התובעים טענו כי המנוחה נפטרה שעה שנמצאה תחת השגחה בטיפולם של הנתבעים ותולו את האשם בהתאבדותה של המנוחה ברשלנות רפואית של הצוות הרפואי כלפיה. פסק דין 1. בפני כתב תביעה אשר הוגש על ידי עזבון המנוחה ז"ל והילדים כנגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית (להלן: "קופ"ח") וכן כנגד הרופאה. 2. זה המקום לציין כי מהמסמכים שצורפו לכתב התביעה עולה כי שמה של המנוחה הינו ולא כפי שנכתב בכתב התביעה, ויש להצר על כי טעות מעין זו מתרחשת. 3. לטענת התובעים, סבלה הגב' ז"ל (להלן: "המנוחה") ממחלת נפש אשר גרמה לה לדיכאון. המנוחה ביצעה מספר ניסיונות לשים קץ לחייה, וביום 29/11/94 אושפזה במעון היום הפסיכיאטרי במרכז הרפואי על שם סורוקה, במסגרת פתוחה של אשפוז יום. בתאריך 11/12/94, כשבועיים לאחר אשפוזה, אובחנה הרעה משמעותית במצבה של המנוחה, ו"הנתבעים שקלו אז להוציא הוראת אשפוז כדי לאשפז את המנוחה בכפייה, אם תסרב לאישפוז מרצון" (סע' 13 לכתב התביעה ). עוד הסתבר כי במהלך סוף השבוע (10/12/94 - 9/12/94) לא נטלה המנוחה את תרופותיה וביום 11/12/94 הודע למנוחה על הכוונה לאשפזה אישפוז מלא. התובעים טוענים כי "הואיל ולנתבעים היתה ידועה היטב התנגדותה של בני משפחת המנוחה לאשפוזה, נאמר למנוחה כי תישלח עובדת סוציאלית לביתה כדי לשכנע את בני המשפחה בנחיצות האשפוז" (סע' 16 לכתב התביעה). המנוחה נשלחה לביתה , אולם "תחת שתפנה לביתה, שמה המנוחה פעמיה לחוף הים באשקלון , וביום 11/12/94 שמה קץ לחייה בהתאבדות בטביעה... " (סע' 18 לכתב התביעה). התובעים טוענים כי "המנוחה נפטרה שעה שנמצאה תחת השגחה בטיפולם של הנתבעים..." (סע' 19 לכתב התביעה) ותולים את קולר האשם בהתאבדותה של המנוחה - ברשלנותם של הנתבעים כלפיה. 4. הנתבעים מכחישים את טענת ההתרשלות. לטענתם ניתן למנוחה טיפול נכון ובהתאם לשיקול דעתה של הרופאה שטיפלה במנוחה. עוד טוענים הנתבעים כי "בעמדתם הסרבנית (של משפחת המנוחה - ד.ג.) כלפי הטיפולים להם נזקקה המנוחה, ובלחצים הקשים שהפעילו עליה לחזור ולתפקד בבית למרות מחלתה וחוסר האונים שחשה, גרמו התובעים, ובעיקר תובע מס' 2 (הבעל - ד.ג.) לכשלון הטיפול הנפשי ולרצונה של המנוחה לשים קץ לחייה..." (סע' 32 ז' לכתב הגנה). 5. נסיבות הטיפול, האישפוז וההתאבדות המסמך הרלבנטי ביותר לקביעת נסיבות הטיפול וההתאבדות הינו התיק הרפואי מבית החולים סורוקה. מתיק זה עולה, כי המנוחה התייצבה לקבלת טיפול בבית החולים לבדה, ללא כל מלווה. ממסמך הקבלה מיום 29/11/94 עולה, כי שני בני משפחה נוספים של המנוחה חלו במחלת נפש. אח אחד התאבד בשנת 1984, ואח נוסף - האח הבכור - סובל ממחלת נפש ממושכת, אולם אינו מטופל. המנוחה פרטה בשיחה עם "חדווה" (החתומה על מסמך הקבלה) כי ניסתה לשים קץ לחייה שלוש פעמים, וכי אחותה אשר עובדת כאחות בבית החולים איכילוב לקחה אותה לטיפול בבית החולים איכילוב, שם קיבלה טיפול תרופתי "ומעט שיחות שהקלו מעט". המנוחה סיפרה לחדווה כי בעבר ניסתה להתאבד בקפיצה מבנין גבוה "אך פחדה", וכן ניסתה להטביע את עצמה בים, אך "לא נכנסה לים, פחדה, לא היה לה אומץ". המנוחה סיפרה כי היא גננת במקצועה, אולם "איננה מסוגלת לעבוד כגננת...".בהתייחסותה לבעלה, סיפרה המנוחה כי בתחילה הגיב בעלה "בחריפות, אחר כך החליט שמדברת שטויות, אינו תומך בטיפול, לא מבין שזו מחלה אבל מאפשר לאסתר לטפל באשפוז, בלי התערבותו". חדווה סיכמה את מסמך הקבלה בקובעה כי "מדובר במחלה פסיכוטית דלוזיונלית. יש קווים פארנואידים . מחשבות שווא... ". מעיון בתיק הרפואי, לא ברור מה אירע בין מועד קבלתה של המנוחה לאשפוז יום בתאריך 29/11/94 ועד ליום 4/12/94 - מועד בו נכתב בתיק הרפואי כי ד"ר לוין (הרופאה - ד.