##דוגמא לכתב תביעה נגד עיתונאית על הוצאת דיבה## ## סוג התביעה: ## ## הסעד המבוקש: ## ## אגרה: ## ## האם קיים הליך נוסף בבית משפט או בבית דין, בקשר למסכת עובדתית דומה שהתובע הוא צד לו או היה צד לו? ## לא ## א. תיאור של בעלי הדין ## 1. התובע, מר _________ _________, ת.ז. _________, הינו איש עסקים מוכר ובעל מוניטין רב, תושב _________, _________. 2. הנתבעת 1, גב' _________ _________, ת.ז. _________, הינה עיתונאית וכתבת חדשות בערוץ _________, תושבת _________, _________. 3. הנתבעת 2, רשות השידור, ח.פ. _________, הינה תאגיד סטטוטורי האחראי על שידורי הטלוויזיה והרדיו הציבוריים בישראל, וכתובתה _________, ירושלים. ## ב. הסעד המבוקש ## כבוד בית המשפט מתבקש לפסוק לתובע פיצויים בגין הוצאת לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב בסך של 2,000,000 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, כבוד בית המשפט מתבקש להורות לנתבעות לפרסם התנצלות פומבית וברורה על הפרסום המכפיש, באופן ובמקום שיקבע על ידי בית המשפט, וכן לחייב את הנתבעות בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 4. ביום 22.1.97, שודרה במהדורת החדשות המרכזית של הערוץ הראשון בטלוויזיה, "מבט", כתבה בלעדית מפי הנתבעת 1, גב' _________ _________, שעניינה מינויו של עו"ד _________ _________ לכהונת היועץ המשפטי לממשלה. 5. בפתיח לכתבה נאמר: "ועכשיו לכותרת שפתחנו בה: _________ _________ התנה את תמיכתו בהסכם חברון במינויו של _________ _________ ליועץ המשפטי לממשלה. כתבתנו _________ _________ חושפת הערב כי _________ _________ הוא שעמד מאחורי הרעיון למנות את _________ _________ ליועץ משפטי". 6. בהמשך הכתבה, בקטע שהתייחס לתובע, נאמר בין השאר: "לפני חודשים ספורים בזמן ש_________ _________ עדיין משמש יועץ משפטי לממשלה, נפגש איש העסקים _________ _________ עם חברו _________ _________: "יש לי בשבילך יועץ משפטי מושלם אמר _________ ל_________ . מדובר בעו"ד _________ _________ והוא בעל סגולות מופלאות מבחינתנו: הוא יהיה שלנו, הוא עסקן בליכוד, הוא היה מאמנו של _________ _________". שתי הסגולות האחרונות מסירות כל חשד של מעורבות מצידנו במינוי, סיכמו לעצמם _________ ו_________". 7. הפרסום הנ"ל, ובמיוחד הדברים שיוחסו לתובע, מהווים לשון הרע כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, שכן הם עלולים להשפיל את התובע, לבזותו, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצד הציבור, או לפגוע במשרתו, בעסקו או במשלח ידו. 8. הפרסום ייחס לתובע כוונה להשפיע על זהותו של היועץ המשפטי לממשלה עקב מניעים אישיים פסולים, וכי התובע היה מעוניין להשפיע על מינוי היועץ המשפטי לממשלה לשם קידום אינטרסים אישיים פרטיים פסולים, כגון השגת עסקת טיעון נוחה לחברו מר _________ _________. 9. עילת התביעה נולדה ביום שידור הכתבה, 22.1.97, ומתחדשת בכל יום בו נמשכת הפגיעה בשמו הטוב של התובע. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 10. סמכותו העניינית של בית משפט נכבד זה לדון בתביעה זו נובעת מסכום התביעה, העולה על סמכותו של בית משפט השלום, וכן מאופי הסעד המבוקש, הכולל פיצויים בגין לשון הרע. 11. סמכותו המקומית של בית משפט נכבד זה נובעת מכך שהנתבעת 2, רשות השידור, ממוקמת בתחום שיפוטו של בית משפט זה, וכן מכך שהפרסום שודר ברחבי הארץ, לרבות בתחום שיפוטו של בית משפט זה. ## ה. פירוט הטענות ## ## הוצאת לשון הרע ופגיעה בשם הטוב ## 12. הפרסום ששודר על ידי הנתבעות, ובמיוחד הדברים שיוחסו לתובע, מהווים לשון הרע מובהקת כהגדרתה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, שכן הם עלולים להשפיל את התובע, לבזותו, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצד הציבור, או לפגוע במשרתו, בעסקו או במשלח ידו. 13. הכתבה ייחסה לתובע מעורבות פסולה במינוי היועץ המשפטי לממשלה, תוך רמיזה כי פעל ממניעים אישיים ופסולים, וכי ניסה להשפיע על המינוי לטובת אינטרסים פרטיים, דבר הפוגע אנושות ביושרו, באמינותו ובמוניטין המקצועי והאישי שלו. 14. הפרסום הציג את התובע כמי שפועל מאחורי הקלעים באופן לא ראוי, תוך ניצול קשריו האישיים לקידום מועמד לתפקיד ציבורי רם דרג, מתוך אינטרסים זרים ופסולים, ובכך יצר רושם שלילי ושקרי על אופיו ועל דרך התנהלותו. 15. הדברים שיוחסו לתובע בכתבה, לפיהם הוא ומר _________ _________ "סיכמו לעצמם" כי תכונות מסוימות של המועמד "מסירות כל חשד של מעורבות מצידנו במינוי", מהווים רמיזה ברורה לקנוניה ולניסיון להסוות פעילות פסולה, ובכך פוגעים קשות בשמו הטוב של התובע. 16. הפגיעה בשמו הטוב של התובע חמורה במיוחד לאור מעמדו כאיש עסקים מוכר ובעל קשרים ענפים, שכן פרסום מסוג זה עלול לפגוע קשות באמון הציבור בו, ביכולתו לנהל עסקיו ובקשריו המקצועיים והחברתיים. ## אחריות הנתבעות לפרסום ## 17. הנתבעת 1, גב' _________ _________, ככתבת הכתבה וכמי ששידרה את הדברים, אחראית באופן ישיר לתוכן הפרסום המכפיש ולנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מכך, שכן היא זו שניסחה, ערכה והציגה את הדברים לציבור הרחב. 18. הנתבעת 2, רשות השידור, כגוף המשדר וכבעלת השליטה על התכנים המשודרים בערוץ הראשון, אחראית אף היא לפרסום לשון הרע, שכן היא אפשרה את שידור הכתבה, לא נקטה באמצעי זהירות סבירים למנוע את הפרסום הפוגעני ולא פיקחה כראוי על תוכני השידור. 