תאונה בגלל רשלנות של מציל בריכה - נזקי גוף

פסק דין 1. בפניי תביעת נזקי גוף עפ"י פקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשל"א-1971, אודות נזקי גופה של התובעת 3 (להלן: "התובעת"), קטינה ילידת 1995, בגין תאונה נטענת ביום 7.3.01 במלון "ספורט קלאב" באילת (להלן: "המלון"). 2. התובעים 1, 2 (להלן: "התובעים") הם הוריה של התובעת, ותובעים החזר הוצאות שנגרמו להם כמיטיבים של התובעת. 3. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") היא, עפ"י הנטען בכתב התביעה, הבעלים או המחזיקה של בית המלון, והנתבעת 2 ביטחה אותה, בכל המועדים הרלבנטים לכתב התביעה, בפוליסת ביטוח המכסה נזקי צד שלישי שמספרה 00/01/33/059351 (להלן: "הפוליסה"). התובעים צירפו לכתב תביעתם כנספח ג', מכתב של נציגת הנתבעת 2 המופנה אל בא-כוחם, מיום 13.1.02, ובו פרטי הפוליסה הנ"ל. 4. הנתבעות הגישו הודעת צד ג' נגד התובעים, הוריה של התובעת הקטינה, בה גילגלו את האחריות לתאונה הנטענת על כתפיהם של התובעים, בנימוקים הבאים: א. לא השגיחו ו/או פיקחו על מעשיה ו/או פעולותיה של התובעת הקטינה במועד ארוע התאונה. ב. נהגו באופן בלתי סביר שהוביל לארוע התאונה. ג. לא עשו כלל ו/או די למניעת התאונה, ו/או לא נקטו אמצעי זהירות מספיקים כדי למנוע את ארוע התאונה. ד. התובעת 2 הוזהרה מס' פעמים ע"י המציל בבריכה, עובר לתאונה הנטענת, לבל תתקרב התובעת אל בריכת המים העמוקים במקום שאינו מיועד לילדים. אזהרה זו ניתנה לתובעת 2, לאחר ששהתה התובעת בקירבת בריכת המים העמוקים קודם לכן, אולם התובעת 2 לא שהתה לבקשותיו של המציל ולא הרחיקה את התובעת. 5. הצדדים השלישיים, הגישו כתב הגנה להודעת צד ג', ובו דחו את טענות הרשלנות כלפיהם. גירסת התביעה לנסיבות ארוע התאונה. 6. כתב התביעה. בכתב התביעה טוענים התובעים כי נסיבות ארוע התאונה היו כדלקמן: א. במועד ארוע התאונה הם התארחו בבית המלון כאורחים. ב. בשעה 10:30 בבוקר, או בסמוך לכך, ירדה התובעת 2 יחד עם התובעת לבריכת בית המלון. ג. התובעת 2 לא נכנסה למימי הבריכה אלא התמקמה וישבה קרוב לסף הבריכה, והשגיחה על התובעת אשר נכנסה למימי הבריכה הרדודים, בסמוך למדרגות הבריכה. ד. בשטח הבריכה היה מציל מטעם בית המלון. ה. לפתע, בעוד התובעת עומדת בתוך המים, בסמוך לשפת הבטון של הבריכה, הרגישה חבטה חזקה בראשה, אשר הדפה את גופה לעבר שפת הבטון של הבריכה, באופן שראשה של התובעת נחבט בשפת הבריכה ונגרם לה עקב כך חתך עמוק בגבה הימנית. 7. תצהירי עדותם הראשית של התובעים - ת/1-ת/2. הוריה של התובעת, התובעים 1-2, הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם, בהם חזרו על הגירסה הנטענת בכתב התביעה. גירסת ההגנה לנסיבות ארוע התאונה. 