פסק דין 1. בפני כתב תביעה אשר הוגש על ידי מר חאלד חוסיין דראמנה (להלן: "התובע"), כנגד המפקד הצבאי באיזור יהודה ושומרון וכנגד מדינת ישראל (להלן: "הנתבעים"). 2. התובע יליד 1964 טוען כי ביום 1/3/99 "הוסע כנוסע באיזור מגוריו. אותה שעה כוחות הבטחון פעלו בקירבת מקום שבו נסעה המכונית האמורה. תוך כדי כך נורו או נפלטו מספר קליעים מכלי הנשק שהוחזקו בידי כוחות הבטחון. אחד הקליעים או יותר, שנורו כאמור, פגעו באקראי ובשגגה בגופו של התובע וגרמו לפציעתו" (סעיף 3 א,ב, לכתב התביעה) (להלן: "התאונה"). התובע טוען כי בעקבות התאונה נגרמו לו נזקי גוף והוא עותר לפיצוי מאת הנתבעים. עוד טוען התובע כי יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעדו" סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), וכן הוא טוען לקיומו של "חפץ מסוכן" אשר גרם לפציעתו. 3. הנתבעים מכחישים את חבותם ואחריותם לתאונה מכל וכל כפי שמתואר בכתב הגנתם. 4. בדיון מיום 19/5/03 קבעתי את הענין לשמיעת ראיות לענין החבות בלבד. 5. התאונה על מנת לדון בשאלת החבות, יש לקבוע מה היו נסיבות התאונה. בכתב התביעה טען התובע באופן סתמי וכללי כי הירי ארע בעת ש"הוסע במכונית כנוסע באזור מגוריו" (סע' 3 א' לכתב התביעה), ורק בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו, הבהיר הלה כי התאונה ארעה בתום יום עבודתו בעת שהתכוון לשוב מאתר בניה במזכרת בתיה לביתו בכפר ג'מאלה בנפת רמאללה. התובע הצהיר כי עלה עם פועלים נוספים על "מכונית מסחרית להובלת נוסעים מסוג פורד טרנזיט" (סע' 7 א' לתצהיר התובע) (להלן: "הטרנזיט"). לדברי התובע בתצהירו, היו בטרנזיט "כ-7-8 נוסעים והנהג" (סע' 7 ב' לתצהיר) וכי "ישבתי במושב האחורי ליד החלון השמאלי. נסענו בדרך הרגילה שבה נסעתי תמיד" (שם) וזאת למרות שהתובע טען בהמשך כי "לא שמתי לב לדרך, ולמיטב זכרוני, בחלק מן הזמן נמנמתי" (שם). התובע ממשיך ומצהיר כי "בסביבות השעה 17:00, כשהיינו ליד מודיעין, לא רחוק מהכפר שבו אני מתגורר, שמעתי לפתע יריות ובמקביל הרגשתי מכה" (שם). עוד טוען התובע בתצהירו כי "אני מבהיר שאיני יודע מדוע החיילים פתחו באש לעבר המכונית שבה נסעתי. למיטב הבנתי לא היתה שום סיבה מוצדקת לכך" (שם). ואכן, הקורא התמים מתרשם מאווירה פסטורלית של נסיעת פועלים הגונים ושומרי חוק, ממקום עבודתם לביתם, כאשר לפתע, ללא סיבה וללא אזהרה נפתחת עליהם אש הנורית על ידי כוחות צה"ל, והגורמת לפציעת התובע, אלא שבהמשך התברר שדבר וחצי דבר מהתיאור האמור אינו אמת, ואבאר: עד למועד שמיעת הראיות הסתיר התובע את העובדה שבכניסתו לתחומי מדינת ישראל, עשה כן ללא אישור כניסה תקף מאת שלטונות הביטחון. זה המקום להעיר כי גם בחקירתו בבית המשפט ניסה התובע להסתיר עובדה זו בתחילה, וטען בהיתממות כי "היה לי אישור עבודה לעבוד בישראל, לפני התאונה" (עמ' 6 שורה 15) ורק כאשר היקשה ב"כ הנתבעים ושאל פעם נוספת לענין האישור, נאלץ התובע להודות ש"במועד התאונה לא היה לי אישור עבודה..." (עמ' 6 שורה 16) וכאשר נשאל כמה זמן נהג להיכנס לתחומי מדינת ישראל ללא אישור כניסה, הבהיר כי "אני לא זוכר בדיוק כמה זמן לפני התאונה האישור שלי נגמר, בערך שנה וחצי לפני התאונה" (עמ' 6 שורה 20 - 19) וכן אישר כי במהלכה של כל התקופה - דהיינו אותם שנה ומחצה במהלכה לא היה בידו אישור כניסה תקף - הוא עבד בישראל (ראה עמ' 6 שורה 22). הנה כי כן, ניתן לקבוע כבר עתה כי התובע אינו אדם תמים ושומר חוק, כי אם פורע חוק אשר במשך תקופה ארוכה (כשנה וחצי לדבריו) נכנס לתוך תחומי מדינת ישראל ללא היתר, ועבר בכך על חוקי מדינת ישראל. עוד הובהר במהלך חקירתו של התובע כי כפי הנראה נָהג נֶהג הטרנזיט להסיע לתוך תחומי מדינת ישראל פועלים ערביים שאין ברשותם אישורי כניסה לישראל, ולדברי התובע, שהיה מודע לעובדת כניסתו לתחומי מדינת ישראל ללא היתר כניסה ובניגוד לחוק, "עובדים כרגיל, לא שואלים שאלות" (עמ' 6 שורה 30). התובע הבהיר בעדותו כי הטרנזיט היה מלא וכי היו בו שמונה נוסעים חוץ מהנהג (עמ' 7 שורות 6-4), וכי הוא ישב "במושב האחרון ... בכסא האחורי ... אני ישבתי ליד החלון" (עמ' 7 שורות 8-7, 10). התובע העיד כי "הדרך שבה אנו עוברים אין מחסומים" (עמ' 7 שורה 16) עובדה המעוררת תמיהה שכן מדובר בכניסה לישראל מתחום איו"ש, ואז הסביר התובע כי הנסיעה מתנהלת בדרך עפר "זה דרך חקלאית, הדרך