חובת זהירות מושגית של בעל מקרקעין

פסק דין מבוא 1. התובע, יליד 18.04.71, טוען בכתב התביעה, כי ביום 03.11.98, בשעה ששהה במוסך של הנתבעת מס' 1 (להלן :"המוסך"), תוך כדי הליכה לכיוון חדר ההמתנה, החליק ונפל. כתוצאה מכך נחבל במרפק יד ימין ( להלן:" התאונה"). את נזקיו תובע הוא מהמוסך וממבטחת המוסך- נתבעת מס' 2 (להלן:" הנתבעת"). 2. הנתבעת, בכתב ההגנה שהגישה רק בשמה, הכחישה את חבותה, לרבות התכחשות לתאונה הנטענת על ידי התובע, ובנוסף נטען, כי פוליסת הביטוח של המוסך אינה מכסה את אירוע התאונה, כיוון שהתובע הינו חתנו של מנהל המוסך ופוליסת הביטוח החריגה הכיסוי ל"בן משפחה". 3. הצדדים הגיעו להסכמה לשיעורו של הנזק, 92,730 ₪ נטו, בטרם ניכוי אשם- עצמי-תורם, והותירו להכרעת בית המשפט את שאלת האחריות והאשם- העצמי-התורם של התובע (פר' עמ' 18, ש' 14- 15). לנושאים אלו זימנו הצדדים עדיהם והגישו סיכומי טענותיהם בכתב. עיקרי העדויות מטעם הצדדים 4. בתצהיר עדותו הראשית העיד התובע כי הינו בעלה של בתו של בעל המוסך, צורי מיכאלי ( להלן :"צורי"). אשר לנסיבות התאונה בה נפגע העיד כך: "5... ביום בו אירעה התאונה, הגעתי על מנת לבצע טיפול שגרתי (כנראה טיפול 10,000 או דומה לו), יצאתי מן הרכב והלכתי לעבר המשרד על מנת להמתין לסיום הטיפול, כפי שנוהגים לקוחות אחרים לא מעטים ובדרכי למשרד ההמתנה המיועד ללקוחות, החלקתי כאשר כבר הייתי על רצפת הקרמיקה שבמשרד, ככל הנראה ממים ומגריז שהיו מונחים על ריצפת האספלט של המוסך ונדבקו לנעליי בהליכה או אולי גם ממים שהיו על רצפת הקרמיקה". בחקירתו הנגדית בבית המשפט העיד התובע, כי כחודש וחצי לפני האירוע נישא לבתו של בעל המוסך. ביום התאונה הגיע למוסך בשעה 15:30 לערך, לאחר שתיאם בבוקר עם צורי וביקש להגיע בשעה 15:00 לערך. התובע אינו זוכר אם נכנס עם הרכב לתוך המוסך אם לאו ויכול להיות כי הותיר את מפתחות הרכב במתנע. הוא שוחח עם צורי שהיה מחוץ למוסך, על מהות הטיפול לרכב, ולאחר מספר דקות משהבין כי הטיפול ייארך זמן מסוים, שב לרכב הוציא את תיקו והלך לכיוון חדר ההמתנה. התובע העיד כי באותה שעה שטפו את רצפת המוסך ואף דרך במים אלו, ואז עבר את סף הדלת של חדר ההמתנה ובצעדו הראשון החליק ונפל (פרו' עמ' 7, ש' 28 -29). התובע לא הבחין בשעה שנכנס אם רצפתו של חדר ההמתנה רטובה ממים אם לאו, שכן סונוור על ידי השמש שהקרינה ממול. 5. מטעם הנתבעת העידו צורי וכן הוגשה בהסכמה הודעתו של עימאד שוויקי, מנהל עבודה במוסך, לחוקר מטעם הנתבעת (נ/8), בלא שיעיד בבית המשפט. צורי העיד לארוע התאונה, כי התובע הגיע למוסך לאחר השעה 15:30, וכי החנה את הרכב בתוך המוסך (פר' עמ' 11 ש' 19- 26). כן אישר, כי הפועלים שטפו את רצפת המוסך באותה עת. את אירוע הנפילה לא ראה, אלא רק כי התובע היה בחדר ההמתנה"זרוק על הגב" (שם, עמ' 12 ש' 18). בהודעה שמסר עימאד שוויקי (נ/8), נאמר, כי בשעה 15:00, לקראת סיום העבודה במוסך, התחילו העובדים לשטוף את רצפת המוסך, כאשר מתיזים הם חומר ממיס שומנים עם מים ואז גורפים את המים בעזרת מגבים. כאשר סיימו לגרוף את המים ובטרם ייבשו את הרצפה, הגיע התובע והחנה את מכוניתו מחוץ למוסך ופנה לעבר המשרד. נשמעה צעקה והוא הגיע למקום וראה את התובע קם מהרצפה וידו נפוחה. עוד הוסיף כי התובע ראה את העובדים במהלך עבודות הגריפה של המים. ב"כ הנתבעת הגישה לבית המשפט אסופת מסמכים, לרבות את הודעותיהם של התובע וצורי לחוקרים מטעמה. תמצית טענות הצדדים 6. בכתב התביעה נטען על ידי התובע כי המוסך התרשל כלפיו, ובסיכומיו שב ב"כ התובע וציין כי המוסך התרשל בכך שלא נקט באמצעי זהירות כלל, ועיקרם הם אלה: א. אי התקנה של שלטי אזהרה מפני החלקה - לא בזמן שטיפת הרצפה ולא בכלל. ב. התובע לא הוזהר מפני החלקה ואופשר לו להסתובב במוסך בזמן השטיפה שבוצעה בזמן העבודה. ג. לא הותקנו אמצעי מיגון מפני החלקה, כגון שטיח או מחצלת, במעבר בין חלק המוסך המיועד לתיקונים לבין חדר ההמתנה. ב"כ התובע עו"ד א. איברהים, הקדים וטען, כי אין המדובר ב"תאונת דרכים" כמשמע בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן:" חוק הפיצויים"). כן הוסיף וטען, כי החריג בפוליסה עליו סומכת ב"כ הנתבעת טענותיה, כי הפוליסה אינה חלה כאשר נפגע במוסך "בן משפחה", אינו חל במקרה דנן שכן "חתן" אינו בגדר "בן משפחה", ומכל מקום ניסוח הפוליסה פועל לרעתה של הנתבעת. עוד נטען כנגד הנתבעת, כי הפוליסה נערכה למוסך, שהינו חברה בע"מ, בעלת אישיות משפטית נפרדת והתובע אינו "בן משפחה" של החברה כהגדרתה. 