קשר סיבתי בין שירות צבאי לבין מחלת קרוהן

פסק דין השופט ת' אור: ‎1. בבקשות שלפנינו מתעוררת שאלת קיומו של קשר סיבתי בין תנאי השירות הצבאי לבין היווצרותה של מחלת הקרוהן (‎Crohn Disease). מחלה זו היא מחלת מעיים דלקתית כרונית, שאין לה ריפוי. במיוחד נשאלת השאלה האם הוכח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בקיומו של קשר סיבתי כאר. שתי בקשות רשות הערעור הוגשו על שני פסקי דין, שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה. פסקי דין אלה הכריעו בערעורים על החלטותיה של וועדת הערעורים, שהוגשו על ידי חיילים לשעבר (להלן: התובעים), שחלו במחלת הקרוהן (להלן: המחלה), וביקשו הכרה כנכים על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט - ‎1959 (להלן: חוק הנכים). הדיון בשתי הבקשות לרשות ערעור אוחד. החלטנו לתת רשות לערער בשתי הבקשות בשל חשיבות השאלה המתעוררת בשתי הבקשות. העובדות וההליכים רע"א ‎8373/96 ‎2. המבקש ברע"א ‎8373/96, רפאל מאיר (להלן: מאיר), התגייס לצה"ל ביום ‎5.2.1967. במהלך שירותו הצבאי, ולאחר ששירת כחייל במלחמת ששת הימים, אובחנה אצלו לראשונה מחלת הקרוהן. מאיר שוחרר מצה"ל ביום ‎8.5.1969, ונזקק לטיפולים, לניתוחים, ולאישפוזים רבי פרשת מאיר עברה גלגולים רבים בבתי המשפט השונים. בגלגולה הראשון של הפרשה, ביקש מאיר בשנת ‎1969, שיכירו בו, בשל מחלתו, כנכה על פי חוק הנכים. סעיף ‎1 בחוק הנכים קובע, כי נכות היא "איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה ... או פחיתתו של כושר זה, שבאו לחייל משוחרר או לחייל בשירות קבע כתוצאה של אחת מאלה, שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו: (‎1) מחלה;(‎2) החמרת מחלה;(‎3) חבלה". החוק מזכה בתגמולים מי שהוכר כלוקה בנכות על פיו. במקרה של מחלת הקרוהן, הדגש הושם על השאלה האם המחלה נגרמה במהלך השירות הצבאי ועקב השירות הצבאי. בקשתו הראשונה של מאיר להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים נדחתה על ידי קצין התגמולים, בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר גילון, ששללה את קיומו של קשר סיבתי בין תנאי השירות הצבאי לבין מחלת הקרוהן. הערעור על החלטה זו נדחה על ידי שלוש ערכאות: וועדת הערעורים, בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון (ע"א ‎408/70 מאיר נ' קצין התגמולים, פ"ד כח(‎1) 358). בגלגולה השני של הפרשה, בשנת ‎1975, ביקש מאיר לחדש את הדיון בתביעה, בטענה שבידיו חוות דעת המהווה "ראייה חדשה" על פי סעיף ‎35 לחוק הנכים. סעיף זה קובע "‎35. החלטות חדשות(א) קצין תגמולים רשאי לתת החלטה חדשה בכל בקשה, אף אם ניתנה בה כבר החלטה סופית..., אם הוכח, כי ההחלטה הושגה על ידי מעשה או חדלה המהווים עבירה פלילית, או אם נתגלה על סמך ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, כי אותה החלטה בטעות יסודה". כאמור, מאיר סבר שבידו חוות דעת המהווה "ראיה חדשה". אותה חוות דעת ניתנה על ידי פרופ' אידלמן, ובה נקבע כי אין לשלול את השפעתם של גורמים סביבתיים-חיצוניים על הופעת המחלה. בקשה זו נדחתה על ידי קצין התגמולים שהעדיף חוות דעת נוגדות שניתנו לו על ידי פרופ' תיאודור וד"ר גילון. על פי חוות דעת אלה, אין קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין המחלה, ולדעת המומחים ממילא מאיר חלה במחלה טרם תחילת שירותו הצבאי. בערעור על החלטה זו בפני בית המשפט העליון (ע"א ‎302/78), נקבע כי הדיון יוחזר לוועדת הערעורים בהרכב שיכלול שני רופאים. ועדהזו קבעה בשנת ‎1980, כי מחלתו של מאיר החלה טרם תחילת שירותו, אך הוחמרה החמרה זמנית וחולפת במהלך שירותו. החלטה זו אושרה על ידי בית המשפט המחוזי בשנת ‎1985 (ע"א (ת"א) ‎999/80). בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נדחתה. בשנת ‎1991 ביקש מאיר מקצין התגמולים לבתביעתו בשלישית, מכוח סעיף ‎35 הנ"ל. בקשה זו הסתמכה על שתי חוות דעת שניתנו בעניינם של חיילים אחרים, בהן הובעה, לטענת מאיר, הדעה לפיה קיים קשר סיבתי בין תנאי השירות הצבאי לבין החמרת או גרימת המחלה. המדובר בחוות דעת מטעמו של פרופ' אידלמן מיום ‎24.4.88, ובחת דעת מטעמו של ד"ר גילון מיום ‎22.4.85. חוות הדעת מטעמו של פרופ' אידלמן נגעה לקצין אשר שירת בצה"ל תקופה ארוכה (‎15 שנה) תחת לחצים ומתחים "קשים ביותר". פרופ' אידלמן קבע בחוות דעתו, כי תנאי השירות הלחוצים היו גורם "בעל משמעות מירבית" בהתלקחות המחלה. בחוות תו של ד"ר גילון, אשר נגעה לחייל אחר, ששירת בצה"ל ‎24 שנה, נאמר כך: "בשנים האחרונות התגבשה גישה בין המומחים בשטח זה באגף השקום של משרד הביטחון שאירועים של זיהומים בדרכי העיכול, שאינם תופעה נדירה בשירות הצבאי, עלולים להחמיר או להביא להתלקחות של מחלת קרוהן שקטה. משום כך, קיימת הצדקה שהתובע צריך להנות מהספק שהיה אולי קשר סיבתי כל שהוא בין השרות לבין הופעת החרפה של מחלת הקרוהן, ולכן, יש מקום לקבוע שקיים קשר של החמרה בין השירות והופעת המחלה כאשר הופיעה". לאור בקשתו של מאיר, ביקש קצין התגמולים מד"ר גילון לשוב ולדון בעניינו של מאיר. בחוות דעתו מיום ‎30.6.1991 קבע ד"ר גילון, כי אין בחומר שהוצג לו משום "ממצא רפואי חדש", אשר מחייב את קצין התגמולים לסטות מהחלטותיו הקודמות, לפיהן אין קשר סיבתי בין השירות הצבאי לין מחלתו של מאיר. ואכן, קצין התגמולים דחה את הבקשה לעיון נוסף. הערעור על החלטה זו בפני וועדת הערעורים נדחה, משום שהוועדה