להלן פסק דין בנושא תאונת עבודה של בנאי - קריסת פיגום: השופט א' ריבלין: 1. המערער בע"א 9814/02 (להלן: גיל), בנאי במקצועו, נפגע כאשר פיגום, עליו עבד באתר בנייה, קרס. עת ארעה התאונה, הועסק גיל על ידי המשיב 5, ראובן עבדו (להלן: עבדו), אשר נשכר כקבלן משנה על ידי המשיבה 2, חברת "נווה יפית" בע"מ (להלן: נווה יפית). נווה יפית היא חברה קבלנית שבנתה מיזם עבור עירית גדרה, המשיבה 7. על בניית המיזם פיקחה המשיבה 6, וקסמן גוברין חברה להנדסה בע"מ (להלן: וקסמן גוברין). בית המשפט המחוזי מצא כי התאונה נגרמה בשל התרשלותו של עבדו, אשר לא הזהיר את גיל לבל יעלה על הפיגום אשר בנייתו טרם הושלמה. עוד נפסק כי נווה יפית, הקבלן הראשי, הייתה גם היא אחראית לאירוע התאונה, בשל שלא מילאה את חובתה בהתאם לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988, למנות מנהל עבודה. וקסמן גוברין, אשר נשכרה על ידי עיריית גדרה על מנת שתפקח על ביצוע החוזה על ידי נווה יפית, לא הייתה צריכה לאפשר, כך פסק בית המשפט, לנווה יפית לבנות באתר מבלי שמונה מנהל עבודה. אשר על כן, התרשלה אף היא, ואחריותה לאירוע התאונה, הגיעה, כך לפי פסק הדין, לכדי 15% מהנזק שנגרם לגיל. אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (המערערת בע"א 8976/02, להלן: אריה) ביטחה את נווה יפית, באמצעות סוכן הביטוח דניאל פורמן (המערער בע"א 8673/02, להלן: פורמן). בדיעבד התברר כי הפוליסה שהוציאה אריה לא כיסתה את הנזק שנגרם לגיל. זאת כיוון שהייתה זו פוליסת אחריות כלפי צד שלישי אשר אינה מכסה את אחריות המבוטח כלפי עובדיו, כלפי קבלני משנה וכלפי עובדיהם של קבלני המשנה. על אף זאת, מצא בית המשפט לראוי לחייב את אריה ואת פורמן, בשל שעוד בטרם החלו עבודות הבנייה, הוציאה אריה אישור מטעמה, אשר הועבר לעיריית גדרה, ובו צויין כי נווה יפית בוטחה גם בביטוח מעבידים, וכן כי פוליסת האחריות כלפי צד שלישי - בניגוד לפוליסה סטנדרטית מסוג זה - תחול אף כלפי עובדיהם של קבלני משנה. בית המשפט חייב על כן את אריה ואת פרומן, ביחד ולחוד, בתשלום פיצוי בגין 85% מנזקיו של גיל. בית המשפט דחה את הטענות בדבר אשם תורם מצידו של גיל, והעריך את נזקיו בסך של 1,359,339 ש"ח, המבטאים הפסד השתכרות (עבר ועתיד), עזרת צד שלישי (עבר ועתיד), הוצאות רפואיות, ניידות (עבר ועתיד) וכאב וסבל. מסכום זה פסק בית המשפט קמא כי יש לנכות 585,345 ש"ח - בגין תשלומים שקיבל גיל מהמוסד לביטוח לאומי (קצבת נכות מעבודה וקצבה מיוחדת ששולמה לעבר). בית המשפט מיאן לנכות מהפיצויים, באותו אופן, את תשלומי הקצבה המיוחדת, שכבר נקבעה לטובת גיל על ידי המוסד לביטוח לאומי, לפי תקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקצבה מיוחדת לנכים), תשכ"ה-1965, ואשר טרם שולמו לו (זאת בניגוד לתשלומי הקצבה המיוחדת שנמסרו לידיו בעבר - אותם, כאמור, ניכה בית המשפט). זאת, בשל שבית המשפט מצא כי, לכאורה, על פי הקריטריונים שנקבעו בתקנות בדבר קצבה מיוחדת לנכים, לא נראה כי גיל זקוק לקצבה שכזו. לכן, החליט בית המשפט להקפיא בידי המזיקים את הסכומים