19. אחריות הנתבעות היא אחריות משותפת וביחד ולחוד, שכן שתיהן תרמו באופן פעיל להפצת הפרסום המכפיש, ושתיהן נושאות באחריות לנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מהפרסום. 20. הנתבעות פעלו בחוסר זהירות ובחוסר מקצועיות, שכן לא בדקו את אמיתות הטענות שיוחסו לתובע בכתבה, ולא נתנו לו הזדמנות להגיב לדברים לפני שידורם, ובכך הפרו את חובתן העיתונאית ואת כללי האתיקה המקצועית. 21. הפרסום נעשה בזדון או ברשלנות חמורה, שכן הנתבעות היו מודעות לפוטנציאל הפגיעה בשמו הטוב של התובע, ובכל זאת בחרו לשדר את הכתבה ללא בדיקה מעמיקה וללא מתן זכות תגובה, ובכך הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן. ## העדר "אמת בפרסום" ## 22. התובע יטען כי הדברים החמורים שיוחסו לו בכתבה היו חסרי שחר, נטולי בסיס עובדתי ובדויים לחלוטין, וכי לא היה מעורב במינוי עו"ד _________ _________ לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה ולא "דחף" את המינוי בשום צורה ואופן. 23. התובע מעולם לא הציע את שמו של עו"ד _________ _________ לידידו מר _________ _________ כמועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, וכל טענה אחרת בעניין זה הינה שקרית ומופרכת. 24. התובע לא שוחח עם מר _________ _________ על מינוי עו"ד _________ _________ לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, לא כמי שמעוניין "לדחוף" את המינוי ולא בשיחות סלון, וכל טענה המייחסת לו שיחות כאלה הינה שקרית. 25. התובע יטען כי לא ידע על מועמדותו של עו"ד _________ _________ לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה אלא מכלי התקשורת, וכי לא שוחח עם עו"ד _________ _________ על נושא זה במהלך שיחותיהם התכופות, שהיו עסקיות בלבד. 26. הנתבעות לא עמדו בנטל ההוכחה המוגבר הנדרש במשפטי לשון הרע להוכחת "אמת בפרסום", וטענותיהן בעניין זה נדחו על ידי בית המשפט העליון, אשר קבע כי הדברים שיוחסו לתובע מהווים לשון הרע. ## העדר "עניין ציבורי" בפרסום שם התובע ## 27. אף אם היה בפרסום הכתבה עניין ציבורי כללי, לא היה כל עניין ציבורי לפרסם את שמו של התובע במסגרת הכתבה, שכן חלקו בפרשה, אם בכלל היה קיים, היה שולי ומינורי לעומת חלקו של מר _________ _________. 28. פרסום שמו של התובע, מעבר לאזכור שמו של מר _________ _________, לא תרם לדיון הציבורי ולא היה נחוץ להבנת הפרשה, ובכך חרג מהאיזון הנדרש בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב. 29. הנתבעות יכלו למלא את חובתן העיתונאית ולדווח על הפרשה מבלי לפרסם את שמו של התובע, ובכך למנוע את הפגיעה הקשה בשמו הטוב, מבלי לפגוע בעניין הציבורי שבפרסום. 30. פרסום שמו של התובע, בנסיבות העניין, מהווה חריגה בלתי סבירה מהגבולות הלגיטימיים של חופש העיתונות, ופגיעה בלתי מידתית בזכותו של התובע לשם טוב ולפרטיות. 31. העניין הציבורי בפרסום אינו יכול להצדיק פרסום שקרי ומכפיש, ובמיוחד כאשר ניתן היה להשיג את מטרת הפרסום מבלי לפגוע בשמו הטוב של אדם חף מפשע. ## הפרת חובת הזהירות העיתונאית ## 32. הנתבעות הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן כגוף תקשורת וכעיתונאית, בכך שלא נקטו באמצעים סבירים לבדיקת אמיתות המידע לפני פרסומו, ובכך שידרו מידע שקרי ומכפיש. 33. הנתבעות לא פנו לתובע לקבלת תגובתו לדברים שיוחסו לו בכתבה, ובכך הפרו את כללי האתיקה העיתונאית ואת חובתן הבסיסית לנהוג בהגינות ובמקצועיות כלפי מושא הסיקור. 34. אי קבלת תגובת התובע מנעה ממנו את האפשרות להציג את גרסתו לאירועים, ובכך פגעה בזכותו להליך הוגן וביכולתו להגן על שמו הטוב מפני פרסום שקרי ומכפיש. 35. הנתבעות פעלו בחוסר אחריות ובחוסר מקצועיות, שכן פרסום מידע ללא בדיקה נאותה וללא מתן זכות תגובה, מהווה רשלנות חמורה מצד גוף תקשורת ועיתונאי. 36. הפרת חובת הזהירות העיתונאית מצד הנתבעות היא שהובילה ישירות לפרסום לשון הרע ולנזקים שנגרמו לתובע, ועל כן עליהן לשאת באחריות המלאה לכך. ## נזקים שנגרמו לתובע ## 37. כתוצאה מפרסום לשון הרע, נגרמו לתובע נזקים כבדים לשמו הטוב, למוניטין שלו, לכבודו ולרגשותיו, והוא סבל ועדיין סובל מהשפלה, ביזוי, עוגמת נפש ופגיעה קשה במעמדו הציבורי והאישי. 38. הפרסום גרם לתובע נזקים כלכליים משמעותיים, שכן פגע ביכולתו לנהל עסקיו, בקשריו המקצועיים וביכולתו ליצור קשרים עסקיים חדשים, וזאת כתוצאה מהאמון שנפגע בו. 39. התובע נאלץ להשקיע משאבים רבים, זמן וכסף, בניסיון לטהר את שמו ולתקן את הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהפרסום המכפיש, לרבות פנייה לייעוץ משפטי והגשת תביעה זו. 40. הפגיעה בשמו הטוב של התובע הינה בלתי הפיכה, וגם אם יזכה בתביעה זו, הכתם שהוטל על שמו ילווה אותו לאורך שנים רבות, וישפיע על חייו האישיים והמקצועיים. 41. הפיצויים המבוקשים בתביעה זו נועדו לפצות את התובע על הנזקים הממוניים והלא ממוניים שנגרמו לו, ולהוות גורם מרתיע מפני פרסומים מכפישים דומים בעתיד. ## אחריות אישית של הנתבעת 1 ## 42. הנתבעת 1, גב' _________ _________, כעיתונאית וכמי ששידרה את הכתבה, פעלה באופן אישי ופעיל בפרסום לשון הרע, ועל כן נושאת באחריות אישית מלאה לנזקים שנגרמו לתובע. 