##מה הדין בסוגיית תאונות נפילה מסוס ?## הסוס, כמו כל בעל חיים אחר, אינו מכונה מתוכנתת ולא ניתן לחזות בדיוק מוחלט את התנהגותו. אדם המבקש לעסוק בתחביב או בספורט הנוגע לבעלי חיים, ובכלל זאת רכיבה על סוסים, צריך לדעת כי מדובר ביצורים בעלי אינסטינקטים טבעיים, שאינם ניתן לאילוף מוחלט, ועל כן המגע עימם טומן בחובו סיכון מסויים אותו לא ניתן למנוע. בפעילות ספורט הכרוכה במגע וטיפול בבעלי חיים טמון סיכון מסויים, ובאופן ספציפי סיכון הכרוך בנפילה מהסוס. מפני סיכון טבעי ורגיל אין צורך להזהיר אדם בגיר שאין סיבה להניח כי לא יהיה מודע לו. על פי הפסיקה ידיעת רמת יכולת הרכיבה של הרוכב על הסוס ומתן הדרכה כדבעי, חיוניים בכדי לדעת האם התלמיד ראוי לצאת לשטח הפתוח ואם כן, מה הם האזהרות ומה היא ההדרכה שקיבל אותו תלמיד בטרם לרכיבה מחוץ לשטח הסטרילי. המקרים בהם רוכב נופל מסוס אינם כה נדירים ובמשך השנים ניתנו פסקי דין רבים בנושא. נקודת המוצא היא שאדם הרוכב על סוס עלול ליפול ממנו ואין בכך בלבד בכדי להצביע על רשלנות של בעל הסוס או המחזיק בו ( ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש). ##גישת בית המשפט למקרים של נפילה מסוס:## סוס הוא בעל חיים, טיבו לדהור והתנהגותו עשויה להיות בלתי צפויה. רכיבה על סוסים כרוכה מעצם טיבה וטבעה בסיכונים מסוימים. אלא שדווקא בגלל הסיכון הטבעי קמה למפעיל חוות סוסים לימודית חובה לוודא קיומם של תנאים נאותים לרכיבה ולמנוע סיכונים נוספים שאינם נובעים מן הפעילות הספורטיבית גרידא. בכלל זה הוא נדרש לספק לרוכב אמצעי בטיחות כמו קסדה, להדריכו הדרכה ראויה ולפקח על הרכיבה. היקף ההדרכה והפיקוח נגזר מתנאי הרכיבה הספציפיים, מניסיונם של הרוכבים ומתוואי השטח בו מתבצעת הרכיבה. ככל שהרוכב מנוסה פחות ותוואי השטח מורכב יותר נדרשות הדרכה מקיפה יותר והשגחה צמודה יותר (ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מיימוני; ע"א 2472/90 מלמד נ' בל גידול סוסים בע"מ; רע"א 2877/10 שם טוב נ' ד.ב.ש גישול סוסים בע"מ; רע"א 8085/99 מניס נ' גרשגורן). ##ההלכה לגבי תאונות נפילה מסוס:## פסיקה רבה מתארת את ההלכה הראויה והנוהגת בעניין חובותיו של בעל חוות סוסים כלפי מבקריו אשר באים לרכב ובמיוחד בכל הנוגע לרוכבים חסרי ניסיון, שם חובת הזהירות היא מוגברת, להבדיל מרוכבים מקצועיים, ולדוגמא ראו: רע"א 8085/99 מניס נ' גרשגורן, שם אישר בית המשפט העליון את פסיקת ביהמ"ש המחוזי על פיה הסיכון אותו נטל מדריך הרכיבה שהיה צמוד לקבוצת הרוכבים בבחירת תוואי הרכיבה היה סיכון בלתי סביר; ת.א. (ב"ש) 569/90 עזבון נורית יעקב ז"ל נ' טקסט ראנץ' בע"מ, שם הוטלה אחריות על מועדון רכיבה לגבי פגיעת בבני זוג ללא ניסיון רכיבה אשר הושארו על הסוסים בתחומי המועדון ללא פיקוח והדרכה צמודים; ת.א.(ימ') 1161/99 קרואני זאהי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, שם הוטלה אחריות על בעל חוות סוסים בשל העדר הדרכה מספקת לגבי הסיכונים הטמונים ברכיבה לרוכב בלתי מיומן; ת.א (י-ם) 1433/96 מימוני עמרם נ' עיריית ירושלים, שם הוטלה אחריות על בעלי חוות סוסים בשל היעדר הדרכה מספקת לרוכב חסר ניסיון; ע"א (ת"א) 1920/99 ריבוך רפי נ' עדי נעים רות; ת.א. (ת"א) 2599/91 לנגר נ' ועקנין. ##אחריות מפעיל חוות סוסים:## מפעיל סביר של עסק של חוות סוסים לימודית יכול וצריך לצפות כי אם לא ינקטו אמצעי זהירות מתאימים כגון היכרות מוקדמת בין מדריך לבין תלמידה שזו הפעם הראשונה שהיא יוצאת לשטח ברכיבה והדרכתה כיצד להתנהל בשטח ובמיוחד במקרה של השתוללות סוס, עלולה ה תלמידה ליפול מ הסוס ולסבול מפגיעות גוף. צפייה אינה בהכרח צפייה קונקרטית לאירוע שהתרחש בפועל וחבותו של המזיק אינה מותנית בכך שיחזה מראש את פרטי הנזק כפי שהתהווה ואת מידת חומרתו אלא לאופיו הכללי (ע"א 576/81 שמעון נ' ברדה). הסיכון של העפת מהסוס במהלך סיור ראשוני או שיעור ניסיון, הינו סיכון בלתי רגיל מבחינת התובעת ולא סיכון שנטלה על עצמה. גם על פי מבחן אובייקטיבי, אדם סביר במקום התובעת לא היה מקבל על עצמו סיכון של פגיעה בו כתוצאה מהשתוללות סוס באותן נסיבות, בגין אי נקיטת אמצעי זהירות הולמים ובלא פיצוי. ##חובת הזהירות ברכיבה על סוסים:## נקודת המוצא היא, שנפילת רוכב מסוס היא בגדר סיכון רגיל המתלווה לפעילות הרכיבה, שאין מוטלת חובה לנקוט באמצעי זהירות מפניו, אף אם מדובר בסיכון שניתן לצפותו. אכן, אין בעיקרון האמור כדי לשלול קיומה של חובת זהירות קונקרטית וקביעה שחובת הזהירות הופרה, כאשר נלווה לרכיבה סיכון שאינו רגיל." וראו בעניין זה גם ע"א 1155-07-09 המוזכר לעיל, אשר שב וקבע כי נפילה מסוס היא עניין תכוף וכי אדם המבקש לעסוק בספורט, כגון רכיבה על סוסים , צריך לדעת כי מדובר ביצורים בעלי אינסטינקטים טבעיים שאינם ניתנים לאילוף מוחלט וכי הפעילות כרוכה בסיכון. נקודת המוצא היא כי נפילה מסוס היא בגדר סיכון רגיל המת לווה לרכיבה שאין מוטלת חובה לנקוט באמצעי זהירות מפניו, זולת אם מדובר בסיכון שניתן היה לצפותו. ##נפילה מסוס שנבהל כתוצאה מרעש של טרקטורונים:## בת"א (י-ם) 736/95, המר' 23680/95, עדרי נ. מדינת ישראל -משרד הבריאות ואח', התובע נפל מסוס שהשתולל כתוצאה מבהלה מטרקטורונים שהגיעו במפתיע וגרמו לאבק ולרעש. הגם שנהגי הטרקטורונים לא שעו לבקשת התובע להתרחק מהמקום, אלא ההיפך, הגבירו את מהירות נסיעתם והתקרבו במהירות וברעש לעבר סוסו של התובע, אין מדובר בתאונה במתכוון, שכן את הכוונה שבחוק יש לפרש באופן מצמצם. גם אם הנהגים התכוונו להרגיז את הסוג ורוכבו, אין זה שקול כנגד כוונה לגרום "נזק לגופו או לרכושו" של הנפגע. (פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) ##דוגמא לכתב תביעה## ## סוג התביעה: ## ## הסעד המבוקש: ## ## אגרה: ## ## האם קיים הליך נוסף בבית משפט או בבית דין, בקשר למסכת עובדתית דומה שהתובע הוא צד לו או היה צד לו? ## לא ## א. תיאור של בעלי הדין ## 1. התובע: מר _________ _________, ת.