פסק דין טענות התובע בכתב התביעה: בתחילת שנת 1997 פנה התובע אל הנתבע, עורך דין במקצועו, על מנת שייצגו בגביית חוב בסך 45,000 ₪, שחב לו אלי צדיק (להלן - החייב) מכח שטר חוב בו אחז התובע (להלן - השטר). הנתבע הסכים לקבל על עצמו את הטיפול בגביית החוב. מלכתחילה הודיע התובע לנתבע, כי החייב, אשר מחזיק בנוסף לדרכונו הישראלי גם בדרכון אמריקאי, הינו חסר כל רכוש. כמו כן ציין התובע, שמרכז חייו של החייב בחו"ל, וכי בכוונתו לעזוב את הארץ. ביום 19.2.97 החתים הנתבע את התובע על תצהיר, וזאת בתמיכה לבקשה לעיכוב יציאת החייב מן הארץ. זמן קצר לאחר מכן הגיש הנתבע בשמו של התובע ללשכת ההוצל"פ בפתח תקוה בקשה לביצוע השטר וכן בקשה לעיכוב יציאת החייב מן הארץ. ביום 24.2.97 נעתרה ראש ההוצל"פ, כב' הרשמת (כתארה אז) חיימוביץ לבקשה, והורתה על עיכוב יציאת החייב מן הארץ. במהלך חודש נובמבר 1997 נודע לתובע, שהחייב נמצא בשדה התעופה בדרכו לצאת מן הארץ. התובע התקשר מיד לנתבע והודיעו על כך, אך הנתבע הרגיעו, ואמר לו, שבשל צו עיכוב היציאה מן הארץ, לא יעלה בידי החייב לצאת מן הארץ. דא עקא, למחרת נודע לתובע, שהחייב עזב את הארץ. התובע ביקש לברר אצל הנתבע כיצד קרה הדבר. הנתבע השיבו, כי יבדוק זאת. לאחר שבדק את הענין, הודיע הנתבע לתובע, שעקב תקלה בלשכת ההוצאה לפועל, לא נרשם צו עיכוב היציאה במשטרת הגבולות, וכך הצליח החייב לצאת מן הארץ. יציאת החייב מן הארץ מנעה את גביית החוב. לטענת התובע, התאפשרה יציאת החייב מן הארץ עקב רשלנותו של הנתבע. הנתבע נמנע מלוודא את קליטתו של צו עיכוב היציאה נגד החייב במחשב משטרת הגבולות, וכן נמנע מלמסור את צו העיכוב במסירה אישית במשטרת הגבולות, ובכך התרשל. לכן תובע הנתבע מהתובע לשלם לו את מלוא החוב הפסוק בתיק ההוצאה לפועל שנפתח נגד החייב. טענות הנתבע בכתב ההגנה: הנתבע טוען, כי פעל כדין בהתאם לחובותיו כעורך דינו של התובע. זאת ועוד, גם אם לא היה החייב עוזב את הארץ, לא ניתן היה לגבות ממנו את החוב, הן מפאת מצבו הכלכלי והן מפאת פעולות שנקט התובע, אשר היו מנוגדות לדין. כמו כן, הורה התובע לנתבע, שלא לנקוט בהליכי הוצאה לפועל נגד החייב. דיון: לאור התנגדות הצדדים להרחבת חזית, הרי שאני פטור מלדון בכל טענה שלא נטענה בכתבי הטענות שהגישו הצדדים, ואשר פורטו לעיל. התובע מציין במפורש, כי מרכז חייו של החייב הוא בארצות הברית. די בכך כדי להביא לדחיית התביעה. הלכה פסוקה, אשר נקבעה מקדמת דנא היא, כי בהעדר נסיבות כבדות משקל, לא יעכב בית המשפט את יציאתו של תושב חוץ מן הארץ, והדבר ייעשה רק במקרה נדיר. ראה ע"א 703/70, סומך נ' עוזר, פד"י כד(2)799, 805; ע"א 535/75, שכטור נ' פרזינפור, פד"י כט(2)835; רע"א 18/89, פיכמן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 89(1)655. התובע לא ציין כל נימוק שהיה בו כדי להצדיק את הותרת על הצו בתקפו למרות היות החייב תושב חוץ. לכן, ניתן לצאת מנקודת הנחה, שלו היה מבקש החייב את ביטול הצו, קרוב לודאי שהצו היה מבוטל. ממילא, לא ניתן לומר, שמעשיו או מחדליו של הנתבע גרמו לתובע נזק, משום שבלאו הכי לא היה לצו עיכוב היציאה נפקות של ממש. לא הוכח, איפוא, קיומו של קשר סיבתי בין העוולה הנטענת ובין הנזק הנטען. בענין זה אין התובע יכול להסתמך על כך, שהחייב לא ביקש את ביטול צו עיכוב היציאה, ובכך ניתן, לכאורה, לראות משום הודאה של החייב, בכך שיש להותיר את הצו על כנו. מעדות התובע עולה, שהאזהרה בתיק ההוצל"פ מעולם לא נמסרה כדין לחייב (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 7-10). מדברים אלו נראה, כי החייב כלל לא ידע על קיומו של צו עיכוב היציאה, ולכן לא ביקש את ביטולו. נימוק נוסף לדחיית התביעה הוא, מצבו הכלכלי הקשה בו היה החייב נתון, כפי שעולה מדברי התובע. מכך ניתן להסיק, כי גם אילו היה החייב נשאר בארץ לא היה הדבר מבטיח את פרעון החוב. התובע לא הצליח להוכיח את ההפך מכך. בכך נכשל התובע בהוכחת הקשר הסיבתי שבין מעשה העוולה, הנטען על ידו, ובין הנזק. סוף דבר, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 8,500 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. עיכוב יציאה מהארץהוצאה לפועל