החלטה רקע 1. התובעים הגישו תביעה כספית ע"ס מליון ₪ כנגד הנתבעים וכשמהות התביעה "פיצויים נזיקין צו עשה בגין פרסום לשון הרע". עניינה של התביעה בשתי כתבות שפורסמו בעיתון "גלובס", 30.9.01. הגליון האמור עסק בדו"ח מבקר המדינה שפורסם ב-30.9.01. כותרתה של הכתבה המרכזית נשוא התובענה "שובו של אותלו". 2. בכתב ההגנה לא הוכחש עצם הפרסום וכשבסעיף 5 לכתב ההגנה נטען, כי אין לשון הרע בפרסום וכי הוא מהווה דווח על ארועים שבהם יש עניין ציבורי ראשון במעלה. כן נטען, כי אין לתובעים עילת תביעה כנגד הנתבעים וכי על כן דין התביעה להדחות ו/או להמחק. בנוסף נטענו טענות הגנה אלו או אחרות. 3. הוגשו בקשות מבקשות שונות בכל הקשור להליכים המקדמיים, אולם לא הוגשה בקשה נפרדת למחיקת התביעה על הסף מחוסר עילה. 4. הצדדים חלוקים בשאלת סדר הבאת הראיות כשמחד, התובעים טוענים כי מעת שהפרסום לא הוכחש, על ביהמ"ש לקבוע באופן אוביקטיבי וללא הבאת ראיות, כי מדובר בלשון הרע וכשהנתבעים טוענים, כי על התובעים להתחיל בהבאת הראיות, מנימוקים שונים. 5. התובעים בטיעוניהם מבקשים כי הדיון יפוצל לשני חלקים, כאשר החלק הראשון יעסוק בשאלת האחריות והחלק השני יעסוק בכימות הנזק, כלשונם, תוך שראשית לכל, 1עותרים התובעים כי ביהמ"ש יקבע כי הפרסום עולה כדי "לשון הרע". הנתבעים בטיעוניהם, בכל הקשור לסדר הבאת הראיות אינם מסתפקים בסוגיה אחרונה זו אלא, אף הם עותרים כי ביהמ"ש יקבע כי "אין כל לשון הרע על התובעים ולמחוק את התביעה על הסף בהתאם". פרסום לשון הרע 6. אכן, כפי שנפסק לא אחת, כי המבחן אם הפרסום הינו בגדר לשון הרע כמשמעותו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), הינו מבחן אוביקטיבי אשר על ביהמ"ש להכריע בו ללא ראיות. 7. על מנת לבחון אם הפרסום מהווה לשון הרע, מן הראוי לבחון את הפרסום בכללותו, תוך התייחסות ספציפית לאותם חלקים אשר בגינם הוגשה התביעה. 8. בכתבה דנן, לא הסתפקו הנתבעים בדווח מדו"ח מבקר המדינה בלבד, או בכל הקשור לתובע בהקשר זה, אלא שהנתבעים מצאו לנכון לפרט מעבר לאמור פרשיות נוספות, תוך שראוי לצטט מהכתבה כדלקמן: "דמות מפתח בחקירת מבקר המדינה על ניהול הכספים של שרון היא זו של דוד ספקטור (התובע - י.ש.)... בעקבות חקירת המבקר, בה קיבל מידע רב מספקטור". בהמשך צויין כי התובע הוא חוקר פרטי וכי הוא בעל החברה, היא התובעת 2, "ושמו נקשר למספר פרשיות". הפרשה הראשונה התייחסה לפרשת פ.י.ט. תוך תיאור קצר שלה וכשבהמשך מצויין "ספקטור, שבעברו היה מודיע של מס ההכנסה ובמספר פרשיות היה גם מודיע משטרתי, מסר למס הכנסה מידע על פרשת פ.י.ט..." וכשנטען כי עלה חשד "שספקטור שימש למעשה כאיש קש אשר תפקידו היה להביא מידע למס הכנסה..." וכי במסגרת זו "פורסמה מעורבותו של ספקטור וכן הכינוי שניתן לו במס הכנסה - "אותלו" ". הפרשה השניה מוגדרת בכתבה "...