פסק דין השופטת (בדימ') ד' דורנר: העובדות, ההליכים והטענות 1. המשיבים 1 (להלן: משפחת וייס) התגוררו בדירה ברחוב הרב הירש 21 בבני ברק מאז יולי 1982. בסמוך לדירתם, ברחוב הרב הירש 19, מצוי בניין ששימש כבית-כנסת, מקווה וישיבה (להלן: בניין הישיבה). בניין הישיבה הוחזק על-ידי המערערת 6 בע"א 1788/01 (להלן: האגודה). בניין הישיבה, כמו גם דירתה של משפחת וייס, הורחבו ללא היתר. הבניות הבלתי-חוקיות של שני הצדדים הובילו להליכים משפטיים שננקטו על-ידי עיריית בני-ברק להפסקת הבנייה, ובמקביל, לסכסוך אישי בין הצדדים. משכך, הזמין המשיב 2, בצלאל פנחסי (להלן: בצלאל) - מנהל ורב בישיבה, את משה וייס (להלן: וייס) ואת שכנו של וייס לדין תורה אצל הרב נסים קרליץ. אך שני הצדדים לא קיבלו עליהם את פסיקתו של הרב קרליץ, והסכסוך בנוגע לבניות ללא היתר נמשך. וייס חזר לבית-המשפט בנסיון למנוע את הבנייה הבלתי-חוקית בבניין הישיבה, ובמקביל ניסה לקבל היתר לבנייתו שלו. לבסוף, החליטה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בבני-ברק לקשור את מתן ההיתרים למשפחת וייס עם הנעשה בבניין הישיבה הסמוך. 2. במקביל להליכים אלה - ובכך עניינו של ערעור זה - החלו בני משפחת פנחסי, המערערים 5-1 בע"א 1788/01, בצלאל, אחיו, לוי - שהיה אף הוא רב בישיבה -, בניהם, אפרים, יחזקאל ומיכאל, ותלמידי הישיבה, במסכת התנכלויות למשפחת וייס. התנכלויות אלו הובילו להליך בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מושא ערעור זה, שבגדרו הוגשה גם תביעת פיצויים כנגד המערערת בע"א 1678/01 (להלן: המשטרה), וכנגד המערערים בע"א 1788/01, וע"א 1791/01. ואלה העובדות הרלוואנטיות לענייננו, כפי שקבען בית-המשפט המחוזי (השופטת דרורה פלפל), הנסמכות, במידה רבה, על האמון שניתן לתצהירו של משה וייס, שלא הובאו ראיות לסותרו. כשבוע לפני ראש השנה של שנת 1986 הודבקו מודעות ברחבי בני-ברק, תחת הכותרת "שומו שמיים", שקראו בגנות "החצוף משה וייס" ש"הרים ידו בתורת משה וישראל והעיז פנים בחוצפא סגי להגיש תביעה לבית משפט מחוזי לפסול את [הרב קרליץ] ובית דינו מלדון ולהורות בעינינו"... מודעות אלה, שפורסמו במשך כשישה שבועות בלמעלה מ-150 עותקים, הביאו את וייס לפנות לראשונה למשטרה. אך המפקח ליבר, שפגש את וייס בתחנת המשטרה, הודיע לו שאין במעשים אלה משום עבירה, ושקו הפעולה הראוי הוא פרסום מודעות נוגדות. ביום 30.9.86 הגיש וייס תלונה נוספת למשטרה על חבלה במכוניתו, ועל צעקות, איומים וגידופים שהושמעו כנגדו על-ידי תלמידי הישיבה. אך על-פי תצהירו של וייס, התלונה לא טופלה. גם תיק משטרה נוסף, שנפתח בעקבות עוד תלונה שהוגשה באותו יום - על שבביקור של השוטר ארביב בקר בבניין הישיבה, בנוכחות השוטר ותלמידי הישיבה, קרא בצלאל לעבר וייס כי מגיע לו להישרף יחד עם רכבו, ואיים כי יגיע הוא לכך - נסגר. על סגירת תיק זה הוגש ערר. והערר התקבל על-ידי פרקליטת המדינה, שהחליטה על הגשת כתב-אישום. אך ביום הדיון חזרה בה המדינה מכתב-האישום ללא הנמקה. ביום 14.10.86 הגיש וייס עוד תלונה נגד בצלאל ותלמידי הישיבה על השחתת רכבו וריסוסו בכתובות גנאי ועל איומים טלפוניים, תוך שנמסרה רשימה מפורטת של ההתנכלויות. אך לא הוכח שהתלונה טופלה כנדרש בדין (להלן: טיפול). המפקח אלהרר הבטיח לוייס כי "יעשה סוף למעשים" בכך ש"יעצור את הראש וישחררו בערבות". אמר ולא עשה, ואילו ההטרדות והאיומים נמשכו. בתגובה לפנייה נוספת לאחר כשבוע נאמר לוייס, כי המשטרה מטפלת בעניין, אך "פנחסי חבר-הכנסת התקשר למשטרה וביקש לא לעשות עניין מתלונותיו של וייס". במחצית השנייה של אוקטובר 1986 הוגשו שלוש תלונות נוספות בגין הטרדות ואיומים טלפוניים, צביעת כבישים ומדרכות הסמוכים לבית משפחת וייס במשפטי גנאי, וכן על גידופים, הסתות, ומשלוח מכתבי איום, אך לא הוכח כי נפתחו תיקים בעקבות תלונות אלה, או שטופלו בדרך אחרת. משלא פסקו ההטרדות והאיומים, פנה וייס שוב למפקח אלהרר שהשיב לו כי הייתה פנייה של חבר-הכנסת רפאל פנחסי, וכי כל שביכולתו לעשות, כשכיר, הוא להזמין את וייס, יחד עם בצלאל, ל"פגישת צינון". בפגישה הכחיש בצלאל את התלונות, אך התחייב למנוע מעשי התנכלות. ואכן, במהלך החודשים הבאים שרר שקט יחסי. אלא שבחודש יוני 1987 התחדשו ההתנכלויות. במהלך חודש זה הוגשו מספר תלונות על-ידי משפחת וייס על משלוח מכתבי איום והדבקות מודעות נאצה על לוחות מודעות ועל קירות בתים, בתי-כנסת ובניינים ציבוריים. אך תלונות אלה לא טופלו. בתאריך 2.7.87 הוגשה תלונה על שביום 19.6.87 איים בצלאל על חיי וייס וגידפו בנוכחותו ובנוכחות מהנדס שהגיע למקום. בצלאל אמר, כי יכפיש את שמם ברחבי העיר בני-ברק, עד כי לא יוכלו לחתן את ילדיהם. כן התייחסה התלונה לכך שביום 28.6.87 הותקפו משה וייס ורעייתו, בתיה וייס, באבנים על-ידי תלמידי הישיבה. התלונה לוותה בתצלום שתיעד את זריקת האבנים. אך התיק שנפתח בעקבות הגשת התלונה, בשני האירועים, נסגר בשל חוסר ראיות. גם במקרה זה קיבלה פרקליטת המדינה, כעבור כשלוש שנים, ערר שהוגש על סגירת התיק, והורתה להגיש כתב-אישום נגד אחד התלמידים, שהיה ילד בעת המעשה. הדיון בכתב-האישום התקיים רק ביום 2.12.91 כאשר הנער הפך לבוגר בן 18 וחצי שנים, בעל חתימת זקן, וקשה היה לזהותו. תלונה נוספת הוגשה ביום 5.7.87 בעניין כתבים שהוכנסו לתיבת הדואר של וייס והשחתת חלון הראווה של חנותו והמדרכה שלפניה בחותמות ובמדבקות שקראו בגנותו. אך גם כאן התלונה לא טופלה. בתאריך 9.7.87 פנה וייס למפקד משטרת רמת-גן במכתב, שבו פירט את מסכת התלאות שעברה עליו. ביום 20.7.87 השיב לוייס קצין אגף החקירות במרחב דן, הביע דעתו שיש צורך בהמשך טיפול, והודיע שהועברו הנחיות "ברוח זו" לראש מחלק עבירות קלות. אך ההתנכלויות הוסיפו ונמשכו. בחודשים יוני-יולי 1987 הוגשו עוד כ-10 תלונות על איומים, סחיטה, נסיון לשיבוש הליכי משפט, הוצאת שם רע, והטרדות טלפוניות. ביום 10.8.87 הוגשה תלונה על הפרת צו