היא דרך השדות" (עמ' 7 שורה 18), וכן "קודם עוברים דרך שדות ואחר כך עוברים דרך הכביש הראשי" (עמ' 7 שורה 19). מהאמור, ברור שנהג הטרנזיט נסע בדרכי עפר חקלאיות, על מנת להימנע ממפגש עם כוחות צה"ל, וזאת ביודעו כי הוא והפועלים שברכבו, והתובע בתוכם, עוברים על החוק הישראלי בכניסתם לתחומי מדינת ישראל ללא היתר חוקי, ואולם, למרות זאת, טען התובע, פעם נוספת בהיתממות: "אנו לא עוברים בדרך עפר כדי שלא יתפסו אותנו, אנו נוסעים דרך העפר כי הנהגים עוברים שם, כל הפועלים עוברים משם, אני לא יודע למה הנהגים עוברים משם, כולם עוברים משם ואחר כך מתחברים לכביש הראשי..." (עמ' 7 שורות 23-20), ואין כל ספק שהתובע ידע גם ידע כי בגלל שהוא וחבריו הפועלים האחרים בטרנזיט, נכסנו לתחומי מדינת ישראל ללא היתר, נאלץ נהג הטרנזיט לנסוע בדרכי עפר צדדיות על מנת לעקוף את מחסומי צה"ל, כדי להיכנס לתוך תחומי מדינת ישראל ללא היתר, בניגוד לחוק וללא ידיעת שלטונות הביטחון. באשר לתאונה עצמה - התובע לא מסר למעשה כל גירסה באשר לאירועים שהובילו לירי נשוא כתב התביעה. בתצהירו טען התובע כי לא שם לב לדרך, ובחלק מהזמן נמנם (סעיף 7 ב' לתצהירו) ולפתע שמע יריות ובמקביל חש במכה ובכאבים. בחקירתו בבית המשפט הפגין התובע חוסר אמינות משווע, ודבריו לא רק שלא עלו בקנה אחד עם מה שהתרחש עובר לביצוע הירי, אלא שעמדו בניגוד מחשבתי והגיוני גמור ומוחלט לאירועים כפי שקרו באמת. בעדותו טען התובע כי "אני נמנמתי, ואני לא זוכר, ואני רק זוכר שקיבלתי מכה" (עמ' 8 שורה 3) אולם ידע לטעון כי "זה לא נכון שבמהלך הנסיעה הרכב בלם בלימה חזקה והסתובב ונסע מדרך אחרת" (שם, שורה 4) ונשאלת השאלה, הכיצד יודע התובע שעובדה זו אינה נכונה אם הוא נימנם ואינו זוכר דבר?? בהמשך התברר כי למרות שהתובע נימנם ואינו זוכר דבר: "כן, בטח הרגשתי שעברנו מכביש לדרך עפר" (שם, שורה 9) וטען כי "יכול להיות שאני התעוררתי במעבר מהכביש לדרך עפר, אני לא זוכר..." (שם שורה 11) ובשלב זה, היה ברור, כי התובע החליט - כענין שבטקטיקה - לטעון כי נימנם ואינו זוכר דבר, אלא שאינני מאמינה לו, שאכן נימנם או כי אינו זוכר דבר מהאירועים וההתרחשויות הדרמטיות שהובילו לביצוע הירי על ידי כוחות צה"ל. התובע טען כי לא שמע "כלום" לא בתוך הרכב ולא מחוצה לו (שם שורות 14-13) ולדבריו "היתה רק יריה אחת שנורתה, לאחר היריה כן בטח ששמעתי..." ( שם, שורה 17) ונשאלה השאלה מדוע בתצהירו השתמש במילה "יריות" - כפי שאכן היה בפועל - ואילו בחקירתו טען כי שמע יריה בודדת אחת, זו שפגעה בו, אולם התובע לא ידע לתת תשובה הגיונית ומתקבלת על הדעת לשאלה זו (ראה דבריו בעמ' 8 שורות 23-22). בהמשך, טען התובע, כי לאחר פגיעתו "באו החיילים, החיילים הורידו את הנהג, את העובדים..." (שם, שורה 24) וכאשר נמסר לו שהנהג ברח ולמעשה לא נתפס עד עצם היום הזה, נשאר בדעתו כי "אני ראיתי שהורידו את הנהג ..." (שם, שורות 25-24) אלא שאין לי ספק שהתובע אינו אומר אמת גם בנקודה זו. התובע טען בהיתממות מעושה כי "אני לא זוכר שמישהו אם שלפני שנפגעתי מישהו אמר לנהג שיסע לאט יותר או בזהירות, כשאני נפגעתי הרכב היה בנסיעה" (שם שורות 30-29) ופעם נוספת מתבקשת השאלה, הכיצד התובע, אשר נמנם לכאורה ואינו זוכר דבר, לדבריו, ידע שאיש מנוסעי הטרנזיט לא פנה לנהג ולא ביקשו להאט נסיעתו?? האמת באשר לארועים שהביאו לירי, התבררה באמצעות עדי ההגנה, אותם חיילים אשר היו במקום וירו לכיוון הטרנזיט. עד ההגנה המכונה א' הצהיר כי ביום האירוע הוטל על חיילי הכֹח לבצע מחסום סמוך לכביש 443 ליד מחסום בית חורון, וכי מטרת המחסום היתה למנוע מעבר רכבים חשודים או ללא היתר, אשר עוקפים את המחסום הנמצא על הכביש ונוסעים דרך דרכי עפר (סע' 4 לתצהיר). עוד הצהיר העד א' כי בהגיעו לשטח עם פקודיו, חילק את הכוח לשתי קבוצות. "קבוצה אחת אשר מנתה 3-4 חיילים נעמדה סמוך לדרך העפר, ואילו קבוצה שניה נעמדה באלכסון אליה בקודקוד נגדי" (סעיף 5 לתצהיר א'). א' הצהיר כי הוא פיקד על הקבוצה השניה, ואילו העד המכונה ב' פיקד על הקבוצה הראשונה (שם). מהתצהיר עלה כי בשעות אחה"צ התקרב הטרנזיט למיקומה של הקבוצה הראשונה בפיקודו של ב'. קבוצה זו ניסתה לעצור את הטרנזיט, אולם זה לא שעה להוראות החיילים, עשה סיבוב פרסה, והמשיך בנסיעה לכיוון קבוצה א'. לאחר שחמק גם מהמחסום שהציבה בדרכו קבוצה א', התקרב הטרנזיט לעבר העד