ג.) "שוחחה עם הבעל - לא מוכן להגיע לשיחה משותפת". בתאריך 4/12/94 כתבה הגב' ברברה רייכר כי המנוחה מעונינת מאד "לשתף את בעלה, אך הוא אינו קולט את גודל החולי ודורש ממנה תפקוד, מבלי שיפגש איתנו. אנסה ליצור עימו קשר". ביום 5/12/94 אובחנה המנוחה כבעלת "אפקט דיכאוני , דיברה עם ד"ר לוין .. חשיבה אובדנית. מרגישה קפואה... ". מהתיק עולה כי הבעל זומן לשיחה באותו תאריך אך אֵחַר להגיע, והגיע לאחר שהמנוחה עזבה כבר את בית החולים. מהכיתוב שנעשה על ידי הגב' ברברה רייכר עולה כי הבעל "גילה תובנה חלקית למצב ואמביולנטיות רבה. היה נסיון לגייס אותו כ"בן ברית"..." נסיון אשר כנראה לא צלח. מהתיק הרפואי עולה כי בתאריכים 6/12/94 וכן 7/12/94 לא הגיעה המנוחה לטיפול בבית החולים, והצוות מציין את "הדכאון ששרויה בו" וכן את "חומרת מצבה" . בבירור טלפוני עם המנוחה הסתבר כי היא לא הגיעה לטיפול , כי "לא היה לה כח לצאת מהבית ולהגיע למחלקה", וכי "שכבה כל הבוקר במיטה בבית אּמה". ביום 8/12/94 נקבע כי "אין שיפור במצבה" וכי "ישנן מחשבות אובדניות אבל ללא תוכנית פעולה". הגב' ברברה רייכר התרשמה באותו יום כי המנוחה "נראית רע" ובעלת "אפקט דכאוני". בישיבת צוות שהתקיימה ביום 11/12/94 נקבע כי המנוחה "נמצאת במצב של חוסר תפקוד. מאז שהתאשפזה חלה רגרסיה מאד קשה. כרגע במצב דכאון קשה... נסוגה מרצונה לקבל טיפול... כעס על בעלה שאינו תומך בה, ולהפך מכשיל. בסוף השבוע היו מחשבות אובדניות ללכת לים ולטבוע, אבל איננה מסוגלת לעשות זאת מחוסר כח, אין לה תוכנית מיידית לפגוע בעצמה. הוצע לה אישפוז במחלקת השהייה, לא הסכימה, פאסיבית דורשת הסכמת הבעל... הבית נותן מסר כפול, ואין תמיכה, איננה מסוגלת להתמודד עם תפקוד וטיפול בילדים ומדברת על פתרון על ידי מוות". הצוות הרפואי הגיע למסקנה, כי "אין מערכת תמיכתית טובה, האֵם מקשה עליה, הגיסות דורשות שתפסיק עם חוסר התפקוד ורואות את הדבר תלוי בה", ועל כן "סודר מקום במחלקת השהייה אם תהיה הסכמה ללכת איתה למחלקת השהייה, אם תסרב - לשקול הוראת אישפוז". עוד נקבע כי "ברברה תיסע לביקור בית לראות את הבעל והילדים, להציב גבולות ברורים בטיפול ודרישה לשיתוף פעולה...". באותו יום נבדקה המנוחה על ידי הרופאה אשר התרשמה כי "בשיחה נראית מתוחה ... אפטית, בקושי יכולה לדבר. טוענת שהיה לה מאד קשה בשישי שבת... לא יכולה להסביר למה לא קיבלה תרופות כפי שצריך, טוענת שבעלה לא רוצה שהיא תקח תרופות ולא שתבוא לאשפוז.. רוצה למות...". כשסיימה המנוחה את הטיפול בתאריך 11/12/94 - יצאה מבית החולים, שמה פעמיה לחוף הים באשקלון, והטביעה עצמה למוות. 6. כאמור מייחסים התובעים לנתבעים רשלנות בטיפול במנוחה, רשלנות שהסתיימה במותה כתוצאה מהתאבדותה. זה המקום לציין, כי בסיכומיהם, מסייגים התובעים את טענותיהם, וטוענים כי "תרעומת התובעים אינה בדבר התוצאה אלא בשל העדרו של מאמץ כלשהו למנוע את התוצאה הצפויה" (סעיף 2 לסיכומים). 7. השאלה העומדת לדיון הינה האם אכן התרשלו הנתבעים בטיפולם במנוחה, והאם גרמה התרשלות זו למותה בדרך של התאבדות. בסעיף 2 לסיכומיהם טוענים התובעים, כי התאבדותה של המנוחה היתה צפויה וכי הנתבעים לא עשו די על מנת למנוע זאת, אלא שאינני רואה הדברים עין בעין עם התובעים, וכבר עכשיו ניתן לקבוע כי התאבדותה של המנוחה היתה בגדר אפשרות, וניתנת לצפיה, אולם אין כל ודאות שהיתה צפויה. 8. רשלנות לשם קביעת אחריות בעוולת הרשלנות, צריך להוכיח קיומם של שלושה יסודות: א. קיומה של חובת זהירות החלה על המזיק כלפי הניזוק, הן במישור חובת הזהירות המושגית והן במישור חובת הזהירות הקונקרטית. ב. בחינת השאלה האם הפר המזיק את חובת הזהירות המוטלת עליו. ג. הוכחת הנזק. (ראה ע"א 154/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, ואח' פד לז(1) 113). 8.1 חובת זהירות מושגית השאלה היא האם קיימת חובת זהירות בין סוג מסויים של מזיקים לבין סוג מסויים של ניזוקים. בענייננו קבע ביהמש העליון בפסיקה עניפה ועקבית, כי קיימת חובת זהירות מושגית של רופא ומוסד רפואי כלפי חולה המצוי בטיפולו (ראה: ע"א 552/66 לויט נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית פ"ד כב (2)480; ע"א 744/76 שרתיאל ואח' נ' קפלר ואח' פד לב(1)114; ע"א 705/78 רמון נ' מאוטנר , פד ל"ד (1)550; ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פד נ' (3) 784). 