ז. _________, המתגורר ברחוב _________, _________. התובע יליד 26.4.1965. 2. הנתבע 1: מר _________ _________, ת.ז. _________, המתגורר ברחוב _________, _________. הנתבע 1 הינו הבעלים והמפעיל של חוות הסוסים "_________ סוסים" (להלן: "החווה"). 3. הנתבעת 2: חברת "_________ ביטוח בע"מ", ח.פ. _________, מרחוב _________, _________. הנתבעת 2 הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את חבותו של הנתבע 1 במועד הרלוונטי לתביעה. ## ב. הסעד המבוקש ## כבוד בית המשפט מתבקש לפסוק לתובע את הסעדים הבאים: 1. פיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר בסך 198,055 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. 2. פיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד בסך 483,053 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. 3. פיצוי בגין כאב וסבל בסך 150,000 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. 4. פיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד בסך 50,000 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. 5. פיצוי בגין הוצאות רפואיות בסך 39,262 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום 27.1.2003 ועד התשלום המלא בפועל. 6. פיצוי בגין הוצאות נסיעה בסך 6,470 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום 27.1.2003 ועד התשלום המלא בפועל. 7. ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי בסך 147,032 ₪ מהסכום הכולל שייפסק. 8. חיוב הנתבעים, יחד ולחוד, בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור 20% מהסכום הפסוק, בתוספת מע"מ כחוק. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 4. ביום 27.2.1997, בעת שהתובע רכב על סוס בשם "_________", בחוות הסוסים של הנתבע 1, הוא נפל מהסוס ונפגע באופן קשה ברגל ימין וביד שמאל. 5. התאונה אירעה כאשר התובע, אשר רכב על הסוס במסגרת פעילות מאורגנת בחווה, ניסה להאט את מהירות הסוס על ידי משיכה במושכות, אך הסוס לא נשמע לו והמשיך לדהור. 6. בתגובה, התובע הגביר את עוצמת המשיכה במושכות, מה שגרם לסוס להרים את פלג גופו הקדמי ולעצור בפתאומיות. 7. בעת שהתובע ניסה לרדת מהסוס, הסוס פרץ בדהרה פתאומית, הטיח את התובע ארצה וגרם לו לשברים קשים ולנזקי גוף חמורים. 8. עילת התביעה נולדה ביום התאונה, 27.2.1997, והיא מבוססת על עוולת הרשלנות של הנתבע 1, אשר הפר את חובת הזהירות המוגברת המוטלת עליו כמפעיל חוות סוסים כלפי רוכבים חסרי ניסיון. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 9. סמכותו העניינית של בית המשפט הנכבד לדון בתביעה זו נובעת מסכום התביעה העולה על 2,500,000 ₪, ועל כן היא בסמכותו של בית המשפט המחוזי. 10. סמכותו המקומית של בית המשפט הנכבד נובעת מכך שמקום מגוריו של התובע, מקום עסקו של הנתבע 1 ומקום קרות האירוע נמצאים בתחום שיפוטו של בית משפט זה. ## ה. פירוט הטענות ## ## חובת זהירות מושגית וקונקרטית ## 11. התובע יטען כי הנתבע 1, כמפעיל חוות סוסים לימודית, חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע, אשר הגיע לרכוב בחווה, ובמיוחד בהיותו רוכב חסר ניסיון, חובה זו היא מוגברת. 12. הנתבע 1 היה צריך לצפות כי אי נקיטת אמצעי זהירות מתאימים, כגון היכרות מעמיקה עם יכולות הרוכב והדרכה מקיפה, עלולה להוביל לנפילה מהסוס ולפגיעות גוף חמורות, כפי שאכן אירע במקרה דנן. 13. חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבע 1 כללה, בין היתר, מתן הדרכה מפורטת ומקיפה לגבי אופן ההתנהלות בשטח, ובמיוחד במצבים בלתי צפויים כגון השתוללות סוס או אי-ציות להוראות הרוכב. 14. הפסיקה קבעה כי על מפעיל חוות סוסים מוטלת חובה לוודא קיומם של תנאים נאותים לרכיבה ולמנוע סיכונים נוספים שאינם נובעים מהפעילות הספורטיבית גרידא, לרבות מתן הדרכה ראויה ופיקוח צמוד. 15. התובע יטען כי הסיכון של העפה מהסוס במהלך שיעור ראשוני או סיור ניסיון, כפי שאירע לו, אינו בגדר סיכון רגיל שנטל על עצמו, אלא סיכון בלתי סביר שניתן היה למנוע באמצעות נקיטת אמצעי זהירות הולמים. ## הפרת חובת ההדרכה ## 16. התובע יטען כי הנתבע 1 הפר את חובת ההדרכה המוטלת עליו, בכך שלא נתן לתובע הדרכה מספקת ומקיפה טרם הרכיבה, ולא שאל אותו על ניסיונו הקודם ברכיבה על סוסים. 17. הנתבע 1 הסתפק במתן הדרכה בסיסית בלבד, אשר לא כללה התייחסות למצבים בלתי צפויים, כגון אי-ציות של הסוס להוראות הרוכב או השתוללות פתאומית, ובכך הותיר את התובע חסר אונים מול הסכנות. 18. התובע יטען כי אי-הדרכתו כיצד לנהוג במקרה שהסוס אינו נשמע לו, או במקרה של עצירה פתאומית, מהווה רשלנות חמורה, שכן מצבים אלו צפויים בפעילות רכיבה על סוסים, במיוחד לרוכבים חסרי ניסיון. 19. הפסיקה קבעה כי היקף ההדרכה והפיקוח נגזר מניסיונם של הרוכבים ומתוואי השטח, וככל שהרוכב מנוסה פחות, נדרשות הדרכה מקיפה יותר והשגחה צמודה יותר, דבר שלא התקיים במקרה זה. 20. התובע יטען כי לו היה מקבל הדרכה ראויה ומפורטת, היה יודע כיצד לנהוג במצב שנוצר, ייתכן שהיה נמנע מהתאונה או שהיה מצליח למזער את נזקיו, ולכן קיים קשר סיבתי ישיר בין מחדל ההדרכה לנזקיו. ## הפרת חובת הפיקוח וההשגחה ## 21. התובע יטען כי הנתבע 1 הפר את חובת הפיקוח וההשגחה המוטלת עליו, בכך שלא דאג לנוכחות מדריך מיומן וצמוד לתובע, במיוחד לאור חוסר ניסיונו ברכיבה על סוסים. 