פסק דין מהות התביעה בטענות הצדדים 1.בפני תביעה מיום 16/5/00 לתשלום סך של 999,999 ₪, בגין נזקים שלטענת התובעים נגרמו להם כתוצאה מבנייתו של בית כנסת בשם "בית משיח וחנה כהן" (להלן: בית הכנסת) בסמוך לדירותיהם שבשכונת פסגת זאב בירושלים, ומהשימוש שנעשה בבית הכנסת. נטען בכתב התביעה כי נפגעו פרטיותם ואיכות חייהם של התובעים כתוצאה מבניית בית הכנסת בחריגה מהיתר הבניה וכתוצאה משימוש חורג בבית הכנסת, כמועדון לילדים, כ"כולל" וכאתר לכנסים. התובעים דורשים לחייב את הנתבעים, שהן העמותה שבנתה את בית הכנסת, חברי העמותה ואחרים הקשורים לבניית המבנה, בגין ירידת ערך דירותיהם, אובדן שעות עבודה, גרימת מטרד ועגמת נפש. בנוסף עותרים התובעים לצו מניעה קבוע, לפיו ייאסר כל שימוש חורג מהיתר הבנייה של בית הכנסת וצו עשה להבאת בית הכנסת למצב בו יהיה לפי היתר הבניה. 2. ביום 29/6/00 הוגש כתב הגנתם של הנתבעים, בו הם כופרים בעצם קיום חריגות בנייה בטענה כי אין חריגה מההיתר למעט יציקת משטח על גבי העמודים שבסמוך לכניסה. כן כופרים הנתבעים באחריותם כלשהי לנזק, באם נגרם לתובעים, בשל חוסר היריבות בין התובעים לבין הנתבעים 2-14, מאחר והעמותה הנה תאגיד בעלת אישיות נפרדת. מוסיפים וטוענים הנתבעים כי לא נגרמת פגיעה בפרטיותם של התובעים. כמו-כן, טוענים הנתבעים כי מספר ילדים ואברכים הלומדים בבית הכנסת הוא זעום לעומת מספר ילדים, הלומדים בבית הספר שממול לבית התובעים, הגורם לרעש והפרעה לחנייה לאין ערוך לעומת פעילויות בית הכנסת. טענה אחרת שהועלתה בכתב ההגנה, לפיה התובעים הם אלה שחרגו בבניית ביתם, משום שביתם מצוי במרחק של 80 ס"מ בתוך שטח בית הכנסת, לא זכתה להתיחסות במהלך הראיות והסיכומים, ובכך נזנחה. עובדות הרקע להלן עובדות הרקע כפי שהתבררו במהלך שמיעת התיק. 3. התובעים הנם שלוש משפחות, המתגוררות בבית משותף בן שלוש קומות, שברחוב שמואל תמיר 65 אשר בשכונת פסגת זאב מערב בירושלים. 4. מאחר ובשכונת התובעים לא היה קיים בית כנסת, מתפללים רבים נהגו להתפלל בקרוון ובבית ספר שכונתי, דבר שהביא את קבוצת המתפללים והנתבע 2, מר אברהם שטרית, בראשם להקים עמותה, אשר מטרתה העיקרית תהיה בניית בית הכנסת. ואכן ביום 21/6/93 נרשמה העמותה "משוש פסגה", שהיא הנתבעת 1 (להלן: העמותה), לפי חוק העמותות, התש"ם - 1980 (להלן: חוק העמותות). הנתבעים 2-11 הינם מייסדי העמותה. העמותה ניהלה את עניינה תחת שמה ו/או תחת השם "ועד בית הכנסת". ראה במסמכים ת/ 6 - ת/8, מהם אנו למדים כי נציגי העמותה השתמשו בשם העמותה ובשם "ועד בית הכנסת" כמילים נרדפות. 5. אודות המאמצים של הנתבע 14 (להלן: הרוש), התקבל ביום 28/3/96 היתר בנייה על שם העמותה להקמת בית כנסת, בן שתי קומות, מדרום לבית התובעים ובסמוך אליו במגרש מס' 891 בת.ב.ע. 3393 ב', המיועד לבניין ציבורי. על פי התוכנית, הקומה התחתונה של בית הכנסת הייתה אמורה לשמש כמקלט, מטבח ושירותים בשטח 140 מ"ר בלבד. הקומה העליונה, הנמצאת על הקרקע, היתה אמורה לשמש לבית הכנסת ועזרת נשים בשטח של 400 מ"ר. בין שתי הקומות הנ"ל היו אמורות לקשר מדרגות פנימיות. בנוסף, ניתן היתר לבניית שביל בצמוד לבית הכנסת ברוחב 1.2 מ"ר, אשר תהווה גישה נוספת לקומה העליונה לציבור הנכים (להלן: השביל לנכים). 6. עם קבלת ההיתר, תרמו המתפללים סך של 1,000 $ כל אחד, והעמותה ומי מטעמה נרתמו לעבודה וביצעו עבודות חפירה ויציקה של הקומה התחתונה. בשלב זה, נכנס לתמונה אחד המתפללים בבית הכנסת, הנתבע 13 (להלן: ירחמיאל), אשר על דעת נציגי עמותה, לקח על עצמו ועל חשבונו השלמת הבנייה של בית הכנסת, בתמורה לכך שבית הכנסת יקרא על שמות הוריו. בפיקוחו של ירחמיאל, נבנו הקומה העליונה (המיועדת לאולם בית הכנסת) וגלריה מעליה (המיועדת לעזרת נשים). בנוסף, נבנתה, בניגוד להיתר הבנייה, מרפסת גדולה (להלן: המרפסת או הרמפה) במקום שהיה מיועד לשביל לנכים, הנושקת בקיר המפריד בין מגרש בית הכנסת לחצר בניין התובעים. מהמרפסת, ניתן היה להשקיף לתוך חלונות דירות התובעים שגובהן 2-3 מטר מעל למפלס המרפסת. בקצה המרפסת, נבנתה אדנית ארוכה מוגבהת, עליה ניתן היה לטפס ולהציץ לתוך חצר בית התובעים. מתחת למרפסת, נוצר חלל בתוכו נבנה חדר אשר שימש את רב בית הכנסת, שאף הוא נבנה ללא היתר. כמו-כן, בניגוד להיתר, הורחבה הקומה התחתונה, והחלק שהורחב נהפך לאולם בית כנסת זמני עד להשלמת הקומה העליונה. כתוצאה מהחפירות שנעשו עד גבול המגרש, נותר מאחורי הבניין, חלל עמוק שהתמלא באשפה, שאיש לא טרח לנקות ולמלא באדמה. כמו כן, אותן החפירות גרמו לכך שקיר התמך המפריד בין הצד האחורי של בית הכנסת לבין הגן ציבורי הממוקם מעליו, נמצא קיר בסכנת התמוטטות. 7. בעקבות תלונת התובעים והמנהל הקהילתי של פסגת זאב לעיריית ירושלים אודות חריגות בנייה במקום, ביום 9/2/00 הוצא נגד הנתבעים או מי מהם צו הפסקת עבודה. 