבד גם את גרסת נבון ואת האפשרות שהם מאמינים בצדקתם ובוודאי את האפשרות שיש לתת להם להתגונן כנגד התביעה ולהגיש תביעה שכנגד. למעשה עו"ד וינברג מבקש מעו"ד כהנא לשים עצמו כשופט בזמן שהלקוח פונה אליו לייצגו ולקבוע כבר אז, בשלב מקדמי זה, שאין להם (לנבון) CASE ושטענותיהם הם טענת סרק ואם עוה"ד (כהנא) לא עושה זאת ומחליט לייצג את הלקוחות (נבון) ולהגיש בשמם כתב הגנה ותביעה שכנגד, זו לטענת עו"ד וינברג חוו"ד רשלנית ולא מקצועית וכל זאת בזמן שהטענות הנ"ל טרם התבררו בביהמ"ש, כשלא מדובר לטעמי בתביעה החורגת בצורתה, בלשונה, בסגנונה ובתוכנה (ראה החלטת כבוד השופטת גרסטל בעניין זה). מן הראוי שעו"ד וינברג היה מתמקד בתביעת וינברג-נבון, מנהלה ומוכיחה, תוך ניסיון להביא לדחיית התביעה שכנגד במקום לנסות ולהקדים את המאוחר בתביעה הנזיקית שנדחתה בביהמ"ש המחוזי ובתביעה הנוכחית כנגד עו"ד כהנא שכל העוול שעשה זה שהעיז להגיש תביעה כעו"ד בשם לקוחות שהוא מייצג אותם ומסתמך על גרסתם. 4. דיון משפטי מבחינה משפטית צומצם הדיון ל-2 שאלות - האם מדובר ב"פרסום" והאם חלה ההגנה לפי סעיף 13(5) לחוק. (1) "הפרסום" אני סבור שבמקרה דנן מדובר ב"פרסום" הנכנס לגדר סעיפים 1 ו-2 לחוק הן לגבי המכתבים ששלח עו"ד וינברג לעו"ד כהנא והן לגבי המכתב ששלח עו"ד כהנא לעו"ד וינברג, כשגם אם יש ספק לגבי פרסום מכתב וינברג נשוא תביעת כהנא אין זה משנה מהתוצאה, שכן בכל מקרה אני סבור שלשני הצדדים קמה ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק. המכתב של עו"ד וינברג נשלח בדואר רשום תוך נשיאת כותרת "אישי-רשום", בעוד מכתביו של עו"ד כהנא נשלחו בפקס/בדואר/באמצעות שליח. מכתבו של עו"ד כהנא לעו"ד וינברג מקים את דרישת הפרסום, באשר הוא נשלח בדואר רגיל ובפקס, כשאינו ממוען אישית לעו"ד וינברג. כתוצאה מכך, הוא הגיע לאנשים נוספים זולת עו"ד וינברג, כפי שהעיד גם עו"ד כהנא שהוא הביא את המכתב לידיעת שותפתו במשרד. המסקנה היא אפוא, כי מכתבו של עו"ד כהנא לעו"ד וינברג מקים את דרישת הפרסום כמשמעה בחוק, בהגיעו "לאדם אחר זולת הנפגע" ובהיותו "עשוי לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע". עו"ד וינברג טוען, שמכתביו שלו לעו"ד כהנא לא מקימים לכאורה את דרישת הפרסום. ברם נראה לי, כי גם מכתביו של עו"ד וינברג לעו"ד כהנא נכנסים בגדר פרסום, ואנמק - ראשית ניתן לומר, כי תוכנם של המכתבים הובא לידיעתו של לפחות אדם אחד זולת הנפגע שלא באמצעות עו"ד כהנא עצמו, שהרי בדיון מיום 6/7/03 העיד עו"ד וינברג בעצמו כי הוא הביא את תוכן המכתבים ששלח לעו"ד כהנא לידיעת שותפו, עו"ד דורון- "הוא בתמונה" (עמוד 106 לפרוטוקול, תשובה 9). כמו כן, המכתבים הודפסו ע"י מזכירה במשרד עו"ד וינברג, נתקבלו ע"י פקידת קבלה במשרד עו"ד כהנא שפתחה אותם ושמה חותמת "נתקבל" והעתק מהם תוייק במשרד עו"ד וינברג במקום נגיש לאחרים. שנית, מכתבו הראשון של עו"ד וינברג (מיום 23/10/98) מנוסח בלשון רבים ("מצאנו לנכון להודיעך...