43. הנתבעת 1 הייתה מודעת לתוכן הדברים ששידרה, ולפוטנציאל הפגיעה בשמו הטוב של התובע, ובכל זאת בחרה לשדרם ללא בדיקה נאותה וללא מתן זכות תגובה. 44. התנהלותה של הנתבעת 1, אשר כללה ייחוס דברים שקריים לתובע, מהווה הפרה חמורה של חובותיה המקצועיות והאתיות כעיתונאית, ומצדיקה הטלת אחריות אישית עליה. 45. הנתבעת 1 לא פעלה בתום לב ובסבירות, שכן לא נקטה באמצעים סבירים לוודא את אמיתות המידע שבידיה, ובכך תרמה באופן ישיר להפצת לשון הרע. 46. הטלת אחריות אישית על הנתבעת 1 חשובה לצורך הרתעה, ועל מנת להבטיח כי עיתונאים יפעלו באחריות ובמקצועיות, ויבדקו היטב את המידע לפני פרסומו. ## אחריות הנתבעת 2 כמעסיקה ## 47. הנתבעת 2, רשות השידור, אחראית לפרסום לשון הרע גם מכוח אחריותה כמעסיקה של הנתבעת 1, שכן הפרסום נעשה במסגרת עבודתה של הנתבעת 1 ובמהלך מילוי תפקידה. 48. הנתבעת 2 לא נקטה באמצעים סבירים למנוע את הפרסום הפוגעני, לא פיקחה כראוי על תוכני השידור ולא הקפידה על קיום כללי האתיקה העיתונאית על ידי עובדיה. 49. הנתבעת 2, כגוף תקשורת ציבורי, נושאת באחריות מוגברת לוודא כי תכני השידור שלה עומדים בסטנדרטים גבוהים של אמת, הגינות ואתיקה, וכי אינם פוגעים בשם הטוב של אזרחים. 50. אי קיום חובותיה של הנתבעת 2 כמעסיקה וכגוף תקשורת ציבורי, תרם באופן ישיר לפרסום לשון הרע ולנזקים שנגרמו לתובע, ועל כן עליה לשאת באחריות לכך. 51. הטלת אחריות על הנתבעת 2 חשובה לצורך הרתעה, ועל מנת להבטיח כי גופי תקשורת יפעלו באחריות ויקפידו על קיום כללי האתיקה והחוק על ידי עובדיהם. ## חוסר תום לב וזדון ## 52. הנתבעות פעלו בחוסר תום לב ובזדון, או למצער ברשלנות חמורה, בכך שפרסמו את הכתבה המכפישה מבלי לבדוק את אמיתות הטענות ומבלי לתת לתובע זכות תגובה. 53. הפרסום נעשה מתוך רצון ליצור סנסציה ולמשוך רייטינג, תוך התעלמות מוחלטת מהפגיעה הקשה בשמו הטוב של התובע ומהנזקים שייגרמו לו. 54. הנתבעות ידעו, או שהיה עליהן לדעת, כי הדברים שיוחסו לתובע אינם אמת, ובכל זאת בחרו לפרסמם, ובכך הפגינו זדון וחוסר אחריות מובהקים. 55. התנהלות הנתבעות, אשר כללה התעלמות מוחלטת מזכויותיו של התובע, מהווה פגיעה חמורה בעקרונות היסוד של המשפט הישראלי, ובמיוחד בזכות לשם טוב ולכבוד. 56. חוסר תום הלב והזדון של הנתבעות מצדיקים פסיקת פיצויים גבוהים במיוחד, לרבות פיצויים לדוגמה, על מנת להרתיע מפני פרסומים מכפישים דומים בעתיד. ## הפרת חוק איסור לשון הרע ## 57. הנתבעות הפרו את הוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, בכך שפרסמו לשון הרע על התובע, מבלי שתעמוד להן כל הגנה הקבועה בחוק. 58. הפרסום עונה על כל יסודות העוולה של לשון הרע, שכן הוא פורסם, הוא מתייחס לתובע, והוא עלול להשפיל אותו, לבזותו או לפגוע במעמדו. 59. הנתבעות לא הוכיחו כי הפרסום היה אמת וכי היה בו עניין ציבורי, ועל כן אינן זכאיות להגנת "אמת בפרסום" הקבועה בסעיף 14 לחוק. 60. הנתבעות לא הוכיחו כי הפרסום נעשה בתום לב, ועל כן אינן זכאיות להגנות תום הלב הקבועות בסעיף 15 לחוק. 61. הפרת חוק איסור לשון הרע על ידי הנתבעות מצדיקה הטלת אחריות עליהן וחיובן בפיצויים לתובע, על מנת להשיב את המצב לקדמותו ולפצותו על הנזקים שנגרמו לו. ## חוסר עמידה בנטל ההוכחה ## 62. הנתבעות לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהן להוכיח כי הדברים שפורסמו היו אמת, וכי היה בפרסום עניין ציבורי, כנדרש בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. 63. הנתבעות לא הציגו ראיות מספקות ומהימנות להוכחת אמיתות הטענות שיוחסו לתובע, ועדויותיהן היו בלתי עקביות ובלתי אמינות. 64. הנתבעות לא הצליחו להפריך את גרסתו של התובע, לפיה לא היה מעורב במינוי עו"ד _________ _________ ולא "דחף" את המינוי בשום צורה ואופן. 65. הנתבעות לא הוכיחו כי פרסום שמו של התובע היה נחוץ לצורך העניין הציבורי שבכתבה, וכי לא ניתן היה לדווח על הפרשה מבלי לפגוע בשמו הטוב. 66. אי עמידתן של הנתבעות בנטל ההוכחה שוללת מהן את האפשרות ליהנות מהגנות החוק, ומחייבת את הטלת האחריות עליהן וחיובן בפיצויים. ## עוגמת נפש והשפלה ## 67. התובע סבל ועדיין סובל מעוגמת נפש קשה, השפלה, בושה ופגיעה בכבודו כתוצאה מהפרסום המכפיש, אשר הציג אותו באור שלילי ושקרי בפני הציבור הרחב. 68. הפרסום גרם לתובע סבל נפשי רב, פגע ברווחתו הנפשית וביכולתו לנהל חיי שגרה תקינים, והטיל עליו צל כבד ובלתי מוצדק. 69. התובע נאלץ להתמודד עם שאלות, רמיזות וחשדות מצד מכריו, חבריו ושותפיו העסקיים, דבר שהוסיף לסבלו ולעוגמת הנפש שנגרמה לו. 70. הפגיעה בכבודו ובשמו הטוב של התובע הינה פגיעה בזכות יסוד חוקתית, ועל כן יש לפסוק לו פיצויים הולמים בגין עוגמת הנפש וההשפלה שנגרמו לו. 71. הפיצויים בגין עוגמת נפש והשפלה נועדו להוות סעד על הפגיעה הבלתי ממונית שנגרמה לתובע, ולהכיר בסבלו ובנזקיו הלא מוחשיים. ## פיצויים לדוגמה ## 72. לאור חומרת הפרסום, חוסר תום הלב והרשלנות החמורה של הנתבעות, יש לפסוק לתובע פיצויים לדוגמה, מעבר לפיצויים על הנזקים שנגרמו לו בפועל. 