8. במהלך תקופת הבניה, הגיע לבית הכנסת הנתבע מס' 12, הרב משה יזדי (להלן: הרב יזדי), על מנת לשמש כרב בבית הכנסת. בתקופת שהותו של הרב יזדי בבית הכנסת, הורחבו הפעילויות בבית הכנסת מעבר לקיום תפילות. התקיימו במקום פעילויות לילדים, כנסים ושיעורים ביהדות במסגרת "כולל". הרב יזדי קיבל קהל בחדר הרב שנבנה עבורו מתחת למרפסת. יצוין כי הרוש שימש כעוזרו של הרב יזדי. 9. ביום 4/4/00 הגישו התובעים (המבקשים בבש"א 3808/00) בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד שתכליתו למנוע מהנתבעים (המשיבים שם) כל המשך בנייה, הפעלת אולם אירועים, בית מדרש, מועדון ילדים וכל שימוש אחר שלא לצורכי לימוד ותפילה של באי בית הכנסת, וכן פגישות בלשכת הרב. לבקשת המבקשים ביום 5/4/00 ניתן צו מניעה זמני כמבוקש. הדיון בבקשה במעמד שני הצדדים התקיים ביום 18/4/00 בביקור במקום. במהלך הביקור, הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה על הנתבעים להרוס את חדר הרב ולמלא באדמה את החלל שמאחורית וכן את החלל שבו קיים בית הכנסת הזמני. כמו כן, הוסכם כי לא יהיה שימוש בשביל למעט לצוות שבונה את בית הכנסת ויוקם שער בכניסה לשביל וגידור במקומות האחרים למניעת סכנה לציבור. כמו כן הוסכם כי תיהרס "האדנית" שבגבול הקיר הגובלת עם בניין התובעים. בנוסף צומצם היקף הפעילויות המתקיימות בבית הכנסת. כן הותר לנתבעים המשך הבנייה במסגרת ההיתר. 10. בסמוך לאחר מועד הביקור במקום, התנהל הליך משפטי מטעם עיריית ירושלים כנגד הנתבעים או מי מהם, אשר הביא לכך, כי העירייה הרסה את המרפסת ואת חדר הרב שמתחתיו. לאחר מכן, מילאו הנתבעים את החלל שנוצר מתחת למרפסת באדמה, אך לא את החלל שמאחורי הבניין. הנתבעים גם השלימו את בניית השביל לנכים, אך לטענת התובעים, השביל נבנה ברוחב כמעט כפול מהרוחב שהותר על פי היתר הבנייה. 11. בהמשך, ניהלו הצדדים הליכי גישור למציאת פתרון מוסכם, אך ללא הצלחה. כמו כן, הוגשה בקשה נוספת למתן צו מניעה זמני ובקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, לאור טענות התובעים שהנתבעים מפרים את ההסכמות שהושגו. בהחלטה מיום 21.11.02, בבש"א 7287/02, נגזר על חלק מהנתבעים קנס על תנאי אחרי שלא מילאו אחר החלטות בית המשפט. נזקי התובעים כללי 12. תביעתם של התובעים הסתמכה בעיקר על חוות הדעת של המהנדס ושמאי המקרקעין מר יעקב פטל (להלן: פטל) מיום 2/3/00. פטל העריך את ירידת ערך דירת התובעים מס. 1 ו- 2 (להלן: אלמגור) כתוצאה מחריגות הבנייה ומהמטרדים, הקיימים והצפויים, מבית הכנסת ומהפעילות שבו במועד עריכת חוות דעתו. השמאי פטל קבע בסיכום לחוות דעתו כי ערך דירת אלמגור הינו כ- 300,000$, וכי, "ירידת ערך הדירה בגין המפגע החמור שיוצרת הרמפה המהווה כניסה ראשית למרכז התורני שהוצמדה לבית המגורים ולחצר הנמצאת שם והגישה לבית הכנסת נמצאת מול כל חלונות הדירות... מוריד את ערך דירת ה"ה אלמגור בסך של כ- : 120,000 $ מאה ועשרים אלף דולר (ההדגשה במקור - ש.פ.)" . ואולם, כאשר התבררה התביעה בשנת 2003, חוות דעתו של פטל, ברובה, לא הייתה עוד רלוונטית, משום שחריגות הבנייה והמטרדים המוזכרים בה, כבר לא היו קיימים. התובעים נמנעו מלהגיש חוות דעת מתוקנת לקראת שלב ההוכחות, כך שהוכחת ירידת ערך הדירה ושיעורה של ירידת הערך, לקתה בחסר. 13. ממילא, קשה לקבל את הקביעה שבחוות הדעת של פטל, ביחס לערך דירתו של אלמגור, משום שחוות הדעת לא התיחסה לשני גורמים חשובים שהועלו בחוות הדעת הנגדית של השמאי יריב סיקרון (להלן: סיקרון). גורם אחד הינו שמגרש בית הכנסת היה מיועד מלכתחילה למבנה ציבור, ובפועל הותר השימוש בו לבית כנסת. לא מצאתי שפטל הביא בחשבון, בשעה שהעריך את ערך הדירה, את ההפרות (לרבות רעש ותנועה מוגברת של אנשים) הנגרמות מקיומו של מבנה ציבור בכלל, ובית כנסת בפרט, בסמיכות לדירת המגורים. הגורם השני הינו קיומו של בית ספר ממול לבתיהם של התובעים. בחקירתו הנגדית, לא פסל פטל את האפשרות שקיומו של בית ספר בסמיכות לדירת מגורים ישפיע לרעה על ערכה של הדירה (עמ' 11 לפרוטוקול). לכן, דירת אלמגור אינה בהכרח שוות ערך לדירות מגורים שבבניינים אחרים באותו איזור. 14. לא הובאו חוות דעת להוכחת ירידת הערך של דירות התובעים האחרים, התובעים מספר 3 ו- 4 (להלן : דבוש), המתגוררים בקומה מתחת לדירת אלמגור, והתובעים מספר 5 ו- 6 (להלן: שיינפלד) המתגוררים בקומה שמעליה. היות וכל דירה נמצאת בקומה אחרת, ולמרות שלכאורה מושפעים ערכיהן של כל הדירות ממטרדים נמשכים מכיוון בית הכנסת, לא סביר כי כל אחת מהדירות תושפע באותה מידה. לפיכך, לא ניתן להסיק מחוות דעתן של פטל כי ירידת הערך בדירת אלמגור שווה לירידת הערך בדירות התובעים האחרים . עדויותיהם של התובעים או מי מהם בדבר נסיונות לא מוצלחים למכור את דירותיהם במהלך המשפט אינן מוכיחות את שיעורה של ירידת ערך הדירות. 