שישתלמו לגיל בשל קצבה מיוחדת בעתיד, תוך ניכויים, בשלב זה, מהפיצויים שנפסקו. במקרה שבעתיד תבוטל הקצבה, כך לפי פסק הדין, יועבר הסכום שהוקפא, בניכוי סכומי קצבאות ששולמו, לידי גיל תוך מתן התחייבות מצידו לשפות את אריה, פורמן ווקסמן גוברין, אם יתחדש תשלום הקצבה בשלב מאוחר יותר. יודגש כי גיל קיבל ביום מתן פסק הדין, והוא עדיין מקבל לידיו את הקצבה. בשלושת הערעורים שבפנינו, נטענות שורה של טענות בדבר טעויות כביכול שנפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. טענות אלה כולן, פרט לאחת, נעדרות יסוד בדין. 2. ראשית, אריה טוענת בערעורה, כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי עבדו אחראי לתאונה שארעה ואשר בעקבותיה נפגע גיל. את אחריותו של עבדו (ממנה נגזרת אחריותם של נווה יפית, של אריה, של פורמן ושל וקסמן גוברין) ביסס בית המשפט קמא על ממצאים עובדתיים ועל מהימנותן של העדויות שנשמעו בפניו. לא מצאנו לנכון לחרוג ממנהגה של ערכאת הערעור ולהתערב במסקנות אלה של בית המשפט קמא. אותם הדברים אמורים ביחס לטענת אריה בדבר אשמו התורם של גיל. אף בעניין זה, אין עילה להתערב בהכרעות העובדתיות של בית המשפט קמא. שנית, הן פורמן והן אריה מלינים על בית המשפט שחייבם לשאת בנזקיו של גיל, למרות שהפוליסה שהנפיקה אריה עבור נווה יפית לא הקיפה את הנזקים אשר נגרמו לגיל. אף דינה של טענה זו להדחות. אכן, בית המשפט קמא לא דק פורתא בתארו את הבסיס המשפטי לאחריותם של פורמן ושל אריה. ברם, מפסק הדין עולה כי בית המשפט קמא השתכנע, על סמך הראיות שהוצגו בפניו, כי אריה ופורמן הציגו מצג שווא רשלני בפני נווה יפית, ולפיו היא מבוטחת גם בגין אחריותה כלפי עובדי קבלני המשנה. בית המשפט מצא כי אריה ופרומן נטלו כלפי נווה יפית אחריות בגין מצגים אלה, וכי הסתמכותה של נווה יפית על המצגים, אשר ניתנו במסגרת יחסים חוזיים, הייתה סבירה (ראו: המ' 106/54 וינשטיין נ' קדימה, פ"ד ח(2) 1317). אשר על כן, בדין קבע בית המשפט קמא כי פרומן ואריה אחראים לנזקי נווה יפית - הם נזקי גיל. רביעית, גיל ואריה טוענים כי בחישוב נזקיו של גיל נפלו טעויות. לא מצאנו לנכון להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא לעניין גובה הנזק, באשר לקביעות אלה בסיס מוצק בחומר הראייתי ומכל מקום סכום הנזק הכולל מסתבר בנסיבות המקרה. 3. טענה אחת בלבד, אותה מעלה בערעורה אריה, ראוייה להתייחסות. אריה סבורה (לטענתה זו מצטרפים פורמן ווקסמן גוברין) כי בית המשפט קמא שגה שעה שקבע כי הסכום המהוון של הקצבה המיוחדת המשולמת לגיל על ידי המוסד לביטוח לאומי יוקפא בידי הנתבעים. אריה טוענת כי היה על בית המשפט לנכות סכום זה מכספי הפיצויים. אריה מסבירה כי אין כל יסוד להבחנה בין קצבה זו לבין גמלאות אחרות המשתלמות לגיל, ואשר סכומן נוכה מסך הפיצויים. הוראת בית המשפט קמא, כך לשיטת אריה, מסרבלת ומקשה על התנהלות העניינים הרגילה, ומשלא נקצבה תקופה להקפאה, היא אף פוגעת בעקרון סופיות הדיון. גיל סבור כי צדק בית המשפט כאשר נמנע מלנכות את היוון תשלומי הקצבה המיוחדת. זאת, בשל שקיים, כך לשיטתו של גיל, סיכוי ממשי לפיו בביקורת שתערך אולי בעתיד על ידי המוסד לביטוח לאומי, יתברר כי מסוגל הוא לבצע רבות מהפעולות אשר מבוצעות עבורו בידי אחרים, ובהתאם יופסק תשלומה של הקצבה המיוחדת. דין טענתה של אריה להתקבל. 