##דוגמא לכתב תביעה: ## ## א. תיאור בעלי הדין ## 1. התובעת: ד"ר _______, ת.ז. _________, רופאת שיניים במקצועה, אשר שימשה בעבר כמנהלת מרפאת שיניים עירונית ב_________, _________. 2. הנתבעת 1: _______ בע"מ, ח.פ. _________, חברה הרשומה בישראל, אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה זו הייתה הבעלים של הנתבעת 2. 3. הנתבעת 2: _______, עיתון יומי המופץ בשפה ה_________, אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה זו שימשה כמו"ל ומפיצה של הפרסום נשוא התביעה. 4. הנתבע 3: _______, ת.ז. _________, אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה זו שימש כעורך הנתבעת 2. 5. הנתבע 4: _______, ת.ז. _________, אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה זו שימש ככתב המדור בו פורסם לשון הרע. ## ב. הסעד המבוקש ## 6. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצויים בסך של 473,138 ש"ח בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מפרסום לשון הרע, לרבות פגיעה במוניטין, עוגמת נפש, והפסד הכנסות, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. 7. כבוד בית המשפט מתבקש להורות לנתבעים לפרסם התנצלות נוספת, בנוסח שיוסכם על ידי התובעת, במקום בולט ובאותה תפוצה בה פורסם הפרסום המקורי, וזאת על מנת לתקן את העוול שנגרם לתובעת ולטהר את שמה הטוב. 8. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעים בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ כחוק. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 9. התובעת, רופאת שיניים בעלת מוניטין רב, שימשה כמנהלת מרפאת שיניים עירונית ב_________, _________. 10. ביום 20.12.02, פרסמו הנתבעים ביומון "_______" ידיעה כוזבת ופוגענית, לפיה התובעת נחשדה בעבירות פליליות של זיוף מרשמים ופוטרה עקב כך. 11. פרסום זה, אשר ייחס לתובעת מעשים פליליים חמורים, פגע קשות בשמה הטוב, במעמדה המקצועי ובמוניטין שלה כרופאת שיניים. 12. התובעת פוטרה מעבודתה לא עקב חשדות פליליים, אלא בעקבות תלונתה כנגד שחיתויות בעירייה, עובדה שהוסתרה או סולפה בפרסום המקורי. 13. עילת התביעה נולדה ביום 20.12.02, עם פרסום הידיעה המכפישה, והתחזקה עם פרסום "ההתנצלות" הפוגענית ביום 20.02.03. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 14. עילת התביעה נובעת מהפרת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, המקנה סמכות עניינית לבית משפט נכבד זה לדון בתביעה. 15. מקום מגוריה של התובעת, מקום מושבן של הנתבעות ומקום פרסום לשון הרע, כולם נמצאים בתחום השיפוט של בית משפט נכבד זה, ולפיכך קיימת סמכות מקומית לדון בתביעה. 16. סכום התביעה, העולה על 75,000 ש"ח, מקנה סמכות עניינית לבית משפט השלום לדון בתביעה זו. 17. התביעה הוגשה בסדר דין מהיר, בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, ועל כן בית משפט נכבד זה מוסמך לדון בה. 18. הנתבעים, בהיותם גופים ואנשים הפועלים בישראל, כפופים לדין הישראלי ולסמכות בתי המשפט בישראל. ## ה. פירוט הטענות ## ## פרסום לשון הרע ## 19. הנתבעים פרסמו ביום 20.12.02 ידיעה כוזבת ופוגענית ביומון "_______", אשר ייחסה לתובעת חשדות חמורים בעבירות פליליות של זיוף מרשמים, ובכך השפילו אותה בעיני הבריות ופגעו קשות בשמה הטוב ובמעמדה המקצועי כרופאת שיניים. 20. הפרסום המקורי, אשר כלל טענות שקריות בדבר חשדות פליליים ופיטורין על רקע זה, עונה באופן מובהק על הגדרת "לשון הרע" כפי שנקבעה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, שכן הוא עלול לבזות את התובעת ולפגוע במשלח ידה ובמקצועה. 21. הנתבעים, כמו"ל, עורך וכתב, אחראים באופן ישיר לתוכן הפרסום ולנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה ממנו, וזאת מכוח אחריותם המשותפת והנפרדת על פי חוק איסור לשון הרע. 22. הפרסום הכוזב והמכפיש, אשר הופץ לציבור הרחב, יצר רושם שלילי ושגוי אודות התובעת, ופגע באמון הציבור בה כרופאת שיניים מקצועית וישרה, דבר שהשפיע לרעה על עסקיה ועל תדמיתה. 