בית-משפט, תוך הטרדה והפרעה לוייס ומשפחתו; ובתאריך 14.8.87 הוגשה תלונה על הדבקת מודעות ברחובות בני-ברק. אך גם תלונות אלה לא טופלו. ביום 20.9.87 הוגשה תלונה בגין השחתת רכבו של וייס על-ידי צביעת וחריטת כתובות ובגין ניסיון הצתה שארע ביום 18.9.87. המשטרה דרשה כי הרכב יובא לתחנת המשטרה, למרות בקשת וייס שהשוטרים יגיעו לביתו כדי לחסוך לו את הבושה שבנסיעה במכונית המושחתת ברחובות העיר. וייס הופנה למחלקת הפשעים כדי למסור בה את תלונתו. אבי בר (להלן: בר), סגן קצין אגף החקירות, שפגש את וייס, הבטיח לטפל בעניין. אך לאחר כחודש ימים הודיע בר שהגיע למבוי סתום מחמת היעדר הוכחות. אף כאן לא הוכח שאכן היה כל טיפול בתלונה שהוגשה. היו עוד תלונות רבות נוספות. ואכן, לאור מצבור התלונות שהוגשו בחודשים יוני-ספטמבר 1987 בעניין איומים טלפוניים התקינה המשטרה רשמקול להקלטת ההטרדות הטלפוניות. נקלטו שיחות רבות, ובתוכן הטרדות ואיומים. אך לאחר שלקחה המשטרה את ההקלטה, נעלמה הקלטת ולא נותר כל תיעוד באשר לדרך הטיפול בה. ביום 1.11.87 הוגשה עוד תלונה נוספת על החדרת סוכר למיכל הדלק של מכוניתו של וייס, אך התלונה לא טופלה. לאחר אירוע זה נאלץ וייס להסתיר את רכבו מחשש לפגיעות נוספות בו. ביום 30.11.87 הוגשה תלונה על ניסיון להצתת חנותו של וייס בבני-ברק. השוטר יהלום (להלן: יהלום) הגיע לחנות, והזמין את וייס לתחנת המשטרה, שם הסתבר לוייס כי המשטרה היא שהפסיקה את נסיון ההצתה בעקבות תלונת שכנו של וייס, אך המציתים נמלטו מהמקום. יהלום הודיע לוייס, כי בכוונתו לבצע מעצרים בישיבה, אך לאחר כשבועיים מסר לוייס שקצין אגף החקירות שפריר (להלן: שפריר) לקח ממנו את התיק. פניית וייס לשפריר נענתה, בטענה שאין ראיות או הוכחות המצביעות על זהות מבצעי הפעולה, וכי מעצרים לצורכי חקירה אינם אפשריים מאחר שדבר זה היה מוביל ל"רעש גדול" בבני-ברק. גם במקרה זה, לא הוכח שאכן היה כל טיפול בתיק. ביום 1.12.87 הגישה בתיה וייס תלונה על זריקת אבנים מבניין הישיבה לדירתה. שרית וייס, בתו של וייס (להלן: הבת וייס), מסרה עדות במשטרה, ובה טענה שביכולתה לזהות את הנערים שזרקו את האבנים; אך התיק נסגר מחוסר ראיות. בדצמבר 1987 התלונן וייס שוב בפני הקצינים, שפריר ובר, על הטרדות הטלפון הליליות הרבות, שנעשו פעמים אחדות מדי לילה. בר הודיע שישלח איש מטעמו למשרדי בזק להאזין לשיחות כדי לאתר את המטרידים. ואכן, נשלח יהלום למשרדים באותו הלילה, והאזין לשיחה של מטריד עם גב' וייס. בהתאם להנחיותיו של בר האריכה וייס בשיחה כדי לאתר את מיקום מכשיר הטלפון שממנו המטריד התקשר. ואכן, יהלום הצליח לאתר את הכתובת שממנה התקבלה השיחה, ומסר אותה לשוטרי הסיור. אך אלו טענו שניגשו לכתובת, תא טלפון ציבורי, ולא מצאו שם איש. זאת, אף כי השיחה נמשכה גם בשעת הביקור של השוטרים בתא הטלפון. מאוחר יותר נטען במשטרה כי השוטרים ניגשו לכתובת אחרת, שונה לגמרי מזו שנמסרה להם. למחרת הביע בר צערו בפני וייס על שהוחמצה "הזדמנות פז" ללכוד את המטריד, והבטיח כי בלילות הבאים ישב במשרדי בזק בעצמו ויתקשר מידי לילה למשפחת וייס בשעה שבה יסיים את האזנתו לטלפון. בר לא קיים את הבטחתו אפילו במשך לילה אחד. עם זאת, ההטרדות הטלפוניות פסקו למשך כשלושה שבועות. בנובמבר 1987 פנה וייס לבר והתלונן על שבצלאל איים לחבל בחתונת בנו, וביקש שהמשטרה תשמור על החתונה. אך בר סרב, מהטעם שאינו מתייחס לאיומים ברצינות. רק לאחר שהתלונן וייס למחרת שבת העלייה לתורה של בנו, ביום 17.1.88, כי האוכל שהוכן לאורחים הושחת וכי הופצו עלונים בגנותו ובגנות משפחתו, הופיעו שוטרים, בלבוש אזרחי, לחתונה. אך לא הובאו ראיות על קיום חקירה בגין המעשים שפורטו, ותיק המשטרה נסגר מחוסר ראיות. ביום 25.1.88 הוגשה תלונה על הטרדה נוספת של נערי הישיבה, שהתבטאה בזריקת עלונים על וייס בבית-הכנסת בשעה שהתפלל ולעיני מתפללים אחרים, ופיזורם מדי יום בבתי-כנסת בעיר וברחובותיה. אף תלונה זו לא נחקרה, בטענה שלא היה בה עניין לציבור. בתאריך 29.1.88 התלונן וייס בפני בר על ששוב הוחדר סוכר למיכל הדלק של מכוניתו, והופנה למחלקת עבירות קלות. המשטרה הפנתה את התיק למז"פ לבדיקת הרכב, וזו אכן מצאה גרגירי סוכר במיכל. אך שוב נסגר התיק בשל חוסר ראיות. בראשית פברואר 1988 התלונן וייס במשטרה נגד לוי פנחסי בגין גידופים, השמצות ואיומי רצח שהשמיע בנוכחות תלמידיו כלפי משפחת וייס, אלא ששוב לא טופלה התלונה. באותו מועד נגש וייס לשפריר, שענה כי ידיו כבולות, וכי אין ראיות והוכחות בעניין זהות מבצעי הפשעים. וייס ענה כי ניתן בקלות להשיג הוכחות על-ידי שיגור איש משטרה בלבוש אזרחי למקום, שכן הצעקות נעשות מדי יום. שפריר קיבל את ההצעה, אך שלח את השוטרים רק כעבור יומיים. אז נפסקו שוב ההטרדות המילוליות לכשבועיים. בחודש פברואר 1988 הוגשו מספר תלונות על-ידי וייס על זריקת אבנים לדירתו, על זריקת אבנים עליו ועל משפחתו ברחוב, על הכאת בתו, ועל הפרת צו בית-המשפט בעניין עלייה לגג בניין הישיבה בשעות אסורות, אך תיקי התלונות נסגרו. תלונה נוספת הוגשה על שבעת שוייס ברח לבית חמותו - שהתאבלה באותה העת על קרוב משפחתה - הושלכו אבנים אף על בית זה. תיק משטרה בעניין זה נפתח ומאוחר יותר נסגר בשל "חוסר הוכחות", ורק עקב הוראת פרקליטת המדינה נפתח מחדש. במהלך אפריל 1988 הוגשו שמונה תלונות על זריקת אבנים, הפרת צו של בית-משפט, ותקיפת הבת וייס, שהייתה באותה העת כבת 10, ואף הוגשה תעודה רפואית על שטף דם שנגרם לה. כן התלונן וייס על שקראו עבר בתו כי אביה הוא פושע וכי מגיעות לה מכות. ביום 1.5.88 הוגשה תלונה על-ידי וייס נגד בצלאל פנחסי, לוי פנחסי, אלימלך פנחסי (אף הוא אחד מהאחים פנחסי) וקבוצת נערי ישיבה על תקיפתו, שבעקבותיה אף אושפז בבית-חולים. וייס אף נרדף על-ידי בני-הישיבה, ברחובות, תוך שקראו לעברו קריאות גנאי, מדי יום מאז יולי 1987, ונזקק לאשפוז בבית-חולים. הוא אף טען כי כשהתלונן בפני לוי פנחסי, קרא הוא לעברו: "מצווה להרוג אותך כי אתה באמת פושע, וחבל שהיטלר לא גמר את עבודתו". התיקים בעקבות התלונות על מעשים אלה טופלו רק לאחר הוראת פרקליטת המדינה, ואף זאת בחלוף שנים מספר. ביום 3.6.88 הגיש וייס תלונה מרוכזת על נסיון תקיפה, על השחתת צבע הרכב, על זריקת אבנים מהרחוב אל דירת וייס באמצעות קֶלַע (רוגטקה), על גניבת מכתבים מתיבת הדואר של המשפחה, על צביעת חלון הראווה של חנותו בבני-ברק במשפטי נאצה, ועל איומי רצח טלפוניים ליליים. וביום 6.6.88 הוגשה תלונה על חבלה במנעול חנות המשפחה, אך גם כאן לא הוצגו ראיות המעידות על טיפול בתלונות. וגם בכך לא תמה הפרשה. בל"ג בעומר של אותה שנה אף הציתו תלמידי הישיבה בובה שעליה נרשם שמו של וייס. 3. לבסוף, פנה וייס לשוטר בר, והודיע לו שאין לו ברירה אלא לברוח מבני-ברק. בר ענה לו שלא יכול היה לעשות יותר מכפי שעשה, ואף יעץ לו שאכן "עדיף להיות חכם ולא צודק". המשפחה שכרה דירה בפתח-תקווה (להלן: הדירה החלופית), שבאופייה לא התאימה לאורח חייה. היא נאלצה לבסוף למכור את דירתה בבני-ברק במחיר נמוך, באופן משמעותי, משוויה האמיתי. אנשי המשטרה הרלוונטיים לא הוזמנו על-ידי המדינה להעיד בפני בית-המשפט המחוזי, ולא הגישו תצהירים על האירועים שתוארו על-ידי וייס. הטעמים לפעולת המשטרה נמסרו על-ידי פקד יצחק אשכנזי. הוא טען כי המשטרה רשמה את כל התלונות והיה בהן מכלול של טיפול, שחלק ממנו אף פורט על-ידי וייס בתצהירו. אך התיקים שלא הוצגו על-ידי המדינה כראיות בוערו כנראה נוכח הזמן הרב שעבר עד לדיונים בתביעה, וזאת על-פי הנחיות המשטרה. אשכנזי הטעים, כי למשטרה יש שיקול-דעת לקבוע באילו תלונות לטפל וכיצד לטפל בתלונות. הוא הוסיף וטען, לגופו של עניין, שהמשטרה נקטה בפעולות רבות, אך הקשיים הנוגעים לאופיים של התושבים באיזור הביאו לחוסר שיתוף פעולה עמה. 4. בית-המשפט המחוזי מצא את המשטרה חייבת מכוח עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה. נפסק כי על המשטרה מוטלת חובת זהירות כלפי תושבי המדינה. בית-המשפט מצא כי חובה זאת הופרה לאור "מבחן התוצאה" - הפגיעות במשפחת וייס במשך תקופה כה ארוכה, שלבסוף אילצוה לעזוב את דירתה. בית-המשפט המחוזי העמיד את סכום חבות המשטרה, יחד ולחוד עם חבות המערערים בע"א 1788/01 (בני משפחת פנחסי, אגודת יוצרי בוכרה, וישיבת ברכי אפריים [להלן יחד: קבוצת פנחסי]), שתפורט להלן, על מחצית מנזקי עוגמת הנפש והסבל (150,000 ש"ח), מדמי השכירות לדירה החלופית שנאלצו להתגורר בה (5,886 ש"ח), ומהנזק למכוניתה של משפחת וייס (860 ש"ח). בית-המשפט המחוזי הטיל על קבוצת פנחסי אחריות בגין עוולות התקיפה והרשלנות. בהתאם, חייבם בית-המשפט בפיצויים בגין ההוצאות שמשפחת וייס הוציאה בפועל, ובתוכן הוצאות שכר-טרחת עורך-דין בגין מציאת דירה חלופית, הובלת תכולת הדירה, דמי תיווך, מס רכישה, ודמי שכירות הדירה החלופית, וכן בגין הנזק למכונית המשפחה. כן חייב בית-המשפט המחוזי את קבוצת פנחסי, ללא הוכחת נזק, בגין נזקים לא ממוניים של כאב, סבל, עוגמת נפש, צער, בושת פנים ואי-נוחות, בסך של 150,000 ש"ח. לסכום זה הוספו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק-הדין. עוד חויבה קבוצת פנחסי בפיצויים ללא הוכחת נזק בגין פרסום לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, בסך 300,000 ש"ח. לסכום זה הוספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. על עיריית בני-ברק (להלן: העירייה) והוועדה המקומית לתכנון ובניה בני-ברק (להלן: הוועדה) הטיל בית-המשפט המחוזי אחריות בגין עוולת הפרת חובה חקוקה, והטיל עליהן פיצויים בגין הנזקים שנגרמו למשפחת וייס לאור היתרי הבנייה הבלתי-חוקיים שניתנו לקבוצת פנחסי. נזקים אלה כללו את הפגיעה ברווחתה של משפחת וייס עקב מניעת חדירת אוויר, אור שמש והנאה מהנוף, וממטרדי הבניה הבלתי חוקית, שאותם העמיד בית-המשפט המחוזי, ללא הוכחת נזק, על 150,000 ש"ח. לסכום זה הוספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. בנוסף, חייב בית-המשפט המחוזי את העירייה והוועדה בגין הנזק שנגרם למשפחת וייס בגין ירידת ערך דירתה, שאותו העמיד על 30,000$ - לאחר שהשמאי העריך את סך ירידת ערך הנכס ב40,000$, ומסכום זה נוכו 10,000$, אותם ראה בית-המשפט המחוזי כמשקפים את הירידה בערך הדירה שנבעה מהבנייה הבלתי-חוקית של משפחת וייס. סכום זה הומר על-ידי בית-המשפט ל-60,000 ש"ח, והוספו לו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. על פסק-הדין הוגשו הערעורים שבפנינו. 5. המדינה לא חלקה, כאמור, על גירסתה של משפחת וייס בדבר האירועים שביסוד התביעה, אלא אך על הטענות בדבר הפסול שבאופן הטיפול או חוסר הטיפול המשטרתי בתלונות ובמניעים לו. לטענתה, המשטרה פעלה בצורה סבירה וראויה בהתחשב בעומס הרב שעמו היא מתמודדת. אין מקום לדעתה לבחון את מעשי המשטרה על-פי מבחן תוצאתי. למשטרה אין האמצעים והמשאבים הנדרשים להתמודד עם כל "סכסוכי השכנים". הסכסוך נושא התביעה לא היה בראש סדר עדיפויותיה, ועל-כל-פנים נתון לה שיקול-דעת בקביעת סדר העדיפויות שאינו יכול להצמיח אחריות נזיקית. כן נטען, כי לא התקיימו יסודות עוולת הפרת חובה חקוקה, שכן, לשיטתה, המשטרה אינה חבה חובת זהירות כלפי תושבי המדינה. לבסוף, ולחילופין, נטען כנגד שיעור השתתפותה של המדינה בנזקים - 50%. לדידה, בכל מקרה המשטרה לא יכלה למנוע את כל הנזקים בהם חויבה, ואין לראות את אשמתה ואחריותה כשווים לאלה של המזיקים הישירים שפעלו בזדון - קבוצת פנחסי. מנגד, משפחת וייס תמכה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לגישתה, אכן המשטרה הפרה את חובותיה, הקבועות בפקודת המשטרה, לשמירה על "בטחון הנפש והרכוש" ועל קיום "הסדר הציבורי". וזאת, בתכיפות גבוהה ובמהלך תקופה ממושכת. למרות העשרות הרבות של התלונות שהוגשו לא עשתה המשטרה מאמץ של ממש להפסקת ההתנכלויות. ותלונות רבות אף אינן מופיעות בתיקי המשטרה וברישומיה. לדידה, כל אלה מהווים מחדל רשלני המפר גם את החובות החקוקות. 