4. לפי הדין ולפי ההלכה, מהפיצויים לניזוק אשר בתשלומם חב המזיק, מנוכות גמלאות שקיבל הניזוק מהמוסד לביטוח לאומי. משקיבל הניזוק כספים אלה מהמוסד לביטוח לאומי, הרי שפחת נזקו. מטרת הפיצויים בדיני הנזיקין היא לפצות את הניזוק על הנזק שנגרם לו ולהשיב את מצבו לקדמותו, ולא להעניש את המזיק או להציב את הניזוק במצב טוב יותר מזה בו היה ניצב אלמלא בוצעה העוולה כלפיו. על כן, סך הכספים שיקבל הניזוק מאת המוסד לביטוח לאומי ומאת המזיק יחדיו, לא יעלה על 100% מהנזק שנגרם לו (לדיון מקיף בסוגיית הניכוי ראו: ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (כרך ב', מהדורה חמישית, תשס"ג) 1309-1322, 1467-1643)). כאשר המזיק הוא מעביד, חובת ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי קבועה בחוק. סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) קובע כי במקרה שבו זכאי אדם, עקב מאורע אחד, לפיצויים הן ממעבידו (מעביד לעניין סעיף זה מוגדר כחייב לפי חוק בתשלומי ביטוח לאומי), והן לגמלה לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) - תנוכה הגמלה מהפיצויים להם זכאי הנפגע מכוח הפקודה. בהסתמכו על לשון הוראת הפקודה ועל תכליתה, קבע כבר בית משפט זה כי אין חשיבות לשאלה אם המזיק תבע כבר את הגמלה מאת המוסד לביטוח לאומי וקיבל אותה. די שהוא זכאי לקבלה, על מנת ששווייה ינוכה מהפיצוי בו יחוייב המעביד מכוח הפקודה. במקרים שכאלה, יעריך בית המשפט את גובהה של הגמלה הרעיונית, וינכה את היוון תשלומיה מהפיצויים אשר בתשלומם יחוייב המעביד (ראו למשל: ע"א 86/73 תושיה נ' ציון חברה לביטוח, פ"ד כח(2) 497). אשר על כן, ככל שאחריותן של ווקסמן גוברין ושל נווה יפית, כמו גם של אריה ושל פרומן האחראים לנזקיה של נווה יפית, קשורה באחריותו של עבדו - אין כל ספק כי בית המשפט לא היה רשאי להימנע מניכוי הגמלה אותה מקבל כבר גיל מהמוסד לביטוח לאומי. רק אם גיל לא היה מקבל גמלה זו, נדרש היה בית המשפט לבדוק בעצמו את זכאותו של גיל לקבלה - שרק בהתקיים זכאות שכזו הייתה מנוכה הגמלה הרעיונית. 5. כאשר המזיק אינו מעביד, כי אם צד שלישי, אין תחולה לסעיף 82 לפקודה, והכלל לפיו יש לנכות מהפיצויים את תשלומי המוסד לביטוח לאומי הוא יציר הפסיקה (ע"א 61/55 מגן צ'טווד בע"מ נ' א. גרוסברג, פ"ד י(1) 190, ע"א 675/75 צינורות המזרח התיכון בע"מ נ' שעבי, פ"ד לא(3) 225, 233-234). במקרים כגון אלה, במידה שהניזוק אינו מקבל גמלה מהמוסד לביטוח לאומי, אולם קיים סיכוי שאם יפנה אל המוסד יזכה בתגמולים, יש ובית המשפט מקפיא את ההפרש שבין הפיצוי לבין סך התגמולים שקיים סיכוי שיתקבלו אצל הניזוק מכוח החוק, עד לבירור תביעתו של הניזוק מול המוסד לביטוח לאומי. היה ותדחה תביעה זו - יועבר הסכום המוקפא לניזוק. היה ותתקבל - יוחזר הוא למזיק (ראו: קציר, בספרו הנ"ל, בעמ' 