8.2 חובת זהירות קונקרטית במישור זה נבחנת השאלה אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובה זהירות קונקרטית בגין נזק שהתרחש (ראה פרשת ועקנין, שם, בעמ' 125), ולעניננו, האם קיימת חובת זהירות בין הרופאה המטפלת והמוסד הרפואי לבין המנוחה. שאלה זו, כמו קודמתה, נבחנת על פי מבחן הצפיות - האם האדם הסביר יכול היה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבותיו הספציפיות, ואם התשובה לשאלה זו הינה חיובית, נשאלת השאלה האם האדם הסביר - ולעניננו: הרופא הסביר - צריך היה לצפות את התרחשות אותו הנזק, כענין שבמדיניות, שכן, לא כל אימת שניתן לצפות נזק פיסי, צריך לצפותו באופן נורמטיבי. (ראה דברי כב' הנשיא ברק, בפרשת ועקנין, עמ' 126). גם כאן נקבע לא אחת, כי ברובם המכריע של המקרים קיימת חובת זהירות קונקרטית בין הרופא לחולה, שכן ברור שהרופא יכול לצפות נזק עקב מתן או אי מתן טיפול רפואי ו/או מסגרת רפואית הולמת, וכן נקבע כי מנקודת מבטה של המדיניות השיפוטית, וכן מבחינה נורמטיבית, הוא צריך לצפות את הנזק, ולענין זה נקבע כי גם נזק נדיר, שקשה לצפותו עקב נדירותו, מטיל חובת זהירת, ובלבד שהוא ידוע למדע הרפואה (ראה ע"א 612/78 פאר נ' קופר, פ"ד ל"ה (1) 720; דנ"א 7794/98 רביד משה נ' דניס קליפורד ואח'). בענין אשר בפני מדובר בחולה אשר התייצבה מרצונה החופשי במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים "סורוקה" לצורך קבלת טיפול, ואובחנה כמי שסובלת מדכאון פסיכוטי (ראה מסמך הקבלה מיום 29/11/94). באותו מועד הוברר כי מדובר בחולה שביצעה שלושה (!) נסיונות אובדניים, ובמה דברים אמורים? אין מדובר במעשה עצמו כי אם בנסיון לעשותו. המנוחה הלכה לשפת הים במטרה להתאבד בטביעה - אולם לא נכנסה למים, המנוחה עלתה על בנין בן 14 קומות במטרה לקפוץ - אולם לא קפצה. מהאמור עולה כי מדובר בחולה אשר לא רק שהיו לה מחשבות אובדניות, אלא שבשלושה מקרים אף גיבשה תכנית פעולה למימוש מחשבותיה האובדניות, מכאן, אין כל ספק שהרופאה והצוות הרפואי יכולים היו לצפות את התאבדותה בפועל, ואף צריכים היו לעשות כן, והמסקנה היא שבמקרה זה קמה חובת זהירות קונקרטית ביחסים שבין הרופאה והצוות הרפואי לבין המנוחה. 8.3. האם הופרה החובה? בע"א 4025/91 (שם, בע"מ 790) קובע כב' הנשיא ברק: "החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת. אכן, ביסוד ההתרשלות מונח עקרון הסבירות. השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא באילו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לענין זה יש להתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק ... וכיוצא באלה שיקולים המבטאים את רעיון האשמה, והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט בהם, אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנקוט בהם בנסיבות הענין". באם ניישם מבחנים אלו בענייננו, כי אז דומה שאין מנוס מהמסקנה שחובת הזהירות הופרה, ואבאר: כבר במועד קבלתה של המנוחה לטיפול, הובהר לצוות הרפואי שמדובר כנראה במחלת נפש עם פן גנטי, שכן אחיה הבכור של המנוחה הינו חולה נפש, ואח אחר שלה התאבד כתוצאה מדיכאון, כלומר, אין מדובר בהתרחשות חד פעמית או סידרת התרחשויות אשר גרמו למנוחה לשקוע בדכאון, כי אם ב"תורשה של מחלות פסיכוטיות" (ראה סיכום מסמך הקבלה), ועל כן, כבר במועד קבלת המנוחה לטיפול, היה צורך לבדוק היטב את ההשלכות הנובעות ממצבה הרפואי של המנוחה, ולדון בשאלה האם יש צורך באישפוזה המלא או שמא די בטיפול הניתן במסגרת "אישפוז יום". למיטב הבנתי, דיון כזה לא נערך, מכל מקום קיומו של דיון כזה אינו עולה מהמסמכים המצורפים, וכך קרה, שהצוות הרפואי במחלקת אישפוז היום קיבל את המנוחה לטיפולו, כעובדה מוגמרת ובלא שנערך לגביה דיון כלשהוא, בנסיון להעריך את מצבה הנפשי וצרכיה הטיפוליים. לא זו, אף זו, מהמסמכים הרפואייים עולה שהמנוחה היתה במצוקה נפשית קשה ביותר עקב תגובת משפחתה למחלתה. מסתבר שאּמה של המנוחה, כמו גם בעלה וגיסותיה, הפעילו עליה לחץ כבד שתחזור לתפקוד רגיל, ונראה כי לא הפנימו את חומרת מצבה הנפשי. עוד עולה מהמסמכים הרפואיים, כי עיקר אכזבתה ותיסכולה של המנוחה נבעו מיחסו של בעלה אליה ואל מחלתה, יחס אשר אושר בדברי הבעל בחקירתו. הבעל אישר כי כשהפסיקה המנוחה ליטול את תרופותיה "לא עודדתי אותה להמשיך..." (עמ' 15 שורה 3), וכאשר התבקש להגיב על טענת המנוחה - כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים - בדבר הלחץ שהופעל עליה בבית על ידי הבעל ואחיותיו, ענה באופן מפתיע "תשאלי אותה" (עמ' 16 שורה 16), תשובה שיש בה משום הפגנת זלזול נוראי במנוחה, שלרוע המזל, כבר לא ניתן לשאול אותה דבר. הבעל טען כי לא רק שלא הפעיל עליה לחצים, אלא עודד אותה (עמ' 16 שורה 17) ואף הסביר כי "אני לא מנעתי ממנה מהמנוחה, שום טיפול תרופתי" (שם, שורה 18), אולם הודה במפתיע כי המנוחה פחדה ממנו (עמ' 17 שורה 5). תשובותיו החמקניות והמקוממות של הבעל, מניחות את הבסיס ההגיוני לתחושת אומללותה של המנוחה כפי שבאה לידי ביטוי בדיווחיה לצוות הרפואי, ומאשרות שלא היתה למנוחה כל תמיכה משפחתית אשר תסייע בידה להילחם במחלתה. גם המומחה מטעם התובעים - פרופ' נוימן - התרשם שבני המשפחה הפעילו לחץ על המנוחה, והוא הדגיש כי במקרה כזה לא היה מקום לשלוח אותה חזרה לבית בו הופעל עליה לחץ (עמ' 8 שורות 22-23). פרופ' נוימן אף אימץ את קביעת הצוות הרפואי על פיה המנוחה לא נטלה את התרופות בסוף השבוע האחרון לחייה, בהיותה בביתה, שכן "בעלה התנגד" (עמ' 9 שורה 1). הרופאה והצוות הרפואי שטיפלו במנוחה התרשמו כי מצבה הנפשי מדרדר מאד, וביום ההתאבדות אף ציינו כי "מאז אשפוזה חלה רגרסיה מאד קשה..." דבר שהצריך לדעתם אישפוז מלא של המנוחה. פרופ' טיאנו - המומחה מטעם הנתבעים - אף אישר כי "המנוחה לא סרבה למעבר מאשפוז יום לאישפוז מלא, אלא התנתה זאת בהסכמת המשפחה. אני הבנתי שההחלטה לעבור לאשפוז מלא היתה הצורך לנתק את המנוחה ממשפחתה על מנת למנוע את העימות היומיומי..." (עמ' 27 שורות 25-26) מכאן, ברור שאחת הסיבות להתדרדרות במצבה הנפשי של המנוחה, הוא העימות היומיומי עם בני משפחתה אשר דרשו ממנה במפגיע לתפקד באופן רגיל תוך התעלמות מוחלטת ממחלתה וממצוקותיה. מהמסמכים עולה, כי עימות זה היה קשה מאד למנוחה, ולמעשה היווה את המרכיב העיקרי בהחלטתו של הצוות הרפואי לאשפזה אשפוז מלא, כפי שהבהירה הרופאה באומרה: "... עשיתי הערכה מחודשת שמורכבת מהרעה במצב של המטופלת, חוסר קבלת טיפול תרופתי בבית, הלחץ בבית שגובר על כך שתסיים טיפול אשפוז ותחזור לתפקוד רגיל... " (עמ' 42 ש' 8-9), ולכן, לא ניתן להבין את שחרורה של המנוחה, ביום הגורלי, לביתה, וזאת כאשר היה ברור שמצבה הנפשי בכי רע, שיש לה מחשבות אובדניות, שהיא חסרת תמיכה משפחתית, וכאשר ברור כי בעלה מתנגד לדבריה לעצם הטיפול. דומני כי במצב דברים זה, אין צורך להיות בעל השכלה רפואית על מנת להגיע למסקנה כי מדובר בחולה, השרויה במצב נפשי קשה ביותר, חולה אשר ניסתה להתאבד בעבר, חולה אשר רוצה לקבל טיפול ומוכנה להתאשפז - אולם חוששת מבעלה אשר אינו משתף עימה פעולה, חולה אשר עלולה לממש את איומיה להתאבד ולו כדי להשתחרר מהיסורים בהם היא שרויה, ותחושת האשמה שלה בגין אי יכולתה לטפל בילדיה. זו, אף זו, מעדות המעורבים, לא הוברר מי מהצוות הרפואי טרח להבהיר למי מבני המשפחה, אם בכלל, מה הם ימי ושעות הטיפול של המנוחה. אנשי הצוות הרפואי לא זכרו באופן פוזיטיבי כי יידעו את מי מבני משפחת המנוחה באשר לשעות הטיפול, והסתמכו על הנוהג שהיה קיים ואשר על פיו נמסר מידע זה למשפחות החולים, אלא מאי? במקרה של המנוחה הוברר למעלה מכל ספק, כי לא זכתה לתמיכה ושיתוף פעולה מצד בני משפחתה, ומאידך לא הוכח כי הצוות הרפואי עשה מעשה כלשהוא על מנת לערב את המשפחה בטיפול, ולהבהיר למשפחה את חומרת מצבה והחשיבות שבהגעה היומיומית לקבלת טיפול. אמנם אחותה של המנוחה דאגה לה מעת לעת, אולם אחות זו לא התגוררה בקרבת המנוחה ועל כן לא התאפשר לה לטפל בה בקביעות. מהדיון עולה כי אּמה של המנוחה ליוותה אותה מדי פעם לטיפולים וחזרה, אלא שמהמסמכים עולה כי מעורבותה הנפשית של האֵם ביחסים שבין המנוחה ובעלה, רק הֵרעה את המצב, שכן האֵם באה בטענות קשות כנגד הבעל, דבר שלא הוסיף לבריאותה הנפשית של המנוחה. מהאמור עולה, כי יתכן שבני משפחה אחדים ידעו במשוער את שעות הטיפול, אולם לא הוכח ששעות הטיפול הודעו להם בצורה מסודרת, ולא הוכחה התחייבותם ללוות את המנוחה אל בית החולים וממנו, מדי יום. זה המקום לציין, כי הבעל העיד שאמו ואחותו נהגו להמתין למנוחה בתום הטיפול, מידי יום, וללוותה הביתה, אלא שאֵם הבעל הכחישה זאת