הננו מתעתדים לפתוח בהליך נגדך..." וכיו"ב) ויש בכך כדי להעיד כי עו"ד וינברג התייעץ עם מי מעובדי משרדו באשר לתוכן המכתב האמור. שלישית, מכתביו של עו"ד וינברג מהווים לדעתי בכל מקרה כתב אשר "עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע" באשר הם הגיעו למשרדו של עו"ד כהנא. עו"ד וינברג ידע או שהיה עליו לדעת שייתכן וייפתחו על ידי אחרים, כפי שגם העיד: "אבל אני לא יכול להגיד לך שזה כלל ברזל ושלא פותחים את האישיים גם כן" (עמ' 106 שורה 26). עו"ד וינברג טען כי מכתביו אינם מקיימים את דרישת החוק כי הפרסום צריך להגיע לאדם נוסף מלבד עו"ד כהנא, אך לפי סעיף 2(ב)(2) לחוק, די בכך שהמכתב עשוי להגיע לאדם נוסף זולת הנפגע על מנת שיתקיים פרסום. כך נקבע גם בפסיקה, שכאשר פרסום לשון הרע נעשה בכתב חלה אחריות בגין פרסומו גם אם המכתב לא הגיע בפועל לידי צד שלישי, אלא די בכך כי הוא עשוי היה להגיע לידי צד שלישי. ההצדקה להטלת אחריות בגין פרסום בכתב שהיה עשוי להגיע לאדם זולת הנפגע, אף אם לא הגיע בפועל לאדם כזה, נעוצה בחשש כי דברים שהועלו על הכתב יתפרסמו בסופו של דבר ברבים (ת"א 42875/01 גבריאלי נ' הרפז, דינים שלום, כרך כא, 43). במקרה דנן, לאור העובדה שמדובר במשרדים של עורכי דין שבהם מועסקים עובדים ועורכי דין נוספים, עשויים המכתבים היו להגיע לאדם זולת הנפגע, כפי שגם קרה בפועל. רביעית ואחרון, הן עו"ד וינברג והן עו"ד כהנא העידו כי המכתבים שמוענו אליהם הגיעו לידיהם של עובדים נוספים במשרד ומכיוון שכך, מתקיימת הדרישה שהפרסום ייעשה לאדם אחר זולת הנפגע. מכאן, ששלושת המכתבים דנן נכנסים בגדר סעיף 2 לחוק, ומקימים לכן את דרישת הפרסום. יחד עם זאת, בכל מקרה דין התביעות להידחות עקב התקיימות ההגנה שבסעיף 13(5) לחוק, גם אם מדובר בפרסום. (2) הגנת סעיף 13(5) לחוק הגשת סעיף 13(5) לחוק קובעת כי: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי: (5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד שנעשה תוך כדי דיון כאמור". השאלה בענייננו האם מדובר בפרסום "שנעשה תוך כדי דיון" המוגן ע"י הגנה זו ולטעמי התשובה היא בחיוב. הגנת הסעיף הנ"ל באה להגן על האינטרס הציבורי שהמשתתפים בהליכים משפטיים יוכלו להתבטא ללא מורא ומבלי שיהיה עליהם לשקול כל מילה ומילה, תוך הכרעה נורמטיבית המעדיפה את האינטרס הציבורי הנ"ל. ביהמ"ש העליון כבר קבע שגם סיכומים בכתב הם בגדר "דיון" תוך קביעה ש"דיון" ראשיתו למן פתיחת ההליך והוא חולש על כל המתרחש במסגרת אותו הליך, כולל כתבי הטענות, הבקשות למיניהן וכו'...