8. כתב ההגנה. בכתב ההגנה מכחישות הנתבעות את נסיבות ארוע התאונה, כפי שנטען בכתב התביעה ובתצהירי התובעים. לגירסתן, התובעת נפגעה, אם בכלל, בנסיבות שונות מן המתואר בכתב התביעה. לחילופין, טוענות הנתבעות כי לאור הנסיבות המיוחדות של הארוע, מדובר בבחינת "כח עליון", והתאונה ארעה, אם בכלל, כתוצאה מנסיון המציל להציל את חייו של אחד הרוחצים בבריכה. לחילופי חילופין - טוענות הנתבעות לרשלנות תורמת של התובעים בגרימת התאונה. 9. תצהיר עדות ראשית של מר קובי גנאם, מציל בבריכה - נ/2. הנתבעות הגישו תצהיר עדות ראשית מטעמן, של המציל בבריכה באותה עת, מר קובי גנאם, אשר לפי הנטען, הוא זה שפגע בתובעת. גירסתו בתצהירו היא כדלקמן: א. ביום 7.3.01, בשעות הבוקר, הוא עמד ברחבה של הבריכה והשגיח על הרוחצים בבריכה. הוא הבחין בתובעת אשר הסתובבה ברחבה של הבריכה ונכנסה למים במקום שאסור לרחצה לילדים, כיוון שהמים עמוקים. ב. הוא ביקש מס' פעמים מהתובעת 2, אמה של התובעת, שתיקח אותה מרחבת הבריכה או שתעמוד לידה, אבל התובעת 2 לא התייחסה לפניותיו, והשאירה את התובעת לבדה וללא השגחה, והתובעת נכנסה לבדה לבריכה. ג. לפתע הבחין העד בילד שטובע בבריכה והוא זינק בריצה לקראתו. תוך כדי הריצה החליק אחורנית על הגב, ובמהלך החלקתו דחף עם רגלו את התובעת שעמדה על רחבת הבריכה. התובעת נפלה ופגעה עם מצחה בסולם של הבריכה. ד. בינתיים המציל השני שבבריכה הציל את הילד הטובע, והוא (עה/1) הרים את התובעת וראה חתך מעל העין. הוא לקח אותה לעמדת המצילים וטיפל בה, קרא לקצין הבטחון של המלון אשר הזמין מונית שהסיעה את התובעת לטיפול בביה"ח. חקירתם הנגדית של עדי התביעה. 10. התובעים נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם. 11. ממצאי חקירתו הנגדית של עת/1, התובע 1, הם כדלקמן: א. הוא לא נכח בבריכה בזמן ארוע התאונה, ולכן גם לא ראה את התאונה (עמ' 2 לפרו' ש' 7). ב. עובר לארוע התאונה הוא ירד עם אשתו התובעת 2 והתובעת (בתו) לבריכה. הוא הניחן בצד הרדוד של הבריכה ועלה לבית המלון לשתות קפה (עמ' 2 לפרו' ש' 9). ג. הוא אינו יודע היכן אשתו היתה (מבחינת מיקום) בזמן ארוע התאונה (עמ' 2 לפרו' ש' 10). ד. במועד התאונה התובעת ידעה לשחות (באותה עת היא למדה שחיה), אך אשתו לא ידעה לשחות (עמ' 2 לפרו' ש' 11-12). ה. התובעת 2 הכניסה את התובעת למים, אם כי לא זכור לו אם התובעת היתה באותו מועד עם מצופים או עם גלגל הצלה כשנכנסה למים (עמ' 2 לפרו' שורות 13-14). ו. יום לפני ארוע התאונה התובעת נכנסה לבריכה, כשהתובעת 2 משגיחה מבחוץ (עמ' 2 לפרו' ש' 16). 