א', אשר הורה לחייל מאנשי הכוח לעמוד במרכז השביל ולאותת לנהג הטרנזיט לעצור. לדבריו "החייל סימן לו בתנועות ידיים לעצור, ואף צעק לעברו שיעצור" (סעיף 8 לתצהיר א') אולם "הנהג לא רק שלא עצר אלא הגביר את מהירות נסיעתו וחלף על פנינו במהירות כשהוא מאלץ את החייל שעמד על הדרך לקפוץ לצד על מנת שלא יידרס. לאחר שהרכב חלף אותי התחלתי לרוץ אחריו. בעודי רץ שמעתי מספר יריות" (סעיף 8 לתצהיר א'). אז הסתבר כי הטרנזיט נעצר, נהגוֹ ברח, וְא' החל לדלוק אחריו, אולם מאמציו ללכוד את הנהג כשלו, והוא חזר לרכב הטרנזיט שעמד "בשטח טרשים מחוץ לדרך העפר" (שם, שורה 9). א' הצהיר, כי בניגוד לדברי התובע - "אני זוכר כי חלק מהם (מהנוסעים בטרנזיט - ד.ג.) מסר לי שהם צעקו לנהג שיעצור את הרכב אולם הוא סרב והמשיך בנסיעה" (סע' 10 לתצהיר א'). א' חזר והבהיר בתצהירו כי "ברצוני לציין כי הרכב בו נפגע התובע הינו רכב טרנזיט המיועד לנסיעה בכביש סלול ולא בשטחי עפר. העובדה שהרכב נסע בדרך עפר צדדית כשבמקביל אליו יש כביש סלול, וכי הוא התחמק מחסימות וניסה תוך כדי נסיעתו לדרוס חייל, יש בה כדי להחשידו בפעילות חבלנית עויינת, במיוחד לנוכח העובדה שמדובר היה בתקופה של חג פורים אשר מלווה, לצערנו, בפיגועי תופת" (סעיף 11 לתצהיר א'). זה המקום לציין, כי א' צירף לתצהירו עותק של יומני המבצעים הרלבנטיים, אשר מאשרים מילה במילה את גירסת ההגנה. העד המכונה ב' הצהיר בתצהירו כי מיד כשהבחין שהרכב מתחמק, החל הוא יחד עם החייל ח' לרוץ לנקודה שלישית שהיתה המשכו של שביל העפר "מתוך הנחה שאם הרכב יחמוק מחסימת צוות א', הוא יצטרך לעבור שוב בדרכינו" (סע' 9 לתצהיר ב'). ב' הצהיר כי "כשהגענו לנקודה נעמדנו שנינו במרכז השביל על מנת להבהיר לנהג הרכב כי עליו לעצור. לאחר מספר רגעים הבחנתי ברכב כשהוא מגיע לעברנו במהירות גבוהה והבנתי שהרכב פרץ גם את החסימה של צוות א'. סימנתי לנהג הרכב עם הידיים לעצור, וצעקתי לעברו "עצור", "עצור או שאני יורה" וגם "וואקף וולא בטוחק". הרכב התקרב לעברינו, ולא רק שלא עצר, הוא אפילו הגביר מהירות. אני זוכר שהבחנתי בפרצופו של הנהג, כך שהיה לי ברור שהנהג גם הבחין בנו, ומסיבה כלשהי מתעלם במופגן מההוראה לעצור. הרכב התקרב לעברנו במהירות רבה. הרכב לא הראה שום כוונה לעצור, והתקרב אלינו במהירות. זכור לי שסברתי כי הרכב מנסה לדרוס אותנו, וכשהוא התקרב אלינו קפצתי הצידה על מנת שלא להיפגע. מיד לאחר מכן ירד הרכב מהדרך הסלולה ונכנס לתוך שדה חרוש מתוך כוונה לברוח מאיתנו. בשלב זה רמת החשד שלי כלפי הרכב התגברה מאוד. ח' ואני התחלנו לבצע מספר דריכות בנשק, כשכל הזמן המשכתי לצעוק לנהג לעצור. מאחר והרכב לא עצר והמשיך בנסיעתו, יריתי באויר מספר כדורים. הרכב המשיך בנסיעתו בשדה החרוש מבלי לעצור ומבלי להאט, כשהוא חוצה את התלמים לרוחבם. רמת החשד שלי כלפי הרכב ונוסעיו התגברה... על מנת לעצור את הרכב החלטתי לירות לכיוון הגלגלים... לאחר הירי נעצר הרכב" (סע' 11-9). ב' הוסיף והצהיר בתצהירו (סע' 14) כי "לדעתי לא יתכן כי התובע נמנם או לא היה מודע למתרחש בכל הזמן בו הרכב פרץ את החסימות. נסיעת הרכב היתה מהירה ועל דרך עפר לא סלולה. הרכב נמלט משלוש חסימות, ונורו יריות באויר, כך שקשה לי להאמין שמישהו מנוסעי הרכב נמנם באותו הזמן, או לא היה מודע למתרחש". והעד המכונה ח' הצטרף בדיוק רב ל-ב' בתיאור האירועים ובמסקנות, ואכן, הנני בדעה כי האירוע אכן התרחש בדיוק כפי שתיארו עדי ההגנה בתצהיריהם, ואין לי אלא להצטרף למסקנתם. מחקירת עדי ההגנה, מסתבר כי מדובר בדרך עפר שנוצרה מעצמה בשל כבישת העפר בגלגלי המכוניות שנסעו שם (עמ' 9 ש' 21). כל העדים העידו שבשלב זה או אחר, הבחינו בעובדה שבתוך הטרנזיט יש אנשים. העד א' זכר כי במקום עצירת הטרנזיט לאחר נסיעה היה כנראה שדה גידולים (ראה עמ' 10 שורה 27) והוא הבהיר כי כל המעורבים פעלו על-פי הנוהל, ולדבריו "יש נוהל ביצוע שלפיו פעלו. בהתחלה יורים באויר, אחר-כך יורים לכיוון הצמיגים, ואם הוא לא עוצר, אני לא זוכר מה היה הלאה, יש לעצור את הרכב אם הרכב הופך לאיום" (עמ' 11 שורות 3-2). ב' הבהיר כי "לפני שיצאנו לפעולה הזו אני כינסתי את כל חיילי והנחיתי אותם לגבי נוהל הפתיחה באש..." (עמ' 11 שורות 9-8). העד ב' חזר במדויק על סדר ההתרחשויות שהובילו לירי. הוא הבהיר כי "באותו היום היה סגר, זה היה בפורים..." (עמ' 13 שורה 1) וזאת