7. ב"כ הנתבעת, עו"ד מירב שלמה, התייחסה ארוכות תוך כדי ניתוח והשוואה כמעט מילה במילה, של דברי התובע בין הודעתו לנתבעת על אירוע התאונה (נ/4) לזו שמסר לחוקר מטעם הנתבעת (נ/5), לבין תשובותיו לשאלון שנשלח אליו (נ/3), לתצהיר עדותו הראשית וחקירתו הנגדית בבית המשפט, והשוואת כל אלה לעדויות של צורי ושוויקי והודעותיהם הם לחוקר מטעם הנתבעת. לחלופין, נטען כי המדובר ב"תאונת דרכים" כמשמע בחוק הפיצויים. לחילופי חילופין נטען, כי האחריות לתאונה הינה על התובע, ולסיום, כי אין כיסוי ביטוחי לתאונה על פי הפוליסה שהוצאה למוסך (נ/2). דיון אירוע התאונה - הפן העובדתי 8. כאמור, ב"כ הנתבעת לא הותירה משפט אחד שאותו לא ניתחה, הישוותה וביקרה, תוך כדי ניסיון לפגום באמינותו של התובע, וביקשה להצביע על כי התובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו לענין אירוע התאונה. נתתי דעתי לטענותיה הנרחבות של ב"כ הנתבעת ושבתי ועיינתי בכל המסמכים אליהם היפנתה, אולם סבורני, כי גירסה עובדתית אחת עולה ומזדקרת מתוך שלל המסמכים והעדויות, לרבות אלו שמטעם הנתבעת ואשר נאספו על ידי חוקריה, והיא זו הנקבעת על ידי לצורך פסק דיני, וזאת לאחר שראיתי את התובע והתרשמתי מעדותו, אשר העיד בצורה שוטפת והותיר רושם של כנות ואמינות: ביום 03.11.98, בשעה 15:30 לערך, הגיע התובע למוסך לצורך טיפול ברכבו, לאחר שתיאם הגעתו עם צורי בשעות הבוקר. התובע החנה את רכבו, ואין נפקא מינה אם מחוץ למוסך, או בתוכו, ולאחר שיחה עם צורי, ומשהבין כי הטיפול ייארך זמן מסויים, שב לרכבו נטל את תיקו ופנה ללכת לעבר חדר ההמתנה הממוקם במוסך פנימה. הדרך אל חדר ההמתנה מרוצפת באספלט שנשטף באותה עת על ידי עובדי המוסך, כפי שתיאר שוויקי. התובע מודע לכך ואף דורך עם נעליו ברצפה שטרם יבשה, או במים הנשטפים, ובהיכנסו לחדר ההמתנה, המרוצף בריצוף קרמיקה, שאף שם השורה הראשונה והשניה רטובות, בצעדו הראשון, מחליק ונופל על גבו ונפגע במרפקו. הנפילה יכולה ונגרמת מסיבה אחת או מצירוף נסיבות: הרטיבות חדרה גם לחדר ההמתנה מהתזת המים על ידי העובדים בשטח המוסך ו/או הכנסת רטיבות על ידי אנשים שדרכו קודם לכן על רצפת המוסך הרטובה, ואם כתוצאה מהרטיבות בסוליות נעליו של התובע. אוסיף לדברים אלו, כי יכול ויהיו אי דיוקים כאלה ואחרים בדבריו של אדם במהלך חמש שנים שחלפו ממועד האירוע. אין המדובר במחשב אשר לאחר שקובעה בו גירסה אחת שב ופולטה כפי שנקלטה שם. המדובר במוח אנושי, אשר בסיטואציות מסויימות ובמבט רטרוספקטיבי שב ונזכר בפרטים כאלה ואחרים, או מחסיר אותם שלא במודע, ועל כן אין תימה כי הניסוח המילולי לארוע התאונה על ידי התובע והעדים אינו אחיד, ואינו יכול להיות אחיד, שהרי אם היה אחיד לכל אורך הדרך, היה עולה חשד לתיכנות הגירסה, כפי שמתכנתים מחשב, והחשד לאי אמירת אמת היה גובר והולך. לא כך הם פני הדברים במקרה שלפנינו. הגירסה הבסיסית לארוע התאונה הינה אחת. היינו, בשעה שנכנס לחדר ההמתנה החליק ונפל, וזאת לאחר שקודם לכן, דרך במוסך שרצפתו נשטפה, כפי שהעידו כל העדים, לרבות אלו שהועדו מטעם הנתבעת, והמחזקים את גירסתו היסודית של התובע. אירוע התאונה - הפן המשפטי 9. ב"כ התובע טוען לרשלנות המוסך כמפורט לעיל, בשעה שב"כ הנתבעת טענה, ואף כאן בהרחבה רבה הנסמכת על פסיקה, כי המדובר בסיכון סביר של החלקה ועל כן אין חלה על הנתבעת החובה לפצות את התובע. 10. הצורך להתייחס לעוולת הרשלנות, גם אם ב"כ הצדדים לא היפנו לכך, היא בהתייחס לאמור בפרק ז' לפוליסת הביטוח בדבר " אחריות כלפי צד שלישי", המחייב את המבטח לשפות את המבוטח "בגין חבותו על פי החוק כלפי צד שלישי" כאשר "החוק" מוגדר בפרק הנ"ל בפוליסה כ- "פקודת הנזיקין [נוסח חדש]". 