מלחמת האזנות הסתר הגדולה בתקשורת..." וכשביחס לכך צויין "ספקטור מסר מידע למשטרה, ומצד שני, בעצמו נחקר כחשוד בהאזנות סתר בפרשה זו..". עוד מפרטת הכתבה עתירות ותביעות שהגיש התובע ואשר נדחו, כי התובע הועמד לדין בעבר בגין מתן שוחד אך זוכה וכי ב-1996 הורשע ונידון למאסר על תנאי באי העברת ניכוי מס משכרם של עובדי אחת החברות שבשליטתו. מכאן, עוברת הכתבה לנשוא דו"ח מבקר המדינה וכשבעניין זה מתואר מעמדו של התובע כפי שהציג עצמו במהלך עבודת הצוות של שרון "כאסטרטג הראשי של הצוות ודרש סמכויות רחבות...", תוך דרישות שעוררו התנגדות ועימותים וכשבסופו של יום בעקבות העימותים "דרש ספקטור את פיטוריהם של מספר גורמים בליכוד" אולם, התובע הוא זה שהתפטר עוד לפני הבחירות. והנה, בסופה של הכתבה מובא ציטוט מדו"ח המבקר בדבר הבדלי גרסאות בשאלה עד כמה הדוק היה הקשר בין עבודת הצוות לבין עבודת המנגנון המפלגתי. בהמשך, ובהתייחסות לכך מצויין, כאילו עדויות התובע עמדו מול עדויות של בכירים בליכוד "כאשר ספקטור טען לקשר הדוק מאוד, ואילו אנשי מנגנון הליכוד טענו, שדבריו של ספקטור מוגזמים, ויש להביא בחשבון מניעים של נקמנות אישית מצידו". אין לנתק את בחינת הדברים האמורים מהכתבה המתנוססת מעל לכתבה דלעיל, תוך תיאור המחלוקת בין הליכוד ושרון לבין המבקר. 9. בשלב זה של הדיון, אין אנו נדרשים לשאלת אמיתות אשר פורסם, כולל אשר מצוי או לא מצוי בדו"ח מבקר המדינה והעדויות שניתנו לקראתו. 10. כפי שצויין בספרו של שנהר "דיני לשון הרע" בעמ' 119 "כאמור, יתכנו מקרים שבהם כותרת תהווה לשון הרע כשלעצמה, למרות שבגוף הכתבה יאמרו דברים אחרים. מאידך גיסא, יתכנו מקרים בהם כותרת הכתבה תהיה תמימה לכאורה אבל משאר חלקי הכתבה ניתן יהיה ללמוד על פוגענותה של הכותרת. במקרים כאלו יהא התובע רשאי להסתמך על האמור בגוף הכתבה כדי לפרש את הכותרת. אולם, הוא לא יוכל לבקש מבית המשפט לפרש את הכותרת לאור דברים מסויימים מתוך גוף הידיעה, תוך התעלמות משאר הדברים הנאמרים בה". כפי שנקבע בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מג (2) 333 "השאלה העיקרית והמרכזית בערעור זה היא מהי המשמעות של הדברים שפורסמו בעיני הקורא הסביר והרגיל. ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים...". כן ראה בע"א 334/89 מיכאלי ואח' נ' אלמוג, פ"ד מו (5) 555 "יצויין, שאין לנו צורך להזקק לראיות השונות שהביאו הצדדים באשר לתגובה שהיתה בפועל לכתבה. ההלכה היא כי אין צורך בהבאת ראיות בדבר המשמעות שקורא מסויים או סוג קוראים זה או אחר ייחס לפרסום הנדון, אלא בית המשפט יקבע ממצא בשאלה האם אכן מהווים הדברים לשון הרע אם לא...". 