[ר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני, פד"י מ(2)497 כבוד השופטת בן-פורת]. בע"פ 364/73 זיידמן נ' מד"י, פד"י כח(2)620, סקר כבוד השופט ברנזון את המקור לסעיף 13(5) לחוק הנובע מהדיבור "במהלך משא ומתן משפטי" שהיה בסעיף 206(1)(ה) לפקודת החוק הפלילי, 1936 והלקוח מהפסיקה באנגליה לגבי מילים שנכתבו או שנאמרו במהלך הרגיל של הליך כלשהו בפני בימ"ש. כבוד השופט ברנזון מציין בפסה"ד זיידמן: "לאור המילה 'בפניהם' בדיבור הנ"ל 'תוך כדי הדיון כאמור' אפשר היה לפרשו על דרך הצמצום שזה חלק רק על הנעשה והנאמר במהלך המשפט בפני בית-המשפט בשבתו לדין. ואולם, פירוש זה הוא צר מדי ואינו עונה לצרכים הלגיטימיים של ניהול משפט תקין באורח חפשי ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי. ואכן, האסמכתאות מראות שהחיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה. הנה-כי-כן, גם צעד מוקדם של סיפור המעשה לעורך-הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט העתיד לבוא הוא במסגרת החיסוי. על כך נאמר בהולסברי, מהדורה שלישית, כרך 24, ע' 49, סעיף 89: 'הזכיה משתרעת לא רק על מילות דיבור אלא גם על מסמכים המשמשים כהלכה והמוכנים בדרך הרגילה לשימוש בהליך המשפט'" [וראה גם רע"פ 53/49 וייל נ' היועמ"ש, פד"י ג 93, לגבי חסיון לפרסום שנעשה אגב מו"מ משפטי ע"י אדם המשתתף בו כעו"ד, לגבי בקשה שהוגשה לביהמ"ש בדרך המרצה]. בע"פ (ת"א) 546/92 דורון נ' עו"ד טריינין-גורן, פ"מ תשנ"ד(1)441 (להלן:"פס"ד דורון") שדן בדברים שנאמרו על ידי עו"ד לבעל דין במהלך ביקור במקום שנכח בו מומחה מטעם ביהמ"ש, פירש ביהמ"ש המחוזי בת"א פרשנות רחבה את המושג "תוך כדי הדיון" בהתאם לפסיקה של ביהמ"ש העליון, תוך מחלוקת לגבי היקף החסיון, האם הוא מוחלט אם לאו, ותוך החלת החסיון גם על כתבי טענות, מסמכים ותצהירים המוחלפים בין בעלי הדין לפני הגשתם לביהמ"ש. בע"א 6356/99 חטר-ישי נ' ארבל, פד"י נו(5)254 (להלן:"פס"ד חטר-ישי") שעסק בחוו"ד של פרקליטת המדינה, נקבע שיש לפרש את החסינות המוקנית לנושא משרה מעין-שיפוטית המתבטא במסגרת מילוי תפקידו באופן רחב הכוללת כל התבטאות של נושא משרה אשר אלמלא לשון הרע שבה, הייתה עולה בקנה אחד עם סמכויותיו החוקיות, כלומר, החסינות מוקנית לבעל התפקיד ביחס לכל התבטאות בעלת זיקה ממשית לתפקידו, ללא קשר למניע של נושא המשרה או האם לשון הרע נאמר ברשלנות או במזיד. קביעה זו אושרה במסגרת דנ"א 6077/02 חטר ישי נ' ארבל, תקדין עליון 2003(2)341, תוך קביעה שההגנות שבסעיף 13 לחוק הנן מוחלטות, כשהן נעשות במסגרת התפקיד של בעל התפקיד המעין-שיפוטי. כך, ביהמ"ש העליון קבע לגבי סעיף 13(7) לחוק המפנה לסעיף 13(5) לחוק ועוסק בדו"ח נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בסעיף 13(5) לחוק שהחסינות למפרסם לא מותנית באמיתות הפרסום ולא מותנית ביסוד נפשי מיוחד של המפרסם תוך ראיית כתבי בי-דין שבתיק בית משפט כדברים שפורסמו בישיבה פומבית של ביהמ"ש ותחולת הוראת סעיף 13(7) גם על כתבי הטענות המוגשים לביהמ"ש לאחר שהומצאו לצד שכנגד [רע"א 3614/97 דן אבי יצחק, עו"ד ואח' נ' חב' החדשות הישראלית בע"מ ואח', פד"י