סברה, כקצין התגמולים, כי פנייתו של מאיר אינה מבוססת על "ראיה חדשה" כנדרש על פי סעיף ‎35, וכי אין בחוות הדעת שהוגשו הוכחה לקיומה של אסכלה רפואית התומכת בתביעתו של מאיר. עוד הסבירה הוועדה כי עמדתו של ד"ר גילון, מלמדת רק על גישה "סלחנית" שהשתרשה לאחרונה, אך אין בה כדי להציג "עמדה רפואית חדשנית" המצדיקה פתיחת התיק לדיון מחודש. הערעור על החלטה זו של הוועדה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי (ע"א (חיפה) ‎25/95), בפסק דין בדעת רוב (דעתם של השופטים פינקלמן ונאמן, למול דעתו החולקת של הנשיא סלוצקי). על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו, וניתנה בה הרשות לערער. רע"א ‎2985/97 ‎3. בקשת רשות ערעור זו עניינה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, שדן במאוחד בשלושה ערעורים על החלטות שונות של וועדת הערעורים. החלטות אלה ניתנו בעניינם של שלושה חיילים לשעבר: מרדכי בן חמו, אריאל בן טוב וחיים צור, אשר אצל שלושתם התגלתה מחלת הקרוהן במהלך שרותם הצבאי. בית המשפט המחוזי פסק, בניגוד לקביעתה של וועדת הערעורים, כי קיימת אסכולה הקושרת בין התפרצות מחלת הקרוהן לבין תנאים סביבתיים ונפשיים. כמו כן, נקבע כי התובעים הרימו את הנטל המוטל עליהם והוכיחו כי תנאים סביבתיים אלה התקיימו בשירותם הצבאי, ולפיכך הם זכאים לתגמולים מכוח חוק הנכים. כאמור, החלטנו לתת לקצין התגמולים רשות לערער בבקשה זו. ‎4. המשיב ‎1 ברע"א ‎2985/97, מרדכי בן חמו (להלן: בן חמו) התגייס לצה"ל ביום ‎7.10.90, ושירת כמש"ק תחזוקה וכספק חטיבתי. במהלך שירותו הצבאי, התברר כי הוא סובל ממחלת הקרוהן ועל כן הורד הפרופיל הרפואי שלו מ-‎82 ל-‎21, והוא שוחרר מן הצבא ביום ‎3.6.1992. תל בן חמו להכיר בו כנכה על פי חוק הנכים נדחתה על ידי קצין התגמולים בטענה שמדובר במחלה, אשר התפתחותה אינה קשורה בשירות הצבאי. זאת, בהתבסס על חוות דעת מטעמו של פרופ' עינת, בה הובעה העמדה לפיה גורמיה של מחלת הקרוהן אינם ידועים. עוד נקבע בחוות הדעת, כי למחלה כנראה רקע משפחתי, וכי היא עשויה לעיתים להתלקח לאחר זיהומים שונים, בעיקר זיהומי מעיים חריפים דוגמת דיזנטריה, שלא הוכח שהתקיימו בעניינו של בן חמו. על החלטה זו של קצין התגמולים הגיש בן חמו ערעור, אליו צירף חוות דעת מטעם פרופ' רטן. בחוות הדעת נקבע כי בין גורמיה של מחלת הקרוהן נמנים גורמים גנטיים וכן גורמים סביבתיים דוגמת זיהומים, מזון מקולקל ודחק נפשי. פרופ' רטן ציין בחוות דעתו, כי בן חמו הופנה עם גיוסו לבדיקת קב"ן בשל "אישיות רגישה", וכי הניתוק מהבית במהלך השירות הצבאי והעבודה בה הועסק גרמו לו ללחץ נפשי רב. לכן, הסיק פרופ' רטן כי "סביר להניח ומתקבל על הדעת" שזיהום מעיים חריף שבו לקה בן חמו במהלך שירותו, שימש מנגנון-הדק להתפרצות מחלת הקרוהן. עוד צוין בחוות הדעת, כי קיימת אסכולה רפואית המכירה בקיומו של קשר סיבתי בין גורמים סביבתיים לבין מחלת הקרוהן, ועל כן סבר פרופ' רטן, שיש מקום לקבוע שמחלתו של בן חמו נגרמה עקב שירותו הצבאי. קצין התגמולים הגיש חוות דעת משלימה של פרופסור עינת, בה נקבע כי דחק נפשי אינו מהווה גורם למחלה, למעט מצבים קשים של דחק פתאומי וקשה שלא התקיים בעניינו של בן חמו. פרופ' עינת המשיך להחזיק בדעתו, לפיה מחלתו של בן חמו לא נגרמה עקב השירות הצבאי. וועדת הערעורים שדנה בעניינו של בן חמו דחתה את ערעורו ביום ‎24.3.1996, וקבעה, כי "המידע הרפואי המוסמך אינו מאשר בוודאות הדרושה אילו מגורמי הסביבה משפיעים על הופעת המחלה או החמרתה, ומה מידת ההשפעה של כל אחד, אם יש השפעה". בן חמו ערער על פסק דינה של וועדת העעורים בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. בהסתמך על חוות דעתו הנ"ל של פרופ' רטן קבע בית המשפט המחוזי, כי קיימת אסכולה רפואית המכירה בקיומו של קשר סיבתי בין גורמים סביבתיים לבין התפרצותה של מחלת הקרוהן. עוד נקבע בפסק הדין, כי משום שבן חמו לקה בזיהום מעיים חריף במהלך שירותו הצבאי, סביר לקבוע כי התפרצות המחלה נבעה מתנאי התברואה ששררו בבסיס. על פסק דין זה מערער קצין התגמולים בפנינו. ‎5. המשיב ‎2 ברע"א ‎2985/97 הוא אריאל בן טוב (להלן: בן טוב). בן טוב התגייס לצה"ל ביום ‎2.10.90 ושירת בבית הספר הטכני של חיל האוויר כמש"ק שלישות. במהלך שירותו הצבאי, בתקופת "מלחמת המפרץ" (ינואר ‎1991), התפרצה אצלו מחלת הקרוהן. תביעתו להכרה בו כנכה צה"לה על ידי קצין התגמולים, מן הטעם שמדובר במחלה קונסטיטוציונלית-גנטית, שלא נבעה מתנאי השירות. בן טוב ערער על החלטה זו בפני וועדת הערעורים, והגיש חוות דעת מטעמו של פרופ' רטן, בה קבע דברים דומים לאלה שקבע בעניינו של בן חמו. לוועדה הוגשה חוות דעת נגדית מטעמו של פרופ' עינת, אשר בה שב וטען, כי הגורמים להתפתחות המחלה אינם ידועים. הועדה הגיעה למסקנה, כי לא ניתן לומר בבירור מה הם הגורמים המשפיעים על התפתחותה של מחלת הקרוהן או על החמרתה, ומה מידת השפעתו של כל גורם. על החלטה זו הגיש בן טוב ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. בפסק דינו קבע בית המשפט כי בנסיבות העניין, לאור החומר שהובא בתיק המאוחד, ולאור העובדה ששני חיילים נוספים מן היחידה בה שירת בן טוב לקו גם הם במחלת הקרוהן, מתחזקת הסברה כי הזיהום בו לקה בן טוב, בלוויית הדחק הנפשי בו היה שרוי, הם שגרמו להתפרצות המחלה. על כן, נקבע כי בן טוב הוכיח "במידה הקלה המוטלת עליו" את קיומו של קשר סיבתי בין שירותו הצבאי לבין התלקחות