נמרצות (עמ' 29 שורה 15), והמסקנה הבלתי נמנעת היא, שבמרבית המקרים המנוחה הגיעה כנראה לבית החולים, ושבה ממנו, בכוחות עצמה - לבדה. דומני כי לאור מצבה הנפשי הקשה של המנוחה - כפי שבא לידי ביטוי במסמכים הרפואיים - היה מקום להסדיר את סידורי ההגעה והשיבה של המנוחה אל בית החולים וממנו, והיה מקום לקבוע את נקודת המפגש בין המנוחה למלוויה בתוך כותלי בית החולים תחת עינו הפקוחה של הצוות הרפואי, ולא מחוצה לו. הצוות הרפואי העיד כי בין בית החולים לבין המנוחה נכרת הסכם טיפולי, אלא שפרטיו המדויקים לא הובהרו, ומכל מקום, משנמנעה המנוחה מלהגיע לבית החולים בימים 6-7 בדצמבר 1994, הפרה את אותו הסכם טיפולי, הפרה אשר אמורה היתה להדליק נורת אזהרה אצל הצוות הרפואי, במיוחד כאשר היה ידוע כי מצבה הנפשי של המנוחה הולך ומתדרדר. פרופ' טיאנו - המומחה מטעם הנתבעים - פרט בעדותו את המבחנים אשר לאורם יש לשקול אם להעביר חולה מאישפוז יום לאישפוז מלא, (ראה עמ' 25 שורות 20-26), ואם ניישם מבחנים אלו על מצבה של המנוחה, נמצא שהמנוחה עמדה בכל ארבעת המבחנים, ומשכך, לא היה כל מקום לשחררה לביתה ביום האירוע, אלא היה מקום לאשפזה על אתר תוך זימון בני המשפחה לשיחת הסבר בבית החולים. אינני מתעלמת מהעובדה שמדע הרפואה בכלל, והרפואה הפסיכיאטרית בפרט, אינם מדע מדוייק, ואין לו לחולה, אלא להסתמך על שיקול דעתו של הרופא, בתקווה שהרופא יפעיל שיקול דעת זה בזהירות ובמקצועיות, אלא, שלעניות דעתי במקרה שבפני, שיקול הדעת שהופעל לא היה סביר, לא היה הגיוני ולא היה מקצועי. משהגיע הצוות הרפואי למסקנה שמצבה הנפשי של המנוחה החמיר מאד, וכי היא נמצאת במצב של חוסר תיפקוד ורגרסיה קשה, ומשהיה מודע לחסרונה של תמיכה משפחתית בכלל, וחוסר תמיכה של הבעל בפרט, ומשהגיע למסקנה שמצבה של המנוחה מחייב אשפוז מלא וכי אין די באשפוז יום, אסור היה לשחרר את המנוחה מבית החולים בכלל, או ללא ליווי. מרגע זה, חובה היה על הצוות הרפואי לאשפז את המנוחה - אשר לא התנגדה לאשפוז ורק התנתה זאת בקבלת הסכמת הבעל - ולפעול להשגת הסכמת הבעל בהתאם לרצון המנוחה, משלא עשה כך - הפר הצוות הרפואי את חובת הזהירות המוטלת עליו. מעבר לצורך אציין שהרופאה העידה שהיתה מודעת למחשבות האובדניות של המנוחה, אולם לא ייחסה להן חשיבות משום שלא היתה למנוחה "תוכנית פעולה" למימוש מחשבותיה האובדניות, אלא שהדברים אינם עולים בקנה אחד עם הרישום הרפואי, שכן במסמך מיום 11/12/94 - הוא יום ההתאבדות, החתום על ידי "חדווה" נאמר במפורש "בסוף השבוע היו מחשבות אובדניות ללכת לים ולטבוע..." האם זו אינה תוכנית פעולה?? ועובדה היא שלצער כולנו, מימשה המנוחה בסופו של דבר את "תוכנית הפעולה" והטביעה עצמה למוות. באשר להתנהגותה ועדותה של הרופאה - ד"ר קירה לוין - אין לי אלא לתמוה על תהליך קבלת ההחלטות שבוצע על ידה, ועל דרך התנהגותה כפי שבאו לידי ביטוי במהלך המשפט. ראש וראשונה, הרופאה הסתירה את העובדה שהכירה את המנוחה לפני אישפוזה, וזאת מביקור פרטי שערכה המנוחה אצל הרופאה, ודומה כי הפנייתה לאישפוז לא נבעה דווקא מאצילות נפש, כי אם מהתרשמות מחומרת מצבה הנפשי של המנוחה. לגבי מסמך "סיכום המחלה", מסמך זה מוטב היה לו לא היה נכתב. ברגיל נכתב מסמך "סיכום מחלה" על ידי מוסד רפואי, בתום טיפול לקראת שחרור החולה לביתו. במקרה שבפני, המנוחה לא שוחררה מבית החולים, אלא התאבדה, ועל כן לא היה כל מקום לנסח "סיכום מחלה" מקום שהאישפוז נקטע באיבו בגין התאבדותה של המנוחה. לא זו, אף זו, הרופאה כללה ב"סיכום המחלה" עובדות שלא בא זיכרן בחומר הראיות או בכרטיס הרפואי, כמו קביעתה כי "הומלץ אישפוז אך הנ"ל ובני משפחתה סירבו לאשפזה". הרופאה ניסתה לתרץ זאת בעדותה, אולם הנמקותיה לא הוסיפו לכבודה (ראה עמ' 37 שורה 1). מעדותה של הרופאה עולה הרושם, כי לאחר התאבדות המנוחה, חבַר הצוות הרפואי כולו על מנת לבנות ולנסח מסמך רפואי, וזאת בהסתמך על "עובדות" שאינן מצויות בכרטיס הטיפולים או במסמכים הרפואיים שהוצגו לעיני בית המשפט (עמ' 37 שורות 11-26), ולעניות דעתי מדובר בהתנהלות חמורה שכוונה לטשטש את אחריותם החלקית של הרופאה והמוסד הרפואי, לאסון התאבדותה של המנוחה. לסיכום פרק זה, הנני קובעת כי אין ספק שחובת הזהירות הופרה. 