11. מכאן, אם ניישם את האמור לענייננו, הרי לכאורה עולה מהכתבה המרכזית, לרבות כותרתה והאמור בה, כי התובע מוצג כאדם אשר אינו בוחל במסירת מידע בנושאים שונים בהם הוא מעורב, תוך שהכתבה אינה מסתפקת בנושא דו"ח מבקר המדינה הספציפי אלא מתייחסת וכאמור בה, למספר פרשיות נוספות. ההקשרים של אותן פרשיות באותה מתכונת, דהיינו, בפרשת פ.י.ט. מסר למס הכנסה מידע על אותה פרשה, שימש לכאורה כאיש קש, עד שזכה לכינוי ספציפי של "אותלו", כך גם בפרשת האזנות הסתר מסירת מידע למשטרה כשהוא עצמו נחקר בעניין וכן קביעה הכוללת, כי מדובר במודיע של מס הכנסה ומודיע משטרתי. דומני, כי בנסיבות שכאלו, לרבות הכותרת לכשעצמה, הקורא הסביר יכול ויסיק כי אותו "אותלו" חזר לפעול גם בפרשה דנן, כפי שפעל בעבר, דהיינו, שלכאורה, הוא זה שמיוזמתו פנה למבקר המדינה וכשעדותו עומדת מול עדויות אחרים וכשניתן אף להסיק כי האמור מתוך מניעים של נקמנות אישית. 12. התובעים אף מפנים למכלול הכתבות מאותו מועד ובהקשר לדו"ח מבקר המדינה, תוך שהם מפרטים בכתב התביעה את אותם חלקים מהכתבה המרכזית אשר לדידם מהווה לשון הרע. כן מתייחסים התובעים בתביעתם באופן ספציפי לפרשה זו או אחרת מבין הפרשיות האמורות וכשבסעיף 9.9 הם מציינים "כי למעשה, ממכלול הדברים השזורים בפרסום מתחילתו ועד סופו בצרוף כותרת הפרסום "שובו של אותלו" נאלץ הקורא הסביר להבין, כי התובע 1, בהיותו "מלשין מועד" ומודיע משטרתי במספר פרשיות, ובהיותו מגיש עתירות ותביעות סרק סדרתי, כך גם כנגד עופר נמרודי והעתון מעריב הינו "מכה שנית" ואולי אף יותר, עת פעל באותה דרך ומאותם מניעים בלתי כשרים גם עתה. אצל הקורא הסביר מתקבלת תמונה כי הנתבע 1 (צ"ל התובע 1 - י.ש) עומד מאחורי פתיחת החקירה ע"י מבקר המדינה וכי הוא זה שמסר מידע ויזם את החקירות כנגד ראש הממשלה שרון והליכוד. מהפרסומים מבין הקורא הסביר, כי התובע 1 פעל כאמור ממניעי נקמנות אישית מצידו". אכן נראה, שבעיקרי הדברים שפורטו לעיל יש ממש בטענות התובע. לכאורה, אכן, יכול הקורא הסביר להסיק כי דרכו של התובע להיות קשור עם גורם זה או אחר ולאחר מכן לנצל קשר זה למסירת מידע זה או אחר וכשבמיוחד ניתן להסיק מהפרשיות האחרות ואשר צויין בכתבה ופורט לעיל, כי כך הדברים גם ביחס לנשוא דו"ח מבקר המדינה, תוך שבפרסום אף פורט הרקע הלכאורי, לפעולות שכאלה. המסקנה המתבקשת, שלכאורה, אין מקום להיות בקשר זה או אחר עם תובע שכזה, לאור הסיכון הלכאורי הנשקף ממנו. דומני, כי בנסיבות שכאלו ובחינת הקורא הסביר וזאת בלבד, אכן, הפרסום הינו בגדר לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. 