המחלה. על פסק דין זה מערער קצין התגמולים בפנינו. ‎6. המשיב ‎3 ברע"א ‎2985/97 הוא חיים צור (להלן: צור). צור התגייס לצה"ל ביום ‎4.3.91. במסגרת השירות הצבאי שירת צור כתברואן ועסק, בין היתר, בריסוס נגד חרקים, בהדברת עכברים, חתולים וכלבים, בביקורות אשפה, בפינוי פגרים, בפתיחת ביובים וכיו"ב עבודות. בחודשים -יולי ‎1993 התפרצה אצלו מחלת הקרוהן ואובחנה באופן סופי בחודש פברואר ‎1994. תביעתו של צור להכרה בו כנכה צה"ל נדחתה על ידי קצין התגמולים, בהסתמך על חוות דעת מטעמו של פרופ' עינת. צור ערער לוועדת הערעורים, והגיש לוועדה חוות דעת של ד"ר גולדין, אשר קבע שמחלתו צור נגרמה בסבירות גבוהה עקב השירות הצבאי, וכן חוות דעת של ד"ר צימרמן, אשר קבע כי קיימת אפשרות של קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות הצבאי. מטעם קצין התגמולים הוגשה חוות דעת של פרופ' עינת, אשר קבע, כי לא ניתן לבסס קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין התעוררות המחלה. הוועדה קבעה, לאחר עיון בחוות הדעת, כי לא ניתן לדעת בוודאות הדרושה, איזה מן הגורמים הסביבתיים משפיע על התפתחותה של מחלת הקרוהן. עוד קבעה הוועדה, כי צור לא הוכיח במידה הדרושה כי במהלך שירותו הצבאי נחשף לגורם כלשהו, שעשוי היה להביא להתפרצות המחלה. צור ערער על קביעות אלה בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט המחוזי קבע כי תנאי שירותו של צור, שתוארו לעיל, "נותנים יסוד לאפשרות הברורה לקיום קשר סיבתי" בין תנאי השירות לבין התלקחות המחלה. על כן, התקבל ערעור של צור. על פסק דין זה מערער קצין התגמולים בפנינו. עד כאן עיקרי העובדות וההליכים שקדמו לדיון בפנינו. ‎7. במסגרת ההליכים בפנינו, סברנו כי מן הראוי למנות וועדה של מומחים בתחום הגסטרואנטרולוגיה, אשר תגיש חוות דעת מקצועית ביחס לגורמים למחלת הקרוהן. עמדתנו זו נבעה מן הנסיבות המיוחדות הקשורות במחלה: קיומן של חוות דעת נוגדות המוגשות על ידי הצדדים לאורך השנים מפהם של מומחים שונים; קיומן של תביעות רבות התלויות ועומדות בפני קצין התגמולים ובתי המשפט המחוזיים, העוסקות בשאלה זו; והצורך לקבוע במידת האפשר מצב רפואי-מחקרי עדכני ביחס למחלה זו, שהמחקר אודותיה רב. לפיכך החלטנו ביום ‎27.10.1998, בהסכמת הצדדים, למנות וועדת ממחים רפואית. וזה נוסח ההחלטה: "באי כוח הצדדים בשני תיקים אלה הסכימו שבית משפט זה ימנה וועדת מומחים אשר תיתן חוות דעתה לגבי גורמי מחלת הקרוהן, כולל השאלה של מידת השפעת גורמים חיצוניים, לרבות מתח, זיהומים או הרעלה על גרימת או החמרת המחלה. ... כמוסכם על בעלי הדין, כל אחד מהם יוכל להמציא למומחים חומר רפואי כפי שימצא לנכון. ... לאחר קבלת הדו"ח של ועדת המומחים, יוזמנו באי כוח בעלי הדין להשמעת טענותיהם בפני בית משפט זה, ולאחר מכן יוחלט בשתי בקשות אלה". בסופם של הליכי בחירת חברי הוועדה נבחרו שלושה מומחים בתחום הגסטרואנטרולוגיה: פרופ' סקפה, פרופ' יעקובסון וד"ר חוברס. שלושתם נבחרו על בסיס מקצועיותם בתחום, ובהסכמת בעלי הדין, לאחר שבעלי הדין וידאו שאיש מן המומחים לא חיווה בעבר דעתו בשאלה מטעמו של אחד מבעלי הדין. וועדת המומחים הגישה חוות דעת מקיפה, בה נסקר המידע הקיים כיום ביחס למחלת הקרוהן, ונקבעו מסקנות הוועדה, שניתנו פה-אחד. בפרק הדן באפשרות לקיומו של גורם גנטי למחלה קבעו המומחים כך: "הנתונים הקיימים כיום תומכים במודל שבו קיים מרכיב גנטי משמעותי כחלק מגורמי המחלה, אך ככל הנראה יש צורך בגורם סביבתי נוסף להתפתחותה". ביחס לאפשרות בדבר תרומתם של זיהומים להתפרצות המחלה, מציינים המומחים כך: "נכון להיום אין נתונים מוסכמים לגבי מהות הגורם הסביבתי המשוער במחלת הקרוהן ... יתכן ומקור הגורם הסביבתי הוא באוכלוסיית החיידקים ה'נורמלית' בחלל המעי ובנוכחות רקע גנטי מתאים, תתפתח מחלת הקרוהן. הרכבה של אוכלוסיית חיידקי המעי הקבועה נקבע, ככל הנראה, בשלבים מוקדמים של הילדות ולא בתקופת השירות הצבאי. גם לגבי נקודה זו חסר מידע חיוני לגבי מחלת הקרוהן. יתכן, שעם ההתקדמות בהבנתה יהיה מקום לבחינה מחודשת של הקשר בינה לבין השירות הצבאי. נכון להיום, אין תמיכה בקשר שכזה כגורם למחלה" (ההדגשה במקור - ת"א). וכן: "שנים רבות מחפשים הוכחה ניצחת למחולל זיהומי (חיידק, נגיף או פטריה) אשר אפשר ל'האשימו' בגרימת המחלה. עד כה לא נמצא מחולל שכזה. ... בינתיים, אין כל אפשרות לקבוע שלשרות בצבא חלק כלשהו בגרימת המחלה על ידי מחולל זיהומי, הן בגלל שלא זוהה גורם כזה בודאות, והן בשל אי הבהירות בקשר לזמן ההדבקה במחולל אפשרי". לסיכום חוות דעתם, קבעו המומחים כך: "הראינו שישנן ראיות לכך שגורמים גנטיים-חיסוניים, יחד עם גורמים סביבתיים, משמשים בגרימת המחלה. לא אותר גורם סביבתי ספציפי הגורם למחלה. תנאי סביבה קשים ומצבי דחק שיכולים להיות מנת חלקו של חייל בצה"ל, אינם גורמים למחלה, ולדעתנו, כאמור, הגורם המכריע עדין לא נמצא, וימצא אולי בעתיד. במקרה שכזה יהיה מקום לבחון את הקשר בין השרות הצבאי למחלה, מחדש. לא הוכח שחולי מחלת קרוהן שמחלתם החלה בעת השירות הצבאי, הם חולים קשים יותר מאלה שמחלתם החלה קודם לשירות, או אחרי תום השירות הצבאי. לכן, לדעתנו, אין קשר אתיולוגי בין השירות הצבאי למחלת קרוהן, ואין התבטאותה הקלינית של המחלה בעת השרות הצבאי מעידה על החמרה במחלה שהיתה קיימת זמן רב לפני התפרצותה". בהתאם להחלטותינו הועברו לחברי וועדת המומחים שאלות הבהרה מטעם הצדדים וכן שאלות הבהרה