11. אקדים ואומר כי מקובלים עליי כל טענותיו של ב"כ התובע לייחוס הרשלנות למוסך. על פי עוולת הרשלנות, סעיפים 35, 36, לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], יש לבחון, האם קמה חובת זהירות של המוסך כלפי התובע, כאשר קיימת אבחנה בין חובת זהירות מושגית לבין חובת זהירות קונקרטית, האם הופרה חובה זו והאם הפרת החובה גרמה לנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פד' לז (1) 113, 122). חובת זהירות מושגית 12. חובת זהירות זו עוסקת בשאלה אם סוג המזיקים שאליה משתייך המזיק חב חובת זהירות כלפי סוג הניזוקים, שאליו משתייך הניזוק בגין סוג הנזק שהתרחש (ענין ועקנין הנ"ל, שם). במקרה דנן מדובר על בעל המקרקעין, או המחזיק במקרקעין, כלפי המבקר שם. לענין זה נפסק בענין ועקנין הנ"ל, בעמ' 124 ז' - 125 א': "נמצא, כי הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת מבקרים במקרקעין. אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין... הבעלות במקרקעין יוצרת לעיתים אפשרות למנוע סיכונים... מכאן הצידוק בהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים לבין מבקר במקרקעין". אשר על כן, יש לקבוע כי ביחסים שבין המוסך כבעל המקרקעין או המחזיק במקרקעין, לבין התובע קיימת חובת זהירות מושגית. חובת זהירות קונקרטית 13. במסגרת בחינתה של חובת הזהירות הקונקרטית נשאלת השאלה האם המזיק הספציפי - המוסך - חב חובת זהירות כלפי הניזוק הספציפי - התובע - בגין הנזק שהתרחש הלכה למעשה. שני היבטים בשאלה זו: האחד, "הצפיות הטכנית" - האם האדם הסביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי. השני, "הצפיות הנורמטיבית" - האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק (ענין ועקנין, עמ' 6 - 125). אשר לצפיות הטכנית נפסק, כי הצפיות הנדרשת אינה "ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד" (ד"נ 12/63 ליאון ואח' נ' רינגר ואח', פ"ד יח (4) 701 712). עוד נפסק, כי הכלל הוא, שבמקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיסי) חובה לצפותו (כענין נורמטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים, המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף יכולת הצפיה (ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113, 129 ד-ה). 14. מקובל עליי כי נפילה והחלקה מוגדרים כ"סכנה רגילה" או "סיכונים סבירים" ואלו הן תופעות שביום יום ולא יימצא האחראי להם אשר יזכה את הניזוק בפיצויים (ענין ועקנין הנ"ל בעמ' 126 ו' - ז'; ע"א 417/81 מלון רדמה שלום נ' אליהו אמסלם, פד' לח (1) 72; ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל ואח', פ"ד מז (3) 345). עם זאת כאשר המדובר בסיכון בלתי סביר, "שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו"(ענין ועקנין הנ"ל בעמ 126), יימצא מקום לקבוע כי קמה חובת זהירות קונקרטית. במקרים של החלקה, נעשו בפסיקה אבחנות בין "סכנה רגילה" ל"סכנה שאינה רגילה", בין היתר על ידי אבחנה בין נוזל או חומר אחר המצוי במקום באורח טבעי, שאז הנטייה לסווג את הסכנה כ"רגילה", היינו, סכנה שאדם סביר עומד עליה מעצמו גם אם אין הוא מוזהר עליה, ואין חבות בגינה, כגון מים ומי סבון בבית מרחץ (ע"א 683/77 הנ"ל), או בוץ ליד מסילת ברזל (ע"א 371/90 הנ"ל), לבין נוזל אחר שהימצאותו במקום אינו טבעי, או חומר כזה שמחייב נקיטת אמצעי זהירות מיוחדים, שאז הנטייה היא לסווג את הסכנה כ"בלתי רגילה", כגון שמן על רצפת מטבח (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72), או סבון ושמן על רצפת אולם ייצור בבית חרושת (ע"א 417/75 בן דוד נ' מפעלי טקסטיל כרדאנה בע"מ, פ"ד לא (1) 827). 15. השאלה הנשאלת בענייננו היא האם היתה חובת זהירות קונקרטית לנפילתו של התובע דנן. לשיטתי, התשובה הינה חיובית. כעולה מהראיות, החלו עובדי המוסך, על פי הוראות מעבידם, לשטוף את רצפתו של המוסך בשעה 15:00 לערך, בטרם הסתיים יום העבודה של טיפול בכלי רכב, שכן צורי לא אהב שהפועלים יושבים בטל (פר' עמ' 16, ש' 3 ). העובדים פיזרו על ריצפת האספלט חומר ממיס שומנים, ועשו זאת שכן יש להניח כי על רצפת המוסך הצטברו שמנים וחומרי סיכה שונים המשמשים בעבודת המוסך, והתיזו מים ולאחר מכן גרפו הכל מקצהו של המוסך לעבר פתחו, שם היתה תעלה שקלטה את המים המעורבים הללו. התובע דרך על רצפת