12. גם התובעת 2 נחקרה חקירה ראשית על תצהירה, וממצאיה כדלקמן: א. התובעת שוחה מגיל שנתיים, וביום ארוע התאונה היתה בת 6 (עמ' 3 לפרו' שורות 3-4). ב. כשהוצגו לתובעת תמונות הבריכה וביקשו ממנה לסמן את המיקום בו היא היתה במועד ארוע התאונה והמקום בו היתה התובעת, היא השיבה שחלפו כ- 3 שנים מיום ארוע התאונה (עדותה היתה ביום 10.10.04 והתאונה בחודש מרץ 2001), ולכן אינה מסוגלת להצביע בדיוק היכן היא היתה והיכן התובעת היתה. אולם, היא הוסיפה כי התובעת היתה בזמן ארוע התאונה בתוך המים, ליד הסולם שיורדים איתו למים (עדותה עמ' 3 לפרו' ש' 23-26). ג. במועד ארוע התאונה התובעת היתה בתוך המים הרדודים, כיוון שהיא איננה מורידה את התובעת למים עמוקים (עמ' 3 לפרו' ש' 30-31). ד. לתובעת לא היו מצופים וגלגל הצלה בזמן ארוע התאונה (עמ' 4 לפרו' ש' 2). ה. במועד ארוע התאונה התובעת 2 ישבה ליד הבריכה, יחד עם אמהות נוספות ואנשים נוספים. יחד עמה ישבה קרובת משפחה שלה, אולם היא לא דיברה איתה כיוון שהעיניים שלה היו על התובעת (עמ' 3 לפרו' ש' 27; עמ' 4 לפרו' שורות 2-3). ו. כשהמציל פגע בתובעת היא ידעה שהוא מציל בבריכה, כיוון שהוא צעק בבריכה כל הזמן. הוא לא פנה אליה אף לא פעם אחת. הוא צעק על ילדים אחרים שהיו במים (עמ' 4 לפרו' ש' 7-8). ז. סמוך לארוע התאונה היא ראתה את המציל רץ, אבל לא הספיקה למנוע את התאונה, כיוון שהכל ארע תוך שניות. אין לה הסבר מדוע המציל החליק. המציל נפל על הבטן, הפנים שלו היו לכיוון שלה, וגם היא אינה יודעת באיזו כף רגל הוא פגע בילדה (עמ' 4 לפרו' ש' 10-17). חקירתו הנגדית של עד ההגנה. 13. כאמור, עד ההגנה, המציל בבריכה, מר קובי גנאם, הגיש תצהיר עדות ראשית. 14. עד זה נחקר חקירה נגדית על תצהירו, וממצאיה כדלקמן: א. יום ארוע התאונה היה יום רגיל, היינו - היו הרבה ילדים במים (עמ' 5 לפרו' שורה 22). ב. עובר לארוע התאונה אמה של התובעת, התובעת 2, ישבה כ- 6-7 מ' מהבריכה. הוא יודע כי היא אמה של התובעת, כיוון שהוא לקח את התובעת בידיים לאמא שלה עובר לארוע התאונה (עמ' 5 לפרו' ש' 23-25). ג. בזמן ארוע התאונה התובעת לא היתה בתוך המים אלא בצמוד למים על שפת הבריכה שברחבת הבריכה. העד סימן ב- X את המקום המדוייק בו עמדה התובעת בתמונה נ/3. העד גם סימן ב- X נוסף את המקום בו ישבה האם (התובעת 2) בזמן ארוע התאונה (עמ' 7 לפרו' ש' 1-5). ד. עובר לארוע התאונה היתה התובעת במים, אך במים העמוקים שבבריכה, והוא הוציאה ומסרה לאמה, התובעת 2, כפי שציין בתצהירו (עמ' 6 לפרו' ש' 6-7). לדעתו של העד, לאחר שהוציא את התובעת שלוש פעמים מתוך המים העמוקים ומסרה לתובעת 2, היא לא היתה צריכה להיות ברחבת הבריכה בזמן