13. לא התעלמתי מאשר נקבע בע"א 466/83 אג'מיאן שאהה נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן, פ"ד לט (4) 734. אולם, אין המקרה דנן דומה לאשר נקבע שם, ובמיוחד בהתחשב באמור בחוו"ד של המשנה לנשיא השופטת בן פורת וכן באמור בדברי השופט אלון, בכל הקשור לנושא הלשנה במקרה זה או אחר. לאור המפורט לעיל, אין המקרה דנן בגדר אותם מקרים החותרים תחת אושיות שלטון החוק, החברה והמדינה. לא מדובר במקרה דנן על מסירת מידע לשלטונות, אלא, לכאורה, ניתן להסיק מהכתבה את אשר צויין לעיל שהינו מעל ומעבר לעצם מסירת מידע למס הכנסה. כמובן שבענייננו יש להדרש לכותרת "שובו של אותלו" אשר לא למותר לציין את המשמעות הנודעת לכך, וזאת לאור האמור בכתבה עצמה ואשר בצדק צויין ע"י התובעים כחזרה וכ"מכה בשנית". לא מצאתי לנכון להדרש מעבר לנצרך בהחלטה זו, הגם שיתכן ונדרש להרחבה בהמשך הדיון, תוך התייחסות יותר ספציפית. 14. נדגיש ונציין, כי הנתבעים הם אלו שבחרו לעתור במסגרת שאלת סדר הבאת הראיות, כי ביהמ"ש יורה על מחיקת התביעה מחוסר עילה בטענה כי אין בפרסום משום לשון הרע. בכך, הזקיקו הנתבעים את ביהמ"ש להדרש כבר עתה לשאלה זו, אשר כאמור אינה נצרכת לראיות וכשאין חולק ביחס לפרסום עצמו ובגין כך, קבע ביהמ"ש כבר עתה את אשר קבע ולו ביחס לאשר פורט לעיל. סדר הבאת הראיות 15. כפי שנקבע ברע"א 3576/94 השיקמה הוצאה לאור בע"מ ואח' נ' רום ואח' פ"ד מח (4) 388 וכן ברע"א 2347/02 נמרודי נ' רשות השידור ואח' תק-על 2002 (2) 155, יש מקום לפצל את הדיון, דהיינו, שבשלב הראשון תקבע שאלת האחריות ורק לאחר מכן, שאלת הנזק, אם בכלל. משקבענו שלכאורה, מדובר בפרסום שיש בו משום לשון הרע וכשלנתבעים טענות הגנה, הנתבעים נושאים בנטל הבאת הראיות. ראה, שנהר בעמ' 465, וכן בש"א (ירושלים) 3154/00 שרנסקי ואח' נ' נודלמן ואח', תק-מח 2000 (3) 596. כן ראה את אשר נקבע בהחלטתו של כב' השופט עדיאל בת.א. 455/94 בביהמ"ש המחוזי בירושלים חב' הכשרת הישוב ואח' נ' רשת שוקן בע"מ ואח' מיום 16.1.96 ובמיוחד האמור בעמ' 30-29. 16. הגם שבסעיף 14.4 לכתב התביעה מצויין כי הפרסומים נעשו, בין היתר, בניגוד לחובות החלות על הנתבעים מחוק העונשין תשל"ז - 1977 ובניגוד להוראות חוק יסוד כבוד האדם וחרותו ובניגוד לחוק הגנת הפרטיות תשמ"א - 1981, הרי לכאורה, לאור האמור במכלול התביעה ובמיוחד סעיף 14.5, הרי אין באמור כעילות תביעה נוספות. על מנת הסר ספק, אם התובעים היו עותרים לעילות שמעבר לחוק אסור לשון הרע, אזי, היה עלינו לבחון את השאלות דלעיל, בהתחשב בכך. יתכן ולא בכדי לא נדרשו התובעים לטיעון זה בתגובתם לתשובת הנתבעים. מכל מקום ועל מנת הסר ספק, לכאורה, גם לאור הטיעון של התובעים, עילת התביעה שביחס אליה ניתנת החלטה זו הינה העילה לפי החוק וזאת בלבד. כמובן, שאם התובע נדרש מעבר לעילה האמורה, אזי, אין מקום לטיעון ואשר נקבע לעיל שעניינו, כאמור, העילה שבגדר החוק והיא בלבד. 17. חלק מהנטען בתשובת הנתבעים עניינו למעשה, טענות הגנה שידונו בהמשך הדיון. בנוסף, נציין כי אין בכך שהתובעים הרחיבו