האספלט בטרם יבשה ושם פעמיו לעבר חדר ההמתנה, שם החליק בכניסה, בין אם כתוצאה מהרטיבות שהיתה שם, עקב התזת המים של העובדים במוסך, אשר הגיעו גם לפתחו של חדר ההמתנה, או רטיבות שנוצרה מהיכנסם של אנשים לחדר ההמתנה שקדמו לתובע, או כתוצאה מרטיבות סוליות נעליו של התובע. סבורני, כי בעל מוסך סביר יכול היה וצריך היה לצפות, כי ניקוי רצפת המוסך שחובק שמנים מסוגים שונים, חומרי סיכה ועוד, שנאספו על הרצפה במהלך הטיפולים בכלי הרכב באותו יום במוסך, ומתן אפשרות ללקוחות להיכנס באין מפריע לחדר ההמתנה, דרך השטח הנשטף גם אם רצפתו של חדר ההמתנה יבשה היא , עלול לגרום להחלקה ולנפילה. אין המדובר במקרה דנן בהחלקה שניתן להגדירן כ"סכנה רגילה" או בבחינת "סיכונים סבירים". המדובר בהחלקה שעל הגורם לה ניתן להצביע , כגורם מסוכן, מים, שמנים, גריז וכו' שנאספו מרצפת המוסך ודבקו בסוליית נעליו של התובע ושמא הגיעו אף לפתח הכניסה לחדר המתנה. על כל אלה, היה על בעל המוסך לצפות מראש את האפשרות כי אדם שכניסתו לתוככי המוסך לא נמנעה, גם אם היה בדרכו לחדר ההמתנה, יכול ויחליק, ועל כן יש לקבוע כי במקרה דנן קמה וניצבה חובת זהירות קונקרטית. הפרת חובת זהירות 16. אמצעי הזהירות שעל המזיק לנקוט הם אמצעי זהירות סבירים, והם פונקציה של האפשרויות הסבירות העומדות לרשותו (ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' תמר סוהן, פ"ד מב (3) 733,742), כאשר יש לבחון את מידת הסכנה, את הקושי למונעה וההוצאה הכרוכה בכך (ע"א 285/73 לגיל טרמפולין וציוד ספורט ישראל בע"מ נ' נחמיאס ואח', פ"ד כט (1) 63, 74-75). 17. במקרה דנן, ניתן היה לנקוט באמצעי זהירות מינימליים, כולם יחד או כל אחד לחוד: לא לשטוף את רצפת המוסך בשעות בהן עדיין מטפלים בכלי רכב ולקוחות נוכחים במוסך; לא לאפשר ללקוחות להיכנס לשטח המוסך בעת שטיפתו ובטרם יבשה הרצפה; הנחת שטיח או מחצלת לניגוב הנעליים בפתחו של חדר ההמתנה, על מנת למנוע העברת מים או שמן, גריז, באמצעות סוליות הנעליים לתוככי חדר ההמתנה. כל הצעדים הללו, ואף לא אחד מהם, לא ננקטו על ידי המוסך, ועל כן יש לקבוע כי המוסך הפר את חובות הזהירות המוטלות עליו. האם ההפרה גרמה לנזק 18. המענה לשאלה- האם ההפרה גרמה לנזק - יימצא בבחינת הקשר הסיבתי העובדתי, והקשר הסיבתי - משפטי. סבורני, כי ניתן לקבוע במידת סבירות גבוהה, כי לו היו ננקטים אמצעי זהירות הנזכרים יכול היה נזקו של התובע להימנע. אשר לקשר הסיבתי- משפטי, נבחנו בפסיקה שלושה מבחנים אפשריים: מבחן הציפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (ראה ענין ועקנין הנ"ל בעמ' 146 ג' - ד והאסמכתאות שם). על מנת לקצר נאמר, כי לדעתי שלושת המבחנים הללו יכול ויחולו במקרה דנן על מנת לקבוע כי התקיים גם הקשר הסיבתי - משפטי: מבחן הצפיות - בעל המוסך יכול היה וצריך היה לצפות כי הפרת חובות הזהירות יגרמו לנזק וכפי שהודה בעדותו כי לדעתו נוכחות לקוחות בזמן שטיפת הרצפות הינה מסוכנת (פר' עמ' 17 ש' 6-7) . מבחן הסיכון - התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגות בעל המוסך משרצפת המוסך נשטפה בשעה שהתיר ללקוחות להסתובב בשטח המוסך. מבחן השכל היישר- מכלול ההתנהגות והימנעות בעל המוסך מלנקוט אמצעי זהירות הם שגרמו לנזקו של התובע. אשם עצמי תורם 19. המקור לקביעת אשם-עצמי-תורם מצוי בסעיף 68 לפקודת הנזיקין. החובה להוכיח את הרשלנות התורמת מוטלת על הנתבעות (ע"א 227/67 אמסלם נ' כץ, פ"ד כב(1) 313, 329; ע"א 49/77 טננבוים נ' גיטר ואח', פ"ד לב(3) 185). אימתי רשלנות הנפגע היא בגדר אשם-עצמי-תורם, שיש לראות בו אחד מן הגורמים שהסבו את הנזק? לענין זה נאמר בע"א 57/56 מורדקוביץ נ' מנחם, פ"ד יא' 602, 605, כך - "מהו המבחן שאפשר לקבוע על פיו אם רשלנותו של התובע היתה אף היא אחת מן הסיבות שגרמה לתאונה? נראה לנו, כי בני סמך נמנו וגמרו כי מבחן זה כפול הוא. ראשית, הפרת חובה מטעם התובע כלפי הנתבע... אך קיומה של חובה כלפי הנתבע אינו תמיד המבחן למציאותה של רשלנות תורמת, ומכאן בא המבחן השני, היינו: העדר זהירות סבירה מטעם התובע להגנת עצמו ולשמירה על רכושו. במקרה המגלה נתונים אלה אומרים לו לתובע, כי היה בידיו להמנע מן התאונה אילו נקט אמצעים שאדם סביר היה נוקטם באותן נסיבות והואיל ולא עשה כן, הרי הוא שותף לנזק; כלומר הנזק הוא תוצאה גם של משגהו שלו. לענין קיומו של האשם-העצמי-התורם עלינו לבחון אם נהגה המערערת - הניזוקה - כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה, או שמא היה בהתנהגותה משום העדר זהירות סבירה בהגנה על עצמה". (ההדגשה אינה במקור - א.