23. הנתבעים לא נקטו בזהירות הנדרשת ולא בדקו את אמיתות העובדות לפני הפרסום, ובכך הפרו את חובתם העיתונאית לפרסם מידע אמין ומדויק, והתנהלותם זו מהווה רשלנות חמורה הגובלת בזדון. ## אי דיוק בהתנצלות ## 24. מודעת ההתנצלות שפורסמה על ידי הנתבעים ביום 20.02.03 לא רק שלא תיקנה את העוול שנגרם, אלא אף הוסיפה נדבך נוסף של לשון הרע, שכן היא כללה פרטים לא מדויקים ופוגעניים נוספים אודות התובעת. 25. ההתנצלות, במקום לטהר את שמה של התובעת, הציגה אותה כמי שחשפה אי סדרים וקיומם של עבירות פליליות שנעשו על ידי אחרים, ובכך יצרה רושם מוטעה כאילו הייתה מעורבת באופן כלשהו בפרשיות פליליות, גם אם כחושפת. 26. הנתבעים פרסמו התנצלות מסויגת ולא מלאה, אשר לא עמדה בדרישות סעיף 19(4) לחוק איסור לשון הרע, שכן היא לא הייתה בלתי מסויגת ולא תיקנה באופן מוחלט את הרושם השלילי שנוצר מהפרסום המקורי. 27. העיכוב המשמעותי בפרסום ההתנצלות, כחודש וחצי לאחר הפנייה הראשונה של התובעת, מעיד על חוסר תום לב מצד הנתבעים ועל זלזול בפגיעה שנגרמה לתובעת, ובכך החמיר את הנזק שנגרם לה. 28. הנתבעים לא פעלו בשקיפות מלאה בעניין נוסח ההתנצלות, ולא העבירו את התרגום המלא לאישור ב"כ התובעת בטרם הפרסום, ובכך מנעו ממנה את האפשרות לוודא שההתנצלות אכן מטהרת את שמה באופן מלא. ## פגיעה במוניטין ובמקצוע ## 29. הפרסום הכוזב וההתנצלות הלקויה פגעו באופן בלתי הפיך במוניטין המקצועי של התובעת כרופאת שיניים, אשר נבנה בעמל רב לאורך שנים, וגרמו לה נזקים כלכליים ותדמיתיים כבדים. 30. ייחוס חשדות פליליים לרופאת שיניים עלול לפגוע קשות באמון המטופלים בה, להרתיע מטופלים חדשים מלהגיע למרפאתה, ובכך לגרום להפסד הכנסות משמעותי ופגיעה מתמשכת בעסקיה. 31. הפגיעה בשמה הטוב של התובעת, אשר נחשפה לציבור הרחב, גרמה לה עוגמת נפש רבה, בושה, השפלה וסבל נפשי, אשר יש לכמתם בפיצוי כספי הולם. 32. התובעת נאלצה להשקיע משאבים רבים, הן כספיים והן נפשיים, בניסיון לטהר את שמה ולתקן את העוול שנגרם לה, לרבות שכירת שירותי עורך דין, דבר המהווה נזק ישיר שנגרם לה. 33. הפגיעה במוניטין של התובעת אינה רק רגעית, אלא עלולה ללוות אותה לאורך שנים רבות, ולהשפיע על יכולתה להתפרנס בכבוד ועל מעמדה המקצועי בקהילה. ## אחריות הנתבעים ## 34. הנתבעת 1, כבעלים של הנתבעת 2, נושאת באחריות שילוחית ומלאה לפרסום לשון הרע ולנזקים שנגרמו לתובעת, וזאת מכוח מעמדה כגוף השולט על פעילות העיתון. 35. הנתבעת 2, כמו"ל ומפיצה של היומון, אחראית באופן ישיר לכל תוכן המתפרסם בעיתון, ובכלל זה לפרסום לשון הרע נגד התובעת, וזאת מכוח חובתה לוודא את אמיתות הפרסומים. 36. הנתבע 3, כעורך הראשי של הנתבעת 2, נושא באחריות אישית לתוכן הפרסום, שכן עליו מוטלת החובה לבדוק ולאשר כל ידיעה לפני פרסומה, ובמחדלו זה גרם לנזק לתובעת. 37. הנתבע 4, ככתב המדור שבו פורסם לשון הרע, אחראי באופן אישי לניסוח הידיעה הכוזבת ולהפצתה, וזאת מכוח אחריותו המקצועית והאזרחית. 38. אחריותם המשותפת והנפרדת של כל הנתבעים נובעת ממעורבותם הישירה והעקיפה בפרסום לשון הרע, ועל כן יש לחייבם ביחד ולחוד בפיצוי התובעת. ## חוסר תום לב וזדון ## 39. התנהלות הנתבעים, הן בפרסום המקורי והן בפרסום ההתנצלות הלקויה, מעידה על חוסר תום לב קיצוני, הגובל בזדון, ועל זלזול מופגן בשמה הטוב ובכבודה של התובעת. 40. הנתבעים לא נקטו בכל אמצעי סביר לוודא את אמיתות הפרסום, ולא פנו לתובעת לקבלת תגובתה לפני הפרסום, ובכך פעלו בחוסר אחריות ובזדון. 41. העובדה שהנתבעים לא מצאו לנכון לפרסם התנצלות מלאה ובלתי מסויגת, ואף סירבו להצעת התובעת לנוסח התנצלות מתוקן, מחזקת את הטענה בדבר חוסר תום לבם. 42. טענת הנתבעים כי מדובר ב"שגגה בתרגום" אינה מתקבלת על הדעת, שכן אחריותם כגוף תקשורת מחייבת אותם לוודא את דיוק התרגומים ואת אמיתות המידע המפורסם. 