פסק דין 1. ערעור זה הוגש על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופט סעב) בו קבל ב- 12.11.02 תביעה שהוגשה על ידי המשיב, משה דרבי, נגר המתגורר באילת, כנגד המערער, עורך דין קדם, שטפל בעניינים הקשורים לעסקת מכר מקרקעין שמכר דרבי לחברת אלקה בע"מ. 2. עיקר העובדות הרלבנטיות כפי שסוכמו על ידי בית משפט קמא הינו כדלקמן: ב- 1.1.85 נחתם חוזה מכר זכויות במקרקעין בין גבריאל ושלמה סייג לבין דרבי למכירת זכויותיהם של סייג בביתן מס' 1 המצוי במבנה תעשיה אחורי הבנוי על חלקה 30 בגוש 11609 ולהעברתו על שם דרבי בטאבו. לזכות דרבי נרשמה הערת אזהרה אך הביתן לא נרשם על שמו בלשכת רישום המקרקעין. ב- 24.1.89 נחתם חוזה מכר בין דרבי לחברת אלקה בע"מ למכירת זכויותיו של דרבי בביתן לחברה זו. עורך דין קדם, שערך את החוזה, רשם הערת אזהרה לטובת אלקה באמצעות התחייבות עליה חתמו ה"ה סייג. ס' 3 (ה) להסכם דרבי - אלקה בע"מ מורה כך: "המוכר מתחייב לדאוג לרשום שמו שלו או את שם הקונה בלשכת רשם המקרקעין עד ליום 24.1.90." המוכר בהסכם זה הוא משה דרבי. ב- 20.11.90 הגישה אלקה בע"מ, באמצעות עורך דין קדם, תביעה כנגד דרבי לאכיפת הסכם המכר ולתשלום הפיצוי המוסכם בסכום של 15,000 $ (ת.א. 15050/90) משום שרישום הביתן על שם התובע או אלקה לא בוצע עד למועד שנקבע בהסכם שבין התובע לאלקה, מה גם שבשלב מאוחר הוטל עיקול על פי בקשת נושה על זכויות סייג. ב- 24.1.98 ניתן בת.א. 15050/90 פסק דין בו דחה בית המשפט את התביעה. בעקבות פסק הדין שניתן בת.א. 15050/90, הוגשה על ידי דרבי כנגד עורך הדין קדם התביעה הנוכחית נשוא ערעור זה, בה בקש דרבי לחייב את קדם לשלם לו פיצוי כספי בשיעור 60,000 ₪ בגין שורת מחדלים ומעשים הקשורים בעסקת המקרקעין בה מכר התובע לאלקה את הזכויות בביתן. 3. בפסק דינו, נשוא ערעור זה, קבע בית משפט קמא כי התביעה לא התיישנה ומצא כי עורך הדין חב חובת זהירות כלפי דרבי, הגם שלא היה לקוחו, חובה למיומנות משפטית מקובלת והמנעות ממעשים ומחדלים שעורך דין סביר ונבון היה נמנע מהם באותן נסיבות, חובה בה לא עמד. יצויין בתמצית כי בית המשפט מצא כי קביעת פרק זמן זה של שנה לא היתה מבוססת או סבירה וכי יש בה כדי להוות רשלנות מקצועית של עורך הדין גם כלפי אלקה כאשר כדי להשתיקה ולפייסה באה לעולם תביעת אלקה נגד דרבי בת.א. 15050/90. עוד מצויין כי קביעת תנאים בלתי ישימים מעידה על חסר בדיקה או בדיקה רשלנית של מצב הנכס מטעם עורך הדין בין אם שמש עורך הדין כעורך דינם של שני הצדדים או אחד מהם. בית המשפט מציין עוד כי הגשת התביעה בת.א. 15050/90 גרמה לדרבי טרדה, טרחה וכאב וסבל שהתבטא בחששותיו שמא ינתן פסק דין נגדו שיחייבו בתשלום הפיצוי המוסכם. עוד נגרמו לו הוצאות רבות, גם אם היה עליו לצמצם נזקיו על דרך של משלוח הודעת צד ג' או הגשת תביעה שכנגד ולא להמתין עד למתן פסק דין באותו הליך ורק אז להגיש את התביעה הנוכחית. מסקנת בית המשפט היתה כי עורך דין קדם, המערער שבפנינו, התרשל במילוי תפקידו משלא פעל במיומנות ובזהירות הנדרשת על פי חובתו של כל עורך דין סביר. בית המשפט אמד את נזקי דרבי כתוצאה ממחדלי עורך הדין, תוך התחשבות גם באי פעולתו להקטנת נזקו על ידי הגשת הודעת צד ג' או תביעה שכנגד, בסכום של 20,000 ₪. בית המשפט מציין כי סכום זה נקבע על ידו כפיצוי על דרך האומדן בגין כאב וסבל, טרדה טרחה והוצאות. עוד חייב בית המשפט את עורך דין קדם בתשלום הוצאות משפט לרבות אגרה ושכ"ט עורך דין בשיעור של 10,000 ₪ כולל מע"מ. בית המשפט הדגיש כי בקביעת הפיצוי לקח בחשבון רשלנות תורמת "במידה סבירה הולמת את הנסיבות הנ"ל, מטעם התובע". 