73. פיצויים לדוגמה נועדו להרתיע את הנתבעות ואת גופי התקשורת בכלל מפני פרסומים מכפישים דומים בעתיד, ולהדגיש את חומרת הפגיעה בשם הטוב. 74. פסיקת פיצויים לדוגמה תשלח מסר ברור לגופי התקשורת כי עליהם לנהוג באחריות ובמקצועיות, ולכבד את זכותם של אזרחים לשם טוב ולכבוד. 75. גובה הפיצויים לדוגמה צריך להיות משמעותי, על מנת להשיג את מטרת ההרתעה, ועל מנת לשקף את חומרת המעשה ואת הפגיעה בזכויות היסוד של התובע. 76. כבוד בית המשפט מתבקש להפעיל את סמכותו לפסוק פיצויים לדוגמה, בהתאם לסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, וזאת לאור הנסיבות החמורות של המקרה. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##להלן פסק דין לדוגמא## 1. ביום 22.1.97 שודרה ב"מבט", מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ הראשון בטלויזיה, ידיעה בלעדית מפי הכתבת איילה חסון (נתבעת 1) שעיניינה, מינויו של עו"ד רוני בר-און, מספר ימים קודם לכן, לכהונת היועץ המשפטי לממשלה. עו"ד בר-און התפטר מהתפקיד כעבור יום, עוד לפני שידור הכתבה. בפתיח לכתבה נאמר: "ועכשיו לכותרת שפתחנו בה: אריה דרעי התנה את תמיכתו בהסכם חברון במנויו של רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה. כתבתנו איילה חסון חושפת הערב כי דרעי הוא שעמד מאחורי הרעיון למנות את בר-און ליועץ משפטי". לאחר הפתיח שידרה איילה חסון את דבריה. בקטע שבו התייחסה לתובע נאמר בין השאר: "לפני חודשים ספורים בזמן שמיכאל בן יאיר עדיין משמש יועץ משפטי לממשלה, נפגש איש העסקים דוד אפל עם חברו אריה דרעי: "יש לי בשבילך יועץ משפטי מושלם אמר אפל לדרעי. מדובר בעו"ד רוני בר-און והוא בעל סגולות מופלאות מבחינתנו: הוא יהיה שלנו, הוא עסקן בליכוד, הוא היה מאמנו של צחי הנגבי". שתי הסגולות האחרונות מסירות כל חשד של מעורבות מצידנו במינוי, סיכמו לעצמם דרעי ואפל". הכתבה ובמיוחד הדברים הנ"ל אשר יוחסו לתובע, הניעו אותו לתבוע, בתובענה שבפני, מהכתבת ומשאר בעלי התפקידים ברשות השידור, פיצויים בגין הוצאת לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב. 2. כב' השופט ע. אזר, בפניו התבררו ההליכים המקדמיים בתובענה, נעתר לבקשת הנתבעים ומחק אותה על הסף, לאחר שקבע כי אין בפסקאות המצוטטות לעיל משום הוצאת לשון הרע נגד התובע. בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של התובע וקבע (מפי כב' השופטת ד. בייניש ובהסכמת השופטים ט. שטרסברג כהן וא. לוי) כי הדברים שיוחסו או נאמרו על התובע מהווים לשון הרע כהגדרת מונח זה בחוק. כך ובעיקר, בהתחשב בתוכנם של שאר חלקי הכתבה ששודרה ובהקשרם של הדברים. אלה, כך על פי קביעת השופטת ד. בייניש: "מחייבים את המסקנה כי יש בקטע הכתבה המתייחס מפורשות למערער (ואשר צוטט לעיל - נ.י.) משום לשון הרע כהגדרתה בחוק". הוסיפה השופטת בייניש והבהירה: "בהתחשב בכך שהמשך הכתבה התמקד ברצונו של מר דרעי להשיג עסקת טעון נוחה עבורו, הרי שהרושם שהתקבל אצל הצופה, או השומע, הסביר במהלך השדור, היה כי תחילת הכתבה ייחסה למר אפל כוונה להשפיע על זהותו של היועץ המשפטי לממשלה עקב המניע האישי האמור... משתמע כי המערער (התובע שבפני - נ.י) היה מעונין להשפיע על מינוי היועץ המשפטי לממשלה לשם קידום אינטרסים אישיים פרטיים פסולים: השגת עסקת טעון נוחה לחברו מר דרעי". מכאן קביעת בית המשפט העליון לפיה הדברים שיוחסו ע"י איילה חסון לדוד אפל יש בהם משום הוצאת לשון הרע. הדיון הוחזר לערכאתנו לשם "הכרעה בשאלת האחריות בגין לשון הרע", לאמור: הורה לנו בית המשפט העליון לבחון את קיומן, או אי קיומן, של טענות ההגנה הנטענות ע"י הנתבעים, מתוך הנחה כי יש בפרסום הנ"ל משום לשון הרע כהגדרתו של מונח זה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965. כאן המקום לציין כי אריה דרעי, אשר מרבית הכתבה עסקה בו ובפעלו, נמנע מלהגיש תובענה דומה. לפיכך יתמקד הדיון שבפני בשאלה האם מוטלת על הנתבעים אחריות לפי חוק איסור לשון הרע, כלפי התובע וכלפיו בלבד. 3. הדיון בפני נסב, איפוא, סביב השאלה האם עומדת לנתבעים הגנה מאלה המנויות בחוק, שאם כן תדחה תביעת התובע, על אף שמדובר בפרסום שיש בו משום לשון הרע כלפי התובע. במידה ולא יעלה בידי הנתבעים להוכיח קיומה של הגנה מפני התביעה ותיקבע אחריותם כלפי התובע, תידון שאלת קיומו של נזק לתובע ושיעורו, כתוצאה מהוצאת לשון הרע. 4. טענת ההגנה העיקרית עליה מתבססים הנתבעים היא זו המנויה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע הקובע: "במשפט פלילי או אזרחי של לשון הרע תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין צבורי. הגנה זו לא תשלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". טוענים הנתבעים כי הדברים שיוחסו לתובע בכתבה בהקשר שהם נאמרו הם: "תאור אמיתי ונכון של מהות הדברים שהוחלפו בין אפל ודרעי" ועל כן עומדת להם ההגנה של "אמת בפרסום" המנויה בסעיף 14 הנ"ל. התובע דוחה, כמובן, טענה זו וטוען כי: "הדברים החמורים שיוחסו לתובע בכתבה היו חסרי שחר ונטולי בסיס . דברים בדויים אלה הכתימו את שמו של התובע, השפילו אותו, ביזו אותו ועשו אותו למטרה לשנאה בחוג מכריו וחבריו בפרט ובקרב הציבור בכלל (סעיף 7 לסיכומים). 