בניגוד לדברי התובע שטען בעדותו כי "לא היה סגר ביום האירוע, היינו יוצאים לעבודה כרגיל" (עמ' 6 שורה 24). העד ב' העיד כי הבחין בנסיעתו הפראית של הטרנזיט והסביר כי חששם של החיילים התעורר הן בגין נסיעתו הפראית של הטרנזיט, וכן "הנסיון מלמד שמעבירים גם פועלים וגם מטענים" (עמ' 13 שורה 8), דבר המסביר את נחישותם של חיילי הכֹח בנסיונם לעצור את הטרנזיט. העד ב' הבהיר כי הוא וחברו ירו כל אחד כחמישה כדורים באירוע (עמ' 13 שורה 14), דבר המסביר את דברי התובע בתצהירו, כאשר טען כי "שמעתי לפתע יריות..." (סע' 7 ב' לתצהיר התובע) ובניגוד לעדותו בבית המשפט, לפיה שמע רק יריה אחת (עמ' 8 שורות 17, 20). העד ב' הבהיר כי הוא וחייליו פעלו על-פי נוהל הפתיחה באש (עמ' 13 שורה 18) ולמרות שחלפו כארבע שנים מאז האירוע, זכר "באופן כללי נוהל הפקודות באש, כשיש רכב שהוא חשוד יש לנסות ולעצור אותו בצורה הבאה: בשלב הראשון - יש לסמן לו לעצור, בדרכים של כמו שעשינו סימון לעצור, צעקות, צעקנו בעברית ובערבית 'עצור', ואת הנוסח בערבית, בנוסף בשלב הבא אחרי שרואים שרכב לא עוצר, בשלב הבא שיקשוק הפגנתי באויר - דריכה חזקה של הנשק - זה דבר שעושה רעש, בשלב הבא אם הרכב לא עוצר, יש לירות באויר מספר יריות, ואם גם אז הרכב לא עוצר, יש לירות לעבר הגלגלים בלבד, זו הפקודה שאני מכיר" (עמ' 13 שורות 25-19). העד הסביר והבהיר כי "פקודות מעצר חשוד אינן נתונות לפרשנות, רכב הוא חשוד בהחלט אם הוא שלוש פעמים מתחמק ממחסום, סימן שיש לו מה להסתיר" (עמ' 14 שורות 4-2) ואין לי ספק כי הצדק עם העד ב'. גם העד ב' אישר כי הטרנזיט "ברח לתוך שדה חרוש. שדה חרוש הוא שדה גלי, והטרנזיט שברח מאיתנו נסע במאונך לתלמים, כשהטרנזיט נסע הוא ממש קפץ כל הזמן" (עמ' 14 שורות 17-16). גם העד ח' הבהיר שהכֹח ביצע "נוהל מעצר חשוד, והשלב האחרון - בנוהל מעצר חשוד הוא לבצע ירי לעבר הגלגלים" (עמ' 16 שורה 23), והוא הסביר כי "מה שהיה חשוד בו זה עובדת התחמקותו מהמחסומים, הנסיעה המהירה והפראית, הסיכון של האנשים במחסום, כולל נסיון דריסה..." (עמ' 16 שורות 26-25). העד אישר כי "קיבלנו הוראות פתיחה באש לפני שיצאנו לשטח" (עמ' 17 שורה 9). זה המקום להבהיר, כי כל החיילים המעורבים, הבהירו הבהר היטב כי מעולם לא התכוונו לפגוע פיסית במי מנוסעי הרכב בכלל או בתובע בפרט. החיילים הבהירו כי היות ומדובר היה ברכב חשוד מאוד - לאור התנהגותו כפי שתוארה - לא נותרה בידם ברירה אלא לירות בגלגלי הרכב על מנת לגרום לעצירתו. היות והרכב נסע בפראות בתוך שדה חרוש ובו שיחים או גידולים, כשהוא נוסע לרוחב התלמים וכתוצאה מכך עולה ויורד במהלך נסיעתו, פגע כדור שנורה לכיוון גלגלי הרכב, בעכוזו של התובע אשר ישב במושב האחורי מעל אותו גלגל, אשר לעברו כוון הירי. לסיכום, הנני קובעת כי האירוע התרחש בדיוק כפי שתואר על ידי החיילים שהיו במקום - הם עדי ההגנה, והיות ובפי התובע לא היתה כל גירסה, שכן הקפיד לטעון כי במועד האירוע נמנם ואינו זוכר דבר, הרי שלא נותר אלא לקבוע כי התובע אינו דובר אמת, שכן בהתחשב בנסיעתו המהירה והפראית של רכב הטרנזיט בדרך עפר ואחר כך בשדה חרוש, התחמקותו משלושה מחסומים, צעקות החיילים שהזהירו את נהג הטרנזיט לעצור, שיקשוק הנשק והירי באויר, הנני קובעת כי התובע היה ער ומודע היטב למתרחש סביבו. זה המקום לציין במורת רוח כי ב"כ התובע מצא לנכון 'לקבוע' בסיכומיו קביעות עובדתיות אשר לא ברור מה מקורן. כך למשל נטען (סע' 1 ח' לסיכומים) כי משטרת ישראל והמשטרה הצבאית לא חקרו בפרשה, ולא ברור האם המעורבים ומפקדיהם "טרחו לדווח על התקרית" (כך!!), זאת שעה שלתצהיר עדי ההגנה צורפו צילומי יומני המבצעים האוטנטיים המפרטים בדיוק את שהתרחש מיד עם תום ההתרחשות, וברור שהדיווח הועבר לכל הנוגעים בדבר ופרטיו נבדקו (ראה סע' 10 לתצהירו של א', ודברי עד ההגנה ח' בפרוטוקול, עמ' 16 שורות 7-3). כמו כן, בחר ב"כ התובע לטעון בסיכומיו (סע' 2 ג') כי לא ניתן הסבר 'מניח את הדעת' לביצוע הירי, ואם ההסבר המפורט שניתן על-ידי כל עדי ההגנה, לאו הסבר מניח את הדעת הוא, לא ברור מהו הסבר המניח את הדעת. וכך כהנה וכהנה 'קביעות' נוספות המופיעות בסיכומי ב"כ התובע, כאמור, קביעות שאין מאחוריהן ולא כלום. 6. החבות ועוולת הרשלנות לצורך קביעת אחריות ברשלנות, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות: א. קיומה של חובת זהירות החלה על מזיק כלפי ניזוק, הן במישור חובת הזהירות המושגית, והן במישור חובת הזהירות הקונקרטית. ב. הפרת החובה האמורה. ג. הוכחת נזק. (ראה ע"א סע/145 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד ע"ז(1) 113). 