22. אי-הזמנת המדריך לעדות על ידי הנתבע 1 מקימה הנחה לחובתו, שאילו הוזמן, עדותו הייתה פועלת לרעתו ומחזקת את הטענה בדבר היעדר פיקוח והשגחה נאותים במהלך הרכיבה. 23. התובע יטען כי במקרה של רוכב חסר ניסיון, חובת הפיקוח היא מוגברת ודורשת נוכחות צמודה של מדריך, אשר יוכל להתערב בזמן אמת ולמנוע מצבים מסוכנים, דבר שלא התקיים בעת התאונה. 24. הפסיקה קבעה כי במקרים בהם רוכבים חסרי ניסיון הושארו על סוסים ללא פיקוח והדרכה צמודים, הוטלה אחריות על מועדון הרכיבה, ועל כן יש להטיל אחריות דומה על הנתבע 1. 25. התובע יטען כי לו היה פיקוח צמוד וראוי, המדריך היה יכול לזהות את מצוקתו של התובע כאשר הסוס לא נשמע לו, ולהתערב באופן שימנע את הנפילה והפגיעות שנגרמו. ## רשלנות בבחירת הסוס ## 26. התובע יטען כי הנתבע 1 התרשל בבחירת הסוס "_________", עליו הורכב התובע, מבלי לוודא את התאמתו המלאה לרוכב חסר ניסיון, ובמיוחד לאור התנהגותו הבלתי צפויה של הסוס בעת התאונה. 27. למרות שהנתבע 1 טען כי הסוס היה מאולף ורגוע, התנהגותו של הסוס בעת התאונה, שכללה עצירה פתאומית ודהרה בלתי צפויה, מעידה על כך שלא היה מתאים לרוכב חסר ניסיון. 28. התובע יטען כי הנתבע 1 לא ביצע בדיקה מספקת של התאמת הסוס לרוכב, ולא לקח בחשבון את הסיכון הטמון בהרכבת רוכב חסר ניסיון על סוס שעלול להגיב באופן בלתי צפוי ללחץ או למשיכה חזקה במושכות. 29. הפסיקה קבעה כי על בעל חוות סוסים מוטלת חובה לוודא את התאמת הסוס לרוכב, ובמיוחד לרוכבים חסרי ניסיון, על מנת למנוע סיכונים מיותרים שאינם חלק מהסיכון הטבעי של הרכיבה. 30. התובע יטען כי לו היה הנתבע 1 נוהג כבעל חוות סוסים סביר, היה בוחר עבורו סוס רגוע יותר, או לחילופין, מספק הדרכה מקיפה יותר לגבי אופן הטיפול בסוס ספציפי זה, ובכך היה מונע את התאונה. ## קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק ## 31. התובע יטען כי קיים קשר סיבתי ישיר ועובדתי בין רשלנותו של הנתבע 1, כפי שתוארה לעיל, לבין הנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מהנפילה מהסוס. 32. לו היה הנתבע 1 נוהג כבעל חוות סוסים סביר, ומקיים את חובות הזהירות, ההדרכה והפיקוח המוטלות עליו, התאונה הייתה נמנעת או שנזקיה היו מצטמצמים באופן משמעותי. 33. התובע יטען כי הקשר הסיבתי מתקיים לפי שלושת מבחני הסיבתיות: מבחן הציפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר, שכן הנתבע 1 יכול היה וצריך היה לצפות את הנזק שנגרם. 34. אי-הדרכת התובע כיצד לנהוג במקרה של אי-ציות הסוס, והיעדר פיקוח צמוד, הם הגורמים הישירים והעיקריים לנפילתו של התובע ולפגיעותיו הקשות. 35. התובע יטען כי הנזק שנגרם לו הוא תוצאה ישירה וצפויה של מחדלי הנתבע 1, וכי לא קיים גורם זר מתערב שניתק את הקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק. ## נזקי הגוף שנגרמו לתובע ## 36. התובע יטען כי כתוצאה מהנפילה מהסוס, נגרמו לו שברים קשים ברגל ימין וביד שמאל, אשר חייבו אשפוזים, ניתוחים מורכבים וטיפולים רפואיים ממושכים. 37. התובע סבל מכאבים עזים, נאלץ להשתמש בתרופות הרגעה חזקות, והיה מרותק למיטתו במשך חודשים ארוכים, תוך תלות מוחלטת בעזרת בני משפחתו בפעולות יומיומיות. 38. התובע יטען כי נכותו הרפואית, כפי שנקבעה על ידי המומחה מטעם בית המשפט, עומדת על 24% נכות צמיתה, בנוסף לנכויות זמניות בשיעורים גבוהים, המשקפת את חומרת פגיעותיו. 39. נכותו התפקודית של התובע הינה מלאה בכל הנוגע לעבודה גופנית, עמידה ממושכת, הרמת משאות ונשיאתם, וכן בנהיגה, במיוחד בכלי רכב כבדים, מה שפגע קשות ביכולתו לחזור לעבודתו הקודמת. 40. התובע יטרוק כי נזקיו כוללים כאב וסבל, אובדן הנאות חיים, הגבלה בתנועה, קושי בנעילת נעליים, וצורך בהנעלה מיוחדת, אשר פוגעים באיכות חייו באופן בלתי הפיך. ## הפסדי השתכרות ## 41. התובע יטען כי כתוצאה מנזקי הגוף שנגרמו לו, נגרמו לו הפסדי השתכרות ניכרים לעבר ולעתיד, שכן לא יכול היה לחזור לעבודתו כצבע, הדורשת מאמץ פיזי ועבודה בגובה. 42. התובע נאלץ להתקיים מקצבת נכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי, ולאחר מכן ניסה להשתלב בעבודות קלות בישיבה ובקורס ויטראז', אך נאלץ להפסיק עקב מצבו הרפואי. 43. התובע יטען כי נכותו התפקודית, העומדת על 40%, פגעה קשות ביכולתו להשתכר, במיוחד לאור גילו והשכלתו, המצמצמים את קשת האפשרויות למציאת עבודה חלופית. 44. התובע יטען כי יש לפסוק לו פיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר, מיום התאונה ועד למתן פסק הדין, וכן פיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד, עד הגיעו לגיל פרישה, בהתאם לשכרו עובר לתאונה. 45. התובע יטען כי הנתבעים אחראים לפצותו במלוא הפסדי השתכרותו, שכן אלה נגרמו באופן ישיר כתוצאה מרשלנותם וממחדליהם. ## עזרת הזולת ## 46. התובע יטען כי נזקיו כוללים גם צורך בעזרת הזולת, הן בעבר והן בעתיד, שכן היה תלוי באשתו ובני משפחתו לביצוע פעולות יומיומיות רבות, לרבות ליווי לטיפולים רפואיים וטיפול בילדים. 47. לאחר התאונה, ובמיוחד בתקופות האשפוז וההחלמה מהניתוחים, התובע היה באי כושר מוחלט או חלקי, ולא יכול היה לתפקד באופן עצמאי, מה שהטיל עומס כבד על בני משפחתו. 48. התובע יטען כי גם בעתיד, לאור נכותו הצמיתה והמגבלות התפקודיות שנקבעו לו, יזדקק לעזרה מסוימת בפעולות יומיומיות, ועל כן יש לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק זה. 49. התובע יטען כי עזרת הזולת שקיבל ושיקבל בעתיד, בין אם בתשלום ובין אם על ידי בני משפחה, מהווה נזק בר פיצוי, שכן היא נדרשת עקב מצבו הרפואי שנגרם כתוצאה מהתאונה. 