בטיעוניהם בתביעה, לרבות שאלת הזדון, המגמתיות ובמיוחד כי "הנתבעים בשרות בעלי עניין" לשנות מהאמור וזאת בהתייחס בשלב זה של הדיון. כמובן, שבמסגרת הדיון בשלבים הבאים ידרש התובע לאשר ציין בתביעתו ואשר פורט לעיל וכשלכאורה, גם אם הנתבעים יחלו בהבאת הראיות וכשהתובע רשאי להביא ראיות מפריכות מטעמו, עדיין קיים שיקול הדעת, לאפשר לנתבעים להביא הנדרש מטעמם, בהתייחס לאותן ראיות מפריכות, ככל שיהיו. תביעת התובעת 2 18. כל האמור טוב ויפה בכל הקשור לתובע. אולם, לא ביחס לתובעת. עצם היותו של התובע בעל חברה זו או אחרת וכשהמפורט בכתבה מתייחס בעקרון לתובע, אין למצוא בכך משום פרסום לשון הרע ביחס לתובעת. לאור האמור, דין תביעת התובעת 2 להמחק. עתירת הנתבעים בנושא ההליכים המקדמיים 19. בזמנו, נדרש ביהמ"ש לעתירת הנתבעים בבש"א 1355/02 בכל הקשור למתן צו גילוי מסמכים, פרטים נוספים ותצהיר תשובה לשאלון וכן לעתירת התובע בבש"א 2440/02 בנושא זה. 20. בדיון ביום 11.7.02 ציין ב"כ הנתבעים "ניתנו תצהירי גילוי מסמכים הדדית ונעשה עיון..." וכשביהמ"ש ציין בהחלטתו "בכל הקשור לגילוי מסמכים, לאור ביצוע האמור, כל שנדרש בנושא זה עיון וב"כ הצדדים יתאמו הנדרש לצורך העיון...", תוך שנקבע מועד לביצוע וכן ביחס לתשובות לשאלונים. בנוסף, נקבע מועד בו יהא רשאי כל צד לפנות לביהמ"ש בבקשה, בכל הקשור להליכים המקדמיים וכשבעקבות האמור נמחקו הבקשות דלעיל. 21. בבש"א 3758/02 עותרים הנתבעים "למחיקת התביעה ו/או לחיוב המשיבים בגילוי מסמכים..." תוך שבעתירה עותרים הנתבעים לחייב את התובעים לתת תצהיר גילוי מסמכים מלא וכדין, וכן להורות להעביר לנתבעים לעיון את כל המסמכים המפורטים בתצהיר גילוי המסמכים, אשר נתן התובע, תוך קביעה כי לא חל חסיון לגבי מסמכים אלו. בתצהיר גילוי המסמכים אשר ניתן ע"י התובע, מציין התובע, בין השאר, כדלקמן: א. כי מרבית המסמכים הרלוונטים הקשורים לדו"ח מבקר המדינה וכן חומר נוסף הקשור לשרותים שניתנו לאריאל שרון, נלקחו ממשרדו ע"י המשטרה בהתאם לצו ביהמ"ש וכשאין בידו רישום פרטני של מסמכים אלו וכי רק לאחר החזרתם יושלם תצהיר גילוי המסמכים. ב. תיק חסוי עם מסמכים הקשורים לחקירת מבקר המדינה. ג. תיקים סודיים של חומר, הכולל גם פרסומים בתקשורת הקשורים במתן הייעוץ לאריאל שרון. ד. תכתובות סודיות עם אריאל שרון. ה. מסמכים סודיים במחשב האישי הקשורים למתן שרותים לאריאל שרון. ו. התכתבות סודית עם עו"ד וייסגלס הקשורה במתן השרותים לאריאל שרון. ז. פסקי דין, כתבי טענות, פרוטוקולים בהליכים המשפטיים השונים אשר צויינו בכתבה וכן, חומר הקשור לאותם משפטים. ח. פרסומים בעתונים שונים אשר ניתן לאתרם בארכיב, או בספריית בית אריאלה. 