6. במהלך הדיון לפנינו חזרו בהן קבוצת פנחסי, העירייה והוועדה מערעוריהן בנוגע לעצם החבות, ומיקדו אותם בגובה הנזק שנפסק. לדידן, הפיצויים שנפסקו עולים על הנזקים בפועל, ומזכים את משפחת וייס בפיצויים כפולים. עוד נטען על-ידיהן, כי הפרשי ההצמדה והריבית שהוספו לפיצויים בגין הנזק הלא ממוני וירידת ערך הדירה היו צריכים להיות מחושבים מיום מתן פסק-הדין, ולא ממועד הגשת התביעה. אף בעניינים אלה תמכה משפחת וייס בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. אלא שבערעורה שכנגד טענה משפחת וייס, כי לא היה מקום לנכות 25% מהירידה בערך הדירה בשל הבנייה הבלתי-חוקית שלה, שכן, לדידה, השמאי כבר הביא שיקול זה בחשבון. כן טענה היא שיש לחשב את הפרשי ההצמדה והריבית על ירידת ערך הדירה מיום 19.8.89, יום מכירת הדירה, שהיה היום הקובע בחוות-דעת השמאי. השאלות העומדות בפנינו הן איפוא שלוש. ראשית, אם המשטרה חבה חובת זהירות המצמיחה אחריות בנזיקין כלפי תושבים המגישים לה תלונות, בכל הנוגע לטיפול בהן. שנית, בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה עשויה להיות בחיוב, האם במקרה הנדון הפרה המשטרה את חובתה באופן המקים אחריות נזיקית. שלישית, מהו גובה הנזק בשלושת הערעורים שבפנינו. אדון בשאלות אלו כסדרן. אחריות המשטרה בנזיקין - המישור המושגי 7. הגישה המחסנת את השלטון מ אחריות בנזיקין נדחתה במשפט הישראלי. אכן, "שעתו היפה של המשפט הישראלי היתה, כשבוטלה החסינות המיוחדת של המדינה" (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, בע' 134). אחריות בנזיקין הוטלה גם על המשטרה זה עשרות בשנים. זאת הן באשר לביצוע רשלני אקטיבי של חובותיה, והן באשר למחדלה הרשלני מלבצען. "בין אם האחריות הנטענת כלפי המדינה היא ישירה או שילוחית, מצויים מעשי השוטרים בתחומו של סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה)" (דברי השופט משה בייסקי בע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337 [להלן: פסק-דין בוסקילה], בע' 345). וראו גם ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן, פ"ד מב(3), 733 (להלן: פסק-דין סוהן); ע"א 126/85 ר.ג.מ. מרט נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 272; ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 12.1.04 [להלן: פסק-דין חמד]). וכפי שציין לאחרונה חברי, השופט אליעזר ריבלין: המדינה אינה חסינה באופן מוחלט מפני אחריות בנזיקין... אין לשלול אפשרות כי המדינה תמצא אחראית בנזיקין בגין אי-מניעת מעשים פליליים או אף מעשי איבה שנעשו על-ידי אחר. [ע"א 6970/99 אבו סמרה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 185, בע' 188] 8. רף הזהירות הנדרש בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) נגזר מהמדיניות המשפטית באשר לסטנדרט ההתנהגות הסביר. "האשם החברתי" הגלום ביסוד ההתנהגות העוולתית של עוולת הרשלנות נגזר מתפיסותיה הנורמטיביות של החברה באשר לערך החברתי של הפעילות הנידונה מן הצד האחד, ובאשר למחיר שאותו היא מוכנה לשלם בכדי לצמצם את סיכוניה מהצד האחר. יש לשקלל את תוחלת הנזק מול האינטרס הציבורי שבקיום הפעילות יוצרת הסיכון וכן את עלות אמצעי המנע הקיימים. ראו דברי השופט Hand בפסק-דין Conway v. O’Brien, (1940) 11 F. 2D 611, 612. אכן, "ככל שההסתברות לקרות הנזק גבוהה יותר, הנזק חמור יותר, ההוצאות למניעתו נמוכות והאינטרס החברתי במתן השירות נמוך, כך תגבר הנטייה להטיל את האחריות על המזיק" (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102, בע' 109). וכפי שנאמר, חובת הזהירות היא - …an expression of the sum total of those considerations of policy which lead the law to say that the plaintiff is entitled to protection. [Prosser & Keeton, On Torts (5th ed. 1984), at p. 358.] ודוקו: אין המדובר בבחינה כלכלית גרידא. הערך החברתי של הפעילות אינו נמדד אך במונחים כלכליים, אלא גם במונחי קידום ערכי הצדק והמוסר שהחברה חפצה ביקרם. אף העלות אינה אך עלות במשאבים כלכליים ריאליים, אלא היא יכולה לשלב גם עלות מוסרית, חברתית וערכית. והשוו לדברי השופט אליעזר ריבלין בפסק-דין חמד, שם. 9. חובת הזהירות של המשטרה כלפי תושבי המדינה אינה שונה בהקשר זה. אכן, המשטרה היא גוף ביצועי שמלאכתו רבה ומשאביו מוגבלים, וממילא, עליו לקבוע, לעיתים במצבי דחק קשים, סדרי עדיפויות וקדימויות בביצוע משימותיו. בהחלטות אלה נתון למשטרה מתחם רחב של שיקול-דעת. אך מתחם זה אינו בלתי מוגבל. המשטרה אמונה על שמירת בטחונם הגופני והרכושי של תושבי המדינה. עליה לאכוף את שלטון החוק. המשטרה אינה זכאית לחסינות בגין נזקים שגורמים פעולות או מחדלים רשלניים שלה: מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה. [פסק-דין בוסקילה הנ"ל, בע' 346.] אומנם, קביעת המדיניות המשפטית הרצויה בעיצוב חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המשטרה מחייבת הישמרות מפני הרתעת יתר, שתפגע בפעילותה השוטפת של המשטרה. יש להישמר מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, שתביא להססנות ולסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים. כן יש להישמר מפני "הצפה" של המערכת המשפטית בתביעות אזרחיות כלפי המשטרה, שיביאו לדלדול נוסף של משאביה המצומצמים. תביעות אלה אף עלולות להביא לעיוות שיקול-הדעת המשטרתי, כך שיינתנו משקל רב מדי לאחריות הנזיקית, שבה על המשטרה לשאת, ומשקל מועט מדי לתועלת החברתית של פעילותיה. השווH.J. Krent, “Preserving Discretion Without Sacrificing Deterrence: Federal Government Liability in Tort", 38 U.C.L.A. L. Rev. (1991) 871; Mark L. Van Valkenburgh, “Slouching Toward Soverign Immunity”, 29 New England L. Rev (1995) 1079, 1087; ישראל גלעד, "ה אחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור (חלק א)", משפט וממשל ב (תשנ"ה) 339, בע' 351. אלא ששיקולים אלה אינם שוללים את חובת הזהירות של המשטרה. הם מעצבים אותה. שכן, מנגד עומדות מטרותיהם המקובלות של דיני הנזיקין כמרתיעות מפני פעילויות רשלניות וכמגשימות צדק. העילות הנזיקיות באות כתמריץ נוסף לעובדי ציבור להתנהג באופן נורמטיבי וסביר, ולעמוד על המשמר מפני התנהגות רשלנית. חובת הזהירות מהווה איפוא איזון בין שיקולים אלה, המתחשב באופיים ובמשקלם הסגולי. כך, שיקולי הרתעת היתר חזקים במיוחד מקום שבו מדובר בחובה כללית המעניקה שיקול-דעת רחב לרשות ובהפרה כללית המשליכה על ציבור גדול ובלתי מסוים. אך מנגד שיקולים אלה נחלשים כאשר קיימים קרבה ויחסים מיוחדים בין הרשות לבין הניזוקים המסוימים, ומקום בו נזקם צפוי. ראו והשוו ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45 (להלן: פסק-דין לוי), בע' 68. חובת הזהירות של המשטרה - משפט משווה 10. אף בשיטות אחרות הקרובות לשיטתנו הוכר הצורך למצוא איזון בין השיקולים הנוגדים. נראה כי אכן ישנו מעבר מתפיסות המחסנות גופים מבצעיים מאחריות על מעשים הנעשים במסגרת תפקידם לגישה זהירה, המאפשרת הטלת אחריות במקרים המתאימים. כך, בקנדה מצא בית-המשפט את המשטרה אחראית בנזיקין בגין הפרת החובה להתריע נשות קהילה מסוימת מפני אנס סדרתי. זאת, תוך דחיית חששות המשטרה מפני יצירת בהלה וחרדה בציבור, ותוך עמידה על יחסי קרבה שהתקיימו כלפי הניזוקות ועל היות הנזק צפוי: The police are statutorily obligated to prevent crime and at common law they owe a duty to protect life and property… In my view, the police failed utterly in their duty to protect these women and the plaintiff in particular from the serial rapist the police knew to be in their midst by failing to warn so that they may have had the opportunity to take steps to protect themselves… Here police were aware of a specific threat or risk to a specific group of women and they did nothing to warn those women of the danger they were in, nor did they take any measures to protect them. … The plaintiff has established a private law duty of care…the police failed utterly in the duty of care they owed…their decision (not to warn) was irresponsible and grossly negligent. [Jane Doe v. Board of Commissioners of Police of Metropolitan Toronto (1998), 39 O.R. (3d) 487, at para. 142, 165-169] בדברים שנכתבו בעקבות פסק-דין זה נאמר: The belief that the police regularly engage in open and self-critical reflection is belied by research on police accountability and by even a cursory familiarity with police misconduct and how such incidents are handled… Where the police, or any other public authority charged with a duty to the public, acts without meeting the requisite standard of care, civil liability should be imposed, and the prospect of it should be factored into the authority’s policy decisions and their operationalization. [Melanie Randall, “Sex Discrimination, Accountability of Public Authorities and the Public Private Divide in Tort Law: An Analysis of Doe v. Metropolitan Toronto (Municipality) Commissioners of Police”, 26 Queens L. J. 451, at p. 487 (2001). 11. גם באנגליה הוכר כי - In the light of the development of the principles in this area of the law by the House of Lords…we do not think that it is appropriate to describe the police as having in every case an “immunity from suit” in respect of allegations of negligent investigation of crime. [Brooks v. Commissioner of Police for the Metropolis, [2002] E.W.C.A. Civ. 407 73] at para. 73. 12. וגם בארצות-הברית, שבעבר שלטה בה הגישה השוללת הטלת אחריות בנזיקין על המשטרה, המגמה הולכת ומשתנה. כך, בפסק-דין White v. Beasley, 453 Mich. 308 (1996), חייב בית-המשפט את המשטרה בגין רשלנותה בטיפול בדיווח על אלימות במשפחה, לאור ה"יחסים המיוחדים" במקרה זה, בין המשטרה לבין קורבן העבירה. השוו Kelly Mahon Tullier, “Governmental Liability for Negligent Failure to Detain Drunk Drivers, 77 Cornell L. Rev. 873 (1992). בעניין אחר נקבע שם כי: Policy considerations have also resulted in the establishment of certain exceptions which provide that an individual cause of action may be brought against an official for breach of duty without regard to whether the duty is technically a public or private one … כאשר, בתוך חריגים אלה נכללים מצבים שבהם - …it would be apparent to the public officer that his failure to act would be likely to subject an identifiable person to imminent harm. [Shore v. Stonington, 187 Conn. 147, 153 (1982).] לסיכום, הדין הישראלי, כמו שיטות אחרות, מכיר בחובת זהירות של המשטרה כלפי התושבים. מכאן לשאלת אחריות המשטרה בגין טיפול רשלני בתלונות. חובת הזהירות של המשטרה בטיפול בתלונות 13. תלונותיהם של גורמים פרטיים מהוות אחד ממקורות המידע העיקריים של המשטרה במלחמתה בפשיעה. התלונות מבטאות את שיתוף הפעולה בין הפרט הבודד לבין המשטרה, ובמקביל, במקרים רבים, גם את דרישתם הלגיטימית של המתלוננים להגנה מפני הפגיעה בזכויותיהם. הזכות של כל אדם להגנה על חייו, גופו וכבודו, נקבעה במפורש בסעיף 4 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ואילו בסעיף 11 לחוק-היסוד נקבע, כי "כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק-יסוד זה". המשטרה, כחלק מן הרשות המבצעת, הינה אחד הגופים העיקריים האמונים על קיום חובה זאת. בחוק נקבעו כללים מפורטים לטיפול בתלונות. כך, סעיפים 