פסק דין הנשיא א' ברק: 1. המערערת גויסה לשירות סדיר בצה"ל ביום 14.4.1993. נקבע לה פרופיל 97 הגם שאין חולק כי סבלה בעת גיוסה מהפרעה נפשית. עם גיוסה הוצבה לטירונות של שבועיים. לאחר מכן שובצה כאחות בלשכת הגיוס לבנים בתל השומר. במהלך שירותה, אושפזה מספר רב של פעמים בבתי חולים שונים. היא ביקשה לעבור ליחידה אחרת ושובצה בלשכת הגיוס בחיפה כפקידה. במהלך 1994, עת אושפזה בבית החולים רמב"ם בחיפה, ניסתה לשלוח יד בנפשה. בעקבות נסיון זה, אושפזה בבית החולים בטירת הכרמל. ביום 12.2.1995 הורד הפרופיל שלה ל-21 ויומיים לאחר מכן, שוחררה משירותה בצה"ל. 2. המערערת פנתה לקצין התגמולים - המשיב - בתביעה להכרה כנכה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959 (להלן: החוק). טענתה היתה כי שירותה הצבאי לווה מתחילתו ובמהלכו בקשיים של ממש. היא טענה כי הטירונות קשתה עליה בשל המשמעת והאימונים הקשים בתנאי משמעת. עת היתה מוצבת כאחות בתל השומר, טענה כי נחשפה לתנאי שירות קשים ומעיקים, לרבות תורנויות שונות ובעיקר יחס משפיל ומעליב מצד המפקדת שלה שאף לעגה לה על עודף משקל. המערערת הוסיפה כי עקב מצוקתה ואי ההתייחסות של מפקדיה למצב, נטלה תרופות שונות ללא צורך. גם העברתה לתפקיד פקידותי בחיפה גרם לה נזק שעה שלא שובצה במקצועה הצבאי (אחות). קצין התגמולים דחה את תביעתה תוך קביעה כי אין קשר בין מצבה של המערערת לבין שירותה. ועדת הערעור לפי החוק, אליה ערערה המערערת, סמכה ידיה על קביעה זו ולא התערבה בה. היא קבעה (ביום 25.3.1999) כי היא מתקשה לסמוך על עדות המערערת והוסיפה כי "אנו סבורים כי התיאורים שתיארה בפנינו מוגזמים ומופרזים". הוועדה קיבלה כמהימנה את עדות מפקדתה של המערערת לפיהם לא הוטלה על המערערת עבודה קשה מעבר ליכולתה או יחס משפיל (לרבות הערות בנוגע לעודף משקל). הוועדה התרשמה כי גוזמאותיה של המערערת וחוסר ההיגיון שבדבריה הם חלק ממחלתה וכך עלה אף מחוות דעת מומחים שהובאו בפניה. על כן נקבע כי לא הוכחו תנאים אובייקטיביים שהביאו למחלה. אולם, הוועדה הוסיפה כי התנאים הסובייקטיביים מכריעים את הכף ובעניין זה אימצה את חוות הדעת שהובאה בפניה ולפיה ההפרעה הנפשית ממנה סבלה המערערת עוד לפני גיוסה, הוחמרה עקב שירותה הצבאי, וזאת מנקודת ראותה הסובייקטיבית של המערערת. שיעור ההחמרה שנקבע היה בשיעור 50% משיעור הנכות הכולל בגין ההפרעה. 3. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט קבע (ברוב דעות של השופטים י' יעקב שווילי וס' גו'בראן וכנגד דעת המיעוט של השופט י' גריל) כי יש לקבל את הערעור. נקבע, כי השאלה שיש לבחון היא האם החייל הנדון עמד בפני מצבים קשים ובלתי שיגרתיים שעלו בפניו על ידי השירות ומחמת השירות. מצבים אלו צריכים להיבחן במובנם האובייקטיבי ולא רק מנקודת מבטו הסובייקטיבית של החייל הנפגע. יש להראות, על כן, כי תנאי השירות שמצד עצמם יצרו קושי או לחץ הם שהובילו לליקוי הנפשי או להחמרתו. ביישומו של מבחן זה סברה דעת הרוב, כי לא הוכח מצב קשה או תנאי שירות אובייקטיביים המבססים קשר סיבתי משפטי אובייקטיבי. דעת המיעוט סברה כי יש לדחות את הערעור. כך, שכן אמת המידה שיש לאמץ בנדון היא סובייקטיבית בעיקרה ומשקבעה הוועדה כי המערערת עצמה חשה קושי סובייקטיבי של ממש בתנאי השירות ובהסתגלות למסגרת השירות, די בכך בכדי לבסס קשר סיבתי בנדון. 