6.1 חובת זהירות מושגית השאלה היא האם קיימת חובת זהירות בין סוג מסוים של מזיקים, לבין סוג מסוים של ניזוקים, כאשר השאלה נבחנת לאור מבחן הצפיות, כלומר, האם המזיק יכול היה לצפות את התרחשות הנזק, והאם צריך היה לצפותו. בענייננו, מדובר בהתרחשות אשר במהלכה נפגע התובע מירי של כוחות הביטחון. דומני, כי אין כל ספק באשר לחובת הזהירות המושגית החלה בין כוחות הביטחון לבין אוכלוסייה אזרחית אשר בקרבה פועלים אותם כוחות בטחון, במיוחד בהתייחס לשימוש בנשק אשר במהלכו עלולים להיפגע אזרחים. חובה זו עוגנה היטב בפסיקה הישראלית, וראה לענין זה ע"א 3889/00 יצחק לרנר נ' מדינת ישראל (להלן: "פרשת לרנר"), שם נקבעו תוכנה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית הבאה לידי ביטוי בהוראות הפתיחה באש, ויפים לכך דבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה בקובעה: "חובת הזהירות המושגית נעה על כן בין חובת זהירות בלתי מסוייגת שלא לפגוע בפרט בעיתות רגיעה, לבין חובה מסויגת בעיתות של משבר, כאשר גבולותיה של אותה חובה במצבים אלה נקבעים על-פי מידת הסבירות שבצפיית הנזק בהתאם לנסיבות המקרה. ככל שהמשבר קשה ואלים יותר, כן מידת הזהירות הנדרשת כלפי הפרט המעורב במשבר מוגבלת ולהיפך... היקפה של החובה בהקשר זה הוא, על כן תולדה של האיזון המשתנה בין חובת הכוח הצבאי לדאוג לביטחון הציבור, לבין חובתו להגן על שלומו של הפרט, בכלל זה, שלומם של כוחות הביטחון עצמם". ת.א. (י-ם) 210/93 עזבון המנוח אמין פואד עבד אלנצר נ' מדינת ישראל, תקדין-מחוזי 95(4)180. 6.2 חובת זהירות קונקרטית במישור זה נבחנת השאלה "האם בין המזיק הספציפי ובין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש" (ע"א 145/80 עמ' 125). שאלה זו, כמו קודמתה, נבחנת על פי מבחן הצפיות - האם האדם הסביר יכול היה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבות הספציפיות, ואם התשובה לשאלה זו הינה חיובית - האם האדם הסביר צריך היה לצפות את התרחשות אותו הנזק כענין שבמדיניות, שכן לא כל אימת שניתן לצפות נזק פיזי, צריך לצפותו באופן נורמטיבי. בבוחני את ההתרחשות העובדתית, שהביאה לתוצאה המצערת של ירי בתובע, הנני סבורה כי במקרה הספציפי חלה חובת זהירות קונקרטית, שכן תפקידו של הכוח שהוצב במחסום היה למנוע מעבר כלי רכב ואנשים חשודים אל ומתוך תחומי מדינת ישראל. הכֹח אמור היה לבצע את משימתו ללא פגיעה באנשים עוברי דרך, גם אם מדובר באנשים פורעי חוק אשר נכנסים ויוצאים מתחומי מדינת ישראל ללא היתר כניסה כדין, ובדרך לא דרך. לעניות דעתי, הכח הצבאי יכול היה וצריך היה לצפות פגיעה ביושבי הטרנזיט במהלך נסיונו לגרום לעצירתו, ועל כן, כאמור, חלה חובת זהירות קונקרטית, ובענין זה יפים במיוחד דברי כב' השופט מצא בפרשת לרנר, בקובעו: חשיבות הטלתה עליהם גם של חובת זהירות נזיקית נעוצה בכך, שהיא מחייבת אותם לנהוג בסבירות, גם בהיעדרן של פקודות המכתיבות להם כיצד עליהם לפעול במצבים מוגדרים, ...שיקולים של מדיניות שיפוטית ראויה תומכים בהעדפת הדרך המחייבת את קיומה של חובת זהירות. כאשר בדיעבד מתברר, כי מי שנפגע מידי החיילים, לאחר שנחשד כמפגע, היה, לאמיתו של דבר, אדם תמים, קמה לנפגע זכות (עקרונית) לתבוע את נזקו. לא מן הנמנע, כמובן, שאף במקרה כזה יחליט בית המשפט, בסופו של דבר, לדחות את תביעתו, כגון בשל היעדר רשלנות מוכחת מצד החיילים אשר גרמו לנזק, או בשל אשמו התורם המופלג של הנפגע. אולם תוצאה זו תתבסס על בחינת נסיבות האירוע, תוך הכרה בקיומה של חובת זהירות כלפי הנפגע, ולא על שלילתה של חובת זהירות כזאת". (פרשת לרנר, סעיף 8). ובענייננו, אין ספק שאין מדובר ב"אדם תמים", ואין גם ספק שהוא שותף להתנהגות נהג הטרנזיט - כאשר לא מנע אותה - התנהגות אשר הובילה לקרות הנזק, אולם אין בה כדי לשלול את חובת הזהירות הקונקרטית החלה באופן עקרוני במצב דברים מעניין זה. 6.3. האם הופרה חובת הזהירות? לאחר עיון מדוקדק בכל העובדות שהובאו בפני, הנני קובעת כי חובת הזהירות לא הופרה, ואבאר: בראש ובראשונה יש לקבוע באופן ודאי וחד משמעי כי התנהגות הטרנזיט עוררה חשד וחשש