5. על רקע המחלוקת בין הצדדים בשאלה זו, נשמעו עדויות והוצגו ראיות מטעם שני הצדדים. התובע ניסה להראות כי הדברים שיוחסו לו הם דברי שקר חסרי בסיס ואילו הנתבעים ניסו, לעומת זאת, להוכיח כי העובדות שיוחסו לתובע, דברי אמת המה. לא התעוררה מחלוקת של ממש בין הצדדים בשאלה האם היה בפרסום "ענין ציבורי", שהוא תנאי מצטבר נוסף להחלת ההגנה לפי סעיף 14 הנ"ל. אין גם חולק כי על הנתבעים מוטל הנטל להוכיח כי מדובר בפרסום אמת שיש בו משום ענין לציבור. 6. את ה"מסע" להוכחת טענותיהם, שאינו קל כלל ועיקר, החלו הנתבעים בחקירתו הנגדית הממושכת של התובע. התובע טען, כאמור, וחזר וטען כי לא היה מעורב במינוי רוני בר-און לתפקיד היועץ המשפטי ולא "דחף" את המינוי. הוא אף לא הציע, לדבריו, את שמו לידידו הטוב אריה דרעי, ששימש אז יו"ר סיעת ש"ס בכנסת - סיעה שהיתה חברה חשובה ומרכזית בקואליציה ומנתה אז 10 מנדטים. בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעים אומר התובע: "לא היה ולא נברא. לא דיברתי עם דרעי מעולם על מינוי בר-און לתפקיד היועץ המשפטי למעשה לפני המינוי. אני חייב להסביר, יש הבדל בין אדם המדבר בשיחות סלון שלא מחייבות. הכוונה שמעולם לא התייחסתי לנושא של רוני בר-און כאחד שמעונין לדחוף לתפקיד". בתשובה לשאלה נוספת, הפעם של בית המשפט: "האם בשיחות סלון כן שוחחת עם דרעי בענין" משיב התובע: "בשיחות סלון אני לא זוכר ששוחחתי, אם הייתי משוחח הייתי זוכר"... (עמ' 9 לפרוטוקול). המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת מדברים אלה של התובע, עליהם חזר מספר פעמים במהלך עדותו, היא כי הוא לא שוחח עם דרעי על מינוי בר-און כיועץ משפטי לממשלה לא כאחד "שמעונין לדחוף לתפקיד" ולא בשיחות סלון, שהיו לו רבות עם דרעי לאור היחסים החברתיים ההדוקים ששררו בין השניים. לו שוחחו השניים על כך "בסלון", או במהלך פגישות חברתיות, היה אפל זוכר שיחה מעין זו, כדבריו. משהציג בפניו עו"ד מוזר את העובדה (אליה אתייחס בהמשך), כי חברו הטוב אריה דרעי סיפר, בהזדמנויות שונות ובראיונות לטלויזיה ולעיתונים, כי אפל הוא שהציע לו למנות את בר-און לתפקיד, חזר התובע על עמדתו וטען כי הוא אינו יודע שדרעי אמר זאת ולא שמע על כך. 7. גירסה זו של התובע מעוררת תמיהות ופליאות, אם לא למעלה מכך, ואינה עולה בקנה אחד עם דברים שסיפרו עדים אחרים ודרעי בראשם, כפי שיפורט בהמשך. אין זה מתקבל על הדעת כי לאור מערכת היחסים הקרובה בינו לבין דרעי לא יכיר אפל את גירסת ידידו הקרוב בדבר מינוי בר-און ולא ידע עליה, מה עוד שהיא עומדת בסתירה לטענתו הוא. תשובת אפל לשאלה האם הגיעה לאזניו "שמועה שדרעי חוזר ואומר בהזדמנויות שונות שמי שהציע לו את בר-און כמועמד ליועץ משפטי זה אתה?" לפיה "לא הגיע לאזני דבר כזה" (עמ' 11 לפרוטוקול), אינה מהימנה, איפוא, ואינה מתקבלת על דעתי. בלתי סביר להניח כי שני ידידים כה קרובים, ועל הידידות הקרובה מעידים הן אפל והן דרעי, לא יחליפו ביניהם, לפחות, "רשמים", או דברים, בנושא זה, במיוחד לאור העובדה שדרעי "הפיל" את תיק בר-און על חברו הטוב וטען, בכל מיני הזדמנויות, כי היה זה אפל שהציע לו את בר-און. זאת ועוד: לא ניתן לקבל את הסבריו של אפל לשאלה: "במה מתבטאת החברות הקרובה שלך ושל דרעי? אתה לא יודע שדרעי אומר שאתה האיש שהצעת לו את בר-און?..." לפיה: "יש לי בעיה. אני מרחיק את עצמי מלשון הרע, זאת הסיבה שאינני קורא עתונות. אני מרחיק את עצמי מדברים בטלים. זו הסיבה שאיני מדבר שאין לי בהם ענין אישי ולא יכולים להוסיף לי לא ידע ולא חכמה. לדרעי יש גם חיים פרטיים שהם מעבר לדברים האלה שהם חיים מלאים. גם לי יש חיים משלי ומשפחה גדולה. בזה מתמקדת החברות שלנו בחיים הפרטיים. אנו מדברים על דברים שמעניינים אותנו ויש לנו מכנה משותף בחיים הפרטיים שלנו" (עמ' 12 לפרוטוקול). קבלת גירסתו של אפל, לפיה "לפני הכתבה של איילה חסון לא דיברתי עם דרעי מילה אחת על הנושא הזה" כאמינה, בנסיבות אלה, היא משום עלבון לאינטיליגנציה ולשכל הישר. המשך דבריו לפיהם: "לאחר שהתפוצצה הפרשה יכול להיות שהחלפנו דעות באופן שטחי ומלמעלה..." (עמ' 20 לפרוטוקול) אבסורדיים עוד יותר, בלתי אמינים ובלתי מתקבלים על הדעת. חברים קרובים בחייהם הפרטיים, המעורים היטב בחיים הפוליטיים של המדינה ולהם קשרים חברתיים ואחרים עם פוליטיקאים ובעלי שררה, נמנעים מלשוחח דווקא על הפרשה, שפרסומה לראשונה ע"י הנתבעת 1 היכה גלים, עורר הדים רבים ואף לחקירה משטרתית הביאה, אלא "באופן שטחי ומלמעלה", חרף העובדה שכתבה זו קשרה את שניהם לפרשה. גירסה מעין זו נשמעת, כאמור, בלתי מתקבלת על הדעת על פניה ואין בה אמת. לציין כי בתשובה לשאלה קודמת אישר התובע כי לאחר פרסום הכתבה הוא שוחח על הפרשה עם דרעי "אין ספור של פעמים" בנסיון לשחזר את השתלשלות הארועים ולבחון האם נאמרו על ידו הדברים שיוחסו לו. דברים אלה, הנשמעים סבירים ואמינים יותר, עומדים, כמובן, בסתירה בולטת לדברים שנאמרו על ידו אך דקות ספורות לאחר מכן, כפי שצוטט לעיל. סתירה זו, כשלעצמה, מערערת את אמינות גירסתו ומצביעה על חוסר עקביות בתשובותיו של התובע, כפי שניתן היה להתרשם גם מדברים אחרים שנאמרו על ידו במהלך עדותו. 