43. התנהלות הנתבעים לאחר הפרסום, לרבות ניסיונם להמעיט בחומרת הנזק ובחשיבות הפרסום, מעידה על חוסר תום לב מתמשך ועל היעדר חרטה אמיתית על מעשיהם. ## היקף הנזק ## 44. על אף טענת הנתבעים בדבר תפוצה מצומצמת של העיתון, הנזק שנגרם לתובעת אינו נמדד רק במספר העותקים, אלא גם בחומרת הפרסום ובהשפעה הפוטנציאלית שלו על קהל היעד הרלוונטי. 45. הפגיעה בשמה הטוב של התובעת, רופאת שיניים במקצועה, היא פגיעה מהותית וקשה, שכן אמון הציבור הוא נכס חיוני למקצועה, ופגיעה בו גוררת נזקים כבדים. 46. הנזק שנגרם לתובעת כולל פגיעה במוניטין, עוגמת נפש, סבל נפשי, והפסד הכנסות, ואין להמעיט בחומרתו בטענה של "זוטי דברים", כפי שניסו הנתבעים לטעון. 47. הפסיקה קבעה כי פיצויים בגין לשון הרע נועדו לא רק לפצות את הנפגע, אלא גם להרתיע ולחנך את הציבור, ועל כן יש לפסוק פיצוי משמעותי שישקף את חומרת העוולה. 48. התובעת זכאית לפיצויים ללא הוכחת נזק, בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, וזאת בנוסף לפיצויים בגין הנזקים המיוחדים שנגרמו לה. ## הגנות הנתבעים ## 49. טענות הנתבעים בדבר הגנות המנויות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, כגון "אמת בפרסום" או "פרסום בתום לב", אינן עומדות במבחן המציאות, שכן הפרסום היה כוזב והתנהלותם הייתה בחוסר תום לב. 50. הנתבעים לא הוכיחו כי הפרסום היה אמת, ויתרה מכך, התובעת נוקתה מכל חשד פלילי, עובדה שהייתה ידועה או שהייתה צריכה להיות ידועה לנתבעים. 51. טענת הנתבעים כי לא התכוונו לפגוע אינה פוטרת אותם מאחריות, שכן המבחן ללשון הרע הוא אובייקטיבי, וקובע כיצד עלולה החברה לקבל את הדברים שפורסמו. 52. ההתנצלות שפורסמה על ידי הנתבעים לא הייתה מספקת ולא עמדה בדרישות החוק, ולכן אינה יכולה לשמש כהגנה מלאה מפני התביעה. 53. טענת הנתבעים כי התובעת הסכימה לסגור את העניין עם פרסום ההתנצלות נדחית מכל וכל, שכן התובעת מעולם לא ויתרה על זכותה לתבוע פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה. ## התנהגות התובעת ## 54. התובעת פעלה באופן מיידי עם היוודע לה על הפרסום, ופנתה לנתבעים בדרישה לתיקון ולפרסום התנצלות, ובכך עמדה בחובתה להקטין את נזקיה. 55. סירובה של התובעת לקבל את נוסח ההתנצלות שהוצע על ידי הנתבעים נבע מכך שההתנצלות לא הייתה מלאה, לא מדויקת ואף פוגענית בעצמה, ולא מתוך רצון לנקום או לנטור. 56. התובעת פעלה בתום לב לאורך כל הדרך, וניסתה להגיע לפתרון מוסכם עם הנתבעים, אך נתקלה בחוסר שיתוף פעולה ובחוסר רצון אמיתי לתקן את העוול. 57. התנהגותה של התובעת, אשר חשפה שחיתויות בעירייה, מעידה על יושרה ועל אזרחות טובה, ואין לזקוף לחובתה את העובדה שנאלצה להגן על שמה הטוב. 58. התובעת זכאית לפיצוי מלא על הנזקים שנגרמו לה, ואין להפחית מפיצוי זה בטענות בדבר התנהגותה, שכן היא פעלה באופן סביר והגון. ## שיקולי פסיקת פיצויים ## 59. בבואו לפסוק פיצויים, כבוד בית המשפט מתבקש להתחשב בחומרת הפרסום, בהיקף הפגיעה, במעמדה של התובעת בקהילתה, בהשפלה שסבלה ובכאב והסבל שהיו מנת חלקה. 60. יש להתחשב בכך שהנתבעים לא נקטו בזהירות הנדרשת, לא בדקו את אמיתות הפרסום, ופעלו בחוסר תום לב, ובכך החמירו את הנזק שנגרם לתובעת. 61. הפיצויים צריכים לשקף את המגמה העונשית והמרתיעה של דיני לשון הרע, ולהעביר מסר ברור כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר. 62. יש להתחשב בכך שהתובעת נאלצה לנהל הליך משפטי ארוך ומתיש על מנת להגן על שמה הטוב, דבר שגרם לה לעוגמת נפש נוספת ולהוצאות כספיות. 63. סכום הפיצויים המבוקש, בסך 473,138 ש"ח, משקף באופן הולם את הנזקים המצטברים שנגרמו לתובעת, לרבות פגיעה במוניטין, עוגמת נפש והפסד הכנסות. ## אחריות המו"ל והעורך ## 64. הנתבעת 2, כמו"ל, נושאת באחריות מוחלטת לכל פרסום בעיתון, ואין היא יכולה להתנער מאחריות זו בטענה של "שגגה בתרגום" או "הסתמכות על מקורות". 