9. אשם תורם הנתבעים טוענים לקיומו של אשם תורם מצד משפחת המנוחה, ובמיוחד - הבעל. זה המקום לציין כי מטבע הדברים התובעים הגישו את סיכומיהם ראשונים, והתייחסותם לשאלת האשם התורם היתה במובלע ובאופן עקיף, בעוד שהנתבעים הקדישו לשאלה זו פרק שלם בסיכומיהם. התובעים לא ביקשו להגיש סיכומי תשובה בשאלה זו, ואין זאת, אלא, שאין בפיהם תשובה רצינית לטענות הנתבעים בשאלה זו. שאלת האשם התורם במקרה אשר בפני הינה נקודה כואבת ועצובה במיוחד. בסיכומיו בחר ב"כ התובעים לטעון כי "הבעל היה סביל ולא הפריע למהלך הטיפול" (סעיף 22 לסיכומים), אלא שהן המסמכים הרפואיים, והן עדותו של הבעל בבית המשפט מגלים תמונה שונה, ואת "סבילותו" של הבעל, ניתן לפרש במקרה הטוב כהתעלמות ממצבה הנפשי הקשה של רעיתו, ובמקרה הרע - כהפרעה של ממש לעצם הטיפול. בעדותו טען הבעל כי לקח את רעייתו לטיפולים פסיכיאטריים, אולם למעט שֵם של פסיכיאטר אחד "אינו זוכר" אף שֵם (עמ' 13 שורה 9 ואילך), ועל פי התרשמותי אין מדובר במצב בו זכרונו של הבעל בוגד בו, אלא בקביעה עובדתית שהבעל לא לקח את רעייתו המנוחה לטיפול פסיכיאטרי, למעט ביקור אצל ד"ר ג'ו בנימין (שם). בהמשך הודה הבעל ש"יכול להיות שאמא שלה לקחה אותה, אבל אני מימנתי את הטיפולים ותמיד ידעתי שהיא הולכת" (עמ' 13 שורות 24-25). הבעל הודה ש"גם באיכילוב וגם בשלוותה אמרו לנו שצריך להשגיח עליה שלא תנסה שוב להתאבד... " (עמ' 14 שורה 16), אבל "... לא האמנתי שמחלת הנפש כל כך עמוקה, ולא האמנתי גם שתתאבד" (שם, שורות 18-19). למרות האזהרות שניתנו בבתי החולים איכילוב ושלוותה "לא ביקשנו לאשפז אותה ..." (שם, שורה 23). הבעל הכחיש "שלאורך כל התקופה היא אמרה שרוצה למות וקשה לה" (שם, שורה 25), אולם מיד נאלץ להודות כי "היא אמרה, אבל לא לאורך כל התקופה" (שם). נראה שהבעל אינו מאמין בטיפול פסיכיאטרי, והעדיף להביא אל המנוחה רבנים "שידברו איתה קצת" (שם, שורה 28). ולא שהנני מזלזלת חלילה בכוחם של רבנים, אולם עם כל הכבוד, השיחות עם הרבנים היו צריכות להיות במקביל ובנוסף לטיפול הרפואי , ולא במקומו. הבעל הודה ש"אני לא עודדתי אותה" לקחת תרופות (עמ' 15 שורה 3) ואף "לא התייעצתי עם הפסיכיאטר באותה תקופה, האם זה בסדר שהיא הפסיקה טיפול" (שם, שורה 5) ודוק! הבעל הוזהר שיש להקפיד על שמירה ומתן טיפול על מנת למנוע נסיונות אובדניים נוספים, ובחר להתעלם מהאזהרות. הבעל הודה כי לא נטל חלק בהבאתה והחזרתה של המנוחה לטיפול בבית החולים וממנו (שם, שורות 17-18) ותרץ זאת בכך ש"לא ביקשו ממני ללוות אותה" (שם, שורה 19). הבעל הכחיש שסרב לבוא לפגישה עם הרופאה, למרות שהדבר צויין במפורש בכרטיס הרפואי של המנוחה, ואין לי ספק שהבעל לא דיבר אמת בנקודה זו, כמו בנקודות נוספות. זה המקום לציין כי עדותו של הבעל היתה חמקנית , וניכר היה משפת הגוף שלו שאינו דובר אמת. הוא לחלח את שפתיו ללא הרף, תופף באצבעותיו על הדוכן בעצבנות, נע במקומו כל הזמן והפגין עצבנות רבה. הבעל הירבה להשתמש בביטויים כמו "לא זכור לי" (למשל, עמ' 16 שורה 26). כשהתבקש להתייחס לעובדה שהמנוחה לא נטלה תרופות בסוף השבוע האחרון לחייה, וזאת בהיותה בביתה עימו, טען "לא ידעתי". בחקירתו טען הבעל כי "יכול להיות שלא ידעתי על זה או שהיא לא הראתה לי את הכדורים" (עמ' 16 שורות 21-22), אולם על פי התרשמותי לא העיד הבעל אמת. העובדות האמיתיות בנוגע להתנהגות הבעל עולות מהתיק הרפואי של המנוחה, ממנו עולה למעשה כי הבעל התעלם ממחלתה הקשה של רעייתו ומנסיונותיה לאבד עצמה לדעת. הבעל טען, שהמנוחה "מדברת שטויות" וכי אין מדובר במחלה. הבעל לא התנגד באופן אקטיבי - במילים או במעשים - לטיפול, אולם אין ספק שהתנגד לטיפול באופן פאסיבי, התנגדות שהמנוחה התקשתה מאד להתמודד עימה. במצבה הקשה של המנוחה, היא נזקקה לכל עזרה ותמיכה אפשרית מהקרובים לה ביותר - ובעיקר מבעלה, אלא שהוא התעלם ממצבה ואף סרב בתחילה להגיע לשיחה עם הרופאה (למרות שהכחיש זאת, אלא שהדבר עולה במפורש מהתיק הרפואי), ומשהגיע לבסוף לפגישה אשר אמורה היתה להתקיים בנוכחות המנוחה - הגיע באחור ולאחר שהמנוחה כבר עזבה את בית החולים. בתיק