נג(1)26, להלן:"פס"ד אבי-יצחק"). ביהמ"ש בפס"ד אבי יצחק ער לכך שכתבי הטענות בהליכים אזרחיים ידועים בהיותם חד-צדדיים ונוטים באופן חד לטובת הצד ויכולים לכלול גם טענות קשות ולמרות זאת מחיל את הוראת סעיף 13(7) לחוק גם על פרסום תוכנם של כתבי הטענות. אם כך, ההגנה המוחלטת המוענקת בסעיף 13(5) נתונה גם לעו"ד המופיע בפני ביהמ"ש והפסיקה קבעה שההגנה תחול גם על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות על כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה וכן תחול על כתבי טענות, תצהירים, מסמכים המוגשים לביהמ"ש ואפילו על מסמכים כאלה המוחלפים בין בעלי הדין לפני הגשתם לביהמ"ש וגם על מסירת סיפור המעשה לעוה"ד לשם הכנת עדות שתוגש במשפט עתיד לבוא (ראה א. שנהר בספרו "דיני לשון הרע" בעמוד 199, פס"ד זיידמן, פס"ד דורון, פס"ד פלונית). לטעמי, אין מקום לקבוע כלל גורף שכל מסמך שמוחלף בין ב"כ בעלי הדין חלה עליו הגנת סעיף 13(5) ודי להסתפק לצורך העניין שבפניי במסמכים שיש בהם זיקה ממשית וישירה לתפקידם כעורכי דין שנעשו במסגרת תפקידם כעו"ד, כשבמקרה דנן מתקיימת זיקה ממשית וישירה זו, שכן כן המכתבים סובבים סביב טענת עו"ד וינברג כלפי עו"ד כהנא כיצד הוא מעז להגיש כתב הגנה ותביעה שכנגד ולתת שירות משפטי לנבון כנגד התביעה המוצדקת של עו"ד וינברג בתיק וינברג-נבון. אני מקבל את גרסתו ועדותו של עו"ד כהנא הנתמכת הן בתצהירו והן במכתבים שכתב וברקע העובדתי, שפעולותיו נעשו לא באופן אישי אלא כב"כ נבון, כעו"ד המייצגם ונותן להם שירות מקצועי במסגרת תפקידו כעו"ד ולכן למעשה החסינות שניתנת לו לפי סעיף 13(5) לחוק היא מוחלטת. יחד עם זאת, למעלה מן הצורך, גם אם לא היה מדובר בחסינות מוחלטת וגם אם היה מתקיים מבחינה משפטית החריג הנזכר בפס"ד דורון לגבי אי תחולת החסיון במקרה של מקרים חריגים העוברים את גבולות הטעם הטוב או שנאמרו מתוך כוונת זדון שהזדון והרשעות והטחת דברי העלבון גלויים לעיני כל או פגיעה קשה בכבוד האדם במקרים של התבטאויות בוטות וגסות. כך, במקרה של פס"ד דורון שם אמרה עוה"ד לבעל הדין: "מקומך בבית משוגעים, סתום את הג'ורה שלך", "לקוח כזה לא הייתי מייצגת גם עבור מליון דולר". במקרה דנן התוצאה לא הייתה משתנה, שכן לא מדובר בהתבטאויות חריגות, קיצוניות ובוטות היכולות להביא לכך, גם אם היה ניתן, שלא יחול חסיון מוחלט (ראה הערות כבוד השופט אור בפס"ד אבי יצחק וכבוד השופטת גרסטל בע"א 2699/00 שבחנה את האמור בכתב ההגנה והתביעה שכנגד וקבעה שהוא מנוסח בזהירות רבה ללא השתלחות וללא התלהמות ובמתינות הראויה לנעשה כמקובל בניסוח כתבי טענות, להבדיל ובניגוד לכתב התביעה שהגיש עו"ד וינברג נגד נבון). גם אם המכתב עוסק גם בתביעה האישית וגם בתביעת וינברג-נבון, הרי זה מספיק לצורך תחולת ההגנה שבחוק, מה גם שבמקרה שלנו התביעה העיקרית שממנה יונקות את כוחן שאר התביעות והבסיס לכל התגובות והמכתבים