פ.). המבחן שעל פיו יש להכריע כאשר מבקשים לחלק את האחריות בין המזיק לבין הניזוק, הוא מבחן "מידת האשמה", כאשר בית המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית עולה בעיקרה מתוך בחינת התנהגות של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי אשר נדון בפני בית המשפט. אולם יקרה לא אחת, כי לצורך הערכת מידתה ומשקלה של האשמה המוסרית ייזקק בית המשפט גם למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר (ראה: ע"א 316/75 שור ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 299, 305; ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 - והאסמכתאות המובאות שם). בחינה כמתואר איננה בגדר מדע מדוייק אלא היא מושתתת בהכרח על שקילתו של הנכון והצודק, לפי מיטב הערכתו ושיקולו של בית המשפט לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ע"א 316/75 הנ"ל, שם, שם). 20. השיקולים הבאים יובאו במיכלול השיקולים האם לקבוע אשם - עצמי -תורם, במקרה דנן: מחד, התובע, לדבריו, נעל נעליים שטוחות מסוג "טימבר- לנד" עם סוליה המסייעת למניעת החלקה, ועל כן לדבריו, אף הלך בתחום המוסך שרצפתו היתה רטובה עם תחושת בטחון שלא ייפול, שכן, רצפת המוסך עשויה מאספלט מחוספס האמור למנוע החלקה. מאידך, התובע הולך על הרצפה הרטובה במודע ומשידע כי הינו עובר לחדר ההמתנה שרצפתו עשויה מקרמיקה, ואף סונוור מקרני השמש שהאירו לתוך המוסך, היה עליו לנקוט בזהירות יתר בעת המעבר ולא שמענו כי שינה מדרך הילוכו או מקיצבה. בנסיבות הענין, סבורני כי יש לקבוע אשם -עצמי- תורם בשיעור של 15%. האם התאונה הינה "תאונת דרכים" 21. ב"כ הנתבעת טענה בסיכומיה, כי יש לראות בתאונה זו "תאונת דרכים" כמשמע בחוק הפיצויים. ב"כ התובע טען לעומתה כי אין המדובר ב"תאונת דרכים". 22. אף בשאלה זו מקובלת עליי עמדתו של ב"כ התובע. עפ"י העובדות שנגולו בבית המשפט: התובע החנה את רכבו, יצא ממנו ושוחח עם צורי, שב ונטל את תיקו על מנת לעשות שיעורים ופנה ללכת לחדר ההמתנה, שכן נאמר לו שיהא עליו להמתין פרק זמן לא קצר לטיפול ברכבו. ההחלקה והנפילה אירעו במרחק של כ- 10- 15 מ' מהרכב. אין בנסיבות אלו לקבוע כי המדובר ב"כניסה ויציאה מרכב", ואין מקום לקבוע כי השימוש ברכב נעשה "למטרות תחבורה", כנאמר בהגדרתה של "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים. 23. כל האסמכתאות שאליהן היפנתה ב"כ הנתבעת אינן ממין הענין גם מכיוון שדנו בנסיבות בטרם תוקן חוק הפיצויים בתיקון מס' 8 . זאת ועוד. אין דומה המקרה דנן, כאשר הרכב הובא למוסך לצורך תיקונו, למקרה אליו היפנתה ב"כ הנתבעת לע"א 554/89 מדינת ישראל נ' אלראהב ואח', פ"ד מה (2) 338, שם נפגע נהג רכב, שיצא מרכבו, שהעמיד על השוליים של הכביש, פתח את מכסה המנוע ופקק הרדיאטור, ומשפרצו המים החמים מהרדיאטור קפץ אחורנית לכיוון הכביש ונפגע על ידי רכב חולף. גם אין האירוע שלפנינו דומה לארוע בת.א. (חיפה) 1257/94 פישלר נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, תק -מח 96 (3) 1732. שם החנה נהג אוטובוס את הרכב לצורך הפסקת צהריים, ולאחר זמן קצר שב לרכב על מנת להוציא ממנו שקית עם כיכרות לחם וברידתו מן האוטובוס נפל ונחבל. נפסק שם, כי העמדת האוטובוס היתה זמנית בלבד לצורך הפסקה, ואין להתייחס אליה כנפרדת ממהותו של השימוש באוטובוס שהוא מעיקרו הובלת בני אדם ממקום למקום. ואילו בענייננו לא היה מדובר בהפסקה קצרה וארעית, אלא בהפסקה ארוכה ומשמעותית לצורך תיקון הרכב במוסך. לשיטתי, מוטב היה להימנע כלל ועיקר מהעלאת הטענה כי האירוע הינו "תאונת דרכים". היעדר כיסוי ביטוחי 24. עיקר יהבה, והטענה הועלתה כבר בכתב ההגנה, השליכה הנתבעת על טענתה בדבר היעדר כיסוי ביטוחי. בכך ביקשה לסמוך על החריג בסעיף 1(ב) לסייגים שבפרק ז' לפוליסת הביטוח שערכה למוסך, הקובע "אחריות כלפי צד שלישי", שזה לשונו- "הביטוח לפי פרק זה אינו מכסה : (א)... (ב) חבותו של המבוטח כלפי אדם שהוא בן משפחתו או בן משק ביתו". יסוד הטענה הוא בכך שהתובע, חתנו של צורי, הבעלים של המוסך, הינו בבחינת "בן משפחה" ועל כן אין פוליסת הביטוח חלה במקרה דנן ועל הנתבעת להיות מופטרת מחיוב בפיצויים. ב"כ התובע דוחה טענה זו מכמה וכמה נימוקים המקובלים עליי ועל כן אעמוד עליהם בהמשך. למותר לומר כי הפוליסה אינה מגדירה מיהו "בן משפחה" או "בן משק בית". 