65. הנתבע 3, כעורך, אחראי באופן אישי ומקצועי לכל תוכן המתפרסם בעיתון, ועליו מוטלת החובה לוודא את אמיתות הפרסומים ואת עמידתם בדרישות החוק. 66. אחריותם של המו"ל והעורך היא אחריות כפולה: הן מכוח היותם מפרסמים בפועל, והן מכוח חובתם המקצועית והאזרחית לוודא את דיוק ואמיתות המידע. 67. העובדה שהנתבעים פרסמו את הידיעה מבלי לבדוק את אמיתותה ומבלי לקבל את תגובת התובעת, מעידה על רשלנות חמורה ועל הפרה בוטה של כללי האתיקה העיתונאית. 68. אין לקבל את טענת הנתבעים כי הם רק "מתרגמים כתבות מסוכנויות חדשות", שכן גם במקרה כזה מוטלת עליהם חובה לבדוק את אמיתות המידע לפני פרסומו. ## נזקים מיוחדים ## 69. התובעת נאלצה לשכור שירותיו של עורך דין כבר בשלבים הראשונים, וזאת על מנת לנסות ולתקן את העוול שנגרם לה, והוצאות אלו מהוות נזק ישיר שנגרם לה. 70. הפגיעה במוניטין של התובעת כרופאת שיניים עלולה להוביל לירידה משמעותית במספר המטופלים במרפאתה, ובכך לגרום להפסד הכנסות עתידי משמעותי. 71. עוגמת הנפש והסבל הנפשי שנגרמו לתובעת כתוצאה מהפרסום המכפיש, ומהצורך להילחם על שמה הטוב, הם נזקים מיוחדים שיש לפצות עליהם. 72. התובעת נאלצה להתמודד עם שאלות ותהיות מצד מכרים, קולגות ומטופלים, דבר שגרם לה מבוכה רבה ופגע במעמדה החברתי והמקצועי. 73. הנזקים המיוחדים שנגרמו לתובעת, בנוסף לנזקים הכלליים, מצדיקים פסיקת פיצויים גבוהים, אשר ישקפו את מלוא הפגיעה שנגרמה לה. ## היעדר הגנה של "זוטי דברים" ## 74. טענת הנתבעים כי הנזק שנגרם לתובעת הוא "מזערי" או "זוטי דברים" נדחית מכל וכל, שכן פגיעה בשמו הטוב של אדם, ובמיוחד של רופא, אינה יכולה להיחשב כזוטי דברים. 75. הפסיקה קבעה כי עוולת לשון הרע אינה מותנית בגרימת נזק ממשי, ודי בכך שהפרסום עלול לפגוע בשמו הטוב של אדם כדי שתקום עילת תביעה. 76. גם אם תפוצת העיתון הייתה מצומצמת, חומרת הפרסום והפגיעה הפוטנציאלית במוניטין של התובעת מצדיקים פסיקת פיצויים משמעותיים. 77. אין להמעיט בחומרת הפגיעה בשל טענות בדבר "זוטי דברים", שכן פגיעה בשם הטוב היא פגיעה מהותית בזכות יסוד של אדם לכבוד ולשם טוב. 78. טענת הנתבעים בדבר "זוטי דברים" מעידה על חוסר הבנה של חומרת העוולה ועל זלזול בפגיעה שנגרמה לתובעת. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##דוגמא לפסק דין:## בפניי תביעה בסדר דין מהיר לפיצויים בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). התובעת, רופאת שיניים במקצועה, הגישה תביעה זו נגד 4 נתבעים ואלו הם: הנתבעת 1 בגין היותה הבעלים של הנתבעת 2. הנתבעת 2 בגין היותה המו"ל והמפיצה של היומון מפרסם הלשון הרע. הנתבע 3 בהיותו עורך הנתבעת 2. הנתבע 4 בהיותו כתב המדור שבו התפרסם לשון הרע. טוענת התובעת , כי ביום 20.12.02 פרסמו הנתבעים ביומון "ויאצה נואסטרה" היוצא לאור בשפה הרומנית ידיעה ובה נאמר (תורגם על ידי התובעת) כי: "ד"ר יהודית דרוקר, מנהלת מרפאת השיניים לשעבר, באזור ב' באשדוד, אשר נחשדה על עברות פליליות ע"י זיוף מרשמים הסיבה אשר פוטרה. עכשיו אחרי שהמקרה התברר נמצאה לא אשמה ותבעה את העירייה בגלל הפיטורין על פגיעה נפשית ופיטורין. העירייה לא נתנה כתב הגנה". לטענת התובעת, מייד לכשנודע לה על פרסום הכתבה פנתה לנתבעת 2 והבהירה לה כי נפגעה קשות שכן מעולם לא נחשדה בעבירות פליליות, וכי פוטרה מעבודתה עקב תלונתה כנגד שחיתויות בעירייה. התובעת נאלצה אף לשכור שירותיו של עו"ד אשר פנה ביום 03.02.03, בכתב אל הנתבעת 2 ודרש פרסום מודעת התנצלות, ופנייתו נענתה אך ביום 20.02.03, היינו כחודש וחצי לאחר פנייתה הראשונה של התובעת לנתבעת 2. פשר העיכוב הובהר לתובעת נבע משהותו של האחראי לפרסום ההתנצלות מחוץ לגבולות המדינה. ובאותה השיחה דרש ב"כ התובעת כי תרגום של תוכן מודעת ההתנצלות יועבר לאישורו, ואכן באותו היום נשלח למשרדו של ב"כ התובעת עותק מנוסח ההתנצלות בשפה הרומנית, ותרגום של נוסח ההתנצלות הועבר ליד ב"כ התובעת ביום 25.02.03, כארבעה ימים לאחר פרסום מודעת ההתנצלות, וזהו