59-58 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, מעגנים את הזכות של כל אדם להגיש תלונה על עבירה שבוצעה, ואת הכלל בדבר חובתה של המדינה לפתוח בחקירה כל אימת שנודע לה על ביצוע עבירה כאמור. ואילו סעיפים 64-63 מחייבים מסירת הודעה מנומקת למתלוננים על ההחלטה שלא לחקור או להעמיד לדין, עליה הם יכולים לערור בפני הגורמים המתאימים. המשטרה חייבת לטפל בתלונות שאדם מגיש על מעשי עבירה שנעשו בו בעבר, שנעשים בו בהווה, או שהוא חושש שייעשו בו בעתיד. בעצם הגשת התלונה "מתקרבים" המתלוננים אל המשטרה והופכים את חובתה הכללית לחובה קונקרטית כלפיהם. אומנם, למשטרה נתון שיקול-דעת רחב בדבר אופן הטיפול. בידי המשטרה המומחיות הנדרשת להחליט על קו הפעולה המתאים. אלא שאין הדין מותיר למשטרה שיקול-דעת בדבר עצם הטיפול בתלונה. המשטרה אינה רשאית להתעלם כליל מתלונה, וכאמור, החלטתה שלא לחקור צריכה להתקבל מתוך שיקול-דעת ולהיות מנומקת. 14. ודוקו: כשם שחובה על המשטרה לפעול בצורה סבירה בחקירת תלונות מבוססות, כן עליה להגן גם על האינטרס הנגדי של הנילונים, ולנקוט אמצעים סבירים בכדי לברר האם יש בתלונות ממש. "עצם ניהול חקירה על-פי מידע לא נכון מהווה ראיה לכאורית כי המשטרה התרשלה בהערכת המידע שעל-פיו פתחה בחקירה שבעטיה נפגע הנחקר" (בג"ץ 64/91 חילף מערב א-חילף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז(5) 653, בע' 658). נדרשת איפוא בחינה עניינית של כל תלונה, על-מנת להחליט על קו הפעולה המתאים ביותר לטיפול בה. 15. אומנם, העומס המוטל על המשטרה הוא רב, וסדר העדיפויות המתחייב משיקוליה המקצועיים והתקציביים מוביל לכך שלא כל תלונה תצדיק פעילות חקירה אקטיבית. בהתאם, לא בנקל יתערב בית-המשפט בהחלטותיה המקצועיות של המשטרה לפעול או להימנע לפעול, תוך שיכבד את מתחם שיקול-הדעת הנתון לה ויעמיד לנגד עיניו את החששות והסיכונים מהתערבות יתר. אלא שככל גוף שלטוני, גם למשטרה אין שיקול-דעת מוחלט והיא אינה חסינה מביקורת, לרבות ביקורת הדין הנזיקי. חובת הזהירות המוטלת על המשטרה בטיפול בתלונות אינו שונה איפוא מהותית מחובת הזהירות המוטלת עליה בפעילויותיה האחרות. אף כאן מתחייב איזון בין שיקולי המדיניות הנוגדים, המוביל להטלת אחריות מקום בו ישנה סטייה ניכרת ממתחם הסבירות הרחב העומד לרשות המשטרה. כך, אין דומה נזק הנגרם לרכוש באירוע בודד, שמניעתו מחייבת פעולה מיידית של המשטרה בתגובה לתלונה, לנזק הנגרם במהלך תקופה ממושכת, שבמהלכה מוגשות תלונות רבות וקונקרטיות, הפותחות בפני המשטרה מתחם רחב של קווי פעולה. כן תלונות ספורדיות על עבירות קלות אינן דומות לתלונות תדירות ועקביות על עבירות רבות היוצרת סיכון ממשי לגופם ולרכושם של הזכאים להגנה. מהכלל אל הפרט - המשטרה ומשפחת וייס 16. בפרשה שלפנינו הוגשו תלונות רבות במשך שנים. התלונות היו מגוונות, וכללו תלונות על פגיעות בגוף, ברכוש ובכבוד. כן הצביעו המתלוננים - בני משפחת וייס - על קבוצה מצומצמת וספציפית של חשודים, שמקום הימצאם היה ידוע. במהלך שנות ההתעללות במשפחת וייס עמדו לרשות המשטרה קווי פעולה חלופיים רבים. אין לקבל את הגישה כי משטרת ישראל, עמוסה ככל שתהיה, עומדת חסרת אונים כנגד שרשרת התנכלויות חמורה וממושכת של קבוצה ידועה ומצומצמת כלפי משפחה אחת. מתוך המעט שעשתה המשטרה אף הוכח בפועל כי עמדו לרשותה אמצעים אפקטיביים רבים. אין גם לקבל את הגישה כי המשטרה עומדת חסרת אונים כלפי אוכלוסייה מסוימת בבני-ברק. התשתית העובדתית המונחת בפנינו מצביעה בבירור על טיפול רשלני חמור בתלונות משפחת וייס. השלמה עם פגיעות העבר ועם הפגיעות הצפויות בגופה וברכושה של המשפחה, שלבסוף אילצוה לנוס על נפשה מביתה, אינה יכולה להיכלל במתחם שיקול-הדעת של המשטרה. אין הצדקה לחסן את המשטרה מפני הנשיאה בנזקה של משפחת וייס ומפני הפנמת תוצאות התנהגותה הרשלנית. אני מציעה איפוא לדחות את ערעורה של המדינה בשאלת החבות בנזיקין. 17. משכך, אין אני נדרשת להכריע בשאלת חבות המשטרה בגין עוולת הפרת חובה חקוקה. מעבר לדרוש אומר כי אומנם, "בין עוולת הרשלנות לבין העוולה בדבר חקוקה קיימים שוני ודמיון גם יחד" (דברי השופט אהרן ברק בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, בע' 136). אך במקרה שבפנינו דומה כי רב הדומה על השונה. שכן, החובה העיקרית היא זו המצויה בסעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971: משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש. חובה זו היא כללית. ממילא, אף ניתוחה של עוולת הפרת חובה חקוקה יחייב את בחינת הצידוק שבהתנהגות המשטרה. נראה כי במקרה שלפנינו, סטנדרט ההתנהגות המותווה בחיקוק הוא סטנדרט ההתנהגות הנורמטיבי לבחינת עוולת הרשלנות. אין המדובר בהפרת החובה כליל, אלא במילוי רשלני שלה. והשוו לפסק-דין לוי הנ"ל, בע' 93. הנזק 18. למשפחת וייס נגרם נזק לא ממוני, שנבע משלושה מקורות עיקריים - פרסום לשון הרע, מסכת ההתנכלויות של קבוצת פנחסי, והבנייה ללא היתר. הנזק נגרם בגין עוולות שונות על-ידי שלושה מעוולים שונים - קבוצת פנחסי, העירייה והוועדה, והמשטרה. הנזק הלא ממוני שנגרם בגין הבנייה ללא היתר הוא נפרד, והוא מצוי באחריות הוועדה והעירייה. האומדנא של בית-המשפט המחוזי, שהעמיד את הנזק על 150,000 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה, נראה לי גבוה מדי, וזאת, במיוחד בהינתן הפיצויים הרבים הנוספים, הניתנים כולם, כאמור, על הנזק הלא ממוני הדומה. מציעה אני איפוא להעמיד את הנזק על סך של 150,000 ש"ח בערכי יום מתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי (להלן: יום מתן פסק-הדין). לאמור, כי מציעה אני סכום זה, בהתחשב בתקופה שעברה עד פסק-הדין, ובריבית והצמדה שהייתה נהוגה בתקופה זו. בנוסף, משקבוצת פנחסי, שהבנייה בפועל נעשתה על-ידיה, תרמה בוודאי אף היא לנזק זה, ראוי לחייב גם אותה, יחד ולחוד, בנזק, ולהעמיד את חלקה על מחציתו. הנזק הלא ממוני