8. משנשאל אפל לפשר שיחות הטלפון התכופות והרבות שנוהלו בינו לבין בר-און, בתקופה בה נדונה מועמדותו של בר-און למשרת היועץ המשפטי לממשלה, השיב כי בהתחשב במערכת היחסים העסקית הקרובה שהיתה קיימת ביניהם, אין מדובר כלל בתכיפות יוצאת דופן. עוד ציין אפל, כי במהלך כל אותן שיחות (בדצמבר 96 בלבד, התקיימו 129 שיחות ביניהם, לפי טענת עו"ד מוזר), לא עלתה כלל שאלת מינויו האפשרי של בר-און לתפקיד, אשר כלל לא סיפר לו כי הוא מועמד לתפקיד. כך על אף העובדה שבתקופה זו, ובמיוחד בימים 7-9/11/96, התקיימו פגישות ומגעים בין הצדדים הנוגעים בדבר, לרבות פגישות שקיים בר-און עם שר המשפטים ואחרים, בקשר לקידום מועמדותו לתפקיד במקומו של עו"ד מיכאל בן יאיר שהודיע על פרישתו מהתפקיד. האם ניתן לקבל כאמינה גירסה זו, לפיה לאפל נודע על מועמדותו של בר-און מכלי התקשורת בלבד בו בזמן שהשניים משוחחים ביניהם בתכיפות כה גדולה ולא מזכירים כלל, במהלך השיחות, את נושא המועמדות והסיכויים לזכות בתפקיד. התשובה, כך נדמה, מתבקשת מאליה. מועמדותו של בר-און "מתגלגלת" במסדרונות הממשל, שרים ושועים בוחנים אותה ומשוחחים עליה, התקשורת מתייחסת אליה ואילו אפל, המקיים באותה עת עשרות, אם לא מאות, שיחות טלפוניות עם המועמד, נמנע מכל התייחסות למועמדות זו, ולו בשיחת טלפון אחת. בלתי סביר, בלתי הגיוני ובלתי אמין. בר-און עצמו סתר, למעשה, גירסה זו בעדותו בביהמ"ש (ראה עמ' 169 לפרוטוקול), אשר במהלכה לא שלל האפשרות כי שוחח עם אפל באותה עת על המינוי האפשרי. יש לזכור כי כל אותן שיחות במהלך נובמבר ודצמבר 1996 התקיימו עוד לפני פרסום הכתבה בטלויזיה (ביום 22.1.97). אף אם השיחות התכופות בין השניים היו קצרות וענייניות בנושאים ספציפיים, כדברי אפל, לא יעלה על הדעת כי באף לא אחת מהן (היו כ-5-4 שיחות, בממוצע, ליום בחודש דצמבר 96 בלבד) לא יעלה, כאמור, נושא המינוי ולו בקצרה ובדרך אגב, שהרי השניים ידידים קרובים, בעלי רקע מפלגתי ופוליטי דומה ולהם עסקים וקשרי עבודה הדוקים שחייבו קיום שיחות כה תכופות ביניהם. גירסה זו של אפל היא כאמור, תמוהה, בלתי מתקבלת על הדעת ובלתי אמינה לחלוטין. מה עוד שהיא סותרת את הבהרותיו של בר-און בענין זה ואת תשובותיו של אפל עצמו לשאלות שהופנו אליו במסגרת השאלון, שהופנה אליו במסגרת ההליכים המקדמיים. 9. הרושם הכולל המתקבל, מעדותו של אפל (עד התביעה היחיד), אינו מצביע על פרסום דברים "חסרי שחר ונטולי בסיס" על ידי הנתבעים, כפי שטען בכתב תביעתו ובסיכומיו. השיחות הרבות מאוד שקיים עם בר-און, אשר תוכנן ופשרן לא הובהר, והשיחות שהיו לו עם דרעי בענין זה (לפני פרסום הכתבה ולאחר מכן), אף אם היו, כדבריו, "שטחיות ומלמעלה" מצביעות על קיומו של "חשד" סביר, ואף למעלה מכך, למעורבותו של אפל, בצורה כזו או אחרת, בקידום המינוי של בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. רושם זה מתחזק עד מאוד ועולה לרמת ודאות סבירה ביותר כאשר בוחנים את עדותם של אריה דרעי, עו"ד אבי יצחק ועדים אחרים שהעידו מטעם הנתבעים, כפי שיפורט להלן. 10. בן שיחו של אפל על פי הכתבה, אריה דרעי, סתר במפורש את דברי אפל, לפיהם הוא לא דיבר מעולם עם דרעי על מינוי בר-און ולא "דחף" את המינוי. הוא אישר כי כן שוחח עם אפל בענין המינוי וכי אפל היה זה שהמליץ על מועמדותו ואף העטיר שבחים על כישוריו ודעותיו. הוא הכחיש אמנם כי אפל אמר לו הדברים שיוחסו לו בכתבה, אך עם זאת אישר כי אפל דיבר על בראון: "בצורה מאוד מתלהבת כאילו הוא אדם מוכשר מאוד. הוא אמר שהוא מעורכי הדין המוכשרים בארץ" (עמ' 68 לפרוטוקול). עוד ציין דרעי כי אפל סיפר לו כי תפיסת העולם של בראון זהה לתפיסת עולמו וכי שניהם רואים עין בעין את אופן התנהלותו של שלטון החוק בישראל. גירסה זו של דרעי עקבית ועליה הוא חזר מספר פעמים בראיונות לכלי התקשורת השונים (לדליה שחורי בעיתון הארץ וניסים משעל בטלויזיה). אפל, על פי דברים אלה, היה מעורב מאוד ב"דחיפת" מועמדותו של בר-און לתפקיד. גירסה זו של דרעי הוצגה בפני אפל שוב ושוב במהלך חקירתו הנגדית והוא לא ניסה כלל להכחישה או להפריכה. הוא אף לא טען כי בשקר יסודה ואין בה אמת. כל שטען בהקשר זה היה כי לא שמע את דרעי אומר דברים אלה ולא ראה את הכתבות או הראיונות של דרעי במסגרתם ייחס את שייחס לאפל. 11. חיזוק משמעותי נוסף לעובדת מעורבותו של אפל ב"דחיפת" מועמדותו של בר-און, ניתן למצוא בעדותו של עו"ד אבי יצחק בבית המשפט. עד זה, ששימש באותה עת כסניגורו של דרעי במשפט הפלילי שהתנהל נגדו, הבהיר כי שמע אודות הכוונה למנות את בר-און מפיו של דרעי עצמו. הוא הדגיש כי התנגד נחרצות למינוי וסבר כי הוא לא יביא תועלת למרשו - דרעי, וכי "הוא ייגמר לא טוב, כולם יסבלו מזה, גם ראש הממשלה וגם דרעי עצמו" (עמ' 184 לפרוטוקול). את עמדתו זו לא הסתיר אבי יצחק. הוא הציג אותה בפני ראש הממשלה עצמו, מנכ"ל משרדו דאז, מר ליברמן ובפני דרעי עצמו. עם זאת הוא הדגיש כי: "איני יודע דבר על הקשר בין אפל לבין מינוי בר-און, אם היה קשר כזה". הוא סיפר על שיחה טלפונית שהתקיימה בינו לבין דרעי (ביוזמת דרעי) מיד לאחר שפורסמה בטלויזיה הידיעה כי בר-און התפטר מתפקיד היועץ המשפטי. דרעי שאל את אבי יצחק האם היתה לו יד בהתפטרות (לאור התנגדותו הנחרצת למינוי). אבי יצחק השיב לו: "עשיתי מה שהבנתי" ואז אמר לו דרעי בתגובה: "תראה דן (הוא אמר בהתרגשות) אחרי מה שקרא לא אכפת לי מי יהיה היועץ המשפט, אבל אני מפחד כי אם אתה אמרת לראש הממשלה או לאנשיו שאתה מדבר על דעתי (בקשר לשיחה קודמת שבה יעצתי לדרעי שעל בר-און להתפטר ודרעי נטה להסכים איתי), אם אמרת לראש הממשלה ובזה הבאת להתפטרות הכפויה הזאת, אז אוי