מוסכמות, שאושרו על ידנו, וחברי הוועדה השיבו עליהן. באמצעות שאלות ההבהרה, התכוונו התובעים להראות, כי באסמכתאות רפואיות שונות, אותן הציגו בפני וועדת המומחים, יש כדי להוכיח את קיומה של אסכולה רפואית התומכת בקיומו של קשר סיבתי בין מחלת הקרוהן לבין השירות הצבאי, ולהבהיר כי רמת ההוכחה שחיפשו חברי הוועדה במסקנותיהם היא גבוהה מזו הנדרשת מן התובעים. עמדת התובעים היא כי המסקנות המשפטיות המתחייבות מתשובת וועדת המומחים לשאלות ההבהרה, שונות מהמסקנות הרפואיות שהובעו בסיכום חוות הדעת, וכי המסקנות המשפטיות תומכות דווקא בעמדתם של התובעים. זאת, משום שמן התשובות לשאלות ההבהרה, עולה כי עמדתם של חברי הוועדה בדבר היעדר קשר סיבתי נגזרת מכך שלא הוכח ברמת הוכחה וודאית וניצחת, שקיים גורם סביבתי ספציפי שהוא מחולל המחלה. לטענת התובעים, מבחן זה הינו שגוי מבחינה משפטית ומנוגד להלכות בדבר נטל ההוכחה המוטל על התובעים. עוד טוענים התובעים, כי מתשובות חברי הוועדה, עולה דווקא כי קיימת אסכולה רפואית התומכת בקיומו של קשר סיבתי, וכי עמדה זו נתמכת בממצאים שהופקו במחקרים רפואיים ופורסמו בספרות רפואית רצינית ומקובלת. עמדת קצין התגמולים היא, כי לא הוכח קיומה של אסכולה שתומכת בטענת התובעים. עוד הוא טוען, כי גם אם הוכיחו התובעים את קיומה של אסכולה רפואית כזו, הרי שהיה עליהם להוכיח גם כי אסכולה זו היא לכל הפחות שוות ערך לאסכולה הרפואית שהציגו המומחים שמינה בית המשפט, וזאת לא עשו. הוא אף טוען כי נסיבותיהם הספציפיות של התובעים אינן מצדיקות מסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין השירות הצבאי שעשו לבין המחלה. הוכחת הקשר הסיבתי בין המחלה לבין תנאי השירות הצבאי ‎8. כאמור, כדי להכיר בתביעתו של חייל, חוק הנכים דורש הוכחה כי נכותו נגרמה "עקב" השירות הצבאי. משמעותה של דרישה זו היא הוכחת קשר סיבתי בין הופעת המחלה או החמרתה לבין השירות הצבאי. קשר סיבתי זה מוסק על ידי בית המשפט, תוך התבססות על המידע הרפואי המוצג בפניו,אך תוך הפעלת שיקולים נוספים של מדיניות משפטית. כפי שנקבע על ידי חברתי, השופטת ביניש: "שאלת הקשר הסיבתי (המשפטי) בין מחלה כלשהי לבין השרות הצבאי היא שאלה שבמשפט, ועל כן מסורה היא להכרעתו הסופית של בית המשפט ולא של הרופא; ואולם, בית המשפט יפעיל שיקול דעתו בהתבסס על חוות דעת המומחים המונחות לפניו" (ר' רע"א ‎1521/95 רונן שטיין נ' קצין התגמולי, תק-על ‎96(4) 80, 82. ור' גם ע"א ‎137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים, פ"ד יח(‎2) 510, 519 חלוקתו של נטל ההוכחה של הקשר הסיבתי הוסברה בעבר על ידי הנשיא מ' שמגר בע"א ‎472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה(‎5) 203, 214 (להלן: הלכת רוט) "נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע (בהיעדר הוראה אחרת בחוק...). אולם, בעוד שנטל השכנוע, היא "החובה מס' ‎1" כהגדרת השופט אגרנט (כתוארו אז) בע"פ ‎28/49 (זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד' ‎504) רובץ על התובע מתחילתו של ההליך ועד לסופו ... הרי שנטל הבאת הראיות, הוא 'החובה מספר ‎2', יכול שיעבור מצד אחד למשנהו במהלך ההליך. כך, גם כאן על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסוימות במהלך השירות, על קצין התגמום הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה". הוכחת הקשר הסיבתי המשפטי תשען בראש ובראשונה על הוכחתו של קשר סיבתי עובדתי בין המחלה לבין השירות הצבאי (ר' דנ"א ‎5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(‎5) 732, 747). לשם הוכחתו של קשר סיבתי בין המחלה לשירות הצבאי על התובע להוכיח קיומה של אסכולה רפואית התכת בעמדתו. שאלת אופן הוכחת קיומה של אסכולה רפואית נדונה בהרחבה ברע"א ‎2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(‎1) 529 (להלן: הלכת קליג'). באותו מקרה נדונה השאלה מתי ניתן לומר כי דעה של מומחים מסוימים הפכה אסכולה, וכך נאמר מפי השופט זמיר (שם, בעמוד ‎5: "שאלה יפה היא, מתי דעה נעשית אסכולה. מסתמא, אין תשובה ברורה לשאלה זאת, כשם שאין תשובה ברורה לשאלה כמה כבשים עושות עדר. מצד אחד ברור כי אין צורך שדעה תזכה להסכמת הכול, ללא מחלוקת, כדי שתהווה אסכולה. אף אין צורך שדעה תהיה נתמכת בראיות המבססות אותה ברמה של קרוב לוודאי כדי לומר שהיא אסכולה. אך מן הצד השני, אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסוימת, כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות הרפואית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על-ידי מחקרים". עוד הובהר בפסק הדין, כי על מנת שאסכולה תיתפש כמבססת קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין היווצרות מחלה, נדרש שיתמלאו בה שני תנאים בסיסיים (שם, בעמודים ‎539-538): ראשית, על האסכולה להגדיר ברמת פירוט סבירה את מהות המצב שגרם למחלה, ואין די בקביעה כללית ומעורפלת. נית, נדרש שהאסכולה תקבע כי קיים קשר סיבתי ברמה גבוהה של הסתברות ("מתקבל מאד על הדעת"), בין הנסיבות המסוימות אליהן נחשף התובע במהלך שירותו לבין גרימתה או החמרתה של המחלה. היינו, שהאסכולה הרפואית תקבע כי "מתקבל מאוד על הדעת" שתנאי השירות גרמו למחלה או החמירו אותה. ‎9. נזכיר, כי קיומה של אסכולה התומכת בעמדתו של התובע מהווה הוכחה לכאורה בלבד לכך שמחלתו נגרמה עקב השירות הצבאי. במצב כזה, עובר נטל הבאת הראיות לקצין התגמולים, ועליו להוכיח כי נכותו של התובע לא נגרמה ולא הוחמרה עקב תנאי השירות. במקרים קיצוניים, ייאלץ בית השפט להכריע בין אסכולות רפואיות מנוגדות ומבוססות, שהוצגו על ידי הצדדים. אופן ההכרעה במקרים אלה הוסבר על ידי השופט א' ויתקון בד"נ ‎3/70 קצין התגמולים נ' בוסאני, פ"ד כד(‎1) 637, 643-641, תוך שהוא מתייחס לנסיבות המקרה שנדון בפניו "לא היה כאן מקרה רגיל של אבחנת מחלה או קביעת סיבותיה, אלא מחלוקת בין שתי אסכולות על האטיולוגיה של מחלה מיוחדת זו (מחלת הסכיזופרניה. ת.