25. "המבוטח" על פי הפוליסה היא נתבעת מס' 1 - "מוסך צורי בע"מ" - הרשומה ברשם החברות (ראה תדפיס מרשם החברות שצורף לכתב ההגנה של הנתבעת 2- נ/1). ואם בחברה קא עסקינן, צפה ועולה השאלה מיהו "בן משפחתו או בן משק ביתו" של "המבוטח" - היינו של החברה - המוסך כאישיות משפטית נפרדת, שכן, ברי כי לחברה אין "בן משפחה" או "בן משק בית", וכבר מטעם זה היה ראוי לדחות טענותיה של הנתבעת ולחייבה בפיצוי התובע. ב"כ הנתבעת טענה בסיכומיה, כי יש לבצע הרמת מסך ולבחון מי הם בעלי המניות של המוסך, ועל פי הרישום (נ/1), בעלי המניות הם צורי ואשתו, וביחס אליהם התובע הוא "בן משפחה". המקרים בהם יבצע בית המשפט "הרמת מסך" הם מקרים חריגים ואין לנהוג בדרך זו על דרך השיגרה. במקרה דנן לא ראיתי כיצד התקיימו התנאים להיענות לבקשה ל"הרמת מסך" (ראה: ע"א 4606/90 מוברמן ואח' נ' תל- מר בע"מ ואח', פ"ד מו (5) 353, 361- 362). אין המדובר גם בתביעה אישית כנגד בעל המוסך כאורגן של החברה (ראה והשווה: 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח (5) 661), גם אין המדובר בטענת מירמה כי אז ניתן היה לבחון האפשרות להרמת מסך (לדוגמא : ע"א 3016/90 פנחס ארנרייך נ' ד"ר יעקב נאמן, עו"ד ואח', תק-על 94 (3) 904). אומנם הנתבעת טענה זאת במובלע משהפנתה להודעתו של צורי לחברת הביטוח כי אירעה ל"לקוח" (נ/6) מלי שציין כי המדובר בחתנו, אך איני רואה בכך מירמה כלשהי, או נסיון למירמה. מסקנתי היא איפוא, כי אין מקום ל"הרמת מסך" במקרה דנן. 26. כאמור, על אף העדר "בן משפחה" למוסך הנתבע שהתאגד כחברה בע"מ, אשר, כאמור, היה די בכך כדי לקבוע שאין ממש בטענת הנתבעת להיותו של התובע "בן משפחה" של המוסך המבוטח, אבחן הטענה לגופא, כפי שהתייחסו אליה ב"כ הצדדים בסיכומיהם. 27. בהעדר הגדרה למושג "בן משפחה" בפוליסה גופא, יש לפרש את הפוליסה כחוזה ביטוח שדינו ככל חוזה אחר (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז (1) 311, 326). ויש להפעיל את הכללים הרגילים החלים בפרשנות חוזים, שעיקרם בהתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, כאמור בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973. היינו, יש לפרש את הפוליסה על פי המשמעות המילולית הפשוטה והסבירה של מילותיה, תוך עמידה על כלל חניותיה בשלמות אחת, ובמקרה של ספק יש לפרשה נגד הנסח, שהינו בדרך כלל המבטח (שם, שם). לא זו אלא אף זו (שם, בעמ' 326- 327): "הכלל של פרשנות נגד הנסח מקבל משנה תוקף מקום בו מדובר בתנית פטור או בחריגים לכיסוי, הואיל והוראות אלו מוסיפות לחוזה הביטוח על מנת לשלול אחריות לנזקים, אשר לולא כן היו מכוסים על ידי הפוליסה. מסיבה זו קובע חוק הביטוח את החובה להבליט תנאי או סיג לחבות המבטח (סעיף 3 לחוק). מאותה סיבה מחובתו של המבטח, המנסח את הפוליסה, להגדיר את החריגים לכיסוי בצורה המדוייקת ביותר, על מנת שיוסק דבר היעדרו של הכיסוי הביטוחי". (ההדגשות אינן במקור - א.פ.) וגם זאת מצינו (ע"א 163/76 אוירום נתיבי אוויר בע"מ נ' הסינדיקט הישראלי ואח', פ"ד ל (3) 757, 762) - "אם רצו המבטחים להיפטר מאחריות…היה עליהם להתנות על כך במפורש. מדובר כאן בהוראה המוציאה מקרה מסויים מכלל תחולת הפוליסה,ולגבי הוראה כזו תמיד הקפידו בתי המשפט שהיא תיעשה בלשון שאיננה משאירה מקום לספיקות ופסקו שבמקרה של ספק זוכה המבוטח". 