22. במכתבו של ב"כ התובעים לב"כ הנתבעים מצויין: א. כי ביחס לאמור בס"ק ז' לעיל, אלו מצויים בארכיב בתי המשפט ואשר חלקם הנרחב מצוי במשרדי התובעים וכשמדובר באלפי אם לא למעלה מכך, של מסמכים. ב. כי בשל שריפה שארעה בבניין משרדי התובעים וסכנת התמוטטות, חלק מהמסמכים אינו נמצא בהישג יד. ג. נכונות התובעים למתן יפוי כח לעיון בתיקי בתי המשפט. 23. הנתבעים מתריסים כנגד הסירוב לאפשר עיון במסמכים. התובעים בתגובתם טוענים, כי דווקא הנתבעים לא בצעו את אשר הורה ביהמ"ש וכי בגין כך הגישו את בש"א 3775/02, וכשהנתבעים אף לא ממציאים מסמכים אשר פורטו בתצהיר גילוי המסמכים מטעם הנתבעים. עם זאת, מציינים התובעים כי קיים סיכום מפורש בין הצדדים כי מסמכים אשר מצויים בארכיונים השונים, בארכיוני בתי המשפט או העתונים, יבוצע העיון בהם באמצעות פניה לאותם ארכיונים. בגין כך, אף הנתבעים עצמם לא מסרו עותקים מאותם פרסומים פומביים. כן טענו התובעים טענות נוספות ואף השלימו הטיעונים בהתאם לבקשה דנן. מהות המסמכים - והעיון בהם 24. טרם שנדרש להכרעה בבקשה, מהראוי לציין את אשר ציין התובע בסעיף 5 לתצהיר גילוי המסמכים "בחזקתי ו/או בשליטתי מצויים המסמכים הבאים הנוגעים לעצם פרסום לשון הרע בכתבות...". האמור, עומד לכאורה בסתירה לאשר ציין ב"כ התובעים בכל הקשור לאשר רלוונטי או לא רלוונטי וכן אשר נטען, בכל הקשור להיות מסמכים אלו או אחרים קשורים לשאלת הנזק. טענה נוספת שטוען לה ב"כ התובעים, כי לאור הוראת סעיף 18 לחוק, הרי אין הוא חייב לחשוף את ראיותיו ובמיוחד שבטענות ההגנה בדבר אמת בפרסום , לא רשאים הנתבעים להדרש לחומר שיסופק להם ע"י התובעים ככלל. 25. ההגנה הקשורה לאמת בפרסום אינה מחייבת כי על הטוען לטענה זו להזקק אך ורק לחומר שעמד בפניו בעת הפרסום, אלא, רשאי הוא לפרוס ולהביא בפני ביהמ"ש כל חומר שהוא להוכחת טענתו זו. ראה שנהר, עמ' 222 וכן בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח' פ"ד נב (3) 1 ; 38. אומנם, האמור בשנהר שם בדבר חשיפת הראיות וטיעון התובע נסמך על אשר נקבע בבר"ע 228/75 ברקן נ' תמרי ואח' פ"ד ל (1) 470, אולם עניינו של אותו פס"ד הוא העדר שיקול דעת של ביהמ"ש בכל הקשור לעצם התרת הבאת ראיות מפריכות כהוראת סעף 18 וכשביחס לכך, צויין בפס"ד זה, כי אין על התובע להניח את דעתו של ביהמ"ש, תחילה, כי הראיות שיביא יהיה בהם משום ראיות לסתור. במסגרת זו, אכן אין התובע נזקק לפרוט אותן ראיות מפריכות. עם זאת, יש להבחין בין נושא שאלת גילוי המסמכים לכשעצמה לבין נושא הבאת ראיות מפריכות. כך, ראיות מפריכות יכול ויהיו עדויות אלו או אחרות ואף עדות התובע עצמו וללא קשר למסמך זה או אחר. גם באותם פסקי דין אשר התייחסו לפיצול הדיון ואף לפיצול בכל הקשור להליכים המקדמיים כפרשת השיקמה דלעיל, הרי לא נקבע כאילו בתביעות שעניינן לשון הרע חל דין שונה בכל הקשור לנושא של גילוי מסמכים. 