ארוע התאונה (עמ' 6 לפרו' ש' 8-9). ה. הוא פגע בתובעת בזמן ארוע התאונה כשהיא היתה מחוץ לבריכה. הוא פגע בה כיוון שהחליק (עמ' 6 לפרו' ש' 11). ו. תוך כדי החלקתו הוא פגע בתובעת, אשר נפלה על הסולם ומשם למים (עמ' 6 לפרו' ש' 17). ז. הוא הוציא את התובעת מהמים העמוקים שלוש פעמים, כיוון שהבחין שאינה יודעת לשחות (עמ' 6 לפרו' ש' 20). ח. בזמן ארוע התאונה התובעת עמדה בקצה הרדוד של הבריכה (עמ' 6 לפרו' ש' 25). ט. עובר לארוע התאונה הוא זה שרץ לעבר הטובע כיוון שזיהה אותו ראשון. המציל השני לא רץ לעבר הטובע, כיוון שיש לו את העמדה שלו והוא לא היה יכול לרוץ לעבר הטובע (עמ' 6 לפרו' ש' 26-27). י. לשאלת ביהמ"ש האם לא היתה לו דרך אחרת לרוץ לעבר הטובע, השיב: "אני עמדתי היכן שסימנתי בספרה 1 בתמונה נ/7 כשהבחנתי בטובע. הטובע היה בסמוך לספרה 2 שסימנתי, יתכן מטר ימינה. אני לא קפצתי לתוך המים על מנת להגיע לטובע, כדי לשמור על קשר עין עם הטובע ועל מנת להגיע אליו יותר מהר... היתה סכנה לטובע ולכן רצתי" (עמ' 6 לפרו' ש' 30-32; עמ' 7 לפרו' ש' 1). יא. העד ציין כי הוא מזהיר את הרוחצים לא לרוץ מסביב לבריכה כי תיתכן סכנת החלקה (עמ' 7 לפרו' ש' 2). לשאלה האם לקח בחישוב כי גם הוא עלול להחליק בעת ריצה השיב: "כל אחד עלול להחליק" (עמ' 7 לפרו' ש' 3). יב. בסופו של עניין מי שהציל את הטובע היה המציל השני בבריכה, אשר עמדתו סומנה ע"י העד בספרה 3 בתמונה נ/7. המציל השני קפץ למים לעבר הטובע. העמדה של המציל השני היתה במרחק של 1 מ' מהמים, ואילו עמדתו שלו היתה במרחק של 2 מ' מהמים (עמ' 7 לפרו' ש' 4-7). דיון והכרעה. 15. לטעמי, המחלוקת שבין הצדדים האם במועד התאונה התובעת היתה בתוך מימי הבריכה או על שפת הבריכה בתוך שטח רחבת הבריכה, אינה רלבנטית. אם יש אחריות תהא היא קיימת גם אם עמדה התובעת על שפת הבריכה ברחבת הבריכה ולא בתוך מימי הבריכה. הנתבעות לא הראו לי מה מקור טענתן כי אסור היה לתובעת לעמוד ברחבת הבריכה. אמנם לא נעלם מעיניי כי עה/1 הצהיר והעיד כי הזהיר את התובעת 2 כ- 3 פעמים שהתובעת לא תעמוד ברחבת הבריכה, אולם באותה מידה ניתן לומר כי בזמן ארוע התאונה היה עה/1 מודע כי ישנם אנשים או ילדים ברחבה, ועל כן זהירותו עובר לארוע התאונה היתה צריכה להיות מוגברת. בכל מקרה, לא הוכח לי ע"י הנתבעות מה מקור האיסור של מתרחצים בבריכה לעמוד ברחבת הבריכה, וגם לא הוכח לי כי היה שילוט מתאים האוסר על עמידה ברחבת הבריכה. להזכיר, עה/1 ציין בתצהיר עדותו הראשית כי "בבריכה קיים שילוט ברור בעניין המים הרדודים והמים העמוקים" (ס' 7 לנ/2), אך לא ציין כי קיים שילוט כלשהו האוסר על מתרחצים בבריכה לעמוד ברחבת