זו תביעת וינברג-נבון [ראה בהקשה לגבי חסיון מסמכים שהוכנו לקראת משפט גם במקרה שלא מדובר במטרה יחידה - רע"א 1412/99 הסתדרות מדיצינית חדשה נ' גלעד, פד"י מט(2)516]. לטעמי, לא ניתן לקרוא את המכתבים במנותק מהמערכה המשפטית הנובעת מתביעת וינברג-נבון, ויש לראות מכתבים אלו כחלק מתמשך של השתלשלות האירועים כפי שנסקרו על ידי בפרק העובדתי. כך, מכתבו של עו"ד כהנא מיום 1/11/98 נעשה בתגובה למכתבו של עו"ד וינברג מיום 23/10/98 המייחס לעו"ד כהנא במכתב זה חוו"ד מקצועית שנתן לנבון והכוונה, כפי שהעיד עו"ד וינברג בביהמ"ש, לכתב ההגנה ולתביעה שכנגד שהגיש עו"ד כהנא בשם נבון. בתגובה למכתב הנ"ל כתב עו"ד כהנא את המכתב מיום 1/11/98 שבגינו הוא נתבע בפרסום לשון הרע, תוך התייחסות לכך שעו"ד וינברג מתנכל לו אישית (לאחר שהתלונן עליו גם בלשכת עוה"ד) רק משום שנתן שירות ראוי ללקוחותיו והעלה על הכתב את טענותיהם כלפיו (בכתב ההגנה והתביעה שכנגד), לאחר שעיכב את הגשת כתב ההגנה וכתב התביעה שכנגד (תוך ציון צודק לכך שהוא גם איפשר לעו"ד וינברג להגיב על טיוטת כתב התביעה שכנגד וכתב הגנה לפני הגשתם ועו"ד וינברג בחר שלא לעשות כן). במקרה דנן ובהתאם להלכה הפסוקה, מדובר במסמכים מכתבים שנשלחו לאחר פתיחתו של הליך משפטי, כשהתביעה בתביעות וינברג-דורון הוגשה כבר ב-9/6/98. זאת ועוד, ב"כ הצדדים עירבו את ביהמ"ש בבקשות וקבלת החלטות הנותנות תוקף להסכמות והסדרים דיוניים שלהם. כך, לגבי ההסכם להארכת המועד להגשת כתב הגנה ותביעה שכנגד עד לאחר סיום המו"מ לפשרה וכך לגבי הגשת טיוטת כתב ההגנה והתביעה שכנגד לעו"ד וינברג בטרם הגשתה לביהמ"ש, תוך הסכמה שלעניין ההתיישנות יראו את כתב ההגנה והתביעה שכנגד כאילו הוגשו לביהמ"ש ביום 24/9/98, כשכתב ההגנה והתביעה שכנגד הוגשו לביהמ"ש ביום 22/10/98. כל הנ"ל אירע לפני משלוח המכתבים נשוא תביעות לשון הרע שנשלחו ביום 1/11/98 (המכתב נשוא תביעת עו"ד וינברג), ב-2/11/98 (המכתב נשוא תביעת עו"ד כהנא) וביום 3/1/99 (המכתב נשוא תביעת עו"ד כהנא). אני דוחה את הקונסטרוקציה המשפטית שמנסה לבנות עו"ד וינברג לכך שהצדדים לא היו צדדים להליך שיפוטי כלשהו בזמן שהם היו צדדים וקשורים קשר ישיר ובעל זיקה ממשית לתביעת וינברג-דורון כבאי כוח הצדדים (ואין זה משנה אם עו"ד וינברג תובע אישית בתביעה זו, שכן הוא מופיע גם ב"כובעו" כעו"ד). התכתובות של המכתבים לא עוסקות בהליך משפטי ערטילאי או עתידי (תביעת הנזיקין האישית) המנותקת מתביעת וינברג-דורון אלא מתייחסות לתביעת וינברג נבון המכותבים למכתבו של עו"ד כהנא מיום 1/11/98 תוך התייחסות להגשת תביעה בשם נבון, תוך התייחסות עניינית לטענות עו"ד וינברג במכתבו מיום 23/10/98 כנגד עו"ד כהנא לעניין תביעת וינברג נבון והגשת כתב ההגנה והתביעה שכנגד בתביעה זו [ראה עדות עו"ד וינברג בעמ' 63-64 לפרוטוקול לכך שחוו"ד הכוונה לכתב ההגנה והתביעה שכנגד). אני דוחה גם את