28. את דרך הפרשנות של החוזה ניתן לאבחן גם כמדרג: א. החוזה יפורש על פי תכליתו, או אומד דעתם של הצדדים, כאשר התכלית נבחנת באורח סובייקטיבי - מה שהצדדים לחוזה התכוונו לו בעת כריתתו - ובאורח אובייקטיבי הנלמדת מלשונו של החוזה או מהנסיבות. ב. אם לא ניתן ללמוד על אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף של הצדדים לחוזה, יש לעבור לשלב הבא ולבחון את תכליתם האובייקטיבית המשותפת של הצדדים. תכלית אובייקטיבית משמע, התכלית הטיפוסית המתחשבת באינטרסים המקובלים על צדדים הוגנים או סבירים, להבדיל מהצדדים הספציפיים לחוזה הביטוח נשוא הסכסוך. נפסק גם כי התכלית האובייקטיבית נקבעת על פי מהותה של העיסקה, על פי המטרה העסקית והכלכלית המונחת ביסודה והיא משקפת עקרונות של סבירות והגיון, כלכלי, עסקי ומסחרי (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט (2) 265, 313 והאסמכתאות שם). מקובל לומר, כי חוזה ביטוח סטנדרטי מהווה למעשה " חוזה אחיד", אשר תנאיו נקבעים מראש על ידי המבטח, המשמש אותו ביחסיו עם המבוטחים כולם, ולפיכך קשה להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של העסקה. כיוון שכך חוזי ביטוח יפורשו לרוב על פי אומד הדעת האובייקטיבי המשותף לצדדים לעסקה, היינו תכלית אובייקטיבית המשותפת לצדדים. (ראה: א. ברק, פרשנות במשפט, פרשנות החוזה, כרך רביעי, נבו הוצאה לאור, 2001, בעמ' 556- 560). ג. משלא נמצאה תכלית אובייקטיבית, כי אז יש לפעול לפי הכלל של פרשנות נגד המנסח כאשר כלל זה נתפס ככלל של "סוף הדרך" הפרשנית או מפלטו האחרון של הפרשן (ע"א 779/89 שלו נ' סלע חב' לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 230, 240). לכך יש להוסיף, כי תנאים ומונחים המעניקים כיסוי בהסכם הביטוח יפורשו בצורה רחבה, בעוד שתנאים המחריגים כיסוי ובכלל זה מונחים המופיעים בהם, יפורשו בצמצום (ע"א 188/84 צור חברה לביטוח בע"מ נ' חדד, פ"ד מ (3)1, 14; ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר, פ"ד מט (2) 749, 762). כן ראה: א. ברק, שם, עמ' 634- 643. ראה מאמרם המקיף של ד"ר ד. שוורץ, ד"ר ר. שלינגר, פרשנות חוזה הביטוח : פרשנות נגד המנסח ומבחן הציפיות הסבירות של המבוטח, קרית המשפט, שנתון הקריה האקדמית, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, התשס"ג - 2003, חלק ג' 345, 353, 377- 378. משכללים אלו מנחים אותנו נפנה לבחון פוליסת הביטוח שבמחלוקת. 29. אמרנו לעיל, כי מכיוון שהמדובר ב"חוזה אחיד" קשה להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית, או אומד דעתם של הצדדים. יצויין, כי בעיניו של צורי בעצמו, כפי שאולי ניתן לומר לגבי כל חם בהתייחס לחתנו, התובע הינו "בן משפחה", שהרי נשוי הוא לבתו (פר' עמ' 15, ש' 21- 22). עם זאת, אין לנו ענין בפרשנות הסובייקטיבית של צד אחד לחוזה, כשהמדובר ב"חוכמה שלאחר מעשה", אלא עלינו לבחון, האם בשעת כריתת חוזה הביטוח שבין הצדדים זו היתה דעתם של הצדדים. לכך נאמר, כי הפוליסה נערכה ביום 30.11.97, למשך שנה אחת, מיום 01.12.97 ועד ליום 30.11.98, כאשר התאונה אירעה ביום 03.11.98, זמן קצר בלבד לאחר שהתובע נהיה לחתנו של צורי, ולפיכך, אין מקום לקבוע כי בשעת כריתת החוזה סבר צורי כי "חתן" בכלל "בן משפחה" הוא ואף אם התכוון לכך, כי אז לא התכוון במובנו של חוזה הביטוח שבין הצדדים, ומכל מקום הנתבעת לא הוכיחה זאת, שכן הנטל להוכיח כי ההחרגה חלה מוטלת על הנתבעת (רע"א 143/98 מחמד דיב נ' הסנה חב' ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג (1) 450, 452) והנתבעת לא הרימה נטל זה, במקרה דנן. 30. באשר לתכלית האובייקטיבית מנה ב"כ התובע בסיכומיו שלוש תכליות אובייקטיביות להחרגת "בן משפחה" בפוליסת הביטוח, שלהן הסכימה גם ב"כ הנתבעת בסיכומיה (סעיף 179 שם), ונביאם להלן: א. מניעת קנוניה בדרך של תאום גירסאות בין המבוטח לבין בן משפחתו, אשר יקשה על המבטח לחקור את נסיבות אירוע מקרה הביטוח והחבות במקרה שכזה. ב. מניעת סיכון גדול יותר מהמבטח, שכן בני משפחה נוהגים להסתובב במוסך הרבה יותר מאשר לקוחות רגילים והסיכון שייפגעו במוסך גדול מהסיכון שלקוח ייפגע, ולפיכך נעשית ההחרגה בפוליסה. ג. קימת הנחה כי בן משפחה של המבוטח מכיר את המוסך המבוטח בצורה טובה יותר לרבות את הסכנות השונות הגלויות והנסתרות מאשר לקוחות רגילים, ויידע להיזהר מפניהן, כמו בעל המוסך ועובדיו, המבוטחים בפוליסה בפרק נפרד. על מנת לבחון תכליות אלו במקרה שלפנינו נאמר, כי