15. לאור כל האמור, לא הוכיחו התובעים את שיעור ירידת ערך לדירותיהם. יחד עם זאת, אין ספק (מעדויות אלמגור ושיינפלד בשם כל התובעים שלא נסתרו), שנגרמו לתובעים עוגמת נפש כתוצאה מהמטרדים בשל חריגות הבנייה ופעילויות אחרות בבית הכנסת שהפריעו לאיכות חייהם בתקופה שאותם המטרדים היו קיימים. באשר למטרדים שנותרו, כתוצאה מחריגות בנייה שטרם תוקנו, זכאיים התובעים למתן צו כמבוקש המחייב שינוי מצב בניין בית הכנסת (על חשבון הנתבעים שיחויבו בכך) באופן שהבניין יהיה בהתאם להיתר הבנייה. כעת נעבור לבחון את חריגות הבנייה והמטרדים, ואת השפעותיהם על התובעים, אחד לאחד. חדר הרב 16. התובעים עמלו לציין בכתבי טענותיהם כי חדר הרב כאמור נבנה שלא עפ"י היתר הבנייה לאור מיקומו בחלל שנוצר בקומת הקרקע שבניגוד להיתר. אך מה בין זה לבין המטרד לא טרחו התובעים לציין הן לא בכתבי הטענות והן לא בשלב ההוכחות ואף לא בסיכומיהם. על כן, מדומני, כי לא נגרם כל מטרד מעצם קיומו של חדר זה, מה גם שמדובר בתקופה לכל היותר של מספר חודשים, עד שהחדר נהרס על ידי העיריה. התקהלות על המרפסת של קהל בית הכנסת 17. במסגרת הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט שהוגשה בספטמבר 2002, טענו התובעים לראשונה כי לאחר הריסת המרפסת וחדר הרב שמתחתיו, הועברו התפילות בבית הכנסת לקומות העליונות, תוך שכל מעבר הקהל המתפללים התבצע על השביל לנכים שנבנה בשנית ברוחב של כ- 2 מטר (במקום רוחב של 1.2 מטר שהותר לשביל לנכים על פי היתר הבנייה). לא זו אף זו, חדר הרב הוסב לתוך בית הכנסת בקומה השניה שלו. כל מעבר הקהל לחדר הרב התבצע על השביל לנכים. יתר על כן, הממתינים לפגישה עם רב בית הכנסת, המתינו על השביל שמחוץ לחדר הרב, בדיוק מול חלונות ביתם של התובעים. 18. בבקשה הנדונה ובתצהיריהם של מר שיינפלד ומר אלמגור שתמכו בהם, לא צוין מועד בו החל המעבר של פעילות בית הכנסת לקומה העליונה. בהקשר זה, יש להתייחס לכך, כי נכון להיום הוסב המעבר העיקרי לקומה העליונה למדרגות פנימיות שניבנו בינתיים בין הקומה התחתונה לבין הקומה העליונה. הן אלמגור והן הנתבע מספר 5, מר דוד עזרא (להלן: עזרא) העידו בחקירותיהם הנגדיות כי התקהלות הממתינים לרב יזדי הופסקה לפני כחצי שנה מיום העדות, קרי יוני 2003, עם עזיבתו של הרב את בית הכנסת. אשר על כן, ולאור הנתונים שהוצגו לפני, מדובר בתקופה של שנה לכל היותר, במהלכה אכן התקיים המעבר על השביל לנכים של קהל המתפללים ושל הפונים לרב יזדי. בנוסף, יש לקחת בחשבון את מידות השביל הנ"ל, ובפרט רוחבו החורג כמעט פי שתיים מהמותר, וגובהו החורג ב - 30 ס"מ מהגובה שהותר (ראה עדותו של פטל עמ' 7 שורה 26 לפרוטוקול). 19. שוכנעתי כי הצטופפות הקהל על השביל לנכים במצבו כמתואר לעיל, גרמה מטרד לתובעים. הרי לא כגישה למבנה פרטי, הכניסה למבנה ציבורי, כדוגמת בית הכנסת המשרת מגוון רחב של צורכי ציבור. באורח טבעי, עלולה להיווצר הצטופפות קהל על מפתן בית הכנסת, ככל ששטחו סובל זאת, ועל אחת כמה וכמה, כאשר עסקינן בתלמידי ה"כולל", המופעל במקום, הממתינים יום-יום לקבלת מענה לנסתרות לימודיהם ולכל שירות רוחני אחר מרבם ומורם המכובד. אין ספק, כי הצטופפות כזו על השביל, הקרוב למדי לחלונות התובעים, גרמה לרעש מטריד ובלתי סביר לתובעים, מה גם שאין לשלול אפשרות כי אכן עם הגבהת הרמפה ב-30 ס"מ נוצרה תצפית מעט יותר נוחה לעבר חלונות דירותיהם של התובעים. בכל אלה יש לראות מטרד ממשי לתובעים. 20. מעניינת עמדתו של המשפט העברי אודות נזקי שכנים. כך המשנה הדנה בנזקי רעש קובעת (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ, עמ' ב'): "חנות שבחצר - יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין, אבל עושה כלים יוצא ומוכר בתוך השוק. ואינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחיים ולא מקול התינוקות". הגמרא הבאה בסמיכות למשנה עומדת על ההבדל שבין הרישא של המשנה - המקנה לשכן את הזכות למחות כנגד שכנו המקים חנות בחצר, לבין הסיפא - שאינה מקנה לו את אותה הזכות, ומכריחתו להשלים עם הרעש. מהסיפא למדים,ש"אף על פי שרעש הלימוד, וריבוי הנכנסים והיוצאים בחצר ובמבוי מפריע לשכנים, אין הם יכולים לעכבו מלעסוק בלימוד הילדים. ונחלקו הפוסקים בטעמו של דבר: יש מפרשים, מפני שתלמוד תורה לתינוקות הוא דבר מצווה, ולמדו מכאן, לכל עניין של מצווה שאי אפשר לקיימו ביחיד, כגון לחלק צדקה או להתפלל במניין, שאין השכנים יכולים לעכב; אולם יש שפירשו, שרק במלמד תינוקות אי אפשר לעכב, מכוח תקנת רבי יהושע בן גמלא... לפיכך, בשאר מצוות, כגון תפילה בציבור וחלוקת צדקה, יכולים לעכב מחמת הרעש וריבוי הנכנסים, אף על פי שהוא צורך כלל." [שיינפלד אברהם, חוק לישראל: נזיקין (בעריכה של נחום רקובר, תשנ"ב - 1991) עמ' 206[. קיום "כולל", מועדון ילדים וכנסים במקום 21. התובעים הלינו בכתב תביעתם ובמסגרת בקשות ביניים כי כתוצאה מקיום כולל, מועדון ילדים וכנסים במקום, נגרם להם נזק אשר בתנועה מתמדת של הציבור בסמוך לביתם ומחסור במקומות חניה. מטרדים אלה, ככל שהיו, כבר אינם קיימים. נראה כי עיקר הנזק מהפעילויות הנוספות בבית הכנסת, היה כתוצאה מההתקהלות מחוץ לכניסה בקומה העליונה, שנדונה בסעיף הקודם. 