הבריכה. מכאן יש להסיק כי לא היה שילוט כנ"ל. על כן, אם אכן סברה הנתבעת 1 כי מסוכן למתרחצים לעמוד ברחבת הבריכה, היתה צריכה לתלות שילוט מתאים אודות כך. 16. על אף דבריי בסעיף 14 לעיל, אציין כי את עדותו של עה/1 המציל, בחנתי בזהירות לאור העניין שיש לו (כמעורב בתאונה במסגרת עבודתו כמציל) בהחלטתי אודות נסיבות ארוע התאונה. לא שוכנעתי מגירסתו כי במועד ארוע התאונה התובעת עמדה מחוץ למימי הבריכה. נתתי אמון בגירסתה של האם כי במועד ארוע התאונה התובעת היתה בתוך מימי הבריכה, במים הרדודים, בסמוך למדרגות או לסולם הירידה של הבריכה. על כן, אם יש מי שיסבור כי יש רלבנטיות לשאלה אם התובעת עמדה במועד ארוע התאונה ברחבה או בתוך מימי הבריכה (בניגוד לדעתי כאמור בסעיף 14 לעיל), דעתי היא, וכך אני קובע, כי במועד ארוע התאונה התובעת היתה בתוך מימי הבריכה כגירסת התובעת 2. 17. השאלה המרכזית כמובן היא האם קיימת אחריות של הנתבעת 1 בנסיבות ארוע התאונה דנן, לארוע התאונה? על שאלת האחריות נשיב במענה לשלוש שאלות: א. האם קיימת במקרה דנן חובת זהירות מושגית? ב. האם קיימת בנסיבות המקרה דנן חובת זהירות קונקרטית? ג. האם הפרת חובת הזהירות הקונקרטית היא שגרמה לנזק? (לעניין זה ראה ע.א. 145/80, וקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש ואח', פד"י ל"ז (1), 113). 18. קיומה של אחריות מושגית. במקרה דנן סבורני כי יש אחריות מושגית של בעלי בית-מלון ו/או מחזיקיו, דוגמת הנתבעת 1, על מתקניו, לרבות בריכת השחיה, ו/או כמעבידה (אחריות שילוחית) של עובדי בית-המלון לרבות המצילים, כלפי אורחי או מבקרי בית המלון. 19. קיומה של אחריות קונקרטית. כשבוחנים את קיומה של האחריות הקונקרטית, יש ליתן תשובה לשאלה האם ביחס לניזוק מסויים, בנסיבות ארוע תאונה מסויימת, קיימת חובת זהירות. במקרה דנן סבורני כי יש לומר כי קיימת אחריות קונקרטית של מציל בבריכת שחיה כלפי מתרחצי הבריכה. במסגרת אחריות זו יש לומר כי אנו מצפים מהמציל בבריכה הנדונה (עה/1) למלא את תפקידו כמציל בזהירות, באופן שבמעשיו או במחדליו לא יגרום נזק למי ממתרחצי הבריכה. 20. הפרת חובת הזהירות הקונקרטית ע"י עה/1. השאלה במקרה דנן היא האם הפר עה/1 את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו כלפי מתרחצי הבריכה (וממנו מוטלת האחריות וההפרה על הנתבעת 1 מכח אחריותה השילוחית למעשיו או למחדליו בהיותו עובד שלה במועד ארוע התאונה)? לטעמי, התשובה חיובית מהנימוקים הבאים: א. מדובר במציל מקצועי. ככזה, גם בזמן ארוע של טביעה של מי ממתרחצי הבריכה, צריך לנקוט בפעולות הצלה, באופן שלא יסכן מתרחץ אחר בבריכה. אחרת מה הועילו חכמים בתקנתם?! הרי