כתוצאה ממכלול ההתנכלויות, הוא נזק אחד, שרשלנותה של המשטרה תרמה אף היא להתגבשותו. מציעה אני להעמיד את סך הנזק, כולל הנזק הנגרם בשל הזמן שחלף עד ליום מתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בגובה 600,000 ש"ח, בערכי יום מתן פסק-הדין. בסכום זה יחויבו המשטרה וקבוצת פנחסי, יחד ולחוד. אלא שאשמתה ותרומתה של קבוצת פנחסי הן גדולות הרבה יותר, ולפיכך, בחלוקה הפנימית שבין קבוצת פנחסי והמדינה, מציעה אני להעמיד את חלקה של המדינה על 25%, ואת חלקה של קבוצת פנחסי על 75%. חלוקה זו תחול גם לעניין הנזקים הספציפיים בהם חייב בית-המשפט המחוזי את המשטרה יחד עם קבוצת פנחסי - הנזק למכוניתה של המשפחה (1,719 ש"ח), ועלות דמי השכירות (11,772 ש"ח), שבהם אינני רואה להתערב. לבסוף, ועל רקע החיובים לעיל, מציעה אני להעמיד את סכום החבות של קבוצת פנחסי לבדה, בגין הוצאת השם הרע, על 100,000 ש"ח נכון ליום פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. 19. איני רואה מקום להתערב בהערכת בית-המשפט המחוזי את סכום ירידת ערך הדירה (60,000 ש"ח). עם זאת, יש להחיל את הפרשי ההצמדה והריבית על סכום זה מיום שומתו - 19.8.89. בסכום זה יחויבו, בחלקים שווים, יחד ולחוד, קבוצת פנחסי, והעירייה והוועדה (כאחד). 20. אני מציעה איפוא לדחות את ערעורה של המדינה בשאלת החבות, ולקבל את הערעורים והערעור שכנגד בנוגע לגובה הנזק כדלקמן: קבוצת פנחסי תחוב יחד ולחוד עם המדינה בגין נזקים לא ממוניים בסכום כולל של 600,000 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה מיום מתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בחלוקה הפנימית בין המדינה לבין קבוצת פנחסי, חלקה של המדינה יעמוד על 25% וחלקה של קבוצת פנחסי יעמוד על 75%. כן תשא קבוצת פנחסי יחד ולחוד עם העירייה והוועדה (כאחד) בנזק הלא ממוני, בסכום כולל של 150,000 ש"ח, בחלקים שווים, שאף לו יתווספו ריבית והצמדה מיום מתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. קבוצת פנחסי תשא, לבדה, באחריות בגין הנזקים הלא ממוניים של הוצאת שם רע, בסכום כולל של 100,000 ש"ח, שלו יתווספו ריבית והצמדה נכון ליום מתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. העירייה והוועדה (כאחד) וקבוצת פנחסי, יישאו גם, יחד ולחוד, ובחלקים שווים, בנזק בגין ירידת ערך דירת משפחת וייס בסך 60,000 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה מיום 19.8.89. לבסוף, המדינה וקבוצת פנחסי ישאו יחד ולחוד בנזק שנגרם למכוניתה של המשפחה (1719 ש"ח) ובעלות דמי השכירות (11,772 ש"ח), בתוספת ריבית והצמדה מיום גרימת הנזקים. ואף כאן, בחלוקה הפנימית, חלקה של המדינה יעמוד על 25% וחלקה של קבוצת פנחסי על 75% הנותרים. שאר חלקי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי יעמדו בעינם. אני מציעה לחייב את המשטרה בהוצאות משפחת וייס בגין הערעור על שאלת החבות בסך כולל של 25,000 ש"ח, ובנוגע לשאר הערעורים שלא לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט ת (בדימ') השופט א' גרוניס: המסכת העובדתית שנפרשה בפני בית המשפט המחוזי מצביעה על מחדל נמשך של המשטרה, שלא הגנה על משפחה שנוהל נגדה מסע הפחדה ואלימות לאורך זמן. מחסור במשאבים וסדרי עדיפות בחלוקת המשאבים אין בהם כדי להסביר מדוע לא ננקטו פעולות לאכיפת החוק נגד אלה שעשו שימוש באלימות ובאמצעי הפחדה נגד בני משפחת וייס. במקרה מסוים זה מתגנב לו החשש, כי שיקולים זרים הם שהשפיעו על המשטרה שלא לפעול. על רקע העובדות שנחשפו, אשר יש לקוות כי הינן חריגות שבחריגות, אין מנוס מלקבוע כי המשטרה אחראית אף היא לנזקיה של משפחת וייס. אני מסכים, איפוא, לפסק דינה של חברתי השופטת ד' דורנר. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: 1. אני מסכימה. 2. ככלל, עלינו להיזהר ולהישמר לבל נהפוך את "כיסה העמוק" של המדינה תחליף לפיצוי הנפגע על ידי המעוולים או העבריינים ה"אמיתיים". ואולם, כפי שהראתה בהרחבה חברתי השופטת (בדימוס) ד' דורנר, נסיבות העניין שלפנינו יוצאות דופן הן. מלאה הסאה ועל המחדלים שבעבודת המשטרה בהצטברותם - לא ניתן לעבור לסדר היום בלא הטלת אחריות. רואה אני חשיבות רבה גם לכך שהמדינה לא הביאה עדים שצריך היה להביאם. העובדה שתיקים בוערו לא היוותה סיבה מספקת לאי הבאת השוטרים שטיפלו בעניין לפי עדות וייס ומשפחתו לעדות, כדי להסביר את המחדלים ולסתור את טענותיו של וייס. גם בהעדר תיקים קשה להניח שהשוטרים שטיפלו בתלונות אינם זוכרים את הפרשה, אף אם אינם זוכרים את פרטי פרטיה. עדותו הכללית של אשכנזי אין בה כדי לחפות על אי הבאתם לעדות של מי שטיפלו בתלונות. ש ו פ ט ת השופט א' ריבלין: 1. מצטרף אני לפסק-דינה של חברתי השופטת (בדימ') ד' דורנר, ולהערתה של חברתי השופטת מ' נאור. אבקש להוסיף מספר הערות. דיני הנזיקין המסורתיים נרתעו מפני הטלת אחריות נזיקית על המדינה בכלל, ובגין "אי-מניעת פשע" בפרט (ראו למשל Note: "Police Liability for Negligent Failure to Prevent Crime" 94 Harv. L. Rev. 821 (1981)). בסוגיה זו באות לידי ביטוי, לצד הריסון מפני התערבות שיפוטית בשיקול דעתן של הרשויות המבצעות, גם הרתיעה הכללית מפני הטלת אחריות בגין התנהגות מחדלית, וכן התפיסה כי פעולה זדונית של צד שלישי, הבאה לאחר מעשהו הרשלני של הנתבע ומחישה או מחמירה את נזקו, מנתקת את הזיקה הסיבתית בין האשם הראשוני לבין הנזק (ראו והשוו I. Englard, The Philosophy of Tort Law (1993) 175). אלא שגישות מסורתיות אלה הוגמשו עם השנים, וגם החסינות של רשויות השלטון מפני אחריות בנזיקין נפרצה. בפועל, סוגיה זו מקפלת בתוכה שיקולי מדיניות מורכבים, ובשיטות משפט שונות ניכרת נטייה רבה יותר להטיל אחריות במקרים אלה, לא רק על המשטרה כי אם גם על גורמים פרטיים, מקום בו יש בכך כדי להגשים שיקולים של צדק ויעילות. שאלה מעניינת היא, האם ועד כמה ניתן וראוי להטיל אחריות על גורמים פרטיים, בגין אי-מניעת מעשים פליליים המבוצעים בשטחם (ראו ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה, פ"ד נה(5) 826). בסוגיה זו, עיקר ההתלבטות נוגע לשאלה עד כמה נאותים אנו "להפריט" את מלאכת השיטור ו"להעבירה", דרך דיני הנזיקין, אל שכמם של גורמים פרטיים. בין היתר, ניתן לשקול בהקשר זה האם, ובאילו נסיבות, בעל המקרקעין הוא "המונע הזול ביותר" של מעשים עברייניים בתחומו, ומהן הנפקויות של הטלת חובה נזיקית עליו לנקוט באמצעי זהירות שונים, מבחינת האינטרסים של הגורמים השונים (ראו למשל Kline v. 1500 Mass. Ave. Apartment Corp., 439 F. 2d 477 (1970)). 