נוסח מודעת ההתנצלות אשר פורסם הן בעיתון "ויאצה נואסטרה" והן בעיתונים נוספים היוצאים בשפה הגרמנית, הונגרית: "תיקון טעות בהודעה שפורסמה בעיתון ויאצה נואסטרה בתאריך 20 בדצמבר 2002 עמוד 15 נטען שדר' יהודית דרוקר המנהלת לשעבר של מרפאת השיניים העירונית משכונת אשדוד ב' הוחשדה בעבירות פליליות וזיוף מרשמים. ההפך, דר' יהודית חשפה אי סדרים ואפשרות קיומם של עבירות פליליות אשר נעשו ע"י הגב' שמחוני, המנהלת האדמינסטרטיבית של המרפאה. החשדות הקשורות לזיוף החותמת של דר' דרוקר התאמתו, לאחר בדיקה, הגב' מלכה שמחוני הודתה שהזמינה עותק של החותמת הנ"ל בה השתמשה לזרוז פתרונן של בעיות מסוימות. חודש לאחר תלונתה נגד הגב' דר, יהודית דרוקר קבלה מכתב בו הודעה על הפסקת עבודתה. בהמשך היא תבעה את עיריית אשדוד ובקשה סכום של 473,138 ₪ , אשר הינם פיצויי פטורין, זכויות סוציאליות, פגיעה במוניטין, ועוגמת נפש. עד לפרסום כתבה זו עיריית אשדוד לא שלמה לגב' דר' יהודית דרוקר את הפיצויים המבוקשים. הנהלת היומון "ויאצה נוסטרה" מתנצלת על הטעות שבמאמר אשר פורסם ב-20 לדצמבר 2002, בעמוד 15 תוך הבלטת העובדה שדר' יהודית דרוקר לא הוחשדה בביצוע מעשים פליליים וזיופי מרשמים". טוענת התובעת כי מודעת ההתנצלות שפורסמה אינה מדויקת, ואף מודעה זו פוגעת בשמה הטוב, ובמקום לתקן את הלשון הרע שהוצא נגדה, מהווה נדבך נוסף של לשון הרע המוצא על ידי הנתבעים בחוסר תום לב הגובל בזדון. מוסיפה התובעת וטוענת כי הדברים שפורסמו פגעו בה פגיעה קשה, ופגעו בעסקיה, ובתדמיתה כרופאת שיניים, ובשמה הטוב, ועל כן דורשת היא פיצוי נאות. מאידך טוענים הנתבעים בכתב הגנתם מספר טענות: ראשית, כי הנתבעת 1 אינה הבעלים של הנתבעת 2, ואשר על כן דין התביעה כנגדה להדחות על הסף מחוסר יריבות. שנית , כי הנתבעת 2 אינה אישיות משפטית ואשר על כן אין מקום לתביעה כנגדה.נראה כי טענות אלו נזנחו ע"י הנתבעים שכן לא מצאנו להם זכר הן בדיונים אשר התקיימו בפני ביהמ"ש להן בסיכומי הנתבעים, אשר על כן לא מצאתי לנכון לדון בטענות אלו. מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי אינם מייצרים חדשות אלא אך מתרגמים כתבות מסוכניות חדשות, ומעיתונים, וכי נפלה שגגה בתרגום הכתבה הנ"ל, ללא כל כוונה לפגוע בתובעת, ו/או להוציא את דיבתה רעה. בנוסף, טוענים הם,כי נזק גדול לא היה יכול להיגרם לתובעת שכן כל התפוצה הארצית של העיתון הנ"ל הוא 400 עותקים, ובאזור אשדוד תפוצתו היא 14 עותקים בלבד. בנוסף, טוענים הנתבעים, פנייתה הראשונה של התובעת לנתבעים הייתה אך בחודש פברואר 2003, וכי תכף עם היודע דבר הטעות פרסמו מודעות התנצלות, לא רק בעיתון הנ"ל אלא אף ב- 2 עיתונים נוספים אשר בבעלותם, ואף פרסמו מודעת התנצלות בשבועון היוצא בשפה הרומנית אשר בבעלותם, וכי הובטח להם , כי עם פרסום מודעת ההתנצלות לא תהיה לתובעת כל תביעה נוספת כנגדם, וכי הנושא ייסגר. לגופו של עניין, טוענים הנתבעים כי בפרסום נשוא הכתבה הראשונה נאמר מפורשות כי התובעת לא נמצאה אשמה, וכי אין הפרסום הנ"ל נופל בגדר לשון הרע, ובאם כן נופל הוא בגדר לשון הרע הרי שקמות להם ההגנות המנויות בס' 15 (4) ו/או (6) לחוק לשון הרע, ואשר על כן אין להשית עליהם כל פיצוי כספי. לבסוף, טוענים הנתבעים, כי במודעת ההתנצלות אין כל "פגיעה נוספת" בתובעת, כנטען על ידה, אלא התנצלות כנה ואמיתית ותיקון הטעות שקרתה בתרגום שנעשה בגין הפרסום הראשון. כשלעצמי סברתי (וכפי אשר הצעתי לצדדים בדיון ביום 27.05.03, ראה עמ' 1 ש' 1 לפרוטוקול הדיון) כי הדרך הנכונה לפתרון הסכסוך הנ"ל יהא בפרסום התנצלות, ע"פ נוסח שיוסכם בין הצדדים, וכי ביהמ"ש יפסוק על דרך הפשרה לפי ס' 79א' לחוק בתי המשפט, בקשר לסכום פיצוי, אך הצעתי כשלה. באין פשרה, או הסכמה אחרת בין בעלי-הדין, ייקוב הדין את ההר. התביעה, כאמור, הוגשה על פי "סדר דין מהיר" ועל כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, לרבות התיאור המובא לעיל. דיון האם בפרסום הנדון היה משום לשון הרע? סע' 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר מהיא לשון הרע כדלהלן: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או מקצועו; (4) לבזות אדם בשל מוצאו או דתו". בהקשר זה מן הראוי להזכיר בקצרה את הכללים שקבעה הפסיקה מה מהווה לשון הרע: המבחן שקבע כב' השופט לוין בע.