50. התובע יטען כי הפיצוי בגין עזרת הזולת צריך לשקף את היקף העזרה שנדרשה ושתדרש, ואת העלות הכלכלית של עזרה זו, גם אם ניתנה על ידי בני משפחה ללא תמורה כספית ישירה. ## הוצאות רפואיות ונסיעה ## 51. התובע יטען כי נגרמו לו הוצאות רפואיות רבות, לרבות עלויות ניתוחים, טיפולים, תרופות ואביזרים רפואיים, אשר נדרשו עקב פגיעותיו בתאונה. 52. התובע יטען כי ההוצאות הרפואיות שהוציא, לרבות על ניתוח פרטי, היו סבירות ונדרשו לצורך השבת מצבו לקדמותו בצורה הטובה ביותר, וכי הנתבעים לא הוכיחו אחרת. 53. התובע יטען כי נגרמו לו גם הוצאות נסיעה משמעותיות לצורך קבלת טיפולים רפואיים, ביקורים בבתי חולים ופיזיותרפיה, וכי הוצאות אלו היו סבירות ונדרשו עקב מצבו. 54. התובע יטען כי אין לדרוש ממנו, כניזוק, לטלטל עצמו במספר אוטובוסים כדי להגיע למחוז חפצו, וכי הגישה שיש לנקוט היא ליברלית, במיוחד בסמוך לפגיעה. 55. התובע יטען כי הנתבעים חייבים לשפותו במלוא ההוצאות הרפואיות והנסיעה שנגרמו לו, שכן אלו נגרמו באופן ישיר כתוצאה מהתאונה ומרשלנותם. ## אחריות הנתבעת 2 ## 56. התובע יטען כי הנתבעת 2, כחברת הביטוח של הנתבע 1, חבה באחריות ישירה ועקיפה לפצות את התובע בגין כל נזקיו, בהתאם לפוליסת הביטוח שהייתה בתוקף במועד התאונה. 57. הנתבעת 2 ביטחה את חבותו של הנתבע 1 בגין נזקים שייגרמו לצדדים שלישיים כתוצאה מפעילות החווה, ועל כן היא מחויבת לכסות את הנזקים שנגרמו לתובע. 58. התובע יטען כי התנהלות הנתבעת 2, אשר כפרה בחבותה בתחילה בטענה שהנתבע 1 לא שיתף פעולה, אינה פוטרת אותה מאחריותה, במיוחד לאחר שהתברר כי אי-שיתוף הפעולה לא היה מרצון. 59. התובע יטען כי הנתבעת 2, כגוף מבטח, מחויבת לפעול בתום לב כלפי המבוטח וכלפי צדדים שלישיים, ולכבד את התחייבויותיה הביטוחיות. 60. התובע יטען כי יש לחייב את הנתבעת 2, יחד ולחוד עם הנתבע 1, בתשלום מלוא הפיצויים שייפסקו לתובע, בתוספת הוצאות ושכר טרחה. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##להלן פסק דין בנושא נפילה מסוס:## כתבי הטענות 1. התובע, יליד 26.4.65, הגיש תביעה לפיצויים נגד הנתבע 2 (להלן - הנתבע), שהיה בעלים של חוות סוסים, בגין תאונה שבה נפל מסוס שעליו רכב (להלן - התאונה) ביום 27.2.97. הנתבעת 2 (להלן - המבטחת) ביטחה את חבותו של הנתבע. לפי האמור בכתב התביעה, התאונה קרתה כאשר התובע חפץ לרדת מהסוס. הוא שם רגל אחת על האוכף, הסוס קפץ והחל לרוץ, ועקב כך נפל התובע מהסוס ונפגע ברגל ימין וביד שמאל. 2. בכתב ההגנה נטען כי התובע רכב גם בעבר על אותו סוס שמכונה ג'וניור. זהו סוס מסורס, מאולף ורגוע. באותו יום, שבו אירעה התאונה, החל התובע להריץ את הסוס, בריצה קלה, ובסיום שלב הריצה איבד התובע את שיווי משקלו וכתוצאה מכך נפל מהסוס. הראיות 3. בתצהירו מאשר התובע כי רכב על ג'וניור לפני התאונה פעמיים. כאשר בא בפעם הראשונה לחוות הסוסים של הנתבע, לא נשאל על ניסיונו ברכיבה על סוסים וגם לא קיבל מהנתבע הדרכה כיצד לרכב. גם כשבא לחוות הסוסים ביום 27.2.97, לא נשאל על-ידי המדריך באשר לניסיונו ברכיבה על סוסים, והמדריך לא נתן לו הוראות לגבי מהירות הדהירה או הסכנות הצפויות וכיצד לטפל בהן. ההנחיה היחידה שקיבל התובע מהמדריך היתה להאט את מהירות הסוס על-ידי משיכה במושכות. התובע, שדהר דהירה קלה על ג'וניור, משך במושכות כדי להאט את מהירותו, כאשר הקבוצה עברה להליכה, בשל תנאי השטח, אך ג'וניור התעלם מכך והמשיך לדהור. התובע הגביר את העוצמה של המשיכה במושכות, ובתגובה הרים ג'וניור את ראשו ואת פלג גופו הקדמי ועצר לפתע עצירה מוחלטת. התובע ניסה לרדת מהסוס וכאשר הוא הרים את רגל ימין מעל גבו של ג'וניור, כדי לרדת מצד שמאל שלו, פרץ ג'וניור בדהרה פתאומית, התובע הועף מהסוס, נחת על רגל ימין ונתקל בעת נפילתו גם ביד שמאל. 4. גם בעדותו חזר התובע על גירסתו, כי לא הוזהר מפני הסכנות שברכיבה על סוס. ברם, בהמשך חקירתו הנגדית, הודה כי המדריך הדריך אותו כיצד לעצור ואיך לשחרר את הסוס. בעת שקרתה התאונה נכח במקום בנו, שהיה אז בן 7, ואחייניו עינאד, שהיה אז בן 14, ועבדו, שהיה אז בן 19. התובע ניסה לעצור את ג'וניור במהלך הדהירה, אך הוא בקושי עצר, הרים את ראשו ואת רגליו הקדמיות והורידן. התובע שפחד מהתנהגות ג'וניור, ביקש לרדת ממנו ואז, כאשר שחרר את הרגל מהארכובה, ג'וניור קפץ וזרק אותו עם רגליו האחוריות. התובע אישר בחקירתו כי בשלוש הפעמים שבהן ביקר בחווה, רכב על ג'וניור כי הוא מצא חן בעיניו. 5. עבדו קראווני, אחיינו של התובע, הצהיר כי כאשר הגיעו לסוף המסלול, ראה את התובע מגיע בדהרה קלה מאחוריו. התובע ניסה לעצור את הסוס על ידי משיכה במושכות, אך הסוס המשיך לדהור והרים את פלג גופו הקדמי. התובע משך עוד יותר במושכות ואז הסוס נעצר. התובע רצה לרדת ואז הסוס העיף אותו. 6. בחקירתו הנגדית, הוסיף העד ופרט, שכאשר התובע רצה לרדת, הסוס קפץ ופרץ בדהרה פתאומית ועקב כך התובע נפל מהסוס. הסוס המשיך בדהרתו וברח מהמקום. משנשאל העד מדוע אין פרטים אלה מופיעים בתצהיר ענה כי לא חשב על כך. 7. המבטחת הגישה כתב הגנה מתוקן, שבו כפרה בחבותה, לאחר שהנתבע לא שיתף פעולה עמה ונעלם. לקראת סיום ההוכחות בתיק, אותר הנתבע ואז התברר שניתק את הקשר עם המבטחת שלא מרצונו, כי נאסר למשך שנה על נהיגה ללא ביטוח. לאחר שהתבררו עובדות אלו חזרה המבטחת לייצג את הנתבע. 