א). בהחלטת הועדה לא הובאו כל נימוקים העשויים להראות למשל, שהדעה, שד"ר פאלק דגל בה, מקובלת יותר בעולם הרפואה מזו שהוצגה ע"י ד"ר אנין וד"ר הקר, או שהיא זכתה לתמיכה רחבה ונכבדה יותר. לא נאמר בשום מקום שאחת האסכולות אינה אלא דעת מיעוט או דעה מיושנת או יוצאת דופן או כל היוצא בכך. אף לא היה רמז שאחת מהן אינה אלא בחזקת שמא ואילו השניה בחזקת ברי. לדידנו שתיהן ראויות להתקבל במידה שווה. במצב כזה - שיש לקוות שהוא נדיר למדי - היה על בית המשפט להגיד, מי משני הצדדים, הנכה או קצין התגמולים, ייצא מן המערכה וידו על העליונה. בכך לא העדיף בית המשפט את האסכולה 'המקילה' על האסכולה 'המחמירה' אלא במובן זה, שמשקבע שבמצב של תיקו וחוסר הכרעה בין האסכולות יד הנכה על העליונה, ממילא יצא הדין כדברי האסכולה המקילה. הדעות הרפואיות - כפי שאמרנו - סותרות זו את זו, אך אין אפשרות לומר, איזו מהן הנכונה. אין לי ספק שבמשפט אזרחי רגיל היינו אומרים שבמקרה זה יד הנתבע על העליונה ... אם כן, על שום מה נאמר שהנכה התובע תגמולים יצא ידי חובתו, כשהמסקנה שנכותו נגרמה או הוחמרה עקב שירותו מתבקשת לא פחות, אך גם לא יותר, מהמסקנה ההפוכה? ... הייתי אומר ששיקולים שבמדיניות החוק עצמו דורשים קביעת כלל, שבהיות דעות המומחים שקולות כמו כאן, מצטמצמת חובת הראיה המוטלת על הנכה לכך שהוא יוצא ידי אחת מהן". עמד על כך גם השופט זמיר, בפרשת קליג' הנ"ל (בעמודים ‎537-536): "אכן, כפי שהפסיקה מלמדת, בית המשפט נוטה להקל, ולא להחמיר, עם התובע תגמולים בשל מחלה שנגרמה תוך כדי שירות בצבא או במשטרה. לפי הפסיקה, אם קיימות שתי אסכולות רפואיות מבוססות, החלוקות בשאלה אם תנאי השירות או אירוע מסוים בשירות גרמו או החמירו מחלה מסוימת, וקיים מצב של תיקו בין האסכולות, יעדיף בית המשפט את האסכולה המיטיבה עם התובע. אך כך הדבר רק כאשר מדובר באסכולות מבוססות". וראו גם ע"א ‎408/70 מאיר נ' קצין התגמולים הנ"ל, בעמוד ‎362 מול האות ה'; וכן ע"א ‎5555/92 עזבון בסון נ' קצין תגמולים, תק-על ‎94(2) 2347, 23 אכן, בנסיבות בהן ברור כי קיימות בעולם הרפואה מספר אסכולות, אשר לא ניתן להכריע ביניהן, יש ללכת לקראת התובע, ולומר כי משום שהוכיח את קיומה של אסכולה התומכת בעמדתו שלו, הרי שעמד בנטל שהוטל עליו והוא זכאי לפיצוי. אך זאת רק אם המדובר באסכולות מבוססות נוגדות שלא ניתן להכריע ביניהן, ואם קצין התגמולים לא הראה כי בנסיבות הספציפיות נשלל הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין המחלה. הסטייה מן הכלל הראיתי הרגיל של "המוציא מחברו - עליו הראיה", הקובע כי שוויון הסתברויות בין עמדת התובע לעמדת הנתבע מביא לדחיית תביעתו של התובע, מוצדקת במקרה זה בשל אופיו הסוציאלי של חוק הנכים (ר' ע"א ‎6274/92 רזי נ' קצין התגמולים, פ"ד מח(‎3) 326, 330 (להלן: פרשת רזי)). ‎10. ההלכה המשפטית אף דנה במצב בו אין בידי התובע - או הנתבע, קצין התגמולים - כל דרך להצביע על אסכולה התומכת בקיומו של קשר סיבתי בין השירות הצבאי למחלה, או שוללת אותו. בפרשת רזי התייחס השופט מצא למצב כזה, ואמר (בעמוד ‎339) "נראה לי, כי ביחס למחלה שאין לגביה מידע רפואי מבורר וחד משמעי, יש להבחין - הבחן היטב - בין מקרה שבו אסכולות רפואיות שונות חלוקות ביניהן בדבר סיבותיה ודרך עלילותיה של המחלה, לבין מקרה שבו שום גורם רפואי בר-סמכא אינו טוען לדרך עלילות מסוימת. ... במקרה מן הסוג השני, כאשר אין שום גורם רפואי בר-סמכא המאשר את קיומו של קשר סיבתי, בין מחלה מסוימת לבין חבלה מסוימת (או לבין נסיבות אחרות הכרוכות בשירות הצבאי), כי אז אין לחייל התובע במה להיאחז ודין תביעתו להידחות. חשוב להטעים, כי היעדר היכולת לשלול את קיומו של קשר סיבתי אפשרי (שהוא עצמו פועל-יוצא מחוסר ידיעת סיבותיה ודרך עלילותיה של המחלה) אין כדי להקים הנחה בדבר קיומו של קשר סיבתי. יפים לכאן דברי הנשיא שמגר בד"נ ‎38/84 לוי נ' קצין התגמולים (לא פורסם): 'אוסיף כי גם אינה מקובלת עלינו סברה לפיה, כל מקום בו מדע הרפואה לא גילה קשר סיבתי בין גורם פלוני לבין מחלה פלמונית, יש עדיין יסוד להנחה כי קיים קשר סיבתי כאמור. מסקנה כאמור עלולה היתה להביא לכך כי כל הבלתי ידוע בעולם הרפואה - והוא לצערנו אינו מועט - הופך לעולם לגורם שאינו ניתן לסתירה או להפרכה'". לאורן של ההלכות שצויינו לעיל, נבחן את המחלוקות אשר בפנינו. האם הוכח קיומה של אסכולה התומכת בעמדת התובעים? ‎11. התובעים מבקשים ללמוד על קיומה של אסכולה רפואית התומכת בעמדתם ממספר מאמרים וקטעי ספרים רפואיים, אותם הגישו לעיון וועדת המומחים, ומן התשובות שנתנה וועדת המומחים לשאלות ההבהרה שהוגשו לה. עיינתי בחוות הדעת של חברי הוועדה ובתשובות שניתנו לשאלות ההבהרה. לצרי, לא מצאתי בהן את שמבקשים התובעים למצוא. איני סבור כי באמצעות התשובות לשאלות ההבהרה, עמדו התובעים בנטל המוטל עליהם, והראו כי קיימת אסכולה רפואית, התומכת בעמדתם. חברי הוועדה הרפואית (להלן: המומחים) ציינו, אומנם, בחוות דעתם, כי אין הסכמה בשאלה אם תנאי השירות הצבאי מהווים גורם בהתפתחות המחלה. עם זאת, המומחים הבהירו בתשובותיהם כי העדר ההסכמה נובע מכך שקיים חוסר בידע עובדתי-מדעי מספק (תשובה ‎2.1 מיום ‎24.4.01, ותשובו‎2-1 מיום ‎16.6.02), ולא מקיומן של אסכולות מבוססות החלוקות ביניהן. לפיכך אין מקום לטענתם של התובעים, כאילו כבר בחוות הדעת ובתשובות לשאלות ההבהרה מצויה הוכחה לקיומה של אסכולה התומכת בעמדת התובעים התובעים הפנו את המומחים למספר פרסומים רפואיים, אשר בהם, לטענתם, קושרים המחברים בין דחק נפשי וגורמים סביבתיים לבין מחלת הקרוהן. המומחים הבהירו, כי אכן מדובר במחקרים ובספרים שנתפרסמו על ידי מומחים בעלי שם. אך המומחים גם הבהירו על שום מה אין הם מקבלים את האמור באותם פרסומים. באשר לשאלת הקשר הסיבתי בין דחק נפשי לבין התלקחות המחלה, שבו והבהירו המומחים, "שיש כמעט הסכמה שאין הדחק גורם אתיולוגי במחלה" (תשובה ‎3 מיום ‎24.4.01. ההדגשה במקור). עוד הבהירו המומחים בתשובותיהם, כי ישנם מומחים הטוענים לקיומו של קשר סיבתי בין מחלת הקרוהן ין גורמים סביבתיים, וכי גם הם עצמם סבורים כי קיים כנראה קשר כזה, אלא שהגורם הסביבתי הספציפי טרם נמצא (תשובות ‎6.11.2, 6.11.3 ו-‎6.11.4 מיום ‎24.4.01, ותשובה ‎1 מיום ‎16.6.02). באין ידיעה על הגורם הסביבתי אין לקשור את המחלה עם גורם סביבתי מסוים, וממילאלקשור גורם סביבתי כזה עם תנאי השירות הצבאי. בהקשר זה יצוין, כי המומחים מפנים לממצאי מחקר רב משתתפים שנערך בארצות הברית בקרב חיילים שהשתתפו במלחמת ויאטנם, שחלקם אף נפלו בשבי (עמוד ‎5 בחוות הדעת). מסקנת מחברי אותו מאמר היא שחשיפה לתנאים סניטריים קשים דווקא ורידה את הסיכון העתידי לפתח את מחלת הקרוהן, ומכאן שתנאים אלה אינם מהווים גורם למחלת הקרוהן. המומחים מוסיפים, כי ניתן להסיק מאותו מחקר שאף מתח נפשי הכרוך בשירות הצבאי ובשבי אינו תורם להתפתחות המחלה. אמנם, המומחים מציינים כי מדובר בתנאי שירות שאינם זהים לאלה של חיילי צה"ל. אך, לטענתם, מדובר בתנאים דומים וניתן להקיש מממצאי מאמר זה להעדר קשר בין השירות בצה"ל למחלת הקרוהן, ועל כן אין לבטלן כבלתי רלוונטיות או כנעדרות חשיבות לדיוננו. ‎12. התובעים נתלים במידת ההוכחה הגבוהה שדרשו, להבנתם, חברי הוועדה הרפואית, בבואם לקבוע את מסקנותיהם. הם מצטטים מתוך דברים שנכתבו על ידי הוועדה ביטויים המרמזים לרמת הוכחה זו: "שנים רבות מחפשים הוכחה ניצחת למחולל זיהומי [למחלה]... מחולל זיהומי...[]לא זוהה.. בוודאות" (עמוד ‎4 בחוות הדעת); "[]בהעדר ידע מספיק או 'הוכחה חד משמעית' לגבי הקשר הסיבתי, בין מחלה למחולל מסוים, נותרת אי הבהירות..." (תשובה ‎2.1 מיום ‎24.4.01); "הראיות...אינן מספיקות דיין לתת ייחודיות ובלעדיות לתיאוריה..." (תשובה ‎2 מיום ‎16.6.02). יים "הוכחה ניצחת", "וודאות", "הוכחה חד משמעית", "ייחודיות ובלעדיות" מבקשים התובעים למצוא דרישה ראייתית מופרזת מצד המומחים. לגישתם, דרישה כזו מייצגת תפישה רפואית, שאינה עולה בקנה אחד עם דרישת ההלכה המשפטית ביחס למידת ההוכחה שנדרשת מהם כדי להוכיח קיומה של אסכולה רפואית. זאת, שכן הלכת קליג' מסתפקת בכך שאסכולה רפואית תצביע על הוכחה ברמה גבוהה של הסתברות ("מתקבל מאד על הדעת"), ואינה דורשת הוכחה "וודאית", "ניצחת" או "בלעדית". אכן, הלכת קליג' מציינת, כי אסכולה רפואית די לה שתצביע על הסתברות גבוהה לקשר בין גורמים למחלה לבין המחלה. אך גם במבחן זה של הוכחה לא עמדו התובעים, כפי שניתן ללמוד ממכלול דבריהם של המומחים. על אף שהתובעים עימתו את המומחים עם ספרות רפואית הדוגלת באפשרות של קיום קשר סיבתי בין גורמים סביבתיים לבין המחלה, לא סטו חברי הוועדה ממסקנתם הראשונית כהוא זה. הם הוסיפו לקבוע, כי לא מצויה הוכחה - ברמה כלשהי של הסתברות - לקיומו של קשר סיבתי בין תנאי הסביבה במהלך השירות הצבאי לבין התעוררות או החמרת המחלה. הם חזרו והבהירו, שבשל העדר הידע המספיק והעדר הוכחה לגורם הסביבתי מחולל המחלה, יש דעות שהן בבחינת השערות. ניתן להבין מדבריהם, שמדובר בהשערות ולא באסכולה רפואית מבוססת. השערות אלה לא רק שאינן מצביעות על התהליך מחולל המחלה, שיש לו קשר לתנאי השירות הצבאי, אלא שגם אין להן תשתית סטטיסטית משכנעת. ‎14. עיינתי בחומר הרפואי שהגישו התובעים לוועדת המומחים לאורך ההליך. לא מצאתי בו את שביקשו התובעים למצוא בו. החומר הרפואי, המנותח ב"משקפיים משפטיות", מגלה כי קיימת אי ידיעה, ובעקבותיה חוסר וודאות גדול, באשר לגורמי מחלת הקרוהן. מן המאמרים השונים מתגלה תמונהשל ניסיונות רבים לאתר גורם סביבתי ספציפי המחולל את המחלה, אך ללא הצלחה ממשית. עולה גם ניסיון לברר מה תפקידו של דחק נפשי (‎stress) ביצירת או החמרת המחלה, שאף הוא אינו צולח. ישנן אמנם השערות - זעיר פה זעיר שם - באשר לגורמים סביבתיים ספציפיים הגורמים למחלה, ך המאמרים המציגים השערות אלה מסתכמים לרוב בהמלצה של החוקרים להעמיק את המחקר בכיוון עליו הם ממליצים, כיוון שקשה להסיק מסקנות ברורות ממחקריהם. התמונה המצטיירת היא של השקעת מאמץ מחקרי רב ביותר באיתור גורמים סביבתיים ספציפיים למחלה ובניסיון להבנת מקומו של הדחק הנפשי בהתגברות וביצירת המחלה, כאשר התוצאה הברורה היחידה אליה ניתן להגיע כיום היא שיש תפקיד כלשהו לגורמים הסביבתיים ביצירת המחלה. על כן, החומר הרפואי שהוצג בפנינו על ידי התובעים מוליך למסקנה כי אין אסכולה רפואית התומכת בתביעתם