4. עורך דין קדם הגיש ערעור זה כנגד פסק הדין. עיקר טענותיו הן להתיישנות התביעה. לחילופין טען כנגד קביעת הרשלנות (תוך ציון שלא היה צד לדיון בת.א. 15050/90) וכנגד שומת הנזק. המשיב, תומך בפסק הדין. 5. הטענה הראשונה בה יש לדון היא טענת ההתיישנות. כפי שיובהר בהמשך, יש בטענה זו כדי לחרוץ את גורל הערעור שכן דינה להתקבל. 6. המערער סבור כי שגה בית המשפט בקבעו, בהסתמך על ס' 89(2) לפקודת הנזיקין, כי התביעה שהוגשה ב- 1.9.98 מתישנת רק כעבור 10 שנים. המערער מציין כי ב"כ המשיב אף לא טען טענה זו. לגישת המערער יש למנות את ההתישנות ממועד עריכת הסכם אלקה או לכל המאוחר ממועד שליחת מכתב ההתראה ששלח עורך דין קדם לדרבי. בעיקרי הטיעון מטעמו מציין המערער כי מירוץ ההתישנות מתחיל ב- 1/89 שכן האפשרות שהמשיב יתבע לשלם את הפיצוי המוסכם היתה גלויה לכל ממועד כריתת החוזה עם אלקה, קרי, מועד ארוע מעשה ההתרשלות של מהערער לשיטת בית משפט קמא. המשיב מצידו סבור כי לאור טיב העוולה המיוחסת למערער הסעיף הרלבנטי לענין משך ההתיישנות הוא ס' 89 לפקודת הנזיקין כפי שקבע בית משפט קמא, וכי מכאן, חלה התיישנות רק בתום 10 שנים מיום הולדת העילה. מוסיף המשיב כי אם מיוחסת למערער אחריות מתמשכת מתאחר המירוץ גם מטעם זה. המשיב טוען כי משמדובר בפרשנות משפטית רשאי היה בית המשפט להתיחס אליה מיוזמתו. לענין מועד הולדת העילה טוען המשיב כי אמנם חטא המערער עת ניסח את ההסכם בהעדר בדיקה מתאימה מול שלטונות מרשם המקרקעין וניסוח שאינו מתאים למידע שקבל (מעורך דין המאירי) אך מוסיף כי המערער מצא לנכון להגיש תביעה בשם אלקה כנגד המשיב בגין העדר הרישום וכאן מועד הולדת העילה. גם מתן העדות מטעם המערער בת.א. 15050/90 בשנת 1992 הוליד לגישתו עילת תביעה כנגד המערער. המשיב סבור כי בית משפט קמא החמיר בקביעת תקופת ההתיישנות בקבעו כי עילת התביעה נולדה במועד הגשת תביעת אלקה, נתן פרשנות מתאימה לסעיף 89 לפקודת הנזיקין ואין פגם בקביעתו כי העילה לא התיישנה. 7. בפסק דינו מעלה בית המשפט קמא את השאלה מה הוא מועד האירוע או המחדל הנטענים, האם זהו מועד חתימת ההסכם בין דרבי לאלקה ב- 24.1.89, מועד הגשת התביעה בת.א. 15050/90 הוא ה- 20.11.90, או מועד פתיחת ההליך בתובענה הנדונה הוא ה- 1.9.98. בית המשפט מציין כי אם יבחן המקרה על פי ס' 6 לחוק ההתיישנות הרי חלפו 7 השנים הקבועות בס' 5 לחוק ההתיישנות והתביעה התיישנה. בית המשפט ראה את התביעה כתביעה בעילת רשלנות ומצא שהתיישנותה של זו תידון על פי ס' 89 לפקודת הנזיקין. בית המשפט היה בדעה כי יש למנות את תקופת ההתיישנות על פי ס' 89 לפקודת הנזיקין מהיום בו גילה הניזוק או היה עליו לגלות, כניזוק סביר, כי עורך הדין פעל ברשלנות ובחוסר מיומנות. בית המשפט סבר כי על התובע כאדם סביר, היה לגלות את הנזק שנגרם לו עם הגשת התובענה נגדו בת.א. 15050/90 - קרי, ב- 20.11.90. משממועד זה ועד להגשת התביעה הנוכחית לא חלפה תקופת 10 שנים, דחה בימ"ש קמא את טענת ההתיישנות. 8. בעיקרי הטיעון שהובאו מטעמו לא חלק המשיב על ראית עילתו כנגד המערער כעילה נזיקית בעוולת הרשלנות. מצויים אנו אם כן בגדרי עוולת הרשלנות שהועלתה כנגד המערער, כפי שציין בית משפט קמא. 9. לאחר ששקלנו טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי התביעה התיישנה. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדת עילת התובענה כהוראת ס' 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958. בשאינו מקרקעין, מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה כעבור 7 שנים כהוראת ס' 5 לחוק ההתיישנות. בענייננו מדובר בעילה בה גרם נזק הוא מרכיב ממרכיבי העילה. ס' 89(2) לפקודת הנזיקין קובע כלל גילוי מיוחד למקרים בהם מרכיב הנזק שבעילה נתגלה באיחור. ס' זה קובע כי במצב זה, תחל תקופת ההתיישנות ביום בו נתגלה הנזק. עוד מוסיף סעיף זה כי במקרה בו נתגלה הנזק באיחור, תתיישן התביעה אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום אירוע הנזק, קרי, ס' 89 (2) קובע מחסום אחרון של 10 שנים להגשתה של תביעה שמרכיב הנזק בעילתה נתגלה באיחור. יוזכר כי כלל הגילוי הרגיל מופיע בס' 8 לחוק ההתיישנות. הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות שכותרתו היא "התיישנות שלא מדעת", היא, כי מקום שנעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת התיישנות ביום בו נודעו לתובע עובדות אלה. בענין ע.א. 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל ואח' נ. מזרחי ואח' פד"י נ"א 1 ע'559 בע' 572 הבהיר כב' השופט מצא כי אין ס' 89 (2) לפקודת הנזיקין בא להיטיב עם הנפגע אלא להיפך, ס' זה מטיל מגבלה של 10 שנים מיום אירוע הנזק במקום שלולא הוטלה מגבלה זו תקופת ההתיישנות עשויה היתה להתארך מכח ס' 8 לחוק ההתיישנות אף מעבר ל- 10 שנים ממועד ארוע הנזק. 10. כפי שנקבע בענין ע.א. 1254/99 המאירי נ. הכשרת הישוב ( פד"י נ"ד 2 ע' 535 בע' 547 ) מקום שרכיב הנזק הכלול בעילת התובענה נתגלה באיחור, חלות הוראות ס' 89 (2) לפקודת הנזיקין וההסדר שבס 89 (2) דוחה מפניו את ההסדר הכללי המופיע בס' 8 לחוק ההתיישנות. מקום שהגילוי המאוחר נוגע לרכיבים אחרים בעילת התביעה יחול כלל הגילוי הרגיל שבס' 8 לחוק ההתיישנות. 11. כאמור, גרם נזק הוא חלק ממרכיבי עוולת הרשלנות. בהנחה שאכן המועד הסביר לגילוי הנזק הוא ה- 20.11.90, הרי עת הוגשה התביעה הנוכחית - 7.9.98, חלפו 7 שנים. 10 שנים לא חלפו. לשיטת בית משפט קמא, בהנחה שעל המקרה חל ס' 89 (2) לפקודת הנזיקין, הרי את 10 השנים האלה יש למנות ממועד גילוי הנזק, כהוראת ס' 89 (2) עצמו ולא ממועד ארוע הנזק. במסקנה אחרונה זו, לא דייק בימ"ש קמא. לעיל הובהר כי הלכה היא שאין ס' 89 (2) יוצר תקופת התיישנות מיוחדת אלא שההוראה בדבר מעבר 10 השנים ממועד ארוע הנזק עניינה ביצירת מחסום מפני הגשת תביעה, כאשר תקופת ההתיישנות עודנה 7 שנים ממועד הגילוי המאוחר של הנזק, ובלבד שלא עברו 10 שנים ממועד ארוע הנזק. כפי שנקבע בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב נ"ד (2) פד"י, עמ' 535, בעמ' 541: ”... אין להגיש תובענה בעבור שבע שנים מיום שבו נגלה הנזק, ואין להגיש תובענה מסוג זה בעבור עשר שנים מיום אירוע הנזק - הכל לפי המוקדם יותר." (הדגשה שלנו). צדק בימ"ש קמא בקבעו שס' 89 (2) לפקודת הנזיקין הוא החל על התיישנותה של התביעה הנדונה. צדק בית משפט קמא גם בקבעו כי המועד בו היה על המשיב כאדם סביר לגלות את הנזק הוא מועד הגשת התביעה בת.א. 15050/90, קרי, 20.11.90. בעוד מועד גילוי הנזק הוא 20.11.90, הרי, הנזק ארע, עת נכרת ההסכם, קרי, ב- 24.1.89. 7 שנים ממועד גילוי הנזק עברו ב - 19.11.97. התביעה הנוכחית הוגשה ב- 7.9.98. מכאן - עת הוגשה התביעה, התיישנה זה מכבר. משכך, דינה של התביעה היה להדחות ודין הערעור להתקבל. במצב זה אין צורך לדון ביתר טענות המערער. 12. אשר על כן, הערעור מתקבל, פסק דינו של בית משפט קמא מבוטל ואנו מחייבים את המשיב לשלם למערער הוצאות בסכום של -.7,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. רשלנות מקצועיתרשלנותערעורעורך דין