22. התובעים גם טענו בכתב התביעה כי כתוצאה מהפעילויות הנוספות בבית הכנסת, יצומצמו מקומות החניה ברחוב, דבר שיפגע בנוחות שלהם להחנות את רכביהם. הם חזרו על הטענה בתצהירי העדות הראשית. אולם בחקירתו הנגדית של מר אלמגור מטעם התובעים, התברר כי לא נעשתה בדיקה מדוייקת על ידי התובעים בעניין מספר מקומות החניה ותוספת התנועה שנגרמה בעקבות פעילויות בית הכנסת (ראה עמוד 17 שורה 24). השמאי פטל לא התייחס לסוגיה בחוות דעתו או בעדותו בבית המשפט. מנגד, טען השמאי סיקרון בחוות דעתו שיש מספר רב של מקומות חניה פנויים ברחוב. לאור כל האמור, נראה כי לא היה ממש בטענה בדבר גרימת מחסור במקומות חנייה. אוסיף כי ממילא מדובר ברחוב בו ממוקמים שני מבני ציבור (בית הכנסת ובית הספר שממול), כך שלא נראה שתוספת פעילויות ציבוריות משפיעות על מספר מקומות החניה הפנויים ברחוב. מצבו של החפיר 23. כפי שהעיד פטל בחקירתו הנגדית כי היווצרותו של החפיר במקום ואי מילויו ע"י התובעים גרם למצבור לכלוך, הקיים זה עתה למעלה מ- 3 שנים. על אף התחייבותם של התובעים במהלך ביקורי במקום למילוי החפיר לא נעשה דבר עד עצם היום הזה. בנוסף הוכחה סכנה בטיחותית כתוצאה מהתרופפות קיר התמך שמאחורי החפיר, ומקיומו של חפיר בעומק של כ- 7 מטר ללא גדר בטיחות המתחמת אותו מהמדרגות החיצוניות המובילות לעזרת הנשים שבצד המערבי של הבניין. כל אלה גורמים למטרד של ממש. יחד עם זאת, אין כל התייחסות לחוות דעתו של פטל למפגע של החפיר וכן לא הוכחה ירידת ערך של דירות התובעים כתוצאה ממנו. התובעים גם לא הוכיחו מה עלות תיקון הליקוי. עם זאת, מצב החפיר חייב לבוא על תיקונו במסגרת הצו המבוקש על ידי התובעים להעמיד את מצב המבנה כדי שיתאים את היתר הבנייה. גובה המפלסים ונסיגה של הבניין 24. במהלך חקירתו הנגדית של פטל, נטענו טענות חדשות שאין להן זכר בחוות דעתו ובכתב התביעה שנסמך עליה. לטענת פטל, הבניין כולו נבנה בגובה של 80 ס"מ יותר מהגובה שבו אמור היה להבנות בהתאם להיתר הבניה. כמו כן, הוא נבנה בסטיה של 30 ס"מ לכיוון ביתם של התובעים לעומת מצב הבניין לפי התוכנית שצורפה להיתר. יצוין כי הבניין היה בשלבי בנייה מתקדמים בעת מתן חוות דעתו של השמאי. אף על פי כן, לא הסביר פטל מדוע לא התייחס לאותם לקויים בחוות הדעת. אין בחוות הדעת קביעה שנגרמה ירידת ערך כתוצאה מבניית בניין בית הכנסת שלא בהתאם לגובה המותר ומתוך סטיה לכיוון בית התובעים. במהלך חקירתו הנגדית, ניסה השמאי פטל להעריך את ירידת ערך הדירות כתוצאה מאותם ליקויים הנטענים . לא מצאתי כי אותן הערכות על דוכן העדים נעשו בצורה מדודה על פי פרמטרים שמאיים מקובלים, אלא "על רגל אחת" בלבד (ראה בעמוד 7 לפרוטוקול). לפיכך, לא הוכחה ירידת ערך דירות התובעים, ושיעורה, כתוצאה מאותם הליקויים. המצב האסתטי של הבניין 25. קיים פגם אסתטי במבנה בית הכנסת משום שצורתו החיצונית אינה דומה לצורה החיצונית של המבנה שבתוכנית שצורפה להיתר הבנייה. לדוגמא, חסרים עמודי שיש המייפים את המבנה מבחוץ. לא הוגשה חוות דעת שמאית להוכחת ירידת ערך כתוצאה מהפגמים האסתטיים של הבניין. כמו בנושא גובה המפלסים, ניסה השמאי פטל להעריך ירידת ערך כתוצאה מהליקוי לראשונה על דוכן העדים. הערכתו היתה כללית מאד והתיחסה להשפעה על כלל הדירות בבניין התובעים (עמ' 7 לפרוטוקול). לכן, לא הוכחה ירידת ערך דירות התובעים כתוצאה מהפגמים האסתטיים במבנה בית הכנסת . סיכום נזקי התובעים 26. התובעים סבלו עוגמת נפש כתוצאה מבניית המרפסת בסמוך לחלונות דירותיהם, עד שהמרפסת נהרסה. לאחר מכן, סבלו התובעים מהמטרד שנגרם כתוצאה מההתקהלויות על שביל הנכים המורחב מול חלונותיהם, בעיקר של תלמידי ה"כולל" שניהל הרב יזדי בבית הכנסת. סבל ומטרד נוסף נגרם להם מהצורך לבלוש אחר חריגות הבנייה הנוספות והחשש שהנתבעים ייצרו עובדות בלתי הפיכות בשטח. אני גם מביא בחשבון את משך הזמן שהמטרדים נמשכים. בהתחשב בכל האמור, אני מעריך את נזקם של כל אחד מזוגות התובעים (אלמגור, דבוש ושיינפלד) בגין עוגמת נפש בשיעור של 25,000 ₪. אחריות הנתבעים ירחמיאל 27. מעורבותו של ירחמיאל להתהוות העילות נשוא התביעה באה לידי ביטוי בתפקיד המרכזי שלקח על עצמו בבניית בית הכנסת. הוא שימש כתורם מרכזי לבניית בית הכנסת ואף כקבלן ראשי של הבנייה. דא עקא, כי ירחמיאל הודה בעצמו במהלך חקירתו הנגדית כי לא קיבל כל הכשרה באשר לתפקיד אשר לקח על עצמו, ואף הלין על כך כי אף אחד לא אמר לא על כך שהבנייה מתבצעת בניגוד להיתר הבנייה. יתירה מזו, ירחמיאל אף הודה כי לאחר שהעירייה הרסה את החצר ואת השביל לנכים, השיב את המצב לקדמותו. 