רב, חשד וחשש שאך גברו כאשר הטרנזיט ניסה להימלט משלושה מחסומים שהוצבו בדרכו, ואף ניסה לדרוס את חיילי צה"ל שעמדו על דרך העפר וסימנו לו לעצור. מהאמור עולה כי חשדם וחששם של החיילים במחסום לא רק שלא היה מופרך, אלא מדובר בחשש אמיתי ומוצדק אשר נבע מנחישותו של הטרנזיט להימלט מכוח צה"ל שניסה לעצרו, ועל כן פעלו החיילים באופן נכון ולגיטימי כאשר ניסו לעצור את הרכב. נשאלת השאלה, האם דרך פעולתם של החיילים בנסותם לעצור את הרכב, היתה סבירה ונכונה. כאמור, אין בפנינו גירסת התובע אשר בחר לטעון כי נמנם ואינו זוכר את אשר אירע עובר לפציעתו, טענה שכפי שכבר קבעתי, הינה חסרת שחר ושקרית. זה המקום לקבוע כי לעניות דעתי בחר התובע לטעון כי נמנם ואינו זוכר מה קרה, שכן אילו היה נאלץ לספר את האמת, היה מספר בוודאי על נסיעתו המהירה והפראית של הטרנזיט, על נסיונותיו העיקשים והמסוכנים להימלט ממחסום צה"ל, על נסיונות הכוח לעצרו, על נסיון נהג הטרנזיט לדרוס את חיילי הכח, על צעקות החיילים שהורו לנהג לעצור, ועל היריות באויר. היות והתובע חפץ להסתיר כל זאת, בחר מן הסתם בטענה המוזרה לפיה במהלך כל המהומה שקדמה לפגיעה בו נמנם. (!!!) ולא היא, כמובן. כל החיילים הצהירו והעידו כי תודרכו לפני הפעולה בהתייחס לנוהל הפתיחה באש, ולמרות שחלפו למעלה מארבע שנים מאז אותו אירוע, זכרו לומר את סדר הפעולות שננקט על מנת להביא לעצירתו של הטרנזיט. היות והפעולות שננקטו עולות בקנה אחד עם הוראות הפתיחה באש כפי שצוטטו על-ידי עדי ההגנה, הנני קובעת כי לא רק שהחיילים במחסום פעלו על-פי החוק ובהתאם להוראות הפתיחה באש, אלא גם, שפעולתם של החיילים לא חרגה מתחום הסביר, במיוחד בהתחשב בעובדה שאך דקה או שתים לפני הירי היו שנים מחיילי הכח בסכנת חיים ממשית כאשר הטרנזיט ניסה לדורסם, כלומר, במועד התרחשות האירועים היתה הצדקה מלאה לאופן ודרך פעולתם של החיילים, ויפים לכך דברי בית-המשפט בע"פ 486/88 סמ"ר דוד אקונינה נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מ"ד (2), 353, 379, בקובעו: "הסבירות נבחנת אמנם לפי אמות מידה אובייקטיביות, אך הנתונים המשמשים לצורך המבחן הם אלו שנפרשו בפני הנוגע בדבר בשעת מעשה ולא אלו שנתבררו רק לאחר מעשה, ואשר לא היו בגדר הציפייה הסבירה ולא יכלו להתברר בעת המעשה על יסוד הפעלת אמצעים סבירים. בענייננו, העיד עד הגנה א' כי "אנחנו הצבנו במקום אבנים לסימון המחסום. עשינו שורת אבנים, חסמנו את השביל עם שורת האבנים בצורה לא טבעית". (עמ' 10 שורות 18-17) אולם למרות זאת, חצה הטרנזיט את מחסום האבנים, והמשיך בנסיעתו הפראית, והיטיב לתאר את ההתרחשות, עד הגנה ב' אשר הבהיר כי הרכב נחשב לחשוד "משלוש סיבות: 1. הסיבה הראשונה שהוא הגיע לנקודה X (ראה נ/2 - ד.ג.), הסתובב במהירות על מנת לנסות ולהתחמק מאיתנו. 2. מסיבה שניה היא שהרכב עקף באיזה שהוא אופן את המחסום של א' שהיה בפיקודו, מחסום Y (ראה נ/2 - ד.ג.). 3. מסיבה שלישית, הרכב לא עצר אצלנו וניסה לדרוס אותנו, אותי ואת ח'..." (עמ' 12 שורות 20-16). במצב דברים זה, דומני כי איש מאנשי המחסום לא התרשל, וכל אחד מהם נהג בדיוק על-פי המצופה ממנו, בעשותו כל מאמץ לעצור את הרכב החשוד. ב"כ התובע ניסה לטעון כי הוראות הפתיחה באש הופרו, אלא שפעם נוספת מדובר בטענה סתמית ובלתי מבוססת. גם אם הייתי מגיעה למסקנה שהוראות הפתיחה באש הופרו, הרי שגם אז מדובר בהפרה שהינה בגדר הסבירות (מדובר ברכב שניסה לדרוס חיילי צה"ל!!!) ובמקרה כזה, לא ניתן לחייב את הנתבעים (ראה פרשת לרנר בעמ' 885). במקרה דנן, לא עלה בידי התובע להוכיח כי הוראות הפתיחה באש הופרו, שכן בניגוד לדברי ב"כ התובע בסיכומיו (סע' 1 ו') זכרו כל החיילים את הוראות הפתיחה באש ואף חזרו עליהן בעדותם, ומדבריהם עלה כי הם פעלו בדיוק על פי אותן ההוראות, ועל כן הנני קובעת כי הוראות הפתיחה באש לא הופרו. כך גם לא עלה בידי התובע להוכיח כי פעולותיהם של החיילים בניסיונם לעצור את הטרנזיט חרגו מגדר הסבירות והזהירות, אף ללא כל קשר להוראות הפתיחה באש. החיילים העידו כי פעלו בצורה מבוקרת ומדורגת, ורק כאשר לא נותרה בידם ברירה, ירו ירי מכוון לכיוון הגלגלים. כל החיילים העידו כי לא היה בכוונתם לפגוע בנוסעי הטרנזיט, והפגיעה הפיסית בתובע התרחשה בשל העובדה שהטרנזיט נסע בפראות בשדה חרוש במאונך לתלמים, דבר שגרם לעלייתו וירידתו של הרכב, ולפגיעה בתובע, ובענין