8. הנתבע העיד כי התובע ביקר בחוות הסוסים בין שלוש לארבע פעמים. הנתבע פגש בו כאשר בא לרכוב בפעם הראשונה. בפגישה זו הוא אמר לנתבע כי הוא רוכב מנוסה, שרכב בעבר על סוסים ויודע כיצד לנהוג בהם. הנתבע הדריך אותו ואת הרוכבים האחרים בכללי הרכיבה הבסיסיים. בכל פעם שהתובע ביקר בחווה הוא רכב על ג'וניור, שאתו נהנה לרכב ותקשר עמו היטב. בכל הפעמים שביקר בחווה, התובע רכב באותו מסלול. הסוס שעליו רכב היה סוס מאולף ומסורס. לא היו לג'וניור בעיות לפני התאונה או לאחריה, במשך שנה, עד שנמכר. ג'וניור, כמו כל הסוסים, זקוק, לאחר שהוא דוהר, לפרק זמן עד שהוא מתקרר וחוזר לקצב הליכה רגוע ורגיל. לפני שהחל לרכב על ג'וניור ביום התאונה, קיבל התובע הדרכה קצרה שארכה דקות מספר. ההדרכה כללה הסבר כיצד לפנות לימין ולשמאל, כיצד לעצור וכיצד לשחרר את הסוס להליכה. הנתבע הגיע למקום שבו נפל התובע, לאחר שקיבל הודעה מהמדריך, וראה שיש לו נפיחויות. ג'וניור, בעת שהנתבע שהגיע עמד על השביל. 9. עדות נוספת מטעם הנתבע, היתה של דוד בן חמו, העוסק בגידול סוסים ובאילופם. לדבריו, בחוות דעתו, המגע עם הסוס הוא מסוכן כי המדובר בחיה שהתנהגותה אינה תמיד צפוייה. במיוחד נכון הדבר, כאשר דוהרים עליו רוכבים בלתי מנוסים, אשר במקרים רבים מציקים לו. ברם, אין הדבר כך, כאשר המדובר בסוס זכר, שסורס. סוס כזה הוא סוס רגוע ושקט ואינו מהווה סכנה לרוכבים עליו. העובדה שג'וניור לא המשיך לדהור ולברוח, לאחר נפילת התובע מלמדת שהמדובר בסוס מאולף ורגוע. הסיכון הקיים ברכיבה על סוסים חל גם על רוכבים מנוסים ומיומנים. 10. מחקירתו הנגדית הסתבר שדוד בן חמו לא צפה בקלטת השיחה שהתנהלה בין הנתבע לבין דר' מוניר קראווני, קרובו של התובע, וכי חוות דעתו נוסחה ביחד עם עו"ד פסקא והודפסה במשרדו של עו"ד פסקא. חוות דעתו התבססה על דברים ששמע מהנתבע. הנימוק להעדפת גרסת הנתבע הוא, כי אם ג'וניור היה סוס בעייתי, סביר להניח כי הנתבע לא היה מחזיק אותו בחוות הסוסים, שכן אז היה חשוף לתביעה נגדו. לשיטתו, אין צורך להזהיר מפני אירועים חריגים, כגון חוסר שליטה על הסוס בעת שדוהרים עליו. אם רוכבים על הסוס במסלול קבוע הסוסים יודעים מה לפניהם וזה מקטין את הסיכונים. גם אם הרוכב יתנהג לפי ההדרכה שקיבל, ייתכנו מקרים שבהם התנהגות הסוס תהא בלתי צפויה. מסקנות 11. הנתבע לא טרח להעיד את המדריך. לדבר זה חשיבות רבה, כי הנתבע לא נכח במקום התאונה, בעת שזו קרתה. אי הזמנת המדריך לעדות, מקימה הנחה לחובת הנתבע, שאילו הוזמן הלה לעדות היתה העדות פועלת לחובת הנתבע (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602). עדותו של התובע, ושל אחיינו אינן "חדות". בעדותו בבית המשפט, הוסיף התובע פרטים שלא בא זכרם בתצהירו, כך שנסיבות קרות התאונה לא הובהרו דיין (ראו עמ' 9 לעדותו). כך גם העדות של אחיינו עבדו, כפי שראינו. הסיבה לכך היא, שהמדובר באירוע טראומטי שקשה לזכור במדויק את כל פרטיו. השאלה הניצבת לפני האם בגרעין הקשה הוכיח התובע את גירסתו. 12. אינני מאמין לנתבע, שהתובע אמר לו כי הוא רוכב מיומן ובעל ניסיון. אין מחלוקת שהתובע קיבל רק הדרכה בסיסית. הוא לא הודרך כיצד לנהוג אם יקרו אירועים בלתי צפויים. אינני מקבל את עדותו של דוד בן חמו שאין צורך להדריך רוכב על סוס כיצד לנהוג במקרים כאלה. דווקא משום שהסוס עלול לנהוג לפתע באורח בלתי צפוי, צריך להדריך את רוכבו כיצד לנהוג, כדי שלא ייכנס לחרדה ולאיבוד שליטה, במיוחד כאשר המדובר ברוכב שאין לו ניסיון רב ברכיבה על סוסים, כפי שקרה לתובע במקרה דנא. 13. אינני מוכן לקבל כראייה את דברי אחמד, הפועל בחווה, שהוקלט על-ידי דר' מוניר קראווני, האומר שג'ניור הוא סוס משוגע. המדובר בעדות שמיעה, שאין לקבלה מטעם זה. התובע היה צריך לדאוג להבאתו לעדות ולאפשר לב"כ הנתבעים לחקור אותו נגדית על אמירותיו. לפיכך, הראיות שג'וניור הוא סוס מסורס ושקט לא נסתרו. הא ראייה, כי בשתי הפעמים הקודמות שבהן רכב התובע על ג'וניור לא היו בעיות ברכיבה והתובע אישר שלולי התאונה היה ממשיך לרכב עליו. גם יש להניח, שלו היה מדובר בסוס בעייתי, הנתבע לא היה מחזיק אותו בחוותו, מחשש שבאי החווה עלולים להיפגע ואז יהא חשוף לתביעות בגין פגיעותיו של ג'וניור. סיכומה של נקודה זו: התובע לא הוכיח כי ג'וניור היתה חיה מועדת שהתפרעה בעבר או שיש לו נטייה להתפרע ולכן הנטל לא עבר על שכם הנתבעים להוכיח שלא התרשלו (סעיף 40 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ע"א 801/89 כהן נ' שבאם, פ"ד מו(2) 136, 142). 14. גם חוות דעתו של דוד בן חמו אינה ראויה לאימון. התשתית העובדתית לחוות דעתו מבוססת על גירסתו של הנתבע, שכלל לא היה במקום בעת שהתובע נפל מהסוס. יחד עם זאת אני מסכים לדברים שאמר באשר להתנהגותו של סוס מסורס, שהוא שקט ורגוע (ע"א 2472/90 מלמד נ' בל גידול סוסים בע"מ, פ"ד מו(5) 447; ת"א (ת"א) 1088/94 גורודצקי נ' קיבוץ נווה איתן, תק-מח 96(3) 3657). 15. אין מחלוקת כי הנתבע חב חובת זהירות מושגית כלפי התובע. השאלה הניצבת לפני היא האם הנתבע חב לתובע חובת זהירות קונקרטית והאם הפרה אותה. בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 126-127 נאמר: "חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו ב אחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על-כן מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתמש ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. 'מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם כדור'... ...