28. סעיף 44 (א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע, "44 (א) מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק." התנהגותו של של ירחמיאל בפרשה הנדונה עולה בקנה אחד עם הגדרת העוולה של מטרד ליחיד. הוא בנה את מבנה בית הכנסת באופן שגרם להפרעה של ממש לשימוש התובעים בדירותיהם וההנאה הסבירה מהם, וגרם להם נזק. התנהגותו גם מקימה עוולה של רשלנות (ראה ניתוח של העוולה שלהלן), נוכח קיומה של חובת זהירות (של קבלן הבונה במקרקעין, כלפי השכנים המתגוררים בסמוך למקום הבנייה), הפרת החובה (בכך שבנה ללא מיומנות בבנייה, בניגוד לתנאי היתר הבנייה באופן הפוגע בפרטיותם ובאיכות חייהם של התובעים), תוך גרימת נזק. הרוש 29. לאחר שמיעת הראיות הגעתי למסקנה, כי הרוש אכן לקח חלק פעיל בניהול ענייני העמותה והבנייה של בית הכנסת בתקופה הרלוונטית. הוא עצמו הודה כי דאג לקבלת היתר הבנייה ואף היה מעורב בתכנון בית הכנסת עם האדריכל. באשר לעדותו בתצהיר העדות הראשית, כי לא היה מעורב בהליך בניית בית הכנסת ואף מעולם לא החזיק בתוכניות, נמצאה עדות זאת לא מהימנה עלי לנוכח סתירה לעדויותיו הקודמות של הרוש במסגרת הליכי ביניים, בהם הצהיר כי הינו בקיא בפרטי המחלוקת שבתיק זה. הרוש אף הופיע כנציג העמותה בעת הביקור במקום שערך בית המשפט ביום 18.4.00. גם מעדותו של הנתבע מס. 4, מר משה נגד, ניתן ללמוד כי הרוש היה מעורב בהליכי הבנייה לאור ניסיונו העשיר, ככל הנראה, גם בתחום הבנייה. על כך ניתן להיווכח מעדותו של הרוש עצמו, כי ירחמיאל בא להתייעץ עמו בנושא הבנייה. העובדה שהרוש פעל כשלוח של העמותה אינה מורידה מאחריותו בנזיקין למעשים שעשה [ראה ברק, חוק השליחות (הוצאת נבו, תשנ"ו - 1996, כרך א') 825]. בשל היותו שותף פעיל בפרויקט הבנייה, שותף הרוש בגרימת עוולות המטרד והרשלנות של ירחמיאל כלפי התובעים. העמותה 30. העמותה נוסדה בתאריך 21/6/93, כאשר בתעודה לרישומה של העמותה מצוינת כמטרה העיקרית שלה הקמת בית הכנסת. על שם העמותה הוקצתה הקרקע לבניית בית הכנסת על פי היתר הבנייה משנת 96. העמותה אף בנתה את הקומה התחתונה של בית הכנסת לפני שנכנס לתמונה ירחמיאל ואף על פי עדותו בחקירה הנגדית של הלה השתתפה העמותה בעלות הבנייה של הקומה העליונה כאשר אזלו כספי תרומתו של ירחמיאל. בנסיבות האמורות, יש לראות בעמותה כבעלת הזכויות במקרקעין שעליהם נבנה בית הכנסת והתקיימו הפעולות שגרמו למטרדים לתובעים. 31. לבעל המקרקעין זכות לתבוע בעל מקרקעין שכנים, אשר בשל מצב המקרקעין שברשותו, לרבות בשל חריגה מתוכנית מאושרת, נגרמת הפרעה לתובע, להינות מנכסיו [ראה: ע"א 140/53 אדמה חברה בינלאומית בישראל בע"מ נ' לידיה לוי ואח', פ"ד ט, 1666]. מצב עובדתי שכזה מקים לתובע 3 עילות אפשריות לתבוע בגינן. "על אף, שתביעה כאמור, נסמכת ברגיל על עוולת היפר חובה חקוקה ועוולת המטרד ליחיד, הרי אחריותו של המחזיק להפרעה שמקורה במצב בשטח שבחזקתו היא אחריות על בסיס רשלנות". מתוקף מעמדו של אדם כבעל מקרקעין, מוטלת עליו חובה משפטית למנוע הפרעה לזולתו שמקורה בנכס שברשותו. אם ניתן להוכיח נזק כתוצאה מהפרת החובה האמורה, מתגבשת אחריות שאם תואמת היא את יסודות עוולת המטרד, מקיימת היא במקביל גם את יסודות עוולת הרשלנות." [עו"ד משה ויסמן, תביעות רשלנות בנזיקין, (הוצאת שנהב), 799[. 32. יסודותיה של עוולת רשלנות הם: הוכחת חובת זהירות, הפרתה וקיום קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק. אין צורך להרחיב על קביעות מהותיות בע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש ואח', ל"ז(1), בעמ' 113 (להלן: פרשת ועקנין), הקובע אחריות אזרחית ברשלנות של בעל המקרקעין כלפי המבקר בהם. כך קובע כב' השופט ברק (כתוארו דאז) בעמ' 125 שם: " הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לסיכונים שנוצרו במקרקעין, בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו. הבעלות במקרקעין יוצרת לעיתים אפשרות למנוע סיכונים, גם לאחר שהשליטה נסתיימה...הפעלת הבריכה יוצרת זיקה וקשר, שעניינם שליטה ופיקוח על הבריכה בין בעל השליטה לבין המבקר בה.שליטה ופיקוח אלה מבססים קיומה של חובת זהירות מושגית." 33. אותו הרציונל יפה כוחו בענייננו. מתוקף מעמדו של אדם כבעל מקרקעין, מוטלת עליו חובה משפטית, למנוע הפרעה לזולתו שמקורה בנכס שברשותו. (ראה: המ' 12968/92 [ת"א] הנרי רוט נ. ג'ון הרווי בורטון, דינים מחוזי, כרך א', 678). 34. חובה זו גם נלמדת, במשתמע, מלשון סעיף 37 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שלפיו, "37. האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 של בעל מקרקעין או של תופשם, בשל מצבם של המקרקעין, תחזוקתם או תיקונם, לא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום-לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה. (ההדגשה שלי - ש.פ.) " על פי נוסחו של הס' 37 לפקודת הנזיקין נושא באחריות בנסיבות לעיל הוא בעל השליטה המעשית בשטח. כך פורש סעיף זה בספרות ובפסיקה: "כאשר הקרקע מצויה ברשותו של התופס, אך לבעל הקרקע שליטה על המתרחש במקרקעין, תהא אחריותם משותפת ויחובו יחד ולחוד כמעוולים במשותף לכל נזק שמקורו בסיכון, אשר נוצר על המקרקעין או שלא נמנע ברשלנות."[ע"א 3077/93 פרג' רוני ואח' נ' חי נאור ואח', תק-על 95(3) 643]. זאת באשר לחובת זהירות מושגית. 35. "עם זאת, האחריות בגין נזק ספציפי תיקבע, אך ורק לאחר שתוכר ותופר חובת זהירות קונקרטית...לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (המישור הנורמטיבי)... כשהמדובר בסיכונים טבעיים סבירים ורגילים בפעילות אנוש מקובלת, נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת... רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות. זהו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו...לעיתים קרובות עשוי אדם, אשר מוטלת עליו חובת זהירות קונקרטית, לצאת ידי חובתו, בכך שהוא מעביר לאחר ביצוע הפעילות, שכרוך בה סיכון בלתי סביר... תופס מקרקעין או במטלטלין עשוי לצאת ידי חובתו כלפי מבקר על ידי מינוי קבלן עצמאי מומחה." [פרשת ועקנין, בעמ' 125-131[. אין כל ספק, כי הסיכון שיגרם מטרד לשכני העמותה (התובעים) כתוצאה מבנייה בחריגה מהיתר הבנייה באופן הפוגע בפרטיותם ואיכות חייהם, ומפעילות המטרידה בשטח בית הכנסת כפי שתואר לעיל, הוא סיכון בלתי סביר שניתן היה, וצריך היה, לצפותו. 36. עולה השאלה, האם תוכל העמותה לטעון כי יצאה ידי חובתה בכך שמינתה את ירחמיאל בתור קבלן עצמאי, שתפקידו, בין השאר, לפקח על מהלכי הבנייה? יש להשיב על השאלה בשלילה. ירחמיאל איננו קבלן בניין במקצועו. הוא העיד על עצמו שהוא אינו מבין בבנייה או בתוכניות בנייה (עמ' 49 לפרוטוקול מיום 31.12.03). חריגות הבנייה שצוינו לעיל מדברות בעד עצמן באשר לחוסר מקצועיותו המשווע בתחום הבנייה. כפי שנקבע בפרשת ועקנין, "בהעברת הפעלת הבריכה לאחר לא העביר בעל הבריכה לאותו אחר את חובתו שלו למנוע סיכונים בלתי סבירים מרכושו. החובות על פי עוולת הרשלנות הן חובות אישיות. הן אינן ניתנות להעברה...חובת הזהירות הקונקרטית עניינה נקיטה של אמצעי זהירות סבירים. לעיתים אין לך אמצעי זהירות טוב יותר מהעברת ההפעלה לידיו של אדם מיומן." (שם, בעמ' 131). ובת"א (ים) 9517/88 פרוינד נ' אליהו פרסי, דינים מחוזי, כרך כו(5) 572 נקבע כי "הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין לא רק בעת שהם בשליטתו אלא לעיתים, גם אם ההחזקה בהם הועברה לאחר ומכאן הצידוק להטיל חובת זהירות גם על הבעלים, בוודאי כלפי מי שמתגורר בסמוך, ואף כלפי מבקר." אכן בכך הפרה העמותה גם את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה. הפרת החובה היא שהסבה לתובעים את נזקיהם. אשר על כן, יש לראות את העמותה כנושאת באחריות בעוולת רשלנות כלפי התובעים. חברי העמותה 37. על פי דיני תאגידים (החלים בשינוים מחויבים גם על עמותה בהיותה תאגיד על פי סעיף 8 לחוק העמותות, התש"ם - 1980), לתאגיד אישיות משפטית נפרדת משל נושאי המשרות והאורגנים שלו. בהתאם לכך, אכן ננקטה בעבר גישה של "חסינות האורגן", על פיה כל אימת שהאורגן פועל במסגרת סמכותו הפורמלית והמהותית, הוא איננו נושא בחבות נזיקית. במשך השנים ולאור עיקרון השוויון בפני החוק שונתה הגישה לגישה של "האחריות האישית" לפיה "היותו של פלוני בין השאר אורגן של החברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין...אין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של החברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על ידו" [ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ ודוד רוז נ' אורן ואח', פ"ד לה(4), 253; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5), 672 (להלן: פרשת צוק אור)]. ובאשר לאחריות התאגיד: "אורגן ותאגיד עשוים לחוב שניהם בגין מעשה נזיקין של האורגן. האורגן אחראי אישית למעשיו הוא והתאגיד אחראי אישית למעשה האורגן" [ע"א 324/82 עיריית בני-ברק נ' רוטברד פ"ד מה(4) 102, 130] ובפרשת צוק אור: "כשמגישים תביעה אישית כזו, לא מספיק הדבר שהתובע רק יוכיח שהעוולה הזאת בוצעה בשביל החברה ושהנתבע הוא אחד ממנהליה. אם ברצון התובע להטיל אחריות אישית על הנתבע עליו להוכיח שהנתבע הזה הוא שביצע את העוולה האזרחית או שהיה לו חלק בזה...המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין - קיום יסודות האחריות". למרות שהפסיקה דלעיל עסקה בעיקר באחריות אורגנים של חברה ראוי להחילה גם על אורגנים של תאגידים נוספים, כגון עמותה. 38. במקרה הנדון, הוכחה רשלנות של אותם אורגנים בעמותה אשר התירו לירחמיאל לבנות את בית הכנסת על המגרש שהוקצה לעמותה. רשלנותם נובעת מכך שבחרו בקבלן שאיננו קבלן רשום ושאין לו כל נסיון בבנייה. כמו-כן, אותם אורגנים לא דאגו למנגנון שיפקח על עבודת הבנייה, על מנת להבטיח שלא יהיו חריגות בנייה, לרבות אותן חריגות אשר גרמו למטרדים לתובעים. נותר לקבוע, מי היו האורגנים בעמותה אחראים לעוולתה. 39. מעיון בחוק העמותות למדים כי ניהול ענייני העמותה מופקד בידי ועד הנבחר באסיפה כללית רגילה של חברי העמותה. (ס' 25 ו-26 לחוק). יתר על כן, על פי ס' 18 לתקנון מצוי של עמותה "הועד רשאי להסמיך שניים או יותר מבין חבריו לחתום בשם העמותה על מסמכים שיחייבו אותה, ולבצע בשמה פעולות שהן בתחום סמכותו." על פי ס' 27 לחוק: " על חברי הועד לפעול לטובת העמותה במסגרת מטרותיה ובהתאם לתקנון ולהחלטות האסיפה הכללית." מסמכות שנתייחדה לועד העמותה ניתן ללמוד כי הוא ממלא תפקיד מרכזי בפעולותיה של העמותה. 