הרפואי מודגשת קביעתה של הגברת ברברה רייכר אשר הבהירה כי המנוחה "מאד מעונינת לשתף בעלה..." אולם הבעל לא הביע נכונות ורצון להשתתף במאמצי הריפוי של רעייתו. הצוות הרפואי אף ניסה לגייס את הבעל כ"בן ברית" אלא נראה שנסיון זה לא צלח, שכן לא דווח על הסכמת הבעל לשתף פעולה, למרות ש"גילה תובנה חלקית למצב..." . הצוות הרפואי התרשם שהמנוחה חוותה "כעס רב על בעלה שאינו תומך בה, להפך מכשיל", ונראה כי לצד כעסה של המנוחה על בעלה, היא היתה נתונה למרותו ולהשפעתו וחששה להתאשפז ללא הסכמתו או בניגוד לרצונו, חשש אשר בצירוף כל הנתונים האחרים, גרם בסופו של דבר לתוצאה הטראגית - התאבדותה של המנוחה. יש להדגיש כי המנוחה הגיעה לקבלת הטיפול מיוזמתה ולבדה, כלומר, היא הצליחה לגייס את שארית כוחותיה וביקשה עזרה למרות מצבה הנפשי הקשה, ויתכן שאילו היתה זוכה בתמיכת בעלה - היתה נמנעת התאבדותה. 10. לא אוכל לסיים פרק זה בפסק הדין מבלי להתייחס לטענת ב"כ התובעים בסיכומיו, על פיה "הנתבעים רקחו מזימה של ממש לנער עצמם מאחריות ולהטילה על כתפי בעל המנוחה..." (סעיף 22 לסיכומים). לעניות דעתי, התלהמות לשונית זו מיותרת ומוטב היה להמנע ממנה. אין מדובר ברקיחת "מזימה" אלא במתן פרשנות משפטית להתנהגות הצדדים. ב"כ התובעים סבור כי התנהגותו "הסבילה" של הבעל, וחוסר התנגדותו לקבלת הטיפול, די בהם כדי להסיר ממנו את האחריות - או חלקה - לאסון שהתרחש, ולא היא. הנורמה המקובלת ביחסי בני זוג הינה כי כל אחד מהם משמש משענת לרעהו בצוֹק העיתים, דבר אשר לא קרה ביחסים שבין המנוחה והבעל. אין כל ספק כי המנוחה נקלעה למצוקה נפשית נוראה. המנוחה כמהה להתייחסות וסיוע מבעלה, במילים או בהתנהגות, אלא שהבעל - מטעמים השמורים עימו ואשר לא הובררו במהלך המשפט - נמנע מליתן לרעייתו החולה את המשענת לה נזקקה באופן נואש. יובהר כי אינני סבורה לרגע קט כי התנהגותו של הבעל היתה זדונית או מכוונת, אולם אין ספק שהבעל היה מודע למצוקותיה של רעייתו והעדיף להתעלם מהן, מסיבותיו הוא, התעלמות אשר המנוחה התקשתה לקבלה. נראה כי בשלב מסויים מצאה המנוחה את עצמה מבודדת, מיואשת וחסרת סיכוי לקבלת סיוע כלשהו מבעלה, אשר אף כעס עליה בגין התנהגותה, וייאוש זה גרם להחמרת מחלתה, ובסופו של דבר - להתאבדותה. עוד יש להבהיר כי התנהגות הבעל הינה תמוהה - בלשון המעטה - במיוחד לנוכח העובדה שבעבר התאבד אחיה של המנוחה, כלומר, מדובר במעשה אשר לא היה זר לבעל, ולמרות שהמנוחה שידרה כל הזמן אותות מצוקה, לא השכיל הבעל להפנים את חומרת מצבה, ולהושיט לה יד, למרות שהוזהר כי עליו לשמור עליה כדי למנוע את התאבדותה. סוף דבר, הנני קובעת כי התנהגותו והתנהלותו של הבעל היתה בלתי סבירה, בלתי הגיונית, ורשלנית, במידה המצדיקה קביעת אשם תורם בשיעור של 40%. 11. הנזק: בפרק הנזק, עותרים התובעים לפיצוי ערטילאי. התובעים טוענים באופן כללי ובלתי מפורט, לקיומו של נזק כספי אולם מטעמים השמורים עימם לא המציאו ולו בדל ראיה להוכחת אמירותיהם הסתמיות. התובעים טוענים בסיכומיהם כי עם מות המנוחה, נגרע מהכנסת המשפחה חלקה של המנוחה ביצור הכנסה זו, אלא שבאופן תמוה ובלתי מוסבר, לא טרחו התובעים להמציא את נתוני הכנסתה של המנוחה, עובר למותה. הבעל נדרש לענין זה בעדותו, והבהיר כי "אני לא יכול להציג תלושי שכר של המנוחה, כי פשוט מאוד אין לי. אין לי שום תלוש שכר שלה..." (עמ' 19 שורות 28-29) וכן "לא פניתי למשרד החינוך לקבלת תלושי שכר שלה..." (עמ' 20 שורה 1), ולא נותר אלא לקבוע כי משלא הוכחה רמת השתכרותה של המנוחה עובר למותה, לא ניתן לחשב את הנזק - אם בכלל - בשל גריעת הכנסה זו מכלל הכנסות המשפחה. התובעים טוענים בסיכומיהם כי לאחר מות המנוחה הפחית הבעל את שעות עבודתו, ובכך נגרם גירעון נוסף בהכנסת המשפחה, אלא שמעדות הבעל עלה במפורש כי אין כל קשר בין הפחתת שעות העבודה - אם בכלל - לבין מות המנוחה. הבעל טען בתחילה כי הפסיק לעבוד בתנובה לפני ארבע שנים (עמ' 20 שורה 27) "ומאז אני עובד רק בעבודות מזדמנות" (שם). עוד עלה מעדות הבעל כי לא רק שאין כל קשר בין מות המנוחה לבין הפסקת עבודתו בתנובה, אלא שבהמשך הסתבר כי "העבודות המזדמנות" אליהן התכוון הבעל היו: עבודה בסלטי