השאלה אינה אם הניזוק קיבל את הסיכון, אלא אם כעניין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון. גם אם יבוא הניזוק ויוכיח, כי לא הסכים ולא קיבל אותו סיכון - לא יישמע. עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק. "נפילה או התחלקות (החלקה -מ' ר') היא תופעה רגילה בחיים...אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום. ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה... והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה...המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת זהירות קונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו". 16. התובע נפל כאשר ניסה לעצור את ג'וניור ומשך בחוזקה במושכות. ג'וניור נעצר, והתובע ניסה לרדת ממנו. בעת שהתובע ניסה לרדת, ג'וניור קפץ לפתע, הפיל את התובע והמשיך בדהרתו. התובע לא הודרך מה לעשות כאשר ג'וניור לא נשמע לו. לתובע לא הוסבר כיצד נוהגים במקרה כזה. מאחר שהתובע לא הודרך הוא נבהל, כאשר ג'וניור לא נשמע לו והמשיך לדהור קלות. התובע משך בחוזקה במושכות ובכך הכאיב לג'וניור שעצר בבת אחת והתרומם בפלג גופו הקדמי. כאשר התובע חשב שג'וניור עצר הוא וניסה לרדת ממנו, אך נפל ממנו כאשר ג'וניור המשיך לרוץ, לאחר שחש הקלה ברסן ובאפסר. 17. הנתבע היה חייב להזהיר אותו מפני סיכון ספציפי זה. סיכון זה הוא בלתי סביר והנתבע לא נקט באמצעי זהירות סבירים למנוע סיכון זה מהתובע (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102, 107; ע"א 285/73 לגיל טרמפולין וציוד ספורט ישראל בע"מ נ' נחמיאס, פ"ד כט(1)63, 75). אמצעי הזהירות היה פשוט: אזהרת התובע מפני הסיכון האמור והדרכתו כיצד לנהוג כדי לקדם את פני הרעה. כנגד הסיכון של אי הדרכת התובע עלות אמצעי הזהירות היא אפסית. כל מה שהתובע היה צריך לעשות הוא להעסיק מדריך מיומן שיטרח ויסביר לרוכב על סוס, שטרם רכש מיומנות ברכיבה על סוסים, את הסיכונים שקיימים במקרה שהסוס אינו נשמע לרוכבו. ייתכן שאותו רוכב יקבל פיק ברכיים ויימנע מלרכוב על סוסים, אך זו חובתו של בעל חוות סוסים, לתאר את הסיכונים שרוכב טירון אינו מודע להם. אי הסברת הסיכונים, שהתובע לא היה מודע להם, והסיכון הרב הכרוך ברכיבה בשל העדר הסבר לסיכונים הללו, הופך את הסיכון לסיכון בלתי סביר. עמד על כך השופט ברנזון, בדברים שאמר בע"א 285/73 עניין לגיל טרמפולין שם, עמ' 73, שבו הביא בהסכמה את דברי השופט קרדוזו, בעניין Murphy v. Steeplecehase Amusement Co., 250 N. Y. 479, 482 : "מי שלוקח חלק בספורט כזה (קפיצה על טרמפולינות - מ' ר') מקבל את כל הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור". ומוסיף השופט ברנזון: "במקרה שלנו המשיבים הם אנשים מן השורה, שלא הוזהרו מפני עשיית תרגילים קשים, ולפי העדויות הסכנות שבשימוש בטרפולינה רחוקות מלהיות גלויות וברורות לכל אחד". בנסיבות אלה שהתובע לא היה מודע לכל הסיכונים ולא יכל היה להעריכם, לא ניתן לומר שהסכים להם וחשף עצמו להם. חשיפה כוללת חשיפה לתוצאות המשפטיות (ד' פלפל, הספורט בראי המשפט, עמ' 82-83 (1994); טדסקי, אנגלרד, ברק, חשין, דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית, עמ' 316 (תשל"ז); ע"א 145/80 עניין ועקנין, שם, עמ' 147-148). 18. הנתבע הפר את חובתו הקונקרטית לנקוט באמצעי זהירות כלפי התובע והנזק שנגרם לו, נגרם בשל הפרת חובתו זו. זו הסיבה המשפטית לקרות הנזק. במקרה זה הקשר הסיבתי קיים לפי שלושת מבחני הסיבתיות: מבחן הציפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (ע"א 23/61 סימון נ' מנשה, פ"ד יז 449). הנכות הרפואית והתפקודית 19. התובע לאחר נפילתו סבל מכאבים ולא יכל לעמוד על רגליו. המדריך הזעיק את הנתבע, שפינה את התובע למוקד חירום בכרמיאל, הוא נחבש ופונה באמבולנס לבית החולים בנהריה, שם אובחנו שני שברים. התובע נותח בהרדמה כללית של אחד השברים, השבר במשטח הפירקי הטיביאלי הדסטלי. נעשה שיחזור סגור והשברים קובעו בגבס. לאחר שבועיים ניצפתה תזוזה בעמדת השבר. התובע אושפז ביום 16.3.97 לביצוע שיחזור ניתוחי, אך הניתוח לא בוצע, מחמת סירובו של התובע. ביום 30.4.97 אושפז התובע בבית החולים הפרטי "אלישע", שם נותח ואושפז למשך שמונה ימים. התובע שוחרר עם הוראה שלא לדרוך על הרגל והוא הודרך להתהלך עם קביים. לאחר השחרור היה התובע מרותק למיטתו במשך חודשיים ונאסר עליו להלך או לדרוך על הרגל. התובע סבל מכאבים עזים שלא הרפו ממנו וגרמו לו להפרעות בשינה, לפיכך נאלץ התובע להשתמש בתרופות הרגעה חזקות. התובע נעזר באישתו ברוב פעולות היום-יום, כגון, להתלבש, להתרחץ, לעלות ולרדת במדרגות. כעבור חודשיים החל התובע לקבל טיפולי פיזיותרפיה, בתדירות של פעמיים בשבוע. התובע נעזר בבני משפחתו לצרך קבלת הטיפולים הפיזיותרפיים והביקורים בבתי החולים. 20. התובע לא עבד בכל התקופה הזאת, בשל הכאבים העזים מהם סבל. לעבודתו כצבע לא יכל התובע לחזור, כי היא דורשת מאמץ פיזי ועליה וירידה מסולמות, שבשל מגבלותיו לא היה מסוגל לבצע. התובע התקיים מקצבת הנכות הכללית, שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי. 21. המוסד לביטוח לאומי הציע לו בפברואר 2000 עבודות קלות בישיבה שתמורתן שולם לו 4,000 ₪ לחודש, כקצבת שיקום. בחודש יולי 2000 הוצע לו לעבור קורס ויטראג'. התובע החל לעבור את הקורס, שאמור היה להסתיים ביולי 2001, אך הוא נאלץ להפסיק את הקורס בינואר 2001 עקב ניתוח לקיבוע הקרסול. עד ליום עריכת התצהיר לא השתנה מצבו הבריאותי של התובע, גם כיום התובע מתהלך עם קביים, הוא סובל מירידה בתחושה ובתנועת האצבעות. מאחר והכאבים לא פסקו, המליצו הרופאים על ניתוח לקיבוע כף הרגל. התובע קיבל את ההמלצה ועבר את הניתוח בבית החולים רמב"ם בחיפה, ביום 17.1.01. התובע אושפז במהלך הניתוח ולאחריו במשך ששה ימים ושוחרר עם גבס עד לתאריך 10.5.01, כשבכל התקופה הזאת נאסר עליו לדרוך על כף הרגל. גם אחרי הניתוח התובע מתנייד בעזרת קביים וממשיך להיות מוגבל בפעולות יומיות. 