1631-1637, וההפניות שם). כך עשוי לנהוג בית המשפט גם מקום בו בעת שמתבררת התביעה בפניו, טרם קבע המוסד לביטוח לאומי את שיעור הנכות הצמיתה של הניזוק. ההסבר להלכה זו הוא שפעמים אין ללמוד משיעור הנכות הזמנית שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי על שיעור הנכות הצמיתה שיקבע על ידו בעתיד (ע"א 563/89 כהן נ' "הסנה" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(3) 56, 59-60). 6. ברם, המקרה שבפנינו שונה. אין זה המקרה בו מעכב בית המשפט סכומים מסויימים בשל שהמוסד לביטוח לאומי טרם קבע את זכאותו של הניזוק לתגמולים. לנפגע בענייננו, גיל, נקבעה כבר קצבה מיוחדת ואין עילה לעכב את ניכוייו של סך התגמולים. בית המשפט קמא, נימק את החלטתו לעשות כן, בכך "שקיימת אפשרות ממשית שבעתיד תבוטל הקצבה המיוחדת שמשתלמת" לגיל. נימוק זה אין לקבל. הוא עומד בניגוד לעקרונות יסוד בתורת הפיצויים המקובלת אצלנו. דיני הפיצויים מבוססים, בין השאר, על תחזית מראש ועל חזקת ההמשכיות. אם לא בחר בית המשפט לפסוק פיצויים עיתיים, אין הוא מעכב את שומת הפיצויים עד למועד בו יתממשו הנזקים. בית המשפט מעריך את הנזק בעת שניתן פסק הדין, על דרך של תחזית. טעות בתחזית, אינה ברגיל עילה לשינוי פסק הדין, באשר טעות זו קשורה בעצם השיטה המשמשת אותנו לשומת הנזק. תכופות מבוססת התחזית על חזקות עובדתיות ובהן חזקת ההמשכיות, שהיא -ככל החזקות האמורות - ניתנת לסתירה בחומר הראיות. החזקה מבטאת הנחה לפיה מה שהיה במשך זמן הוא שיהיה. כך, למשל, כאשר נדרש בית המשפט להעריך את כושר ההשתכרות העתידי של הניזוק, מסתמך הוא פעמים רבות על הכנסתו של הניזוק ערב האירוע בו נפגע, על הנחות בדבר המשך עבודתו במקום מסויים, בתפקיד מסויים או בשכר מסויים (ראו למשל: ע"א 470/64 גוזלן נ' שמש, פ"ד כ(1) 458, 463). אף בענייננו, נקבעו הפסדי ההשתכרות של גיל על ידי בית המשפט קמא בדרך זו. כדרכן של הנחות, אף חזקת ההמשכיות אינה נכונה תמיד. מבטאת היא כלל, שכל עוד לא נסתר בעניינו של הניזוק המסויים שנזקיו נדונים בפני בית המשפט, אין טוב ממנו ככלי עזר לחיזוי העתיד. 7. בענייננו, אין לבית המשפט אלא להניח כי המוסד לביטוח לאומי ימשיך לשלם לגיל את הגמלה, אותה הוא משלם לו היום, על סמך החלטה שנתקבלה אצלו. אמנם קיים סיכוי שבעתיד תישלל מגיל הגמלה. אך סיכוי שכזה קיים ביחס למרבית הגמלאות המשתלמות על ידי המוסד לביטוח לאומי, והדבר אינו מהווה עילה לשלילת ניכויין. אם לא החליט המוסד לביטוח לאומי לשלול קצבה עוד לפני מתן פסק הדין, לא יתחשב בדרך כלל בית המשפט באפשרות שקצבה אשר משתלמת ביום מתן פסק הדין, תחדל מלהשתלם מאוחר יותר. לכן, אין זה מדרכו של בית המשפט לקבוע כי הניכוי ישלל החל מאותו מועד עתידי בו יחליט, אולי, המוסד לביטוח לאומי על הפסקת תשלום הגמלה. בית משפט זה פסק כבר, מפי השופט ד' לוין, כי בית המשפט אינו רשאי להעריך כי המוסד לביטוח לאומי יתקן בעתיד את קביעותיו, אליהן הגיע, לדעת בית המשפט, רק בשל טעות: השופט המלומד לא יכול היה ולא רשאי היה להתעלם מהתשלומים שהמוסד לביטוח לאומי משלם