40. יחד עם זאת, אין הועד האורגן היחיד של העמותה. לצידו פועלת אסיפה כללית של חברי העמותה שגם לה נתייחדו סמכויות בדין. כך על פי ס' 7 לתקנון מצוי של עמותה: "אסיפה רגילה תשמע דינים וחשבונות על פעולות הועד ועל פעולות ועדת ביקורת, תדון בהם ובדין וחשבון הכספי שהגיש לה הועד, תחליט על אישורם, ותבחר בועד וועדת הביקורת." מכאן למדים, כי אין הועד מוסמך לפעול על פי ראות עיניו, אלא על פיה של האסיפה הכללית ישק הדבר. 41. על פי סעיפים 20 ו-23 לחוק העמותות, על העמותה לנהל אסיפה כללית של חברי העמותה וזאת לא פחות מאחת לשנה, בו ינוהל פרוטוקול. כמו כן, על פי סעיף 13 לתקנון מצוי של עמותה, אשר אומץ על ידה בעיקרו, הועד אשר יבחר באסיפה כללית יכהן מהיבחרו באסיפה כללית ועד שאסיפה כללית אחרת תבחר ועד חדש. כמו כן, על פי סעיף 17 לתקנון המצוי הנ"ל על הועד, אשר בסמכויותיו לנהל את ענייני העמותה, לנהל פרוטוקול מישיבותיו והחלטותיו. 42. הוראות חוק אלה הופרו ברגל גסה על ידי העמותה וחבריה. מחומר הראיות שהוגש בתיק מתברר כי לאורך 6 שנים מיום היוסדה של העמותה ועד עצם היום הזה הוגשו אך ורק 2 פרוטוקולי אסיפות כלליות של חברי העמותה, כאשר אחד מיום 27.11.94 (ת/ 4), לפני בניית בית הכנסת, והשני מיום 29.12.02 (ת/ 8), לאחר שעיקר הנזק לתובעים נגרם. יתר על כן, לא הוגש אף פרוטוקול של ישיבת ועד עמותה. 43. לפי פרוטוקול האסיפה הכללית מיום 27.11.94, יו"ר העמותה, מר אברהם שטרית (הנתבע מס. 2) התפטר מתפקידו, ובמקומו נבחר מר אסלן לוי יוסף (הנתבע מס. 7). חברי ועד, אשר נבחרו באותה הישיבה הם הלוי אסלן יוסף, שגב משה, נגד משה, עזרא דוד וטובול יצחק (הנתבעים 3-5, 7, ו- 11). בפרוטוקול, מופיעה רשימת חברי העמותה (נתבעים מס. 3 - 6 ו 9 - 11). היחידי ממייסדי העמותה ששמו אינו מופיע באותו הפרוטוקול הוא מר משה בר (הנתבע מס. 8). מאחר ובפרוטוקול רשום כי נכחו בישיבה "כל חברי העמותה", אני מסיק כי מר משה בר כבר לא היה חבר העמותה במועד עריכת הפרוטוקול. חלק מאותם הנתבעים העידו כי למרות ששמם מופיע ברשימת חברי העמותה או חברי ועד העמותה, הם עזבו את שכונת פסגת זאב מערב לפני שנים. אין בכך כדי לשנות את מעמדם כבעלי תפקידים בעמותה. הנתבע משה שגב, טען בעדותו כי בטרם העתקת מקום מגוריו ביקש להתפטר מהעמותה. אולם מר שגב לא הציג לבית המשפט הודעה בכתב לועד על כוונתו להתפטר, כפי שמחייב סעיף 13 (ב) לתקנון המצוי, ולכן טענתו אינה מתקבלת. לאור כל האמור עולה כי לאחר הישיבה מיום 27.11.94, נשארו מייסדי העמותה, למעט ה"ה שיטרית ובר (הנתבעים 3 ו -8), כחברים בעמותה ו/או חברי ועד העמותה במהלך כל האירועים הרלוונטים לתביעה הנדונה. מדובר בנתבעים מס. 3 - 7 ו- 9- 11 (שיקראו להלן: חברי העמותה). 44. בכל עדויותיהם של חברי העמותה, עוברת כחוט השני הטענה כי הם לא היו פעילים בבניית בית הכנסת, ואף אם היו חברי ועד, הכוונה היא לועד של בית הכנסת, להבדיל מועד העמותה. באשר לטענה האחרונה, כפי שציינתי לעיל, אנו למדים ממסמכים שהוגשו כי ועד העמותה וועד בית הכנסת הם היינו הך. 45. לא היו עדויות חד משמעיות בדבר מעורבות פעילה של מי מחברי העמותה בבנייה או בתכנונה. התובע מס. 1, מר רמי אלמגור, ניסה בחקירתו הנגדית ליחס מעורבות פעילה למשה בר, שלטענתו נראה לעתים באתר הבנייה. אולם הטענה הועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית של אלמגור. אין לה זכר בכתב התביעה או בתצהיר העדות הראשית שלו. לכן, מדובר בטענה כבושה ללא משקל של ממש. לא הוכח, כאמור, שמשה בר היה חבר העמותה אחרי ישיבת חברי העמותה מיום 27.11.94. 46. לאור האמור, לא ניתן לקבוע מי מבין חברי העמותה שכיהנו בשנת 1994, היו מבין מקבלי ההחלטה להתיר לירחמיאל לבנות את בית הכנסת על המגרש, או ליוו את בניית בית הכנסת על ידו, על חריגות הבנייה שבו. על חברי העמותה היתה מוטלת החובה לקיים אסיפה כללית מידי שנה, לערוך בה בחירות לחברי העמותה ולחברי ועד העמותה, ולתעד את ההחלטות בפרוטוקול. חובה זו הופרה על ידם, בכך שלא קיימו את האסיפות או לא תיעדו אותן בפרוטוקולים. בין היתר, לא תועדה ההחלטה להתיר לירחמיאל לבנות את בית הכנסת. הפרת החובה האמורה גרמה לאפלה באשר לזהותם של חברי העמותה החבים ברשלנות. 47. ככלל, על התובע רובץ נטל הראיה באשר לכל יסודות העוולה. יחד עם זאת, לכלל זה קיים חריג, וזאת אם הנתבע גורם ברשלנותו ל"נזק ראייתי" לתובע, בכך שנשללת ממנו יכולת להוכיח את תביעתו. (ע"א 789/89 עמר נ. קופת חולים פ"ד מו(1), 712 ; ע"א 285/85 נגר נ. וילנסקי, פ"ד מ"ג (3), 284).