זה אין לתובע להלין אלא על עצמו בלבד - על כי לא מנע את המשך הנסיעה של הטרנזיט. מעבר לצורך, הנני מוצאת לנכון להבהיר כי הנתבעים אינם אמורים למנוע את הנזק, אלא לעשות כל שביכולתם על מנת למונעו. אם מסתבר בסופו של יום, כי החיילים עשו כל שלאל ידם על מנת למנוע את הנזק - כפי שאכן הסתבר - ובכל זאת נגרם נזק, לא ניתן לראות בחיילים אחראים להתרחשות הנזק, ויש להטיל את האחריות בגין היווצרות הנזק על הגורם הדומיננטי אשר בעטיו נגרם הנזק - ובמקרה זה מדובר בנהג הטרנזיט ובתובע עצמו, שלא מנעו את המשך נסיעת הטרנזיט למרות כל האזהרות, ולכן עומדת לנתבעים הגנת סעיף 64 (2) לפקודת הנזיקין. מהמקובץ, עולה כי חובת הזהירות לא הופרה. 7. תקיפה - סע' 23 לפקודת הנזיקין לחילופין, מבקש התובע לבסס את תביעתו גם על עילת התקיפה על-פי סע' 23 לפקודת הנזיקין, אלא שגם בטענה זו אין כל ממש. סעיף 23 לפקודת הנזיקין קובע: "תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם". (ההדגשה שלי - ד.ג.). בסיכומיו, טוען ב"כ התובע כי "כזכור, הוא נפגע מקליע שנורה במתכוון על-ידי החיילים המעורבים" (סעיף 3א' לסיכומים) אלא שלא ברור מהיכן נלקחה מסקנה תמוהה זו. כל החיילים המעורבים הבהירו הבהר היטב בתצהיריהם ובעדותם כי לא התכוונו לפגוע בתובע או במי מנוסעי המכונית, ולמרות שכיוונו את כלי הנשק היטב לכיוון גלגלי המכונית, נורה התובע - שישב כאמור מעל הגלגל שאליו כוון הירי - בשל העובדה שהרכב נסע בשדה חרוש במאונך לתלמים, דבר שגרם לעלייתו וירידתו במהלך הנסיעה. מכאן ברור, כי לא היתה כוונה לפגוע בתובע אלא בגלגל הטרנזיט, ומשכך, לא מתקיימים התנאים הגלומים בסעיף 23 לפקודת הנזיקין, ואין מדובר בתקיפה. בענין זה משעשע לציין כי במהלך הסיכומים, ולמרות קביעתו בסע' 3 א' לסיכומים, על פיה נפגע (התובע - ד.ג.) מקליע שנורה במתכוון..." טען התובע במקום אחד בסכיומים כי "החיילים לא התכוונו לפגוע בנוסעי המכונית, ולא ביקשו לפצוע את התובע..." (סע' 2 ג' לסיכומים)... ולמעשה לא ברורה גרסתו בעניין זה. 8. "הדבר מדבר בעדו" - סעיף 41 לפקודת הנזיקין ב"כ התובע טוען בסיכומיו כי יש להחיל על המקרה את הוראות סע' 41 לפקודת הנזיקין, אלא שאינני רואה הדברים עין בעין עם ב"כ התובע. בע"א 241/89 ישראליפט בע"מ נ' הינדלי ואח' (פ"ד מ"ט(9)45, 75) מבהיר כב' השופט מצא: "תכולת הכלל "הדבר מדבר בעדו" מותנית בהוכחתם של שלושה תנאים מצטברים (ההדגשה שלי - ד.ג.) האחד (כלשון סעיף 41 לפקודה) "כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו היכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שהביאו למקרה אשר הביא לידי הנזק". השני "הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו". והשלישי, כי נראה לבית משפט "שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה". ובד"נ 4/69 נוימן ואח' נ' כהן ואח', פ"ד כ"ד(2), 226, 229 סיכם הנשיא את ההלכה בקבעו: "1. בהנחה שבסוף המשפט לא נתלבנו כל העובדות החשובות, הכרוכות בגרימת התאונה, שומה על בית-המשפט, מקום שהתובע מסתמך על הכלל הנדון, לבדוק את חומר העדות לענין קיומם של שלושת התנאים. 2. הבדיקה הזאת נערכה בסוף המשפט והיא טעונה הערכת הראיות של התובע מבחינת מהימנותן ומשקלן, ובהתחשב עם הראיות הנגדיות, שהביא הנתבע (אם הביא) לענין זה. 3. נטל השכנוע, לענין קיומם של שלושת התנאים רובץ על שכם התובע ועליו להרימו על-פי מבחן של עודף ההסתברויות". באם נבחן את קיומם או אי קיומם של התנאים האמורים, בענייננו, נמצא כי לא ניתן להחיל את סע' 41 לפקודת הנזיקין. באשר לתנאי הראשון - אין לי כל ספק כי התובע ידע היטב מה היו הנסיבות שהביאו לנזק. התובע ידע שהוא נכנס לתחומי מדינת ישראל ללא היתר כניסה, ומשכך - נסע בכלי רכב אשר הקפיד לנסוע בדרכי עפר צדדיות, כדי להימנע ממפגש עם מחסומי צה"ל שהוצבו בדרכים, בדיוק לצורך מניעת אנשים שכמותו מכניסה לתחומי המדינה. התובע ידע והבין כי הוא עובר על החוק ומסתכן בכך. לא זו אף זו, במקרה הספציפי היה התובע מודע להתנהגותו הפרועה של נהג הטרנזיט - שכן לא יכול היה שלא להיות מודע לה - אשר עשה מאמץ גדול להימלט מחיילי המחסום ולמנוע את לכידתם של נוסעיו, אשר מן הסתם, רובם ככולם עבדו בישראל ללא היתרי עבודה. התובע לא ניסה לעצור את נהג הטרנזיט ולמנוע ממנו את נהיגתו הפרועה שכללה נסיון דריסה של החיילים. משכך, התובע