4. על פסק דין זה ביקשה המערערת רשות ערעור בבית משפט זה. הרשות ניתנה (ביום 21.2.2001). לטענתה לא היה בית המשפט המחוזי צריך להתערב בממצאיה של הוועדה בעניין הקשר שבין המחלה והשירות. קשר זה בוסס על פי המבחן הסובייקטיבי והוא שצריך לחול בעניין זה. זאת ועוד: עצם העובדה כי המערערת גוייסה במצב בריאותי תקין על פניו ושוחררה לבסוף כשהיא חולה ולאחר אישפוזים כה רבים, מדברת בעד עצמה ומבססת את הקשר הסיבתי. המשיב ביקש כי נדחה את הערעור. לטענתו, נוכח פסק הדין בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 (להלן פרשת אביאן), ברור כי אין די בקשר סיבתי סובייקטיבי אלא שיש גם להראות אובייקטיבית, כי תנאי השירות המיוחדים - מעבר לטריוויאלי והמקובל בחיים האזרחיים - הם שהובילו לנזק. כזאת לא הוכח בנסיבות המקרה. לבד מרגישותה הסובייקטיבית של המערערת לא הוכח כל דחק נפשי אובייקטיבי בשירותה של המערערת החורג מן הטריוויאלי בחיים האזרחיים והאופייני לסיכונים של השירות הצבאי. המערערת, בתגובתה לעמדת המשיב, טענה כי גם לאור פרשת אביאן דין הערעור להתקבל. כך, שכן הוועדה הכירה בקשר שבין המצוקה בשירות ובין החמרת מחלתה של המערערת. כך גם, בשל נתונים עובדתיים שבהם לא הכריעה הוועדה - ובית המשפט המחוזי - מהם עולה כי אכן היו קשיים אובייקטיביים בשירותה של המערערת. כך, עקיצתה על ידי עכביש, תרופות שקיבלה בשל כך והנזק שנגרם לה בשל העברתה לתפקיד פקידותי. 5. לאחר שעיינו בחומר שבפנינו ובטענות הצדדים, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות. אכן, הוועדה קבעה במפורש כי בבחינה אובייקטיבית, לא הוכחו תנאי שירות מיוחדים שהביאו למצבה של המערערת. כל שנקבע היה מנקודת המבט הסובייקטיבית של המערערת. על רקע זה - ותוך אימוץ המבחן האובייקטיבי - קיבל בית המשפט המחוזי (בדעת רוב) את ערעורו של המשיב. כך, בהיעדר תנאי שירות מיוחדים שהביאו לפגיעה הנטענת. אכן, סבורים אנו כי על יסוד התשתית העובדתית שנקבעה על ידי הוועדה ואומצה אף על ידי בית המשפט המחוזי - ובה אין אנו מוצאים להתערב בגדרי הערעור דנן - לא הוכיחה המערערת כל תנאי שירות מיוחדים שיש בהם כדי לבסס אובייקטיבית, קשר סיבתי בין השירות ובין הנזק. אמת, נוכח פרשת אביאן וההלכה שנפסקה בה, יש חשיבות למבחן הסובייקטיבי במובן זה, שעל רשויות הצבא לקבל את הניזוק כפי שהוא (ראו שם, בעמ' 765). בהתאם, מוכנים אנו להניח כי מצבה הנפשי של המערערת עוד טרם גיוסה ובוודאי במהלכו, הביא לכך שתנאי השירות בה היתה החמירו את מצבה. בכך בוסס גם הקשר הסיבתי העובדתי. אולם, אין די בבחינה מעין זו. על פי פרשת אביאן, בנסיבות מעין אלה, יש לבחון גם את היסוד האובייקטיבי שעניינו התנאים המיוחדים והייחודיים של השירות הצבאי. בהקשר זה, לא הוכיחה המערערת כי לבד משירותה כאחות ולאחר מכן כפקידה, היה בתנאי השירות אותה "ממשות" המספיקה לביסוס הקשר הסיבתי המשפטי (פרשת אביאן, שם, וכן: רע"א 5398/00 שטרן נ' קצין התגמולים (טרם פורסם)). אשר על כן, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות. ה נ ש י א השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק. צבאלשכת גיוס / טירונותצה"ל