אם עה/1 רץ לעבר טובע (ואני מאמין כי כך היה בנסיבות המקרה דנן) בזמן ארוע התאונה, אך במהלך ריצתו פגע במתרחץ אחר, היא התובעת דנן, יש לומר כי פעל שלא בזהירות המתבקשת, ולא באופן שהיינו מצפים ממציל זהיר וסביר לפעול במצבו. להזכיר - מדובר במציל מקצועי, שהגם שצריך לפעול בזריזות בזמן ארוע טביעה על מנת להציל את הטובע, צריך גם לפעול בשיקול דעת, ללא לחץ, בתשומת לב ולא כפי שנהג במקרה דנן. ב. לא נעלם מעיניי (וזה כהשלמה לנימוק א' לעיל) כי עה/1 החליק בזמן ארוע התאונה. אולם, אין מדובר ב"כח עליון" כגירסת הנתבעים בכתב הגנתם, אלא, כפי שגם ציין עה/1 בחקירתו הנגדית, הוא היה מודע לסכנת ההחלקה, אף הזהיר מפניה את המתרחצים, אך הוא עצמו לא נקט בדרך זהירה כשרץ לעבר הטובע, ולא לקח בחשבון, כפי שהייתי מצפה ממנו כמציל מקצועי, את אפשרות ההחלקה ברחבת הבריכה. ג. כהמשך לנימוק ב' גם אציין כי לא שוכנעתי שלא ניתן היה להגיע לטובע, ואולי אף ביתר מהירות וקלות, בשחיה בתוך מימי הבריכה, במקום בריצה, תוך סכנת החלקה, דרך רחבת הבריכה. לראייה - מי שהציל בסופו של עניין את הטובע היה המציל השני, אשר קפץ למים ובשחיה קצרה הגיע לטובע והציל אותו. לו היה נוקט בדרך זו המציל דנן, גם היה מציל את הטובע וגם לא היה פוגע בתובעת. עה/1 ניסה לנמק את אי הצלת הטובע בדרך שחיה בתוך מימי הבריכה בכך שרצה להיות בקשר עין עם הטובע ואף רצה להגיע אליו יותר מהר. כמו כן ציין כי מרחק עמדת המציל השני מהמים היא כמטר אחד, בעוד המרחק של העמדה שלו היא כשני מטר מהמים. הסברו זה של המציל (עה/1) אינו מתקבל על דעתי. ניתן לצפות ממציל מקצועי כי יקפוץ למים לעבר טובע תוך שמירת קשר עין עמו. לא מדובר בים פתוח אלא בבריכה שאף אינה מן הגדולות. הראייה - המציל השני נקט בדרך זו והצליח להציל את הטובע, בעוד אשר המציל דנן נקט אולי בדרך קצרה שבסופו של עניין הסתברה כארוכה ומסוכנת יותר. גם נסיון התרוץ של עה/1 כי העמדה שלו מרוחקת מהמים כ- 2 מ' (לעומת עמדתו של המציל השני המרוחקת כ- 1 מ') אין בו ממש. לצורך קפיצה לתוך מי בריכה, אין הבדל של ממש בין מרחק של 1 מ' או של 2 מ' ממימי הבריכה. ד. משנה תוקף וחומרה אני גם רואה לעצם העובדה כי עה/1 בחר לרוץ לטובע דרך הרחבה, הגם שידע, לדבריו, כי התובעת (ילדה כבת 6 במועד ארוע התאונה), עומדת ברחבה (מעדותו שלו עולה כי הוא היה מודע לכך). במצב כזה הייתי מצפה, כי אף אם בחר בדרך ההצלה "היבשתית" (ריצה דרך הרחבה), יעשה זאת בזהירות, תוך שימת לב לסכנת ההחלקה ותוך שמירה על בטחונם של המתרחצים. להזכיר, במועד ארוע התאונה התובעת עמדה בסמוך למים הרדודים גם לפי דברי עה/1 (עמ' 6 לפרו' ש' 25), וניתן