2. בענייננו השאלה אחרת - האם יש להטיל אחריות על המשטרה בגין אי-מניעת מעשית פליליים. במובן מסוים, זוהי שאלה פשוטה יותר - תפקידה של המשטרה, בראש ובראשונה, הוא למנוע פשע, וברי כי עליה לעשות כן בזהירות ראויה ובמיומנות הולמת. התרשלות בביצוע חובותיה - הקבועות בדין ונובעות מעצם מהותה - עלולה לשאת עמה תוצאות קשות מבחינת האזרחים. אלה האחרונים שמים מבטחם במשטרה, שתגן עליהם מפני נגע העבריינות, ומתוך שכך אין הם נוטלים את החוק לידיהם. מכאן חובת הזהירות של המשטרה, ומקום שהיא מכזיבה, ובשל כך נושא האזרח בנזקים - עשויה לקום לו עילת תביעה בנזיקין. אכן, נראה כי אבד הכלח על התפיסה העקרונית, הגורפת, כי המשטרה חבה אחריות לציבור בכללותו ולעולם לא לפרטיו. הטלת אחריות על המשטרה, במקרים מתאימים, מהווה אמצעי נוסף להבטיח הקפדה הולמת על ביצוע נאות של סמכויות המשטרה, והיא תעודד, כך יש להניח, יצירת מנגנוני פיקוח וביקורת פנימיים במשטרה כדי שטיפול כושל כגון זה שבפנינו - לא ישנה. הטלת אחריות כזו מתחשבת בכך, שבדרך-כלל המשטרה היא המונע היעיל ביותר של עבירות פליליות, ולה המומחיות והכלים הדרושים לשם כך. קשה גם לקבל, מבחינת שיקולים של צדק מתקן, כי האזרח יישא בנזק שנגרם לו עקב מחדל רשלני של המשטרה בטיפול בתלונתו. מטעמים אלה קבענו, כי "אין לשלול אפשרות כי המדינה תמצא אחראית בנזיקין בגין אי-מניעת מעשים פליליים או אף מעשי איבה שנעשו על-ידי אחר" (ע"א 6970/99 אבו סמרה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 185, 188; ראו גם פסק-הדין הידוע Schuster v. City of New York, 154 N.E. 3d 534 (1958)). 3. עם זאת, אין להתעלם מן השיקולים האחרים הכרוכים בשאלת אחריותה של המשטרה בנזיקין. על עיקרם של אלה עמדה חברתי, השופטת ד' דורנר בפסק-דינה, ובכלל זה משאביה המוגבלים של המשטרה, ההכרה בשיקול הדעת הנתון לה - הנובע מטיבו וטבעו של התפקיד - בהקצאת כוחות ובנקיטת אמצעים מתאימים למיגור הפשע, והחובה להישמר מפני הרתעת-יתר בביצוע תפקידה. אכן, כל אזרח חש, ובצדק מבחינתו, כי עניינו-שלו מצדיק טיפול כולל, מלא ומיידי מצד המשטרה, אולם כידוע, לא תמיד ניתן לספק שירות אופטימאלי שכזה, ובכגון דא קביעת סדרי-עדיפויות היא הכרח בל-יגונה. מכאן הצורך להישמר פן ההפסד הכרוך בפתיחת פתח רחב להטלת אחריות בנזיקין על המשטרה יעלה על הרווח. זאת ועוד, אין ספק כי ברגיל ייטה בית המשפט לכבד את שיקול הדעת המקצועי של אנשי המשטרה, האמונים על ביטחון הפנים ומקיימים מלאכתם נאמנה. אלא שכדברי חברתי, מתחם שיקול הדעת הנתון למשטרה בביצוע תפקידה אינו בלתי מוגבל, ואין מקום לחסינות מוחלטת של המשטרה מפני תחולת דיני הנזיקין עליה. השיקולים כולם מונחים על כפות המאזניים, והמסננות של דיני הנזיקין - המגולמות בעיקר בחובת הזהירות הקונקרטית, ביסוד ההתרשלות וביסוד הקשר הסיבתי - מאפשרות עמידה על משמר היעילות והצדק. 4. כפי שמתואר בפסק-דינה של חברתי, במקרה זה מדובר במסכת ארוכה של מעשים שאין להגדירם אלא כהתעללות שכנים בבני משפחת וייס, ואשר בגינם הוגשו תלונות חוזרות ונשנות למשטרה. הטענות בדבר קשיים שעמדו בפני המשטרה לטפל כדבעי בתלונות - הן בנסיבות המקרה הזה מתמיהות. כל הקורא את השתלשלות העניינים יבין וידע, כי תלונותיה של משפחת וייס, שכלל וכלל לא היו בבחינת "זוטי דברים", לא טופלו באופן סביר, הגם שהן היו ממוקדות והתייחסו למעשים ספציפיים, לסיכונים מובחנים ולמתנכלים מזוהים. זאת, למרות הבטחות מצד אנשי משטרה לפעול כנגד המרעים, ועל אף שמשפחת וייס ניסתה בכל מאודה "לסייע" למשטרה במעשים ובהצעות, ולפתוח בפניה דרכי פעולה, שהיו כמובן פתוחות ממילא. לפי כל קנה מידה, נקשרו כאן יחסים קרובים די הצורך להקמת חובה על המשטרה כלפי משפחת וייס - וחובה זו לא קוימה. בנסיבות אלה, מסכים אני עם מסקנתה של חברתי השופטת ד' דורנר, כי המשטרה הפרה את חובתה כלפי משפחת וייס, ועל כן אני מצטרף לפסק-דינה. ש ו פ ט השופטת א' חיות: במשך כשנתיים ימים הייתה משפחת וייס קורבן לאלימות מילולית ופיזית של קבוצת פנחסי מן הישיבה הסמוכה לביתם שבבני ברק. למרות רצף האירועים, למרות חומרתם ולמרות תלונותיה החוזרות ונשנות של משפחת וייס נהגה המשטרה ברפיסות תמוהה ובאזלת יד בכל הנוגע לתלונות אלה, תוך שהיא מסווגת את המסכת החריגה והמאורגנת של ההתעללות והרדיפות שעברה משפחת וייס בסיווג המינורי "סכסוך שכנים". המצוקה וחוסר האונים שאליהם נקלעה משפחת וייס בנסיבות העניין גרמו לה לבסוף להיכנע ולהעתיק את מקום מגוריה לעיר אחרת. אכן, מבחן התוצאה שאותו יישם בית המשפט המחוזי אינו צריך להכריע את הכף ובהחלט יתכנו מקרים שבהם תקיים הרשות את החובות המוטלות עליה במידה ראויה, בשקידה ובקפדנות בלא שמאמצים אלה יניבו את התוצאות הרצויות. באותם המקרים, אין מקום להטיל על הרשות אחריות לנזקים אם נגרמו כאלה. לא כן במקרה שלפנינו בו התברר מתוך העובדות שאינן שנויות במחלוקת, כי המשטרה פעלה ברשלנות שאין להשלים עמה ובאופן שאינו מתיישב בשום פנים עם הסטנדרטיים ועם החובות המוטלות עליה כמי שמופקדת על שמירת שלום הציבור ובטחונו. לפיכך, אני מצטרפת לפסק-דינה של חברתי השופטת דורנר ולהערות חבריי השופטים גרוניס נאור וריבלין. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר. בניהבניה לא חוקית