מיקי וכן "אני עובד גם כשכיר במכולת של אחי, כמה שעות ביום" (עמ' 21 שורה 7), ונראה שמדובר בעבודות בהיקף של משרה מלאה. התובע לא הכחיש כי לאחר מות המנוחה - ללא כל קשר למותה - עלתה הכנסתו, והסברו לכך היה שהכנסה זו עלתה "כתוצאה מעליית מחירים" (עמ' 21 שורה 22) ולא נותר אלא להרים גבה למשמע הצהרה מוזרה זו. מכל מקום, מהאמור עולה כי הבעל לא נאלץ להפחית את שעות עבודתו, והכנסתו לא פחתה עקב מות המנוחה. ב"כ התובעים טוען בסיכומיו (סעיף 53) כי אלמלא פטירתה של המנוחה, היא היתה ממשיכה לעבוד ולפרנס את המשפחה בעבודתה כגננת, אלא שקביעה זו לא רק שהינה חסרת בסיס כלשהוא, אלא שהיא עומדת בסתירה מוחלטת לחומר הראיות. מהמסמכים הרפואיים שהוצגו בפני בית המשפט עלה כי מצבה הנפשי של המנוחה היה כה חמור, עד כי לא רק שלא היתה מסוגלת לעבוד (ומצפונה ייסר אותה על "הזנחת" ילדי הגן בו עבדה) אלא שלא היתה מסוגלת לטפל בילדיה ובביתה, ונעזרה באופן קבוע באּמה אשר היתה מגיעה מידי בוקר לסייע בידה להוציא את הילדים למוסדות הלימוד שלהם, ומכאן ברור כי במצב דברים זה לא היתה המנוחה מסוגלת להמשיך ולעבוד, מה עוד שאילו לא היתה מתאבדת, היתה מועברת לאישפוז מלא אשר אין לדעת את משכו. התובעים עותרים להחזר הוצאות קבורה ומצבה וכן אזכרות, אלא שנמנעו מהמצאת מסמך כלשהוא, ולו אחד, אשר יעיד על גובה ההוצאה הכספית. בענין זה אין די "בהערכתו" של הבעל כי מדובר בסך של כ- -.30,000 ₪, מדובר בהוצאות שניתן היה להוכיחן בראיות, ומשלא הומצאו הראיות האמורות, אין לתובעים להלין אלא על עצמם בלבד. באשר להחזר הוצאות בגין עזרה בבית (סעיף 55 לסיכומים) - גם כאן לא הוכח שווים הכספי. יובהר כי אין מחלוקת שאֵם המנוחה היתה מסייעת בידה מידי בוקר, אלא שבגין עזרה זו, התובעים אינם זכאים לפיצוי. הבעל העיד כי "אחרי הפטירה - אמא שלי היתה מוציאה את הילדים בבוקר..." (עמ' 20 שורה 22), אלא משנדרשה האֵם בחקירתה לשאלה זו, הבהירה באופן חד משמעי ונחרץ כי "גם אחרי שהיא נפטרה לא עזרתי בטיפול בבית או בילדים" (עמ' 29 שורה 16) והקפידה לספר כי "יש מטפלות שבאות לעזור ומקבלות כסף..." (עמ' 29 שורה 25) מקום שאפילו הבעל לא טען זאת. אֵם הבעל הקפידה לטעון כי "הבן שלי יצחק לא עובד בכלל" (עמ' 29 שורה 23), עובדה שאיננה נכונה בעליל כפי שעולה מעדות הבן - הוא הבעל, ומשנשאלה מדוע יש צורך בשירותי מטפלת אם בנה - אבי הילדים אינו עובד ונמצא בבית, ענתה "אני אומרת שמטפלת צריך, מה?" (עמ' 29 שורות 27-28) וכאמור, התובעים לא הוכיחו קבלת עזרה בכסף או ללא תמורה, ומכל מקום לא הוכיחו קיומה של עזרה מוגברת לעומת העזרה שניתנה למנוחה לפני מותה, בשל חוסר תפקודה הטוטאלי. באשר לכאב וסבל ואובדן שירותי אֵם - אין ספק שלתובעים נגרמו כאב וסבל ועוגמת נפש רבה בגין האסון, ובמיוחד ליתומים הקטינים אשר נותרו בלא אֵם. אינני מתעלמת מהעובדה שתפקודה של המנוחה כאֵם היה לקוי מאוד בשל מצבה הנפשי הקשה, אלא שגם במצבה, עדיף היה לילדים לחיות עם אֵם חולת נפש מאשר ללא אֵם. לאור האמור לעיל הנני מעריכה את הפיצוי בגין הכאב והסבל לכל התובעים, וכן אובדן שירותי אֵם לכל אחד מארבעת היתומים בסך כולל של 500,000 ₪. מסכום זה יש להפחית את האשם התורם בשיעור של 40%, ואשר על כן ניתן בזאת פסק דין על סך 300,000 ₪ בצירוף הוצאות וכן בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% בתוספת מע"מ כחוק. סכום פסק הדין יחולק כדלקמן: התובע 2 מר - יקבל סך 15,000 ₪ בצירוף הוצאות המשפט וכן מלוא שכ"ט עוה"ד שנפסק כאמור לעיל. כל אחד מהנתבעים 6-3 יקבל סך 71,250 ₪. סכומי הפיצוי המשולמים לנתבעים הקטינים 6-3 יופקדו בחשבונות נאמנות נפרדים שייפתחו על שם כל אחד מהם ויהיו סגורים ונושאי פירות עד הגיע כל אחד מהקטינים לגיל 20. חשבון הנאמנות ייפתח על-ידי ב"כ התובעים אשר ידאג להפקדת הכספים בחשבונות הקטינים. באם יחפוץ מי מהקטינים להוציא כספים מחשבון הנאמנות שנפתח על שמו, לפני הגיעו לגיל 20, הוא יעשה כן רק לאחר קבלת אישורו של בית המשפט. במקרה כזה, יגיש הקטין בקשה לבית המשפט, והאפוטרופוס הכללי יהיה המשיב בבקשה. התחום הנפשיחולי נפשרפואהתביעות רשלנות רפואיתהשגחה על חולהרשלנותהתאבדות