א. 464/83 אג'מיאן שאהה, ארכיהגמון בכנסיה הארמנית בירושלים נ. הארכיהגמון יגישה דרדריאן פ"ד לט' (4) 739, 740 הוא כדלהלן: "המבחן שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסויימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור "לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום". בע"א 740/86 תומרקין נ. העצני פ"ד מג' (2) 333 קבע כב' השופט מלץ כדלהלן: "אין חשיבות לכוונת המפרסם ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את המילים. המבחן הקובע הוא, מהוא לדעת השופט היושב בדין המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים". בע"א 723/74 הארץ נ. חברת החשמל פ"ד לא' (2) 281, בעמ' 302 כב' השופט שמגר כדלהלן: "עיקרה של לשון הרע הוא בפגיעה שבה נפגע פלוני בעיני אחרים והכתובים שפורסמו הם,מבחינת הבאתם לידיעת אחרים, חטיבה אחת. אין למצוא הצדק לקטיעתם השרירותית כדי להבליט דווקא קטע בו טמונה לשון הרע, ולמנוע מן המפרסם הצגת הפרסום כולו. כי זכותו היא שהדברים ייראו ע"י הערכאה השיפוטית באורם הטבעי. כפי שראה וקרא אותם,לפי ההנחה, הקורא הסביר הרגיל". בע"א 723/74 הנ"ל בעמ' 300 נקבע כלל נוסף המתייחס לכללי הפרשנות של פרסום: "כאשר באים לבחון משמעותן של מילים לצורך בדיקת מהותן, מפרשים אותן ע"פ המובן אותו מייחס להן הקורא או השומע הסביר ואין מטים אוזן לפרשנויות משפטיות, בדרך בה היו בוחנים מסמך משפטי ומפרשים את תוכנו... המובן הטבעי והרגיל של המילים יימצא לעתים במובן המילולי כפשוטו ולעיתים במסקנות בין השורות". אדגיש שהמבחן לשאלה אם יש או אין במודעה מסוימת משום לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי, היינו שהקובע הוא לא מה מרגיש הנפגע (התובעת) כי אם כיצד החברה עלולה לקבל את הדברים שבפרסומים. למעשה בית המשפט הוא הוא הקובע מהו המובן שיש לתת לפרסום. ההכרעה בשאלה האם בנסיבות שבפנינו, מהווה הפרסום עבירה או עוולה על חוק איסור לשון הרע, אינה קלה. לא בכדי נאמר "חיים ומוות ביד הלשון", או כדברי הגמרא במסכת ערכין, דף ט"ו, עמ' ב'): "לשון תליתאי קטיל תליאי". כוחו של הלשון רב עימו לרומם או לדכא עד עפר. בעניינו אין חולק אשר לפרסום הידיעה ולתוכנה. בנסיבות העניין כאשר נאמר בפרסום כי נגד התובעת הוגשה תלונה על עבירות פליליות, אך בסיפא נאמר שהתברר שהיא איננה אשמה בדבר, לא נראה, על אף אי הדיוק בעובדות, כי יש בפרסום הנ"ל לשון הרע, שכן אין מקרה יוצא מידי פשוטו, ואין הקורא עוצר בשורה הראשונה, או השניה.אין המדובר במקרה שלפנינו בכותרת סנסציונית, אשר מושכת את תשומת לב הקורא, ומסתיר את סיום העניין אלא בכתבה אשר מדווחת - אומנם בטעות - על חשד ובתוך כדי דיבור מנוקה התובעת מן אותו החשד. קורא סביר, ובתוכו בית משפט זה, הקורא את הכתבה, מקבל רושם כי בהתנהגותה של התובעת אין כל רבב, אלא להיפך: אלו שפיטרו אותה עשו עוול ולאחר שהדבר הוברר, יתנו את הדין בערכאות משפטית. גם אם אקבל את הרגשתה הסובייקטיבית של התובעת, ואסכים איתה שלפחות "אבק לשון הרע" היה בכתבה יש כאן בדומה לאמור במסכת בבא בתרא, דף קס"ה, עמ' א', נראה כי לא קמה לתובעת הזכות לפיצויים בגין הפרסום הנ"ל, וכפי שאפרט להלן. התובעת טוענת לנזק באופן כללי, אך לא הביאה כל ראיות לנזק מיוחד שנגרם לה. להערכת בית המשפט, הנזק שנגרם לתובעת עקב הפרסום, אם נגרם נזק כזה, הוא מזערי (ובבחינת "זוטי דברים") אומנם עוולת לשון הרע אינה מותנית בגרימת נזק לשמו הטוב של הנפגע כתוצאה ממעשה הפרסום. לכן מכונה עוולה זו עוולת per se (ראה: טדסקי, אנגלרד, ברק, חשין, דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית, מהדורה