לא התרשמתי כי התקיימה קנוניה בין התובע לבין צורי, אשר הודיע על התאונה למבטחת, הוא ועובדיו פירטו את נסיבות התאונה, שיתפו פעולה עם חוקרים מטעם הנתבעת, ואף אם נמצאו אי דיוקים קטנים, כאלה ואחרים, בין גירסאותיהם, מצביעים אף הם כי לא היתה קנוניה כלשהי. אשר לתכלית השניה והשלישית, מניעת סיכון גדול יותר מהמבטח והכרת המוסך טוב יותר. מעדותו של התובע, עולה כי נשא את בתו של צורי פחות מחודשיים לפני התאונה (פר' עמ' 2, ש' 14- 19). גם קצב ביקוריו במוסך כ- 4,5 פעמים קודם לתאונה היה די נדיר ולא תכוף (שם, שם, ש' 23). ואף אם נקבל גירסתו של צורי מטעם הנתבעת כי התובע ביקר במוסך כ- 10 פעמים (שם עמ' 10 ש' 19), כי גם אז הגיע לתקן תקלות ברכבו ולא מעבר לכך, ועשה זאת, במהלך כשנתיים וחצי, שבהם הכיר את אשתו לעתיד (שם עמ' 2, ש' 21- 22). התובע גם נהג לתאם בדרך כלל את הגעתו למוסך, ולא נהג להגיע שלא לצורך תיקון או טיפול ברכבו, ולא נראה כי נהג להסתובב במוסך בצורה חריגה, אף אם הכיר את העובדים במוסך, כפי שיכול היה כל לקוח להכיר את מנהל העבודה והעובדים שם (ראה גם עדותו של צורי בעמ' 11 ואילך). מסקנתי היא, איפוא, כי גם על פי בחינת התכלית האובייקטיבית של הפוליסה, אין מקום לומר כי יש להחיל על התובע את ההגדרה של "בן משפחה". 31. משנבוא להחיל את הכלל בדבר פרשנות נגד המנסח - הנתבעת במקרה דנן, נאמר, כי לא מצאנו קושי כלשהו, או מניעה כלשהי, מצד הנתבעת להגדיר באורח מפורש מיהו "בן משפחה" ומיהו "בן משק ביתו" של המבוטח (ראה מאמרם של ד"ר ד. שוורץ, ד"ר ר. שלינגר הנ"ל בעמ' 379- 380). לענין זה מן הראוי לערוך השוואה לפוליסת בטוח שנערכה לבית מגורים, "גג לבית" שם הוגדרו "בני משפחתו של המבוטח" כ- "בן זוגו, ילדיו, הוריו או קרובים אחרים של המבוטח אשר מתגוררים יחד עם המבוטח במבנה הדירה דרך קבע" (ת.א. (חיפה) 79/94 ערטול נ' ערטול ומגדל חברה לביטוח בע"מ, תק מח 200 (2) 845), ונקבע כי כלתו של המבוטח אינה בגדרה של ההחרגה שבפוליסה. יצויין, כי ב"כ הנתבעת אף הפנתה בסיכומיה לסעיפי חוקים, תקנות וצווים אשר מגדירים "קרוב משפחה" "קרוב" ועוד, ככוללים גם "חתן", לפיכך, על מה ולמה לא הגדירה זאת גם בפוליסת הביטוח הנדונה?! משלא עשתה כן, יש לפרש את המושג "בן משפחה", המחריג את כיסוי הפוליסה, כמי שאינו כולל "חתן", ועל כן הנתבעת חבה לפצות את התובע. 32. אוסף עוד, כי גם אם נאמר באורח עקרוני כי לשון הפוליסה - "בן משפחה" - גם "חתן" במשמע, כי אז אין לקבל עמדת הנתבעת להיותה מופטרת מחיובה שכן - "כלל הוא גם, כי כאשר נתונה לשונה של תניה בפוליסת הביטוח לשני פירושים סבירים, יש לבחור בפירוש המיטיב עם המבוטח, ולא עם המבטח שניסח את הפוליסה" (ע"א 188/84 הנ"ל, בעמ' 14-15; רע"א 9121/00 יורם ירוחם הלוי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-על 2003 (2) 3042). לפיכך, גם מטעם זה אין לקבל פרשנותה של הנתבעת לחריג שכללה בפוליסת הביטוח. 33. לא מצאתי כל בסיס לטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיה, כי המבוטח לא שיתף פעולה עם הנתבעת. איפכא. צורי הודיע על אירוע התאונה בסמוך להתרחשותה, השיב לשאלות חוקר שנשלח אליו, וכן עשה גם שוויקי מנהל העבודה במוסך, וצורי אף העיד בבית המשפט מטעם הנתבעת, ועל כן יש לדחות טענות אלה. ככלל יש לומר כי אף אם הסיכומים מוגשים בכתב, אין לכלול בהם טענות מכל הבא ליד, "מן הגורן ומן היקב", אלא יש להתרכז בטענות המרכזיות, אשר יכול ויטו את הכף לטובת הצד הטוען אותן. סיכום 34. המסקנה העולה מדברינו היא, כי טענותיה של הנתבעת להעדר כיסוי ביטוחי נדחות. הנתבעת תפצה את התובע בגין נזקיו בסך של 92,730 ₪ אשר ממנו ינוכה אשם- עצמי -תורם בשיעור של 15%, וסכום הפיצוי הינו בסך 78,820 ₪. הסכום האמור יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. 35. הנתבעת תישא בהוצאות התובע, לרבות עבור אגרת ביהמ"ש והוצאותיו לחוות הדעת של המומחה מטעמו, והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ועד לתשלום המלא בפועל. כן תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מהסכום הפסוק בצירוף מע"מ כחוק. מקרקעיןבעל המקרקעיןחובת הזהירותחובת זהירות מושגיתקרקעות