של התובעים. על מנת לגבש "אסכולה" דורשת הלכת קליג' כי תוסבר ברמת פירוט סבירה מהות המצב שגרם למחלה, ולשם כך אין די בקביעה כללית ומעורפלת. ניסיונם של התובעים להתבסס על מחקרים רפואיים, הקובעים כי גורמים סביבתיים כגון זיהומים גורמים למחלת הקרוהן, אינו מגיע לרף הנדרש של "רמת פירוט סבירה". בחומר הרפואי, שהציגו התובעים, אין די כדי לקבוע כי לזיהומים במהלך השירות הצבאי יש חלק כלשהו בהתפרצות המחלה או בהחמרתה. אין בו גם לשלול את המסקנה, כי דווקא זיהומים המתרחשים בתקופת הילדות הם הגורמים לכך. בהקשר זה נזכיר, כי המומחים הצביעו דווקא על מחקרים הגורסים כי תנאים סניטריים קשים מקטינים את הסיכוי לחלות במחלה (כמפורט לעיל בפיסקה ‎11; וכן ראו תשובה ‎17.7 מיום ‎24.4.01 ותשובה ‎4 מיום ‎16.6. ‎15. באשר לדחק הנפשי, המומחים הרפואיים הצביעו על ממצא ברמה גבוהה של הסתברות, ולפיו אין קשר סיבתי בין דחק נפשי לבין התפרצות או התגברות המחלה (סעיף ‎6 בחוות הדעת; תשובה ‎13 מיום ‎16.1.00). ממצא זה לא הצליחו התובעים להפריך, וזאת למרות שניסו לערער על תוקפוומחים התמודדו היטב עם ספרות רפואית, שהציגו בפניה התובעים, והסבירו, כי המחקר הרפואי מצביע על אפשרות שהדחק הנפשי הוא גורם משני למחלה, כלומר נובע ממנה ולא מביא להתפרצותה או להחמרתה (תשובה ‎16 מיום ‎24.4.01). אמנם, האפשרות שהדחק מביא להתפרצות או החמרת המחלה נשללה קטגורית על ידי המומחים. אך הובהר על ידם, שאין כל ממצא רפואי מבוסס המצביע על קיומה של אפשרות כזו. החומר הרפואי אף מצביע על כך, שמבחינה סטטיסטית המחלה מתפרצת בשכיחות גבוהה אצל צעירים בשנות העשרים לחייהם. מבחינה זו תואמים נתוניהם של התובעים את הסטטיסטיקה הרפואית הקיימת, ולא הובאה על ידם כל ראיה ממשית שהמקרה שלהם חורג מן הסטטיסטיקה הרגילה של התפרצות המחלה בקרב האוכלוסיה הכללית. ‎16. עולה מן האמור, כי הערפל האופף את הגורמים להתפרצות המחלה אינו מאפשר כיום "רמת פירוט סבירה" ביחס לגורמי המחלה. הוא מאפשר רק השערות וניחושים מלומדים ביחס לקשר בין תנאי השירות הצבאי לבין המחלה. בכך אין די כדי לעמוד בנטל ההוכחה המוטל על תובעי התגמולים. לכ יש להוסיף, שדעת הרוב בספרות הרפואית אינה שותפה להשערות וניחושים אלה. ניתן ללמוד על כך מתשובת המומחים לטענה שהופנתה כלפיהם שהם לא ציטטו ספרות רפואית בה מועלות ההשערות בדבר קיום קשר רפואי בין גורמים זיהומיים לבין מחלת הקרוהן. על כך משיבים המומחים: "דעתנו המוצעת בחוות הדעת מסתמכת על ספרות מספקת המשקפת נכונה גם את הספרות שלא צוטטה" (תשובה ‎6.8 מיום ‎24.4.01) ‎17. הגענו למסקנה, שנוכל לבסס את מסקנותינו על חוות דעתם של שלושה המומחים המוסכמים על בעלי הדין, אשר דעתם היא אחידה. סיכומה של חוות דעתם היא, שאין אסכולה רפואית מבוססת המצביעה על קשר סיבתי בין גורם סביבתי מסויים להיווצרות המחלה, או בין דחק נפשי לבין היווצרותה או החמרתה. המצב הרפואי לעת הזאת הוא של ידיעה כי קיימים גורמים גנטיים אשר הינם בין מחוללי המחלה, וכנראה שקיימים גם גורמים סביבתיים לכך, מבלי שניתן כיום, לבסס, ברמת הסתברות כלשהי, את זהותם של גורמים אלה. במצב דברים זה, אין אפשרות לקשור את גרימת המחלה לתנאי השירות בצבא, ועל כן לא הוכיחו התובעים את קיום הקשר הרפואי כאמור. מדע הרפואה הוא מדע דינמי, ויש לקוות שאת שלא הצליח מדע הרפואה לפענח עד היום, יעלה בידו, כבמקרים אחרים, לפענח בהקדם, מבלי שנדע את הפיתרון שיימצא ל"חידה" שהוצבה לפתחנו. את שאמרנו לעיל, אמרנו על פי מצב הידע לעת הזאת. ‎18. קצין התגמולים הגיש לנו ביום ‎25.11.02 בקשה לצירוף אסמכתא רפואית בדמות מהדורה מעודכנת של אחד מספרי היסוד הרפואיים. נוכח השלב המאוחר של הגשת הבקשה, דינה להידחות. מה גם, שלא היה בה לשנות מתוצאת הדיון הוכחה על פי נסיבות המקרה הספציפיות של התובעים ‎19. גם לאחר שנדחתה טענתם של התובעים בדבר קיומה של אסכולה רפואית התומכת בטענתם, אין הדלת נסגרת בפניהם. כדברי השופט זמיר בפרשת קליג' (בעמודים ‎540-539) "אם הוכח לבית המשפט שאין אסכולה רפואית מבוססת הקובעת קשר סיבתי (בין תנאי השירות למחלה - ת"א), או כי האסכולה המקובלת אומרת שקיים קשר סיבתי כזה בדרגת הסתברות נמוכה, שאינה מגיעה לדרגה של מתקבל מאוד על הדעת, עדיין פתוחה הדרך בפני התובע להוכיח כי במקרה שלו המחלה נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות. כך או כך, נטל ההוכחה שמחלת התובע נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות נשאר רובץ על התובע". משאלה הם פני הדברים, נותר לבחון האם הוכיחו התובעים, גם בהיעדר אסכולה התומכת בעמדתם, את קיומו של קשר סיבתי בין תנאי השירות הספציפיים של כל אחד מהם לבין המחלה בה לקה. אקדים ואומר כבר עתה, כי לטעמי לא הוכח קשר סיבתי כזה. רע"א ‎8373/96 ‎20. מאיר טען בפנינו, כפי שטענו גם יתר התובעים, כי הוכח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בקיומו של קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות הצבאי. על כן, הוא סבור, מתיתר הצורך לדון בעמדת קצין התגמולים לפיה "ראיות חדשות" במובן סעיף ‎35 לחוק, משמען ראיות רפואיות המשקפ אסכולה רפואית חדשנית, וכי כאלה לא הובאו על ידי מאיר. אכן, שאלת תחולתו של סעיף ‎35 במקרה זה תהא בת חשיבות, רק אם נקבע, כי בשונה מן הגלגולים הקודמים של הפרשה, הגלגול הנוכחי מצדיק פיצויו של מאיר. אמנם, מבחינה אנליטית בחינת זכותו של מאיר לפיצוי אפשרית רק לאח שניכנס