ואבוי, אפל יהרוג אותי. אלה היו מילים שלו. הם נחרטו בזכרוני ואני רוצה להגיד שזה הדבר היחיד שידוע לי על קשר, אם היה כזה, בין אפל לבין מינוי היועץ המשפטי לממשלה מידיעה אישית באותה תקופה" (עמ' 185 לפרוטוקול). דברים אלה של עו"ד אבי יצחק, שהיו אמינים עלי, ולא הוכחשו ע"י דרעי, מצביעים לא רק על מעורבותו העמוקה של דרעי בפרשה זו, אלא גם על מעורבותו של אפל ועל נסיונות אינטנסיביים מצידו של אפל להביא למינוי בר-און. האם דרעי היה מתבטא כך בפני פרקליטו, עליו סמך ובו נתן אמון באותה עת (לפני הקרע ביחסים ביניהם והתפטרותו של אבי יצחק מייצוגו של דרעי במשפט הפלילי), לו לא היתה לאפל כל מעורבות בפרשה ואם הוא לא "דחף" את המינוי. לו "מעמדו" של אפל בפרשה זו היה של חבר בלתי מעורב שלא שוחח כלל עם דרעי על האפשרות למנות את בר-און, לפני פרסום הכתבה, ושוחח עימו על כך לאחר הפרסום, "באופן שטחי ומלמעלה" בלבד, מה לו, אם כך, כי יכעס או יביע זעמו על ההתפטרות ומה לו לדרעי כי יחשוש מתגובותיו הצפויות של אפל ויביע חשש זה, בפני אבי יצחק בהתרגשות מופגנת. עדות זו מחזקת, באופן משמעותי, את התרשמותי כי אפל היה מעורב בפעילות שהתקיימה לשם קידום מינויו של בר-און למשרת היועץ המשפטי לממשלה ואף "דחף" את המינוי. 12. עו"ד אבי יצחק התייחס, בתשובות לשאלות שהופנו אליו, אף למעורבותו של דרעי בפרשה. לדבריו אין ספק כי דרעי היה מעורב במינוי בר-און, אשר "ננעל" על המינוי הזה על אף שהוא - אבי יצחק - התנגד לו וניסה לשכנעו כי אין זה מינוי ראוי, אף מבחינתו. אבי יצחק שמע מדרעי כי ראש הממשלה הבטיח לו מינוי זה וכי הוא - דרעי - לא יתן לו להפר הבטחה זו, שכן ראש הממשלה תלוי בו וזקוק לו בהיותו ראש סיעה (ש"ס) שמנתה 10 מנדטים בכנסת והיתה חברה בקואליציה. עוד סיפר אבי יצחק כי דרעי ניסה להסוות את הקשר שלו לקידום המועמדות. כך הבין מדברים שסיפר לו דרעי: "הוא דרעי אמר לי: דן, לעולם לא יקשרו אותי במינוי הזה, מפני שצחי הנגבי (שר המשפטים דאז - נ.י.) היה מאמנו של בר-און (צ.ל מתמחה של בר-און - נ.י.) שהוא פעיל ליכוד, אז ברור שהוא ימנה אותו ולא אני. אני הרי לא ממנה פעילי ליכוד ולא יחשדו בי". כפעולת הסוואה ראה אבי יצחק בפרסום כי תנועת ש"ס תומכת במינויו של השופט טל כיועץ משפטי לממשלה. לדבריו הוא שאל את דרעי לפשר הידיעה וזה השיב לו "זה תרגיל". הוסיף אבי יצחק: "הוא אמר לי שזה תרגיל, אני עשיתי אותו, לפני שפרסמנו שאנו תומכים בטל ווידאתי שהוא לא מוכן לקבל את התפקיד (ראה עמ' 187-188 לפרוטוקול). אבי יצחק מנה עוד מספר התרחשויות, בהם ראה נסיונות נוספים מצד דרעי להסוות את פעילותו ומעורבותו ב"דחיפת" מינוי בר-און. בתשובה לשאלה ציין כי דרעי לא הסביר לו מעולם מדוע הוא מעוניין במינוי בר-און. אבי יצחק, לא שאל אותו על כך, אם כי הוא הניח, על רקע יחסו של דרעי ליועצים המשפטיים הקודמים, כי מעורבותו קשורה לרצונו להשפיע על ההליכים הפליליים שהתנהלו או עמדו להתנהל נגדו באותה תקופה. עדותו של עו"ד אבי יצחק היתה מהימנה והדברים עליהם סיפר בבית המשפט אמינים ומקובלים עלי. אף הנחתו, או השערתו בדבר המניעים של דרעי "לדחוף" את המינוי, אותה העלה בפני, אינה בלתי סבירה. דבריו מצביעים הן על מעורבותו של אפל בפרשה והן, ובעיקר, על מעורבותו העמוקה והמשמעותית של דרעי ב"דחיפת" מינויו של בר-און. תגובתו של דרעי על התפטרות בר-און בסמוך לאחר המינוי כפי ששמע אותה אבי יצחק מצביעה על כעס מצידו ואכזבה מכשלון המינוי ועל חשש שגם אפל לא יקבל את ההתפטרות בקלות ("אפל יהרוג אותי"). מה משמעותה של תגובה מעין זו מצד דרעי ותגובת זעם צפויה מצד אפל ועל מה הן מצביעות, אם לא על מעורבות של ממש ב"דחיפת" המינוי, הן מצד דרעי והן מצד אפל. עוד סיפר עו"ד אבי יצחק בעדותו, על נסיונות מצד דרעי להסוות את מעורבותו במינוי וציין את הדברים ששמע מפיו על תכונותיו ו"סגולותיו המופלאות" של בר-און מבחינתו לאמור: העובדה שבר-און פעיל או עסקן בליכוד ושהוא היה מאמנו של צחי הנגבי, שר המשפטים דאז, תסיר ממנו, מדרעי, כל חשד כי הוא היה מעורב במינוי, "שהרי הוא לא ממנה פעילי ליכוד". נסיונות ההסוואה, כמו הפצת הידיעה כי תנועת ש"ס תומכת, כביכול, במועמדותו של השופט טל למשרת היועץ המשפטי ונסיונו של דרעי למנוע פרסום ידיעה בדבר מינוי בר-און בעיתון מעריב, מצביעים בעליל כי דרעי אכן עמד מאחורי "הרעיון למנות את בר-און ליועץ משפטי", כפי שנאמר ברישא לכתבה של איילה חסון, שאם לא כן, ואם יש ממש בהכחשותיו של דרעי בענין זה (ראה עמ' 157 לפרוטוקול), מה לו כי יטרח לציין בפני עו"ד אבי יצחק, בשיחה פרטית ביניהם, את "סגולותיו" אלה של בר-און ומדוע מצא צורך להסוות את פעילותו למען בר-און. 13. בפתיח לכתבה (שצוטט לעיל), נאמרו דברים דומים לאלה ששמע אבי יצחק מדרעי באשר ל"סגולותיו המופלאות" של בר-און. מבחינתו של דרעי, ולהתאמתו המושלמת, בשל כך, לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. דברים אלה יוחסו ע"י איילה חסון לאפל, אשר יחד עם דרעי "סיכמו לעצמם", כך בלשון הכתבה, כי תכונות אלה יסירו כל חשד של מעורבות מצידם במינוי. עו"ד אבי יצחק, לעומת זאת, שמע את הדברים הנ"ל ישירות מפי דרעי ולא מפי אפל. על אף זאת קשה להתעלם מהקשרם של הדברים ומהנסיבות שפורטו לעיל, ולא ניתן לדעתי "לנתק" בין שני המשוחחים, אשר סיכמו ביניהם לפעול