22. פרופ' פינסטרבוש, המומחה שמונה על-ידי בית המשפט, מצא שהתובע מתהלך בצליעה, שחלקה נגרמת על-ידי הכאב, שממנו הוא סובל. הצליעה גוברת כאשר התובע מתהלך יחף. יש קיצור של שוק ימין בשיעור 11/2 ס"מ, כאשר התקצרות הפיבולה בולטת יותר באופן יחסי ויוצרת עמדת ולגוס קל של הקרסול. קיים דלדול של 21/2 ס"מ בשרירי הסובך מימין; קיימת הגבלה ניכרת בתנועות הקרסול; דורסי פלקסיה כמעט אינה קיימת; כיפוף כפי עד 20%; תנועה סובטלרית מוגבלת במידה קלה בהשוואה לצד השני. תנועת האצבעות תקינה, למעט הרמה סופית של הבוהן מימין. בצילומי רנטגן שנה וחצי לאחר התאונה נצפים שינויים ארטריטיים ניכרים בפרק הטיביו-טלרי. המומחה קבע לתובע, נכות כוללת בשיעור 28%: ארטריטיס, לפי סעיף 35(1)ג לתקנות - 20%; הגבלה בתנועות הקרסול הימני, לפי סעיף 48(3)א לתקנות - 10%. נכות זמנית זו תקפה עד 17.1.01. כמו כן פסק המומחה כי לתובע היה אי כושר מלא מיום התאונה, 27.2.97 ועד ליום 30.6.97. בסיום חוות הדעת, ממליץ המומחה שבשל ההפרעות מהן סובל תובע, יעבור טיפול ניתוחי שבו יבוטל המפרק. 23. בתשובה לשאלות הבהרה ענה המומחה, כי תלונתו של התובע על קושי בנעילת נעליים, בשל לחץ וכאבים באזור העקב והקרסול היא סבירה. הצלקת הניתוחית של התובע תואמת את סעיף 75(1)א. המומחה לא נחקר על קביעה זו ולכן אינני רואה מקום לקבוע שיש לתובע אחוזי נכות בגין צלקת זו. אין ממצא שהצלקת מכוערת או מכאיבה ולכן התובע אינו זכאי לנכות בגין הצלקת בשיעור של 10% לפי סעיף 75(1)ב. אשר לנכותו התפקודית - קבע המומחה כי נכותו התפקודית הינה מלאה בכל הנוגע לעבודה גופנית, עמידה ממושכת, הרמת משאות ונשיאתם וכן בנהיגה, במיוחד בכלי רכב כבדים. 24. התובע עבר ניתוח נוסף ובעקבות כך הוגשה חוות דעת משלימה ביום 26.10.01. לפי חוות עת זו הועמדו אחוזי הנכות של התובע על 24% לפי סעיף 48(3)ב ו-5% לפי סעיף 35(1) בין א-ב. בגין קיצור הגפה בשיעור של 11/2 ס"מ, הגבלה קלה בתנועות המפרק הסובטלרי וצלקת ניתוחית לא ניתנו אחוזי נכות. מאחר שהקיבוע נעשה בתנוחה של הטיה קלה כלפי מטה, יהיה צורך בהנעלה עם גובה קבוע של העקב. בתשובה לשאלת הבהרה על חוות דעת זו ענה המומחה כי התובע אינו יכול לעלות ולעבוד על סולמות. המומחה קבע לתובע נכויות זמניות עקב הניתוח כדלקמן: מיום 17.1.01 עד ליום 30.4.01 - נכות זמנית בשיעור 100%; מיום 30.4.01 ועד 30.7.01 -נכות זמנית בשיעור 50%; מיום 30.7.01 נכות צמיתה של 24%. למרות שנקבעו מספר מועדים לחקירת המומחה, ויתר ב"כ הנתבעת על חקירת המומחה, כך שחוות דעתו לא עורערה. 25. בתום חקירתו של המומחה, הגיש ב"כ הנתבעים חליפת מכתבים בין התובע לבין פקיד התביעות בנושא גימלה להבטחת הכנסה. מחליפת מכתבים זו עולה כי ביום 21.3.02 פנה התובע בתביעה לקבלת גימלה להבטחת הכנסה. ביום 9.4.02 העביר פקיד התביעות את הבקשה של התובע לקבלת גימלה להבטחת הכנסה, ובקשה להכיר ברכב מס' 2918487 שברשותו כרכב המשמש לצרכים רפואיים. רופא המוסד, קבע שיש לדחות את הבקשה להכיר ברכב שברשותו לצרכים רפואיים. הבקשה לקבלת גימלה להבטחת הכנסה ולהכרה ברכב לצרכים רפואיים, נדחתה במכתב של פקיד התביעות מיום 15.4.02, שבו נאמר שהתובע אינו מקבל טיפולים רפואיים סדירים מחוץ לביתו. במכתב נוסף פנה התובע לפקיד התביעות ביום 23.4.02, ובו הצהיר שהחל לעבוד יומיים-שלושה בשבוע עם קבלן בשם מאלק מטאנס. גם במכתב זה פנה התובע בתביעה להבטחת הכנסה. ביום 25.4.02 נדחתה גם פניה זו לקבלת גמלה. בתגובה כתב התובע מכתב שרשיון הנהיגה שלו מוגבל לרכבים מיוחדים, שמותקן בהם מיתקן מיוחד. הרכב שמספר הרישוי שלו נזכר לעיל הוא של אביו ומיום 28.1.02 הוא מושבת ללא רשיון רכב וביטוח. לפני כשנה נהג התובע ברכב זה כדי לעזור לאמו, שהיתה חולה מאד ולא יכלה ללכת. גם מכתב זה נענה במכתב סירוב נוסף, מיום 26.5.02. ולבסוף, במכתב נוסף מיום 10.6.02 חזר פקיד התביעות ודחה את תביעתו של התובע, כי התובע הצהיר שהוא משתמש ברכב של אביו. אם התובע יצהיר כי אינו משתמש ברכב זה הוא יוכל להגיש תביעה חדשה לקבלת גמלה להבטחת הכנסה. 26. התובע נחקר בתום ראיות ההגנה על תביעתו לקבלת גמלה להבטחת הכנסה וענה כי עבד אצל מאטנס בלי שהלה שילם לו. עוד הוסיף התובע, כי מראשית השנה של שנת 2002 לא היתה לו הכנסה, אך בתשובה לשאלה נוספת אמר כי עבד בחודש מרץ 2002 רק ששה ימים והרוויח 1,200 ₪ וכי בקושי ירד מהרכב. 27. הסבריו של התובע בעדותו המשלימה באשר למספר ימי עבודתו אצל מאלק מטאנס והשימוש שעשה ברכב של אביו, אינם מקובלים עלי. תביעתו הראשונה נידחתה, מפני שלרשותו רכב, שבו הוא משתמש, ולא מפני שיש לו הכנסות מעבודה (ראו המכתב מ-25.4.02; תקנה 10(ג) לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982; סעיף 2 לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980). טענתו שנלחץ מתשובתו של פקיד התביעות והצהיר שהחל לעבוד, אינה הגיונית. יתרה מזו, הלשון המכתב שבו תבע התובע גימלה ובו טען שהוא עובד יומיים-שלושה בשבוע, אינה עולה בקנה אחד עם הדברים שאמר בעדותו המשלימה. לכך יש לצרף שמאלק מטאנס לא הובא לעדות על-ידי התובע והעדרו מעל דוכן העדים מקימה הנחה שעדותו לא היתה מיטיבה עם התובע. יתרה מזו, הצהרתו של התובע, במכתבו מיום 9.5.02, כי מותר לו לנהוג רק ברכב מיוחד שמותקן בו מתקן מיוחד (ראו גם עמ' 8 לעדותו), אינה עולה בקנה אחד עם הטענה שנהג ברכב של