בשעריו של סעיף ‎35 בחוק ונצדיק בחינה מחודשת של עניינו. אך לאור מסקנתי, כי מאיר לא הצליח להוכיח את זכותו לפיצוי אף בגלגול הנוכחי של הפרשה, תתיתר בחינת גבולות תחולתו של סעיף ‎35 במקרה הנוכחי כאמור, מסקנתי הינה שמאיר לא הוכיח את זכותו לפיצוי לפי חוק הנכים, כיוון שלא הוכח קשר סיבתי בין המחלה לבין שירותו הצבאי. ראשית, לא הוכח קיומה של אסכולה רפואית המאשרת קיומו של קשר סיבתי כאמור. שנית, נסיבותיו הספציפיות של מאיר אינן מוכיחות קשר סיבתי בין שירותו לבין המחלה. בחינת טיעוניו המקיפים מגלה שטענותיו הן שמחלתו התפרצה, ולחילופין החמירה, בשל תנאי סביבה מזוהמים בהם שהה ובשל לחץ נפשי בו היה נתון במהלך שירותו. שני אלה, כפי שהבהרתי לעיל, לא הוכחו כגורמים למחלה. ‎17. טענה אחרת של מאיר, על אף דחייתה, מצדיקה התייחסות מיוחדת. מאיר טוען, כי במשך תקופה מסוימת בעבר נהג קצין התגמולים להכיר בקשר סיבתי בין היווצרות המחלה או החמרתה לבין השירות הצבאי. חוות דעתו של ד"ר גילון, שחלקים ממנה הובאו לעיל, מעידה על נטייה כזו. קצין תגמולים הסביר בסיכומיו, כי בעבר אכן הכיר במספר מקרים של מחלת הקרוהן כנובעים מהשירות הצבאי, אך זאת רק בשל פירוש קודם של ההלכה המשפטית הישנה, לפיו על מנת לזַכּוֹת תובע בפיצוי ניתן להסתפק באפשרות בלבד לקיומו של קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות הצבאי, ואין צורך בסבירות גבוהה לקשר סיבתי כאמור. לטענתו, כיום, כאשר ההלכה דורשת שהתובע יוכיח כי "מתקבל מאד על הדעת" קיומו של קשר סיבתי כאמור (ר' פרשת רוט; וכן רע"א ‎8077/96 קריספיל נ' קצין תגמולים, פ"ד נא(‎2) 817, 823), אין מקום להמשך מדיניותו הישנה, והיא אכן שונתה. קציהתגמולים מוסיף, כי בכל מקרה נבדקות נסיבותיו הספציפיות של התובע, וממילא נסיבותיו של מאיר לא היו מאפשרות קבלת תביעתו אף בתקופת "המדיניות הישנה". המידע הקיים בידינו ביחס למחלת הקרוהן אינו מאפשר לקבל את תביעתו של מאיר כיום, תוך התבססות על מדיניות ישנה של קצין התגמולים, המנוגדת להלכה המשפטית דהיום. אך ניתן בהחלט להבין את תחושתו הקשה של מאיר לאור העובדה, שחלק מן התובעים תגמולים מקצין התגמולים הצליחו להוכיח בעבר, כי הם זכאים לתגמולים בשל מחלת הקרוהן, בעוד שחלק אחר - ומאיר בתוכם - לא הצליחו בהוכחה כאמור, וזאת כאשר הידע הרפואי ביחס למחלה היה זהה ביחס לשתי קבוצות התובעים. לאור קביעתנו היום, כי אין בידי הרפואה תשובות מספקות לעניין הגורמים למחלת הקרוהן עולה השאלה, כיצד קבע קצין התגמולים לפני כעשרים שנה, כאשר הידע הרפואי היה פחוּת במידה משמעותית מאשר בימינו, כי מתקיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין מחלת הקרוהן, בעניינו של תובע כלשהו? אני מעורר שאלה זו בעיקר כדי להדגיש, כי קביעותיו של קצין התגמולים חייבות להתבסס על מדיניות ברורה ואחידה. ראוי כי קביעות ביחס לקשר סיבתי בין מחלה לבין השירות הצבאי ייעשו בדרך של קביעת מדיניות עקרונית באשר לידע הרפואי הקיים, מדיניות אשר תופעל בהמשך בעת בדיקת תביעתו של כל תובע. רק כך תמנע התוצאה של חוסר שוויון בין התובעים השונים, תוצאה היוצרת תחושות קשות, אותן ניתן וראוי למנוע. כאמור לעיל, אין בנסיבות שירותו של מאיר כדי להוכיח קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות הצבאי. רע"א ‎2985/97 ‎21. שלושת המשיבים בעניין זה מעלים אף הם טענות הקושרות בין תנאי תברואה בעייתיים ודחק נפשי, שלטענתם חוו במהלך שירותם הצבאי, לבין מחלת הקרוהן. לא הוכח קשר סיבתי בין תנאים כאלה לבין התפרצות או החמרת מחלת הקרוהן, ולכן אף נסיבותיהם האישיות של כל אחד מן המשיביםאינן יכולות לבסס קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין התפרצות או החמרת מחלת הקרוהן. בן טוב וצור מוסיפים לטענות הכלליות בדבר זיהומים ודחק נפשי טענה לפיה התפרצות המחלה בבסיסם אצל שלושה חיילים בפרק זמן קצר מחזקת את האפשרות לקיומו של קשר סיבתי בין תנאי שירותם להתפרצות מחלתם. אין בידי לקבל טענה זו. באין נתונים ברורים ביחס לגורמים לפרוץ המחלה, אין בעובדה זו כדי לחזק את טענותיהם. העובדה ששלושה חיילים חלו במחלה באותו בסיס בתקופות סמוכות אינה מובילה למסקנה שתנאי השירות דווקא הם שגרמו למחלה. מבחינה סטטיסטית, עד שליש מן החולים במחלה לוקים בה עד גיל ‎20, והנתון בדבר שלושה חולים בבסיס עשוי להתאים לסטטסטיקה זו. נוסף לכך, אי הידיעה בדבר הגורמים לפריצת המחלה מותירה אותנו ללא יכולת לקבוע, האם דווקא השירות הצבאי הוא החוט המקשר בין שלושת החולים, או שמא נסיבות חיים משותפות אחרות, שאינן ידועות לנו. אי הידיעה במקרה זה פועלת לרעתו של התובע. על סמך האמור לעיל, טענותיהם של בן חמו, בן טוב וצור אינן מעלות נסיבות מיוחדות, המצדיקות סטיה מן הקביעה הכללית בדבר העדר הוכחה לקיומו של קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות הצבאי. סיכום ‎22. יוצא, אם כן, שהתובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי מחלתם נגרמה או הוחמרה בעקבות שירותם הצבאי. על כן, הייתי מקבל את הערעור ברע"א ‎2985/97 במובן זה שיבוטל פסק דינו של בית המשפט המחוזי ופסק דינה של וועדת הערעורים יעמוד על כנו. בנוסף, הייתי דוחה אהערעור ברע"א ‎8373/96 במובן זה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי יעמוד על כנו. בנסיבות המקרה, לא הייתי עושה צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. שירות צבאיקרוהןקשר סיבתירפואהצבא