שניה, עמ' 173 (תשל"ז)). מבחינה היסטורית מילאו דיני הנזיקין פונקציות שונות, ובהן פונקציה תרופתית, פונקציה הרתעתית (או מחנכת) ופונקציה עונשית (ראו ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד2(95 ,89; ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו3(57 ,48; ע"א 1370/91 משעור נ' חביבי, פ"ד מז1(538 ,535. תכליות דומות הונחו ביסוד הפיצויים בגין לשון הרע. וכך קובע השופט ד' לוין, בע"א 802/87, נוף נ' אבנרי, פד"י מ"ה(2)493: "הפיצויים אשר אותם מוסמך בית משפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה: ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יכול לתרום לכך - למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה". שנית - כפי שנאמר כבר בפסיקה, נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קהלת': 'טוב שם משמן טוב''. הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד. וברוח דומה ציין השופט בך בע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו (3), 48 "אחת ממטרות הפיצוי במשפטי לשון הרע הינה לחנך את הקהל ולהחדיר לתודעתו, כי שמו הטוב של האדם אינו הפקר. בפסיקת פיצויים יש משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה גם יחד". הסעיף הרלוונטי לענייננו לקביעת הפיצוי בשל עוולת לשון הרע הינו ס' 7 א'(ב) לחוק, הקובע כדלקמן: "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק". אך סכומים אלו הם סכומי רשות ועל פי הבנת השופט היושב בדין וכפי הנאמר "רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם", וסכומים אלו הם סכומי גג וכפי הנאמר "שלא יעלה על". שאלת גובהו של הפיצוי לו זכאי נפגע מהוצאת לשון הרע תלויה במידה רבה משילובם של מס' מרכיבים. בין היתר, נבחנת התנהגותם של בעלי הדין עובר לדיון המשפטי ובמהלכו, אומדן הנזק שנגרם עם הפרסום, תום ליבם של המפרסמים ועוד. סעיף 19 (4) לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה: (1)לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך; (2)הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע; (3) הוא לא נתכוון לפגוע; (4)הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע ולא היו מסויגים.". אך נראה כי שיקולים אלו אינם השיקולים היחידים אשר על השופט להביא במניין שיקוליו וכפי שראינו ברע"א 4740/00 - לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ו-2 אח', תק-על 2001(3), 489 ,עמ' 496, מנה כבוד הנשיא ברק את השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לפסוק פיצויים בגין עוולת לשון הרע: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק: אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר agravated בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק, ובכך להגביר את הפיצוי לו הוא יהיה זכאי".(ההדגשות שלי מ.ק.) התובעת לא הביאה כל ראיה כי עקב הפרסום נפגעה, וחזקה היא כי אין אדם מונע מביהמ"ש ראיות אשר יכולות לסייע בידו בהוכחת טענותיו. תפוצת הפרסום, עיתון המופץ ב-400 עותקים כלל ארצי,ו-14 עותקים באזור מגורי התובעת, הנה פרט מהותי אשר יש בו כדי להביא להפחתה ניכרת בסך הפיצויים. המבחן הקבוע לתוכן הפרסום המתנצל ולהיבטיו הטכניים. התנצלות הנתבעים, נעשתה כנדרש לפי הסעיף האמור, ההתנצלות הייתה בלתי מסויגת, במקום בולט. ב"כ התובעת מרחיב בסיכומיו לעניין העדר תום לב של הנתבעים שלטענתו לא הוכיחו תום לב לפי סעיף 15 לחוק. טיעון זה יש לדחות. "תום הלב" הנבחן בשלב של קביעת הפיצויים אינו זהה לתום הלב הנדרש במסגרת הגנת תום הלב המפורטת בסעיף 15 לחוק (ראה א. שנהר, "דיני לשון הרע", עמ' 392 ). בענייננו, הודו הנתבעים באחריותם לפרסום ולפיכך שאלת תום הלב נבחנת בראיה סובייקטיבית. מהנתונים בפני עולה בבירור כי לנתבעים לא הייתה כוונת זדון כלפי התובעת או טינה אישית ובכך יש להתחשב. הנני מאמין לגרסת