להניח כי במיקום כזה עומדים ילדים צעירים (מים רדודים), דבר המדגיש את חובתו של עה/1 לזהירות מוגברת כפי שציינו לעיל. 21. העדר אחריות של ההורים. כאמור לעיל קיבלתי את גירסת התובעת 2 כי במועד ארוע התאונה התובעת היתה בתוך מימי הבריכה הרדודה. אני גם מתבונן בתמונה נ/3, במקום אותו סימן עה/1 כמקום ישיבת התובעת 2, המרוחק כ- 6-7 מ' ממיקום התובעת בתוך מימי הבריכה. לטעמי, המרחק בו ישבה האם מהבריכה הוא מרחק סביר. להזכיר, התובעת היתה בתוך המים הרדודים, ולגירסת האם, התובעת 2, לה אני מאמין, "העיניים שלי היו על הילדה שלי" (עמ' 4 לפרו' ש' 3). להזכיר, התאונה לא ארעה עקב מעשה או מחדל הקשור בתובעת עצמה, אלא במעשה או מחדל הקשור בעה/1, המציל בבריכה. בסיטואציה כזו גם אם היתה יושבת האמא מטר מהתובעת, לא היתה יכולה למנוע את התאונה. משכך, לא מצאתי כל מעשה או מחדל, היינו רשלנות, של צדדים שלישיים, הוריה של התובעת, לקרות או גרימת התאונה הנדונה. 22. העדר רשלנות תורמת. מהטעמים המפורטים בסעיף 21 לעיל, גם לא מצאתי כל רשלנות תורמת של התובעים לגרימת התאונה, כטענת הנתבעות בכתב הגנתן. הנזק. 23. כאמור, כתוצאה מהתאונה נחבלה התובעת באזור הגבה הימנית. 24. לאחר התאונה הובהלה התובעת לחדר מיון של ביה"ח יוספטל באילת, שם טופלה באמצעות הדבקה של חתך בגבה הימנית (תעודת חדר המיון צורפה לתצהירי עדי התביעה). 25. התובעים צירפו חוו"ד רפואית מיום 7.1.03 של ד"ר מוריס טופז, מומחה לכירורגיית פלסטית אסתטית ומשחזרת (ת/3) על-פיה נותרה באזור הגבה הימנית, צלקת באורך של 3.2 ס"מ וברוחב של כ- 4 מ"מ. הצלקת חוצה את שיער הגבה ובולטת לעין בהיותה חסרת שיער. לדעתו של ד"ר טופז, הצלקת מכערת ובולטת לעין ואף גורמת לעיוות מבנה הגבה הימנית. לטעמו לא צפוי (לקולא או לחומרא) שינוי משמעותי נוסף במבנה הצלקת. לדעתו כיעור הצלקת, והקושי להסתירה, נובעים בין היתר עקב מיקומה. לדעתו של ד"ר טופז, נכותה הצמיתה של התובעת בגין הצלקת, עפ"י תקנה 75(2)(ב) לתקנות הביטוח לאומי, הוא 5%, כאשר נכות זו היא אסתטית ולא תפקודית. 26. מן העבר השני צירפו הנתבעות את חוות דעתו הרפואית של פרופ' דן מילר מיום 1.7.04, מומחה לכירורגיה פלסטית, על-פיה לא קיים כל עיוות של גבת העין הימנית בעקבות הצלקת. לטעמו, הצלקת איננה בולטת, ועל כן הנכות שהותירה בתובעת היא בשיעור של 2% בלבד ללא כל מרכיב פיזי או תפקודי. לדעתו של פרופ' מלר, ניתן לחסל כליל את המרווח הקיים כיום בתוך שיער הגבה הימנית עקב הצלקת באמצעות ניתוח פשוט וקצר אשר עלותו הוא בסדר גודל של כ- 6,000 ₪. לטעמו הניתוח יחסל כליל את הנכות הקיימת כיום. 27. לחוות דעתו של פרופ' מלר צורפו שתי