כאן, נגרם "נזק ראייתי" על ידי כך שחברי העמותה שללו מהתובעים ראיות חשובות, דוגמת פרוטוקולי דיונים של האסיפות הכלליות וחברי הועד של העמותה, מהם ניתן היה לעמוד על אופן קבלת ההחלטות בעניין בניית בית הכנסת. עדויותיהם על כך שלא נטלו חלק פעיל בעניני העמותה אומרות דרשני, ומעידות על זניחת אחריות המוטלת עליהם במסגרת התפקידים שלקחו על עצמם. 48. חברי העמותה לא הרימו את נטל הראיה באשר לאי קיום יסודות עוולת הרשלנות כלפיהם. לא נשמעו מפיהם עדויות ברורות ומשכנעות באשר לאופן שבו נוהלה העמותה אחרי ישיבת חברי העמותה מיום 27.11.94, על דרך קבלת ההחלטה להתיר לירחמיאל לבנות את בית הכנסת או על הדרכים שנקבעו לפקח על הבנייה. בנסיבות אלה, חבים חברי העמותה ברשלנות כלפי התובעים לנזקים שנגרמו להם. הרב יזדי 49. בכתב התביעה, נטען כי הרב יזדי (הנתבע מס. 12) הינו מייסד וחבר העמותה, ולכן חב יחד עם חברי העמותה האחרים. הטענה לא הוכחה. שמו של הרב יזדי אינו מופיע במסמכים שהוגשו כמייסד או חבר עמותה. אין גם כל עדות לכך. יחד עם זאת, במהלך המשפט, הועלו כנגד הרב יזדי טענות נוספות המקימות עילה לתביעה נגדו. יש לבחון גם את הטענות הללו, משום שהורחבה החזית, מבלי שנשמעה כל התנגדות לכך על ידי ב"כ הנתבעים. 50. הטענה שהרב יזדי היה מעורב בבניית בית הכנסת לא הוכחה. התובע אלמגור אמנם העיד (לראשונה בחקירתו הנגדית), כי הרב נראה בשטח מלווה את הבנייה ומבקש מירחמיאל לבנות לו את חדר הרב (שאחר-כך נהרס). יחד עם זאת, לשאלת ב"כ התובעים אם נראה הרב יזדי נותן הוראות לפועלים או לאדריכל , ענה אלמגור בשלילה. 51. לעומת זאת, הוכח כי לאורך כל תקופת התנהלות תיק זה ועד ליוני 2003, הוקצה לרב חדר בבית הכנסת, בו הוקמה לשכתו. לאורך כל התקופה הנ"ל ועד לעזיבתו את בית הכנסת, שימש רב יזדי כראש ה"כולל" במקום ואף העביר דרשות לציבור המתכנסים לאירועי בית הכנסת. 52. האם לאור האמור לעיל, יש לראות את הרב יזדי כ"תופס" לעניין ס' 37 וס' 44(א) לפקודת הנזיקין עם כל המשתמע מכך? "התפיסה", לעניין מקרקעין, מוגדרת בחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, "לרבות השימוש, ההחזקה או ההנאה שלא כעובד או כפקיד בלבד או לשם השגחה או שמירה בלבד". לפי ההגדרה שבסעיף 2 לפקודת הנזיקין, " 'תופש' - אדם התופש מקרקעין כדין, או הזכאי כלפי בעל המקרקעין לתפוש אותם או להשתמש בהם, ובאין אדם כאמור - בעל המקרקעין." מהגדרות הנ"ל, יש לראות את הרב יזדי כ"תופס מקרקעין" באשר הורשה להשתמש בהם על ידי העמותה. בהקשר זה, ראוי לציין כי אף עוולת המטרד, כרעותה עוולת הרשלנות, תופסת במצודתה אף את הנתבעים שפעלו על הקרקע במעמדם כתופסי המקרקעין, ולא בהכרח כבעלי הקרקע. 53. השאלה הבאה הינה האם בהיותו "תופס מקרקעין", עליהם נבנה בית הכנסת, קמה לרב יזדי חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעים, אשר הופרה על ידו והפרה זו גרמה נזק לתובעים? לדעתי, קמה לרב יזדי חובת זהירות קונקרטית לנוכח היותו מקיים לשכתו בתוך בניין בית הכנסת. הרב יכול היה לצפות את הנזק, בדמות עוגמת נפש, שנגרם לתובעים כתוצאה מקבלת קהל תלמידיו בלשכתו, אשר גרמה להצטופפות הבאים לשעריו על שביל לנכים הקרוב למדי לחלונות התובעים. ניתן לקבוע קיומה של צפיות גם כתוצאה מהצו שניתן ביום 18.4.00, אשר אסר שימוש בשביל לנכים למעט לצוות שבונה את בית הכנסת. הרב יזדי לא הוכיח כי נקט אמצעים סבירים על מנת לקיים את חובת הזהירות המוטלת עליו ולמנוע את המטרד. הרב לא התיצב לחקירה על תצהירו ותצהירו נמחק. ממילא, לא היה בתצהיר כדי להצביע על אמצעים סבירים שננקטו להפסקת המטרד. 54. לאור האמור העיל, מצטרף הרב יזדי לרשימת הנתבעים החבים כלפי התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם. יחד עם זאת, אחריותו מצטמצמת לנזקי המטרד כתוצאה מההתקהלויות בשביל לנכים, להבדיל מהנזקים בעקבות חריגות הבניה, שהוא אינו אחראי להן. בדרך של אומדן, אני קובע כי עליו לשאת במחצית הפיצוי שנפסק בגין עוגמת נפש. אני גם מחייב אותו בהשתתפות נמוכה יחסית בהוצאות המשפט. סיכום 55. לאור כל האמור, אני מחייב את הנתבעים מס. 1, 3-7, 9 - 11, ו- 13-14 (להלן: הנתבעים הנ"ל), ביחד ולחוד, לשלם לכל אחד מזוגות התובעים (אלמגור, דבוש ושיינפלד) סך של 25,000 ₪. אני גם מחייב את הנתבע מס' 12, ביחד ולחוד עם הנתבעים הנ"ל, לשלם מחצית סכום הפיצויים הנ"ל. בנוסף, ניתן בזה צו מניעה קבוע כלפי הנתבעים הנ"ל האוסר כל שימוש חורג מהיתר הבנייה של בית הכנסת וצו עשה קבוע להבאת בית הכנסת למצב בו יהיה לפי היתר הבנייה. במידה ואותן התאמות להיתר הבנייה (לרבות הצרת השביל לנכים והנמכתו, מילוי החפיר בצד המערבי של בית הכנסת ותיקון קיר התמך שמאחוריו) לא יעשו על ידי הנתבעים הנ"ל ועל חשבונם, יהיה רשאי כונס נכסים מטעם התובעים (במקרה שיפתח תיק הוצאה לפועל לביצוע פסק-הדין, ושהמינוי יתבקש ויאושר על ידי ראש הוצאה לפועל) לפעול לביצוע כל הפעולות הדרושות להתאמת מצב בית הכנסת להיתר הבנייה. במקרה שכזה, הוצאות פעולותיו של כונס הנכסים, ככל יואשרו, יחולו על הנתבעים הנ"ל ויתווספו לחוב הפסוק. 56. בנוסף, אני מחייב את הנתבעים הנ"ל לשלם לתובעים הוצאות משפט (לרבות האגרה הגבוהה, שנדרשה לאור מצב בית הכנסת בעת הגשת התביעה), וכן שכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪ + מע"מ. הנתבע מס' 12 ישתתף עם הנתבעים הנ"ל בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד שנפסק בסכום כולל של 5,000 ₪ + מע"מ. בניהפיצוייםמטרדצוויםצו מניעה