הנתבעים, כי הפנייה הראשונה אליהם נעשתה בחודש פברואר 2003, וכן הנני מאמין לגירסתם, כי בשיחה עם בעלה של התובעת, הבינו שעם פרסום ההתנצלות העניין יהיה "סגור", בבחינת "מודה ועוזב ירוחם" (משלי פרק כ"ח, פסוק י"ג). בבחינת התנהגות הנתבעים יש להביא בחשבון גם את התנהגותם לאחר ביצוע הפרסום ובכלל זה אם פורסמה התנצלות, תיקון או הכחשה וכן התנהגותם בניהול המשפט, לזכותם יש להביא בחשבון את העובדה כי פרסמו התנצלות וכי הציעו לתובעת פרסום התנצלות נוספת ע"פ נוסח שיהיה מקובל עליה. ועוד זאת יש לציין, השתכנעתי כי לא כוונת זדון הייתה לנתבעים. הם לא ביקשו להעליל עלילות, אלא טעות אשר נעשתה בתום לב, היא אשר גרמה לפרסום השגוי. עוד אוסיף כי התנהגות הנתבעים לאחר שהתובעת פנתה אליהם, ופרסום ההתנצלות ב-2 עיתונים נוספים, ובשבועון בשפה הרומנית, ונכונותם לפרסם כתבה בה גרסתה של התובעת במלואה, כפי שעולה מעדותו של מר ג'ורג' אדרי מנכ"ל הנתבעת 1 (עמ' 12 ש' 14 לפרוטוקול) ממלאת אחר דרישת סעיף 17 לחוק ואף למעלה מכך, ומכפרת, על מחדלם לקבל, מראש, את תגובת התובעת. מקום ש"הפוגע" שהיה מלכתחילה תם לב, התנצל ופירסם התנצלות כנה וראוייה הן בתוכנה, הן בהיקפה והן באמצעי הפירסום שבו פורסמה ההתנצלות - הרי יש בכך כדי להוות שיקול מכריע בגזירת הדין ובפסיקת הפיצויים. לעניין זה יפים הדברים המובאים ע"י ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, בספרו המפורסם "החפץ חיים" הדן בענייני שמירת הלשון, "הלכות לשון הרע" כלל ד', הלכה י"ב ("מקור חיים"): "ואם עבר וספר לשון הרע על חברו ובא לעשות תשובה ... אם חברו נתגנה על ידי זה בעיני השומעים ונסבב לו על ידי זה היזק בגופו או בממונו, או שהיצר לו על ידי זה, הרי הוא ככל עונות שבין אדם לחבירו, שאפילו יום הכיפורים ויום המיתה, אין מכפר עד שירצה את חברו. על כן צריך לבקש מחילה מחברו על ידי זה, וכשיתפייס וימחול לו לא נשאר עליו, כי אם העון דבין אדם למקום ויעשה כנ"ל..." וב- "באר מים חיים" מפרש בעל ה"חפץ חיים" את מהות בקשת המחילה ומפנה לא"ח בסימן תר"ן בדין עוונות שבין אדם וחברו. בעניין זה פוסק הרמב"ם, (ב"הלכות תשובה" פרק שני, הלכה ט'). "אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום ... אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו. לא רצה חבירו למחול לו מביא לו שורה של שלושה בני אדם מריעין ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה מביא לו שניה ושלישית. לא רצה מניחו והולך לו וזה שלא מחל לו הוא החוטא". ומן הכלל אל הנסיבות דידן:- בנסיבות שבפנינו, התנצלו הנתבעים בפני התובעת, מספר פעמים, ולא בפני 3 אנשים - אלא בפני הציבור כולו, בפירסומים ארציים (נ/2 ו-נ/4) והיו מוכנים אף לנסח התנצלות נוספת שתנוסח על ידי התובעת וזו סירבה לכך. התנהגות התובעת מצביעה בנסיבות העניין, לא על רצון לקבל תיקון לתקלה שנוצרה אלא על רצון לנקום ולנטור לשמם! קראתי שוב ושוב את נוסח ההתנצלות ושוב ושוב את הסתייגויותיה של התובעת, הן בכתבי בית דין והן בעדותה ולא מצאתי בהם ממש. קורא אובייקטיבי הקורא את נוסח ההתנצלות, מקבל תמונה בהירה וברורה על צדקתה של התובעת, על גילוי אזרחות טובה, ועל חשיפת שחיתויות מצידה הממקמת אותה בחזית הלוחמה למען שלטון החוק והמינהל התקין במדינת ישראל. עיקר תיקון המעוות לעניין זה, לא חייב שייעשה בכסף דווקא, העיקר הוא בהתנצלות המפורשת, הכנה, ובאופן פרסומה ברבים, הפה שפגע הוא הפה שתקן את הפגיעה ואת העלבון. עודני סבור, כי בהגינות, בידידות, ובלחיצת-יד, ניתן היה ליישר את ההדורים. אך זאת, לפנים משורת הדין. על-פי שורת הדין, ולאחר שלקחתי בחשבון את השיקולים שצויינו לעיל, הנני רואה לנכון לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 100 ₪. החיוב הינו ביחד ולחוד וישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. בנסיבות העניין לא ראיתי לנכון לעשות צו להוצאות. כתב תביעהמסמכיםרפואהשינייםלשון הרע / הוצאת דיבה