היה מודע היטב לנסיבות שהביאו לנזקו. באשר לתנאי השלישי - אין ספק שאירוע המקרה שגרם לנזק אינו מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהם נקטו זהירות סבירה. מעדויות החיילים עולה כי החיילים עשו כל פעולה אפשרית על מנת לעצור את רכב הטרנזיט בדרכי שלום וללא גרימת נזק, ורק משלא עלה הדבר בידם, והם אף הסתכנו בחייהם - מחמת נסיון דריסתם - לא נותרה בידם הברירה אלא לעצור את הרכב שהתפרע בשדה חרוש, תוך ביצוע ירי לכיוון גלגליו, ירי שלרוע מזלו של התובע, פגע בגופו. באשר לתנאי השני - היות ומדובר בתנאים מצטברים, והיות ושניים משלושת התנאים לא התקיימו, אין צורך לבחון האם התקיים תנאי זה, אם לאו. מהאמור, עולה כי אין להחיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין בענייננו. 9. "דבר מסוכן" - סעיף 38 לפקודת הנזיקין לטענת התובע, נופל המקרה בגדר המקרים המפורטים בסעיף 38 לפקודת הנזיקין, אך פעם נוספת אינני מסכימה עם התובע. סעיף 38 לפקודת הנזיקין מפרט שני תנאים מצטברים אשר בהתקיימותם יש להפעיל את החזקה נשוא סעיף זה. האחד: הנזק נגרם על-ידי דבר מסוכן, ואין ספק שכלי יריה הינו דבר מסוכן על פי כל אמת מידה אובייקטיבית. השני: הנתבע הוא בעליו של הדבר המסוכן, וממונה עליו - וגם כאן יש לקבוע כי הנתבעים היו בעליהם של כלי היריה שהחיילים השתמשו בהם בהיותם ממונים עליהם. אלא מאי? הפסיקה העמידה תנאי נוסף להחלתו של הכלל האמור, ובע"א 74/62 פישמן ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה (פ"ד י"ז(3) 1478) הבהיר מ"מ הנשיא, השופט אגרנט כי הכוונה ב"דברים מסוכנים" היא לחפצים מסוכנים שנעזבו או נמסרו, ועל כן, אין לייחס את האמור בסעיף 38 לפקודת הנזיקין למקרה בו כלי הנשק לא נעזב או נמסר, ואשר נעשה בו שימוש חוקי ולגיטימי. משכך, אין להחיל את סעיף 38 בענייננו. 10. לא ניתן לסיים את פסק הדין מבלי להתייחס לעובדת אי-הבאתו לעדות של נהג הטרנזיט. מעדות התובע הסתבר כי הוא מכיר את הנהג ויודע היכן הוא מתגורר, ולדבריו "באותו היום ג'ומעה ריזיק היה הנהג, מבית לקיה" (עמ' 6 שורה 27) ומכאן, שאין כל הצדקה לאי הבאתו של הנהג לעדות, מה עוד שמדובר בעדות רלבנטית מאוד, אשר יכולה היתה לשפוך אור על האירועים מבחינת נקודת ראותו של התובע, ויפים לכך דברי כב' השופט קדמי, בספרו "על הראיות" חלק שלישי עמ' 1394 בקבעו: "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד,... התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, ..... היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה". 11. בפי התובע טענה נוספת, שלא הוזכרה אלא בסיכומים. התובע טוען כי האירוע אירע בתוך תחומי מדינת ישראל, ולכן הוראות סעיף 5 א' לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות מדינה) תשי"ב - 1952, אינן חלות, אלא שאין בידי להידרש לטענה זו. בראש ובראשונה, מדובר בשינוי והרחבת חזית, שכן טענה זו לא הועלתה במסגרת ניהול המשפט, וכבר מן הטעם הזה יש לדחותה. ועוד, אינני יכולה להימנע מלהזכיר לתובע כי הוא עצמו טען בכתב התביעה שהגיש, כי הירי בוצע בשעה ש: "התובע הוסע במכונית כנוסע באיזור מגוריו" (סע' 3א' לכתב התביעה) ואינני סבורה כי "הכפר ג'מאללה בנפת רמאללה" (עמ' 6 שורה 12) הינו בתחומי מדינת ישראל, ואין לי אלא לקבוע כי טענה זו מוטב היה לולא הועלתה כלל. 12. טענה נוספת שהיתה בפי ב"כ התובע בסיכומיו היא, שבעת ביצוע הירי לא היווה עוד הרכב איום על החיילים בהיותו במרחק שבין 70 ל-100 מ' מהם. ונשאלת השאלה, האם באמת ובתמים סבור התובע כי רכב אשר נסע בפראות, חמק ממחסומי צה"ל, לא שעה לקריאות לעצור וליריות באויר, והנורא מכל - ניסה לדרוס חיילי צה"ל, האם רכב זה חדל מלשמש איום? דומני שהמסקנה האחת והיחידה היא שמדובר ברכב שהיווה איום גם כאשר ניסה להימלט, שכן בתנאים שתוארו לא יכול היה להיות לחיילים במחסום ספק, שמדובר ברכב מסוכן, אשר יתכן ומסיע מחבלים או מטענים, או אף 'סתם' שב"חים אשר בעצם כניסתם מסכנים את שלומם וביטחונם של כוחות הביטחון ואזרחי מדינת ישראל, ותופת הפיגועים בהם שרויה מדינת ישראל לאחרונה, הינה עדות חיה, קשה ומצמררת לאמוּר, ואשר על כן, אין כל ספק שתפקידם היה לעצור את הרכב, כפי שעשו בפועל. 13. סוף דבר התביעה נדחית בזאת. התובע ישא בשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. צבאשטחי יהודה ושומרון