הטענה החילופית של עו"ד וינברג שהמכתב לא מהווה מסמך שיש לו זיקה ישירה לדיון, שכן המכתבים הם תולדה של מו"מ, שיחות ופגישות שנעשו בין הצדדים בקשר לתביעת וינברג-נבון תוך זיקה ישירה וממשית לתביעה זו. אני דוחה גם את טענתו החילופית של עו"ד וינברג שמדובר בדבר בלע שלא חוסים תחת הגנת סעיף 13(5) לחוק, שכן גם אם החיסיון לא מוחלט, הרי לא מדובר בדברי בלע שיכולים להוות חריג לחיסיון גם לפי גישתם של השופטים הגורסים שיש חריג לחיסיון [ראה פס"ד דורון וכן ע"א (ת"א)1137/99 סיני נ' שטר, נספח ב' לסיכומי וינברג]. החיסיון וההגנה שבסעיף 13(5) לחוק חלים לטעמי גם על מסמכים שלא הוגשו לתיק ביהמ"ש, כשיש להם זיקה ממשית לתביעה כמו במקרה דנן, שכן הם תולדה של מו"מ, פגישות, טלפונים והחלפת מכתבים, טיוטות וכתבי טענות (שאף לא נעשה בהם שינוי והם נחשבו כמוגשים לצורך טענת התיישנות אף לפני הגשתם בפועל לביהמ"ש - כתב ההגנה והתביעה שכנגד. ראה לעניין זה "סיפור המעשה לעו"ד הנחשב גם הוא כחוסה בצל ההגנה לפי פס"ד זיידמן ושנהר בספרו). מבלי לקבוע מסמרת וכללים גורפים לגבי חילופי מכתבים בין עו"ד, במקרה דנן המכתבים מתייחסים באופן ברור לכתבי הטענות וינברג-נבון והם קשורים קשר ישיר וממשי לתביעה זו. דהיינו, למכתבים המדוברים יש קשר ממשי לתיק ביהמ"ש בתביעת וינברג-נבון, תביעה המהווה את הבסיס ולב ליבה של המחלוקת והסכסוך בין הצדדים, כך שלמכתבים נשוא התביעה יש קשר וזיקה ממשית לתפקיד והם נעשו תוך כדי מילוי תפקידם של עוה"ד במסגרת ההליכים שהם מנהלים בשם לקוחותיהם. מדובר בהליך של "תגובות שרשרת" של מכתבים שנשלחו בעקבות מכתבים אחרים שעיקרם התביעה, כתב ההגנה והתביעה שכנגד בתביעת וינברג-נבון, כך שהצדדים היו צדדים להליך שיפוטי. מעבר לצורך, גם אם היה מדובר בהתראה בלבד להגשת תביעת נזיקין כנגד עו"ד כהנא, ניתן לומר שזהו תחילתו של הליך שיפוטי, אך במקרה דנן לא ניתן לנתק את ההליך השיפוטי בתביעת וינברג-דורון שהוא ההליך העיקרי שממנו התפתחו כל ההליכים האחרים לבין ההליך "האישי" של תביעת הנזיקין ולא ניתן לנתק את האמור במכתבים ולייחסם רק לתביעה האישית ויש לטעמי לראות את המכתבים הנ"ל כמכלול, תוך הדדיות ותגובות של שני הצדדים וחילופי מכתבים בקשר ובזיקה ממשית לתביעת וינברג נבון, כשתגובה גררה תגובה, כששני הצדדים מקפידים על העדר תרבות דיבור ונוקטים בסגנון לא ראוי, תוך גלישה לפסים אישיים מיותרים ושימוש באותם "מטבעות לשון" לא עדינות. אני סבור שבמקרה דנן מדובר גם בתוצאה צודקת והגיונית לאור הקשר הדברים והתנהגות הצדדים כפי שפורטה על ידי. לאור האמור לעיל, חלה הגנת סעיף 13(5) לחוק על הפרסומים שנעשו במכתבים בשתי התביעות ולכן דין שתי התביעות להידחות. 3. התוצאה הינה שאני דוחה את שתי התביעות, התביעה והתביעה שכנגד. בהתחשב בהתנהגות הצדדים ובכך ששתי התביעות נדחו לא מצאתי מקום לחייב מי מהצדדים בתשלום הוצאות משפט. עורך דיןסכסוך