תמונות שהוא צילם את התובעת במהלך בדיקתו אותה ביום 1.7.04. כשאני מתבונן בתמונות אני אכן רואה את הצלקת, אך קשה לי לומר, כדברי ד"ר טופז, כי מדובר על צלקת בולטת. אמנם ניתן להבחין בה אך אין היא בגדר צלקת בולטת. מאידך, קשה לי לומר כי הצלקת אינה מכערת, ולו אף במעט, את התובעת, אשר הינה ילדה קטנה, וצפויה תוך מס' שנים להפוך לנערה ולאישה, ויתכן כי הצלקת תפריע לה. 28. יש גם לקחת בחשבון כי התאונה ארעה במהלך חופשה של התובעים, חופשה בה נפגמה הנאתם עקב התאונה. 29. בנסיבות אלה, אני סבור כי סכום פיצוי של 16,500 ₪ לתובעים כולם (לרבות התובעת) בגין ראש נזק של כאב וסבל יהיה הולם. 30. בנוסף, נגרמו לתובעים הוצאות כספיות הנסמכות בקבלות שצורפו לתצהירם, בגינן זכאים להחזר, כדלקמן: א. הוצאות נסיעה במוניות ביום ארוע התאונה ולמחרתו (לצורך קבלת טיפולים רפואיים) בסכום נומינלי של 52 ₪. ב. עלות חוו"ד רפואית בשיעור נומינלי של 2,826 ₪. לאחר שביצעתי שיערוך של הסכומים הנ"ל, ולקחתי בחשבון כי יתכן והיו להם אי אילו הוצאות כספיות נוספות בעבור רכישת תרופות או טיפולים, עליהן לא הציגו קבלות, סבורני כי סכום של 3,500 ₪ יש בו בכדי להוות פיצוי ראוי. 31. מעבר לנזקים המפורטים לעיל, לא מצאתי לפסוק לתובעים פיצוי בגין נזקים נוספים שנגרמו להם לטענתם (ביטול זמן והפסד ימי עבודה; טיפולים והוצאות בעתיד; תכשירים קוסמטיים מיוחדים; הפסד שכר לעתיד; הפגיעה בסיכויי התובעת להתחתן) בהעדר הוכחה. סוף דבר. 32. לאור כל האמור לעיל אני קובע לאמור: א. התאונה ארעה עקב מעשיו או מחדליו של המציל, עה/1, אשר על רשלנותו זו חבה הנתבעת 1 בנזיקין מכח אחריותה השילוחית. ב. הנתבעת 2 חייבת לפצות את התובעים על נזקיהם מכח חבותה עפ"י הפוליסה, ומכח חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981. ג. חבותן של הנתבעות היא יחד ולחוד. ד. אין רשלנות תורמת של התובעים. ה. ההודעה לצדדים שלישיים נדחית. ו. הנתבעות, יחד ולחוד, ישלמו לתובעים פיצוי בגין נזקיהם כמפורט לעיל, בסכום של 20,000 ₪ (להלן: "סכום הפיצוי"), אשר ישולם תוך 30 יום מהיום בהמחאה שתישלח לפקודת בא-כוחם בדואר רשום לפי כתובת משרדו, או בכל דרך אחרת עליה יסכימו הצדדים. לא ישולם סכום הפיצוי במועדו, ישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום מתן פסה"ד ועד ליום התשלום המלא בפועל. ז. הנתבעות, יחד ולחוד, גם ישאו בהוצאות המשפט של התובעים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל. כמו כן, ישאו הנתבעות, יחד ולחוד, בשכ"ט עו"ד של התובעים בשיעור של 20% מסכום הפיצוי בתוספת מע"מ כדין. נזקי גוףתאונות בבריכהבריכת שחיה / בריכת מיםרשלנות