אביו, שהוא, כפי שעולה מהרשיון, רכב רגיל. 28. התובע ואישתו תיארו בעדותם ובתצהירים את מצוקתם הכלכלית, עקב היותו של התובע מובטל וכי הם נזקקים לתמיכתו הכלכלית של אבי התובע. התובע נולד ב-26.4.65 ויש לו השכלה של עשר שנות לימוד. בגילו, קשת האפשרויות למציאת עבודה קטנה ובוודאי שהיא מצומצמת עוד יותר לאור נכותו ומוגבלותו התפקודית, כפי שקבע פרופ' פינסטרבוש. נראה לי שבנסיבות אלה תעמוד נכותו התפקודית של התובע על 40%. שכרו של התובע, עובר לתאונה, ככל שניתן לדלות מתלושי המשכורת עמדה על כ-4,100 ₪. סכום זה נכון להיום הוא 5,200 ₪. הפסד השתכרות לעבר 29. (1) הפסדי שכרו של התובע מיום 1.3.97 ועד ליום 30.6.97 - ארבעה חודשים לפי 5,200 ₪, בצירוף ריבית מיום 1.5.97 יעמודו על 26,232 ₪. (2) הפסדי שכרו מיום 1.7.97 ועד ליום מתן פסק הדין - 64 חודשים לפי 40% מהסך של 5,200 ₪ (2,080 ₪), בצירוף ריבית, מיום 1.5.00, יעמודו על 149,252 ₪. (3) ארבעה חודשי אשפוז לאחר הניתוח ב-17.1.01, לפי 5,200 ₪, בצירוף ריבית מיום 1.3.01, סך של 22,571 ₪. הפסד השתכרות לעתיד 30. התובע היה עובד, לולי נאלץ לחדול מעבודתו, עקב התאונה עד גיל 67. אינני רואה מניעה לפסוק לתובע פיצוי עד לגיל זה, שאינו חורג מהסכומים הנתבעים בכתב התביעה. יש לפסוק לתובע סך של 2080 ₪, כפול מקדם ההיוון של 232.2373, סך של 483,053 ₪. כאב וסבל 31. התובע לאחר הנפילה סבל מכאבים בקרסול, עקב השבר התוך פרקי הקשה של ה-pillon הטיביאלי. אחרי התאונה הוא אושפז מיום 27.2.97 עד ליום 2.3.97. לאחר התאונה היה לתובע אי כושר מוחלט עד ליום 30.6.97. עקב הכאבים מהם סבל התובע הוא אושפז שוב ביום 30.4.97, ובוצעה העמדה פתוחה וקיבוע פנימי של השבר. מאחר ומצב התובע לא השתפר, הוחלט על ניתוח לקיבוע הקרסול. הניתוח נעשה ביום 17.1.01. לתובע היו 100% נכות עד ליום 30.4.01. ו-50% נכות לשלושה חודשים נוספים, עד ליום 30.7.01. לדברי התובע מאז הניתוח אין לו כאבים בקרסול בלילות, אך יש לו כאבים לאחר הליכה ממושכת. נראה לי לאור האמור שיש לפסוק לתובע בגין ראש נזק זה סך של 150,000 ₪. עזרת הזולת 32. אין חולק, והתובע לא נחקר על כך, כי הוא נעזר במשך ארבעה חודשים לאחר התאונה, על ידי אשתו ובני משפחתו, שגם דאגו לשמור על ילדיו, כשאשתו התלוותה אליו לקבלת טיפולים רפואיים. כמו כן נעזר בהם התובע אחרי הניתוח שעבר בחודש ינואר 2001, כאשר בחלק הזמן היתה לו נכות זמנית של 100% ובתקופה נוספת 50%. בתקופות אלה התובע היה באי כושר מוחלט או חלקי. אין ראייה רפואית והמומחה אף לא נשאל על כך, האם התובע יזדקק לעזרה בעתיד. בנסיבות אלה יש לפסוק לתובע לעבר ולעתיד פיצוי בראש נזק זה בסך 50,000 ₪. הוצאות רפואיות 33. ב"כ הנתבעים העלה בסיכומיו רק טענה אחת לגבי הסכומים הנזכרים בסיכומי ב"כ התובע והוא שאחד הניתוחים נעשה באופן פרטי ואין הנתבעים חייבים לשפות את התובע על תשלום זה. אכן, אם ההוצאה לניתוח שהוציא הניזוק אינה הוצאה סבירה אין המזיק חייב בתשלומה (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 77-780). אם עומדת לניזוק האפשרות לקבל טיפול רפואי ברמה נאותה בשירות הציבורי, עליו לבחור באפשרות זו, שהיא החסכונית ביותר למזיק ואל לו לפנות לקבלת טיפול רפואי אחר, שאינו עדיף ברמתו ובכך לגרום להוצאה מיותרת למזיק. יחד עם זאת, אין הניזוק חייב לבחור בחלופה הזולה, רק משום שהיא נוחה יותר למזיק. עליו לבחור בחלופה המשיבה את המצב לקדמותו בצורה הטובה ביותר ובמסגרת זו עליו לבחור באפשרות המקטינה את נזקו של המזיק. נטל הבאת הראיות בשאלה זו מוטל על המזיק (ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45, 51-52). הנתבעים לא חקרו את התובע מדוע בחר במנתח פרטי ולא במנתח משירות הציבורי ולכן עומד התובע בחזקתו כי ההוצאה היתה סבירה. לפיכך יש לשלם לתובע את כל הוצאותיו הרפואיות , בסך 39,262 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום 27.1.03. הוצאות נסיעה 34. אשתו של התובע העידה שאין אוטובוס ישיר ממרר לחיפה. בנסיבות אלה יש לפסוק לתובע את הסך של 6,470 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום 27.1.03. אין לדרוש מהניזוק לאחר התאונה שיטלטל עצמו במספר אוטובוסים כדי להגיע למחוז חפצו. לפיכך יש לקבוע כי ההוצאה הנה סבירה (ע"א 357/80, שם). יתרה מזו, אין לדקדק עם ניזוק המוציא הוצאות בסמוך לפגיעה בו. הגישה שיש לנקוט היא ליברלית, משום שיש לגלות הבנה למי שניקלע למצוקה עקב אשמו של אחר (קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, עמ' 482 (תשנ"ח-1997)). ניכויים 35. מהסכומים שנפסקו יש לנכות את גמלאות הביטוח הלאומי בסך 147,032 ₪. סיכום 36. הפיצויים שהתובע זכאי להם הם כדלקמן: (1) הפסד השתכרות לעבר סך 198,055 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מהיום; (2) הפסד השתכרות לעתיד סך 483,053 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מהיום; (3) כאב וסבל סך 150,000 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מהיום; (4) עזרת הזולת סך 50,000 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מהיום; (5) הוצאות רפואיות סך 39,262 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום 27.1.03; (6) הוצאות נסיעה סך 6,470 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום 27.1.03; סך הכל 926,840 ₪. מסכום זה יש לנכות את גימלאות המל"ל בסך147,032 ₪ - כך שיש לפסוק לתובע סך 779,808 ₪. על סכום זה יוספו הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסכום הפסוק. כתב תביעהמסמכיםתאונות רכיבה על סוסנפילה