למערער בפועל, והמחושבים על בסיס חוות הדעת הרפואית המחייבת אותו. השופט המלומד לא יכול היה לצאת מתוך הנחה שהמוסד לביטוח לאומי שוגה בחישוביו, וכפועל יוצא מכך גם בתשלומים שהוא משלם, כשם שלא יכול היה להניח שבעקבות פסק הדין או ללא קשר לפסק הדין יחליט המוסד לביטוח לאומי לשנות את החלטתו. לא יכולה להיות מחלוקת שאת השווי המשוערך של תשלומי הביטוח הלאומי יש לנכות באופן מלא מסכום הפיצוי המגיע למערער. כך היה על השופט המלומד בדרגה הראשונה לעשות גם במקרה זה, על פי הנתונים המוכחים שעמדו בתוקפם בעת שניתן פסק הדין (ע"א 387/88 אוחנונה (חן) נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, תק-על 93(3) 535 , 537). הדבר נלמד גם מהנוהג, שאין עליו עוררין, כי אף אם משנה המוסד לביטוח לאומי את שיעור הקצבאות המשתלמות על ידו ומחליט על העצמתן, לא משפיע הדבר על פסק דין שהפך חלוט קודם לכן. ואף כאן: במידה שיחליט המוסד לביטוח לאומי על הגדלת הקצבה המיוחדת המשתלמת לגיל, לא יוכלו אריה, פורמן ווקסמן גוברין לבקש הגדלה של הניכוי והשבה של כספים ששילמו לגיל מכוח פסק הדין לאחר שזה הפך לחלוט. 8. יש לזכור עוד, כי ככל שאחריותם של אריה, של פורמן ושל וקסמן גוברין אינה נובעת מאחריותו של מעביד, אלא היא אחריות צד ג', חשופים השלושה לתביעת שיפוי מאת המוסד לביטוח לאומי מכוח סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי. הוראת חוק זו, מתירה למוסד לביטוח לאומי לתבוע ממזיק שאינו מעביד, פיצוי על גמלה ששילם המוסד בגין נזק אשר המזיק חייב היה בגינו בתשלום פיצוי לפי הפקודה (תביעת השיפוי כנגד מעביד נמנעת מכוח הוראת סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין, על הטעם להבחנה בחוק ראו: ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח נ' אלגריסי, פ"ד מד(2) 8, 16). החשש מפני חיובו של המזיק בתשלום כפל - הן לניזוק והן למוסד לביטוח לאומי, משמש כאחד הטעמים להלכה האמורה בדבר ניכויים של תשלומים ששילם המוסד לביטוח לאומי לניזוק, מהפיצוי בו חב צד שלישי. זהו גם הגיונה של ההלכה לפיה מוקפאים סכומים שיש סיכוי שיתקבלו אצל הניזוק מאת המוסד לביטוח לאומי בעתיד. בענייננו שלנו, הורה בית המשפט קמא על הקפאה "הפוכה" - הקפאה של פיצוי כנגד תגמולים אשר מתקבלים כבר אצל הניזוק, אך קיים סיכוי, לדעת בית המשפט, שישללו ממנו בעתיד. בפועל, אין בפסק הדין גם מענה לשאלה מתי, אם בכלל, ישוחררו הכספים מההקפאה ויושבו לאריה, לפורמן ולווקסמן גוברין. מכל הטעמים האלה לא יכולה הוראת בית המשפט להשאר בתוקפה. 9. סוף דבר, שגה בית המשפט קמא בהימנעו מלנכות את הקצבה המיוחדת. חיובם של אריה, של פורמן ושל וקסמן גוברין להקפיא את הסכום המהוון של קצבה מיוחדת בסך 360,331 ש"ח יבוטל. סכום זה יופחת מסך הפיצויים אשר בתשלומם הם חוייבו נכון ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי. במובן זה, מתקבל ערעורה של אריה (ע"א 8976/02). ערעוריהם של גיל (ע"א 9814/02) ושל פרומן (8673/02) נדחים. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין. פיגוםתאונת עבודה