26. אין אני מקבל את אשר נטען ע"י התובע, כאילו הקביעה בפרשת ידיעות אחרונות דלעיל אינה ראויה, הגם שצויינה אגב אורחא. לא בכדי הן בשנהר והן בפס"ד האמור, נדרשו להצעת החוק לעומת החוק. במיוחד יפים הדברים בפרסום שבעתון. 27. כאמור, יש להבחין בין ראיות כעדים וחשיפתם, אשר לכאורה יתכן ואין התובע נדרש לחשיפתם, לבין גילוי מסמכים לכשעצמם ואפשרות העיון בם. אין אנו יודעים עתה מי העדים אשר הנתבעים יזקקו להם וכך גם ביחס לעדויות מטעם התובע, ככל שיהיו. אין למנוע מצד מהצדדים להזקק לעיון במסמכים ואף שימוש בהם בחקירת עד מהעדים, בכפוף להוראות סעיף 22 לחוק. 28. והנה, בטעון התובע, אשר ראוי לציין, כי חרג מאשר הורה ביהמ"ש, טוען ב"כ התובעים בהסתמך על רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ ואח' פ"ד נה (1) 515, כי יש לדחות את נושא העיון במסמכים עד לתום הבאת הראיות מטעם הנתבעים. אולם, באותו פס"ד נקבע, כי הכלל הראשוני הינו "לשחק בקלפים גלויים" וכשהאמור חל אף ביחס לתביעות בגין נזקי גוף, נשוא פס"ד האמור, וכיוצא מהכלל, ומהנימוקים שפורטו וזאת בהקשר לנושא של מהימנות, קבע שם ביהמ"ש את אשר קבע. אין אני מקבל כי תביעות בגין לשון הרע שונות מכל תביעה אחרת בנושא גילוי מסמכים בכפוף לקשור להוראת סעיף 22 לחוק . יתר על כן, "גרסת התובע" מצוייה כבר לפנינו בעצם הפרסום ועתה אנו נדרשים להוכחת אשר מוטל על המפרסם, ובעניין שכזה לכאורה, לא חל אותו חשש אשר ציין ביהמ"ש בפס"ד האמור. יתר על כן, יתכן וחשיפת האמור תוביל אף לפשרה כפי שמצויין שם. 29. טענה נוספת של התובעים הינה, כי המסמכים אינם רלוונטיים אלא, לשלב השני של המשפט וכי אין "לתפוס" את התובע על טעותו בסעיף 5 לתצהיר גילוי המסמכים. כך עותר הוא להגשת תצהיר גילוי מסמכים מתוקן. אין לקבל טיעון זה הן מהפן "הפרוצדורלי" והן מהפן המהותי. מעת שניתן תצהיר אשר צויין בו אשר צויין, שוב אין מקום לחזרה ממנו. לא למותר לציין, כי חילופי עו"ד אינם נימוק לכך. מעת שצויין בתצהיר אשר צויין, אין מקום ואין גם נימוק לחזרה של המצהיר. אם אכן אמת הצהיר, הכיצד ניתן לשנות זאת, הכל בגין שאלת העיון במסמכים: אולם, מעיון במפורט בתצהיר גילוי המסמכים, הרי לכאורה, לא מדובר בגילוי נושאים שאינם קשורים ישירות לנושאים נשוא הכתבה. דהיינו, לנושאם הקשורים לשאלת הנזק, אלא, ספציפית בהתייחס לנושא האחריות העומד עתה לדיון. לא למותר להוסיף, כי האמור אף לא נתמך בתצהיר. 