למינוי בר-און. כפי שהראיתי, אפל, על אף הכחשותיו, היה מעורב ב"דחיפת" מינוי בר-און למשרה הרמה. דרעי, אשר לא הכיר קודם לכן את בר-און באופן אישי (פרט לעובדה ששימש כיו"ר אגודת ביתר ירושלים), שמע על תכונותיו, כישוריו ומעלותיו מפי חברו הטוב אפל (ראה דברי דרעי בעמ' 68 לפרוטוקול ועדותו של אבי יצחק, המאשר כי דרעי סיפר לו שאינו מכיר את בר-און, עמ' 194 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, הדעת נותנת כי דרעי שמע או למד על "סגולותיו המופלאות" של המועמד, היינו על היותו של בר-און עסקן בליכוד ומאמנו של שר המשפטים דאז, מפיו של אפל. דרעי הרי לא הכיר אישית את בר-און קודם לכן ולא ידע, מן הסתם, על "סגולותיו המופלאות" האלה. מהיכן הגיעה אליו, אם כך, אינפורמציה זו, אם לא מחברו אפל? אין לדרעי הסבר סביר והגיוני לתהיה זו. להכחשותיו כי את הדברים שפורסמו בכתבה שמע מאפל אין ביסוס עובדתי והן אינן מתיישבות עם ההגיון והשכל הישר. העובדה כי היה זה אפל שהציע לו את בראון (לפי דבריו הוא), תוך שהוא מעטיר עליו שבחים ומדבר בו בצורה "מאוד מתלהבת", כדבריו, נותנת יסוד סביר, ואף למעלה מכך, להנחה כי תוך כדי העטרת השבחים ועל מנת לשכנע את דרעי לפעול למנויו, סיפר לו אפל גם על "סגולותיו המופלאות" של בר-און שיסייעו להם לדחוף את המינוי ללא "הותרת עקבות" וללא שניתן יהיה לזהות את מעורבותם. 14. בחינת הנסיבות וניתוח הגיוני של העובדות שהוכחו אינם יכולים, אלא להוביל למסקנה כי הדברים שסיפר דרעי לאבי יצחק, הדומים עד מאוד, אם לא זהים בתוכנם, לדברים שנאמרו בפתיח לכתבה, ע"י איילה חסון, הגיעו לידיעת דרעי מפי חברו הטוב, אפל, אשר הכיר, כאמור, היטב את בר-און, קיים עימו קשרים עסקיים ומקצועיים הדוקים וידע על "סגולותיו המופלאות". מדרעי הגיעה אינפורמציה זו לאזניו של עו"ד אבי יצחק כאמור לעיל. בלתי מתקבל על הדעת שאבי יצחק למד על "סגולותיו המופלאות" של המועמד ממקורות אחרים או מהיכרות אישית עם בר-און, שהרי לדבריו הוא לא הכירו כלל לפני שעלתה אפשרות מינויו על הפרק. 15. מכאן מתבקשת המסקנה כי הדברים שיוחסו לאפל (וגם לדרעי) בפתיח לכתבה, כפי שצוטט לעיל, מבוססים על אדני אמת. הנסיבות והעובדות שהוכחו בפני, מצביעות, כאמור, על דברים שהוחלפו בין דרעי ואפל אודות מועמדותו של בר-און, כשוריו, "סגולותיו המופלאות" והתאמתו לתפקיד מבחינתם, ברוח הדברים שנאמרו בפתיח לכתבה. מסקנתי זו מבוססת על הממצאים העובדתיים אליהם הגעתי ועל יסוד מבחני ההגיון והשכל הישר. ער אני לנטיית בתי המשפט לדרוש מבעל דין, המתגונן בטענת אמת בפרסום, במשפטי דיבה, כמות הוכחה רבת משקל ומשמעותית יותר מזו הנדרשת, בדרך כלל, במשפטים אזרחיים, על פי נטיית מאזן ההסתברות. (ראה ע.א. 670/79 פד"י מא (2) 169, 186). בחנתי, איפוא, את הראיות והנסיבות במשנה זהירות, תוך הערכת משקלן והעברתן בכור ההיתוך של ההגיון הצרוף והשכל הישר. אף לאחר בחינה זו לא ניתן, לדעתי, להגיע למסקנה אחרת מזו שהגעתי אליה לאמור: תוכנם של דברי הפתיח, שצוטטו בפתח דברי ואשר יוחסו לאפל (כמו גם לדרעי), משקפים את האמת ואת הדברים כהווייתם. 16. משעלה בידי הנתבעים להוכיח את "האמת בפרסום" עליהם להראות, בנוסף לכך, כי היה בפרסום ענין ציבורי, שאם לא כן לא תעמוד להם ההגנה המנויה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. אין חולק כי פרסום הכתבה, לרבות הפתיח שלה, שבה מוזכר שמו של התובע, הינו פרסום בעל עניין ציבורי רב ביותר. כך סבור גם ב"כ התובע (ראה סעיף 40 לסכומיו). לא יעלה על הדעת לגנוז מידע מעין זה, המתייחס להליכי מינוי פסולים של היועץ המשפטי לממשלה או להמנע מפרסומו. טוען ב"כ התובע כי אף אם כך הוא, לא היה מקום לפרסם במסגרת הכתבה את שמו של התובע, בנוסף לשמו של דרעי, אשר לית מאן דפליג, היה הדמות המרכזית בה עסקה הכתבה. כך משום שלא היה לאיזכור זה (מעבר לאזכור שמו של דרעי), עניין ציבורי. משקבעתי כי יש בפתיח לכתבה דברי אמת, היה מקום לאזכר אף את שם התובע. אמנם חלקו בפרשה, כך עולה בברור מקריאת הכתבה כולה, שולי ומינורי לעומת חלקו של דרעי, אך עובדה זו אינה שוללת את העניין שיש לציבור באזכור שמו וחלקו בפרשה. 17. סוף דבר: עלה בידי הנתבעים להוכיח כי אמת בדברים שפורסמו בפתיח לכתבה של איילה חסון ששודרה במסגרת מהדורת החדשות "מבט" של הערוץ הראשון, ביום 22.1.97, כדברים המתייחסים לתובע. משכך, ומשהיה בתוכן הכתבה עניין לציבור, זכאים הנתבעים לחסות תחת ההגנה המנויה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע 1965 שעניינה "אמת בפרסום". לאור התוצאה אליה הגעתי, מתייתר הצורך לדון בטענות ההגנה האחרות שהעלו הנתבעים. 18. בטרם אחתום דבריי, מפנה אני את תשומת לבם של הנתבעים לאי קיום החובה, שהיתה מוטלת עליהם על פי כללי האתיקה העיתונאיים, לקבל גם את תגובתו של התובע לדברים שפורסמו אודותיו ובשמו. כך על אף חלקו השולי והמינורי בפרשה. קבלת התגובה ופרסומה במסגרת הכתבה, היתה אולי מונעת, מלכתחילה, את פתיחתם של הליכים משפטיים אלה שהתארכו יתר על המידה והתמשכו על פני למעלה מ-7 שנים. 19. תביעת התובע נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעים ושכ"ט עו"ד בסך -.50,000 ₪ בצרוף מע"מ ובצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק. כתב תביעהמסמכיםעיתונותלשון הרע / הוצאת דיבה