30. אכן, צודקים התובעים בטענתם, כי ביחס לעצם הדרישה להגשת תצהיר גילוי מסמכים חדש וערוך כדין, אין להזקק לכך לאור ההחלטות שניתנו בזמנו. יתר על כן, לאור מחיקת התביעה שהגישה התובעת 2, הרי אין גם להדרש להגשת תצהיר גילוי מסמכים מטעמה. אולם, אין באמור למנוע מהנתבעים לעתור לעיון במסמכים אשר צויינו בתצהיר גילוי המסמכים ואשר המצהיר מצא לנכון לציין, כי הם סודיים או חסויים. בצדק טוענים הנתבעים שלכאורה, התובעים יוצרים "חסינות" אשר אינה מוכרת בדין וכפי שנקבע ברע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נ' עפרה גלעד ואח' פ"ד מט (2) 516 "המשפט עומד על האמת. ביסוד ההליך השיפוטי עומדת חשיפת האמת" (522). אכן הדין מכיר במקרים חריגים בעקרון החסיון "עם זאת הגישה כלפי החסיון הינה חשדנית". ייתכן ולא בכדי, חרף הטיעון הנרחב של התובעים, לא מצאו הם לנכון להדרש לנטען בכל הקשור לנושא אחרון זה בטיעוניהם, אלא בטיעון קצר ביותר. מעת שבחר התובע להגיש את תביעתו, חשף הוא עצמו לצורך בגילוי כל אותם מסמכים הרלוונטיים לנשוא המשפט ובמיוחד לאותם מסמכים אשר הוא מצא לנכון לפרטם. לכאורה, ניתן להבין מטיעוני התובעים כי יכול ואלו יחשפו בשלב השני, מכל מקום לא הצביע התובע על מקור בדין המאפשר חסיון על מסמך זה או אחר שפורט בתצהיר גילוי המסמכים, למעט הקשור למגבלות שבהתאם לחוק מבקר המדינה, [נוסח משולב]. 31. ומהכלל אל הפרט וכדלקמן: א. בכל הקשור למסמכים אשר נטען כי נלקחו ע"י המשטרה, על התובע לא להסתפק בכך, אלא, עליו לנסות ולהדרש לאותם מסמכים, לרבות פניה למשטרה וככל שהדבר לא יצלח, יפרט התובע בתצהיר את אשר ביצע בהתאם לאמור. ב. בכל הקשור לחומר אשר אסור בפרסום בהתאם לחוק מבקר המדינה, הן בהתייחס לאמור בסעיף 28 לחוק האמור והן בהתייחס לסעיף 30 לחוק האמור, הרי לכאורה, מוגבל גילוי של חומר שכזה וכן האפשרות לעיון בו. ג. בכל הקשור לפרסומים הפומביים, דומני, כי יש מקום שב"כ הצדדים ישכילו לפעול לפי אותה הסכמה נטענת על מנת למנוע הצורך בצילום של מסמכים רבים אשר יתכן ואין הצדדים נצרכים להם. לחילופין, ככל שלא תהיה הסכמה בישום המפורט לעיל, יש מקום לאפשר עיון כהוראת התקנות, תוך שבעקבות העיון יצולם אשר ידרש וכשהאמור הינו הדדית. ד. אין מקום לחסיון או סודיות אשר נטענו ע"י התובע ועליו לאפשר עיון בכל אותם מסמכים אשר טרם גולו עד כה, בכפוף כאמור, להגבלה מכוח חוק מבקר המדינה דלעיל. סיכומם של דברים 32. נוכח כל האמור אני מורה כדלקמן: א. תביעת התובעת 2 נמחקת בהעדר עילה. ב. ביהמ"ש קובע, כי בפרסום נשוא התביעה יש משום פרסום לשון הרע. ג. הדיון יפוצל באופן שבשלב הראשון תדון שאלת האחריות ואילו בשלב השני, ככל שידרש, שאלת הנזק. ד. הנתבעים יחלו בהבאת הראיות. ה. עד ליום 20.5.03 יבוצע ע"י התובע וכן ע"י הנתבעים, אשר הורה ביהמ"ש בכל הקשור לנושא העיון במסמכים. ו. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. 33. נוכח האמור בהחלטה, יודיע ב"כ התובע אם התובע עומד על המבוקש בבש"א 3775/02 וכן בבש"א 3846/02 וזאת לא יאוחר מיום 5.5.03, לרבות הזקקות לאשר יידרש, אם בכלל, לאחר תום השלב הראשון. עיתונותלשון הרע / הוצאת דיבה